Wednesday, May 10, 2017

Фараоны Египта. Рамсес III.



Рамсес III — фараон Древнего Египта из XX династии, правивший приблизительно в 1185—1153 годах до н. э.

Сын Сетнахта и царицы Тейе Меренисит.

Время правления Рамсеса III стало последним значительным периодом подъёма египетской государственности в эпоху Нового царства. Это тридцатилетие, ознаменовалось новыми военными событиями, колоссальным храмовым строительством. Эпоха бурных междинастических событий и переворотов миновала, Египет, сумевший сохранить своё фундаментальное богатство, вновь вступил в полосу расцвета царской власти в последний раз на протяжении своей трехтысячелетней истории.

Ниже есть продолжение.

Ещё будучи престолонаследником, Рамсес принимал видное участие в управлении страной. Рамсес III взошёл на престол в 26-й день I месяца сезона Шему (то есть Засухи). К этому времени, по всей вероятности, ему было уже за тридцать, а в его семье насчитывалось несколько детей. Безусловно, своим относительно спокойным и плодотворным царствованием Рамсес III был полностью обязан Сетнахту, сумевшему воплотить мечты о новой династии на зыбкой почве анархии, прекратившей существование дома Рамсеса Великого.

Военные кампании 5-го и 11-го года были связаны с восстаниями ливийцев, события военной компании 8-го года стали продолжением военной компании Мернептаха против «народов моря».

Катастрофа бронзового века или бронзовый коллапс — термин, которым археологи и историки обозначают переход от бронзового к железному веку на древнем Ближнем Востоке и в Восточном Средиземноморье (Левант, Малая Азия и Греция). В этом регионе смена эпох была связана с катастрофическими изменениями в общественном укладе, утратой многих традиций, в том числе письменности, разрушением всех крупных государств и многих городов того времени. На большой территории наступает период «тёмных веков» (в Греции период известен как Греческие тёмные века).

«Народы моря» — группа средиземноморских народов, начавших миграцию в условиях «катастрофы бронзового века», в XIII веке до н. э., к границам Египта и государства хеттов, предположительно из региона Эгейского моря (Балканы и Малая Азия[1]). В числе их были племена: шерданы, тирсены, турша, филистимляне и чаккаль, дануны, фригийцы, шакалеша, акайваша (ахейцы), гараманты, луки, тевкры.

Основную массу «народов моря», по наиболее распространённому мнению, составляло древнее доиндоевропейское население запада и юго-запада Малой Азии, а также их греческие союзники (ахейцы, или данайцы).

В период 1206—1150 гг. до н. э. нашествие «народов моря», крушение микенских царств, Хеттского царства в Анатолии и Сирии[1] и конец доминирования Египетской империи в Сирии и Ханаане[2] привели к угасанию торговых путей и снижению грамотности (в связи с чем исчезли микенская линейная и лувийская письменности). На первом этапе данного периода почти каждый город между Троей и Газой был разрушен и зачастую после этого больше не был населён: так, были заброшены Хаттуса, Микены, Угарит.

Цивилизационно и технологически катастрофа привела к значительным регрессивным явлениям во всех областях жизни и материальной культуры. Кораблестроение, архитектура, обработка металлов, водоснабжение, ткацкое искусство, живопись были отброшены на много лет назад и возрождены только примерно через тысячу лет, в период поздней архаики. Так, миф о гибели царя Крита Миноса в ванной от пущенной царём Сицилии горячей воды считался преувеличением даже в эллинистический период. И только в Римское время появились бассейны с трубами отдельно для горячей и холодной воды. Многоэтажные дворцы Кносса и Феста, каменные дома горожан и канализация городов Санторина и островов Ионии, огромные нежилые постройки, открытые на Кипре и на Сицилии, — всё это ещё требует осмысления будущими историками.

Кризис завершился постепенным окончанием тёмных веков, а также возвышением Израильско-Иудейского царства, сиро-хеттских арамейских царств середины X века до н. э. и Новоассирийской империи.

Само название «народов моря» египетского происхождения — так египтяне называли в XIV—XII вв. до н. э. ранее неизвестные им северные народы, жившие за Средиземным морем.

Некоторые из них были известны египтянам еще до нашествия на Египет.

* В начале XIV в. в документах Амарны упоминаются MSWS [ В египетском иероглифическом письме не было гласных] живущие рядом с ливийцами. Также около этого времени известны действующие в Финикии SRDN (ŠRDN (условно: «шердана», «шардана») — вероятно, сарды. SRDN (шердены) краткое время формировали личную гвардию египетских фараонов. Они отождествляются с народом, который около XIV—XIII вв. до н. э. прибыл на Сардинию и основал там культуру строителей нурагов. В тот же период возникают аналогичные культуры на Корсике (строители торре) и на Балеарских островах (строители талайотов). Прото-сарды письменных памятников не оставили, однако на сходство их культуры с этрусской указывал ряд историков, в частности, А. И. Немировский), также с сер. XV и в XIV в. до н. э. упоминаются DNJN (DNJN, TNJ, DJN (условно: «денйен») — отождествляются с хеттским Дануна, греческим Δαναοί, то есть данайцами, это древнее название греков) и RK (RK, L’KK, RWK — отождествляется с хеттским Лукка и греческим Λύκιοι, то есть с ликийцами; они могли не быть тождественны более поздним ликийцам, а представлять доиндоевропейское населеним указанного региона).


Во время битвы при Кадеше (конец XIV — начало XIII веков до н. э., см. следующий параграф) в египетском войске сражались SRDN (шердены), а в числе союзников хеттского царя были RK (RK, L’KK, RWK — отождествляется с хеттским Лукка и греческим Λύκιοι, то есть с ликийцами; они могли не быть тождественны более поздним ликийцам, а представлять доиндоевропейское населеним указанного региона) и DRDNY (обычно ассоциируются с гомеровскими Δαρδάνιοι, то есть дарданами — одним из троянских племен или соседей Трои)

Битва при Кадеше (конец XIV — начало XIII веков до н. э.) — сражение между войсками Египетского и Хеттского царств, сильнейших держав Ближнего Востока. Войска возглавляли фараон Рамсес II и Муваталли II. Столкновение проходило в г. Кадеше на реке Оронт (территория современной Сирии). Начавшись с явного преимущества для врагов Рамсеса, в итоге привело к тактической ничьей с многочисленными потерями обеих сторон. Хетты одержали стратегическую победу, так как египтяне не сумели занять Кадеш и разбить хеттскую армию, что привело к провалу вторжения. В итоге было заключено перемирие между хеттами и египтянами. Обе стороны приписали победу себе.

Это сражение стало первым в истории, отображённым в источниках обеих воюющих сторон, что повысило к нему интерес со стороны исследователей военной науки, историков, египтологов и военных всего мира. Кроме того, битва при Кадеше стала последним крупным сражением эпохи бронзового века: хетты уже использовали железное оружие.


* На стеле фараона Мернептаха (см. следующий параграф) в связи с первым нашествием на Египет «народов моря» ок. 1208 г. до н. э. (на 5-м году правления фараона) в составе ливийской коалиции вождя Мраиуйа названы SRDN (шердены), RK (ликийцы), JKWS (ахейцы), TRS (TRŠ, TWRYŠ, TWRWS (условно: «тереш») — отождествляется с греческим Τυρσηνοί, то есть тирренами, впоследствии так называли этрусков; по другой версии, соотносится с хеттским Таруйса — Троя; а также (проблематично) с Turvaśa из Ригведы. «Тирсенская» и «троянская» гипотезы не являются взаимоисключающими, в свете предания об Энее. Отдельные историки предполагают, что тирсены были умелыми мореплавателями и достигли Северной и Центральной Италии, где дали начало племени этрусков, до 510/509 г. до н. э. владевшего и Римом. Этруски оставили множество следов высокоразвитой культуры (так, в их городах была канализация, и именно этруски дали римлянам такой вид одежды, как тога), так что, вероятно, они имели сильный фундамент для построения такой культуры) и SKLS (ŠKLŠ, SQRWS, ŠQRSŠ (условно: «шекелеш») — отождествляется с греческим Σικελοί, то есть с сикулами, которые вместе с элимцами прибыли на Сицилию около XIII в. до н. э. О «троянском» происхождении указанных народов пишут Фукидид и Вергилий). Их нападение египтяне отразили, выиграв битву у города Периру, в районе Натровых озер.

...Стела Мернептаха, также известная как Израильская Стела или Стела Побед Мернептаха — надпись фараона Мернептаха (от 1213 до 1203 до н.э), которая нанесена на обратную сторону гранитной стелы, установленной фараоном Аменхотепом III. Она была обнаружена при раскопках Флиндерса Питри в 1896 в Фивах. Ныне хранится в Египетском музее в Каире.

Большая часть стелы описывает кампанию Мернептаха против ливийцев.

Стела получила большую известность из-за того, что является самым ранним древнеегипетским документом, в котором упоминается «I.si.ri.ar» или «Isirial», что толкуется учёными как «Израиль» («Израиль опустошен, его семени нет»)...

* На 5-м году правления фараона Рамсеса III (ок. 1181 г. до н. э.) (см. также ниже) ливийцы под предводительством царя Термера восстали и вторглись в Египет с северо-запада. На рельефах храма в Мединет-Абу указано, что вместе с Термером действовали PLST (PLST, PRŠT (условно: «пелесет») — отождествляется с библейским Плиштим, что в греческом языке превратилось в Φυλιστιιμ, а в русском переводе — в филистимляне; также возможно, что имя тождественно пеласгам греческих источников; проблематично — с Pulastya Махабхараты. Филистимляне осели на средиземноморском побережье в Ханаане, возможно, с разрешения фараона, а также в Сирии. Впоследствии римляне назвали именем филистимлян провинцию Сирия Палестинская, откуда произошёл топоним Палестина. Часть пеласгов осталась в Эгейском регионе, где они были окончательно ассимилированы греками не позднее V в. до н. э.) и TKJR (ṮJKR (условно: «текер», «зекер», «чьекер») — отождествляется с греческим наименованием Τεύκροι, ставшим одним из синонимов троянцев. Племя прибыло к горе Кармель и поселилось в городе Дер (были вскоре ассимилированы филистимлянами), а другая часть обосновалась на Кипре). В числе союзников фараона на рельефах также изображают «народы моря» (возможно, SRDN (шердены)). ивийская коалиция была полностью разгромлена египтянами.

* На 8-м году правления Рамсеса III (ок. 1178 г. до н. э.) (см. также ниже) «народы моря» со стороны Палестины совершили второе крупное вторжение в дельту Нила. Названы народы PLST (пелесет), TKJR (текер), SKLS (ŠKLŠ, SQRWS, ŠQRSŠ (условно: «шекелеш») — отождествляется с греческим Σικελοί, то есть с сикулами, которые вместе с элимцами прибыли на Сицилию около XIII в. до н. э. О «троянском» происхождении указанных народов пишут Фукидид и Вергилий), SRDN (шердены), DNWN и WSS. Судя по тому, что вместе с воинами шли их семьи, это была попытка переселения. В тексте храма в Мединет-Абу упоминается большой перечень стран, не устоявших перед несокрушимыми армиями пришельцев: «Ни одна страна не выстояла против их рук, Хета, Кеди, Кархемиш, Ирчу, Ирса. Они опустошили эти (местности) и разбили стан в одном месте в земле Амор, люди которой пленены и которой как не бывало». В ходе ряда ожесточённых сухопутных и морских сражений египтянам удалось разгромить противников. После этого (видимо, с согласия фараона) народы PLST (пелесет) и TKJR осели на землях в окрестностях Газы.

* Таким образом, из египетских источников мы узнаем о разгроме, который «народы моря» учинили в период 1200—1180 гг. в Арцаве (Лидия), Хеттском царстве, Угарите[7] и Аласии (Кипре).

* На 11-м году правления Рамсеса III (ок. 1175 г. до н. э.) (см. также ниже) ливийцы осадили пограничную египетскую крепость Хачо. Основную часть их войска составляли MSWS во главе со своим царем Мешешером. Состоялось сражение с подошедшим войском фараона, в котором ливийцы и их союзники снова были разбиты, а их вожди попали к египтянам в плен.

* Далее, разбитые фараоном Рамсесом III, «народы моря» разделились на несколько групп племен, которые заселили неосвоенные земли Средиземноморского побережья.

Нашествие «народов моря» повлекло за собой разрушение множества городов в Восточном Средиземноморье и ослабление Египетского Нового царства, которое, впрочем, при Рамсесе III сумело рассеять вторгнувшиеся народы.

Троянская война, падение Хеттской державы, конец микенской цивилизации продолжают цепочку событий "катастрофы бронзового века", хотя до конца не понятно, являются ли потрясения на северном побережье Средиземного моря причиной или следствием "великого переселения" народов.

Разгром ливийцев на 5-м году правления. На 5-м году правления Рамсеса в Египет с запада вторглись ливийцы, руководимые своим царем Термером. Вторжение ливийцев по своим размерам значительно превосходило отражённое Мернептахом четверть века назад. Папирус Харриса повествует: «Чехену (ливийцы) — в движении, они затаились. Они собрались, их сошлось несметное количество, в том числе либу, сепеды и мешвеши, все собрались и устремились против Египта». Это был целый союз ливийских племён, включавший в себя население земель Чемеху, Лебу и близких им Мешвеш.

Как и при Мернептахе военному столкновению предшествовало постепенное проникновение ливийцев в Нижний Египет. Так или иначе, уже к моменту назревания волнений среди этих народов первые отряды ливийских воинов стояли на тех рубежах, где их когда-то остановил Мернептах. Генеральное сражение имело место вблизи крепости Рамсеса носящей имя Хесеф-Тхамху. В ходе упорного сражения египтянам удалось разгромить ливийские войска.

Поражение ливийской войск было ужасно, — 12 535 отрезанных у убитых рук были принесены фараону как военные трофеи дня. По меньшей мере, египтяне пленили тысячу ливийских воинов.


Отражение нашествия «народов моря» на 8-м году правления. На 8-м году правления Рамсеса III Египет встал перед угрозой нового вторжения «народов моря». В тексте упоминается большой перечень стран, не устоявших перед несокрушимыми армиями пришельцев: «Ни одна страна не выстояла против их рук, Хета, Кеди, Кархемиш, Ирчу, Ирса. Они опустошили эти (местности) и разбили стан в одном месте в земле Амор (Амурру), люди которой пленены и которой как не бывало.» Если следовать традиционной локализации, согласно которой Хета — Хеттское царство в Малой Азии, Кеди располагался рядом с Угаритом, Кархемиш стоял на верховьях Евфрата, Ирчу (Арцава?) находился где-то на юге современной Турции, а Ирса — древним название Кипра, — то грандиозный размах «нашествия» действительно впечатляет.

Помимо пеласгов и закаров, уже упоминавшихся в текстах 5-го года Рамсеса III, в документах 8-го года упомянуты народы Шекелеш (сикулы ?), Шардана (сарды?, впоследствии заселившие остров Сардиния), Дануна (данайцы?), Уешеш. Часть воинских сил сопровождала женщин и детей, ехавших в повозках, запряженных волами, другие шли по морю на кораблях.

Два племени из числа «народов моря» — пеласги и закара, известные в дальнейшем под названием филистимлян, видимо, с согласия фараона осели на плодородном палестинском побережье, где создали союз пяти самоуправляющихся городов: Газы, Аскалона (Ашкелона), Аккарона (Экрона), Гата и Ашдода.

Война с ливийцами на 11-м году правления. Лишь только «нашествие народов моря» было остановлено, новые волнения начались на западных границах египетского государства на 11-м году правления фараона. На этот раз среди ливийских воинов преобладали не Лебу, а представители народа Мешвеш, возглавляемые царем Машаром — сыном царя Капура. Ливийцы подошли к египетской крепости Хачо и взяли её в осаду. Сюда же с основной армией прибыл и Рамсес III. В происшедшем сражении ливийцы были разгромлены и бежали, потеряв убитыми 2175 воинов и пленными свыше 2 тысяч человек (одну треть последних составляли женщины и дети). В плен попал и царь машауашей Мешешер, а также ещё пять вождей ливийцев. Кроме того, египтяне захватили значительное количество рогатого скота, лошадей, ослов и много оружия.

Однако, ливийская угроза окончательно так и не была ликвидирована. Одновременно с созданием помпезных надписей во славу фараона-победителя, в страхе перед военной угрозой строится стена высотой 15 м вокруг храма Тота в Гермополе, подобные работы ведутся в храме Осириса в Абидосе, в святилище Упуата в Ассиуте. Факты говорят, что фараон опасался вторжения врага не только в Дельту Нила, но и в Средний Египет.

Параллельно долине Нила от Гермополя до Абидоса обитали племена Чехенну, одного из народов, входивших в конгломерат Девяти Луков. Победы Рамсеса III умиротворили ливийцев лишь на время. Угроза с запада вновь волновала Египет уже на 28-м году правления Рамсеса III.

Походы против кочевников Палестины, в Сирию и Нубию. Рамсес вёл также войну в Эдоме, к югу от Мертвого моря, против кочевых народов шасу, живших около горы Саара (библ. Сеир), где была взята богатая военная добыча. Если эта кампания, возможно, была оборонительным мероприятием, предпринятым в целях отражения соседних с Палестиной кочевых племен, то вторжение в царство Амурру и бывшие владения Хеттского царства в Сирии преследовали завоевательные цели.

Войны, которые вёл Рамсес III создают впечатление, что отныне Египту приходится защищать уже собственную территорию. Об «азиатской империи» во времена XX династии, кажется, уже забыли. Египетские гарнизоны пока ещё присутствуют в Сирии и Палестине, однако, их влияние здесь стало минимальным, а египетские памятники, этого времени — очень редкими. Судя по всему, Рамсес III был последним фараоном, при котором хоть какое-то египетское присутствие в Палестине сохранялось.

...В правление Рамсеса продолжается процесс ослабления страны. Уступая давлению жречества, поддержка которого в трудное для страны время была необходимой, Рамсес освободил храмы от рекрутской повинности их работников (призыв в армию каждого десятого). Это вынудило Рамсеса включать в состав своего войска в неизмеримо большем масштабе, чем раньше, наёмников (шерданов, ливийцев, филистимлян и других).

За своё царствование Рамсес раздал храмам 107 тысяч человек (2 % всего населения Египта), около 3 тысяч км² пахотных земель (15 % всей обрабатываемой в стране земли), 500 тысяч голов рогатого скота, не считая множества других подношений, ежегодных поставок и даров.

Забастовка в Дейр эль-Медина. Большие дары и привилегии храмам, которые всё больше и больше стали противопоставлять себя центральной власти, содержание уменьшившегося, но всё ещё большого войска, изнурительные войны, самоуправство местной администрации — всё это привело к резкому ухудшению внутреннего положения страны, к оскудению государственной казны. Эта казна, однажды, на 29-м году правления, опустела настолько, что не было возможности в срок выдать довольствие ремесленникам и служащим царского некрополя в посёлке Дейр эль-Медина.

14 ноября шесть десятков мастеров, в основном каменотесов, плотников и маляров, отказались выполнять свою работу в Долине Царей. Рабочие, возглавляемые писцом Патурере и ещё двумя бригадирами, потребовали от работодателей довольствие за прошедший месяц, которое они так и не получили. Доведенные голодом до отчаяния, люди открыто выступали против верховной власти. Вот что повествуют отрывки туринского дневника этого движения: "29 года, 10 второго месяца сезона Перет. Пролом пяти стен Некрополя рабочими, которые кричат: «Мы голодны уже 18-й день». Они сели на задней части храма Тутмоса III. Явились секретари тюрьмы Некрополя, двое начальников рабочих, два квартирмейстера и закричали: «Возвращайтесь». И они поклялись: «Возвращайтесь, у нас есть зерно фараона: оно сложено там, в Некрополе». Рабочие послушались, но вероятно были обмануты; под следующим днём написано: «Новый пролом. Достижение южной части храма Сети II». На третий день явились к ним для переговоров прежние лица и военные власти, но рабочие не хотел с ними говорить. Призваны были жрецы; рабочие им сказали: «Мы ушли сюда от голода и жажды. У нас нет платья, нет масла, нет рыбы, пищи. Напишите об этом фараону, нашему милостивому господину, чтобы нам дали возможность существовать». Чиновники испугались апелляции к фараону и выдали рабочим жалованье за предыдущий месяц; они, очевидно, собрались было его присвоить. Но беспорядки на этом не прекратились. Уже на следующий день начался бунт в крепости Некрополя. "Сказал Пехор: «Уходите и захватите с собою инструменты, разбейте двери, заберите жен и детей; я пойду пред вами к храму Тутмоса III и посажу вас там».

Однако спустя месяц новые беспорядки повторилась по тем же причинам. Хроника отмечает: "Прохождение через стены, прекращение работ в Некрополе. Явились трое офицеров гарнизона за рабочими. Тогда сказал рабочий Месу: «Именем Амона, именем царя, меня сегодня не заставят работать». Чиновники на это ответили: «Его нельзя наказывать, — он поклялся именем фараона». Власти ничего не могли поделать с рабочими: те упорствовали и издевались над чиновниками. Чати Та в то время был в отсутствии; он сопровождал фараона на юг, «к богам южной страны, чтобы привезли их к празднику юбилея» (дело происходило незадолго до тридцатилетнего юбилея царствования Рамсеса III); тем не менее он в 28 день четвёртого месяца сезона Перет прислал в Фивы и приказал прочесть странное послание: «Если я к вам не пришёл, то не потому ли это, что мне нечего вам принести? Что касается вашей речи: „не воруй наших припасов“ — то разве я для того поставлен визирем, чтобы воровать? Я в этом не виноват. Даже в закромах ничего нет, но вам все-таки дам, что найдется». Рабочим действительно выдали половинные порции; они успокоились, но потом опять стали бунтовать. Конец папируса не сохранился.

Заговоры против Рамсеса III. Сегодня уже сложно ответить на вопрос, была ли некая связь между общественным кризисом, концом карьеры везира Та и заговором против Рамсеса III. Об этом заговоре, одном из самых известных во всей древнеегипетской истории, мы знаем, прежде всего, из текста Туринского юридического папируса, содержащего частичный отчёт о деле и приговор судей. Эти материалы дополняет информация из другого свитка, в настоящее время разделенного на два документа — папирус Ли и папирус Роллин, в которых рассказывается о магических действиях, совершенных заговорщиками. В тексте папируса Рифо также уточняется, что царём, против которого был составлен заговор, был Рамсес III.

Несмотря на то, что мы довольно мало знаем о реально происходивших событиях, из текста источников становится ясно, что во главе заговора находилась царица по имени Тейе и её сын, именуемый в отчёте Пентауром («Которого звали другим именем»), хотя его настоящего имени мы опять же не знаем. Заговор быстро распространился в женском доме (гареме) царя. В итоге, царица Тейе хотела посадить на трон своего сына, который, по-видимому, не имел на это никаких прав. Законный наследник престола, будущий Рамсес IV, упоминается в качестве единственного претендента на престол уже с 22-го года правления отца, предстающий в текстах вместе со своим братом, будущим Рамсесом VI. Вероятно, подобная определённость вызывала зависть и ревность со стороны второстепенных жен и их детей, которые и создали основу для заговора.

Дам царского дома поддержали многие высшие сановники — всего двадцать два человека. Одну из центральных ролей в произошедшем исполнял управитель дворца фараона Паибакикамен, ему помогали дворецкий Меседсура, начальники гарема Паининук и Патауэмдиамон, другие знатные люди. Вместе с царицей они стали посылать другим дамам женского дома подстрекательные письма. Особый интерес представляет способ, которым преступники пытались погубить царя — они прибегали к колдовству, изготовляя «магические свитки для препятствования и устрашения» и делая «богов и людей из воска для ослабления людских тел».

Но после убийства Рамсеса воцарить своего ставленника заговорщикам однако не удалось. Они были схвачены вместе с царевичем и его матерью и преданы суду.

Интересно отметить, что, видимо в процессе следствия подозреваемым меняли имена. Так, имя Паибакикамен означает «Вот, слепой слуга», имя Меседсура — «Ра его ненавидит», а имя Бинэмуас — «Мерзость в Фивах». Несомненно, имена этих людей до трагической развязки были «Добро в Фивах» и «Ра его любит» — но они потеряли право на них.

Через некоторое время несколько членов трибунала сбежали вместе с заговорщиками. Когда они были найдены, их ждало страшное наказание — им отрезали носы и уши. Ничего не известно о судьбе сердца заговора — царицы Тейе.

Описывая казнь главных злоумышленников, писец употребляет довольно странные выражения: «они оставили его на месте; он умертвил себя сам». Это могло означать, что по приказу суда преступники покончили с жизнью самостоятельно. Однако тщательное исследование мумии, найденной в Дейр эль-Бахри и известной как «Безымянный принц», дают повод высказать более драматичную догадку. Останки принадлежали мужчине тридцати лет, хорошо сложенному и без всяких пороков, который был погребён без обязательного бальзамирования. Более того, тело было завернуто в ритуально нечистую для египтян сырую шкуру барана. Все внутренние органы остались на месте. Никогда ещё лицо не отражало такой мучительной и страшной агонии. Искаженные черты несчастного говорят о том, что почти наверняка его похоронили живьём.

Современные исследования мумии фараона учёными позволяют с большой долей вероятности утверждать, что ему перерезали горло кинжалом.


Евгений Киселев, журналист, в программе "Гордон". Выпуск от 07.05.2017

קסטנר – מציל או בוגד (Russian ,Hebrew)

המאמר במלוא



Очень краткое содержание. Рудольф Кастнер (англ. Rudolf Kastner; 1906, Коложвар, Австро-Венгрия — 15 марта 1957, Тель-Авив) — деятель сионистского движения. Известен также как Режё Кастнер (Rezső Kasztner) и Исраэль Кастнер (Israel (Yisrael) Kastner). Один из руководителей венгерского Комитета помощи и спасения (Va’adat Ha-Ezrah ve-ha-Hatzalah be-Budapesht). Вёл переговоры с нацистами о выкупе евреев.

Родился в 1906 году в Колошваре (ныне Клуж, Румыния). Получил юридическое образование. Руководил молодёжным сионистским движением в Трансильвании.

В 1943—1945 годах участвовал в деятельности Венгерской сионистской организации. В период с 27 мая по 1 июня ‎Кастнер и его подруга Хэнси Бранд были ‎арестованы венгерскими нацистами-нилашистами. Летом 1944 года вёл переговоры с функционером СС Адольфом Эйхманом по поводу разрешения выезда евреев с оккупированных территорий в нейтральные страны в обмен на поставку 10 000 грузовиков с продуктами для немецкой армии («Кровь за товары»). Соглашение не было достигнуто, однако Кастнер добился выезда 1686 венгерских евреев, в том числе 273 ‎детей, в Швейцарию на "поезде Кастнера", заплатив крупную денежную сумму. За организацию выезда отвечал офицер СС Курт Бехер, доверенное лицо Гиммлера.

חלק א'

ישראל קסטנר היה פעיל ציוני בהונגריה שניהל בעת השואה משא ומתן עם נאצים בכירים, והצליח לחלץ מידיהם לפחות 21,000 יהודים. לאחר השואה האשימוהו בישראל בכך ששיתף פעולה עם הנאצים ובגד ביהודים. קסטנר התלונן במשטרה. בית-המשפט המחוזי קבע, למרבה ההפתעה, שהוא "מכר את נשמתו לשטן". בית-המשפט העליון ביטל פסק-דין זה וטיהר את שמו של קסטנר. חודשים מעטים לפני פרסום פסק-הדין הסופי רצחו אותו שני יהודים ליד ביתו בתל-אביב. בשנים האחרונות רואים רוב הפרסומים ההיסטוריים את קסטנר כמציל נפשות, ובדרך זו מגדיר אותו המוזיאון ההיסטורי החדש של "יד ושם". אני מודה להיסטוריון החשוב פרופ' יהודה באואר על הערותיו מאירות העיניים; לקליה עדן-שטנקה, עורכת-דין לעתיד, על המלאכה הקשה של בדיקת המקורות ושל רישומם, ולשמרית פלומבו – על העריכה הטכנית המשובחת של המאמר.


יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.

א. כוכב עולה

מה מיוחד בפרשת קסטנר? מדוע היא צפה ועולה לתודעה התקשורתית והציבורית אחת לכמה שנים, לאורך שני דורות ומעלה? ככל הנראה, אפילו במסגרת פרשת השואה יש לסיפור זה ייחוד: הצלת נפשות שקשה להשוותה למעשה גבורה אחר כלשהו, ואחריה – היווצרות מוסכמה ציבורית מתעתעת הרואה במציל בוגד. לסיפור זה יש משמעות בעבורנו הן בקשר לסוגיית חופש הביטוי, ההסתה והשם הטוב, והן בקשר לסוגיית ההגנה על ערך חיי האדם, הגבורה בשואה בפרט ובחיינו בכלל.

ישראל (שמו האירופי – רודולף, כינויו – "רז'ה") קסטנר[1],[2] נולד למשפחה ציונית בקלוז', עיר הבירה של מחוז טרנסילבניה שבמרכז אירופה. המחוז[3] עבר מיד ליד כמה וכמה פעמים, ולפיכך אוכלוסייתו הכללית והיהודית התעצבה באורח רב-תרבותי.

עד 1918 היה המחוז חלק מאוסטרו-הונגריה, מ-1918 עד 1940 – מרומניה, מ-1940 עד 1944 – מהונגריה, ומאז ועד היום – שוב חלק מרומניה. בהתאם לכך נשאה אותה עיר-בירה מחוזית שלושה שמות: ברומנית – קלוז', בהונגרית – קולוז'וואר, ובגרמנית – קלאוזנבורג (ביידיש – קלויזנבורג). ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו במחוז כולו כרבע מיליון יהודים.

קסטנר היה צעיר כשרוני ושאפתן, ד"ר למשפטים, פעיל ציוני ועיתונאי (ממייסדי העיתון הציוני בהונגרית "אוי קלט" שיצא לאור בקלוז'). הודות למאפיינים אלה, והודות לגודלה ומשקלה הניכרים של התנועה הציונית בחיי הקהילה הטרנסילבנית, התמנה קסטנר לתפקיד מזכיר הסיעה היהודית בבית-הנבחרים הרומני. המוניטין שצבר כשכיהן בתפקיד זה היה של פוליטיקאי ממולח, בעל מעריצים מחד גיסא ויריבים מושבעים ופגועים מאידך גיסא אשר מצליח ליצור קשרים מהירים עם בעלי הון ושררה ולהגיע להישגים מרשימים בעבור הקהילה היהודית [4],[5],[6].

באותה עת (1939) מנתה הקהילה של הונגריה השכנה כ-450,000 יהודים. החלוקה הסוציו-פוליטית של הקהילה היתה דומה מאוד לזו שאפיינה את מבנה הקהילה של טרנסילבניה: כ-30% היו יהודים חרדים לא ציונים, בחלקם הניכר אף אנטי-ציונים, שנקראו "הקהילה האורתודוכסית" ואשר בראשם עמד באותה עת הרב פנחס פיליפ פון פרוידיגר. הרב פרוידיגר היה ידוע כאדם ליברלי למדי (בהתחשב בהיותו חרדי) גם מבחינת מגעיו עם השלטון ההונגרי ועם שאר המגזרים של הקהילה היהודית[7],[8],[9] .

הקהילה הגדולה ביותר, שמנתה כ-60%, היתה הקהילה הניאולוגית (ניאו – חדש). היתה זו קהילה אמידה ומשכילה בעלת קשר חלקי ליהדות שהיוותה חלק מהשכבה השלטת בהונגריה, הלא היא החברה המדיארית – ההונגרים השורשיים ובעלי העוצמה. בראש הקהילה הניאולוגית עמד באותה עת שמואל ("שאמו") שטרן [10],[11],[12] .

הקבוצה השלישית, שמנתה בין 5% ל-7% מהקהילה, היתה התנועה הציונית שמהבחינה הסוציולוגית השתייכו חבריה לשתי הקבוצות הקודמות. היה זה ציבור קטן, אולם הוא עמד במרכזה של מחלוקת קשה שהעסיקה את הקהילה כולה: האורתודוכסים האשימו את הציונים בדחיקת הקץ ובמרד כלפי שמים, וראו את הדתיים-לאומיים – אנשי "המזרחי" (גלגולה המקורי של המפד"ל) ותנועת "בני עקיבא" – כגרועים שבציונים: לכאורה, הם מתחזים לשומרי מצוות ומשתמשים בחזות זו להצדקת חטאיהם. הניאולוגים ראו בציונים, שברובם השתייכו לאותה קבוצה חברתית כמותם, מעוררי מהומה על לא מאומה ואחראים להתחזקות האנטישמיות בהונגריה: הם משתדלים, לכאורה, ליצור אצל היהודים נאמנות פוליטית כפולה – גם להונגריה מדינתם וגם למדינה היהודית שאיננה קיימת כלל. בראש התנועה הציונית עמד אז נתן (אוטו) קומוי שנודע ברבים כאדם נבון וישר, "אפור" במקצת, אולם בעל מעמד ציבורי איתן גם מחוץ לתנועתו [13],[14],[15] .

ערב הרצח

בתהליך פוליטי שנמשך שנים אחדות הלכה הונגריה והתחברה למדינות הציר בראשות גרמניה. רוב החוגים הפוליטיים בהונגריה ראו את גרמניה הנאצית כשליטת העולם בעתיד, חלקם – על רקע של קרבה אידיאולוגית לנאצים (בעיקר חברי מפלגת "צלב החץ") . גרמניה ייחסה להונגריה ערך אסטרטגי רב, ומשום כך ליוותה את התקרבותן ההדדית של שתי המדינות במתנות טריטוריאליות ניכרות, כמובן – על חשבון מדינה שלישית. בתהליך שהחל ב-1939 זכתה הונגריה במחוז טרנסילבניה ובשטחים נוספים מידי סלובקיה וקרואטיה, וכן כבשה את אזור קרפאטורוס. לאחר שינוי גיאו-פוליטי זה גדלה הקהילה היהודית מ-450,000 נפש לכ-825,000, ובהם כ-100,000 מומרים שהוגדרו כיהודים רק על פי גזעם (לפי חוקי נירנברג בגרסתם ההונגרית) [16],[17],[18],[19].

התרחבות זו נחשבה הישג בעבור מנהיג הונגריה, העוצר (נשיא בעל סמכויות) אדמירל מיקלוש הורטי. במשך תקופה ארוכה הגן הורטי על נתיניו היהודים, והיה לו חלק בדחיית הגירוש למחנות-המוות; אולם מאוחר יותר, כשראה בכך אינטרס אישי ולאומי, נמנה עם ראשי השלטון ששיתף פעולה בשילוח היהודים אל מותם[20],[21].

מ-1941 עד תחילת 1944 עברה הקהילה היהודית שני תהליכים משמעותיים:

היא התמודדה עם גזרות אנטישמיות הולכות ומחריפות, בין השאר – במישורי ההשכלה והכלכלה. הגזרה מרחיקת הלכת ביותר היתה חוק "משופר" שמכוחו גויסו לצבא ההונגרי 55,000 גברים ונערים יהודים שאיישו את פלוגות העבודה: יחידות של פועלי כפייה יהודים שביצעו בעבור הצבא עבודות גופניות קשות בתנאי מצוקה וסכנה. מתוך קבוצה גדולה זו של פועלים נהרגו בדרכים שונות כ- 42,000, כלומר: למעלה מ-75%. חלקם נרצחו בירייה, אחרים – כתוצאה מתנאי החיים הקשים ששררו במחנות העבודה שלהם, וקבוצה נוספת של יהודים מתו ברעב, עלו על מוקשים ונהרגו בהפגזות והפצצות של הצבאות היריבים שאליהן נחשפו בכוונה תחילה [22],[23],[24],[25].
מכיוון שגזרות אלה, עם כל חומרתן, היו מתונות מאוד בהיקפן לעומת הרצח ההמוני בארצות הסמוכות, שחיסל כ-90% מיהודיהן, נפוצה באירופה שמועה מבוססת למדי שלפיה הונגריה היא כמעט גן-עדן ליהודים. קשה להבין זאת כיום, אולם יהודים שמקהילתם שרדו 10% בקירוב (גם אם לא ידעו את כל הפרטים על פשעי הנאצים) ראו בארץ, שמבין יהודיה שרדו יותר מ-90%, כמעט הארץ המובטחת. כתוצאה מכך התאמצו רבבות יהודים שהתגוררו בפולין, בגרמניה המורחבת ובסלובקיה, ושנאנקו תחת מוראות השואה, להימלט ולהגיע להונגריה. מהם הצליחו בכך כ-15,000, ובהם צעירים שהשתייכו לתנועות נוער ציוניות: הקשר לשייכות התנועתית הוא שתנועות הנוער היו מאורגנות יותר מקבוצות אחרות, בעלות מנהיגות אקטיביסטית, מרושתות על פני אירופה כולה, ואף הראשונות להאמין בכך שלחיי הקהילה שבה חיו לפני-כן אין עתיד [26],[27]. קבוצה אחרת של פליטים נמנתה עם הקהילות החרדיות, ובינם לבין הציונים התקיים שיתוף-פעולה במישור זה.

זמן קצר לאחר הגעתו של קסטנר להונגריה, כתושב טרנסילבניה שסופחה למדינה זו, הוא מצא את דרכו ללב התנועה הציונית. כשרונו, קשרי משפחה וידידות קודמים, הצלחתו בתפקידים שבהם כיהן ברומניה והעובדה שלפני כן פעל במסגרתה של תנועה ציונית גדולה בהרבה מההונגרית המקורית, כל אלה דיברו בעדו. קסטנר הפך להיות סגן יושב ראש התנועה הציונית בהונגריה ויצר יחסי אמון קרובים עם היושב ראש, קומוי: האחרון היה "האב הגדול", גורם מאחד וממתן הפועל לעיתים קרובות מאחורי הקלעים. הראשון היה איש ציבור פעיל-יעיל, אוהב את החשיפה הפוליטית והתקשורתית ומתרועע בקלות עם עשירי המדינה ועם מנהיגיה [28].

כדי לטפל בקליטת הפליטים הקימה התנועה הציונית את "ועדת העזרה וההצלה" (תחת שם עברי זה) בראשות קומוי עצמו. קסטנר היה סגן יושב ראש הוועדה והרוח החיה בה, והוא ארגן את קליטת הפליטים בהצלחה גדולה. יחד איתם פעלו במסגרת זו בני הזוג האנזי (חנה) ויואל ברנד, שמואל שפרינגמן, פרץ רבס, צבי גולדפרב, אנדרה ביס והגזבר שלום אופנבך. בשפת הסתר התמימה של המארגנים נקרא המבצע בשם העברי "טיול". מעבר לקומוי ולקסטנר מילא יואל ברנד תפקיד-מפתח במבצע זה [29],[30],[31],[32],[33].

בנובמבר 1942 נחלו הנאצים את תבוסתם האסטרטגית הראשונה, בצפון אפריקה: מול הבריטים במצריים ומול האמריקנים במרוקו ובאלג'יריה. תבוסה זו נשלמה על ידי השתלטות הבריטים על לוב (בינואר 1943) ועל תוניסיה (בחודש מאי). בפברואר נעצרו הנאצים בידי הרוסים בסטלינגראד. לקראת סוף השנה הגיע העוצר ההונגרי הורטי למסקנה שבת-בריתו הגדולה היא משענת קנה רצוץ. עד אז לחמו שכם אל שכם עם הנאצים שני גייסות הונגריים, ואחד מהם הושמד כליל ליד סטלינגראד. באותה עת התנגד הורטי לכל מגע עם ברית-המועצות. החל בקיץ 1943 שיגר הורטי אותות אוהדים לעבר ברית-המועצות ומיתן עד מאוד את מעורבות הצבא ההונגרי במלחמה, בעודו מציג כלפי גרמניה חזות של בן-ברית נאמן.

המודיעין הנאצי, שהיה מורכב מהזרוע הצבאית בראשות קאנאריס ומהזרוע האזרחית בראשות שלנברג, התריע בפני היטלר על צביעותו של בן-בריתו ההונגרי. בתחילת 1944, לכל המאוחר, החליט היטלר להגדיר את הונגריה כמעין מדינת אויב והורה לצבא להשתלט עליה. הרמטכ"ל קייטל התקשה מאוד לעמוד בהוראת הכיבוש של ארץ נוספת בעוד חייליו נתונים בקרב-מאסף הולך ומחמיר מול ברית- המועצות וארצות-הברית גם יחד. הטקטיקה שבה בחר יחד עם זרועות המודיעין היתה של השתלטות כוחות הונגרים פרו-נאצים על בודפשט בסיוע גרמני מזערי.

בדרך למוות

בערב ההשתלטות, ב-18 במרס 1944, הזמין היטלר את הורטי לגרמניה והודיע לו שהשלטון שבארצו של האורח עומד להתחלף. למחרת, ב-19 במרס, אמנם תפסו הפרו-נאצים המקומיים את השלטון בהונגריה במקביל לכניסתם של כוחות צבא גרמנים מוגבלים בהיקפם. איש המפתח בהונגריה מכאן ואילך היה אדמונד וזנמאייר, מיופה-הכוח הנאצי. ראש הממשלה החדש היה דֶמה סטויאי, לשעבר שגריר הונגריה בגרמניה, אישיות מקובלת עד מאוד על הנאצים [34],[35].

יחד עם אנשי הצבא והמינהל הגרמנים הגיע גם כוח מיוחד של ה-אס.אס. בראשות אדולף אייכמן, ראש המדור לענייני יהודים בגסטאפו. להגעתו קדם דיון בין אייכמן לממונה הבכיר עליו, ראש הגסטאפו היינריך מילר, שבו בא לידי ביטוי "הומור נאצי": מילר, שביקש להטיל על אייכמן משימה קשה מתוך אמון אישי רב, "מתח" אותו תחילה ושאל אותו אם הוא מוכן "לרדת בדרגה" ולהפוך לראש צוות גיאוגרפי במסגרת המדור שעליו פיקד. אייכמן הופתע ונפגע, אולם עד מהרה יצא המרצע מן השק. מילר הביע כלפיו הערכה והסביר לו שבכוונתו להטיל עליו משימה יוצאת דופן שרק הוא, אייכמן, מסוגל לעמוד בה: חיסול של חלק גדול מתוך הקהילה היהודית בהונגריה, לפחות לכאורה – ללא כוח-אדם, רכבות, תקציב או זמן בהיקף המתאים לכך. "לכן", אמר מילר, "אני שולח לשם את המאסטרו בעצמו"[36].

מייד לאחר הגעתו של "קומנדו אייכמן" לבודפשט התמקמו אנשיו בבית-המלון המוחרם "מג'סטיק" שעל הר-השוואבים שבעיר. הנאצים גרמו להקמת מועצת יהודים מאוחדת (יודנראט) בראשות שטרן הניאולוגי, שתפקידה לא כלל את משימת הסיוע בגירוש למחנות-המוות כפי שאולצו לעשות היודנראטים במזרח אירופה. אייכמן הצליח להגיע עם מיופה-הכוח וזנמאייר, ובעזרתו – עם ההונגרים, להסכם שעל פיו יעמדו רשות הרכבות הארצית וחיל המשמר (הז'נדרמריה) לרשותו ככל שיחפוץ[37],[38],[39].

אייכמן ושולחיו הניחו בטעות שהיהודים המקומיים משערים את הצפוי להם ומסוגלים להשפיע על גורלם הודות לעוצמתם הבינלאומית. לכן הפעילו הנאצים הונאה מתוחכמת לפי מיטב מסורתם, שאייכמן היה מבצעה המוצלח ביותר: הוא המציא שני מחנות-עבודה בלתי קיימים, האחד בקנייר מזה שבהונגריה, השני – בוואלדזה שבאוסטריה. שתי הנקודות הגיאוגרפיות שוכנות "במקרה" על גבי המסלול המוביל למחנה אושוויץ, ונמצאות באזורים צבאיים שאותם לא יכולים היו היהודים לבדוק. אייכמן ואנשיו השתמשו בשמותיהם של "מחנות" אלה כדי להסביר ליהודים את יעדי השילוח וכדי להרגיעם. רוגע זה היה אמור לשרת את אייכמן הן משום שהיה בו כדי להקל על התהליך והן משום שיוקרתו האישית היתה תלויה גם בביצוע "חלק" של המשימה; בלשון מפקדו מילר: "ללא מרד גטו וארשה שני". יש לשער שהגירוש והרצח כשלעצמם היו מתבצעים בכל מקרה [40],[41],[42].

כדי לחזק את האגדה בקשר למחנות העבודה וכדי למנוע את המרד (שממילא לא תוכנן כלל), חשוב היה לכלול במשלוחים הראשונים לאושוויץ גם גברים צעירים רבים. המגורשים הראשונים קיבלו לידם בבירקנאו מידי הנאצים גלויות דואר מודפסות מראש, שתכנן נועד להרגיע את המשפחות בהונגריה ושנשאו את החותמת של מחנה-העבודה הבלתי קיים ואלדזה. גלויות אלה, בצירוף חתימות המגורשים יחד עם שמותיהם וכתובותיהם של הנמענים, נשלחו לבודפשט, והנאצים עמדו על כך שמוסדות הקהילה היהודית הם שידאגו למסירתן לתעודתן, להגברת האמינות. במקביל לכך שכותבי הגלויות עלו בעשן השמיימה, משפחותיהם עלו ברצון על הרכבות כדי להצטרף אל הכותב השוהה, לכאורה, במחנה עבודה נעים ונוח [43],[44].

הגירוש מערי השדה (הפרובינציה) של הונגריה לאושוויץ החל ב-15.5.1944 ונמשך שבעה שבועות. בתקופה זו הצליחו הנאצים ובני בריתם המקומיים לגרש למעלה מ-430,000 יהודים (לפי דוח של ה-אס.אס., שעותק שלו נתגלה אחרי המלחמה במשרדו של שר התעמולה גבלס, היה המספר הסופי 437,300). היה זה קצב חסר תקדים של גירוש, ועתה יכול היה אייכמן לשאת בגאווה ובהצדקה מלאה את התואר "מאסטרו" שבו הכתירו מילר [45].

היקף עצום זה של מגורשים השפיע על תפקודו של מחנה-המוות אושוויץ: בשלב מסוים חדל סגל המחנה ממנהג הטבעתו של המספר הכחול על זרועותיהם של היהודים ההונגרים ולא שלח אותם כלל לעבודת כפייה, כי אם למוות בלבד. ברבות הימים הגיע מפקד המחנה, ריכרד בר, למסקנה שאין מחנהו יכול לעמוד בקצב כזה של גירוש. הוא טלפן לאייכמן ודרש ממנו להאט את המשלוחים. אייכמן כעס על עצלנותו של בר, וביקש בכל לשון של בקשה מהממונה הבכיר עליו, אוסוולד פוהל – ראש המשרד הראשי למשק ולמינהל ב-אס.אס. (WVHA) – להחליפו במפקד נמרץ יותר. פוהל הסכים הן לעיקרון והן להצעתו הפרסונלית של אייכמן. יחד עם ריכרד גליקס, המפקח על מחנות הריכוז שהיה כפוף לו, שלח פוהל לגדול שבמחנות את מייסדו, רודולף הס. בשנה שלפני כן עלה הס בדרגה, אולם עתה ראה לעצמו זכות לשוב למחנה "שלו" ולהציל את מבצע הרצח הקורס.

הס הורה לאנשיו להתגבר על צוואר-הבקבוק על ידי כך שמחצית מכל ערמת גוויות שהוצאה מתאי הגז תילקח למשרפות, ואילו המחצית השנייה תישרף בערמות בחצר המחנה. בכך אמנם נפתרה הבעיה המקורית, אולם לדעת מפקד גדוד תותחי ה-נ"מ (נגד מטוסים) ששמר על אושוויץ 3 (בונא-מונוביץ, אזור התעשייה ועבודת הכפייה) היה בכך כדי לסכן את המתחם כולו: המשרפות כללו מסננים, ואלומות העשן שהיתמרו מהן היו דלילות. לעומת זאת מהמדורות שבערו בחצר המחנה עלו תמרות עשן ענקיות שנראו למרחוק, וחיל האוויר האמריקני שטס באזור יכול היה לראותן ממרחק של 50 ק"מ, בימים של ראות טובה. הקצין מיהר להזהיר את הס מפני תוצאות יוזמתו, אולם הס השיב שזהו סיכון מחושב ושיש להזדרז ולחסל את היהודים בטרם תסתיים המלחמה[46]. היום ברור לנו שהס צדק מבחינתו: האמריקנים טסו, ראו, צילמו ופיענחו נכונה, אולם מקבלי ההחלטות בוושינגטון החליטו שלא להתערב.

לקראת הניצחון על הנאצים

באביב 1944 נאם הנשיא האמריקני רוזבלט ברדיו והזהיר את הורטי אישית מפני המשך שיתוף הפעולה עם הנאצים. הורטי, שמלכתחילה ליבו לא היה שלם עם תמיכה מוחלטת בגרמניה, השתמש בכך כדי להנחות בהמשך הזמן את רשות הרכבות ואת הז'נדרמריה לחדול משיתוף הפעולה שלהן עם אייכמן. מסיבה זו נפסק הגירוש למוות. הרכבת האחרונה יצאה לדרכה בכל זאת לאחר שאייכמן הוליך שולל את עמיתיו ההונגרים ושכנע אותם שיש בידו כל האישורים הדרושים [47].

באווירה פוליטית חדשה זו מינה הורטי בחודש אוגוסט את גזה לאקאטוש לתפקיד ראש הממשלה במקום סטויאי: לאקאטוש תמך בהשתחררותה של הונגריה ממחויבותה כלפי הנאצים ונטה חסד לבעלות-הברית. שינויים פוליטיים ולוגיסטיים אלה גרמו לאייכמן לעזוב זמנית את הונגריה ולחזור למשרדו בברלין, שבו שב להוביל את העבודה השגרתית של הגירושים למחנות מארצות אחרות [48],[49].

המודיעין הנאצי הגן על יוקרתו על ידי כך שיזם הפיכה שלישית ואחרונה שנערכה בבודפשט ב-15 באוקטובר, הפעם – בהנהגת הפרו-נאצים הקיצוניים ביותר, אנשי מפלגת "צלב החץ" בראשות פרנץ סאלאשי. אולם שליטים חדשים אלה לא משלו באופן מלא בהונגריה ולא ניווטו את דרכן של כל רשויות השלטון. בין השאר לא יכולים היו לחדש את מבצע גירוש היהודים לאושוויץ [50],[51].

אף על פי כן חזר אייכמן לבודפשט ב-17 באוקטובר, והצליח לארגן פעולה גדולה נוספת: "מצעד המוות" (אחד מכמה מצעדים שנשאו שם זה). 76,000 יהודים צעדו ברגל בחודש נובמבר מבודפשט לאוסטריה בפיקודו של קצין הוואפן אס.אס. (היחידה הלוחמת של הארגון) האנס יוטנר [52],[53]. אלה היו מטרות המצעד:

המשך רדיפת היהודים וגרימה למות חלקם
שאיפה לניצול כוח העבודה היהודי במתקן כלשהו באוסטריה
אולי אף שימוש ביהודים אלה כבבני ערובה

המצעד התפזר בטרם הגיע ליעדו, ולכן "רק" 11,000 מהיהודים נרצחו תוך כדי הליכה. לעומת זאת קבוצה אחרת מבין הצועדים ניצלה על ידי כך שקיבלה הוראה תמוהה ממפקד המצעד להישאר במקומה ולא להמשיך ללכת עם השאר [54].

אירוע מוזר זה הוא הנקודה המתאימה לשילובו של הפרק העיקרי בחייו של קסטנר במסגרת סיפורנו.

אזהרה ללא תועלת

ערב הפלישה הנאצית גיבשו קסטנר ופעילים ציונים אחרים הערכה שלפיה אמנם הנאצים ישתלטו על ארצם, ושגורל היהודים צפוי להיות אכזרי כגורל אחיהם בארצות השכנות. תחזית זו לא היתה פופולרית ביותר בקרב הקהילה היהודית, משום שרובם המכריע של היהודים לא היו מסוגלים כלל לעלות על דעתם שגורלם נחרץ. כשחלק מיהודים אלה אירחו בבתיהם את 15,000 הפליטים מפולין ומשאר הארצות, הם שמעו מפיהם עובדות קשות ביחס לשואת העם היהודי. גם אלה מביניהם שנתנו בכך אמון מלא לא היו מוכנים לשקול את האפשרות שזוועות אלה תפקודנה בקרוב אותם-עצמם. ראשית, העובדה שהנאצים היו בני בריתם של ההונגרים במשך תקופה ארוכה – אולם רוב יהודי הונגריה לא נרצחו, שכנעה אותם שאיש אינו מתכוון לרצחם. שנית, הנפש האנושית דוחה בדרך כלל מחשבות איומות כאלה באמצעות מנגנון הגנה יעיל, אך מעוור [55].

ימים אחדים טרם הפלישה הממשמשת ובאה כינסו קסטנר ושותפו לפעילות הציונית משה רוזנברג את נציגי תנועות הנוער הציוניות והטילו עליהם משימה כמעט אבודה מראש: הם ייסעו ברחבי הונגריה בין 16 ל-19 במרס, יפנו לראשי הקהילות ויזהירו אותם מפני האסון המתקרב. אותם מדריכים ימליצו בפני המנהיגים היהודים לקרוא לחברי הקהילות לנוס על נפשם ויציעו להם את עזרת התנועה הציונית, שרכשה ניסיון מסוים בכך כאשר טיפלה במבצע ה"טיול". כל ראשי הקהילות, בלי יוצא מן הכלל, דחו את האזהרה הזו הן בשל תכנה הבלתי נקלט, והן משום שהמזהירים היו אנשים צעירים וחסרי נסיון חיים שהשתייכו למיעוט פוליטי קטן. בדיעבד סיפרה אליזבת, אשתו של קסטנר, שתוצאות המבצע גרמו לו להסתגר בביתו כשהוא מדוכא עד עפר [56],[57].

לפרשה זו יש משמעות הן בקשר להבנת הפסיכולוגיה הקולקטיבית של היהודים באותה עת, הן בהתייחס להאשמות המאוחרות כלפי קסטנר שנמנע, לכאורה, מאזהרה מנהיגותית של הקהילה היהודית (שממילא לא הכירה אותו כלל ברובה). יש לכך קשר חשוב גם לעובדה שקבוצה גדולה מיהודי קלוז', עירו של קסטנר (שהתגורר כעת בבודפשט), ניסתה לבעבור את הגבול לעיר הרומנית הסמוכה טורדה. החיילים ההונגרים ירו בבורחים, ורק בודדים מתוכם שרדו. תנאי הבריחה באותו אזור היו מן הנוחים ביותר בהונגריה, ויש בכך כדי להעיד על סיכוייו האפסיים של רעיון הבריחה כולו [58].

בתקופה שקדמה להשתלטות הנאצית והפרו-נאצית על הונגריה התרחש בסלובקיה השכנה (שנפרדה מעל "תאומתה" צ'כיה כבר ב-1939) אירוע בהמשכים, המהווה מבוא חשוב למשא ומתן שניהלו קסטנר ואחרים בהונגריה. כבר באביב 1942 נשלחו יהודים סלובקים ברכבות למחנות-המוות בפולין. רוב הקהילה לא הבינה את מהות הגירוש; אולם עצם השילוח הכפוי לארץ זרה לא בישר טובות. ההנהגה המחתרתית, שכינתה את עצמה בשם "קבוצת העבודה", כללה את הרב החרדי מיכאל דב וייסמנדל ואת הפעילים הציונים גיזי פליישמן ו-ד"ר אוסקר נוימן. הקבוצה השתדלה להשפיע על גורל המגורשים והנשארים. הרב היה מעורב בארגון בריחתם של הפליטים להונגריה, שבה טופלו בידי קסטנר ואנשיו [59].

באוקטובר 1942, לאחר שהעבירה הקבוצה לקצין הנאצי דיטר ויסליצני מקדמה כספית, נפסקו הגירושים מסלובקיה למשך 7 שבועות – לא בהכרח בעקבות התשלום. ויסליצני היה דמות משמעותית: באמצע שנות ה-30' היה ממונה על אייכמן במסגרת המדור לענייני יהודים (II-112) שבשירות הביטחון (אס.ד.), אף הוא, כגסטאפו, זרוע של המשרד לבטחון הרייך ((RSHA שב-אס.אס.. למרות קידומו המהיר של אייכמן, שהפך למפקדו של ויסליצני, הוא רחש למפקדו-לשעבר כבוד גלוי. ויסליצני, שנודע כקצין נבון ומשכיל, מילא תפקיד מרכזי בחיסול יהודי יוון, סלובקיה והונגריה [60],[61].

באישורו של היינריך הימלר, ראש ה-אס.אס., דן ויסליצני עם קבוצת העבודה בהפסקה כוללת של הרצח תחת הכותרת "תכנית אירופה", בתמורה לסכומי כסף גדולים. לכאורה הצליחה הקבוצה להשיג את הכסף מגורמים יהודים שונים ברחבי העולם, אולם רק חלקו הגיע ליעדו, והרב וייסמאנדל כתב על כך מכתבים ומאמרים קורעי לב. בדיעבד נראה שההצעה הנאצית לא היתה כנה: שולחיה לא התכוונו לוותר על רצח היהודים, ומגמות המשא ומתן היו הונאה וסחיטה כספית. יותר מכך: גם בדרך זו השתדל הימלר ליצור קשר עם מדינות המערב, במסגרת תכניתו האישית לכרות עימן ברית ולהביא להפסקת המלחמה, וכן להשתלט בעצמו על גרמניה שאחרי היטלר [62],[63],[64].

כשהתברר לוויסליצני שהונגריה תהיה בקרוב לזירת הפעילות העיקרית של המדור לענייני יהודים בגסטאפו, שעם אנשיו נמנה, ביקש וקיבל מהרב וייסמנדל מכתב המלצה בקשר להפסקה הזמנית של הגירוש מסלובקיה תמורת תשלום: מכתב זה נועד לשכנע את מנהיגי היהודים בהונגריה לגייס כסף רב יותר מאחיהם בסלובקיה תמורת מתן פטור מגירוש למחנות [65],[66].

משא ומתן עם המוות

על אף רמזיו השקופים של וייסמנדל בעבור ראשי היהודים בהונגריה במסגרת מכתבו, כי יגלו זהירות במהלך השיחות עם הנאצים, התייחסו יהודים אלה ברצינות לוויסליצני ולמכתב ההמלצה. היו אלה הרב פרוידיגר, הפעיל הציוני ד"ר ניסן כהן והברונית וייס מהקהילה הניאולוגית. תוצאת הפגישה בינם לוויסליצני היתה משא ומתן על הצלתם של מעטים תמורת תשלום. מדי פעם נחלו הצלחה אצל קצינים רודפי בצע או אצל אלה ששירתו את המטרות שהזכרנו לעיל, כגון הונאה ו"הרדמה" של הקהילה היהודית [67],[68],[69],[70].

כששמע על כך קסטנר, הוא ביקש וקיבל מייד אפשרות לקיים מפגש המשך עם ויסליצני. לשיחה זו נטל עימו את יואל ברנד. בדרכם למטה ה-אס.אס. שעל הר השוואבים הבחין קסטנר ביריבו הפוליטי הוותיק משה קראוס, איש "המזרחי", שניהל בבודפשט את המשרד הארץ-ישראלי: יחידה של הסוכנות היהודית שעסקה בארגון העלייה לארץ-ישראל [71],[72].

קראוס נופף בפניו במברק שקיבל מירושלים בקשר לאישור שנתן השלטון הבריטי בארץ לעלייתם של 600 יהודים הונגרים תמורת תשלום. קסטנר לקח עימו את המברק לפגישתו עם ויסליצני. בפגישה עצמה העלה קסטנר 4 בקשות שהיוו בעבורו "הימור על כל הקופה", לא מחמת אופטימיות יתרה, כי אם דווקא להפך: מתוך ראיית שחורות באשר לגורל הצפוי לקהילה ומתוך תחושה שאין להם מה להפסיד [73],[74],[75],[76]. אלה היו הבקשות:

להימנע מהוצאה להורג של יהודים בהונגריה עצמה, בניגוד לדרך הפעולה הנאצית בשטחים הכבושים מידי ברית-המועצות
להימנע מהקמת גטאות על אדמת הונגריה
להימנע מגירוש יהודים למחנות בפולין
לאפשר ליהודים, המצוידים במסמכים מתאימים, להגר לחוץ לארץ

ויסליצני הגיב לכל זאת בחיוב, אולם בפועל לא קידם דבר בשלב זה. לאחר איסוף מידע מוקדם פנה קסטנר גם להרמן קרומַי, אף הוא קצין ביחידה שבפיקוד אייכמן. כבר ב-23 במרס 1944 התקיימה הפגישה, ובה הודיע קרומי לקסטנר בשם היחידה כי הוא ושולחיו מוכנים לאפשר את עלייתם לארץ-ישראל של 600 יהודים, כמניין שנזכר במברק הבריטי שקיבל קראוס [77],[78],[79].

קומוי, ראש התנועה הציונית, נדהם מהדוח שמסר לו קסטנר: "איך בוחרים 600 מ-800,000?", שאל רטורית. קומוי וקסטנר הסכימו זה עם זה שסיכויי ההצלחה של היוזמה אינם ברורים, אולם, בכל מקרה, אין בכוחה להחמיר את מצב היהודים שהוא כבר בכי רע. קומוי קיבל על עצמו את תפקיד ארגונה של קבוצת הנוסעים, וקסטנר – את קיום הקשר העיקרי עם הנאצים ואת גיוס הכסף [80],[81]. לבקשת קסטנר הסכים קומוי לכך שעם הנוסעים יימנו גם אנשים אלה:

פליטים אחדים מארצות אחרות, שעל קליטתם היה ממונה קסטנר לפני כן
עשירי הקהילה שיממנו את המסע ושירצו לצאת לחו"ל במסגרתו
אנשי רוח בולטים מהקהילה

קומוי בנה את קבוצת הנוסעים בעיקר על ידי פנייה ישירה מצידו לראשי הקהילות והמחנות הדתיים והפוליטיים בהונגריה, תוך התחשבות בגודלם היחסי[82].

הודות לכישורי המשא ומתן של קסטנר ולאינטרס הכספי והאחר של הנאצים הלכה הקבוצה וגדלה, ובסופו של דבר הכין משרדו של קסטנר רשימה של 1,350 איש. הסיכום בינו לבין הנאצים היה שהקהילה תשלם 1000 $ בעבור כל נוסע [83],[84],[85].

מהרכבת למפעל הצלה

הסכום הכולל לא היה בידו, אבל הוא ניסה לדחות את הקץ באמצעות משא ומתן כספי מורכב ומתמשך. קסטנר קיווה להעלות על הרכבת נוסעים רבים יותר, וזאת – באמצעות תשלום שוחד לבעלי תפקידם זוטרים בקרב הנאצים וההונגרים. מול שאיפתו זו, ובנוסף לקושי הכספי, פעלו כאן שני גורמים משמעותיים: האחד – חוסר אמון מצד רבים מהיהודים בכנות ההצעה הנאצית, ומדי פעם – גם בכנותו של קסטנר עצמו שלא היה מוכר לרובם. השני – מאמציהם של חלק מהנוסעים המיועדים לבעבור מרכבת קסטנר המפוקפקת לרכבת בטוחה ממנה: זו שנסעה למחנה העבודה ואלדזה שהיה, כזכור, שם הסוואה לאושוויץ [86],[87].

ב-30 ביוני 1944 יצאה הרכבת לדרך. מספר הנוסעים הסופי היה 1,684, מכל המחנות הדתיים והפוליטיים. עם הנוסעים נמנה גם הרבי מסאטמר, הרב יואליש טייטלבאום. הרבי הסביר את נסיעתו זו, בעוד הוא משאיר את רוב צאן-מרעיתו מאחוריו, על ידי כך שהוא חייב לדאוג אישית להמשך קיומה של החצר הרבנית שעליה הוא מופקד באמצעות הקמתה מחדש מעבר לים [88],[89],[90],[91] .

נוסעים אחרים היו חברי ההנהלה הציונית של הונגריה; השגריר-לעתיד באו"ם פרופ' יהודה בלום; אחיו, האפוטרופוס הכללי לעתיד עו"ד עמרם בלום; איש בית"ר יעקב וייס שכבעבור חודשים אחדים הוצא להורג בארץ כאחד מעולי הגרדום; חוקר המקרא לעתיד ד"ר מאיר וייס; צדוק ראב, מראשי "בני עקיבא" בהונגריה,לעתיד – מהדמויות הבולטות בקרב מתיישבי גוש קטיף (שפונה בהוראת הממשלה בשנת 2005); ד"ר שאול לדני, לעתיד אלוף העולם בהליכה ספורטיבית [92].

חלק מהנוסעים מספרים שקסטנר ניסה להתמודד עם חוסר האמון כלפיו על ידי כך שהעלה את אשתו על הרכבת כנוסעת האחרונה, לנגד עיניהם של שאר היהודים [93],[94].

כבעבור ימים אחדים הגיעה לקסטנר הבשורה המרה שלזמן-מה שברה את רוחו: במקום לנסוע לארץ-ישראל הגיעה הרכבת למחנה-הריכוז ברגן-בלזן שבצפון מערב גרמניה. הנוסעים שוכנו בתת-מחנה נפרד, ולמרבה הפלא זכו בתנאי מעצר של שבויי מלחמה כמעט כמקובל בעולם הנאור. יהודה בלום אף חגג במחנה ריכוז זה את היותו בר-מצווה [95].

כשקיבל קסטנר את הידיעה, שלפיה נאסרו נוסעי הרכבת במחנה ריכוז, חש שמפעלו ירד לטמיון. יחד עם האנזי ברנד נקט צעד התאבדותי כמעט: השניים נכנסו היישר למשרדו של אייכמן, וקסטנר טען בפניו שהנאצים מוליכים שולל את היהודים. אייכמן "הציע" לקסטנר לשלוח אותו-עצמו לאושוויץ, אבל אחר-כך התחייב בפניו, תוך שהוא נשבע בכבודו כקצין גרמני, שלנוסעי הרכבת לא יאונה כל רע (אחת ההבטחות הבודדות של אייכמן ליהודים שאמנם התקיימה בפועל). קסטנר ביקש בכל זאת למצוא דרך לשכנע בדבר את מממני המסע, שבמצב החדש עלולים לאבד את אמונם בסיכויי ההצלחה. אייכמן הסכים לכך והורה לשחרר 318 מאסירי ברגן-בלזן מבין נוסעי הרכבת. הקבוצה, ובה אליזבת קסטנר, הוסעה לציריך ב-21.8. אליזבת הודיעה משם לבעלה אודות השלמתו של שחרור חלקי זה [96],[97] .

מדוע הורשתה הרכבת לצאת מגרמניה? ומדוע לא רצחו הנאצים את נוסעיה ?

בדיעבד ברור לנו שבעבור אייכמן היתה זו דרך להעסיק את המנהיגים היהודים בפעילות קלת ערך – במקום נסיונות לחבל בתהליך הרצח הכללי. אחר-כך ידאגו הנשארים לקרובי משפחתם ולאחדים ממנהיגיהם ומרבניהם הכלואים בברגן-בלזן כבני ערובה, ולא יעזו לסכן את חייהם על ידי נקיטת צעד אנטי-נאצי כלשהו. כמובן, מדובר היה בהזיות נאציות בלבד, שהרי בדרך כלל לא היו יכולים היהודים להשפיע על גורלם. קסטנר החל לחשוד בכך עוד טרם צאת הרכבת לדרכה, לאחר שאייכמן הזמין אותו לשיחה והציע לו לצרף לרכבת בחשאי קרובי משפחה נוספים שלו. קסטנר לא הבין את פשר ההצעה ודחה אותה, ואמנם סיפר לימים שקרובי משפחה אלה נמנו עם המגורשים שנספו באושוויץ[98],[99].

מניע זה של אייכמן ושל אחרים היה חסר אחיזה במציאות משתי סיבות: ראשית היהודים לא מסוגלים היו לטרפד את התכניות הנאציות, וכדי למנוע זאת מהם לא היה צורך בשום יוזמה יצירתית. הנחתם של הנאצים בדבר יכולת טרפוד זו נשאבה ישירות מאמונתם האנטישמית בדבר עוצמתם הגלובלית של היהודים. שנית, קסטנר ראה בפרשת הרכבת אך ורק נקודת מוצא למאמצי הצלה נרחבים מצידו, בניגוד לכל כוונה ומאמץ של אייכמן ושל דומיו [100].

בתוך הנהגת התנועה הציונית בהונגריה התגלעה מחלוקת עקרונית ביחס לאסטרטגיית ההצלה באותה עת. מחלוקת זו התייחסה לבחירתו של בן-השיח הפוליטי העיקרי במסגרת מאמצים אלה. זאת – מעבר לנסיונות הצלה קטנים ומקומיים, ומעבר לפעילות הארצית של תנועות הנוער הציוניות שהשתדלו להבריח חלק מחבריהן ויהודים אחרים אל מעבר לגבול. קומוי דגל ב"קו ההונגרי": הנאצים עוינים מדי, מדינות העולם אדישות או חסרות השפעה, ולעומת זאת רבים מממלאי התפקידים בשורות השלטון ההונגרי שומרים על קשר אישי עם חברים יהודים, או לפחות ניתנים לשיחוד. קראוס דגל ב"קו הבינלאומי": נציגי מדינות דמוקרטיות זרות תומכים אידיאולוגית בהצלה, ולחלקם יש יכולת לממש זאת. קסטנר דגל ב"קו הגרמני": רק הנאצים עצמם, ברצותם, מסוגלים להפסיק את הרצח ההמוני או את חלקו [101],[102].

בפועל פעלו שלושתם במישורים השונים, ובאופן חלקי, מבלי שנקל ראש לרגע בהירצחם של מאות אלפי יהודי הונגריה, ראו ברכה בעמלם: אמנם היו אנשי שלטון הונגריים שסייעו ביד יהודים; הדיפלומטים קארל לוץ השווייצרי וראול ואלנברג השוודי, חסידי אומות העולם, אמנם הצילו רבבות יהודים בעזרת תנועות הנוער; וגם הקו הגרמני הניב פירות, בעיקר משום שקסטנר הכניס את ראשו ללוע-הארי.

מסירותו של קסטנר למטרת ההצלה, וכן שאיפתו להעלות ארצה יהודים, היו נהירות גם לנאצים עצמם. הם הכירו במחויבותו עד כדי כך שהתירו לו לנסוע לשווייץ כדי לבוא במגע עם אנשי קשר למערב, וזאת – מתוך ביטחון בכך שישוב להונגריה הכבושה והרצחנית, כפי שאמנם עשה. בין השאר השתתף קסטנר בפגישה שנערכה בשוויץ עם נציגים אמריקנים ב-4.11.1944. הנחת היסוד של קסטנר בקשר לרוב נסיונות ההצלה ההרואיים שביצע היתה שחלק מהנאצים הבכירים מבינים שגורלם הלאומי נחרץ, והם משתדלים כעת להציל את עורם האישי[103].

הדרך שבה יוכלו לעשות זאת היא להצטייר ברגע האחרון כמצילי יהודים: אם יצליחו למצוא איש ציבור יהודי, שיעיד בפני בעלות-הברית על תרומתם להישרדות עמו, ייתכן ותימחל להם מעורבותם הקודמת בשואה, או ששופטיהם יקלו בדינם. ייתכן גם שייווצר מצב אבסורדי שבו תימצאנה ראיות להצלה שיבצעו בסוף המלחמה, ולא תימצאנה כאלה בקשר לחלקם בפשע שקדם לכך; שהרי הם הצליחו לרצוח גם את העדים לפשע זה. מייד נשוב להשלכותיה המעשיות של תובנה זו מצד קסטנר [104],[105],[106].

חזרה לאביב של אותה שנה: ב-25.4.1944 הזמין במפתיע אדולף אייכמן את יואל ברנד לפגישה דחופה. בכך החלה פרשה מהמוזרות והדרמטיות שהתרחשו בתקופת השואה.

האם אפשר היה להציל מיליון יהודים?

ברנד תיאר, וחזר ותיאר, בלשונו-שלו את הפגישה פעמים אין ספור לאורך חייו: הרוצח הנאצי והיהודי המבוהל עמדו זה מול זה, ואייכמן החל לצעוק: "אתה יודע מי אני? אני חיסלתי את יהודי פולין וסלובקיה, ועכשיו הגעתי אליכם. אני מוכן לשחרר מיליון יהודים מהונגריה ומארצות אחרות אם תדאגו לכך שארצות-הברית ובריטניה תמסורנה לנו עשרת אלפים משאיות מוכנות למלחמה בחורף הרוסי ועליהן קפה, תה, קקאו, סוכר וסבון בכמויות שאמסור לך. זו העיסקה: סחורה כנגד דם. האם אתה מוכן לכך? ואת מי אתה רוצה? – נשים המסוגלות ללדת? גברים היכולים להוליד?" [107],[108],[109],[110].

ברנד הנדהם לא ידע את נפשו, והשתדל לשכנע את אייכמן שחלה טעות בכתובת: הוא איננו אלא סוחר קטן, עסקן ציוני זוטר שאיננו מבין במדיניות גבוהה ושאיננו מוסמך לטפל בעניינים כאלה. אולם הסבריו לא הועילו: אייכמן הנרגז עמד על כך שברנד ישיב על הצעתו, ושיעשה זאת בו במקום. ברנד חשש להפסיד סיכוי היסטורי להצלת מיליון יהודים ממוות. לכן, בלב רועד, קיבל את ההצעה חסרת התקדים. בתגובה לכך הודיע לו אייכמן שהוא עומד לשלוח אותו אל העולם החופשי כדי למסור את ההצעה הגרמנית, ושההצעה תעמוד בתוקף במשך שבועיים, פרק הזמן המרבי שנקצב לשובו של השליח [111],[112].

מייד לאחר צאתו ממשרד ה-אס.אס. שיתף ברנד בחווייתו את חברו קסטנר. ייתכן שהאחרון כעס על כך שלא הוא שהוזמן לגסטאפו כדי לקבל על עצמו שליחות היסטורית זו, אלא אדם כה חסר ניסיון בעניינים פוליטיים ודיפלומטיים. אולם מכיוון שהשיחה אצל אייכמן כבר התקיימה, ועל אף העובדה שקסטנר לא הבין את שיקולי הנאצים בעניין זה, הוא בירך על הסיכוי להצלה והביע הסכמתו לשליחות[113].

ערב מסעו דאג ברנד למשלוח מברק ממשרד ועדת העזרה וההצלה אל משרדה של משלחת הסוכנות היהודית באיסטנבול שבטורקיה. משלחת זו, שנהנתה ממידה רבה של עצמאות, היתה זרוע פורמלית של ועדה אחרת, ועדת ההצלה של הסוכנות היהודית בירושלים, שעסקה במאמצים לתרום להישרדותם של יהודים רבים ככל האפשר תחת השלטון הנאצי[114].

ראש הוועדה בירושלים היה יצחק גרינבוים, לעתיד שר הפנים. ראש המשלחת בטורקיה היה חיים ברלס ממפא"י, וחבריה היו אהוד אבריאל – מאותה מפלגה (לעתיד שגריר ומנכ"ל משרד ראש-הממשלה), זאב הדרי מהקיבוץ המאוחד (לעתיד פיזיקאי), יוסף קלארמן מהתנועה הרביזיוניסטית (לעתיד ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית), יעקב גריפל מאגודת ישראל ומנחם בדר מהשומר הצעיר. ברלס הגיב על הפנייה מבודפשט במברק בעל נוסח רשלני-משהו: "שיואל יבוא. חיים מחכה לו". ברנד, שהיה נסער ומבולבל, הגיע למסקנה המוטעית שלפיה נשיא ההסתדרות הציונית, פרופ' חיים וייצמן, הוא שממתין לו בטורקיה.

ב-17.5.1944 התייצב ברנד בשדה התעופה הצבאי שליד בודפשט. מטוס[115] בלדרים של משרד החוץ הטיס אותו בחשכה לעבר טורקיה הנייטראלית. בתוך המטוס הקל, ומלבד הטייס השתקן, גילה ברנד את מכרו בנדי גרוס: בונדי היה דמות מפוקפקת בעיני רבים, סוכן מודיעין כפול ומשולש שריצה תקופות מאסר אחדות, באותה עת – מבריח מטבע זר שניצל ממאסר נוסף הודות למשימה המודיעינית החדשה. גרוס גילה בקיאות מפתיעה במטרת שליחותו של ברנד, אולם סירב לומר ולו מילה אחת על הסיבה להצטרפותו לטיסה.

בדיעבד נודע ששירות המודיעין של ה-אס.אס. (ה-אס.ד.), שהיה מעורב בפרשה, שלח את גרוס כדי לחזק את המסר שבפי ברנד וכדי לוודא ששירותי המודיעין המערביים יבינו את פשר ההצעה [116].

מייד לאחר הנחיתה אספו חברי משלחת הסוכנות את ברנד, ואילו גרוס מיהר בגפו לאנשי המודיעין המוכרים לו בשגרירויות ארצות-הברית ובריטניה. לאחר שמילא את חלקו יצא גרוס לסוריה בליווי בריטי, ואחר-כך ישב בקהיר עד 1945, שנת עלייתו ארצה. לבלי שוב. לאחר הקמת המדינה צץ בתל-אביב, אבל מכיוון שמשפט קסטנר לא הציג אותו באור אוהד מדי שב לאירופה, ועקבותיו לא נודעו עוד.

אנשי המודיעין של שתי המדינות הנ"ל העבירו את המסר לוושינגטון וללונדון. בשתי הבירות כאחת העדיפו מקבלי ההחלטות שלא לטפל בעניין באופן מעשי: כללית, שתי המעצמות לא הרבו לעסוק בהצלת יהודים בעת השואה. שנית, הן לא האמינו לנאצים. שלישית, הן חששו מתגובתו הצפויה של סטאלין (שטיבה יתברר מייד). ואף על פי כן, למעט מאמץ חד-פעמי מצידו של ווינסטון צ'רציל שהוביל דיון בקבינט הבריטי, לא ניסו המדינות "למשוך זמן" כדי להביא להקפאת הגירושים לאושוויץ עד קריסתה של גרמניה הנאצית, מעשה שיכול היה, בעיקר לפי דעתו של משה שרת, להציל חיים רבים [117].

ברנד סיפר לאנשי הסוכנות את תוכן שיחתו עם אייכמן, וקיווה שהם יפעילו את הקשרים הנכונים כדי שיוזמת ההצלה המוזרה תהיה לעובדה. כתוצאה מכך יצא זאב הדרי ברכבת לירושלים כדי למסור אישית את הדברים לראשי היישוב. משום-מה, סמוך לפני צאתו הציע לו מכר משירות המודיעין הבריטי בטורקיה להטיסו לארץ-ישראל. הדרי חשד במניעיה של נדיבות זו ודחה את ההצעה. לאחר שנים הראה לו חוקר בריטי פקודת מעצר שהמתינה לו בשדה התעופה [118].

הדרי מסר את הדברים לדוד בן-גוריון ולמשה שרת. כתוצאה מכך מיהר שרת, אדם מספר 2 בסוכנות היהודית, להתייצב אצל הנציב העליון בירושלים.

הנציב הרולד מקמייקל, למרות דברי האהדה שהרעיף על אורחו, דחה את ההצעה כי שרת ייסע לטורקיה כדי לברר את העניין עד תום הפגישה עם ברנד, וזאת – בגלל קשיים שהערימו הטורקים על דרכה של השגת אשרת כניסה. גם את ההצעה הנוספת, כי ברנד יגיע ארצה, דחה הנציב: לדבריו הוא חשש שמא ברנד יראה כאן מתקנים של הצבא הבריטי, ולאחר שובו לתחום השלטון הנאצי ייאלץ למסור סודות לאויב. מארחו של שרת המאוכזב הסכים לתכנית אחת בלבד: שרת וברנד יפגשו זה את זה באמצע הדרך, בעיר חלב שבסוריה.

אהוד אבריאל ליווה את ברנד לתחנת הרכבת שבחלב, שבה היה אמור לפגוש את שרת. טרם בואו של שרת מהארץ נכנס אבריאל לרגע לאחד הבניינים בתחנה, לאחר שביקש מברנד להמתין לו. והנה צצו מול ברנד הבודד שני אנשי מודיעין בריטיים אשר, ככל הנראה, צפו במתרחש מן הצד וניצלו את היעדרותו של אבריאל. הם עצרו את ברנד והעבירו אותו למחנה צבאי בחלב [119],[120] .

מפאת כבודו של שרת, שהגיע בינתיים לעיר, אפשרו לו הבריטים לשוחח עם ברנד, אולם אחר-כך מיהרו להטיס את העציר לבית-הכלא הצבאי הבריטי המרכזי במזרח התיכון ששכן בקהיר. ברנד היה מיואש לחלוטין. לאחר שנעצר ברנד פנה מנחם בדר, נציג השומר הצעיר במשלחת ועדת ההצלה בטורקיה, אל בן-גוריון והתנדב לצאת לבודפשט כדי לנהל משא ומתן עם הנאצים במקום ברנד. בן-גוריון כיבד את ההצעה, אולם דחה אותה מתוך שני נימוקים: ראשית, הוא הגיע למסקנה שהיוזמה הנאצית היא תרמית. שנית, כך הסביר, אילו שיגר בכל זאת שליח אל הנאצים, לא היה בוחר באדם בעל משפחה משלו [121].

רק לאחר חודשים ארוכים, ובהשתדלות ראשי היישוב, שחררו הבריטים את ברנד ואפשרו לו לנסוע לארץ-ישראל. הוא התגורר כאן 20 שנים נוספות כאדם עצוב וממורמר. עד יומו האחרון היה בטוח בכך שאילו ראשי היישוב התאמצו מעט יותר, מיליון יהודים היו ניצלים. ברנד הלך לעולמו ב-1964, בשעה שנשא עדות נגד פושע נאצי במשפט שנערך בגרמניה.

היום ברור לנו טיבה של שליחות מוזרה זו: ראשית, היינריך הימלר – שחיפש כל דרך אל מעצמות המערב – הגיע למסקנה ש"פיתיון" בדמות הבטחה לשחרור יהודים ישפיע על האמריקנים ועל הבריטים ליצור איתו קשר. הימלר הגיע למסקנה זו על יסוד ההנחה שמעצמות המערב מעוניינות להציל יהודים, משום שהעם היהודי, כידוע, שולט במדינות אלה.

מכיוון שהצלחת תכניתו של הימלר היתה מותנית ב"הפרד ומשול" בין המערב למזרח, הוא דאג לשלב בהצעתו את המאפיין של המשאיות שביקש: היותן מוכנות למלחמה בחורף הרוסי. עובדה מכנית זו עשויה היתה לתקוע טריז בין המערב למזרח משעה שסטאלין חולה-הרדיפה יגלה כי בעלי בריתו המערביים דנים בכך.

אייכמן, שהתמקד ברצח היהודים בלבד, לא היה מאושר מיוזמה שעירבה אותו הן בפוליטיקה בינלאומית והן ברעיונות של הצלת יהודים, אבל מילא את ההוראה שקיבל. לאחר המלחמה מסר הנאצי קורט בכר עדות במשפטי נירנברג. בניגוד לאינטרס שהניע אותו במשך רוב השנים שאחרי המלחמה, השאיפה להצטייר כמציל יהודים, הודה הפעם בכר שיוזמת ברנד, שבה היה מעורב, לא היתה אלא עורבא פרח: "שאלתי את הימלר, מה פשר ההצעה לשחרר מיליון יהודים, והוא אמר לי: זה מה שאנחנו מציעים. מה שנקיים – זה דבר אחר"…[122].

לסיכום הפרשה: יואל ברנד היה איש ציבור זוטר ולא משכיל ביותר, איש תם וישר שליבו מלא כוונות טובות. אייכמן שלח לטורקיה דווקא אותו בין משום שרצה לשמור על קסטנר ועל אחרים לצורך המשא ומתן החשוב באמת, ובין משום שמלכתחילה לא ייחס ליוזמה חשיבות רבה. ארצות-הברית ובריטניה, ללא קשר למידת אמונתן בטוהר כוונותיהם של הנאצים, העדיפו שלא להתאמץ בעיקר משום שחששו מתגובת הרוסים. התכנית לא היתה בת-ביצוע מלכתחילה, ורק ברנד עצמו טעה לחשוב שהכל היה תלוי ברצונם הטוב של היהודים.

כדי להוכיח את טיבה השקרי של היוזמה הנאצית ראוי לדעת גם שקסטנר ביקש וקיבל מדיטר ויסליצני הבטחה להימנע מהשלמת גירושה של הרכבת הראשונה לאושוויץ, זו שהחלה את מסעה בהונגריה ב-15 במאי, עד שובו של ברנד משליחותו (תוך שבועיים, כמתוכנן). "אנחנו נשים את היהודים על הקרח", ניסח זאת ויסליצני. כשברנד יצא לדרכו, ב-17 בחודש, עוד היתה הרכבת בהונגריה. מייד לאחר צאתו לשליחות גורשה היישר למשרפות.

חלק ב'

אליבי לחיים

ביוני 1944 נודע לקסטנר שה-אס.אס. והשלטונות ההונגרים עורכים רשימה של פועלי כפייה יהודים שיישלחו לאוסטריה. ראש עיריית וינה, בלשקה, פנה לידידו האוסטרי ארנסט קלטנברונר, אדם מס' 2 ב-אס.אס. וראש המשרד הראשי לבטחון הרייך (RSHA). בלשקה ביקש לשלוח אליו פועלי כפייה כדי שיבנו ביצורים חדשים סביב וינה, לשם הגנה עליה ממתקפת בעלות-הברית. קלטנברונר הורה לאייכמן לשלוח לשם פועלים יהודים, וזה, למרות דבקותו ברצח ההמוני כבתכנית הראויה היחידה בעבור ה"תת-גזע" היהודי, הורה לאנשיו לארגן זאת יחד עם ההונגרים [123].

קסטנר הבין שבכך נפתח סיכוי בעבור חלק מהיהודים לשהות במחנה עבודה – ולא להישלח לתאי הגז. הוא ניהל משא ומתן עם קציני ה-אס.אס., והם התירו לו להיות מעורב בארגון הקבוצה ולהשפיע על היקפה ועל הרכבה תמורת תשלום [124].

קסטנר רצה להרחיק מאושוויץ יהודים רבים ככל האפשר, וחשב שיוכל גם לשלב בין המגורשים למחנה העבודה יהודים במצב גופני רופף: הם לא יעבדו בפועל, אולם יוחזקו במקום הודות לשוחד. אם יישלחו לאושוויץ, בכל סלקציה שהיא ייבחרו למוות מיידי. אם יישארו בבודפשט, הם יהיו ראשוני המתים ברעב או במחלות בחורף המתקרב. מאמציו אלה עלו יפה, ועם ניצולי מחנה העבודה שנודע בשם "שטרסהוף" נמנו לפחות 13,500 יהודים [125].

נחזור לתיאור נסיונות ההצלה של קסטנר שהתבססו על המאמץ לאתר נאצים בכירים שוחרי "אליבי":

הקשר עם ויסליצני (שבו היו מעורבים, כאמור, גם מפגשים עם אייכמן ועם קרומי) היה בעל מימד אליביסטי, משום שוויסליצני קיוה לכך שקסטנר יתגייס לטובתו לאחר המלחמה כאות תודה על מעורבותו בהצלה לפני כן.
קסטנר הבטיח לקרומי, בקשר לתפקידו של האחרון כאחראי מטעם הגסטאפו על גטו בודפשט, להעיד לטובתו בתמורה למניעת חיסולם של 150 אלף יהודי הגטו לאושוויץ. בדיעבד נראה לנו שקרומי הוליך שולל את קסטנר, משום שמשרדו של אייכמן לא יכול היה באותה עת לבצע גירושים נרחבים אלה הן בגלל סבך האינטרסים שהשפיעו על גורל הבירה והן בגלל העול הלוגיסטי. קרומי בוודאי ידע זאת, אולם קסטנר לא היה בטוח בכך די הצורך, ו"שילם" בהבטחה להעיד לטובת קצין זה בתמורה להתחייבות למנוע את הגירוש.
הקצין האנס יוטנר, שמונה בידי אייכמן (בהסכמת ממוניו הישירים) לפקד על מצעד המוות של נובמבר 1944, הגיע עם קסטנר להסכם דומה. פרטיה המלאים של תרומתו להצלה לא נחקרו די הצורך, והיו שטענו שהוא הסתפק בהשמעת הצהרות אוהדות וחסרות כיסוי. לעומת זאת ניצולים ממצעד המוות העידו לא פעם על כך שבפקודת יוטנר הם נותרו מאחור במהלך הצעידה, ושכך ניצלו חייהם. אחדים מהם מעריכים את גודלה של קבוצה זו בכ-5,000 יהודים [126].
את הקשר החשוב יותר יצר קסטנר עם קצין ה-אס.אס. קורט בכר. להלן סיפורו.

בכר היה כלכלן ששירת במשטרה, בן למשפחה עשירה של סוחרי תבואה מברמן שבצפון גרמניה. במהלך שירותו נוצר קשר ישיר בינו לבין הימלר, וקשר זה הפך לידידות ממש. במהלך המלחמה שירת בכר בברית- המועצות, ותפקידו המדויק שם לוטה בערפל; הוא-עצמו לא התאמץ במיוחד לשפוך אור על פעילותו. ערפל זה, שמשום-מה לא סולק גם בעזרת תיקיית ה-אס.אס. (האם לבכר היתה גישה אליה?), מעלה את החשד הסביר לכך שהוא היה מעורב במעשי פשע [127].

מאוחר יותר הוצב בבודפשט הן כנציג המשרד הראשי למשק ולמינהל (WVHA) של ה-אס.אס. והן כנציגו האישי של הימלר. רבים נזהרו בכבודו משום שידעו שהוא מקורב למלכות. כשקסטנר הבין זאת, לא חסך מאמצים כדי להתראות עם בכר וכדי לרכוש את אמונו. כתוצאה מכך קיים "הזוג המוזר" שורה של פעולות הצלה [128].

באביב 1945 קיבל בכר מהימלר תפקיד מיוחד של מפקח לשעת חירום על מחנות הריכוז (תפקיד שאותו מילא בעיתות רגיעה ריכרד גליקס). במקביל לכך הורה היטלר עצמו, וכן הימלר (אולי מן השפה ולחוץ), שמפקדי המחנות הנסוגים מפני בעלות-הברית יפוצצו וישרפו את המחנות על אסיריהם טרם הנסיגה [129].

באותה עת היו צינורות הפיקוד והתקשורת קטועים למדי, ושררה תחושה של "איש לנפשו"; ובכל זאת היתה סכנה ממשית שחלק מאותם מפקדים יצייתו להוראה. בכר קנה את האליבי העיקרי שלו על ידי כך שסייר באותם מחנות בלוויית קסטנר עדו, והשתדל לשכנע מפקדים להתעלם מההוראה ולהשאיר את האסירים בחיים. ברור לנו שהשניים אמנם ביקרו בברגן-בלזן ובמחנות נוספים, וברור לנו שמפקדיהם של מחנות אלה אמנם התעלמו מההוראה שציינו. קשה להוכיח שהדבר אירע דווקא בעקבות פנייתו של בכר, מה גם שהשיחה בינו לבין כל מפקד מחנה התנהלה בארבע עיניים. יחד עם זאת מעורבותו ויוזמתו של קסטנר בוודאי אפשרו מאמצים אלה, והדעת נותנת שלפחות בחלק מהמקרים נענו המפקדים ליוזמה ונמנעו מרצח האסירים האחרונים. בברגן-בלזן שרדו 60,000 איש, ורבבות נוספים – במאוטהאוזן ובטרזיינשטט.

נוסף לכך, בחלק מהמחנות אישר בכר לקסטנר להוציא אסירים במצב קשה למרפאות משטרתיות כדי לקבל טיפול רפואי.

במהלך משפט קסטנר, שנערך בירושלים, הפתיע קסטנר את הנוכחים כשסיפר שטיפל בהפסקת הרצח באושוויץ. טענה זו נשמעת מופרכת, ולפחות מופרזת, על פניה. אף על פי כן זכתה לתימוכין מפתיעים באמצעות עדות מאוחרת של בכר: בראיון שהעניק לערוץ 2 הישראלי ב-2002, זמן לא רב לפני מותו, סיפר כי קסטנר המליץ בפניו לפעול להפסקת הרצח ההמוני במקום בולט כלשהו כאמצעי לשכנוע ארצות-הברית בכנותם של הימלר ושל מקורביו אשר חיפשו, כזכור, ערוץ תקשורת אל הבית הלבן. בכר אמנם העביר זאת להימלר בספטמבר או אוקטובר 1944. והנה, באוטוביוגרפיה של מפקד אושוויץ, רודולף הס, מספר האחרון שבאוקטובר קיבל הוראה בלתי-מנומקת מהימלר בדבר הפסקת החיסול בגז. הוא אכן הפסיקו ב-3 בנובמבר, חודשיים וחצי טרם פינוי המחנה מהסגל ומרוב האסירים.

גם אם נעריך את מספר הקורבנות היומי ב-1,000 איש בלבד. הוראה זו הצילה את חייהם של כ-60,000 יהודים.

ראשיתה של דיבה

בתום מלחמת העולם השנייה, בחודש מאי 1945, שב קסטנר ופגש את אשתו, ונשאר בשווייץ כדי להשתתף בקונגרס הציוני הראשון לאחר השואה. בפני הקונגרס מסר עדות בעל-פה ובכתב (באמצעות המסמך שנשא את הכותרת "דוח קסטנר"). במקביל לכך נשמעו כלפיו האשמות על שיתוף-פעולה פסול, לכאורה, בינו לנאצים.

ההאשמות הפכו להיות ממוקדות יותר כאשר דווקא ידידו משכבר הימים, הצנחן יואל פלגי ששב להונגריה במשימה צבאית בחודש יוני 1944, השתכנע שהשמועות נכונות וטען כלפי קסטנר שהוא האחראי למעצרו בידי הגסטאפו. קסטנר הנעלב פנה לבן-גוריון, וזה מינה ועדת חקירה חשאית בהשתתפות ישראל גלילי ומשה אגמי. הוועדה חקרה את הנוגעים בדבר, והגיעה למסקנה שהטענות חסרות בסיס. פלגי חזר בו מאשמותיו, אך יחסיו עם קסטנר לא שבו להיות כשהיו [130],[131].

לאחר שהות ממושכת למדי באירופה עלו קסטנר ורעייתו ארצה. כאן המקום לספר שבתקופת מלחמת העולם השנייה, בהיותם בשנות ה-30 לחייהם, שקלו אליזבת וישראל קסטנר להביא ילד לעולם – וגם עיתוי זה לא היה מוקדם במיוחד מהבחינה הביולוגית. החלטתם המשותפת, שאותה יזם הבעל, היתה שאין זה הזמן המתאים לכך: הנאצים מנסים לחסל את העם היהודי. ייתכן שיצליחו בכך במידה רבה, ולכן כל יהודי נתון בסכנת מוות. קסטנר הוא איש-ציבור בולט, ולכן ייתכן שחייו עומדים אף בסכנה רבה יותר משל אחרים. לאחר מעשה סיפרה אליזבת שישראל שאל אותה: "האם את רוצה להשאיר תינוק בודד בעולם של היום?" לכן הביאו בני הזוג לעולם את בתם סוזי רק ב-1946 [132],[133].

בניגוד לדעת משפחתו, קסטנר החליט לעמוד בהתחייבותו כלפי ארבעת הנאצים שביקשו לרכוש בעזרתו את האליבי המפורסם: בעודו אורז את מזוודתו הסביר לבני המשפחה כי הנאצים מנוולים, אבל הוא ג'נטלמן המכבד את התחייבותו; וכן שהוא מעוניין לתרום לכך שצוררי העם היהודי בעתיד יסכימו לעשות עסקאות הצלה עם מנהיגים יהודים אם יאמינו שהמנהיגים יעמדו בדיבורם. קסטנר אמנם מסר בגרמניה תצהירים ועדויות למען הקצינים ויסליצני, קרומי, יוטנר ובכר [134]. הוא עשה זאת לא כאדם פרטי, כי אם באישור הסוכנות היהודית שאף מימנה את נסיעתו (לפי קבלה מקורית מ0-17.2.1948 הנמצאת בידי משפחת קסטנר), בוודאי מתוך הנחה שבדרך זו ישרת את העם היהודי, כולל האפשרות של איתור אוצרות יהודיים שהוחרמו בידי הנאצים.

ב-1948 הגיעו השלושה לתל-אביב ושכרו דירה קטנטנה בדמי מפתח. קסטנר הכשרוני ורב הקשרים הצליח ב-1951 להתמנות לתפקיד דובר מסחר והתעשייה. השר-דאז סיים זה עתה את מילוי תפקידו כשר האספקה והקיצוב הממונה על הפעלת תכנית הצנע: ד"ר דב יוסף. קסטנר הצליח בעבודתו ולא נטה לעסוק פומבית בנושא השואה. רק פעם אחת, סמוך לאחר עלייתו ארצה, התכנסו באולם "אוהל שם" בתל-אביב כמה מאות ניצולים שהכירוהו אישית – מיעוט קטן מקרב כלל ניצוליו. הם נפגשו הפעם כדי לחלוק כבוד למציל, והעניקו לקסטנר מגילת קלף הפותחת במילים "לד"ר ישראל קסטנר, המלאך המושיע" [135],[136],[137].

בקרב חלק מניצולי השואה מהונגריה שחיו בישראל נפוצה יותר ויותר השמועה שקסטנר בגד ביהודים: הציל את בני משפחתו ואת חבריו, הוליך שולל את שאר היהודים, התרועע עם נאצים, הפקיר יהודים שנשלחו למוות, והתעשר ממעמדו המיוחד עושר דמיוני ממש. המבקרים העיקריים היו אותם ניצולים שאת משפחתם לא הציל קסטנר (מתוך חוסר יכולת ברור להציל את הקהילה כולה); וכן אלה שטענו בדיעבד כי אילו סיפר להם מבעוד מועד את כל פרטי השואה כפי שהכירם בוודאי היו מצליחים להימנע מהגירוש למחנות, ואולי אף להציל את משפחתם [138].

בכיכר-ציון שבירושלים קיים שנים רבות בית-מלון קטן בשם "ציון". בשנות ה-50 ניהל אותו יהודי דתי יליד הונגריה בשם מלכיאל גרינוולד. גרינוולד עלה ארצה ב-1938 כציוני נלהב. לאחר השואה הבין שנותר בודד בעולם. גורל משפחתו, שרק את עובדת מותה ידע, הטרידו מאוד. גרינוולד היה חבר ב"מזרחי" (שממנה התפתחה המפד"ל) ונהג להופיע בישיבותיהם של מוסדות מפלגתיים שבהם לא היה חבר כלל, להשמיע את דברו ברמה ולעורר שערורייה. הוא אף הפיץ חוזרים משוכפלים שנשאו את הכותרת "מכתבים לחברי במזרחי" [139],[140].

סמוך לראש השנה תשי"ג, בספטמבר 1953, ישב גרינוולד בבית-הקפה "וינה" שבכיכר-ציון. מאחורי גבו שמע שיחה בהונגרית בין שני יהודים זרים לו שחלקו זה עם זה את השמועות על פשעיו של קסטנר. גרינוולד רשם בהתרגשות את הדברים ששמע, מיהר למשרדו והתקין לדפוס כרוז שבו פרסם זאת לידיעת עם ישראל. הגיליון החדש של "מכתבים לחברי במזרחי" פתח במילים "ריח של פגר עולה בנחירי. תהיה זאת הלוויה משופרא דשופרא. את ד"ר רודולף קסטנר יש לחסל" [141],[142],[143].

בהמשך המכתב מפרט המחבר את כל ההאשמות שהזכרנו לפני כן. הוא מסר את הכרוזים לעיתונאים ולחברי כנסת. למחרת היום הייתה ההאשמה לנושא הציבורי המרכזי במדינה כולה, מדינה צעירה שהיא ועמה לא התאוששו עדיין מזכר השואה.

מלכתחילה נדמה היה לקסטנר שיוכל להתעלם מדברי הבלע, באמרו למכריו "עם משוגעים אני לא מתעסק"; אולם השר דב יוסף דרש ממנו לתת פומבי לעמדתו-שלו באופן הרשמי ביותר: הגשת תלונה במשטרה. קסטנר שם פעמיו למגרש-הרוסים והתלונן על כי נפגע מעברה על סעיף 201 (1) לפקודת החוק הפלילי (החוק הפלילי העיקרי דאז של מדינת ישראל), הסעיף אשר אוסר על הוצאת דיבה [144],[145],[146].

המשטרה פתחה בחקירה, והדיון הציבורי הסוער בפרשה נמשך והלך. בינתיים קיבל גרינוולד את הצעתה של בתו בדבר שכירת שירותיו של עורך-דין כשרוני ובעל שאיפות פוליטיות, לשעבר מפקדה של הבת במסגרת האצ"ל: עו"ד שמואל תמיר, לעתיד שר המשפטים. תמיר הגיע עד מהרה למסקנה שלפיה לא די בזאת שגרינוולד צודק, אלא שקסטנר השתייך לחוג עסקנים המשתרע מבודפשט עד לירושלים, עסקנים שמכרו את חיי עמם ואת כבודו לשלטון זר כדי לדבוק בשררה: חיים וייצמן, דוד בן-גוריון ומשה שרת השלימו עם דיכוי הציונות בידי הבריטים ועם סגירת שערי הארץ בפני פליטי השואה, וכן לא העלו את התרומה המוסרית המתבקשת להצלת ההמונים מידי הנאצים. קסטנר ודומיו הסכימו להסתיר את השואה מקהילתם ולהציל קומץ חברים בלבד באופן שסייע ביד הנאצים לרצוח מיליונים, וכל זאת – כדי לכהן בתפקיד ציבורי חשוב בחסדי הצורר.

מכר את נשמתו

היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, החליט להגיש כתב אישום נגד גרינוולד בהתבסס על ממצאי החקירה המשטרתית. בשלב זה העריכה התביעה כי המשפט יהיה פשוט וקצר: מצד אחד עומד המתלונן ועד-התביעה הראשי, איש מרשים ורב-פעלים, פקיד בכיר הנהנה מתמיכת ראשי השלטון, מציל נפשות שכבר זכה להכרת תודה ציבורית. מהצד השני עומד קשיש תמהוני שפיו ועטו מפיקים השמצות הנראות חסרות שחר. לפיכך שלח כהן לבית-המשפט את הפרקליט אמנון תל, שהיה בקיא בשפות הרלבנטיות – אולם לא היה עורך-דין ידוע או רטוריקן בולט [147].

עד מהרה הפך המשפט מ"משפט גרינוולד" ל"משפט קסטנר": שמואל תמיר הצליח להציג את המתלונן המשפטי כנאשם מוסרי וציבורי. בשלב מאוחר למדי של המשפט החליף חיים כהן עצמו את תל, ואז החל קרב-ענקים משפטי ורטורי; אבל נראה שחילופים אלה בוצעו מאוחר מדי מבחינת קסטנר [148].

את המשפט ניהל השופט ד"ר בנימין הלוי, שופט כבד-ראש והגון שעלה מגרמניה ב-1933. הלוי מילא במקביל לכך את התפקיד של אב בית-הדין הצבאי ששפט את נאשמי כפר-קאסם, ומאוחר יותר היה אחד משופטיו של אדולף אייכמן[149].

מעניין הוא שכל דמויות המפתח בפרשה, למעט קסטנר עצמו, לא היו ניצולי שואה; והם אלה אשר חלקו ציונים לאדם שעמד בניסיון שאיש מהם (וכן כותב שורות אלה) איננו יכול להבינו די הצורך! [150].

הנקודה שבה נפגע לראשונה בטחונו העצמי הניכר של קסטנר, נקודה שאפשרה לתמיר להציגו כנוכל, היתה שולית לכאורה: תמיר אחז בידו העתק מכתב של קסטנר לשר האוצר קפלן, שבו ביקש את הסמכתו של השר לנהל משא ומתן עם בכר כדי לגלות בעזרתו סכומי כסף גדולים שהנאצים שדדו מקורבנותיהם. יוזמה זו לא הניבה פרי, אולם במכתב לקפלן ציין קסטנר שנראה לו שבכר יסכים לעזור בדבר מפני שהוא "שוחרר הודות להתערבותי האישית" [151],[152].

בבית-המשפט לא זכר קסטנר את הביטוי שבו השתמש שנים אחדות לפני כן. במסגרת החקירה הנגדית שניהל תמיר היה קסטנר זהיר יותר ואמר שאיננו יודע את טיב שיקוליו של בית-הדין הצבאי האמריקני, או באיזו מידה השפיע תצהירו-שלו על ההחלטה לשחרר את בכר. בתשובה לשאלתו הישירה של תמיר אמר קסטנר, אם כן, שאיננו מקבל את הניסוח כאילו ידוע לו שבכר שוחרר הודות להתערבותו האישית. או-אז נופף תמיר במכתב לקפלן והציב את העד בפני סתירה ברורה [153],[154].

אמנם מאוחר יותר זיכה בית-משפט השלום בתל-אביב את קסטנר מאשמת שבועת שקר שהעלו נגדו בקשר לסתירה זו; אבל זו היתה נקודת המפנה הפסיכולוגית והציבורית במשפט [155],[156].

בעניין קטע עדות זה חשוב להזכיר שהמחלוקת המשפטית והציבורית נסבה גם על השאלה, האם קסטנר עמד בקשר עם בכר לאחר השואה על דעת עצמו – או בשליחות הסוכנות היהודית, כפי שטען. אם עשה זאת ביוזמה פרטית, הדבר מחזק את החשד שמדובר בשיתוף-פעולה למען רווח אישי כלשהו. אם עשה זאת בשליחות הסוכנות, לעומת זאת, נראה שלא חשש מחשיפת הקשר עם הפושע הנאצי, ואף שקיים קשר זה למטרה ציבורית כשרה. והנה נמצא בארכיון הציוני, שבו שמורים מסמכי הסוכנות היהודית, אישור מאת הסוכנות להעברה של 100 לירות ארץ-ישראליות לקסטנר לשם מימון נסיעתו לעיר נירנברג בגרמניה ב-1948, אותה נסיעה שנערכה לשם מתן עדות לטובת בכר. נראה, אם כן, שהאפשרות השנייה היא הנכונה [157],[158].

ניצולים מעטים בלבד סיפרו בבית-המשפט שהם חייבים לקסטנר את חייהם. לעומת זאת שורה של עדים, דווקא מקלוז' – עירו של קסטנר, שבהם בלט הניצול דוד כץ, אמרו לבית-המשפט שכיום נראה להם כי אילו אמר להם קסטנר שהנאצים מתכוונים לרצחם נפש – היו ניצלים ממוראות אושוויץ, ואולי אף מצילים אחרים ממוות [159],[160],[161].

ב-22 ביוני 1956 קרא השופט את פסק-הדין. השופט הלוי זיכה את גרינוולד מכל אשמה, למעט ההאשמה בדבר הוצאת דיבה לגבי התעשרותו של קסטנר על חשבון חיי הנספים שהופרכה בבית-המשפט [162],[163],[164] . אשר לשאר הטענות, הרי תמצית פסק-הדין:

על קסטנר חל איסור מוסרי לבוא במגע קרוב עם הנאצים, כפי שעשה. יהודי, בוודאי מנהיג יהודי, חייב היה להתנזר ככל יכולתו מחברתם של הצוררים [165],[166].
אסור היה לקסטנר לבחור בין דם לדם, כלומר: להסכים להציל רק חלק מהיהודים [167],[168],[169].
קסטנר היה חייב להפיץ ברבים את כל הידוע לו בקשר לפשעי הנאצים בזמן-אמת, כדי לאפשר ליהודים לחפש דרך הצלה [170],[171].
חובתו הפעילה כאיש ציבור יהודי היתה ליזום מרד בנשק, ולו הנשק הדל ביותר [172],[173].
קסטנר הוסיף חטא על פשע כשלאחר המלחמה, כאדם חופשי, התנדב להעיד לטובת ארבעה פושעים נאציים [174],[175].

הרגע שבו הפך קסטנר מאיש ציבור למשתף פעולה ובוגד היה, לפי פסק-הדין, הרגע שבו הסכים לארגן את הרכבת המפורסמת ועליה, בסופו של דבר, 1684 נוסעים. השופט דימה "מתנה" זו, שאותה קיבל קסטנר מהנאצים, לסוס הטרויאני המוכר מההיסטוריה של יוון העתיקה: "אפחד מהיוונים אף כשהם מביאים מתנות", ציטט פתגם לטיני עתיק. "בקבלו את המתנה הזו מידם (של הנאצים)", פסק השופט את פסוקו שהפך לכותרת הראשית של כל עיתון, "מכר ד"ר קסטנר את נשמתו לשטן" (עמ' 45 של פסק-הדין). לימים חזר בו ד"ר הלוי מביטוי קיצוני זה, אולם לא מהתפיסה שבבסיסו. השופט פיתח את הרעיון שלפיו שורש חטאו של קסטנר היה בכך שכאשר הסכים לעסקת הרכבת הפך את עצמו ל"תלוי בחסדי הנאצים" (שם), ולכן נאלץ לשרת אותם בהמשך הדרך. רק בסעיף האישום, שהתייחס להוצאת דיבה בקשר לשותפותו-לכאורה של קסטנר בגזל הרכוש היהודי, הורשע גרינוולד. מכל השאר זוכה [176],[177],[178].

על יסוד פסק-הדין הסופי של בית-המשפט העליון, בהתאם למחקר ההיסטורי שנערך משנות ה-50 ועד ימינו ועל פי השקפתו של כותב שורות אלה, הרי התייחסותנו לעמדותיו של השופט הלוי כפי שהובאו למעלה:

בנסיבות רגילות, קשרי עבודה או קשרים חברתיים עם נאצים ראויים לכל גינוי. דווקא בנסיבות השואה, לפחות ברוב המקרים, לא יכול היה יהודי לבחור אם להסכים להיפגש עם נאצי כלשהו, אם לאו. יחד עם זאת, קסטנר עצמו יזם רבות מהפגישות עם הרוצחים הנאצים; אולם מול הפסול-לכאורה הקשור בעצם המפגש יש להעמיד את מטרתו המוסרית הגדולה: הצלת נפשות. החלופה לכך יכולה היתה להיות זו שקסטנר יתחמק מפגישות אלה מטעמים מוסריים, ויחמיץ את הסיכוי להציל חיים.
ההאשמה בדבר הבחירה בין דם לדם מזכירה לנו את פרשת היודנראט ממזרח אירופה: שם חייבים היו אנשי הציבור היהודים להחליט, את מי ימסרו לנאצים לשם גירוש למחנות-המוות. אף שם קשה להאשים אנשי ציבור אלה, משום שהנאצים איימו עליהם בכך שאם יסרבו לעשות כן – יירצחו בעצמם, וכמו-כן הנאצים יגרשו אל הבלתי-נודע יהודים במספר כפול ומכופל. קסטנר, לעומתם, לא עסק כלל בבחירת ההולכים למוות, כי אם אך ורק בחילוצם של אותם יהודים שיכול היה להצילם. בניגוד למצטייר מההאשמה לא עמדה בפניו אפשרות של הצלת כלל הקהילה, והוא יכול היה לבחור בחלק מצומצם בלבד. האפשרויות היו הצלה חלקית, או השלמה עם הירצחה של הקהילה כולה, כולל אלה מבניה שיכולים היו להינצל [179].
קסטנר יזם, כזכור, פרסום של הידוע לו בקשר לפשעי הנאצים באמצעות מדריכי תנועות הנוער שנשלחו אל ראשי הקהילות. הכישלון החרוץ של מבצע זה הוכיח לו שהיהודים אינם מסוגלים כלל לתת אמון בנבואות האיומות, ולכן אין טעם באזהרה זו. בנוסף לכך, בחלוף הזמן קשה היה יותר ויותר ליצור קשר עם הקהילות היהודיות הרבות ברחבי הונגריה. העיקר הוא שכאשר הגיע קסטנר לשלב הקריטי של המשא ומתן עם הנאצים הבכירים, רובם השתתפו בכך בניגוד למדיניותה של גרמניה וכדי להציל את עורם האישי בלבד. פרסום העיסקה היה מטרפד אותה בוודאות, ולכן נכון לומר שבפני קסטנר עמדו שתי אפשרויות: פרסום חלקי ובלתי יעיל – או כריתת הסכמים חשאיים עם אותם נאצים שמשיקוליהם האנוכיים הסכימו לסייע בהצלה.
מרד בנשק מצד יהודי הונגריה באותה עת היה מעשה חסר סיכוי והתאבדותי אף יותר מהמציאות הקשה ששררה שם ממילא. רוב הגברים הצעירים נלקחו לפלוגות העבודה או גורשו לאושוויץ כבר בשלבים המוקדמים של התקופה. מול כוחות הונגרים וגרמנים גדולים ניצבה הקהילה היהודית החלשה שלרשותה עמדו כלי נשק בודדים. אחד המכנים המשותפים בין פרשות המרד בנאצים, ובראשן – מרד גטו וארשה, הוא שהמורדים פעלו רק כאשר השתכנעו בכך שלא ניתן עוד להציל איש מבני קהילתם. קסטנר, לעומת זאת, הניח שיוכל להציל נפשות, ואמנם עשה כך.
ייתכן שהחלטתו של קסטנר להעיד לטובת הנאצים, כפי שסיכם איתם מלכתחילה, היתה מוטעית. יחד עם זאת ההשלכה מטעות אפשרית זו אל תקופת השואה, כדי לגלות ש"קסטנר בגד ביהודים", היא חסרת שחר משתי סיבות: ראשית, האמת על פעולתו של קסטנר ב-1944 ידועה לנו, וברור שהוא פעל למען הקהילה – ולא נגדה. שנית, אנו יודעים את מניעיו בקשר להחלטתו למסור את התצהירים והעדויות: קסטנר חש חובה לכבד את הבטחתו בלי קשר לזהות מקבליה. מעבר לכך האמין אמונה שלמה ברעיון שלפיו עליו להוכיח דווקא לגרועים שבאויבי עם ישראל כי מנהיגי היהודים עומדים בדיבורם, למקרה שיהיה צורך לעשות עסקאות הצלה בעתיד. בעניין זה חשוב להזכיר שהחוקרת ד"ר שושנה אישוני-ברי הראתה שהסוכנות היהודית היא ששלחה את קסטנר למסע העדויות, כלומר: אימצה את השקפתו שהיתה זו שליחות לאומית. אשר לבכר, פרופ' שלמה אהרונסון הראה שהאמריקנים מעולם לא החליטו להעמידו לדין כלל עקב היותו דמות שולית למדי בעיניהם, ולכן מיותר לדון בשאלה, האם קסטנר הצילו מעמוד התלייה.

ישראל רעשה. קסטנר נאלץ להתפטר מעבודתו, והוציא את לחמו במקום היחיד שנטה לו חסד: מערכת "אוי קלט", העיתון שעם מייסדיו נמנה עוד בקלוז', קיבלה אותו לעבודה כעורך-לילה. הוא מכר את מכוניתו לא רק מסיבה כלכלית, אלא משום שפעמים אחדות סירבו בעלי תחנות דלק בעלי כבוד לאומי מפותח לתדלק את המכונית. הארץ מלאה כרימון דברי הסתה בעל-פה, בכתב ועל גבי הקירות. מעטים שמרו אמונים למציל הנפשות שקם בבוקר וגילה שהוא בוגד. חומרת ההסתה הגיעה לידי כך שאגף האבטחה בשירות הביטחון הציב מאבטח קבוע בשם יוס'קה שיינר שליווה את קסטנר חודשים ארוכים, עד שמבצע קדש (אוקטובר 1956) הסיח את דעת הציבור מהפרשה, והאבטחה הוסרה [180],[181],[182].

מכיוון שמדינת ישראל היתה המפסידה הפורמלית במשפט, היא זו שהגישה לבית-המשפט העליון ערעור על זיכויו של גרינוולד בניצוחו של היועץ המשפטי עצמו. אין ספק בכך שראשי המדינה ומפלגת השלטון היו מעוניינים מאוד בהגשת הערעור, שהרי הפרשנות הרווחת היתה ששמואל תמיר ה"חירותניק" ניצח את שלטון מפא"י. בית-המשפט העליון דן בערעור בהרכב מיוחד של חמישה שופטים: הנשיא יצחק אולשן, ממלא מקומו ד"ר שניאור זלמן חשין והשופטים ד"ר שמעון אגרנט, ד"ר משה זילברג ודוד גויטיין. ב-17 בינואר 1958 פרסם בית-המשפט את פסק-הדין הסופי: ערעור המדינה נתקבל – למעט אותו חלק בו שהתייחס לזיכויו של גרינוולד מאשמת הוצאת דיבה לגבי מתן עדויות לטובת נאצים אחרי השואה: העדויות אמנם ניתנו. שמו של קסטנר טוהר לחלוטין מאשמת הבגידה, ובית-המשפט ראה בו מציל נפשות [183],[184].

החידוש המשפטי העיקרי בפסק-הדין היה העמדת מושג הבגידה על היסוד הנפשי הסובייקטיבי הנכלל בו, דהיינו: הכוונה. רק המבקש להועיל לאויב או להזיק לעמו ראוי להגדרה זו [185],[186].

כתב השופט אגרנט: "אל לנו להטיל דופי באדם רק משום שעשה ביודעין מעשה, העשוי לקדם את מטרות הנאצים, כאשר התברר שעשה זאת מתוך מניעים שהם כשרים ואינם פגומים מבחינה מוסרית (עמ' 2075 לפסק-הדין)… קסטנר חב חובת הצלה כלפי יהודי הונגריה בכללם, ולא כלפי כל אחד מהם לחוד… חובתו המוסרית כלפי כלל יהודי הונגריה – לנקוט את הדרכים שהעלו בעיניו…את הסיכוי הגדול והטוב ביותר להשגת משימה זו" (עמ' 2118) [187].

הוסיף על כך השופט חשין: "ההוכחות מורות כי הוא (קסטנר) עשה מה שעשה משום שחשב שבדרך (ש)בה הוא הולך יעלה בידו להביא להצלה מכסימלית, וכי כל דרך אחרת נדונה לכישלון ותוביל להשמדה גמורה" (עמ' 2301) [188].

השופט זילברג הסתייג מכריכת שיתוף הפעולה והבגידה זה בזה בידי רוב השופטים: לדעתו קסטנר פעל יחד עם הגרמנים, והם התנהגו כך לשם קידום האינטרסים שלהם; אולם אין בכך כדי להפוך אותו שותף למטרותיהם. לכן הוא היה, לדעת השופט זילברג, משתף פעולה – אולם לא בוגד. "הנאצים היו מעוניינים שלא להיתקל במרד רבתי – ורשה שנייה – ולא בהתמרדויות זוטות, וכל תאוותם היתה שמכונת ההשמדה שלהם תפעל בשובה ונחת… האמצעי היעיל ביותר לשיתוק רצון ההתנגדות או הבריחה של הקורבן הוא להעלים ממנו את מזימת הרצח הקרוב… למען הגשמת תכנית ההצלה…מילא (קסטנר) ביודעין ושלא בתום לב את רצונם האמור של הנאצים והקל עליהם על ידי כך את מלאכת השמדת ההמונים" (עמ' 2253 בפסק-הדין). אולם גם השופט זילברג ייחס לקסטנר הן מטרת הצלה והן הצלה בפועל, וקבע כי שיתוף הפעולה מבחינתו של קסטנר נועד למטרה זו בלבד [189].

מבוגד למציל

חודשים אחדים טרם מתן פסק-הדין נרצח קסטנר בידי יהודים. תחילתה של פרשה זו – בהקמת מועדון ימני-קיצוני, אולם בלתי מזיק, בשם "מלכות ישראל", בראשות ד"ר ישראל אלדד וגאולה כהן – לשעבר מראשי לח"י, שהתכנס בקביעות בתל-אביב לשם דיון בבעיות האומה. בתקופה ההיא גילו הממשלה ושירות הביטחון רגישות לכל שייריהן של המחתרות-לשעבר. לכן "זכתה" "מלכות ישראל" במעקב צמוד מאת הסוכן אריה אלישווילי, איש האגף לסיכול ריגול וחתרנות מדינית (לפי שמו הנוכחי; בעיתונות הוא נקרא מדי פעם "המחלקה היהודית") [190],[191],[192],[193].

באחד הימים הגיע למפגש של הקבוצה החייל המשוחרר זאב אקשטיין. מכיוון שנדהם מהקו הימני-קיצוני שהתבטא בדיון מיהר להודיע זאת במשטרה ולהביע חשש כי החבורה מתכננת מרד. תוצאת הודעתו זו היתה ששירות הביטחון ביקש ממנו לשמש מודיע בשכר בקרב "מלכות ישראל" (מכיוון שאלישווילי לא הצליח להגיע לכל פגישותיה של הקבוצה), והוא נעתר לבקשה [194].

בתחילת תקופת עבודתו של אקשטיין השתתף גם אלישווילי במפגשים, גם כדי לפקוח עין על הרכש החדש. והנה גילה עד מהרה שאקשטיין נכבש בלהט הלאומני של הקבוצה ושל ראשיה, "עבר את הקווים" ולא מילא עוד באמונה את תפקידו בשירות. כתוצאה מהדוח של אלישווילי פיטר השירות את אקשטיין [195].

בפגישות הקבוצה התייחסו שלושה חברים דרך קבע לתופעת הבוגדים שקמו לעם ישראל: אקשטיין עצמו, וכן לוחם הלח"י לשעבר יוסף מנקס והחייל דן שמר. בעיניהם כללו בוגדים אלה את קסטנר ואת ראש-הממשלה היוני של אותה עת, משה שרת. יום אחד, בתחילת 1957, שכנע מנקס את שני הצעירים ממנו לבטא בפועל את השקפתם המשותפת ולהתנקש בחייו של קסטנר [196],[197].

השניים קיבלו ממנקס אקדח שעליו שמר מאז תקופת המנדט, ושמר קיבל בהשאלה ג'יפ מחבר. בלילה שבין 3 ל-4 במרס 1957 נסעו לביתו של קסטנר ששכן בשדרות עמנואל 6 בתל-אביב. אחרי חצות, בשובו מעבודתו ב"אוי קלט", ישב שמר בג'יפ, ואילו אקשטיין התקרב אליו, שאל "אתה ד"ר קסטנר?", ומשקיבל תשובה חיובית – ירה בו שלוש פעמים ופצעו פצעי מוות. קסטנר היטלטל בין חיים למוות במשך שבוע וחצי בבית-החולים "הדסה" הישן בתל-אביב כשרעייתו יושבת לצידו, וב-15 במרס הלך לעולמו. רבים מהניצולים שלא התייצבו להגנתו בעת המשפט הגיעו להלוויה ההמונית שנערכה בתל-אביב [198],[199],[200].

גם כיום רווחות קיימות בציבור ובקרב חוקרים דעות שונות על אישיותו של קסטנר, אולם קשה למצוא כיום איש מקצוע שאיננו רואה בו מציל נפשות. אפילו "יד ושם" הממלכתי והזהיר, במוזיאון ההיסטורי החדש שפתח את שעריו ב-2005, כלל את פרשת קסטנר באגף העוסק בהצלת נפשות וקבע בקיר האגף לוח המתאר את קסטנר ואת קומוי כמצילים [201].

החלטה אמיצה זו של "יד ושם" היוותה תשובה ראשונית לשני נסיונות שלא עלו יפה מצד שני ראשי עיריות לגרום לקריאת רחוב בעירם על שמו של קסטנר: היו אלה אלוף (מיל') שלמה להט (צ'יץ') מתל-אביב ואלוף (מיל') עמרם מצנע מחיפה, בשנות התשעים של המאה העשרים. בשני המקרים דחו רוב חברי מועצת העירייה את ההצעה.

מעבר לאישיותו ופעלו של קסטנר עצמו שיקפה מחלוקת עזה זו סוגיה תרבותית עמוקה הקשורה לעמדות הרווחות כלפי השואה, לתפיסת מושג הגבורה בידי החברה הישראלית ולנורמות הערכיות שלנו בכלל, ובפרט הנורמה הקשורה לערך חיי אדם. גבורת הלוחם בנשק, שהיא לנו כורח קיום, הפכה בעיני רבים למטרה בפני עצמה. זווית ראייה זו התחזקה על ידי הפרשנות החינוכית של ההיסטוריה היהודית שהבליטה את המלחמה על החירות והכבוד הלאומיים בכל הדורות ושהפכה את לוחמי מצדה למופת. מעשה חינוכי זה עמד בסתירה לשתיקתה הרועמת של הספרות הרבנית ביחס לפרשת מצדה במשך אלפיים שנה כמעט, והתעלם מהעובדה ההיסטורית הבסיסית ביותר: אלעזר בן-יאיר וחבריו עסקו ברצח פוליטי של יהודים מתונים ושל בני משפחתם. אותה שתיקה של היהדות שיקפה את עמדתה המסורתית בזכות גבורת הרוח ובזכות ערך חיי אדם.

הצגתה החינוכית של השואה לקתה באותו עניין: הלוחמים בנשק נגד הנאצים בוודאי ראויים לכל שבח, אולם עיצוב דמותם ההיסטורית לא התייחס לעמדתם המוסרית שהעדיפה הימנעות ממרד כל עוד אפשר היה להאריך את חיי שאר היהודים. במקביל לכך לא הפכו מוסדות ההנצחה והחינוך שום מציל נפשות לגיבור לאומי. לו חיפשו גיבור כזה, דמותו של קסטנר היתה חייבת להתבלט מעל כל השאר כגיבור הגדול ביותר של תקופת השואה.

לקראת סיום נשוב לרגע אל דמותו של הצנחן יואל פלגי: הוא נמנה עם 32 הצנחנים שצנחו באירופה הכבושה ב-1944, ולימים שימש כקצין צנחנים ראשי בצה"ל. כזכור, פלגי חשד אחר-כך שקסטנר הסגירו לגסטאפו, אולם משעמד על טעותו חזר בו . אל"מ (מיל') פלגי הופיע במשפט קסטנר כעד התביעה שסיפר את הידוע לו על מפעל ההצלה של קסטנר. בעת חקירתו הנגדית בידי עו"ד שמואל תמיר האשימו האחרון בחיפוי על קסטנר "הבוגד", במסירת פרטים אודות הצבא הבריטי לנאצים (מבלי להזכיר שהדבר נעשה במהלך עינויים בידי הגסטאפו) ובהצדעה במועל-יד (מבלי להזכיר שעשה כך במהלך התחזותו לדיפלומט זר).

הצנחן הגיבור פלגי, ש"מעריב" מיהר להגדירו כ"ספק בוגד", ביקש מהוצאת הספרים "עם עובד" לפרסם מהדורה חדשה של ספרו "רוח גדולה באה". בסוף הספר, לאחר תיאור משפט קסטנר, הוסיף פלגי פסקת מפתח:

"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו, ועודנו נוהגים לפי הכלל:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה;

אם תצא ותחזור – תישפט;

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:

מי יילך אם לא אני?

והם ילכו גם בדעתם שאם יחזרו – אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו" [202].

[1] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה.כרך ה. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990 (הערכים "הונגריה", "קסטנר", "סלובקיה", "וייסמנדל", "ויסליצני"), עמוד: 1101

[2] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד מ"ד 3, עמוד: 24

[3] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה.כרך ב. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990 (הערכים "הונגריה", "קסטנר", "סלובקיה", "וייסמנדל", "ויסליצני"), עמוד: 352

[4] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה, כרך ה'. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990, עמוד: 1101

[5]ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960, עמוד: 22

[6] קסטנר, ישראל. האמת של קסטנר: דין וחשבון של ועדת ההצלה היהודית בבודפסט, 1945-1942 (תרגם לעברית: בנימין גת-רימון). האגודה להנצחת זכרו של ד"ר ישראל קסטנר, עמוד: 2/8

[7] הנהגת יהודי הונגריה במבחן השואה. יד ושם, ירושלים, 1976, עמוד:26

[8] לביא, תיאודור (ע'). פנקס קהילות הונגריה. יד ושם, ירושלים, 1975, עמוד: 104

[9] ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד י"ב 3, עמוד: 2030

[10] הנהגת יהודי הונגריה במבחן השואה. יד ושם, ירושלים, 1976, עמוד:26

[11] לביא, תיאודור (ע'). פנקס קהילות הונגריה. יד ושם, ירושלים, 1975, עמוד: 104

[12] ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד י"ב 3, עמוד: 2030

[13] הנהגת יהודי הונגריה במבחן השואה. יד ושם, ירושלים, 1976, עמוד: 26

[14] לביא, תיאודור (ע'). פנקס קהילות הונגריה. יד ושם, ירושלים, 1975, עמוד: 104

[15] ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד י"ב 3, עמוד: 2030

[16] ברנד, יואל. בשליחות נידונים למוות. עיינות, תל-אביב, 1957, עמוד: 10

[17] כהן, אשר. המחתרת החלוצית בהונגריה. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1984, עמודים: 263-262

[18] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה, כרך ב'. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990, עמוד: 352

[19] לביא, תיאודור (ע'). פנקס קהילות הונגריה. יד ושם, ירושלים, 1975, עמוד: 105

[20] כהן, אשר. המחתרת החלוצית בהונגריה. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1984, עמוד: 35

[21] לביא, תיאודור (ע'). פנקס קהילות הונגריה. יד ושם, ירושלים, 1975, עמוד: 105

[22] כהן, אשר. המחתרת החלוצית בהונגריה. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1984, עמודים: 37-33

[23] ברנד, יואל. בשליחות נידונים למוות. עיינות, תל-אביב, 1957, עמוד:10

[24] רוזנפלד, שלום. תיק פלילי 124: משפט גרינואלד-קסטנר. קרני, תל-אביב, 1955, עמוד 11

[25] לביא, תיאודור (ע'). פנקס קהילות הונגריה. יד ושם, ירושלים, 1975, עמודים : 105-104

[26] כהן, אשר. המחתרת החלוצית בהונגריה. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1984, עמוד:35,39

[27] לביא, תיאודור (ע'). פנקס קהילות הונגריה. יד ושם, ירושלים, 1975, עמוד: 105

[28] באואר, יהודה. "שליחותו של יואל ברנד". בתוך ילקוט מורשת (כ"ו), ספריית פועלים, תל-אביב, 1978, עמודים:25-24

[29] ברנד, יואל. בשליחות נידונים למוות. עיינות, תל-אביב, 1957, עמודים: 17-18

[30] דינור, דוב, קסטנר-גילויים חדשים על האיש ופעלו, גסטליט, חיפה בע"מ, 1987, עמוד:18

[31] באואר, יהודה. "שליחותו של יואל ברנד". בתוך ילקוט מורשת (כ"ו), ספריית פועלים, תל-אביב, 1978, עמוד:25

[32] רוזנפלד, שלום. תיק פלילי 124: משפט גרינואלד-קסטנר. קרני, תל-אביב, 1955, עמוד: 29

[33] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד:33

[34] הנהגת יהודי הונגריה במבחן השואה. יד ושם, ירושלים, 1976, עמודים: 43-42

[35] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה, כרך ב'. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990, עמוד: 354

[36] שנר, צבי (ע'). הקומנדנט מאושוויץ מעיד. בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1978, עמוד: 193

[37] כהן, אשר. המחתרת החלוצית בהונגריה. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1984, עמוד: 82.

[38] הנהגת יהודי הונגריה במבחן השואה. יד ושם, ירושלים, 1976, עמוד:42

[39] קסטנר, ישראל. האמת של קסטנר: דין וחשבון של ועדת ההצלה היהודית בבודפסט, 1945-1942 (תרגם לעברית: בנימין גת-רימון). האגודה להנצחת זכרו של ד"ר ישראל קסטנר, עמוד: 70

[40] כהן, אשר. המחתרת החלוצית בהונגריה. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1984, עמוד: 85.

[41] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד מ"ד 3 , עמודים: 39-38,30

[42] ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד י"ב 3, עמוד: 2028

[43] הנהגת יהודי הונגריה במבחן השואה. יד ושם, ירושלים, 1976, עמוד: 47

[44] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד מ"ד 3, עמודים: 39-38

[45] הנהגת יהודי הונגריה במבחן השואה. יד ושם, ירושלים, 1976, עמודים: 47-46

[46] שנר, צבי (ע'). הקומנדנט מאושוויץ מעיד. בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1978, עמודים: 222,205,139

[47] ברנד, יואל. בשליחות נידונים למוות. עיינות, תל-אביב, 1957, עמודים:204-203

[48] ברנד, יואל. בשליחות נידונים למוות. עיינות, תל-אביב, 1957, עמוד:209

[49] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה, כרך ב'. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990, עמוד" 354

[50] ברנד, יואל. בשליחות נידונים למוות. עיינות, תל-אביב, 1957, עמוד: 203

[51] הנהגת יהודי הונגריה במבחן השואה. יד ושם, ירושלים, 1976, עמוד:56

[52] ברנד, יואל. בשליחות נידונים למוות. עיינות, תל-אביב, 1957, עמודים:213-212

[53] הנהגת יהודי הונגריה במבחן השואה. יד ושם, ירושלים, 1976, עמוד:57

[54]ברנד, יואל. בשליחות נידונים למוות. עיינות, תל-אביב, 1957, עמוד:213

[55] רוזנפלד, שלום. תיק פלילי 124: משפט גרינואלד-קסטנר. קרני, תל-אביב, 1955, עמוד: 11

[56] הנהגת יהודי הונגריה במבחן השואה. יד ושם, ירושלים, 1976, עמודים: 141-140

[57] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד: 167

[58] באואר, יהודה. "שליחותו של יואל ברנד". בתוך ילקוט מורשת (כ"ו), ספריית פועלים, תל-אביב, 1978, עמוד:29

[59] באואר, יהודה. "שליחותו של יואל ברנד". בתוך ילקוט מורשת (כ"ו), ספריית פועלים, תל-אביב, 1978, עמוד:27

[60] באואר, יהודה. "שליחותו של יואל ברנד". בתוך ילקוט מורשת (כ"ו), ספריית פועלים, תל-אביב, 1978, עמוד:27

[61] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה, כרך ב'. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990, עמוד: 415

[62] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה כרך ב'. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990, עמוד: 415

[63] באואר, יהודה. "שליחותו של יואל ברנד". בתוך ילקוט מורשת (כ"ו), ספריית פועלים, תל-אביב, 1978, עמוד: 27

[64] דינור, דוב, קסטנר-גילויים חדשים על האיש ופעלו, גסטליט, חיפה בע"מ, 1987, עמוד:161

[65] קסטנר, ישראל. האמת של קסטנר: דין וחשבון של ועדת ההצלה היהודית בבודפסט, 1945-1942 (תרגם לעברית: בנימין גת-רימון). האגודה להנצחת זכרו של ד"ר ישראל קסטנר, עמוד: 9

[66] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד: 160

[67] ברנד, יואל. בשליחות נידונים למוות. עיינות, תל-אביב, 1957, עמוד: 59

[68] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה, כרך ב'. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990, עמוד: 416

[69] רוזנפלד, שלום. תיק פלילי 124: משפט גרינואלד-קסטנר. קרני, תל-אביב, 1955, עמוד: 12

\

[70] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד מ"ד 3, עמוד: 26

[71] ברנד, יואל. בשליחות נידונים למוות. עיינות, תל-אביב, 1957, עמודים: 61-59

[72] רוזנפלד, שלום. תיק פלילי 124: משפט גרינואלד-קסטנר. קרני, תל-אביב, 1955, עמוד: 31

[73] ברנד, יואל. בשליחות נידונים למוות. עיינות, תל-אביב, 1957, עמוד:62

[74] דינור, דוב, קסטנר-גילויים חדשים על האיש ופעלו, גסטליט, חיפה בע"מ, 1987, עמוד: 42

[75] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד:39

[76] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד מ"ד 3, עמוד: 27

[77] ברנד, יואל. בשליחות נידונים למוות. עיינות, תל-אביב, 1957, עמודים: 67, 63-62

[78] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמודים: 160-159

[79] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד מ"ד 3, עמוד: 27

[80] דינור, דוב, קסטנר-גילויים חדשים על האיש ופעלו, גסטליט, חיפה בע"מ, 1987, עמוד:42

[81] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמודים: 160-159

[82] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמודים: 160-159

[83] הנהגת יהודי הונגריה במבחן השואה. יד ושם, ירושלים, 1976, עמוד: 48

[84] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמודים: 160-159

[85] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד מ"ד 3, עמוד: 182

[86] באואר, יהודה. "שליחותו של יואל ברנד". בתוך ילקוט מורשת (כ"ו), ספריית פועלים, תל-אביב, 1978, עמודים: 31-30

[87] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד מ"ד 3, עמוד: 27

[88] דינור, דוב, קסטנר-גילויים חדשים על האיש ופעלו, גסטליט, חיפה בע"מ, 1987, עמודים:38-36

[89] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד: 160

[90] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמוד: 34

[91] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד מ"ד 3, עמוד: 33

[92] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמוד: 35

[93] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה, כרך ה'. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990 , עמודים: 1103-1102

[94] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמוד: 35

[95] הנהגת יהודי הונגריה במבחן השואה. יד ושם, ירושלים, 1976, עמוד: 48

[96] דינור, דוב, קסטנר-גילויים חדשים על האיש ופעלו, גסטליט, חיפה בע"מ, 1987, עמודים: 39-37

[97] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה, כרך ה'. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990, עמוד: 1102

[98] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד מ"ד 3, עמוד: 34

[99] ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד י"ב 3, עמודים: 2099, 2175

[100] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה, כרך ה'. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990, עמוד: 1102

[101] דינור, דוב, קסטנר-גילויים חדשים על האיש ופעלו, גסטליט, חיפה בע"מ, 1987, עמוד: 41-39

[102] הנהגת יהודי הונגריה במבחן השואה. יד ושם, ירושלים, 1976, עמוד:44

[103] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960, עמוד: 10

[104] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960, עמוד: 10

[105] קסטנר, ישראל. האמת של קסטנר: דין וחשבון של ועדת ההצלה היהודית בבודפסט, 1945-1942 (תרגם לעברית: בנימין גת-רימון). האגודה להנצחת זכרו של ד"ר ישראל קסטנר, עמוד 7

[106] רוזנפלד, שלום. תיק פלילי 124: משפט גרינואלד-קסטנר. קרני, תל-אביב, 1955, עמודים: 370,367

[107] באואר, יהודה. "שליחותו של יואל ברנד". בתוך ילקוט מורשת (כ"ו), ספריית פועלים, תל-אביב, 1978, עמוד:31

[108] באואר, יהודה. יהודים למכירה. יד ושם, ירושלים, 2002, עמוד: 213

[109] רוזנפלד, שלום. תיק פלילי 124: משפט גרינואלד-קסטנר. קרני, תל-אביב, 1955, עמוד: 13

[110] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד מ"ד 3, עמוד: 57

[111] באואר, יהודה. "שליחותו של יואל ברנד". בתוך ילקוט מורשת (כ"ו), ספריית פועלים, תל-אביב, 1978, עמוד:32

[112] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד מ"ד 3, עמוד: 57

[113] באואר, יהודה. "שליחותו של יואל ברנד". בתוך ילקוט מורשת (כ"ו), ספריית פועלים, תל-אביב, 1978, עמוד: 32

[114] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד: 42

[115] באואר, יהודה. "שליחותו של יואל ברנד". בתוך ילקוט מורשת (כ"ו), ספריית פועלים, תל-אביב, 1978, עמוד: 25.

[116] באואר, יהודה. "שליחותו של יואל ברנד". בתוך ילקוט מורשת (כ"ו), ספריית פועלים, תל-אביב, 1978, עמוד: 34

[117] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד: 88

[118] באואר, יהודה. "שליחותו של יואל ברנד". בתוך ילקוט מורשת (כ"ו), ספריית פועלים, תל-אביב, 1978, עמוד" 23.

[119] האוזנר, גדעון. משפט ירושלים (2 כרכים). בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1980 (בעיקר אייכמן בהונגריה), עמוד: 130

[120] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד: 57

[121] האוזנר, גדעון. משפט ירושלים (2 כרכים). בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1980 (בעיקר אייכמן בהונגריה), עמוד: 130

[122] האוזנר, גדעון. משפט ירושלים (2 כרכים). בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1980 (בעיקר אייכמן בהונגריה), עמוד : 129

[123] דינור, דוב, קסטנר-גילויים חדשים על האיש ופעלו, גסטליט, חיפה בע"מ, 1987, עמודים:49-48

[124] דינור, דוב, קסטנר-גילויים חדשים על האיש ופעלו, גסטליט, חיפה בע"מ, 1987, עמוד:48

[125] דינור, דוב, קסטנר-גילויים חדשים על האיש ופעלו, גסטליט, חיפה בע"מ, 1987, עמוד:50

[126] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה, כרך ה'. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990, עמוד: 1102

[127] רוזנפלד, שלום. תיק פלילי 124: משפט גרינואלד-קסטנר. קרני, תל-אביב, 1955, עמוד: 13

[128] רוזנפלד, שלום. תיק פלילי 124: משפט גרינואלד-קסטנר. קרני, תל-אביב, 1955, עמוד:186

[129] רוזנפלד, שלום. תיק פלילי 124: משפט גרינואלד-קסטנר. קרני, תל-אביב, 1955, עמוד: 386

[130] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 142-140

[131] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד מ"ד 3, עמוד: 149

[132] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמוד:84

[133] קסטנר, ישראל. האמת של קסטנר: דין וחשבון של ועדת ההצלה היהודית בבודפסט, 1945-1942 (תרגם לעברית: בנימין גת-רימון). האגודה להנצחת זכרו של ד"ר ישראל קסטנר, עמוד: 209

[134] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה, כרך ה'. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990, עמוד: 1102

[135] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמוד:84

[136] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960, עמודים: 112-111

[137] קסטנר, ישראל. האמת של קסטנר: דין וחשבון של ועדת ההצלה היהודית בבודפסט, 1945-1942 (תרגם לעברית: בנימין גת-רימון). האגודה להנצחת זכרו של ד"ר ישראל קסטנר, עמוד: 209

[138] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד: 93

[139] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 96,93

[140] הראל, איסר. האמת על רצח קסטנר: טרור יהודי במדינת ישראל. עידנים, תל-אביב, 1986, עמוד: 117,114

[141] דינור, דוב, קסטנר-גילויים חדשים על האיש ופעלו, גסטליט, חיפה בע"מ, 1987, עמוד: 138

[142] רוזנפלד, שלום. תיק פלילי 124: משפט גרינואלד-קסטנר. קרני, תל-אביב, 1955, עמוד: 16

[143] הראל, איסר. האמת על רצח קסטנר: טרור יהודי במדינת ישראל. עידנים, תל-אביב, 1986, עמוד: 119

[144] דינור, דוב, קסטנר-גילויים חדשים על האיש ופעלו, גסטליט, חיפה בע"מ, 1987, עמוד: 138

[145] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960, עמודים: 116-115

[146] ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד י"ב 3, עמוד: 2021

[147] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמוד: 101

[148] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמוד: 166

[149] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 114-113, 109-108

[150] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמודים: 125,122, 147

[151] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 131-128

[152] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960, עמודים: 119-118

[153] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 131-128

[154] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמודים: 119-118

[155] קסטנר, ישראל. האמת של קסטנר: דין וחשבון של ועדת ההצלה היהודית בבודפסט, 1945-1942 (תרגם לעברית: בנימין גת-רימון). האגודה להנצחת זכרו של ד"ר ישראל קסטנר, עמוד: 14

[156] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמוד: 131

[157] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 128-126

[158] ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד י"ב 3, עמוד: 2210

[159] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 212-191

[160] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד: 147

[161] רוזנפלד, שלום. תיק פלילי 124: משפט גרינואלד-קסטנר. קרני, תל-אביב, 1955, עמודים: 100, 21

[162] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה, כרך ה'. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990, עמוד: 1103

[163] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמוד: 243

[164] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960, עמוד: 159

[165] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 244-243

[166] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד: 159

[167] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 248-247

[168] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960, עמוד: 159

[169] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד מ"ד 3, עמוד: 92, 97-96

[170] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 248-247

[171] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד: 159

[172] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמוד: 248

[173] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד: 159

[174] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 251-250

[175] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד: 159

[176] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 245-244

[177] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמודים: 159-158

[178] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד מ"ד 3, עמוד: 204

[179] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמוד: 259

[180] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 272, 323.

[181] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד: 174 ,202

[182] קסטנר, ישראל. האמת של קסטנר: דין וחשבון של ועדת ההצלה היהודית בבודפסט, 1945-1942 (תרגם לעברית: בנימין גת-רימון). האגודה להנצחת זכרו של ד"ר ישראל קסטנר, עמוד: 210

[183] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 319-318, 340-339, 345

[184] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמודים:208,186-185

[185] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960, עמוד: 208

[186] קסטנר, ישראל. האמת של קסטנר: דין וחשבון של ועדת ההצלה היהודית בבודפסט, 1945-1942 (תרגם לעברית: בנימין גת-רימון). האגודה להנצחת זכרו של ד"ר ישראל קסטנר, עמוד: 10

[187] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 341-340

[188] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמוד: 344

[189] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 344-343

[190] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה, כרך ה'. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990,עמוד: 1103

[191] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמוד: 323

[192] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד: 175

[193] הראל, איסר. האמת על רצח קסטנר: טרור יהודי במדינת ישראל. עידנים, תל-אביב, 1986, עמוד: 145

[194] הראל, איסר. האמת על רצח קסטנר: טרור יהודי במדינת ישראל. עידנים, תל-אביב, 1986, עמודים: 111,107-106

[195] הראל, איסר. האמת על רצח קסטנר: טרור יהודי במדינת ישראל. עידנים, תל-אביב, 1986, עמודים: 111,107-106

[196] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמוד: 202, 210

[197] הראל, איסר. האמת על רצח קסטנר: טרור יהודי במדינת ישראל. עידנים, תל-אביב, 1986, עמוד: 111

[198] וייץ, יחיעם. האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. כתר, ירושלים, 1995, עמודים: 326, 324-323

[199] ברנד, יואל. השטן והנפש. לדורי, תל-אביב, 1960 , עמודים: 206-204

[200] הראל, איסר. האמת על רצח קסטנר: טרור יהודי במדינת ישראל. עידנים, תל-אביב, 1986, עמוד: 109

[201] גוטמן, ישראל (ע'). האנציקלופדיה של השואה, כרך ה'. יד ושם ו-ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990, עמוד: 1103

[202] פלגי, יואל, רוח גדולה באה, הוצאת ספרים עם עובד בע"מ, תל אביב, תשל"ז-1977, עמוד: 246

פורסם בכתב-העת "כיוונים חדשים", ינואר 2009

המחבר הוא מרצה מן החוץ בנושא השואה באוניברסיטה העברית בירושלים, מנהל בית-הספר התיכון האזורי באר-טוביה.

להורדת המאמר המלא כקובץ וורד, ליחצו כאן

https://israelkasztner.wordpress.com/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A7%D7%A1%D7%98%D7%A0%D7%A8-%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%9C-%D7%90%D7%95-%D7%91%D7%95%D7%92%D7%93/