Важно

  •  

Friday, August 11, 2017

Нет войны культур, Йоав

Что же в таком случае заставляет столь серьезного интеллектуала, как Йоав Сорек, нагромождать все эти необоснованные утверждения? С одной стороны, он видит раввинов, использующих вульгарную гомофобную риторику, и не хочет с ними солидаризироваться. Он действительно не такой, как они. С другой стороны, он не хочет быть и среди тех, кто готов полностью принять гомосексуальных людей. Он пытается выстроить собственную систему аргументов, обладающую некоей внутренней логикой. Но все эти аргументы рушатся при первом же соприкосновении с реальностью.

Недавно сайт Newsru.co.il опубликовал пространное интервью с Йоавом Сореком, посвященное ЛГБТ-теме.

Ниже есть продолжение.

В интервью Йоав подробно излагает свою консервативную концепцию по данному вопросу. Вот уже долгое время мы с Йоавом поддерживаем дружеские отношения. Фактически благодаря ему, более десяти лет назад, я начал писать в субботнем приложении газеты “Макор Ришон”. Йоав занимал пост редактора приложения. С тех пор и до сего времени мы спорим и часто не соглашаемся друг с другом. При этом Йоав всегда публикует мои мнения, даже если он с ними не согласен – в субботнем приложении к газете “Макор Ришон”, а также в новом консервативном журнале “Ха-Шилоах”, выходящим под его редакцией. Разумеется, Йоав знает, что обсуждение этой темы для меня отнюдь не теоретическое, поскольку я открытый гомосексуал, соблюдающий религиозные традиции и придерживаюсь, по большей части, право-консервативных воззрений. Нам неоднократно приходилось дискутировать с ним на иврите. Теперь же я хотел бы ознакомить со своей точкой зрения русскоязычных читателей. Но прежде следует прояснить ряд обстоятельств, которые могли ускользнуть от внимания русскоговорящей публики, однако имеют важное значение для дальнейшего разговора.

Около года назад произошло важное событие. Израильское общество достаточно давно знает о том, что существуют религиозные геи и лесбиянки, которые к тому же заинтересованы оставаться религиозными людьми. Я был одним из первых религиозных гомосексуалов в Израиле, совершивших coming out, и с тех пор постоянно высказываюсь, пишу и читаю лекции по данной теме. В прошлом году произошел своего рода “квантовый скачок” — окончательно сформировалась религиозная ЛГБТ-община. Религиозные геи и лесбиянки вышли из чулана не как отдельные индивиды, а как группа, заинтересованная поддерживать традционный образ жизни внутри существующей религиозной общины. И, что не менее важно, “вышла из чулана” большая группа религиозных людей, поддерживающих гомосексуальных мужчин и женщин своего сектора – родственники, друзья, учителя и либерально настроенные раввины, принадлежащие к религиозно-сионистскому лагерю.

Они тверды в своем намерении поддержать религиозных геев и лесбиянок. Они выражают свою солидарность с ними. Многие представители этой группы участвовали в иерусалимском прайде в прошлом и в нынешнем году. Речь идет о процессе, который вызревал долгое время. В прошлом году произошел инцидент, ставший толчком, ускорившим развитие событий – знаменитая “речь про извращенцев” раввина Игаля Левинштейна. Раввин Левинштейн, глава йешивы предармейской подготовки в поселении Эли, выступая перед большой группой раввинов, поведал им о негативных, по его мнению, процессах, происходящих в армии. В своей речи он использовал слово “извращенцы” по отношению к геям и лесбиянкам, служащим в Армии обороны Израиля. Он повторил это слово шесть раз в течение трех минут. Это прозвучало чрезвычайно грубо и оскорбительно. Это сыграло роль катализатора для религиозных ЛГБТ и тех, кто их поддерживает. Молчать, как прежде, было больше невозможно. Выступление Левинштейна было осуждено представителей всего идеологического спектра религиозных сионистов (включая председателя партии Еврейский дом Нафтали Беннета). А главное – это вывело из чулана религиозных ЛГБТ а также тех, кто их поддерживает.

Мне думается, что именно эти события вызвали у Йова Сорека желание высказаться по теме. Хотя и в прошлом он писал нечто похожее. Попробую в сжатом виде изложить суть концепции Йова Сорека. Раввин Левинштейн действительно откровенный гомофоб, и стиль его высказываний противоречит Торе (стоит отметить, что Йоав всегда в резкой форме критиковал гомофобию раввинов и общественных деятелей). Но я, говорит Йоав, не гомофоб, я – консерватор. Я не утверждаю, что консерватор — это нормально и хорошо, а гомосексуал – извращенец и дурной человек. Я утверждаю, говорит Сорек, что в тебе есть то же дурное начало (“йецер ха-ра”), что и во мне. И ты должен преодолевать его – так же, как и я. Сам-то ты нормален, но то, что ты делаешь с собой – ненормально. Вместо того, чтобы бороться со своими “дурными” инстинктами, ты совершаешь coming out. Но ты не виноват – ты поступаешь так лишь потому, что западная постмодернистская вседозволенность промыла тебе мозги. Ладно, еще и потому, что всякие нехорошие консерваторы и религиозные люди, не понимающие, что происходит на самом деле, называют тебя извращенцем и всячески тебя оскорбляют. Так не обращай на них внимание – прислушайся к нам, добрым консерваторам. Не выходи из чулана, просто работай над собой. И все будет в порядке. Брутальные гомофобы с одной стороны, разнузданные либералы – с другой, а ровно посередине – Йоав Сорек, умный и вежливый консерватор.

Как было отмечено выше, я ценю Йоава, как автора и человека, и даже поддерживаю с ним дружеские отношения. Я люблю стиль его письма, даже если не согласен с тем, что он пишет (и это взаимно). Я никогда не называл его оскорбительным словом “гомофоб”. Вместе с тем, я полагаю, что его анализ ошибочен и ведет к ошибочным выводам, к ошибочной оценке реальности и к ошибочной методике преодоления. Ниже я объясню, почему я так считаю.

Отношение Йоава к гомосексуальной идентичности напоминает старый анекдот. Преподаватель химии говорит студентам: “Знаете ли вы, что кислород, элемент, без которого невозможна жизнь на земле, был открыт лишь в 17 веке?” “Что вы говорите, профессор, — удивляется один из студентов, — А чем же тогда дышали раньше?”

Гомосексуальность, как концепция идентичности, действительно относительно новое явление, берущее начало в 19 веке. Из этого факта Йоав Сорек заключает, что прежде подобной идентичности не существовало. Это, разумеется, ошибочное представление. Гомосексуальность в тот период не могли определить, как идентификацию, но в этом качестве она существовала всегда. В любой известной нам цивилизации существовали люди, понимавшие, что испытывают влечение исключительно к представителям своего (а не противоположного) пола. Они умели находить похожих на них людей, формировать социальные связи и создавать соответствующую субкультуру. Часть из них не вступала в брак с представителями противоположного пола. Другие были вынуждены заключать брачные союзы, но продолжали при этом вести активную гомосексуальную жизнь. Ультраортодоксальные евреи, например, и сегодня ведут себя подобным образом. Однако понятно, что их гомосексуальность – неотъемлимая часть их идентичности.

Как пишет известный исследователь сексуальной ориентации, нейрофизиолог Саймон ЛиВэй, в своей книге “ Queer Science”, “Биология говорит следующее: если ты веришь, что у тебя есть философская, моральная или эмоциональная причина поставить гомосексуальность на нижний уровень шкалы по сравнению с гетеросексуальностью, твое право. Но не пытайся обманывать себя, что можно отделить личность гомосексуального человека от его гомосексуальности, что можно изолировать, заточить ее в дальнем углу подсознания или извлечь ее наружу посредством медицинских, юридических или религиозных усилий. Биология подтверждает то, что гомосексуальные люди и без того о себе знают: их гомосексуальность — структурная и определяющая часть их личности, и что ее ущемление наносит удар не только по их образу жизни, правам и чувству собственного достоинства, но и по их человеческой идентичности, как таковой”.

Так почему же это, всегда существовавшее, явление вышло на свет именно в современную эпоху? Ответ прост: потому, что лишь с относительно недавнего времени людям стало важно заключать брак по любви и по взаимному влечению, включая нормальные сексуальные отношения в браке. И тогда выяснилось, что некоторые люди не могут существовать в рамках гетеросексуальной системы отношений, и что различные психологические и психиатрические методы “лечения” ничем не могут им помочь. И что колоссальное давление со стороны закона, общественной морали, религии, культуры – не способно изменить фундаментальную основу их идентичности.

Это понимание стало началом ЛГБТ-движения. Это движение началось не из-за утверждения, что существует некая “шкала ориентаций, как полагают некоторые. Оно началось потому, что существовало меньшинство, отличающееся, с точки зрения своего чувственного мира, от большинства; при этом его эмоциональные потребности были идентичны тем, что присущи большинству: потребность в признании, потребность в интимном партнерстве, потребность быть родителями. И чем большему числу людей становилось известно о существовании рядом с ними гомосексуальных мужчин и женщин, в их социальном окружении, в их религиозной общине, тем успешнее становилась эта борьба. Она продолжается постоянно, начиная со Стоунволлских бунтов 1969 года и до нынешних событий, происходящих в Израиле в 2017 году.

Следует также обратить внимание на еще одно ошибочное утверждение Йоава Сорека, будто современное общество готово признать любое сексуальное поведение при условии, что речь идет о взаимном согласии, и оно не причиняет никому вреда. Это утверждение не выдерживает проверки фактами. Совсем недавно бригадный генерал Офек Бухрис был осужден и разжалован из-за правонарушения, носящего название “запретные сексуальные отношения по взаимному согласию”. Мы имеем дело с сексуальными действиями по взаимному согласию сторон, которые не только находятся вне морали, но и вне закона. То же самое касается нового закона о криминализации клиентов, пользующихся сексуальными услугами. Еше один пример. Как специалист, оказывающий помощь людям с различными зависимостями, я помогаю тем, кто страдает от сексуальной аддикции. Подавляющее большинство из них не занимается какой-либо незаконной сексуальной активностью, но эта зависимость приводит к душевным страданиям и разрушает их жизнь. Так что утверждение, будто в 2017 году разрушены все барьеры сексуальной морали, лишено каких-либо оснований.

Да и сама попытка Йоава сформулировать некую концепцию “терпимого”, с его точки зрения, отношения к теме терпит провал. Он пытается утверждать, будто гомосексуальное влечение не является отклонением, так как большинство из нас якобы чувствует нечто подобное. Но если большая часть людей располагается на середине пресловутой “шкалы”, то люди, испытывающие влечение исключительно к представителям своего пола, по этой теории, неизбежно являются извращенцами. Мы вновь возвращаемся к осуждению, которого Йоав стремится избежать.

В свете того, что было сказано выше, Йоав пытается выполнять сложные мыслительные кульбиты, чтобы хоть как-то сгладить противоречия. Большая часть людей, утверждает он, испытывает влечение также и к представителям своего пола, а значит это не отклонение от нормы. Однако некоторым почему-то не удается наладить интимную жизнь с представителями противоположного пола. По его словам, это связано с какой-то проблемой их сексуального функционирования, но ни в коем случае не с их идентичностью. Но, позвольте, ведь в интимных отношениях с представителями своего пола этой проблемы не было? Вам все эти пируэты кажутся надуманными и смешными? Вы правы: так оно и есть.


Что же в таком случае заставляет столь серьезного интеллектуала, как Йоав Сорек, нагромождать все эти необоснованные утверждения? На это у меня нет внятного ответа. Но кажется мне, что описанные в начале этой статьи события вызывают у него сильную тревогу. С одной стороны, он видит раввинов, использующих вульгарную гомофобную риторику, и не хочет с ними солидаризироваться. Он действительно не такой, как они. С другой стороны, он не хочет быть и среди тех, кто готов полностью принять гомосексуальных людей, поскольку это не соответствует его пониманию Торы, его пониманию семейной морали. Он пытается выстроить собственную систему аргументов, обладающую некоей внутренней логикой. Но все эти аргументы рушатся при первом же соприкосновении с реальностью. С реальностью, в которой в правоконсервативной среде (к ней принадлежит сам Йоав) люди совершают coming out. Мы не усвоили гомосексуальную идентичность, потому что “западная постмодернистская вседозволенность промыла нам мозги”. Мы приняли ее потому, что это действительно наша подлинная идентичность, и у нас нет никакого иного способа вести вменяемую, адекватную жизнь в этом мире. Поскольку эпоха сватовства и навязанного брачного выбора ушла в прошлое, а мир случайных связей вызывает у нас неприятие, мы стремимся закрепить наши отношения в рамках известных нам институтов – брака, семьи и родительства. Об этом хорошо написала известный американский историк семьи и брака Стефани Кунц, не принадлежавшая ни к радикальным, ни к консервативным кругам: “На мой взгляд, попытка остановить борьбу ЛГБТ за равенство или брачное равноправие, напоминает попытку запереть конюшню, из которой давно убежали кони”. Она написала это до того, как в 2015 году Верховный суд США признал равенство брака.

Почему мне так важно вновь и вновь возвращаться к тому, что я неднократно писал в прошлом?Мне ясно, что часть читателей заранее согласна со мной, и нет необходимости их в чем-то убеждать. Мне также ясно, что другие читатели заранее не согласны со мной, и ничто их не убедит в обратном. Но есть и третья группа (вполне возможно, что Йоав принадлежит к ней). Это хорошие люди, которые на самом деле не хотят, чтобы страдали их близкие и друзья. И вообще любые люди. Но они обеспокоены стремительными изменениями в обществе, происходящими у них на глазах. Ценности принятия, понимания ближнего – важны для них, но также им важны и ценности семейной морали. Они опасаются, что второй набор ценностей станет жертвой первого. Я искренне верю в необходимость диалога с этой группой. Пусть даже мне не удастся до конца убедить их в своей правоте.

Мне важно объяснить им, что представители религиозной ЛГБТ-общины (как и ЛГБТ-сообщества в целом) не хотят разрушать их систему ценностей, а, напротив, хотят сделать ее более гибкой, чтобы она распространялась и на их жизнь. Мы не хотим разрушать здание, а лишь пристроить к нему этаж. Мы хотим принимать участие в общественной дискуссии, призванной укрепить как семьи, так и отдельных людей, призванной сформировать мир, в котором можно расти и жить свободными от разного рода страхов и “чуланов”. Мир, в котором не обязательно плыть в одной лодке, где каждый может плыть сам по себе, получая удовольствие от речного пейзажа. Мне важно сказать Йоаву Сореку и всем моим друзьям, религиозным и консервативным: “Нет “извращенцев”. Нет гомофобов. Нет войны культур. Есть диалог, эмпатия и понимание”. Я надеюсь, что эта статья внесет вклад в этот постоянный диалог. Буду рад услышать разные мнения.


Автор — публицист, автор газеты “Макор Ришон”, активист религиозной ЛГБТ-общины, специалист в сфере социальной работы и криминологии, репатриировался в 1990 году из советской Белоруссии


https://relevantinfo.co.il/sorek-it-is-no-culture-war/

עושים הסטורייה 133 - ההיסטוריה של השפה העברית (Hebrew, 2013)



mp3



כתב יתדות, דוגמא לכתב ציורי [ויקיפדיה]



כתב עברי קדום

השפה העברית היא מקרה מיוחד ויוצא דופן בתולדות השפות כולן: שורשיה בימים שבהם הכתב עצמו עוד היה המצאה טרייה – אך היא חיה ובועטת גם במאה העשרים ואחת. כיצד שרדה העברית שלושת אלפי שנים, ומי היו השפות שהשפיעו עליה?


Ниже есть продолжение.

הקדמה: סיור במוזיאון ישראל

לא מזמן הוזמנתי להרצות בשני אירועים בירושלים. ההרצאה הראשונה הייתה בבוקר והשנייה בערב, כך שבתווך היו לי כמה שעות פנויות. ניצלתי את ההזדמנות וקפצתי לבקר במוזאון ישראל, באגף לארכאולוגיה. זו הייתה חוויה נהדרת, משתי סיבות. הראשונה, הייתי לבד – ללא האישה וללא הילדים: כפי שכל גבר יודע, עובדה זו לכשעצמה הופכת אפילו שיטוט בסופרמרקט לרבע שעה של אושר צרוף. הסיבה השנייה היא שמדובר באמת ובתמים במוזאון מדהים ומושקע, שכל חובב היסטוריה כמוני יכול ללכת בו לאיבוד במשך ימים.

אחד המוצגים הזכורים לי ביותר מהביקור באגף הארכאולוגיה הוא שורת מצבות קבורה יהודיות מתקופת ישו. למרות אלפיים השנים שהפרידו בינינו, יכולתי לקרוא ולהבין את הכתוב על המצבות: השמות והמקומות נכתבו בעברית ארכאית ומיושנת ולעתים באיות שונה במעט מזה שמוכר לנו כיום – אך אף על פי כן אפשר היה לפענח את תוכן המצבות ללא מאמץ. העובדה שהייתי מסוגל לקרוא את הכתובות שעל המצבות חיברה אותי, מבחינה רגשית, אל האלמונים שכתבו אותן לפני אלפיים שנה. השפה המשותפת הייתה מעין 'גשר' רגשי שקישר ביני לבין אבותיי הקדומים, והפך את המצבות לזכורות ומעניינות הרבה יותר מאשר מאות שרידים עתיקים אחרים המוצגים במוזאון – שרידים שהכתובות המופיעות עליהם נכתבו בלטינית, ביוונית או בערבית. החוויה הזו הזכירה לי עד כמה באמת עתיקה היא העברית, ועד כמה מרתקת ומדהימה העובדה שאנו מדברים בה כיום, אלפי שנים לאחר שהופיעה לראשונה- וכך נולד הפרק שאתם מאזינים לו כעת.

זו הגרסא הרשמית, בכל אופן. הגרסא הפחות רשמית היא שלדינה, העורכת הלשונית של התוכנית, נמאס מהשטויות שלי. אחרי ששלחתי אליה את הפרק הקודם, על הקוורקים, היא התעצבנה עלי: 'אולי מספיק עם הפיזיקה והחלקיקים האלה.' היא אמרה.

'אבל אני אוהב פיזיקה וחלקיקים,' אמרתי לה.

'כן, אבל אולי תעשה הפעם פרק על משהו אחר לגמרי, אתה יודע.'

'משהו אחר,' שאלתי את העורכת הלשונית, 'כמו מה?'
כתב עברי קדום: מכתב ציורי לכתב עיצורי

שורשיה של העברית נמצאים במסופוטמיה, האזור שבו שוכנות כיום אירן ועירק, שם חיו השומרים – הראשונים שהמציאו את הכתב. הכתב שלהם היה מורכב מציורים ומשרטוטים גרפיים שייצגו עצמים בעולם האמתי: אם רצית לכתוב 'שור', ציירת שור קטן. גם כתב החרטומים שהמציאו המצרים הקדמונים, זמן לא רב אחרי השומרים, היה מבוסס על אותו העיקרון.

לכתב הציורי שני חסרונות מהותיים. הראשון הוא מספר הגדול של הציורים והסמלים שצריך היה להכיר כדי לקרוא אותו. עם הזמן, שכללו השומרים את הכתב הגרפי והפכו את הציורים המסוגננים לאוסף קווים קצרים –'כתב יתדות' – אך עדיין היו בו מאות רבות של סימונים וצורות. החיסרון השני הוא שציור יכול לציין את העצם שהוא מייצג, ולעתים גם את הצלילים בשמו של עצם. בהמשך לדוגמא הקודמת, ציור של שור יכול לתאר את החיה עצמה – או לחילופין את הצליל 'שו', כחלק משורה של צלילים כגון 'שו-רש'. אין דרך קלה להבחין בין שני התיאורים.

השלב הבא בהתפתחות הכתב אירע באזורנו – בכנען או באזור סיני – בסביבות שנת 1500 לפני הספירה. מישהו, ואין יודעים אם מדובר במלומדים עתירי השכלה או בעבדים בורים – החליט לפשט את כתב החרטומים המצרי המורכב ולזקק אותו לעשרים ושתיים אותיות בלבד. כל אות בכתב הכנעני העתיק ייצגה צליל עיצורי כמו שי"ן, רי"ש, צד"י וכו'. מילה הייתה אוסף עיצורים: 'שר' ייצגה את המילה 'שור'.

הפשטות הגאונית של הכתב הכנעני העתיק קסמה לרבים, ובמיוחד לפיניקים. הפיניקים חיו באזור שהוא היום לבנון והיו אומה של יורדי-ים: הם סחרו עם כל העמים השכנים כמעט. הכתב הפשוט והיעיל התאים מאוד לתיעוד עסקאות ומכירות, והפיניקים אימצו אותו – בשינויים מסוימים- סביב שנת 1300 לפנה"ס. בסיוע הפיניקים התפשט הכתב הכנעני בכל רחבי המזרח התיכון והיווה בסיס לרבים מסוגי הכתב המוכרים לנו כיום– מאנגלית, דרך רוסית ועד הודית.

הכתב הפיניקי אומץ גם על ידי כמה שבטים קטנים שהתיישבו בארץ כנען כאלף שנים לפני הספירה: בני ישראל. בארץ ישראל הפכה הפיניקית לדיאלקט מקומי שכונה אז בשם 'שפת כנען' או 'יהודית', והיום קרוי 'עברית מקראית' או 'כתב דעץ'. שורשיה הפיניקיים של העברית ניתנים לזיהוי בקלות גם בעברית המודרנית שלנו. בשני המקרים מדובר באותן עשרים ושניים אותיות המייצגות אותן העיצורים, ומילים נוצרות על ידי משקלים שונים של אותו שורש – למשל, 'כתב', 'מכתב', 'כתיבה' וכו'. מילים רבות בעברית שאולות מפיניקית: 'ראש', 'אב', 'שמיים', 'יד' ו'מזבח' הן כולן מילים פיניקיות, בדומה למאות מילים נוספות.

גם צורתן של האותיות בעברית המקראית הייתה דומה מאוד לצורתן של האותיות בכתב הפיניקי, והייתה מבוססת על ציור מופשט של עצם בעל אותו צליל. למשל, האות מ' הייתה קו מזוגזג שהזכיר גלים במים, וד' הייתה משולש שהזכיר דלת של אוהל. אגב, בתחילה לא היה כיוון קבוע לכתיבה: אפשר היה לכתוב עברית ופיניקית מימין לשמאל, וכשנסתיימה השורה היו כאלה שהיו ממשיכים אותה בשורה הבאה משמאל לימין – שיטה המכונה 'כתיבה כחריש השור', כיוון שהיא מזכירה חריש בשדה. מאוחר יותר נתקבע כיוון הכתיבה מימין לשמאל, ככל הנראה כיוון שיד ימין היא לרוב היד החזקה יותר- שיקול חשוב כשמדובר בסיתות אותיות על אבן. רק מאות שנים לאחר מכן, כשהחלו כותבים בדיו על דפי נייר, השתנה כיוון הכתיבה בחלק מהשפות: בכתיבה משמאל לימין ביד ימין הדיו הטרי אינו נמרח על הנייר.
אשורים, בבלים ושומרונים

במשך כארבע מאות שנה דיברו וכתבו בני ישראל בעברית מקראית – אך סדרה של זעזועים פוליטיים במזרח התיכון ושורה של החלטות מדיניות גרועות של מלכי ישראל איימה להביא להכחדתה של השפה.

במאה התשיעית לפנה"ס התפצלה ממלכת ישראל של שאול, דוד ושלמה לשתי ממלכות קטנות יותר: ממלכת ישראל בצפון שבירתה הייתה בעיר שומרון, וממלכת יהודה בדרום שבירתה הייתה ירושלים. הממלכות הזעירות שכנו בצומת מסחרית מרכזית מאוד בין אפריקה ואסיה, ובקו התפר שבין שתי אימפריות אדירות: אשור ומצרים. האשורים והמצרים חשקו מאד בשליטה על דרכי מסחר אלה, וכתוצאה מכך הייתה ארץ ישראל – כן, גם לפני שלושת אלפים שנה – מוקד בלתי פוסק לחיכוכים ולמלחמות אזוריות.

במאה השמינית לפנה"ס הייתה ממלכת ישראל הצפונית מדינת חסות של אשור, ושילמה לה מסים. בשנת 725 לפנה"ס החליט הושע, מלך ישראל, להפסיק להעלות מיסים לאשור ולחבור אל הצד המצרי. אם קיווה הושע שהמצרים יבואו לעזרתו ויגנו עליו מפני זעמה של אשור, הרי שבתוך זמן קצר הסתבר לו שהימר על הסוס הלא נכון. האשורים הטילו מצור על שומרון, ובתום שלוש שנים כבשו את העיר.

העונש על המרד היה כבד. האשורים הגלו כעשרים ושבעה אלף יהודים מארץ ישראל ופיזרו אותם בכל רחבי האימפריה רחבת הידיים. ההגלייה לא נעשתה באקראי: המגורשים היו בני השכבות העשירות והמשכילות בעם. ההגלייה הממוקדת נועדה כדי לאפשר לשכבות העניות והכפריות להמשיך ולעבד את האדמה ובכך לשמר את הפוטנציאל הכלכלי של האזור הכבוש מחד, ומאידך לסכל כל אפשרות מרידה עתידית מצד שכבות האצולה.

לגלות אשור הייתה השפעה הרסנית על השפה העברית, כיוון שבני השכבות המשכילות היו גם אלה שידעו, מטבע הדברים, קרוא וכתוב. הגולים נפוצו ברחבי העולם, הפסיקו לדבר עברית, התבוללו בין העמים ונעלמו: אלו הם בני 'עשרת השבטים האבודים' ששרידים זעומים שלהם מתגלים מדי פעם בדמותן של קהילות יהודיות עתיקות בפינות נידחות ברחבי העולם.

כמאה שנים מאוחר יותר התפוררה האימפריה האשורית ובמקומה עלו לגדולה הבבלים, שגם להם היו שאיפות אימפריאליות משלהם. בשנת 605 לפנה"ס הביסו הבבלים את המצרים בקרב, והפכו את ממלכת יהודה הדרומית לבת חסותם. יהויקים מלך יהודה ניסה להתמרד כנגד הכיבוש אך נכשל, ובתגובה הגלו הבבלים כעשרת אלפים יהודים לבבל.

בשנת 588 לפנה"ס פרץ מרד נוסף ביהודה, והפעם הייתה התגובה הבבלית כואבת שבעתיים. בתום מצור ממושך על ירושלים פרצו הבבלים את החומות וכבשו את בירת ממלכת יהודה. העיר נהרסה כמעט עד היסוד, ובית המקדש שבנה שלמה הוחרב ונבזז. עוד אלף מנהיגים ובני אצולה יהודים הוגלו לבבל. חורבן בית ראשון וגלות בבל, סימנו את סופה של המדינה העצמאית היהודית בארץ ישראל. כמעט כל מי שידע קרוא וכתוב בעברית מקראית הוגלה וסולק מהארץ.

אך היו מי ששמרו על הגחלת של העברית המקראית בארץ ישראל. בתנ"ך מסופר כי כשהגלו האשורים את בני ממלכת ישראל, הם הביאו במקומם תושבים חדשים שגם הם הוגלו מארצותיהם. התושבים החדשים התיישבו בעיר שומרון, ומכאן שמם: שומרונים. השומרונים אימצו לחיקם את היהדות, הדת המקומית, וגם את העברית המקראית. המסורת השומרונית מביאה סיפור שונה: על פי הגרסא שלהם השומרונים היו יהודים מאז ומתמיד, עוד מתקופת המדבר, ורק מאוחר יותר חל פילוג בעם ונוצרו שני זרמים יהודיים.

על עובדה אחת אין עוררין, והיא שהשומרונים המשיכו לכתוב ולדבר בעברית המקראית גם לאחר חורבן בית ראשון ושני. למעשה, השומרונים רואים את עצמם כשומריה האמיתיים של המסורת והתרבות היהודית המקורית וזהו, לטעמם, המקור לשמם- שומרונים מלשון 'שומרים'. כתבי הקודש שלהם כתובים בעברית מקראית, וכתב השומרוני המודרני הוא התפתחות של הכתב העברי הקדום, ושומר על אותו סגנון ציורי וייחודי.
הכתב הארמי

אצל היהודים בגולה, הסיפור היה שונה בתכלית. האשורים הגלו את בני ממלכת ישראל למדינות רבות ושונות ובכך הקשו עליהם לשמר את זהותם הדתית והתרבותית. לבני ממלכת יהודה, לעומת זאת, שיחק המזל: הבבלים הגלו אותם כמקשה אחת אל העיר בבל ושם, בעיר הגדולה, הצליחו היהודים ליצור לעצמם קהילה סגורה ומאוחדת. חיי הקהילה המפותחים איפשרו להם לשמר את המסורת והתרבות היהודית – כולל, כמובן, השפה העברית.

אך אין משמעות הדבר שלגלות בבל לא הייתה השפעה כלל על העברית: ההפך הוא הנכון. כששבו הגולים לארץ ישראל הם הביאו עמם את הארמית, שפה שהייתה אף היא צאצא של הפיניקית העתיקה והחליפה את כתב היתדות כשפה הרשמית של האימפריה האשורית והבבלית. הודות להשפעתה כבדת המשקל של אשור, הארמית הפכה ל'לינגואה פרנקה' של המזרח התיכון: שפה בינלאומית שבה מדברים בני עמים שונים זו עם זו, תפקיד שאותו ממלאת האנגלית בימינו. מאות רבות של מילים ארמיות חדרו אל העברית והתנחלו בה, לדוגמה: 'אגרה', 'חירות', 'בדיעבד', 'הלוואי', ביטויים כגון 'בלית ברירה' ו'עורבא פרח' וכמעט כל המילים שמסתיימות באות אל"ף: 'קופסא', 'מקרא', 'גמרא' וכו'.

תחת השפעת התרבות הבבלית – ובניסיון לבדל את עצמם מהשומרונים שהמשיכו לכתוב באותיות עבריות עתיקות – אימצו היהודים את הכתב הארמי. האותיות הארמיות המרובעות הן הבסיס לכתב הדפוס העברי של ימינו. הכתב העברי המקורי יצא משימוש, ו'חזר לאופנה' רק בתקופות של לאומנות יהודית גואה: למשל, ניתן למצוא אותו במטבעות שהוטבעו בימי מרד בר כוכבא, וגם על המטבע העכשווי של שקל ישראלי אחד.

מעניין לציין שצורתן המקורית של האותיות נו"ן, צד"י, פ"ה וכ"ף דמתה לצורה המודרנית שלהן כאותיות סופיות – דהיינו, אותיות בעלות שרכים שבולטים מחוץ לשורה: במילים אחרות, האות צד"י נכתבה כצד"י סופית גם באמצע מילה. השרכים הארוכים האלה הפריעו לכתיבה שוטפת בכתב יד, ולכן בשנים מאוחרות 'קופלו' השרכים קדימה והאותיות קיבלו את צורתן הנוכחית. רק בסוף מילים, היכן שלשרכים אין השפעה על מהירות הכתיבה, נותרו הצורות המקוריות של אותיות אלה.
ימי הביניים של העברית

לאחר חורבן בית שני בידי הרומאים ותחת לחצן של הארמית, היוונית והלטינית, נעלמה העברית כמעט לחלוטין כשפת הדיבור היום יומית של היהודים. מהמאה השנייה לספירה ועד תחילת המאה העשרים, רובם המכריע של היהודים דיברו בשפות המקומיות של האזורים בהם חיו, או בשפות כגון יידיש ולאדינו: שפות יהודיות שהכילו כמות נכבדה של מילים וביטויים שנלקחו מהעברית ואפילו נכתבו באותיות עבריות – אך בסיכומו של דבר לא דמו כלל לעברית.

היהודים לא נטשו את העברית, ואפילו ההפך. כמעט כל יהודי למד לכתוב ולקרוא בעברית בסיסית כדי שיוכל להתפלל ולקרוא את ספרי הקודש. העברית שימשה גם כשפה משותפת בין יהודים במדינות שונות, למשל אם רצו לעשות עסקים ביניהם. השפה הכתובה, בפרט, המשיכה לשגשג באופן יחסי: משכילים ומשוררים רבים כגון הרמב"ם, איבן גבירול ורבי יהודה הלוי המשיכו לכתוב פיוטים, הלכות וספרי פילוסופיה בעברית. למשל, הרב שלמה יצחקי -רש"י- המציא או נתן משמעות חדשה ליותר מאלף מילים בעברית, ביניהם 'השאלה', 'התרסה' ו- 'מאסר'. מילים עבריות מסוימות אף חדרו ללקסיקון של שפות אחרות, כגון 'שבת', 'אמן' ו'הללויה'.

אך אף על פי כן, אי אפשר לומר על העברית שהייתה שפה 'חיה' במלוא מובן המילה, שהרי אף אחד לא דיבר אותה ביום יום. כה רדומה וזנוחה הייתה העברית עד שאפילו חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, לא האמין שאי פעם תשוב לחיים – אפילו לא במדינת היהודים שפרחה בדימיונו. "מי מאיתנו יודע עברית במידה מספקת," שאל הרצל בספרו 'מדינת היהודים', "אפילו כדי לבקש בשפה זו כרטיס לרכבת?…" איש לא שיער שהעברית תעשה את הבלתי יאומן, את מה שאף שפה מעולם לא עשתה לפניה, ותשוב לחיים.

הצעד הראשון בדרך להתאוששותה המפתיעה של העברית היה התעוררותה של תנועת ההשכלה בקרב היהודים האירופים בשלהי המאה ה-18. חברי התנועה – משה מנדלסון, דוד פרידלנדר, ישראל יעקובסון ואחרים – ביקשו להוציא את היהודים מהגטאות הפיזיות והתרבותיות שבהן היו נתונים, ולאפשר להם להתערות בתרבויות של המדינות שבהן חיו. לצורך כך הם נטשו את הלבוש היהודי המסורתי, הפסיקו ללמוד גמרא והחליפו אותם בבגדים מודרניים ובלימודים כלליים. את סיפורי התנ"ך והמקרא החליפו סופרי תנועת ההשכלה ומשורריה בסיפורים ובשירים מודרניים, שנכתבו בעברית. רוב הסיפורים נכתבו בעברית תנ"כית, עברית שסופרי ההשכלה החשיבו כעברית טהורה ונקייה מהשפעה חרדית גלותית. כתוצאה מכך לא תרמו הסיפורים והשירים של תנועת ההשכלה לחידוש השפה העברית, אך הייתה להם השפעה חיובית עליה בכך שהוכיחו שניתן לעשות בעברית שימוש גם ביצירות שנכתבו בהווה ולא רק בספרי קודש בני אלפי שנים. השינוי הדרמטי באמת במעמדה של העברית התחולל בשלהי המאה ה-19, בעקבות עליית התנועה הציונית ותחילת ההתיישבות בארץ ישראל.
שפה, לאום ואחדות – אליעזר בן יהודה

אליעזר יצחק פרלמן נולד בשנת 1858 בווילנה, אז חלק מהאיפריה הרוסית. הוא נולד למשפחה חרדית, אך בנעוריו נחשף לספרים שכתבו חברי תנועת ההשכלה, ובפרט גילה משיכה עזה לשפה העברית שבה נכתבו. משפחתו ניסתה להילחם בנטייה זו ולהשאיר אותו בתחומי התרבות החרדית, אך כשבגר פרלמן החליט לעזוב את החינוך החרדי, חזר בשאלה ולהצטרף לתנועה הציונית.

בשנת 1879 פרסם אליעזר פרלמן מאמר בירחון עברי בשם 'השחר' ובו קבע נחרצות שהדרך אל תקומת העם היהודי בארצו חייבת לעבור דרך תקומת השפה העברית. הרצל האמין שניתן ליישם במדינת היהודים את המודל השוויצרי, לפיו כל אזרח מדבר בשפת אמו והשפה הדומיננטית ביותר תהפוך, מכורח המציאות, לשפה המשותפת – אך פרלמן טען שאי אפשר יהיה ליצור את הלאום הזה בלעדי אותה שפה משותפת. על המאמר חתם בשם העט 'אליעזר בן יהודה'.
אליעזר בן יהודה - הפודקאסט עושים היסטוריה

בשנת 1881 עלה אליעזר בן יהודה לארץ ישראל. כמעט מייד החל לפעול ללא לאות לקידום השפה העברית והנחלתה בקרב היהודים הארצישראלים. הוא הוציא לאור עיתונים בשפה העברית ובמאמרי המערכת שלו דחף ועודד את היהודים לדבר עברית בבתיהם כשפה ראשונה, כך שהילדים שיגדלו בבתים אלה ידברו בעברית כשפת אם. תחיית השפה העברית, כתב בן יהודה, הכרחית כדי להשיג אחדות בעם היהודי:

"עוד לא הייתה עת לעם ישראל, מיום צאתו מארצו, אשר האחדות הייתה דרושה לו כהיום. דבר גדול וכבד מאד עלינו לעשות הפעם, אשר לא בכוח איש אחד ואף לא בכוח אלפי אנשים ייעשה – כי אם בכוח כל העם כולו…רק בשפה העברית יחיה ישראל בארצו. אם לא נסכין מעט מעט לדבר עברית בשבתנו בביתנו ובצאתנו לטייל, בלכתנו לשוק לקנות – ותקוותנו אבדה…"

אליעזר בן יהודה מימש בעצמו את שהטיף לו, ובביתו דיברו אך ורק בעברית. זה לא היה קל: בן יהודה התלונן באחת ההזדמנויות שאפילו תה לא היה מסוגל לבקש מאשתו שתכין לו תה, כי לא היו מילים בעברית שיתארו את הפעולה של הכנת תה. בן יהודה כתב מילון עברי מקיף ביותר והמציא מאות מילים חדשות רבות, ביניהן 'גלידה', 'חביתה', 'ריבה' – כך שלפחות בתחום המטבח הצליח לפצות על העדר התה.

אך למרות שמקובל לראות באליעזר בן יהודה כמי שהחייה את השפה העברית והעיר אותה מתרדמתה – המציאות הייתה שונה בתכלית. רוב האנשים בסביבתו של בן יהודה התנגדו למאמציו וסירבו להצטרף ליזמת העברית שלו. בני הקהילה החרדית בירושלים, עיר מגוריו של בן יהודה, ראו בעברית 'שפת קודש' וראו בדיבור היומיומי שלה סוג של חילול הקודש: בן יהודה ספג כמה וכמה חרמות ונידויים לאורך השנים. גם בקרב המתיישבים היהודים מחוץ לירושלים לא זכה בן יהודה להצלחה גדולה: חלק גדול מהחלוצים שהגיעו בעלייה הראשונה היו מבוגרים, עובדי אדמה ואיכרים שהעדיפו לדבר בשפות שהכירו מהבית.

מי שכן התחברו אל החזון של בן יהודה היו החלוצים והחלוצות הצעירים יותר. החלוצים הצעירים היו מונעים מכוח אידיאלים בוערים שכללו ברוב המקרים דחייה מוחלטת של התרבות היהודית הגלותית בארופה ורצון עז להחליף אותה בחברה לאומית חלוצית. כחלק מהדחייה הזו, הם התנגדו ליידיש שייצגה בעיניהם את השטעאטלים והגטאות החרדיים ואימצו את השפה העברית כאלטרנטיבה ציונית הולמת. תרמה גם העובדה שהצעירים האלה התגוררו לרוב ביישובים קטנים ברחבי ארץ ישראל שהיו מנותקים מהשפעותיה של הציוויליזציה. שם, ביישובים העבריים החדשים – ולא בירושלים של אליעזר בן יהודה – צמחה ושגשה השפה העברית: המורים לימדו אותה בבית הספר, וההורים דיברו אותה עם ילדיהם בבית. עבור אותם צעירים אליעזר בן יהודה היה סמל המאבק להחייאת העברית, והם העלו אותו ואת פועלו על נס.
מילים חדשות

הרוח החדשה שנשבה במפרשי העברית נשאה עמה צרות חדשות. מאין יביאו החלוצים מילים חדשות רבות כל כך כדי לתאר עולם מודרני שדוברי העברית בימי ממלכות ישראל ויהודה לא היו יכולים אפילו לדמיין לעצמם?

מקורות ההשראה לעברית החדשה היו רבים ומגוונים. אליעזר בן יהודה ורבים מתומכיו רחשו כבוד רב לתרבות המזרחית בכלל ולשפה הערבית בפרט, ומילים ערביות שימשו להם כהשראה למילים כגון 'חייט', 'דגדוג' ו'רשמי'. מילים ערביות נוספות חדרו לעברית כחלק מהתהליך הטבעי של ההתערות בתרבות המקומית: 'סחבק' היא חבר בערבית, 'מעאפן' משמעה 'רקוב' ו'סטל' היא דלי: מי שהפכו על ראשו דלי הולך בזגזג, ולכן הוא 'מסטול'.

טכניקה נוספת הייתה לשנות את משמעותן של מילים מקראיות ולהתאים אותן למציאות העכשווית. מילים כמו 'להקריב' ו'לכהן' איבדו את המשמעות הדתית המקורית שלהן: כיום, מי שמכהן אינו חייב להיות בין למשפחת הכהנים, ורובם גם לא מקריבים יותר מדי…

מילים לועזיות עברו גיור מזורז לעברית: אנציקלופדיה, פסיכולוגיה ואידאולוגיה, למשל. במקרים אחרים תורגמו ביטויים לועזיים לעברית באופן כמעט מילולי: 'תפוח אדמה' ו'מסילת ברזל' הן דוגמאות לתרגומים שכאלה. אליעזר בן יהודה אהב במיוחד הלחמים של שתי מילים למילה אחת: 'חיידק', 'קרנף' וכו'.

רוביק רוזנטל, שעוסק רבות בענייני בלשנות, מביא באחד ממאמריו דוגמה משעשעת לקשיים המעשיים שבהמצאת מילים. העגבנייה הובאה לאירופה מהעולם החדש רק במאה ה-16, ובמשך תקופה ארוכה סברו האירופאים כי יש לה תכונות… חיוביות, נאמר זאת כך, בעניינים שבינו לבינה. כתוצאה מכך קיבלה העגבנייה – שהמקסיקנים קראו לה 'טומטו' – שמות כמו pomme d’amour בצרפתית, love apple באנגלית ו-liebesapfel בגרמנית, שבכולן המשמעות המילולית היא פחות או יותר 'תפוח האהבה'.

מתרגם בשם יחיאל פינס נתקל ב'תפוח האהבה' בבואו לתרגם ספר גרמני שעסק בחקלאות. אחת הדרכים המקובלות לחדש מילים הייתה לקחת שורש קיים ולהוסיף לו את הסיומה 'יה'. פינס – שאפילו לשמו יש משמעות אירונית בהקשר הזה – החליט על השורש 'עגב', שמשמעותו לרצות מאד…אתם יודעים מה… וכך נולדה ה'עגבנייה'. בלשנים אחרים, כמו אליעזר בן יהודה, נחרדו מהמילה הגסה שהמציא פינס, והחרימו אותה. במשך עשרים שנה לא הופיעה המילה עגבנייה באף ביטאון עברי שכיבד את עצמו. רק בחלוף השנים דהתה המשמעות האירוטית של המילה העגבנייה, ודוברי העברית אימצו אותה כחלק מהסלט הבלשני מרובה השפות של העברית המודרנית.
מלחמת השפות

לכל אורך העשור הראשון של המאה העשרים הלכה וגברה המתיחות בין החלוצים שרצו להחיות את העברית, ובין תושבי הארץ בני הדור הישן שהעדיפו לשמור על שפות האם שלהם. המתיחות הגיעה לשיאה ב-1913, באירוע שנודע לימים בשם 'מלחמת השפות'.

'חברת העזרה ליהודי גרמניה' הייתה ארגון פילנטרופי שביקש לקדם את התרבות הגרמנית בקרב יהודים שגרו מחוץ לגרמניה. כמו המקבילה הצרפתית 'אליאנס', 'חברת העזרה' הפעילה מוסדות חינוך בארץ ישראל שבחלקם דיברו עברית ובחלקם גרמנית. ב-1908 החליטה חברת העזרה להקים בחיפה שני בתי ספר חדשים ללימודי מדע וטכנולוגיה: הריאלי, והטכניקום – הוא הטכניון. ב-1913 קבעה הנהלת הארגון כי שפת הלימודים העיקרית במוסדות החדשים תהיה הגרמנית.

'חברת העזרה' הייתה, כאמור, ארגון פילנטרופי ולא ארגון ציוני – אך ההחלטה ללמד בריאלי ובטכניקום בגרמנית נתקבלה משיקולים מעשיים והגיוניים לחלוטין, שיקולים שרבים מתושבי ארץ ישראל דאז הסכימו עימם. אם אין בעברית אפילו מספיק מילים כדי להזמין תה או לבקש סלט עגבניות בלי להסמיק, איך אפשר ללמד בעזרתה מקצועות כמו פיזיקה, מתמטיקה או חשמל? ברור שהגרמנית, השפה בה כתבו לייבניץ ואינשטיין את מאמריהם, מתאימה הרבה יותר. נוסף על כך, כיצד יוכלו בוגרי המוסדות המכובדים להשתלב באקדמיה ובתעשייה ברחבי העולם, אם לא יידעו את הז'רגון המקובל? גרמנית, או אפילו צרפתית לצורך זה, שימושיות הרבה יותר מהעברית כשפות הוראה במקצועות הריאליים.

אך עבור תומכי השפה העברית, החלטתה של 'חברת העזרה' הייתה עילה למלחמה. למרות שרק מעטים מבתי הספר בארץ ישראל לימדו על טהרת העברית בלבד, מורים רבים לא היו מוכנים לקבל את רוע הגזירה. שיקולים הגיוניים או לא, המורים הצעירים רצו ללמוד וללמד בעברית בלבד. אליעזר בן יהודה ומספר מנהיגים נוספים פרסמו גילוי דעת ובו כינו את החלטת חברת העזרה:

"התנקשות בנפש האומה העברית, אשר אנו חושבים אותה לאסון לאומי."

מורי הסמינריון למורים בירושלים ותלמידיה, מוסד שהיה שייך ל'חברת העזרה', פתחו בשביתה וארגנו הפגנות מחאה. הפגנות נוספות היו גם ביפו וביישובים נוספים בארץ ישראל. הלחץ הציבורי גרם לד"ר שמריהו לוין, מנהל פרויקט ההקמה של הטכניקום ובעצמו תומך בשפה העברית, להתפטר מתפקידו.

הנהלת 'חברת העזרה' ניסתה בתחילה לעמוד על דעתה, אך ספגה מפלות קשות. מורים שפרשו מהסמינריון החליטו להקים בית ספר ריאלי עברי מתחרה לבית הספר המתוכנן של חברת העזרה, ורוב תלמידי הסמינריון עברו לבית מדרש עברי למורים שהוקם בחופזה – היא מכללת 'דוד ילין' של ימינו. תורמים הפסיקו להעביר כסף לפרויקט הטכניקום. כעבור חודשים ספורים נאלצה 'חברת העזרה' להיכנע, והסכימה שכל הלימודים בטכניון יהיו בעברית.

הניצחון ב'מלחמת השפות' היה קו פרשת המים בסיפורה של תחיית השפה העברית. מנקודה זו ואילך לא היה עוד ספק שהעברית תהייה השפה הראשית בה ידברו היהודים בארץ ישראל, ואימוצה כשפה הרשמית של מדינת ישראל היה טבעי ומובן מאליו.
הפרדוקס הגדול של העברית

כיום העברית – או שמא יש לומר, העברית הישראלית – היא שפה חיה ומשגשגת, וכמו כל שפה מדוברת אחרת גם היא ממשיכה להתפתח ולהשתנות. כנסו לגראז' לחמש דקות ותבקשו שישפצרו לכם את האמברייקס, ותיווכחו בהשפעה הזו. אם תכנסו לקיובקים של חברת סטארט אפ, תגלו שגם שם כולם מקנפגים מחדש את השפה העברית אם הם לא עסוקים בלטקבק או לסמס. נסו לספור כמה מילים חדשות נכנסו בשני המשפטים האחרונים בלבד. אפילו הניצחון במלחמת השפות הולך ומתברר כיום כנצחון זמני בלבד: רבים מהמוסדות האקדמיים בישראל, וגם הטכניון ביניהם, מציעים היום מסלולים וקורסים על טהרת האנגלית בלבד.

כאן טמון הפרדוקס הגדול של העברית. הסיבה היחידה שבעטיה החזיקה העברית מעמד במשך אלפי שנים, הסיבה שבזכותה הצלחתי אני לקרוא את הכתובות על אותן מצבות עתיקות בביקור שלי במוזיאון ישראל, היא שהעברית הייתה רדומה למדי במשך אלפיים שנה. קל הרבה יותר לשמור על אחידות והמשכיות בשפה כתובה, מאשר בשפה מדוברת: המילים על הדף הן קבועות ובלתי משתנות, בעוד הדיבור הוא נזיל ו'פגיע' יותר לאופנות והשפעות חיצוניות. התנ"ך נותר ללא שינוי שלושת אלפי שנים, בעוד שמספיק מערכון אחד מוצלח של הגשש החיוור כדי להכניס מטבע לשון חדש לעברית הישראלית. בעצם העובדה שאליעזר בן יהודה וחבריו הצליחו להחזיר את העברית מן המתים והלחיות אותה, הם גזרו עליה תהליך שינוי מתמיד שעוברות כל השפות האחרות, שינוי שבעוד מאה או מאתיים שנים יהפוך אותה קרוב לוודאי לשפה שונה בתכלית מהשפה שאנחנו מכנים אותה היום בשם 'עברית'.



http://www.ranlevi.com/2013/09/28/ep133_history_of_hebrew/
http://www.ranlevi.com/texts/ep133_history_of_hebrew_text/

עושים הטסורייה 109 - באגים, מזוודות וסוכני FBI - על משבר התכנה (Hebrew, 2012)



mp3

См. также:
Мифический человеко-месяц (Википедиа)

אם המכונית שלנו מתקלקלת אחת לכמה שבועות, אנחנו מחליפים אותה. אך העובדה שמערכות הפעלה ותכנות מורכבות דומות קורסות מדי פעם בפעם הפכה לעובדה שלמדנו לחיות עימה, בלית ברירה. האם נוכל אי פעם להפטר לגמרי מבאגים ושגיאות תוכנה?

-על 'משבר התוכנה' שממרר את חייהם של המהנדסים עוד משנות השישים…
-על FORTRAN, השפה העילית הראשונה (PDF!) והמהפכה שחוללה בעולם התכנה..
-ועל שני פרוייקטי תכנה שכשלו באופן קטסטרופלי: מערכת שינוע המזוודות (PDF!) של שדה התעופה בדנוור, ו'תיק החקירה הוירטואלי' (VCF) של סוכנות ה-FBI.

http://www.ranlevi.com/2012/04/12/ep109_software_crisis/

Ниже есть продолжение.

אם המכונית שלנו מתקלקלת אחת לכמה שבועות, אנחנו מחליפים אותה. אך העובדה שמערכות הפעלה ותכנות מורכבות דומות קורסות מדי פעם בפעם הפכה לעובדה שלמדנו לחיות עימה, בלית ברירה. האם נוכל אי פעם להפטר לגמרי מבאגים ושגיאות תוכנה?

הייתה לי פעם מכונית שכל הזמן התקלקלה. אינני רוצה לנקוב בשמות: אגיד רק שהמכונית הייתה מתוצרת מדינה שתושביה חובבי יין, באגטים ומסתבר שגם מוסכים. בכל חודשיים ביקרתי במוסך, ובכל פעם בגלל תקלה אחרת. לאחר זמן מה הבנתי מדוע אומרים שהחלק הקטן ביותר במכונית צרפתית הוא מוח הבעלים.

מכונית שמתקלקלת אחת לכמה שבועות היא מכונית שרק מזוכיסט יסכים לקנות: אנו מצפים לרמה מסוימת של אמינות מכלי הרכב שלנו . אך שגיאות ותקלות בתכנה, לעומת זאת, הן עניין מוכר ושגרתי עבור כל מי שנעזר במחשבים. כולנו נתקלו במסך השגיאה הכחול של 'חלונות', למשל, ה-Blue Screen of Death המפורסם. גם האייפון והאייפד, מוצרים הידועים כבעלי אכות גבוהה, 'קורסים' מדי פעם וצריך לאתחל אותם. למדנו לחיות עם תקלות תכנה ולקבלן ככמעט מובנות מאליהן. אין מה לעשות.

האם באמת 'אין מה לעשות'? האם תקלות תכנה – מ'באגים' קטנים ועד שגיאות קריטיות – אכן בלתי נמנעות, או שאולי יש תקווה שעם התקדמות הטכנולוגיה נצליח להתגבר על הנגע המרגיז הזה? זו השאלה שבה יעסוק פרק זה.
התוכנות הראשונות

ראשית, כמה מילות הסבר על אופן הפעולה העקרוני של מחשב. מחשב הוא מערכת מורכבת למדי, אבל שני החלקים החשובים והבסיסיים שלו הם המעבד והזיכרון. תאי הזיכרון מכילים מספרים, ותפקידו של המעבד הוא לקרוא מספר מתא זיכרון כלשהו, לבצע עליו פעולה מתמטית או לוגית כגון חיבור או חיסורו להחזירו אל הזיכרון.

תכנה היא רצף הוראות או פקודות המורות למעבד היכן נמצא המידע בזיכרון, ומה עליו לעשות עם המידע. אם נְדָמה את המידע שבזיכרון למוצרי מזון, תכנה היא המתכון המורה לנו מה עלינו לעשות עם המצרכים השונים בכל רגע נתון כדי ליצור עוגה, למשל. שגיאת תכנה- 'באג', בעגה המקצועית- היא טעות ברצף הפקודות: למשל, פקודה חסרה או שתי פקודות בסדר שגוי.

למתכנתי המחשבים הראשונים, בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, היה ברור למדי מדוע התכנות שהם כותבים מכילות באגים: כתיבת תכנה הייתה, באותם הימים, משימה סיזיפית, קשה ומורכבת מאוד.

הבה נשים את עצמנו לרגע בנעליו של מתכנת בשנות הארבעים. כיוון שהמעבד מסוגל לקרוא אך ורק מספרים, גם רצף הוראות התכנה חייב להיות מוגדר כסדרת מספרים. כדי לבצע פעולה פשוטה כגון העתקת מספר מתא זיכרון אחד לאחר, למשל, עלינו להזין למחשב סדרת מספרים בסגנון: 11 42 56. כאן "11" ו-"56" הם כתובות תאי הזיכרון, ו"42" היא הפקודה 'העתק'. כדי לבצע חישוב מורכב יותר, כגון פתרון משוואה מתמטית, יש לבצע מאות ואף אלפי פעולות פשוטות שכאלה כגון חיבורים, חיסורים, העתקות וכדומה. נוסף על כך, הסדר, שבו מתבצעות הפעולות האלה קריטי לשם תקינות החישוב כולו, באותו האופן שבו סדר הפעולות הדרושות להכנת עוגה הוא בעל חשיבות רבה: אם נוסיף את הקצפת לפני שהכנסנו את הבצק לתנור, לדוגמה, העוגה כולה תהרס.

המתכנת האומלל נאלץ, אם כן, להפיק סדרות ארוכות של מספרים- 11, 42, 56, 34, 98, 54 ועוד ועוד – אבל אפילו טעות אחת קטנה בסדרה הארוכה תשבש את התוצאה הסופית. אין פלא, אם כן, שבאותה התקופה רק מעט 'משוגעים לדבר' היו מוכנים לעסוק בתִכנות וחלק גדול מזמנם הוקדש לאיתור באגים ותיקונם.

ההתקדמות המשמעותית הראשונה בנושא זה הייתה פיתוחה, בסוף שנות הארבעים, של שפת ה'אסמבלי', המוכרת גם כ'שפת מכונה'. אסמבלי החליפה חלק מהמספרים במילים בעלות משמעות שקל יותר לזכור: לדוגמה, כדי לבצע פעולת חיבור ניתן לכתוב את המילה ADD במקום, נאמר, המספר 67. הפקודות היו מוזנות לתוכנה מיוחדת בשם 'אסמבלר' אשר הייתה ממירה את המילים בחזרה למספרים שהמחשב מסוגל להבין.

תכנות בשפת אסמבלי הקל על המתכנתים ופטר אותם מהצורך לזכור בעל פה מספרים שרירותיים, אבל כמעט ולא סייע להם להימנע משגיאות. חישובים מורכבים עדיין דרשו אלפי שורות קוד, וההקפדה על סדר הפעולות הנכון הייתה מתישה וסיזיפית.
Fortran

אחד מאותם מתכנתים מותשים היה ג'ון בקוס (Backus). בקוס היה מתמטיקאי שעבד בחברת IBM על חישוב מסלולי טילים. בקוס שנא לתכנת באסמבלי: זה היה מסובך מדי ומעיק מדי עבורו, והיו שגיאות רבות מדי לגלות ולנפות.

ב-1953 החליט בקוס לעשות מעשה. הוא כתב מִזכר להנהלה ובו הציע להקים קבוצת פיתוח אשר תפתח שפת תכנות חדשה שתחליף את אסמבלי. הפיתרון שהציע בקוס היה ליצור 'שפה עילית', ובאנגלית- High Level Programming Language. שפה עילית היא שפת תכנות שבה כל פקודה שוות ערך להמוני פקודות אסמבלי. פקודות כמו PRINT X להדפסת תו על המסך, או IF X THEN Y שמבצעת פעולה כלשהי בהתקיים תנאי אחר, מחליפות את עשרות שורות הקוד בשפת אסמבלי שנדרשות כדי לבצע פעולות אלו. דרגה כזו של הפשטה תהפוך את התכנות לקל, פשוט וזריז יותר- ומכאן, בשאיפה, שגם תפחית את מספר השגיאות במידה ניכרת.

זה היה רעיון נפלא- אך בקוס לא המציא כאן משהו חדש. 'שפה עילית', או כפי שכונתה אז 'תכנה אוטומטית', הייתה רעיון שקסם לחוקרים רבים בתחום הצעיר של מדעי המחשב, וכמה שפות עיליות פותחו עוד בסוף שנות הארבעים. אך על אף היתרונות המבטיחים של שפות עיליות, מרבית המתכנתים היו ספקניים מאוד כלפיהן ולא ששו לנטוש את שפת האסמבלי למרות הקשיים המרובים שהציבה. הסיבה לכך הייתה ביצועים.

המעבד, כזכור, מבין רק מספרים. כדי שהמחשב יבין פקודות בשפה עילית יש צורך בתכנה מיוחדת בשם 'מהדר', Compiler, אשר תתרגם את הפקודה בשפה העילית – למשל, Print X- לרצף של פקודות האסמבלי הדרושות בכדי להדפיס את האות X. לרוע המזל, תוצאת התרגום הזו הייתה כמעט תמיד גרועה מאוד: בהשוואה לתכנה שנכתבה באסמבלי על ידי מתכנת אנושי מנוסה, קוד התכנה שהפיקו המהדרים היה לרוב 'מנופח' בפקודות מיותרות שהאטו מאוד את מהירות החישוב. כיוון שהמחשבים בשנות הארבעים והחמישים היו גם ככה אטיים וחלשים – הפגיעה הקשה בביצועים הייתה מחיר שאף אחד לא היה מוכן לשלם, ושפות עיליות נותרו בגדר הבטחה בלתי ממומשת. אתגר כתיבת מהדר לשפה עילית אשר יפיק קוד יעיל כמו תכנה שנכתבה באסמבלי נראה לרבים כמעט בלתי אפשרי: כיצד ניתן לצפות מתכנה שתתחרה באינטואיציית המתכנת האנושי המנוסה ובידע שלו?

בקוס היה מודע לגודל האתגר, אך לא נרתע ממנו. במזכר שכתב הדגיש בפני מנהליו את התועלת הכלכלית שעשויה לצמוח ל-IBM משפה עילית מוצלחת: מורכבות התכנות באסמבלי, כתב בקוס, אחראי לכמעט שלושה רבעים מתקציב הפרוייקטים ב-IBM. הזמן הרב שלוקח למתכנתים לכתוב תכנה ולתקן את הבאגים שמתגלים בה מיתרגם לשכר של חודשים רבים.

טיעוניו של בקוס עשו את העבודה, והוא הצליח לשכנע את מנהליו ב-IBM שהחיסכון הכלכלי הצפוי מצדיק ניסיון לפתח שפה עילית חדשה. הוא קיבל אישור להקים קבוצת מחקר ובשנת 1953 החל לאסוף סביבו קבוצת מהנדסים מוכשרים ונלהבים שחזון השפה העילית הנוחה והקלה לתכנות בער גם בקרבם. חברי הקבוצה עבדו אל תוך הלילה, ובמקרים רבים לנו בבית מלון ליד המשרד כדי שיוכלו לנצל זמן מחשב פנוי גם לפנות בוקר.

עיקר המאמץ התרכז בפיתוח המהדר, התכנה שתתרגם את הפקודות לשפת אסמבלי. בקוס ואנשיו ידעו שהצלחת הפרוייקט שלהם תקום ותיפול על יעילות המהדר: אם המהדר יפיק קוד מנופח ומסורבל שיפגע בביצועי המחשב, אף אחד לא ישתמש בשפה החדשה שפיתחו, נוחה וקלה ככל שתהיה. כדי להקשות על העניינים עוד יותר, המחשב החדש שעבורו פיתחו את השפה העילית, IBM-704, היה חזק ומהיר יותר מכל קודמיו כך שכל פגיעה בביצועים ביחס לקוד אסמבלי ידני תודגש אפילו עוד יותר.

ב-1957 הייתה הגרסה הראשונה של השפה העילית החדשה מוכנה, ובקוס נתן לה את השם FORTRAN, קיצור של Formula Translation. השם הסגיר את הייעוד המתוכנן לשפה: חישובים מתמטיים ומדעיים.
בקוס שלח את המהדר, בצירוף חוברת הסבר מפורטת, אל כמה עשרות קבוצות אחרות ב-IBM ואל לקוחות של החברה שעשו שימוש במחשבי ה-704, כדי שיבדקו את FORTRAN וייחוו עליה את דעתם.

כל התגובות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היו נלהבות. המאמץ שהשקיעו חברי הצוות השתלם, והקוד שהפיק המהדר היה מוצלח מאוד: מהירות החישוב של תכנה שנכתבה ב-FORTRAN הייתה בהחלט בת השוואה לתכנה שנכתבה באופן ידני באסמבלי. למעשה, המהדר החדש היה כה מוצלח עד כי נחשב לטוב ביותר מסוגו גם כמעט עשרים שנים מאוחר יותר. המשתמשים התמוגגו מהקלות ומהזריזות שבה ניתן לכתוב תכנות באמצעות FORTRAN.

התגובות החיוביות עודדו מאד את ג'ון בקוס ואנשיו. חברי הצוות היו מרוצים כל כך מההצלחה ובטוחים כל כך שהשפה החדשה שפיתחו תפטור את עולם התכנה מתקלות ומבאגים אחת ולתמיד, עד ששילבו בשפה רק מעט מאוד כלים לאיתור שגיאות וניתוחן: הם האמינו כי לא יהיה בהם צורך!

FORTRAN כבשה את עולם התכנה בסערה. אחד מהבודקים סיפר מאוחר יותר, בראיון עיתונאי, איך נדהם לראות עמית שלו – פיזיקאי במכון מחקר גרעיני – כותב תכנה לחישוב מתמטי מסובך באחר צהריים אחד בלבד. כתיבת אותה התכנה, לו נעשתה בשפת אסמלי, הייתה לוקחת שבועות!

בתוך פחות משנה מיציאת הגרסה הראשונה שלה לאור, כמעט מחצית ממשתמשי ה-704 עשו בה שימוש באופן יום-יומי. השילוב של מהדר מוצלח שהפיק קוד אכותי ו'רזה' עם שפה עילית שהפחיתה את מספר השורות בכל תכנה עד פי עשרים ביחס לקוד זהה בשפת אסמבלי, היה הישועה שלה ציפו אלפי מתכנתים טרוטי עיניים.

ב-1961 החליט מכון התקנים האמריקני להפוך את FORTRAN לשפה תקנית. זו הייתה החלטה ששינתה את מהלך ההיסטוריה, שכן כעת כל אחד יכול לכתוב תכנה ב-FORTRAN ולהיות בטוח שהתכנה שלו תעבוד כהלכה גם על מחשבים מתוצרת חברות אחרות, ולא רק על ה- IBM-704. בתוך שנים ספורות כבשה FORTRAN את השוק, ושפת האסמבלי נעלמה כמעט לחלוטין. התכנות הפך לקל ולמהנה יותר, ומהנדסים וחובבי מחשב רבים למדו לתכנת בכוחות עצמם מתוך ספרי לימוד.

בחמישים השנים שחלפו מאז מהפכת ה-FORTRAN הלך עולם התכנה והשתכלל. שפות עיליות חדשות כגון COBOL, ALGOL, C, ADA ואחרות הוסיפו פיתוחים ורעיונות שהפכו את התכנות לקל אף יותר ומותאם לסוגי חישובים מגוונים יותר, מהנהלת חשבונות ועד אינליגנציה מלאכותית. כיום יש מאות שפות עיליות שניתן לבחור מביניהן, ורבות מהן מאפשרות למתכנת ליצור תכנות שיפעלו על מגוון רחב של מחשבים – ממחשבי PC, דרך מקינטושים של אָפּל וכלה בטלפונים חכמים. שפות מודרניות כמו Python, Ruby ו-Javascript הן כה פשוטות עד שאפילו ילדים בני 13 יכולים ללמוד אותן ללא קושי.

גם שפת FORTRAN, אולי תופתעו לשמוע, עדיין איתנו. היא עברה עדכונים ושינויים רבים במרוצת השנים, אך השפה שנוצרה בתקופה שבה תכנות נעשה באמצעות כרטיסיות מנוקבות, חיה ובועטת גם בעידן האינטרנט. למעשה, FORTRAN היא עדיין השפה המועדפת על מדענים ועל חוקרים רבים לשם חישובים מתמטיים מורכבים. ג'ון בקוס הלך לעולמו בשנת 2007, אבל זכה לראות את השפה העילית שיזם משנה את עולם המחשב לתמיד ובעיקר הופכת את התכנות לכיף, במקום סבל. סוף טוב… הכול טוב.
משבר התוכנה

רגע… רגע אחד!

שפות עיליות הפכו את התכנות לקל יותר, אבל הן גם אפשרו לתכנות עצמן להיות מורכבות יותר ובעלות פונקציונליות רבה יותר. אם בשנות הארבעים מחשבים נדרשו לפתור משוואות מתמטיות, בשנות השישים והשבעים הם כבר היו חלק בלתי נפרד מעולם העסקים והשתמשו בהם לצרכים מגוונים יותר, מחישובי שכר ועד למשחקים. מורכבות התכנות ההולכת וגדלה איזנה את היתרונות שבתכנות בשפות עיליות. שפת FORTRAN אכן חוללה מהפכה בעולם התכנות, אבל שגיאות ותקלות בתכנה לא נעלמו. המסכים הכחולים והודעות השגיאה המעצבנות עדיין מלוות אותנו בתדירות גבוהה, כמו נוריות האזהרה במכונית צרפתית שמנסה לטפס את העליות של הכרמל.

בשנות השישים החלו מהנדסים רבים להבין שיש כאן בעיה עקרונית. על אף כל ההתפתחויות החיוביות בעולם התכנה, נותר קושי בסיסי ומתמשך לכתוב תכנות מורכבות שיהיו נקיות משגיאות. זאת ועוד, היה קשה להשלים פרוייקט תכנה גדול באופן "מוצלח": ב"מוצלח", הכוונה היא לפרוייקט שהתוצר הסופי שלו הוא תכנה תקינה (דהיינו, נטולת באגים), שעונה לדרישות הפרוייקט שלשמו היא נוצרה, ושנכתבת בהתאם ללוח זמנים צפוי, ללא חריגות בתקציב, ושניתן לתחזק ולעדכן אותה באופן שוטף גם לאחר גמר הפרוייקט.
הקושי הזה הטריד מהנדסים רבים בעיקר כיוון שבאופן מסורתי מהנדסים מתגאים בדייקנותם וביכולתם להפיק מוצרים מועילים במגבלות זמן ותקציב. מהנדסי התכנה פזלו לעבר תחומי הנדסה אחרים כמו אדריכלות, למשל, ושאלו את עצמם 'מדוע איננו מסוגלים להיות כמוהם?' מהנדסי בניין ואדריכלים בונים בניינים, גשרים ומבנים אחרים כל הזמן, ומבנים אלה – פרט למקרים נדירים ויוצאי דופן – בטוחים לשימוש, אמינים, ותהליך תכנונם עומד במגבלות לוחות הזמנים והתקציב של הפרוייקט. ניסיונם האישי של מהנדסי התכנה אמר להם, לעומת זאת, שהפרוייקטים שלהם כמעט תמיד יעלו ויארכו יותר ממה שתוכנן – והתוצאה תיוותר קוד שמכיל שגיאות מרגיזות שיתגלו ברגע הכי לא מתאים.

בשנת 1968 התכנסו בגרמניה כמה מהמוחות הגדולים של עולם התכנה במסגרת ועידת נאט"ו, כדי לדון בין היתר בקושי הברור ליצור תכנות מוצלחות. פתרונות לא יצאו מהוועידה הזו, אבל לפחות ניתן שם לבעיה: "משבר התכנה."

כיצד נראה 'משבר התכנה' בפועל? הנה דוגמה.
אסון המזוודות של דנבר

בשנת 1989 החליטה עיריית דנבר, בירתה של מדינת קולורדו שבארצות הברית, ליזום את אחד מהפרוייקטים השאפתניים ביותר בתולדותיה: הקמת שדה תעופה גדול ומודרני, שיצעיד את התיירות והעסקים המקומיים אל המאה העשרים ואחת. היהלום שבכתר שדה התעופה החדש היה אמור להיות מערכת שִינועַ מזוודות הנוסעים.

בכל שדה תעופה, העברת המזוודות מהמטוס הנוחת אל המסוע שבו ממתין הנוסע הוא תהליך בעל חשיבות רבה: אם המזוודה תתעכב יותר מדי בדרך, הנוסע עשוי להפסיד את הטיסה הבאה שלו וכמובן שמזוודה שהלכה לאיבוד בשדה התעופה יכולה להרוס באבחה אחת את מה שהייתה אמורה להיות חופשה מהנה.

החברה שנבחרה לתכנן את מערכת שינוע המזוודות החדשה ולהקימה הייתה BAE, יצרנית ותיקה ומנוסה של מערכות כאלה. מהנדסי BAE בחנו את תכניות שדה התעופה החדש והבינו ששינוע המזוודות עומד להיות אתגר קשה במיוחד. השדה המתוכנן היה ענק והשתרע על פני קילומטרים רבים, כך שהעברת המזוודות מהמטוס אל המסוע בטרמינל בשיטה המסורתית – דהיינו, כלי רכב מאויישים הסוחבים מאחוריהם עגלות מלאות – הייתה יכולה לקחת שלושת רבעי השעה ויותר, פרק זמן לא מתקבל על הדעת בכל קנה מידה.

על כן הציעה BAE להקים בשדה החדש מערכת שינוע מתוחכמת ונועזת במיוחד, מתקדמת בסדרי גודל מכל מה שהיה קיים בראשית שנות התשעים. התכנית הייתה שמערכת השינוע תהיה אוטומטית לחלוטין: מהרגע שהמזוודה עוזבת את בטן המטוס ועד שתגיע אל בעליה, יד אדם לא תיגע בה. סורקי בר-קוד יזהו את יעדה של המזוודה, ומערכת בקרה ממוחשבת תדאג לכך שעגלה ריקה כבר תחכה לה במקום ובזמן המתאימים כדי להסיע אותה במהירות אדירה באמצעות מערכת מסועפת של מסילות תת-קרקעיות, אל הטרמינל הנכון. המתכננים היו בטוחים כל כך ביכולות מערכת הבקרה, עד שהעגלות אפילו לא היו אמורות לעצור; המזוודות אמורות היו ליפול מהמסוע אל עגלת הנוסעים בתזמון מושלם תוך כדי תנועת העגלה.
הקפו המתוכנן של פרוייקט שינוע המזוודות היה עוצר נשימה: 700 אלף קילומטרים של חוטים וכבלים, 40 קילומטרים של מסילות תת-קרקעיות ועשרת אלפים מנועים חשמליים. מערכת הבקרה כללה רשת של כ-300 מחשבים שיפקחו על המנועים והעגלות. אין פלא שראש עיריית דנבר הגדיר את הקמת מערכת שינוע המזוודות כ'פרוייקט בסדר הגודל של כריית תעלת פנמה.'

העיר כולה עקבה אחר התקדמות הפרוייקט, שאמור היה להסתיים בסוף שנת 1993. זמן מה לפני תאריך היעד, הודיע ראש העיר כי פתיחת שדה התעופה תתעכב במעט, כיוון שעדיין נותרו כמה בדיקות קטנות לעשות למערכת המזוודות. אף אחד לא הופתע: בכל זאת, מדובר במערכת חדשנית ומורכבת, וסביר שהבדיקות יתארכו מעט יותר מהצפוי.

אבל איש לא היה מוכן למבוכה שהתרחשה במרץ 1994, כשראש העיר הגאה הזמין את העיתונאים להדגמה חגיגית של המערכת החדשה.

במקום שינוע זריז, יעיל ומתוזמן בדייקנות, העיתונאים הנדהמים חזו בגרסה הטכנולוגית של הגהנום של דנטה. עגלות שהגיעו מהר מדי נפלו מהמסילות והתהפכו על הרצפה. מזוודות עפו באוויר כשהעגלות שהיו אמורות להמתין להן ביציאה מהמסועים מעולם לא הגיעו. בגדים שנשפכו מהמזוודות נגרסו בתוך המנועים החשמליים והסתבכו בגלגלי עגלות חולפות. מזוודות שכן הצליחו למצוא אל דרכן אל עגלה ריקה הגיעו אל הטרמינל הלא נכון כשסורקי בר-קוד רבים כשלו בזיהוי המדבקות שעליהן. בקיצור – דבר לא עבד כמו שצריך.

העיתונאים שצפו במחזה לא ידעו אם לצחוק או לבכות. אלמלא עלה הפרוייקט קרוב ל-200 מיליון דולר מכספי משלם המיסים העירוני, זו הייתה יכולה להיות קומדיה הוליוודית קלאסית בסגנון צ'רלי צ'פלין. הכותרות בעיתוני המחרת גרמו לראש העיר להתכווץ בכיסאו, ללא ספק.

מאחורי הקלעים היו שקועים כל המעורבים בפרוייקט בניסיונות נואשים להציל את המצב. טכנאים התרוצצו בין המסילות, אך כל ניסיון לתקן תקלה במקום אחד יצר שתי תקלות חדשות במקום אחר. מורל העובדים המתוסכלים היה על הקרשים. כל יום של עיכוב בפתיחת שדה התעופה בגלל הכשלים שבמערכת המזוודות עלה לעירייה מיליון דולר, והחובות הלכו ותפחו לממדי ענק. לקראת סוף 1994 ניצבה דנבר בפני האפשרות הריאלית מאוד של פשיטת רגל.

לראש עיריית דנבר לא הייתה ברירה. לאחר סדרת מבדקים חיצוניים ודיוני חירום, הוחלט לבטל ולפרק חלק גדול מהמערכת האוטומטית החדשה. במקומה הוקמה בבהילות מערכת מסורתית של שינוע מזוודות ידני, בכלי רכב נהוגים על ידי בני אדם…העלות הסופית של הפרוייקט, כולל עלות הקמתה המזורזת של מערכת השינוע הידנית, הייתה 311 מיליוני דולרים: פי שניים מהעלות המתוכננת.

בפברואר 1995, כמעט שנה וחצי לאחר התאריך המקורי, נפתח שדה התעופה החדש של דנבר. רק חברת תעופה אחת, יונייטד-ארליינס, הסכימה להמשיך ולהשתמש במערכת שינוע המזוודות החדשה- אבל גם היא נשברה לבסוף: לכל אורך חייה של המערכת נתגלו בה תקלות רבות ועלות התחזוקה הייתה קרוב למיליון דולר בכל חודש. בשנת 2005 הודיעה כם יונייטד-ארליינס על פירוק המערכת האוטומטית והחלפתה בשינוע מזוודות ידני.

מה השתבש בדנבר? מדוע כשל הפרוייקט באופן כה מביש ומוחלט?

את השאלה הזו שאלו את עצמם גם חוקרים רבים באקדמיה בתחומים כמו מנהל עסקים וניהול פרוייקטים. כמה וכמה ניתוחים מפורטים של השתלשלות האירועים בפרוייקט התפרסמו לאורך השנים ומתוכם עלה שבפרוייקט שדה התעופה החדש של דנבר, כל דבר שיכול היה להשתבש אכן השתבש, פחות או יותר. ניהול הפרוייקט על ידי העירייה היה כושל וסבל מעודף פוליטיזציה של תהליך קבלת ההחלטות. נעשו שינויים רבים תוך כדי הבנייה בפועל כדי להענות ללחצים של חברות תעופה שונות. אספקת החשמל לשדה התעופה לא הייתה סדירה, ואם כל זה לא מספיק – גם המתכנן הראשי של הפרוייקט נפטר במפתיע בשלב מוקדם יחסית.

אבל מרבית החוקרים שבחנו את פרוייקט המזוודות הסכימו ביניהם שהבעיה הגדולה ביותר של הפרוייקט השאפתני הייתה בתחום התכנה.

כזכור, התכנית המקורית הכתיבה שכשלושת אלפי עגלות ינועו ברחבי שדה התעופה באופן עצמאי על מסילות תת-קרקעיות. מי שהיו אמורים לשלוט על העגלות היו כמה מאות מחשבים שהיו צריכים לשוחח ולעדכן זה את כל העת, ולקבל החלטות משותפות ונכונות בזמן אמת. למשל, אחד התרחישים הנפוצים והשכיחים ביותר היה מצב שבו עגלה ריקה נדרשת להגיע לנקודה כלשהי בשדה התעופה כדי לאסוף מזוודה. העגלה הריקה צריכה לעבוד מסלול מסובך ביותר כדי להגיע ליעדה: היא צריכה לעבור בין מסילות, לשנות את כיוון הנסיעה ולעבור מתחת למסילות אחרות או מעליהן. חמור מכך, המסלול שהיא צריכה לעבור תלוי לא רק במיקום שלה, כי אם גם (ואולי בעיקר) במיקומן של העגלות האחרות: אם עומס אקראי באזור מסוים של שדה התעופה יוצר 'פקק תנועה' של עגלות, העגלה הריקה צריכה להיות מסוגלת לעקוף את הפקק ולנסוע במסלול חלופי. בל נשכח שקיימות אלפי עגלות שכל אחת מהן צריכה להגיע למקום אחר, ושההחלטות לגבי המסלולים צריכות להתקבל על ידי מאות מחשבים בו זמנית ושכל זה חייב להתבצע בדיוק מושלם, שהרי העגלות אינן אפילו עוצרות כדי לקלוט מזוודות חדשות!…

זה יכול להיות מעניין מאוד לשמוע על המערכת המתוחכמת ועל האתגרים שלה – אבל זה מעניין כמו תאונת רכבת: אתה לא יכול להפסיק להסתכל עליה, אבל אתה גם שמח שאינך חלק מהעניין.

עשרים מתכנתים עבדו בפרוייקט במשך שנתיים תמימות, אבל המערכת הייתה כה מורכבת עד שאף לא אחד מהם היה מסוגל לראות את התמונה כולה ולהבין את התנהגות המערכת מ'מעוף הציפור'. בשילוב עם הקשיים האחרים שציינתי והעבודה בלחץ זמנים גדול, אין פלא שהתוצאה הסופית הייתה קוד תכנה סבוך ומורכב שהיה עשיר בשגיאות. אלו הם, אם כן, פניו של "משבר התוכנה": פרוייקט שהתעכב מאד, עלה כפליים מהצפוי ולא השיג את מטרותיו.

כל המחקרים שנערכו מאז שנות השישים מעלים תמונה עגומה מאוד. לאורך השנים סקרו החוקרים אלפי פרוייקטים טכנולוגיים בדרגות שונות של חדשנות והיקף עבודה, והתוצאות קשות לעיכול. בפרוייקטים של תכנה, הסיכוי להיכשל – דהיינו, לחרוג במידה משמעותית מהתקציב או מלוח הזמנים ולהפיק תכנה שאינה עומדת בדרישות הלקוח – גבוה במידה בלתי נתפסת כמעט, ביחס לפרוייקטים בתחומי הנדסה אחרים. גם אם הפרוייקט קטן, בעל דרישות צנועות וכוח אדם מצומצם, הסיכון הבסיסי עומד על 25 אחוזים: אחד מכל ארבעה פרוייקטים ייכשל. הסיכון עולה באופן דרמטי ככל שהפרוייקט גדול יותר: אם תהליך פיתוח החומרה נמשך יותר משנה וחצי, או אם הצוות כולל יותר מעשרים איש – הסיכוי לכישלון עומד על יותר מחמישים אחוזים. בפרוייקטים גדולים יותר שנמשכים שנים ומעורבים בהם צוותים של עשרות מתכנתים, הסבירות לכישלון תקציבי היא כמעט מאה אחוז, וכעשרה אחוזים מהפרוייקטים הגדולים נכשלים באופן כה מחפיר, עד שהתכנה כולה נזרקת לפח וכל ההשקעה יורדת לטימיון.

ד"ר ווינסטון רוייס (Royce), מדען מחשב מוביל, הגדיר את המצב היטב כשאמר: "[משבר התכנה] הוא אולי הבעיה החמורה ביותר בהנדסה המודרנית, והוא מוכר ככזה כבר למעלה מ-15 שנה. זהו המשבר המתמשך הארוך ביותר בתולדות ההנדסה, ועדיין לא פתרנו אותו." הדברים האלה נאמרו בשנת 1991 וכל הסימנים מעידים על כך שהם תקפים ושרירים גם בימינו, למעלה מעשרים שנה מאוחר יותר.
אסון התיקים של ה-FBI

מה אפשר לעשות? כיצד ניתן למזער את הסיכון?

התשובות שניתנו לשאלה זו לאורך השנים השתנו במקביל להשתנות התרבות העסקית של עולם ההייטק. בשנות השישים הגישה השלטת לפיתוח תכנה הייתה הגישה ההנדסית המסורתית והסטנדרטית לפרוייקטים גדולים: "תמדוד פעמיים, תחתוך פעם אחת.". שיטת 'מפל המים', כפי שכונתה הגישה המקובלת, גרסה כי יש לחלק את הפרוייקט הגדול והמורכב לסדרה של שלבים מוגדרים היטב, ולעבור משלב לשלב באופן טורי – כמו מים הנופלים במורד מפל – רק כשהשלב הקודם נסתיים בצורה מוצלחת. למשל, אין להתחיל לכתוב את קוד התכנה בפועל עד שהדרישות מהתכנה לא הוגדרו במלואן, ומהרגע שהגדרת הדרישות על ידי הלקוח נסתיימה – אין לשנות אותן כהוא זה.

אך בשנים האחרונות פינתה הגישה הנוקשה והבלתי-מתפשרת הזו את מקומה לטובת תהליכי פיתוח תכנה גמישים יותר. הוגים רבים טענו ששיטת 'מפל המים', על אף שהיא משרתת נאמנה דיסיפלינות הנדסיות אחרות, אינה מתאימה לעולם התכנה. דוגמא לקושי שב'הלבשת' התהליכים ההנדסיים הסטנדרטיים על פרוייקטים של תכנה, ניתן לראות במה שקרוב לוודאי הכישלון היקר ביותר בהיסטוריה של פרוייקטים כאלה.

בשנת 2000 החליט ה-FBI, לשכת החקירות הפדרלית של ארצות הברית, להחליף את מערך המיחשוב שלה. המחשבים והתכנות שרצו עליהן היו מיושנים מאוד וכבר לא התאימו לצרכי הסוכנים וחוקרים: המסכים היו המסכים הירוקים של שנות השמונים, התכנות הקיימות לא תמכו בשימוש בעכבר ולא איפשרו חיפוש והצלבת מידע. לאחר מתקפת הטרור של האחד עשר בספטמבר, למשל, סוכנים נזקקו לפקסים כדי להעביר תמונות של החשודים, כיוון שהמערכת לא איפשרה לשלוח דואר אלקטרוני עם תמונות…

בסוף שנת 2000 אישר הקונגרס השקעה של כ-400 מיליוני דולרים בשדרוג מערכת המחשבים של ה-FBI. הפרוייקט תוכנן להימשך כשלוש שנים, ובסיומו תוחלפנה כל עמדות המחשב במחשבים מתקדמים ומודרניים ותותקן רשת תקשורת מהירה באמצעות סיבים אופטיים. גולת הכותרת של המערכת החדשה הייתה תכנה בשם VCF, ראשי תיבות של Virtual Case File (תיק חקירה וירטואלי). VCF הייתה אמורה לאפשר לסוכנים בשטח להעלות מסמכים, תמונות, קבצי שמע וכל חומר חקירה אחר למאגר מידע מרכזי, ולאפשר להם להצליב מידע על חשודים כדי להשיג ראיות מכריעות עבור בית המשפט. החברה שנשכרה כדי לפתח את תוכנת ה-VCF הייתה חברת SAIC.

ה-FBI היא סוכנות המעסיקה מאות אלפי בני אדם, ומטבע הדברים גם נוטה להיות ביורוקרטית ושמרנית מאוד. בהתאם לגישה המקובלת בפרוייקטים גדולים, הגיש ה-FBI לחברת SAIC מסמך המפרט באופן מדוקדק ביותר את הדרישות מהתכנה החדשה. מסמך הדרישות הכיל כ-800 עמודים, וכלל אפילו משפטים בסגנון: "במסך זה וזה של התכנה יהיה כפתור בפינה השמאלית העליונה. על הכפתור יהיה כתוב: 'אי-מייל'."

אבל ספק רב אם בארגון גדול כמו ה-FBI יש אדם אחד או אפילו קבוצה קטנה של אנשים שמכירים את הצרכים בפועל של כל הקבוצות והמחלקות שעבורם נכתבה התכנה. ככל שהתקדם הפרוייקט הסתבר שהדרישות המקוריות שנכתבו בדקדקנות כה ייקית, לא עונות בפועל על צרכיהם של סוכנים רבים.
קבוצות עבודה בתוך ה-FBI שהוקמו בחופזה תוך כדי התקדמות העבודה כדי ללמוד מהם הצרכים האמיתיים של הסוכנים בשטח, הזרימו כל הזמן דרישות חדשות וביטלו דרישות קודמות. כתוצאה מכך, כמעט מהרגע שבו החלו מהנדסי התכנה של SAIC לעבוד הפך מסמך הדרישות המקורי ללא-רלוונטי. הפיגועים של האחד עשר בספטמבר הובילו לממד חדש של בהילות לתכנית השדרוג, ולחץ הזמנים ההיסטרי הביא עד מהרה לסכסוכים מרים בין המהנדסים לאנשי ה-FBI. המהנדסים התקשו להתמודד עם הדרישות המשתנות ללא הרף, והסוכנים לא אהבו לראות את המהנדסים מתעלמים מדרישות שהיו חיוניות בעיניהם כדי שתוכנת ה-VCF תוכל למלא את ייעודה.

פרוייקט ה-VCF הלך מדחי אל דחי. בתחילת 2003 כבר היה ברור שהתכנה החדשה לא תהיה מוכנה בזמן, ותאריך ההשקה שלה נדחה שוב ושוב. מכיוון שהיה מדובר בפרוייקט בעל חשיבות עליונה לביטחון הלאומי של ארצות הברית, הקונגרס אישר עוד כ-200 מיליוני דולרים כדי להשלים את תהליך הפיתוח. גם זה לא עזר.

בדצמבר 2003, כמעט שנה לאחר התאריך המקורי, הוגשה התכנה החדשה לידי הלקוח. ה-FBI דחה אותה כמעט מייד. לא רק שהיו כמה עשרות תקלות ובאגים קריטיים בתכנת ה-VCF, אלא שהיו חסרות בה פונקציות בסיסיות כמו Bookmarking והיסטוריה של חיפוש. תכנת ה-VCF הכילה 700 אלף שורות של קוד מנופח, מלא בטעויות ולא תואם לצרכי השטח.

ב-FBI ניסו להציל את הפרוייקט הכושל, והזמינו ועדה של יועצים חיצוניים כדי שתדריך אותם לגבי כיוון ההתקדמות הרצוי. אחד מחברי הוועדה, פרופ' למדעי המחשב בשם מאט בלייז, סיפר שהוא ועמיתיו נתקפו בחרדה כשסקרו את התכנה החדשה. "כמה מאיתנו," הוא סיפר בראיון עיתונאי, "תיכננו לצאת למסע פשיעה של גניבות ושודים ביום שבו תושק המערכת. אם היא לא תעבוד, היא תנטרל את ה-FBI לחלוטין!"

בינואר 2005 החליט מנהל ה-FBI לבטל את הפרוייקט באופן סופי. זו לא הייתה החלטה קלה שכן משמעותה הייתה שעשרות אלפי סוכנים וחוקרים ימשיכו להשתמש באותן מערכות מיושנות משנות השמונים והתשעים במשך חמש שנים נוספות לכל הפחות, על כל המשתמע מכך לגבי הביטחון הלאומי של ארצות הברית.

כפי שראינו, פרוייקט ה-VCF כשל למרות שב-FBI השתדלו מאוד לנסח בפרוטרוט את הדרישות והצרכים מהתכנה החדשה, או במילים אחרות – למדוד פעמיים ולחתוך רק פעם אחת. מבקרי גישת 'מפל המים' בפרוייקט טוענים שהשתדלות זו הייתה לשווא, כיוון שה-FBI, כמו לקוחות רבים, אינו מסוגל כלל להגדיר בצורה מושלמת או אפילו בצורה מספקת מה בדיוק הוא רוצה שהתכנה שלו תהיה מסוגלת לעשות. בארגון גדול קשה מאד להגדיר את כל הצרכים בבת אחת, ואם הלקוח אינו בקיא בטכנולוגיה המתקדמת סביר להניח שלא יהיה מודע כלל מה ניתן לממש בתכנה ומה לא.

כיוון שכך, תהליכי פיתוח מודרניים כמו Agile ו-Extreme Programming גורסים כי הפיתרון הוא לוותר על מסמכי דרישות נוקשים ולעבוד בשיתוף עם הלקוח לכל אורך תהליך הפיתוח. הצוות ייצור גרסה ראשונית של התכנה, מעין 'אב טיפוס' פשטני, ויזמין את הלקוח לבחון אותה. ההערות שיתקבלו מהלקוח יהיו הבסיס לשינויים הבאים, והדגמות שכאלה ייערכו באופן שוטף כל מספר שבועות. פגישות כאלה התקיימו גם בין המהנדסים והסוכנים שהיו מעורבים בפרוייקט ה-VCF, אבל הן לא נעשו כחלק מוגדר ומתוכנן של תהליך הפיתוח אלא כמעין 'פתרון חירום' לכישלון של הגדרת הדרישות הראשונית, ולכן לא הצליחו למנוע את התמוטטות הפרוייקט כולו.
להתמודד עם משבר התוכנה

האם ניתן לצפות ששילוב תהליכי פיתוח תכנה מודרניים ושפות תכנות עיליות ומתוחכמות יותר יביא אותנו, ביום מן הימים, אל הארץ המובטחת? האם ייפתר משבר התכנה, ונוכל לצפות מהתכנות שלנו לאותה רמת אמינות שאנו מצפים מהמכוניות שלנו?

ד"ר פרדריק ברוקס הוא אחד ממדעני המחשב החשובים ביותר במאה העשרים. בעברו ניהל ברוקס במשך שנים רבות כמה מהפרוייקטים החדשניים ביותר של חברת IBM, והניסיון שצבר בניהול פרוייקטים אלה – ובמיוחד כמה מהכישלונות הכואבים שחווה על בשרו – הביאו אותו לכתוב בשנת 1975 ספר בשם The Mythical Man-Month שהשפיע על דור שלם של מהנדסי תכנה ומנהלים. שמו של הספר, 'חודש-האדם המיתולוגי', בתרגום חופשי- מתייחס ליחידת העבודה הסטנדרטית של פרוייקט תכנה: חודש-אדם, או עבודה שעושה מתכנת יחיד במשך חודש שלם.

בספרו, ובמאמר חשוב נוסף בשם "אין קליע כסף" (No Silver Bullet), ניתח ברוקס את ההבדלים העקרוניים שבין כתיבת תכנה לשאר תחומי העשייה האנושיים, והתמקד בממד מסוים, הקריטי והחשוב ביותר בתכנה: המורכבות שלה.

אין שתי תכנות שדומות זו לזו, כתב ברוקס, גם אם הן מבצעות אותן הפעולות בדיוק. אין שני מתכנתים שיכתבו אותו הקוד בדיוק באותו האופן כיוון שתכנה היא תוצאה ישירה של תהליכי המחשבה האנושיים ואלו משתנים מאדם לאדם. תכנה, כתב ברוקס, היא יצירה אנושית מורכבת מיסודה: במילים אחרות, פרט למקרים טריוויאלים מאד, אי אפשר לכתוב תכנה פשוטה.

מורכבות גבוהה קיימת גם בתחומים אחרים של העשייה האנושית- אבל כמעט תמיד אנחנו מוצאים דרכים להתגבר עליה. במעגלים אלקטרונים ניתן במקרים רבים להתגבר על המורכבות באמצעות שכפול תתי-מעגלים זהים. למשל, ניתן להגדיל נפח זיכרון מחשב על ידי הוספת תאי זיכרון זהים: אם התוספת צנועה ואינה דורשת שינויים דרמטיים בשאר המחשב, אזי מורכבות התכנון החדש תהיה זהה כמעט למורכבות התכנון הקיים. לא כן בתכנה: כאן, כל תוספת של דרישה חדשה לפרוייקט עשויה לגרור בעקבותיה שינויים דרמטיים במידת המורכבות. בתכנון אדריכלי ניתן להתגבר על מורכבות התכנון באמצעות שרטוטים טובים: בני אדם תופסים שרטוטים ומפות בצורה אינטואיטיבית מאוד. האדריכל יכול לפתוח את השרטוטים, לעיין בהם ולקבל, בפרק זמן קצר יחסית, תמונה כללית נאותה של מצב הפרוייקט.

ך תכנה, מסביר פרד ברוקס, אינה מתאימה לסוג כזה של ויזואליזציה. כל תכנה היא שילוב של כמה וכמה תהליכים: למשל, תהליכים שתלויים בזמן כמו פקודות שמתבצעות בזו אחר זו, או תהליכים שתלויים במרחב, כגון העברה של מידע ממקום למקום בתוך המחשב. תרשים זרימה או דיאגרמת מלבנים יכולים לייצג רק ממד אחד של התהליכים השונים, ואינם מסוגלים לייצג את מורכבות התוכנה כולה- כשם שהאדריכל היה ודאי נתקל בקשיים אם השרטוטים שלו היו צריכים לייצג לא רק את הקורות והתמוכות, אלא גם את המבנה הארגוני של החברה שתאכלס את המבנה, למשל. למתכנת אין ברירה אלא לבנות לעצמו תמונה מנטלית של התכנה שלו – או אם היא מורכבת מדי, של חלקים ממנה.

במילים אחרות, טוען ברוקס, שלא כמו באלקטרוניקה ובאדריכלות לא ניתן להעלים את המורכבות המובנית של התכנה או להתעלם ממנה. כיוון שכך, תכנות מחשב תמיד יכילו באגים ושגיאות, ופרוייקטים גדולים ומורכבים יהיו תמיד בסכנה מוחשית להיכשל.

רק רגע, אתם אולי שואלים את עצמכם: מה לגבי התפתחות השפות העיליות? כפי שראינו, שפות תכנה מתקדמות כמו FORTRAN, C ואחרות חוללו מהפכה אמתית בעולם הטכנולוגיה. האם לא ייתכן שמישהו יצליח בעתיד להמציא שפת תכנות חדשה ומוצלחת שתאפשר לנו להתגבר על המורכבות המתסכלת של התכנה?

התשובה, לפי ברוקס, היא לא. שפות עיליות מאפשרת לנו להתעלם מהפרטים הקטנים והמעצבנים של יצירת תכנה: לכתוב את המילה "PRINT" במקום לפרט באלפי שורות קוד להיכן צריך כל ביט בזיכרון המחשב להגיע כדי שהמידע יוצג על המסך. זו התקדמות מבורכת, ללא צל של ספק, אבל היעילות שלה מוגבלת. שפה עילית, טובה ככל שתהיה, בסך הכל מסירה את המחסומים בינינו ובין המחשב, ומקרבת את תהליך כתיבת התכנה אל השטף הטבעי של מחשבותינו. היא אינה מסוגלת להתגבר על המורכבת הבסיסית והטבעית של התוכנה, כיוון שהמורכבות הזו היא בסופו של דבר תוצאה ישירה של המחשבה האנושית.

גם פתרונות אפשריים אחרים שהועלו לאורך השנים לא זוכים לאהדה רבה מצדו של ברוקס. אינטליגנציה מלאכותית מתוחכמת, למשל, שתכתוב תכנות מושלמות ונקיות מטעויות היא חזון רחוק ולא מציאותי, לדעתו. גם תכנות ויזואלי – כתיבה תכנה באמצעות תרשימי זרימה ודיאגרמות במקום מילים ומספרים – לא יפתור את הבעיה, שכן כפי שכבר ראינו קשה לייצג תכנה באמצעים ויזואליים. זאת אומרת, אין תהליך פיתוח או שכלול טכנולוגי יחיד שיפתור את המשבר אליו נקלעה הנדסת התוכנה בארבעים השנים האחרונות – אין "קליע כסף" שיחסל את המפלצת המאיימת הזו.

מה בכל זאת ניתן לעשות? התשובה, לדידו של ברוקס, ברורה: אל תכתבו תכנה – קנו אותה…

קניית תכנה מוכנה, הוא מסביר, תמיד זולה יותר ומהירה יותר מפיתוח של תכנה שתהיה 'תפורה' בדיוק לצרכיו של ארגון. נכון, תכנה קנויה לעולם לא תהיה מותאמת באופן מושלם לדרישות ולצרכים, אבל את הדרישות ניתן לשנות בעוד שאת המורכבות המובנית של התכנה לא ניתן. אחרי הכל, צרכים ודרישות הם עניין פסיכולוגי לא פחות ממעשי. כדוגמה נותן ברוקס את התכנות לחישובי משכורות: בשנות השישים אף חברה לא הייתה מוכנה לקנות תכנת-מדף מוכנה לחישוב משכורות, וכולן העדיפו לכתוב תכנות 'תפורות' למידותיו של הארגון. מדוע? כיוון שמחשב עלה אז מיליוני דולרים, והוצאה של כמה עשרות אלפי דולרים על כתיבת תכנה נראתה כמתקבלת על הדעת. בימינו, מחשבים עולים אלפים בודדים של דולרים, ורכישת תכנה בעשרות אלפי דולרים נראית כהוצאה אדירה. על כן כמעט כל הארגונים למדו להתפשר ולקנות תכנות משרדיות סטנדרטיות כמו Excel ו-Word של מיקרוסופט, והם מתאימים את הצרכים והתהליכים הארגוניים שלהם למה שתכנות אלה מסוגלות לעשות.

ברוקס נותן עצה נוספת לארגונים: טפחו את המתכנתים שלכם. המורכבות המובנית של תכנה מביאה לכך שהכלי החשוב ביותר בהתמודדות מולה הוא המוח האנושי, וכמו במוזיקה, בספורט ובכל תחום אחר – גם כאן לא כל בני האדם נולדו שווים. יש מתכנתים 'סבירים', יש מתכנתים טובים – ויש מתכנתים "דגולים", אנשים שמוחם מותאם באופן טבעי להתמודדות עם מורכבות תכנה. ניסיונו של ברוקס לימד אותו שהתכנות שיפיק תחת ידיו מתכנת "דגול" שכזה יהיו יעילות ומוצלחות בסדרי גודל מאלו של מתכנתים רגילים. כל חברת הייטק חייבת להיות מסוגלת לזהות את המתכנים הסופר-מוכשרים האלה עוד בראשית הקריירה שלהם ולטפח אותם: לשלם להם כמו שצריך, להעניק להם סמלי סטטוס כמו אלו שמוענקים למנהלים בכירים, להצמיד להם חונכים ולתת להם הזדמנויות רבות לשתף פעולה עם מתכנתים דגולים אחרים. נכון, טיפוח שכזה אינו זול… אבל כישלון בפרוייקט גדול עולה הרבה יותר.

ועד שיצליחו המהנדסים להתגבר על משבר התכנה, אנחנו נאלץ כנראה ללמוד לחיות עם תכנות שקורסות מדי פעם. לפחות על האמינות של המכוניות שלנו אנחנו לא חייבים להתפשר: אני, באופן אישי, החלפתי את המכונית הצרפתית במכונית יפנית.

http://www.ranlevi.com/texts/ep109_software_crisis_text/

עושים הסטורייה 13 - אנטי מחיקון, ומיץ גזר- על ההיסטוריה של הטלוויזיה (Hebrew, 2013)

mp3





שפופרת קרן קתודית

על ניסיונותיה של ממשלת ישראל לאלץ את מי שקנו מקלטי טלוויזיה צבעוניים לראות בשחור לבן בכל זאת, ועל ההיסטוריה של הטלוויזיה בכלל:
-איך קרה שסטודנט להנדסת חשמל קבע את הדרך שבה נצפה בטלוויזיה במשך יותר ממאה שנה?
– על הקרב בין RCA ו-CBS, ואיך השפיעו המרגלים מברית המועצות על השידור הצבעוני?
– על טלוויזיות LCD והקשר המשפחתי שלהן למיץ גזר, ועוד.

http://www.ranlevi.com/2007/11/07/ep13_history_of_tv/

Ниже есть продолжение.

ההיסטוריה של הטלוויזיה: איך קרה שסטודנט להנדסת חשמל קבע את הדרך שבה נצפה בטלוויזיה במשך יותר ממאה שנה? ועל האנטי-מחיקון, המצאה שבאה לעקוף איסור של ממשלת ישראל בשנות השבעים על צפייה בשידורי טלוויזיה בצבע…

לפני מספר שנים, תבעו מספר ארגונים לשמירה על זכויות יוצרים של יצירות מוזיקליות אישה שהואשמה בשיתוף קבצים פיראטי: היא אפשרה לאנשים להוריד כמה עשרות או אפילו כמה מאות שירים מהמחשב שלה באמצעות תוכנות לשיתוף קבצים. היא נמצאה אשמה ונקנסה בסכום של כמאתיים אלף דולר- סכום גבוה ואפילו אכזרי.

הסיבה שפתחתי בסיפור על המשפט שהתנהל בארצות הברית היא מכיוון שיש כאן ניסיון ברור של חברות המוזיקה וארגוני השמירה על זכויות יוצרים לנסות להלחם בתהליך טכנולוגי שברור (לדעתי) שהוא בלתי הפיך. שיתוף קבצים באמצעות רשתות מחשבים היא טכנולוגיה שהתפשטה בעולם כמו דלקת גרון בגן ילדים ותאמינו לי, מניסיון, שהדבר היחיד שמתפשט יותר מהר מדלקת גרון בגן ילדים זה זן אחר של דלקת גרון. כל ילד מגיל ארבע יכול לשתף קבצים, קל מאוד לכתוב תוכנות שיודעות לעשות את זה והאנונימיות של האינטרנט פירושה ששיתוף קבצים, על פי כל הסימנים, אינו עומד להעלם ואפילו להפך. אם יש דבר כזה קרב אבוד, זה הקרב שנלחמות חברות המוזיקה. הסיכוי שלהם לעצור את התופעה הזו הוא פחות או יותר כמו הסיכוי לכבות את האש בשדה ענק של קוצים באמצעות התזת מים מכפית. לדון קישוט היה צא'נס טוב יותר נגד טחנות הרוח מאשר לחברות התקליטים לתפוס כל ילד בן 8 שמוריד שירים של בריטני ספירס באינטרנט.

הקרב הזה מעביר אותנו לקרב אבוד נוסף והוא הקרב שניהלו ממשלת ישראל ורשות השידור בשנות השבעים נגד האפשרות שאזרחי מדינת ישראל יצפו בשידורי טלוויזיה בצבע. אולי נכון יותר לומר שהייתה זו רק ממשלת ישראל שניהלה את המלחמה הזו, באזרחיה שלה, מכיוון שרשות השידור היא בסך הכל כלי ביצועי של מדיניות הממשלה: כמו שרשות המיסים, למשל, לא גובה כסף בשביל עצמה, אלא בשביל המדינה. לפחות אני מקווה שזה ככה.
שידורי צבע בישראל

עד לסביבות אמצע שנות השבעים רובם המוחלט של מקלטי הטלוויזיה בארץ היו מקלטים שידעו להציג רק שחור לבן. זו לא הייתה בעיה עד אז, כי גם רובם המוחלט של המשדרים של תחנות הטלוויזיה שידרו בשחור לבן, כך שגם אם התמזל מזלך והייתה לך טלוויזיה צבעונית, עדיין ראית את התמונה בשחור לבן.
באמצע שנות השבעים לערך החל תהליך שבו רבות מתחנות הטלוויזיה בעולם החלו לעבור לשיטת שידור בצבע. הארופאים החלו משדרים בצבע בשלב מוקדם יחסית, אבל את השידורים הקרקעיים שלהם לא קלטו בארץ: התדרים שבהם משודרים אותות הטלוויזיה הם גבוהים למדי, כמה עשרות עד כמה מאות מגהרץ, וגלי רדיו בתדרים כאלה מתנהגים באופן די דומה לאור רגיל- הם לא עוברים בקלות דרך מכשולים כמו הרים ובניינים. לכן היינו צריכים לחכות עד שיתחילו שידורי לווין של תחנות טלוויזיה ארופאיות, ואז כבר אפשר היה לראות טלוויזיה בצבע. את אותות השידור של המדינות השכנות לנו, לעומת זאת, אפשר בהחלט לקלוט גם דרך אנטנה רגילה כי המרחק אליהם לא גדול (במיוחד אם אין הפרעות בדרך, כמו שידורי טלוויזיה מקפריסין שבינינו ובינם מפריד ים שטוח). כשהן החלו לשדר בצבע, כל מקלט טלוויזיה רגיל- גם ללא אנטנת לווין יקרה- יכול היה לקלוט שידור בצבע.

טלוויזיות בשחור-לבן היו נפוצות למדי בישראל, אבל טלוויזיות צבעוניות נחשבו עדיין כמוצר יוקרה מובהק. רק העשירונים הגבוהים יכלו להרשות לעצמם את הלוקסוס של טלוויזיה בצבעים. הממשלה הייתה, אם כן, בדילמה קשה מאוד. מצד אחד, אי אפשר לעצור את השידורים בצבע. את השידורים של תחנות זרות אי אפשר פיסית לעצור, אלא אם נפגיז את הירדנים והקפריסאים ועם יד על הלב, לא נראה שמגיע להם כזה יחס. אז גם לא היינו נחשפים לתוכניות מופת כמו קצ' עם קרי ואן אריק ומועדון 700. עוד יותר גרוע (מבחינת הממשלה, כמובן): רשות השידור קנתה תוכניות מחו"ל, סדרות כמו דאלאס, שושלת, קולומבו וקוזא'ק. התוכניות הללו, שצולמו בארצות הברית, היו בצבעים! זאת ועוד, אפילו הטלוויזיה הישראלית בעצמה הייתה חייבת לשדר בצבע מדי פעם. למשל, את האירוויזיון שהתקיים כאן ב 1979 צילמה רשות השידור והעבירה לכל תחנות הטלוויזיה בארופה- ועל פי תקנון השידורים היא הייתה מחוייבת להעביר שידור צבעוני. את האירופאים לא מעניין שבישראל טלוויזיה צבעונית עולה ביוקר. אבל מצד שני, הממשלה בישראל מחוייבת תמיד לשיוויון כלשהו בין השכבות החלשות והחזקות, מניעת פערים חברתיים ועוד סיסמאות דומות. אני לא יודע כמה מתוך הסיסמאות הללו הן רק מס שפתיים סתמי שלא באמת מתכוונים אליו, ועד כמה באמת היה מעוניין השלטון במניעת פערים חברתיים- אבל לפחות למראית עין, זה מה שההממשלה ביקשה לעשות.

הפיתרון לדילמה הזו היה מקורי ביותר, וכדי להסביר אותו נצטרך להבין קצת יותר את עיקרון הפעולה של הטלוויזיה והדרך שבה היא מפרשת את האותות שהיא מקבלת מתחנת השידור והופכת אותן לתמונות חיות. נדבר כעת על טלוויזיות רגילות, המקלטים הגדולים והכבדים שהיו מוכרים לנו לכל אורך השנים. טלוויזיות מסוג LCD ופלאזמה מסוגלות גם הן לקלוט את אותם אותות השידור, אבל עיקרון הפעולה שלהם שונה לגמרי- אני אדבר עליהם בהמשך.

כל הטלוויזיות מהדור הקודם, לפני ה LCD והפלאזמה, הן מסוג המכונה 'שפופרת קרן קתודית'. השם 'שפופרת קרן קתודית' נשמע מאיים מספיק כדי לגרום לחלק מהמאזינים לויברציות קלות באצבע שיושבת על הכפתור שמפסיק את הפודקאסט הזה, אבל זה הרבה פחות מסובך משזה נשמע. בסופו של דבר, מדובר בטכנולוגיה של לפני מאה שנה- כמה מסובך זה כבר יכול להיות, נכון? שפופרת קרן קתודית היא מיכל זכוכית גדול וריק מאוויר, או מלא בואקום, תלוי מאיזה זווית אתם אוהבים להסתכל על דברים כאלה. זה לא היה פשוט, מבחינה היסטורית, ליצור מיכל זכוכית ריק מאוויר. יש כאן שילוב של שתי בעיות קשות: האחת היא יצירת הואקום עצמו, ואקום שחייב להיות באיכות גבוהה, דהיינו- הכי קרוב לואקום מושלם שאפשר להגיע. הבעיה השניה היא שכשמנסים ליצור ואקום במיכל זכוכית, אי אפשר פשוט לסגור את המכסה אחרי ששאבת את כל האוויר- יש לסגור את המיכל על ידי המסה של הזכוכית כדי לאטום את הפתח. היה כאן שילוב של שתי בעיות לא פשוטות והיה צורך במדען שהיה בו שילוב מוצלח של כישורים שיאפשר לו לפתור את הבעיות הללו.

האדם הזה היה היינריך גייסלר. גייסלר, שחי בגרמניה לפני כמאה וחמישים שנה, היה נפח זכוכית מוכשר מאוד- זה היה עסק משפחתי, ואביו לפניו היה נפח זכוכית מוצלח בעצמו. זאת ועוד, גיסלר היה פיסיקאי לא רע בכלל. למזלו של גיסלר, הוא גם חי בתקופה שבה היה צורך עז בידע שלו לגבי עבודה עם זכוכית.
עד אזור אמצע המאה התשע עשרה לא היו הרבה מדענים במשרה מלאה: לא היה מקצוע כזה, "מדען". רוב מי שעסקו במחקר מדעי כונו "ג'נטלמנים": אנשים מהמעמד הבינוני-גבוה, אנשי מקצועות צווארון לבן, שעסקו במחקר בדרך כלל בשעות הפנאי. כשהתחילו להופיע יותר ויותר מדענים מקצועיים, אנשים שעסקו במחקר מדעי בתור מקצוע, החלו להופיע גם יותר ויותר מעבדות מחקר מסודרות. והמעבדות הללו נזקקו לציוד- למשל מדי חום, ברומטרים ומבחנות ועוד ועוד מכשירים שכאלה, שרבים מהם היו עשויים זכוכית. גייסלר הקים את הסדנא שלו לייצור מכשירי זכוכית לא רחוק מהאוניברסיטה של בון, בגרמניה, וקיבל הרבה הזמנות ממדענים ברחבי העולם. הוא צבר שם לעצמו של מומחה גדול, וזכה בלא מעט פרסים יוקרתיים על המתקנים שבנה.
שפופרת קרן קתודית

אחד מהמתקנים המפורסמים שלו היה מיכל זכוכית שלתוכו החדיר גייסלר אלקטרודות מתכת זעירות. המיכל היה ריק מאוויר אבל גייסלר השאיר בתוכו כמויות זעירות של גזים מיוחדים כמו ניאון. ברגע שהופעל מתח חשמלי על האלקטרודות, הגז בתוך המיכל החל לזהור! השפורפרות של גייסלר היו להיט אמיתי, בעיקר בתור צעצועים מתוחכמים: הלקוח היה מחזיק את השפופרת הזוהרת ביד והגז בפנים היה משנה את צורתו בהתאם להטייה של השפופרת והיה יוצר צורות מעניינות: משהו בדומה ל'סטיקלייט' הצבאי. אני יכול להעיד מניסיון שחיילים בצבא מוקסמים מסטיקלייטים כמו ילדים בני ארבע. לשפורפרות של גייסלר היו גם שימושים רציניים יותר, והמדענים החלו לחקור את התופעה שבבסיס הזוהר שבתוך השפופרת. מהר מאוד הגיעו למסקנה שהאלקטרודות בשפורפרות פולטות זרם של חלקיקים. מחקר נוסף העלה שהחלקיקים הללו הם אלקטרונים.

נתקדם קדימה כחמישים שנה ונחזור לטלוויזיה ואל שפופרת הקרן הקתודית. בקצה אחד של השפופרת, יושבת אלקטרודה שפולטת אלקטרונים- או בשם המקובל והקליט יותר: תותח אלקטרונים. התותח הזה, כפי ששמו מרמז, יורה קרן של אלקטרונים על מסך של חומר זרחני שמרוח על הצד השני של השפופרת. כשהקרן פוגעת בחומר הזרחני היא גורמת לו לזרוח. אנחנו מסתכלים על החומר הזרחני מהצד השני, מחוץ לשפופרת, ואז כל מה שאנחנו רואים זו נקודה זוהרת. לעיתים כשהיו מכבים את הטלוויזיה ניתן היה לראות את הקרן הקתודית כנקודה בוהקת במרכז המסך, שבריר שניה לפני שהטלוויזיה כבית סופית. איך הופכת נקודה בודדת לתמונה של ממש על המסך? כאן באה לידי ביטוי חולשה מסוימת של המוח שלנו. קראתי פעם ציטוט של מישהו, שאמר- 'פעם האמנתי שהמוח האנושי הוא האיבר החשוב ביותר בגוף- ואז תפסתי: מי האיבר שאומר לי לחשוב את הדברים הללו?..'.

בכל אופן, המוח הוא בהחלט מכונת חישוב מרשימה, אבל יש לו מגבלות. מגבלה אחת שכזו היא היכולת שלנו להתמודד עם תמונות שמתחלפות במהירות: אם התמונה שמול עינינו מתחלפת מהר מדי, המוח לא מסוגל להבחין בשינויים והוא יוצר עבורינו תמונה שהיא למעשה סיכום של התמונות המשתנות. למשל כשנוסעים במכונית ומסתכלים על הפסים המקווקוים שעל הכביש- במהירות נמוכה הם נראים כפסים בודדים, אבל כשנגביר את המהירות הם יתערבבו אחד בשני וייראו כפס אחד רחב. אותו הדבר מתרחש בטלוויזיה. קרן האלקטרונים נעה על המסך ומציירת עליו פסים, אחד מתחת לשני לכל גובה המסך. כשהיא מגיעה לתחתית המסך, הקרן חוזרת למעלה ומתחילה לצייר פסים חדשים. התהליך הזה מתרחש כשישים פעם בשניה, והוא כל כך מהיר עד שמבחינתנו כל מה שאנחנו רואים זה סכום של פסים- אנחנו לא מסוגלים להבחין בתנועה האמיתית של הקרן.

אם היינו מפסיקים כאן, כל מה שהיינו מקבלים על המסך היה משטח לבן אחיד. כדי לייצר תמונה אמיתית על המסך, צריך להגיד לקרן האלקטרונים מתי להפסיק להאיר על המסך. חשוב להבין שהקרן תמשיך בתנועת הסריקה שלה לרוחב ולגובה המסך, אבל לא תמיד היא תגרום לחומר הזרחני להאיר. בנקודות שבהם היא לא תאיר אנחנו נראה כתמים שחורים: כך נוצרת תמונה בשחור לבן. אותות השידור של הטלוויזיה, האותות שאנחנו מקבלים דרך האנטנה או הכבל מהממיר, בסך הכל אומרים לקרן האלקטרונים מתי להאיר את המסך ומתי להפסיק.

מייד נעבור לשאלה כיצד נוצרת תמונה צבעונית על מסך הטלוויזיה, אבל לפני כן: איך בכלל הגיעו לשיטת שידור כזו? מדוע נבחרה השיטה הזו ולא אחרת? הרבה אנשים אולי יופתעו לשמוע, אבל הטלוויזיה החלה את דרכה בתור מכשיר מכני, ולא אלקטרוני. זאת אומרת, היא הייתה הרבה יותר קרובה, מבחינה משפחתית, למנוע של מכונית מאשר לטלוויזיה של ימינו.
הטלוויזיה המכנית

הטלוויזיה המכנית, או נכון יותר לומר 'האלקטרומכנית' הופיעה לראשונה בסביבות 1884, בעקבות פיתוח של התקן בשם 'גלגל ניפקו', על שם ממציאו: פול גוטליב ניפקו. ניפקו היה סטודנט להנדסה ובערב חג המולד, בשנת 1883, הוא היה לבדו בבית. תעסוקה רבה לא הייתה לו, כנראה, והוא ישב והתבונן
על מנורת שמן. בזמן שהסתכל על הלהבה המרדצת דרך החורים הקטנים שבמנורה, קפץ לו לפתע הרעיון כיצד ניתן ליצור תמונה זזה. גלגל ניפקו הוא גלגל מתכת שבו קדוחים חורים זעירים. החורים מפוזרים על הגלגל בצורה מדורגת: יש חור קרוב למרכז הגלגל, ואחריו חור רחוק יותר שנמצא קצת הצידה ולמעלה ממנו, כמו מדרגה, וכן הלאה כמה וכמה עשרות חרירים קטנים. מאחורי הגלגל ישנה מנורה כלשהי, נאמר מנורת נאון, שניתן לשנות את עוצמת התאורה שלה: להחליש או להגביר את התאורה. הגלגל היה מסתובב במהירות גבוהה מאוד. בכל נקודת זמן כלשהי במשך סיבוב הגלגל, היה רק חור אחד מול המנורה, והחור הזה היה מתווה בזמן תנועתו מול המנורה, פס של אור. עוצמתו של פס האור הייתה תלויה כמובן בעוצמת המנורה שמאחורי הגלגל. נזכור שהחורים היו במרחקים הולכים וגדלים ממרכז הגלגל, כך שהסיבוב של הגלגל היה יוצר פסים זוהרים אחד אחרי השני, כמו שכבות בסנדוויץ'. באמצעות משחק עם עוצמת האור מהמנורה ניתן היה לקבל מעין תמונה גסה מאוד מהטלוויזיה האלקטרומכנית הזו.

אני משתמש במונח 'אלקטרומכנית' מכיוון שלמרות שהגלגל היה מכני לחלוטין, הייתה מעט אלקטרוניקה מעורבת בתהליך של שינוי עוצמת המנורה וכמובן בקליטת האותות מבחוץ שיגידו למתקן מתי לעמעם ומתי להגביר את עוצמת האור בהתאם לתמונה שביקשת ליצור על המסך. אם זה נשמע לכם מוכר, אז זה לא במקרה- זה בדיוק אותו עיקרון הפעולה של הטלוויזיות של ימינו, יותר ממאה ועשרים שנה אחרי שניפקו, הסטודנט להנדסה, חשב על הרעיון. יותר ממאה שנה חלפו עד שמישהו בא וחשב על דרך טובה יותר לממש מקלט טלוויזיה- אני מכוון כאן לטלוויזיות LCD ופלאזמה. ניפקו עצמו, אולי מכיוון שהיה סטודנט ולא היה לו את הידע הטכני המתאים, לא ניסה מעולם לבנות את הגלגל שלו בעצמו. הוא הסתפק בלרשום פטנט על הרעיון וכשפג תוקף הפטנט חמש-עשרה שנים מאוחר יותר כל אחד כבר היה יכול להשתמש בו מבלי לשלם לניפקו, כך שהוא לא הרוויח אגורה מהרעיון שלו. כמחווה של כבוד, קראו על שמו את ערוץ הטלוויזיה הציבורי הראשון אי פעם, שנחנך בגרמניה בשנת 1935.
טלוויזיה צבעונית

תהליך ההתפתחות של הטלוויזיה הצבעונית היא סיפור בפני עצמו. הטכנולוגיה לשידור וקליטה בצבע הופיעה בכמה מקומות בעולם בו זמנית, אבל ארצות הברית הייתה כבר באותה התקופה- שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים- המעצמה הדומיננטית ביותר בעולם, כך שהייתה לה את ההשפעה הגדולה ביותר על ההתפתחות הזו ולכן אני אתמקד בה.

שתי חברות גדולות התחרו ביניהם על הזכות להיות החברה שתקבע את התקן של שידורי הצבע בארצות הברית ואולי בעולם כולו. שתי החברות הללו היו RCA ו- CBS. כבר בזמן מלחמת העולם השניה החלו שתי החברות מפתחות טכנולוגיה של שידורי טלוויזיה בצבע, אבל באותה התקופה פעלה בארצות הברית ועדה ממשלתית בשם 'הועדה לייצור בימי מלחמה'. הועדה הזו קבעה לאן יופנו משאבי המשק האמריקאי- שזה אומר בעיקר לצרכי ציוד צבאי. הועדה אסרה על המהנדסים של CBS ו-RCA להמשיך ולפתח את הטכנולוגיה הזו מכיוון שלא הייתה לה תרומה משמעותית למאמץ המלחמתי של האמריקאים. בועדה הזו היו גם די הרבה מרגלים של ברית המועצות, כך הסתבר הרבה שנים אחר כך, ואולי הם פשוט רצו להתעלל באמריקאים ולמנוע מהם לראות טלוויזיה טובה. לא שהוספת צבע, דרך אגב, תרמה בסופו של דבר לאיכות של התוכניות בטלוויזיה. כמו שאמר אדם בשם רוד סרלינג: "קשה לעשות תוכנית טלוויזיה איכותית, כשכל חמש עשרה דקות מפסיקים אותך כדי להקרין שניים עשר ארנבונים רוקדים עם נייר טואלט".

כשנתסתיימה המלחמה התחדש הקרב על הטלוויזיה הצבעונית במלואו עוזו, ושתי החברות ביקשו לשכנע את הממשלה האמריקאית שהטכנולוגיה שלהם עדיפה והיא צריכה להיות התקן הכלל ארצי. הטכנולוגיה של חברת RCA הייתה מסורבלת, יקרה ולא איכותית ביחס למה שהציגה חברת CBS, כך שעד מהרה בחר המימשל האמריקאי בתקן של CBS. אבל ל-RCA, על אף כל הבעיות שלה, היה קלף ג'וקר אחד בשרוול: השיטה שלה לשידור צבע הייתה תואמת לאחור לשידורי הטלוויזיה בשחור לבן. זאת אומרת, אם כבר הייתה לך בבית טלוויזית שחור לבן, יכולת לקלוט שידורים בצבע- פשוט בלי הצבע. השיטה של CBS, לעומת זאת, דרשה מהלקוחות הפוטנציאליים לרכוש טלוויזיה חדשה לגמרי! נזכור שטלוויזיה לא הייתה מוצר צריכה זול ונפוץ כל כך אז, כשם שהיא היום.

למרות ש-CBS זכתה בתקן והתחילה לשדר בצבע, אף יצרן של מכשירי טלוויזיה לא היה מוכן לייצר את המכשירים המתאימים מכיוון שרוב הציבור לא היה מוכן לוותר על המכשירים שהיו לו בבית ושעלו לו הרבה כסף. התוצאה הייתה שעד שנת 1951 היו רק מאה או מאתיים מכשירי טלוויזיה צבעוניים ברשות הציבור. CBS נאלצה להתקפל, והכריזה שהיא מפסיקה את שידורי הצבע שלה. מי שהייתה שם כדי לאסוף את השברים הייתה, כמובן, RCA. היא עבדה יחד עם נציגים נוספים של תעשיית הטלוויזיה האמריקאית כדי לפתח את הטכנולוגיה שלה במסגרת ועדה שראשי התיבות שלה הן NTSC. התקן החדש, שכונה NTSC, היה תואם למקלטים הישנים: מי שהיה לו מקלט צבעוני, ראה שידור בצבע, ומי שהיה לו מקלט מהדור הישן- עדיין ראה טלוויזיה, רק בשחור לבן. איך עשו את זה? לקחו את אותות השידור המקוריים, של השידור בשחור לבן, ו'הלבישו' עליהם את אותות השידור בצבע, כך שעכשיו באותו השידור היה גם את המידע הצבעוני וגם את המידע בשחור לבן. טלוויזיה מהדור הישן לא ידעה לפענח את אותות השידור בצבע, ופשוט התעלמה מהם. שיטת NTSC הפכה להצלחה גדולה.

איך עבד מקלט טלוויזיה צבעוני, שפעל בהתאם לשיטה של RCA? נחזור אל הטלוויזיה בשחור לבן: תותח אלקטרונים מאחור, שיורה קרן אלקטרונים אל חומר זרחני שמרוח על המסך. הקרן נעה על פני המסך ובצורה זו יוצרת תמונה. במקלט טלוויזיה צבעוני ישנם שלושה תותחי אלקטרונים במקוד תותח בודד ובמקום חומר זרחני אחד שמרוח על השפורפת, ישנם שלושה חומרים כאלה- אחד שמפיק אור אדום, אחד כחול ואחד ירוק. כשנדרשת תמונה אדומה על המסך נורית קרן האלקטרונים מהתותח המתאים אל החומר הזרחני האדום ומתקבלת נקודה אדומה על המסך. שילוב של כל שלושת צבעי היסוד מאפשר להגיע להרבה גוונים של צבעי ביניים כמו כתום, צהוב, חום וכדומה.
אנטי-מחיקון

נחזור, אם כן, לממשלת ישראל ומאבקה בשד האיום של שידורי הטלוויזיה בצבעים. הפתרון לבעיה של חוסר השיויון בין אילו שיש להם צבע בסלון וכאלה שעדיין תקועים עם המקלטים הישנים היה להעיף את האותות שאמרו לטלוויזיה איך לשדר בצבע, ולהשאיר רק את האותות שמסבירים לה איך לראות בשחור לבן. "להעיף" משמעו 'למחוק' את האותות הללו- והמתקן שביצע את פעולת המחיקה זכה לשם הכבוד 'מחיקון'. אבל הייתה בעיה אחת. אי אפשר היה למחוק לגמרי את אותות הצבע. הם היו עקשים מאוד והיו חלק אינטרגלי מהאותות של השידור בשחור לבן. אי אפשר היה למחוק את הצבע לגמרי מבלי להרוס גם את השידור בשחור לבן. אז מחקו את מה שאפשר, שזה היה חלק מהשידור שקרוי 'אות סינכרון'. אות הסינכרון הוא האות שמאפשר למקלט הטלוויזיה לפענח את אותות הצבע של שידור הטלוויזיה. כמו שמרמז השם, האות הזה מאפשר למקלט להסתנכרן, או במילים אחרות 'להינעל' על אותות הצבע ולהפריד אותם מהשידור בשחור-לבן. מחיקת אות הסינכרון משידור הטלוויזיה מנעה מהמקלט להינעל על השידור הצבעוני, וזה הספיק בכדי לגרום לכך שהצופים יוכלו להנות רק משידורי שחור לבן.

אבל את הראש הישראלי אי אפשר למחוק, ואותנו כידוע לא עשו באצבע. על פי אתר 'ויקיפדיה' בעברית, מי שמצא את הדרך להתגבר על מחיקת אותות הצבע מהשידורים היה מהנדס אלקטרוניקה בשם מולי אדן, שגם הפך ברבות הימים להיות מנכ"ל מרכז הפיתוח של חברת אינטל בחיפה, על פי הנחיות מסוימת שניתנו לו על ידי מנהלו בחברת 'מץ אלקטרוניקה' יצחק פוגל. הפתרון של מולי היה לבנות מתקן שמייצר בעצמו את את אות הסינכרון שרשות השידור לא שידרה, מתקן שהיה מורכב בתוך כל מקלט טלוויזיה בפני עצמו, ובכך לבטל את הצורך לקלוט את האות הזה מבחוץ. המתקן הזה ביטל הלכה למעשה את המחיקה של אותות הצבע, ועל כן קיבל השם 'אנטי-מחיקון'.

ה'אנטי מחיקון' לא היה נטול בעיות. אות הסינכרון היה מיוצר בתוך מכשיר הטלוויזיה עצמו ולא על ידי רשות השידור, כך שהוא לא תמיד היה מסונכרן באמת עם השידור הצבעוני. סטיות קלות מבין השידור החיצוני והאות הפנימי היו גורמות לצבעים על המסך להיות מזויפים ולא תואמים למציאות. צריך היה לכוון את האנטי מחיקון באופן ידני כל כמה זמן, כדי שיפיק צבע טוב. האנטי מחיקון גם היה יקר למדי: עד 4000 לירות, כמעט עשרה אחוזים ממחירה של טלוויזיה צבעונית חדשה באותם הימים. אבל זה מה שהיה וכל מי שיכל להרשות לעצמו קנה את האנטי-מחיקון. בסופו של דבר, לממשלת ישראל לא הייתה ברירה אלא להבין שהיא לא יכולה להלחם את המלחמה המטופשת הזו ושהמאה ושמונים מיליון לירות בשנה שהיא משקיעה כדי למחוק את הצבע משידורי הטלוויזיה, יורדים לטימיון כי כולם רואים שידורי צבע בכל זאת. על כן, החל משנת 1981 החלו ברשות השידור לעבור בהדרגה לשידורי צבע מלאים, ובכך דעך קרנו של האנטי מחיקון.
LCD ופלאזמה

הבטחתי מקודם כמה מילים לגבי מקלטי טלוויזיה מתקדמים יותר, ומכיוון שאני לא מנסה להיבחר לכנסת אני אפילו אעמוד בהבטחה שלי. אם טלוויזיות רגילות התחילו ממשהו שהיה דומה מאוד למנוע של מכונית, טלווזיות LCD התחילו מגזר. כן, גזר. הירק שאליעזר מושך ושהרופאים אומרים לנו שהוא טוב לעיניים.
LCD הם ראשי תיבות באנגלית של 'תצוגת גבישים נוזליים'. גביש נוזלי הוא חומר שנמצא באמצע הדרך בין להיות נוזל אמיתי לבין גביש- כמו זכוכית או בדולח, למשל. מי שגילה את התכונה הזו היה חוקר צמחים בשם פרידריך ריינצינגר, לפני מאה ועשרים שנה בערך. פרידריך גילה שחומר מסוים שהפיק מגזר מתנהג באופה משונה כשמחממים אותו. בטמפרטורה כלשהי הוא מקבל צבע לבן וכשעולים בטמפרטורה, הוא פתאום הופך לשקוף. החומר הגבישי שמופק מהגזר מסוגל לחסום את האור או לאפשר לו לעבור דרכו ללא הפרעה בהתאם לטמפרטורה.

טלוויזיית LCD עובדת על העיקרון של הגזר, רק שהיא פחות טובה לעיניים. מצד שני, כמו שאמר אחד מהאחים מרקס: "הטלוויזיה תרמה המון לחינוך שלי: בכל פעם שמישהו מדליק טלוויזיה, אני הולך לחדר אחר ופותח ספר טוב." בטלוויזית LCD ישנם המוני גבישים נוזליים שמופעלים על ידי מתח חשמלי. כשאין מתח חשמלי שמופעל על הגביש הוא מאפשר לאור לעבור מהמנורה שמאחורי המסך, אל העין של הצופה. כשיש עליו מתח חשמלי, הגביש לא מאפשר מעבר של אור, והנקודה הקטנה על המסך נראית חשוכה. אם המתח החשמלי משתנה מהר מספיק ועל פני כמות גדולה של גבישים, מקבלים תמונה זזה על המסך. מהתיאור הנ"ל ברור שטלוויזיית LCD עובדת בצורה אחרת לגמרי מאופן פעולתן של טלוויזיית שפופרת קרן קתודית. אותות השידור שמגיעים מהתחנה, לעומת זאת, נותרו כשהיו. גם כאן, כמו במעבר מטלוויזיה שחור לבן לצבעונית, העדיפו המפתחים שלא לשנות את כל הציוד של תחנת השידור רק בגלל שחלק מהאנשים החליטו לקנות טלוויזיית LCD. אז האותות הם אותן האותות, מתאימים לטכנולוגיה של לפני מאה וחמישים שנה, רק שהם עוברים פרשנות בתוך המקלט כדי להתאים אותם למיץ גזר, סליחה, לגבישים הנוזליים של טלוויזית הLCD.

טלוויזיות פלאזמה, שגם הן מאוד נפוצות בימינו, עובדות על עיקרון אחר לגמרי. המסך של טלוויזיית פלאסמה בנוי ממאות אלפי מנורות ניאון קטנות- אולי לא בדיוק מנורות ניאון כמו שאנחנו רגילים לראות על התקרה, אבל משהו ממש ממש דומה. המנורות הללו, שהן עקרונית צאצאיהן של המנורות שבנה מיודענו היינריך גייסלר, יוצרות משטח שלם של נקודות אור זעירות. מכיוון שכל מנורה על המשטח ניתנת להפעלה בנפרד על ידי מתח חשמלי, אפשר לשים המון מנורות כאלה אחת ליד השניה, בלי שום קשר בין אחת לשניה, וכך ליצור מסכי טלוויזיה ענקיים- שזה סימן ההיכר של טלוויזיות פלאסמה. חוויית הצפייה בטלוויזיה של ימינו שונה ללא היכר ממה שהייתה לפני חמישים שנה- מה שלא בהכרח נכון לגבי התוכן. היום צפייה בטלוויזיה פרושה מכות, אלימות ושפה גסה- וזה רק שרבים על מי יחזיק את השלט.

עד כאן לסיפור העצוב והמצחיק של האנטי מחיקון. ההיסטוריה, כמו תמיד, חוזרת על עצמה. חלפו שלושים שנה והנה מנסות חברות התקליטים להלחם נגד שיתוף הקבצים, שזה כמו לנפנף בקרטון של מנגל נגד טורנדו. אין ספק שהכוונה העקרונית שלהם- להגן על זכויות היוצרים ועל רווחיהם- היא מטרה טובה וראויה- ממש כמו שאיפות הצדק החברתי של ממשלת ישראל. אבל כל הסימנים מעידים שגם המאבק הזה יסתיים בנוקאאוט ברור, כמו הנוקאאוט שנתן מתקן אלקטרוני זעיר בתוך הטלוויזיה, האנטי מחיקון, לממשלת ישראל.

http://www.ranlevi.com/texts/ep13_history_of_tv_text/