Tuesday, September 12, 2017

עושים היסטוריה 144: שובו של המלך לוד - על עתיד העבודה (Hebrew)

mp3

כשהיינו ילדים, חשבנו שיום יבוא ותהייה לנו עוזרת בית רובוטית וגנן אנדרואידי. למרבה ההפתעה, עושה רושם שדווקא בעלי מקצוע אלה יכולים להיות רגועים: המחשבים עומדים להחליף דווקא את מי שלא ציפו לכך…כיצד ייראה שוק העבודה בעוד עשרים שנה, וכיצד תתמודד החברה האנושית עם השינויים החברתיים העמוקים שיבואו בעקבות מהפכת התעסוקה הקרובה?

באנר-עושים-היסטוריה

0700: על ה'לודיטים' (Luddites) – תנועה חברתית באנגליה לפני כמאתיים שנים, שחבריה ניתצו מכונות ובתי חרושת במחאה על השפעות המהפכה התעשייתית…
1730: מי הם בעלי המקצוע שנמצאים בסיכון הגבוה ביותר לאבד את מקור פרנסתם לטובת המחשב?
2300: על ההשלכות החברתיות הלא-נעימות שעלולות להיווצר כתוצאה מהתפוררותו של מעמד הביניים, וכיצד ניתן (אולי) למנוע אותן.

http://www.ranlevi.com/2014/07/02/ep144_the_future_of_work/

Ниже есть продолжение.

בצבא, שירתתי כמפקד ספינת 'דבור' בחיל הים. תפקידן של ספינות הדבור בשגרה הוא 'בט"ש' – ביטחון שוטף – מילת הקוד הצה"לית לפעילות חשובה… אבל משעממת. ספינות הדבור מפליגות לאורך הגבולות הימיים, מפטרלות הלוך ושוב, מערבה ומזרחה, צפונה ודרומה… יום ועוד יום, ועוד שבוע, ועוד שנה. זו הסיבה שלא ממש הופתעתי כששמעתי לפני מספר שנים שחיל הים מתכנן להכניס לשירות ספינות סיור מדגם 'פרוטקטור'. הפרוטקטור היא ספינה בלתי מאוישת: ניתן לשלוט על מערכות הבקרה והנשק שלה מהחוף, ויש לה אף יכולת פעולה עצמאית מסוימת. ספינה אוטונומית שכזו היא מועמדת מצוינת להחליף את ספינות הדבור המאוישות בשגרה: אחרי הכל, מחשבים אינם משתעממים, או מחליטים לקפוץ למים עם כל החיילים של הספינה, ואז פתאום עוברת לידם ספינה ועליה קצין בכיר, שמעמיד את מפקד הדבור למשפט ו…(*שיעול*) אתם מבינים למה אני מתכוון.

עושה רושם שאני עומד להיות בחברה. ביל גייטס, נשיאה המיתולוגי של מיקרוסופט, טוען שעובדים רבים -במגוון מקצועות – עומדים להיות מוחלפים בעתיד הלא רחוק על ידי מכונות מתוחכמות. בדברים שנשא בכנס במרץ 2014, אמר כך:

"החלפה של משרות בתוכנות, בין אם אלו משרות של נהגים או מלצרים או אחיות – מתקדמת בהתמדה. לאורך זמן הטכנולוגיה תפחית את הדרישה לעבודה, במיוחד בקצה התחתון של סקאלת כישורי העבודה. בעוד עשרים שנה, הדרישה לכישורים רבים תהיה נמוכה בהרבה משהיא כיום. אני לא חושב שהרבה אנשים בימינו מבינים את זה."

גייטס הוא רק אחד משורת כלכלנים, הוגי דעות ופוליטיקאים רבים שטוענים שהקדמה הטכנולוגית עומדת לשנות את מפת שוק העבודה העולמי באופן דרמטי. קדמה זו מתבטאת בשני מישורים עיקריים. הראשון הוא אוטומציה – העברת משימות ותפקידים מבני אדם למחשבים ולמכונות, למשל החלפת רתך אנושי בזרוע רובוטית מדויקת ומהירה יותר. המישור השני הוא שיפור תהליכים: התפתחויות טכנולוגיות ש'חותכות' פיסות שלמות משרשרת הייצור ומייתרות את הצורך בבני האדם שמילאו אותן. דוגמה לשיפור תהליך שכזה היא טכנולוגיה שמאפשרת לייצר משטחי מתכת כך שאין כלל צורך לרתך אותן יותר זו לזו, ומכאן שאין עוד צורך ברתך האנושי או בזרוע רובוטית שתחליף אותו.

התוצאה, בשני המקרים, זהה: העובד האנושי הולך הביתה. זו אינה תופעה חדשה, כמובן: מחרשות רתומות לשוורים החליפו את השרירים האנושיים בשדות, ומשאבות יד תפסו את מקומם של בני אדם שמשכו דליי מים מהבאר. ההבדל הוא שאותם עובדי השדות ושואבי המים לא נותרו מובטלים לנצח: כמעט תמיד ניתן היה למצוא תחום אחר שבו היה לכישורים או לשרירים שלהם ביקוש. הוגי הדעות בימינו, לעומת זאת, חוששים שהקדמה הטכנולוגית תביא לאבטלה מסוג אחר – אבטלה מערכתית: מצב שבו חלק ניכר מאוכלוסיית העובדים מוחלפת במחשבים ובמכונות, ואין להם לאן ללכת. הטכנולוגיה הפכה את הכישורים שלהם למיותרים במידה כזו, עד שהאלטרנטיבה היחידה שנותרה להם היא לשבת בבית.

השאלה שתעמוד במרכז פרק זה היא – כיצד ייראה שוק העבודה בעתיד? כיצד תשפיע הקדמה הטכנולוגית על האבטלה, ועל המבנה החברתי במדינות המתועשות? לשם כך אציג שני תרחישים אפשריים – שתי גרסות היפותטיות של החיים בעולמנו בעוד שלושים שנה. הראשונה תהייה אופטימית, והשנייה… לא ממש.

"השניים באוגוסט, 2044.

יומני היקר,

היום קמתי בשעה עשר וחצי, ירדתי למטבח והזמנתי ממדפסת המזון שייק פירות. אחחח… אין כמו שייק פירות על הבוקר. הטעם האקזוטי של פירות טרופיים נותן לי אנרגיה לכל היום.

אין מה להגיד: החיים טובים. אני לא מבין איך חייתי לפני שלושים שנה: לקום כל בוקר בשש וחצי, להתקע בפקקים, בלי זמן לכוס קפה??.. .טירוף, אני אומר לכם. מאז שהתכנה הזו, 'מהנדס 3000', החליפה אותי בעבודה, אני קם ביקיצה טבעית ולא פותח את העיניים בלי שיק פירות. מאז ש'פודקאסטר 4000' החליפה אותי ב'עושים היסטוריה!', אפילו יש לי זמן לשחק במשחקי מחשב כל היום! זה מזכיר לי שהמאזינים טוענים שהבדיחות שלי חוזרות על עצמן מדי פעם, צריך לבדוק את ההגדרות של התכנה. נו, טוב, אין מה למהר: יש לי את כל היום…"

אחד הכינויים המקובלים לאדם שמפגין סלידה עמוקה מטכנולוגיה הוא 'לודיט'. מקור הביטוי הוא מתנועה חברתית בשם 'הלודיטים' (Luddites) שצמחה באנגליה בשנים הראשונות של המאה התעשייתית, ראשית המאה ה-19.

המהפכה התעשייתית הייתה תקופה של טלטלה עזה בחייהם של אנגלים רבים. התיעוש המהיר והניצול ההולך וגובר של מנועי קיטור חדשניים הביא לשינויים מרחיקי לכת בכל תחום כמעט: רכבות קיטור החליפו את כרכות הסוסים, מחרשות ממונעות דחקו את רגלי האיכרים בשדות ופסי ייצור המוניים החליפו בעלי מקצוע כגון קדרים, נפחים ואורגים. אנשים שלא הצליחו למצוא עבודה בפריפרייה נהרו לערים הגדולות, שם עבדו שעות ארוכות במפעלים גדולים, השתכרו פרוטות וחיו בדוחק בשכונות צפופות. התנאים הקשים יצרו אי-שקט חברתי ואווירה נפיצה.

במרץ 1811 הפך אי-השקט הפך למחאה סוערת. הפגנה למען תנאי שכר הוגנים יותר בעיר נוטינגהם הפכה להתפרעות אלימה, ויחידות צבא נקראו לעיר כדי לפזר את ההמונים. החיילים פיזרו את ההתפרעות – אך הגפרור הוצת והבעירה החלה.

נוטינגהם הייתה אחד ממרכזי הטקסטיל הגדולים של אנגליה. תעשיית הטקסטיל הייתה אחת מהתעשיות שהושפעו באופן העמוק ביותר מההתפתחויות הטכנולוגיות של המהפכה התעשייתית. נול אוטומטי שהומצא בשנת 1801 היה מסוגל להפיק בדים אכותיים עם דוגמאות ועיטורים מתוחכמים במהירות וביעילות שידיים אנושיות לא היו מסוגלות להתחרות בה, ובזמן קצר תפס את מקום האורגים האנושיים. עבור המפגינים, הנול האוטומטי סימל את התיעוש שגרם לכך שהם עובדים שבעה ימים בשבוע בשכר רעב, ועוד באותו הלילה תקפו המתפרעים מפעל טקסטיל והרסו את מכונות האריגה שבו.

בתוך ימים ספורים התפשטו המהומות בנוטינגהם לערים נוספות. אלפי עובדים ממורמרים וכועסים הפגינו, חילקו עלונים, פרצו למפעלים ולבתי מלאכה והשמידו מכונות ונולים. בעלי מפעלים ואנשי ממון נרדפו והוכו, חלקם עד מוות. מנהיג המחאה, והאיש שנתן את שמו לתנועה כולה, היה 'גנרל לוד', שכונה גם 'המלך לוד'. למרות ששמו הופיע בעלונים ושלטי מחאה רבים, סביר להניח שהיה מדובר בדמות בדיונית ולא במנהיג אמתי – מעין 'רובין הוד' דמיוני שהמפגינים שאבו ממנו השראה וכוח.

ממשלת אנגליה הגיבה להתפרעויות ביד קשה. האנגלים היו מסובכים באותם הימים במלחמה כנגד צבאו של נפוליאון, והשלטון חשש שהמהומות יתפשטו לכל רחבי הממלכה ויפריעו למאמצי המלחמה. הממשלה הזרימה כוחות צבא גדולים לאזור נוטינגהם – למעשה, בשיא המהומות פעלו כנגד הלודיטים חיילים רבים יותר מאשר היו בשדה הקרב נגד נפוליאון – וההפגנות דוכאו בנוקשות ובאלימות. עונש מוות הוכרז כנגד כל מי שייתפס פוגע במכונה תעשייתית. עשרות מתפרעים נהרגו, רבים נוספים נפצעו ואחרים נתפסו והוגלו למושבת העונשין באוסטרליה. מחאת הלודיטים דוכאה באופן סופי בשנת 1817, והשקט חזר לשכונות הפועלים העניות.

מאז ועד היום, כאמור, 'לודיט' הוא כינוי לכל מי ששונא טכנולוגיה – אך רבים מההיסטוריונים המודרניים אינם מסכימים עם ההנחה שהשנאה לטכנולוגיה היא זו שדחפה את הלודיטים לעשות את מה שעשו. היסטוריונים אלה גורסים כי מחאתם של הלודיטים הייתה כנגד תנאי ההעסקה המחפירים שלהם, וההתקפות על מכונות תעשייתיות היו רק ביטוי של אותו הזעם. אילו היו המכונות מביאות לכך ששכרם של הלודיטים היה עולה ותנאי חייהם משתפרים, סביר להניח שלא היו מפנים את זעמם כלפיהן.

כך או כך, למרות כשלון מאבקם של הלודיטים, זכו בסופו של דבר בני מעמד הפועלים במבוקשם. במהלך המאה ה-19 הלכה כלכלתה של בריטניה ופרחה, והיתרונות שבאו בעקבות פריחה זו חילחלו גם אל המעמדות הנמוכים. ממוצע השכר בבריטניה יותר משילש את עצמו במרוצת המאה ה-19, ילדים רבים יותר מאי פעם זכו לחינוך גם מעבר לבית הספר היסודי, ותנאי החיים בערים השתפרו לאין ערוך. הטכנולוגיה שהלודיטים חששו שתפגע במעמד הפועלים, דירבנה תהליכים חברתיים שבסופו של דבר הביאו לזכויות רבות יותר עבור מעמד זה. בפרט, המהפכה התעשייתית לא הביאה לאבטלה מערכתית ורחבת הקף שהרי על אף העלמות בעלי מקצוע כמו נפחים ואורגים, בטווח הארוך הלך הביקוש לידיים עובדות והתרחב. הדבר היה נכון גם לגבי מדינות מתועשות אחרות ונותר תקף גם לכל אורך המאה העשרים. עובדה היא שלמרות שהטכנולוגיה הלכה והתקדמה במאה השנים האחרונות, ואוכלוסיית העולם גדלה בקצב הגדול ביותר אי פעם בתולדות האנושות – עדיין יש מספיק עבודה כמעט לכולם, ושעור האבטלה במדינות המתועשות נותר ברמת האחוזים הבודדים, רוב הזמן.

הכלכלנים מכנים תופעה זו בשם 'הכשל הלודיטי': אם חששם של הלודיטים מפני התקדמות טכנולוגית שתביא לאבטלה ולעוני רחבי היקף היה מתממש, כולנו היינו צריכים להיות עניים ומובטלים – שהרי הטכנולוגיה הלכה והתקדמה לאורך השנים. איננו עניים ואיננו מובטלים, ולכן הלודיטים – בין אם אכן התנגדו לטכנולוגיה או רק מואשמים בכך על לא עוול בכפם – טעו.

הכשל הלודיטי הוא אחד הטיעונים המרכזיים שבהם נעזרים קבוצה גדולה של כלכלנים שטוענים שאין לנו סיבה אמתית להיות מודאגים מהשפעות הקדמה הטכנולוגית על שוק העבודה. המחשבים נעשים מתוחכמים יותר ויותר, אבל תמיד תהייה עבודה לכל מי שירצה בה, ורמת החיים הממוצעת תלך ותעלה. הם מצביעים על לקחי העבר מימי המהפכה התעשייתית: גם אז גרמה הטכנולוגיה המתקדמת לאבטלה ולאי שקט חברתי, אבל בטווח הארוך לא הייתה סיבה של ממש לחשוש.

הכלכלנים מאסכולה זו גורסים שטכנולוגיית ייצור מתקדמת תביא להוזלת עלות הייצור של מוצרים רבים. מחירם של מוצרים יירד, ולכן ללקוחות יהיה יותר כסף פנוי כדי לרכוש מוצרים ושרותים חדשים שפעם לא הירשו לעצמם: למשל, לטוס לחופשות בחו"ל או לקנות טלוויזיות מתוחכמות יותר. השרותים והמוצרים החדשים יביאו לצמיחת הכלכלה והתרחבותה, והיא תגביר את הדרישה לידיים עובדות אנושיות בתחומים אחרים. דהיינו, בטווח הקצר תיתכן אבטלה אצל אותם בעלי מקצוע שהוחלפו על ידי המחשב והרובוט, אבל בטווח הארוך תהיה להם עבודה, ותנאי החיים של כולנו ישתפרו כפי שהלכו והשתפרו לכל אורך המאה העשרים. במילים אחרות, מה שהיה – הוא שיהיה.

הוגי הדעות מהאסכולה האופטימית טוענים שבחברה שבה הטכנולוגיה גורמת למוצרי צריכה רבים להיות זולים מאוד, עוני אינו עוני אמתי: ברור שיהיו עשירים יותר ועשירים פחות, אבל רמת החיים הממוצעת תהיה גבוהה ואף אחד לא יהיה רעב. בעלי מקצוע שהוחלפו במחשבים מתוחכמים יוכלו תמיד למצוא עבודה בתחומים שבהם מחשבים אינם יכולים להחליף בני אדם: אמנות, יועצי זוגיות ומדריכי יוגה, לשם הדוגמה. במילים אחרות: אין מה לדאוג, ואל תקשיבו לפסימיסטיים. הטכנולוגיה תביא לעולם טוב יותר.

"יומני היקר, המשך.

אני יודע שכבר כתבתי את זה אלף פעם, אבל החיים באמת יפים… אני והאישה קופצים לבקר את הילדים עוד מעט. יש לי כל כך הרבה זמן לראות את הנכדים, שכמעט נמאס להם ממני. התחלתי ללמוד יוגה, דרך אגב, אצל דינה בר מנחם. מאז ש'עורך לשוני 5000' החליף גם אותה, היא עברה ללמד יוגה. אני חושב שאתמיד בזה: תנוחת הלוטוס טובה לגב שלי וחוץ מזה… מה כבר יש לי לעשות כל היום?…"

זו הייתה, כאמור, גרסא אפשרית ראשונה של המציאות העתידית שבה נחייה. לא כולם מסכימים עמה.

"השניים באוגוסט, 2044.

יומני היקר,

השעון המעורר שוב פעם התקלקל, וקמתי רק בעשר וחצי בבוקר. השעונים הזולים האלה עולים גרושים, אבל שווים לתחת. גם המכונה של השייקים, אותו דבר: עשרים פעם אני לוחץ על הכפתור של הפירות הטרופיים, אבל מקבל נוזל מגעיל עם טעם מוזר שגורם לי לבחילה במשך כל היום.

אין מה להגיד: החיים בזבל. אני כל כך מתגעגע לחיים שהיו לי לפני שלושים שנה: לקום בבוקר, להתגלח כמו בן אדם, לשתות איזה כוס קפה עם החבר'ה בעבודה… אלו היו החיים, אני אומר לכם. מאז שהתכנה הזו, 'מהנדס 3000' תפסה את המקום שלי בעבודה, אין לי מה לעשות. אני מרוח במיטה כל הבוקר, ואין לי כסף אפילו לשדרג את המכונה של השייקים. פעם כתבתי 'עושים היסטוריה!', אבל מאז ש'פודקאסטר 4000' החליף אותי גם שם, אפילו את זה כבר אין לי. רציתי לחזור ולהפיק את התוכנית, אבל המאזינים טוענים שהבדיחות של המחשב מוצלחות יותר. אז אני כל היום יושב ומבזבז את הזמן עם משחקי מחשב… מה כבר יש לי לעשות כל היום?.."

בדומה לציטוט של ביל גייטס שפתח את הפרק, הוגים רבים טוענים שהקדמה הטכנולוגית עלולה להביא לשינויים מעמיקים מאוד בשוק העבודה העולמי – שינויים שלא בהכרח ייטיבו עם רוב האוכלוסיה. גישתם מתבססת על ההנחה כי 'מה שהיה, לא בטוח שיהיה'.

במדע הבדיוני, הרובוטים והמחשבים עושים כמעט תמיד תפקידים פשוטים ומלוכלכים שבני אדם אינם אוהבים לעשות: ברוב הסרטים נמצא את הרובוטים במפעלים רועשים, מנקים רצפות, גוזמים עצים ומבצעים מטלות לא נעימות דומות. בעולם האמתי יש, כמובן, רובוטים גם בתפקידים אלה – אבל לא בהיקף שסופרי המד"ב שיערו לעצמם. רובם המכריע של המנקים והגננים הם בני אדם, וגם במפעלים מתוחכמים יש עדיין בני אדם בכל פינה. כפי שגילינו במרוצת העשורים האחרונים, אופיו של המחשב הוא כזה שקשה מאד להיעזר בו כדי לגזום עצים – אבל קל מאוד להיעזר בו בפעולות שקשורות במידע ועיבוד, כמו למשל ביצוע חישובים מורכבים או חיפוש במאגרי מידע גדולים. התוצאה היא שאט אט אנו מגלים שמי שמוחלף על ידי המחשב אינם המנקים והגננים – אלא עורכי הדין, רואי החשבון, המהנדסים, הרופאים ושאר בעלי מקצועות הצאוורון הלבן.

פרופסור דיוויד אוטור מאוני' MIT היטב להגדיר את המצב החדש שנוצר:

“הפרדוקס הוא שמסתבר שכל דבר שנראה קשה מנקודת המבט של בני אדם, דווקא לא קשה לתכנת – וכל דבר שנראה קל דווקא קשה לתכנת. קל לנו יותר לתכנת מחשב שישחק שחמט ויהיה בלתי מנוצח, מאשר לתכנת מחשב שיידע לרוקן מדיח כלים, למשל. אז מה שקרה זה שמשרות שדורשות מיומנות יחסית – משרות פקידותיות, למשל – עברו אוטומציה. פעם פקידות היתה עבודה של אנשים מיומנים ביותר. פקידים היו משכילים במיוחד: הם סיימו לימודי תיכון, הם ידעו לנהל חשבונות. ככל שהחינוך השתפר המקצוע הזה נהפך לפחות יוקרתי, אבל עדיין טוב למדי, כי היתה דרושה מיומנות כדי לעשות אותו. אבל זה נשחק יותר ויותר ככל שהטכנולוגיה התקדמה. זאת ההפתעה הלא נעימה שטומנת הטכנולוגיה לבעלי מקצועות מסוימים.”

מי הם אותם 'בעלי מקצועות מסוימים' אשר פרופ' אוטור מאמין כי צפויה להם הפתעה לא נעימה בעתיד? במחקר שהתפרסם ב-2013 טענו זוג חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד כי כמעט חמישים אחוזים מהמשרות הקיימות כיום עומדות להיעלם בתוך מספר עשורים. מקצועות בתחום התחבורה – נהיגת מוניות ומשאיות, למשל – ייעלמו כשהמכוניות האוטונומיות שמפתחות גוגל וחברות רבות יעלו על הכבישים. מקצועות משרדיים כגון ראיית חשבון ועריכת דין נמצאים בסיכון בעקבות פיתוחם של מחשבים בעלי בינה מלאכותית מתוחכמת. לא סביר להניח שנמצא טייסים אנושיים בתא הטייס בעוד עשרים שנה.

זאת ועוד, גם מקצועות שבהם סביר להניח שלא ניתן יהיה להחליף בקלות את בני האדם במחשבים – עשויים בכל זאת לסבול משחיקה מסוימת כשחלק הולך וגדל של הפעילות יעבור לידי המחשב. דוגמה עדכנית היא שירות בשם 'הטורקי המכני' (Mechanical Turk) שמציעה חברת אמזון. אמזון מציעה לגולשים לבצע פעולות פשוטות וקצרות שמחשבים אינם מסוגלים לעשות, ולקבל תמורתן סכומי כסף זעירים – עשרות סנטים עד דולרים בודדים, בדרך כלל. פעולות אלה יכולות להיות, למשל, מתן כותרות לתמונות, תיוג תמונות לפי הנושאים המופיעים בהם, או קריאה ואישור של תגובות גולשים באתרים מסחריים. אמנם יש אנשים, בעיקר במדינות לא מפותחות, שמצליחים להוציא את לחמם בעבודות שכאלה – אבל קשה לומר על פעולות כגון תיוג תמונות ואישור תגובות שהן מרתקות או מאתגרות במיוחד.

אותה מגמת שחיקה וכרסום במידת העניין והאתגר קיימת גם במקצועות מורכבים בהרבה. למשל, התכנות שבהן נעזרים מהנדסים הולכות ונעשות מתוחכמות יותר משנה לשנה, ו'נוגסות' בנפח העבודה שפעם היה נחלתו של המהנדס האנושי. בתחום האלקטרוניקה, ניתן כיום להזין את הדרישות והאילוצים מהמוצר לתכנה מתאימה – והיא מפיקה שרטוט של מעגל חשמלי שבסבירות גבוהה יעשה את העבודה. המהנדס עדיין נדרש לבדוק את השרטוט ולוודא את תקינותו – אבל זו עבודה שנחשבת למעניינת ומאתגרת הרבה פחות מאשר פיתוח עצמאי של מעגל חשמלי. המהנדס יכול, עקרונית, לתכנן את המעגל בכוחות עצמו – אבל פיתוח עצמאי יהיה יקר וממושך יותר, ואין היגיון כלכלי בהתעלמות מהעובדה שמחשב יעשה אותה העבודה בכמה שניות.

ולבסוף, יש גם מקצועות שלמרות שאי אפשר להעבירם לידי המחשב – הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת להעביר אותם לבני אדם שנמצאים בקצהו השני של כדור הארץ, ושיעשו את אותה העבודה ברבע מהמחיר. הדוגמה המוכרת ביותר בימינו היא מרכזי שירות ותמיכה טלפוניים שנמצאים בהודו ומעניקים שירות ללקוחות בארצות הברית ובאירופה.

השורה התחתונה של תחזיות עגומות אלה היא שחיקה הולכת וגוברת של שוק העבודה במדינות המפותחות: בעלי מקצוע רבים מתחומי הצאוורון הלבן יאבדו את מקום עבודתם למחשבים ולתכנות מתוחכמות או לעובדים זולים יותר במדינות רחוקות. המקצועות שבכל זאת 'ישרדו' את מהפכת המידע יהיו משעממים יותר, ויחד עם הירידה ברמת האתגר האינטלקטואלי צפויה גם ירידה תואמת בשכר על העבודה. שיעור האבטלה ינסוק באופן חד, ואחוז העניים מקרב האוכלוסיה יחד עמו.

הסכנה הגדולה ביותר שעלולה לנבוע משינויים אלה, מזהירים הכלכלנים, היא קיטוב חברתי: ככל שיותר מקצועות צאוורון-לבן ייעלמו ויישחקו, כך יילך וייעלם מעמד הביניים. בקצה אחד של הסולם החברתי יהיו ה'מגה-עשירים': בעלי המפעלים והחברות שירוויחו מירידת עלויות הייצור, יחד עם אותם אנשים נדירים ויצירתיים במיוחד שאי אפשר יהיה להחליף אותם במחשבים. מטבע הדברים, שכבה זו תהיה דקה למדי. רוב בני מעמד הביניים-לשעבר יידחקו מטה, אל המעמד הנמוך: לא תהיה להם ברירה אלא לעבוד במקצועות שנחשבים לנחותים יותר כגון ניקיון, שירות וכו', שכן דווקא בתחומים אלה חדירת האוטומציה אטית יחסית ותהיה עדיין דרישה לידיים עובדות. רמת השכר שלהם תרד בהתאם, כמובן, ויחד אתה רמת החיים.

ייתכן ואנחנו צופים בניצניו של קיטוב זה גם בימינו אנו. חברת 'אינסטגרם', למשל, משרתת עשרות מיליוני לקוחות בכל רחבי העולם. כשנמכרה אינסטגרם לפייסבוק ב-2012 תמורת כמיליארד דולר, היו בה שלוש עשרה עובדים בלבד. בעולם 'הישן', זה שלפני האינטרנט ומהפכת המידע, חברה בינלאומית המשרתת מיליוני לקוחות הייתה מעסיקה עשרות אלפי עובדים, כנראה.

אם יתממשו התחזיות לגבי קיטוב חברתי עמוק שכזה, סביר להניח שנראה גם יותר ויותר תופעות של התמרמרות, כעס כנגד השלטונות ושנאה בין המעמדות…במילים אחרות, שובו של המלך לוד.

"יומני היקר, המשך.

אני יודע שכבר כתבתי את זה אלף פעם, אבל החיים באמת בזבל… אני והאישה תקועים בבית כל היום, ורבים כל הזמן. הפיתרון היחיד הוא ללכת לבקר את הנכדים, אבל גם להם כבר נמאס ממני. בלית ברירה התחלתי ללמוד יוגה אצל דינה בר-מנחם: מאז ש'עורך לשוני 5000' החליף גם אותה היא מוציאה עלי את התסכולים שלה, ולא משנה כמה אני מנסה להסביר לה שתנוחת הלוטוס לא מתאימה לגברים בני 69. הגב שלי גומר אותי, אבל אני חייב לצאת קצת מהבית. אחרת, מה כבר יש לי לעשות כל היום?…"

מי משני התרחישים שהצגתי – התרחיש האופטימי שבו כולנו נהנים וחיים בעושר ובאושר, או התרחיש הפסימי של אבטלה גואה וקיטוב חברתי – אכן יתממש? זו שאלה פתוחה, עדיין. מה שבטוח הוא שמפת התעסוקה עומדת להשתנות, ועל הממשלות במדינות המפותחות להכין את עצמן לשינויים אלה מוקדם ככל האפשר.

אחד הפתרונות האפשריים למניעת עוני וקיטוב חברתי הוא קביעת 'דמי מחייה' – קצבות אבטלה, אם תרצו – שתבטיח רמת חיים נאותה גם למי שאיבדו את מקום עבודתם למחשבים. המקור לקצבות אלה יהיה מיסוי שיוטל על חברות שיפטרו עובדים אנושיים ויחליפו אותם במחשבים. אפשרות נוספת היא חקיקה שתכריח כל חברה להעסיק מספר מסוים של בני אדם, ויהי מה.

פתרון נוסף הוא השקעה גדולה יותר בחינוך. המירוץ בין העובד האנושי והתוכנה שמחליפה אותו יוכרע על השאלה למי יש את הכישורים המתאימים כדי לבצע את המשימה טוב יותר. למחשב יש את יתרון המהירות, אך בני האדם יצירתיים וגמישים יותר. חינוך טוב מסייע לעובד להפיק את המירב מאותה יצירתיות וגמישות – אך ייתכן ומערכת החינוך הותיקה והמיושנת לא תתאים למציאות בה הטכנולוגיה מתקדמת בצעדי ענק משנה לשנה. במציאות שבה העובד נדרש להתחרות מול מחשבים שהולכים ומשתכללים משנה לשנה, ייתכן ולא נוכל להרשות לעצמנו להפסיק ללמוד בגיל 18 או בסיום התואר. יכול להיות שבעתיד חוק חינוך חובה יכריח את כולנו לחזור אל הספרים, המחברות ושיעורי הבית אחת לעשר שנים, למשל: גם בגילאי שלושים, ארבעים וחמישים.

ויכול להיות שהחברה האנושית עצמה תדע להכיל את השינוי הדרמטי הזה ולהתמודד עמו ללא צורך בחקיקה מיוחדת. מי יודע, אולי בעתיד נחליט שיש חשיבות מיוחדת לעבודה אנושית ושכדאי לשמר אותה – באותו האופן שבו ישראלים רבים חשים שכדאי לתמוך במפעלים מקומיים על חשבון מוצרים מיובאים. את המדבקות הכחולות-לבנות של 'מיוצר בישראל' יחליפו, אולי, מדבקות עם הכיתוב 'מיוצר על ידי בני אדם'.

בדבר אחד אתם יכולים להיות בטוחים: יהיה מה שיהיה, עושים היסטוריה תמיד תישאר בידיים אנושיות!

http://www.ranlevi.com/texts/ep144_the_future_of_work_text/

עושים היסטוריה 140, 141: ההיסטוריה של מחשוב ענן (Hebrew)

mp3 חלק א
mp3 חלק ב

המונח 'מחשוב בענן' פרץ לחיינו לפני מעט יותר מחמש שנים, בסך הכל – אך כבר היום יש לטכנולוגיה השפעות מרחיקות לכת על האופן שבו אנו עושים שימוש במחשבינו. בחלק ראשון זה של הפרק, נדון בשורשיה המוקדמים של טכנולוגיית הענן בשנות השישים של המאה הקודמת: הימים שבהם מחשבים מילאו חדרים שלמים, ומתכנתים אמיתיים ניקבו חורים בכרטיסיות…



0515: על ג'וזף ליקליידר (Licklider) וחזונו – להפוך את המחשוב למשאב זמין ברשת ה'אינטר-גלקטית'…
1050: על שיתוף זמן (Time Sharing), עיבוד אצווה (Batch Processing) ומה שביניהם.
1400: על מולטיקס (Multics), המחשב (ומערכת ההפעלה) שחולל מהפכה בעולם המחשב.

כשהשתלט המחשב האישי על עולם הטכנולוגיה בשנות השמונים, נדמה היה כי פרדיגמת 'המחשוב כמשאב' אינה רלוונטית עוד. בפרק זה נספר כיצד טכנולוגיית האינטרנט החזירה לחיים את המחשבים המרכזיים של שנות השמונים, ונדגים את יתרונותיה – וחסרונותיה – של טכנולוגיית הענן באמצעות סיפורו של 'דף הבית של האינטרנט', הלוא הוא reddit.com.



0550: כיצד החזירה Amazon.com את טכנולוגיית הענן לחיים, ומדוע שקל ג'ף בזוס לרכוש מגני ברכיים?…
1215: על 'אפקט פריי', וכיצד מממש סטיבן פריי (Fry), הסופר והקומיקאי הבריטי המעולה, את חזונו של לארי ניבן, סופר המד"ב?
1530: מהי הדמות האהובה ביותר על ג'רי בסדרה 'סיינפלד', וכיצד כמעט הצליח ברק אובמה להוריד מהרשת את reddit.com, אחד האתרים הפופולאריים ביותר באינטרנט?


http://www.ranlevi.com/2014/03/25/ep140_cloud_computing_part_a/
http://www.ranlevi.com/2014/04/13/ep141_cloud_computing_part_b/

Ниже есть продолжение.

יש פתגם אנגלי שאומר, בתרגום חופשי, בערך כך: "כדי להוכיח שהפודינג טעים, צריך לאכול אותו" – דהיינו, כדי לוודא שמשהו באמת עובד כמו שצריך, יש לנסות אותו בפועל. הפתגם הזה ותיק מאוד, בן כמה מאות שנים לפחות. למעשה, הוא עתיק כל כך עד שבמקור, המילה 'פודינג' כלל אינה מתייחסת למאכל הנוזלי והמתוק שאנחנו מכירים כיום: בפתגם המקורי, 'פודינג' הוא בכלל סוג של נקניקיה. מדוע אני מספר לכם את כל זה? כדי להדגים שעל אף שטכנולוגיית הענן היא טכנולוגיה צעירה יחסית – בת כמה שנים ספורות בגלגולה הנוכחי – היא בהחלט עוברת את מבחן הפודינג הוותיק. כמעט כל מי שמחובר לאינטרנט בימינו נעזר בטכנולוגיה זו בכל רגע נתון, גם אם הוא אינו מודע לכך.

מהי 'טכנולוגיית הענן'? הביטוי 'טכנולוגיית ענן' (או 'מחשוב ענן') הוא בסך הכול שם מפוצץ לעיקרון פשוט למדי.

כשאתה יושב מול השולחן וכותב על פיסת נייר, אתה עושה זאת באופן מקומי: אתה, העט והנייר נמצאים כולם באותו המקום. לעומת זאת, תוכל להכתיב את הטקסט למישהו דרך הטלפון: אתה בחדרך, ומישהו מפעיל את העט והנייר במקום מרוחק. באותו האופן, כשאתה יושב מול המחשב וכותב במסמך Word, אתה עושה שימוש בשירותים שמעניק לך המחשב שמולו אתה יושב: תכנת ה-Word מאוחסנת במחשב שלך. כשאתה כותב דואר אלקטרוני ב-Gmail, לעומת זאת, אתה עושה שימוש במחשביה של חברת "גוגל" שנמצאים אי שם בעולם. התכנה Gmail אינה פועלת על המחשב האישי, כי אם במחשב מרוחק כלשהו. המחשב המקומי שלך, במקרה זה, אינו יותר מאשר 'קו הטלפון' שבאמצעותו אתה יוצר קשר עם מחשביה של גוגל. המילה 'ענן', אגב, באה לסמל את העובדה שברוב המקרים המשתמש כלל אינו יודע היכן בעולם נמצא אותו מחשב מרוחק שמולו הוא עובד – דהיינו, מיקום המחשב המרוחק נותר מעורפל ולא מוגדר.

כאמור, רובנו עושים שימוש בטכנולוגיית הענן באופן יום יומי: בכל פעם שאנחנו משתמשים ב-Gmail, מגבים קבצים בשירותי אחסון מקוונים או כותבים בבלוג – אנחנו נעזרים בשירותיהם של מחשבים מרוחקים. הפודינג, או 'טכנולוגיית הענן', מוכיח את עצמו כטעים בכל דקה ביום, בכל יום. ייתכן ותופתעו לגלות, עם זאת, שלא תמיד נחשב רעיון המחשוב המרוחק כרעיון מוצלח. האנשים שניסו לממש את טכנולוגיית הענן – או ליתר דיוק, את עקרונותיה הבסיסיים – נאלצו להתמודד לא רק מול האתגר הטכנולוגי, אלא גם מול ספקנות לא מבוטלת.
מחשוב אצווה

מתכנת, באופן טיפוסי, עובד בהפוגות: הוא חושב קצת, כותב כמה שורות של קוד, שוב חושב, ושוב כותב. בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת – ימיו הראשונים של עידן המחשב – היו המחשבים גדולים ויקרים, וכל דקת עבודה שלהם עלתה מאות ואף אלפי דולרים. החברה או האוניברסיטה שהחזיקה במחשב לא הרשתה לעצמה הפוגות שכאלה: כל שנייה שבה המחשב אינו מחשב חישובים, היא שנייה מבוזבזת.

כדי לחסוך בזמן ובכסף, אם כן, נהגו מתכנתים לעבוד בשיטה המכונה 'עיבוד באצווה' – Batch Processing: כל מתכנת היה כותב את התכנה שלו בחדרו, הרחק מהמחשב, ואז מדפיס אותה על כרטיסיות קרטון מנוקבות. טכנאים היו אוספים כרטיסיות ממספר מתכנתים, ורק אז מזינים אותן יחד למחשב. המחשב היה מעבד את הכרטיסיות בזו אחר זו ברצף, וכך היה נחסך אותו 'זמן מת' של המתנה למתכנת. החיסרון הברור של השיטה הוא שהמתכנת היה מקבל לידיו את תוצאות העיבוד רק כעבור מספר שעות, במקרה הטוב. אם הייתה לו שגיאה בקוד התכנה – אפילו שגיאת הקלדה סתמית – נדרשו שעות כדי לתקן אותה. עבודת התכנות הייתה ארוכה ומייגעת.

ג'וזף ליקלידר (Liklider) היה פסיכולוג אמריקני ובזמן מלחמת העולם השנייה חקר נושאים שונים בתחומי האקוסטיקה והשמיעה האנושית. במסגרת עבודתו נחשף ליקלידר – או 'ליק', כפי שכונה על ידי עמיתיו – לשדה הצומח של מחשוב ותקשורת אלקטרונית. הוא למד לתכנת בכוחות עצמו, והפנה את מחקריו אל הקשר שבין האדם והמכונה, שילוב הפסיכולוגיה והטכנולוגיה.

ליק לא היה מהנדס אלקטרוניקה בהשכלתו, אך הבין מיד את החסרונות שבשיטת עיבוד האצווה ועד כמה היא פוגעת ביעילות המתכנתים: כל טעות קטנה בקוד התכנה גורמת לעיכובים ארוכים, במקום שתתגלה ותוקן בזריזות. הוא האמין שעבודה מול מחשב צריכה להיות אינטראקטיבית, בזמן אמת, וחיפש טכנולוגיה חדשה שתאפשר אופן עבודה שכזה. בשנת 1962 זכה ליקלידר בהזדמנות שלה ציפה. לאחר שורת תפקידים מובילים בתעשייה ובאקדמיה, הוא מונה למנהל בכיר ב-DARPA, סוכנות המחקר של משרד ההגנה האמריקני, וקיבל לידיו תקציבים בהקף מיליוני דולרים למימוש תכניות מחקר פורצות דרך, לפי שיקול דעתו.

אם שמו של ג'וזף ליקלידר מוכר למאזיניה הוותיקים של 'עושים היסטוריה!', אין זאת במקרה: הקדשתי לו חלק ניכר מהפרק שעסק בהיסטוריה של האינטרנט. ליק היה אדם בעל חזון ומעוף יוצאי דופן: הוא חזה את ההשפעה האדירה שתהיה למהפכת המידע על האנושות, ובמסגרת פועלו בסוכנות DARPA סייע לקדם מחקרים וניסויים שהבשילו, שנים רבות מאוחר יותר, לטכנולוגיית האינטרנט.

ליקלידר ביקש לקדם גם טכנולוגיות שיסייעו לפתור את חוסר היעילות והסרבול שיצרה שיטת עיבוד האצווה בעבודת מתכנתים, וחיפש בקרב האקדמיה האמריקנית חוקרים ומדענים שיפתחו את הטכנולוגיות הללו. זו לא הייתה משימה של מה בכך: היו לא מעט אנשי מחשבים, גם מהמובילים בתחום, שחשבו שהאטיות שמאלצת שיטת עיבוד האצווה היא דווקא יתרון, ולא חיסרון. הדרך ה'נכונה' לתכנת, לשיטתם, הייתה לחשוב טוב-טוב לפני כל לחיצה על מקשי המקלדת ולשקול בכובד ראש כל שורת קוד. העובדה שכל שגיאה בקוד התכנה גררה עיכובים של שעות ארוכות הייתה, לשיטתם, דבר טוב כיוון שהיא הכריחה את המתכנתים לחשוב. עבודה מהירה הייתה 'בזבזנית' וקלת ראש.

ליקלידר הבין כבר אז את מה שכל איש תכנה יודע היום: ככה אי אפשר לעבוד. כל מתכנת שוגה, והדרך הנכונה להתמודד עם שגיאות אלה היא לגלות ולתקן אותן בזריזות האפשרית. האמונה שניתן למנוע ממתכנת לשגות באמצעות אטיות כפויה היא אמונה נאיבית וחסרת בסיס בעולם האמתי.

ליק מצא באקדמיה חוקרים שחשבו כמותו, ובפרט באוניברסיטת MIT. MIT הייתה חממה טכנולוגית שאירחה כמה מהמוחות המבריקים והיצירתיים בתחום מדעי המחשב וחקר האינטליגנציה המלאכותית, כגון מארווין מינסקי, ג'ון מקרתי ורוברט פאנו. חוקרים אלה חלקו עם ליק חזון משותף שבו המחשוב – היכולת לעבוד מול מחשב ולנצל את כוח העיבוד שלו – יהפוך ביום מן הימים לשירות ציבורי ואוניברסלי, בדומה לשירותי המים והחשמל שמספקת רשות מקומית לתושבי עירה. כשאנו רוצים לשתות כוס מים, אנחנו פותחים את הברז ומצפים שייצאו ממנו מים באותו הרגע. כשאנחנו זקוקים לחום, אנחנו מחברים את התנור לשקע ומצפים שיזרום ממנו חשמל. השאלה מהיכן מגיעים המים או כיצד מיוצר החשמל אינה מעניינת אותנו. באותו האופן, ליק ואנשי חזונו רצו שגם משאבי מחשוב יהפכו לתשתית אוניברסלית שכזו, שתהיה זמינה לכל מי שזקוק זה בכל זמן ובכל מקום, ולא רק כשבמקרה מתפנה מקום בסלסילת הכרטיסיות שמחזיק טכנאי המחשב בידיו.

ליק תיאר את הרעיון באופן קולע במזכר רשמי שכתב ב-1963 לעמיתיו באקדמיה, תחת הכותרת הבלתי-שגרתית: 'מזכר לחברים ולשותפים של רשת המחשב האינטר-גלקטית'. ה'רשת האינטר-גלקטית' היא, במקרה הזה, אותה רשת מחשבים חובקת עולם עתידית שדמיין ליקלידר לעצמו, דהיינו – האינטרנט של ימינו. ליק תיאר את האופן שבו תיראה עבודה מול מחשב בעולם עתידי ואוטופי.

נניח, כתב ליק, שערכתי ניסוי מדעי כלשהו ואני מעוניין לנתח את תוצאותיו. אני זקוק לתכנה מסוימת – אך היא אינה נמצאת על המחשב שברשותי. באמצעות הרשת האינטר-גלקטית אוכל לפנות אל מחשב מרוחק ולמצוא שם את התכנה שלה אני זקוק. באותו האופן, אם כתבתי תכנה שמישהו אחר יוכל למצוא אותה מועילה – אוכל לאחסן אותה במחשב המרוחק, שם יוכלו אחרים לאתר אותה ולשאול אותה לצרכיהם. קל לראות שהדוגמה שנתן ליקלידר מתארת היטב את מה שאנחנו מכירים כיום כטכנולוגיית הענן: כשאני רוצה לשלוח דואר אלקטרוני, למשל, אני פונה אל מחשביה של גוגל ומוצא שם את Gmail, התכנה שתאפשר לי לשלוח את המייל. השירות שמציעה גוגל זמין לי בכל רגע שארצה – עשרים וארבע שעות ביממה, 365 ימים בשנה – באותו האופן שבו החשמל זמין בשקעים שבקיר והמים בוקעים מהברז בכל רגע.
שיתוף זמן

כיצד ניתן יהיה ליישם את חזון הענן? החוקרים ב-MIT, ובאוניברסיטאות נוספות ברחבי ארה"ב, השתעשעו ברעיון חדשני בשם בשם 'שיתוף זמן' – Time Sharing – שהיה בעל פוטנציאל להחליף את שיטת עיבוד האצווה המקובלת.

בשיטת עיבוד האצווה, העבודה מול המחשב נעשית באופן טורי: משתמש א' – או ליתר דיוק, הכרטיסיות של משתמש א' – עוברות עיבוד במחשב, וכשהוא מסיים מחליף אותו משתמש ב', ואז ג' וכן הלאה. בשיטת שיתוף זמן, כל המשתמשים עובדים במקביל זה לזה על אותו המחשב ובאותו הזמן. ניתן לעשות זאת כיוון שהמחשב מהיר מספיק כדי להעניק לכל אחד מהמשתמשים את האשליה שהוא המשתמש היחיד. בזמן שחולף בין שתי הקלדות על המקלדת, המחשב מסוגל לעבור למשתמש אחר, להעניק לו את השירות הרצוי ואז לחזור אל המשתמש הראשון. הדבר דומה למלצר שמשרת מספר שולחנות במסעדה: בזמן שהסועדים בשולחן אחד לועסים, המלצר לוקח הזמנות משולחן שתיים, ואז חוזר לשולחן אחד כדי לפנות את הצלחות.

שיטת 'שיתוף הזמן' מנצלת את זמן המחשב ביעילות גבוהה בדומה לזו של עיבוד האצווה, כיוון שאם מדובר במאות משתמשים שעובדים בו זמנית, סביר להניח שבכל רגע נתון מישהו מהם יבצע פעולה שדורשת עיבוד וכך יימנע אותו 'זמן מת' ומבוזבז. יתרון בשיתוף הזמן הוא שכל משתמש עובד מול המחשב בזמן אמת: המתכנת יכול לכתוב את התכנה שלו, להריץ אותה ולקבל משוב מיידי על התוצאות, ללא המתנה ארוכה ומתסכלת.

החוקרים ב-MIT בנו, עוד בתחילת שנות השישים, מחשב בשם CTSS שהיה מסוגל לשרת עד שלושים משתמשים בו זמנית בשיטת שיתוף הזמן. המשתמשים ישבו מול מסופים בעלי מסך ומקלדת – Terminals, בלעז – שהיו מחוברים למחשב המרכזי באחד המבנים בקמפוס. המסופים עצמם היו 'טפשים': לא הייתה בהם יכולת עיבוד, והם שמשו רק כצינור שדרכו עבר המידע בין המשתמש והמחשב.

ה-CTSS היה הדגמה טובה שסייעה להוכיח את היתרונות שבעבודה אינטרקאטיבית מול מחשב מרוחק – אבל לא יותר מאשר הדגמה. CTSS הייתה 'אלתור' שהתבסס על מחשב קיים שלא תוכנן מלכתחילה לעבודת מספר משתמשים. כדי לבחון את הרעיונות החדשניים ברצינות, היה צורך במחשב שתוכנן ונבנה באופן ייעודי לצורך עבודה רבת–משתמשים.

בעזרת הקשרים שהיו לו ב-MIT, עוד מימיו כאיש אקדמיה, דחף ליקלידר ודרבן להקמת מעבדת מחקר חדשה בשם 'פרוייקט MAC' – ראשי תיבות של Multi Access Computer. ליק דאג לספק ל'פרויקט MAC' תקציבים בסך מיליוני דולרים בכל שנה למשך מספר שנים, ובכך אפשר למדענים להשקיע את כל מרצם בעבודה, ללא הסחת דעת.
מולטיקס

התוצאה הייתה מחשב חדשני ויוצא דופן בשם 'מולטיקס' Multics, שתוכנן ונבנה במחצית השניה של שנוות השישים, בשיתוף פעולה עם החברות General Electric ומעבדות בל. מולטיקס היה מסוגל לשרת לא עשרות כי אם אלפי משתמשים בו זמנית, ממסופים שהיו מותקנים ברחבי הקמפוס ואפילו בבתיהם הפרטיים של החוקרים.

מולטיקס היה מחשב פורץ דרך. המדענים שתכננו אותו שילבו בתוכו כמה וכמה רעיונות מתקדמים שנועדו לתמוך ביכולת שיתוף הזמן של המחשב. למשל, היו בו שני מעבדים במקום אחד, וכל חלק במערכת – ממעבד ועד כרטיס זיכרון – היה ניתן להחלפה תוך כדי פעולה, מבלי שיהיה צורך לכבות את מולטיקס או להפריע לעבודת המשתמשים בו. מתכנני מולטיקס הקדישו, בפעם הראשונה, מחשבה רצינית ליישום עקרונות אבטחת המידע, שהרי כל משתמש רצה שהמידע שלו יישאר מוגן מפני שינוי ומחיקה שיבצעו משתמשים אחרים.

מולטיקס איפשר לאנשי המחשבים הזדמנות לעבוד בעולם החדש והבלתי מוכר שבו מתכנת יושב מול מסוף, כותב תכנה – והמחשב מבצע את פקודותיו באופן מיידי. יעילותם המוגברת של המתכנתים אפשרה להם לכתוב תכנות מורכבות יותר ממקודם, מורכבות שדרשה כלים ונהלי עבודה חדשים ומתאימים יותר. המשתמשים היו גם צריכים להתרגל לצורת עבודה חדשה שבה אם נתקלת בבעיה כלשהי, לא יכולת פשוט להוציא את הראש מהדלת ולשאול את הטכנאי מה לעשות שכן אתה בבית, ועמיתיך ישבו במרחק קילומטרים ממך.

מולטיקס לא היה חף מבעיות, כמובן. יכולות העיבוד המתוחכמות שלו באו על חשבון מורכבות וסרבול שחלק גדול מהמתכנתים לא אהבו במיוחד. למשל, שני מהנדסים במעבדות בל – דניס ריצ'י וקן תומסון – סלדו כל כך ממורכבותו של מולטיקס, עד שכשבאו לתכנן את מערכת ההפעלה החדשה שיצרו, הם קראו לה Unix – מלשון 'Uni', יחיד – כאנטיתזה ל-'Multi' של מולטיקס. אך אף על פי כן, לרעיונות החדשניים שמומשו במולטיקס הייתה השפעה דרמטית על המחשבים שבאו אחריו. בכל הקשור למודולריות ולאבטחת המידע וכן בעניין אספקטים שונים של ניהול זיכרון המחשב שלאחר מכן יושמו במערכות הפעלה אחרות. שפת התכנה המפורסמת BASIC נוצרה כדי לאפשר לסטודנטים לתכנת מחשבים המבוססים על שיתוף זמן בקלות רבה יותר. אפילו ריצ'י ותומסון, על אף הביקורת שהייתה להם על מולטיקס, שאלו ממנו רעיונות – למשל, בתחום ניהול מערכת קבצים – שמלווים אותנו עד היום, למשל: לינוקס, OS X של אפל ומערכות הפעלה רבות אחרות, צאצאיה של Unix.

מולטיקס ו-MIT סללו את הדרך למהפכת שיתוף הזמן. החל מהמחצית השנייה של שנות השישים החלו יצרניות המחשבים להתמקד במחשבים מרובי–משתמשים ולזנוח את שיטת עיבוד האצווה, ובשנות השבעים הייתה שיטת המחשוב מרחוק באמצעות מסוף לדרך העבודה המקובלת בעולם המחשב כולו, עסקי ואקדמי כאחד. נתן פוזניאק סייע לי בתחקיר, וסיפר כי באותם הימים הוא וחבריו נהגו לכנות את צורת העבודה הזו בשם 'טנדר פרוססינג' – כולם היה נכנסים לטנדר, ונוסעים יחד ללשכת השירות שם עמדו המסופים. אגב, המחשב האחרון מדגם מולטיקס פורק רק בשנת 2000, לא מזמן במונחים יחסיים.
מהפכת המחשב האישי

בשנות השמונים, עם זאת, חל שינוי עמוק בעולם המחשוב: מחשבים אישיים, קטנים וזולים החליפו את המחשבים המרכזיים. למחשבי ה-PC הייתה עצמת עיבוד קטנה בהרבה מזו של מחשבי ה-Mainframe הגדולים והיקרים, אך היא תאמה את צורכיהם של מרבית המשתמשים הביתיים ואפילו העסקיים. המחשבים האישיים השתלטו על שוק המחשוב, ומחשבי ה-Mainframe הלכו ונעלמו. RCA, Honeywell, וענקיות אלקטרוניקה אחרות שפרחו בתקופת המחשבים המרכזיים פשטו את הרגל או נמכרו בזו אחר זו. בשנת 1991 ניסח במילים סטוארט אלסופ (Alsop), עורך מגזין המחשבים Info World, את מה שהיה קרוב לוודאי במחשבותיהם של רבים בעולם ההייטק:

"אני צופה כי מחשב ה-Mainframe האחרון ינותן מהחשמל בחמישה עשר במרץ, 1996"

מותם הצפוי של המחשבים הגדולים לא היה רק העלמה של טכנולוגיה מסוימת, כי אם סימן גם את היעלמו של הרעיון הבסיסי של 'המחשוב כמשאב': אותו אידיאל אוטופי שקידמו ג'וזף ליקלידר ועמיתיו ב-MIT שלושים שנה קודם לכן. מחשבים מרכזיים מאפשרים לנו לראות מחשוב כמשאב זמין תמידית, באותו האופן שבו מים זמינים בברזים – אך מחשבים אישיים הם כמו מכלים פרטיים על גג הבית. אם המיכל הפרטי גדול מספיק, מי צריך את חברת המים?…

בצירוף מקרים אירוני, באותה השנה שבה הכריז סטוארט אלסופ על מותם של מחשבי ה-mainframe, הפציעה טכנולוגיה מהפכנית נוספת: האינטרנט. רשת האינטרנט הייתה קיימת כבר בשנות השבעים, אך רק בתחילת שנות התשעים הורשו חברות אזרחיות ואנשים פרטיים להתחבר אליה. כשעלתה מהירות תעבורת הנתונים במידה כזו שאפשרה שיתוף משאבים בין מחשבים הנמצאים בשתי קצוות תבל – בשלו גם התנאים לחזרת המחשבים הגדולים אל הבמה.
אמזון

בשנת 1994 הקים ג'ף בזוס (Bezos), יזם אמריקני נמרץ, חנות מקוונת למכירת ספרים בשם אמזון. אמזון הצליחה והתרחבה, והחלה מוכרת אינספור מוצרים אחרים – מאלקטרוניקה ועד בגדים. לאורך זמן הרחיבה אמזון את תשתית המחשוב שלה כדי לתמוך במספר הגדל והולך של גולשים שביקרו באתרה מדי יום. כדי להוזיל את עלויות אחזקת רשת המחשבים הפנימית של החברה, פיתחו מהנדסיה של אמזון טכנולוגיה בשם EC2 – ראשי תיבות של Elastic Compute Cloud. בבסיס הטכנולוגיה עמד הרעיון הישן–חדש של 'המחשוב כמשאב': במקום לתת לכל עובד בחברה מחשב רב–עצמה אך יקר, תחזיק אמזון מאגר מצומצם של מחשבים יקרים וחזקים ותקצה משאבי מחשוב באופן דינמי ואלסטי לפי הצורך. המשתמש יכול להפעיל 'מחשבים וירטואליים' עם התכנות שלהן הוא זקוק – ולהפסיק את פעולת המחשבים הוירטואליים כשלא היה לו צורך בהם יותר.

לגישה זו היה יתרון בולט מבחינת עלות: כדי לתמוך בתשתית ה- EC2 ולהוסיף לה תכונות חדשות היה צורך בקבוצות מתכנתים קטנות, קבוצות שבאמזון כינו אותן 'Two Pizza Teams' – דהיינו, קבוצות קטנות מספיק כדי ששתי פיצות משפחתיות יספיקו כדי להאכיל את כל המתכנתים.

ב-2006 השיקה אמזון את EC2 כמוצר לכל דבר עבור לקוחות חיצוניים: מפתחי אפליקציות ובעלי אתרים יכלו כעת לרכוש 'זמן מחשב' מאמזון, באותו האופן שבו הזמינו ממנה ספרים או נעליים. התשלום עבור השימוש במחשב הוירטואלי מחושב לפי שעה: כשהלקוח מכבה את המחשב, המונה עוצר. מודל תשלומים זה הוכיח את עצמו ברוב המקרים כמשתלם יותר מבחינה כלכלית עבור הלקוח מאשר רכישת מחשב פיזי בעל יכולות עיבוד דומות. השירות שהציעה אמזון הוכיח את עצמו כשירות מוצלח ומבוקש, וחברות נוספות – ממיקרוסופט ועד גוגל – השיקו שירותי ענן משלהן.

מדוע זכו שירותיה של אמזון להצלחה גדולה כל כך, ומהם היתרונות שמציעה טכנולוגיית הענן? הנה דוגמה מעשית ששורשיה, כמו תמיד, בדוגמה *לא מעשית*: סיפור מדע בדיוני.
אפקט פריי

בשנת 1973 כתב הסופר לארי ניבן סיפור בשם Flash Crowd – 'קהל פתאומי', בתרגום חופשי. במרכז הסיפור עומדת המצאה מגניבה: תא טלפורטציה שמאפשר לאנשים לדלג מכל מקום לכל מקום על כדור הארץ באותו הרגע, ובזול. במהלך העלילה סוקר ניבן את ההשלכות שנובעות מההמצאה זו, ובראשן תופעה חברתית בלתי צפויה בשם Flash Crowd. אם במקום כלשהו בכדור הארץ מתרחש אירוע מעניין הזוכה לכותרות בתקשורת, כמעט מיד מדלגים אליו המוני בני אדם סקרנים מכל קצוות כדור הארץ. ההתאספות הפתאומית יוצאת עומס, צפיפות ואי סדר ציבורי שמתדרדר לכדי התפרעויות ואלימות. סיפורו של ניבן נכתב שנים רבות לפני שהאינטרנט חדר לתודעת הציבור, אך הוא חזה במדויק תופעה נפוצה ומוכרת מאוד באינטרנט.

אחסון אתר אינטרנט הוא דוגמה לשירות מחשוב נפוץ. כל אתר יושב על מחשב כלשהו המכונה 'שרת', שתפקידו להגיש לגולשים המבקרים באתר את המידע שאותו הם מבקשים. בלוג ממוצע, לצורך הדוגמה, מקבל כמה עשרות עד מאות גולשים בכל שעה: השרת שעליו הוא מאוחסן תואם את רמת העומס הזו. המצב דומה למסעדה שבה רק שלושה או ארבעה שולחנות תפוסים, ומלצר אחד משרת את כולם ללא קושי.

סטיבן פריי (Fry) הוא סופר וקומיקאי בריטי שזוכה להצלחה אדירה ברחבי העולם כולו: צופים ישראלים יזכרו אותו מהסדרה הקומית 'הפתן השחור' עם רואן אטקינסון וכשותפו של יו לורי בתוכנית 'קטעים עם פריי ולורי'. לחשבון הטוויטר של פריי יש, נכון לכתיבת שורות אלה, למעלה משישה וחצי מיליון עוקבים. המשמעות המעשית של מספר זה היא שכשסטיבן פרי מפרסם בטוויטר שלו קישור לאתר כלשהו – למשל, המלצה על פוסט מעניין בבלוג – מאות אלפי גולשים נוהרים אל אותו האתר, כמעט בו זמנית.

המלצה של סטיבן פריי בטוויטר יכולה להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לבלוגר – וגם הדבר הגרוע ביותר. צונאמי הגולשים הפתאומי הזה מטיל עומס כבד על מחשב השרת: כמו למשל אוטובוס תיירים שעוצר לפני מסעדה, ולפתע המלצר המסכן שלנו מוצא את עצמו מטפל בשלושים שולחנות במקום בשלושה. בדומה למלצר, מחשב השרת 'טובע' תחת זרם הבקשות והגולשים מקבלים על מסכיהם הודעת שגיאה במקום את המידע שלו ציפו. תופעת קריסת בלוגים בעקבות המלצה של סטיבן פריי היא כה שכיחה, עד שיש לה שם משלה: 'אפקט פריי'. הסופר הבריטי מספר בראיונות שהוא משתדל ליצור קשר עם בעלי האתרים לפני שהוא ממליץ עליהם בטוויטר כדי שיוכלו להכין מראש את האתר שלהם למפל גולשים אדיר שיפקוד אותו. למרות ההתראה המוקדמת, מספר פריי, רוב האתרים קורסים בכל זאת.

'אפקט פריי' הוא דוגמה מודרנית לתופעה ותיקה שלאורך השנים זכתה לשמות רבים, כגון 'אפקט סלאשדוט' (SlashDot), או 'אפקט דיגג' (Digg). סלאשדוט ודיגג הם אתרים שבשיא הצלחתם היפנו, כמו סטיבן פריי, מיליוני גולשים אל קישורים שהופיעו בהם, וגרמו לקריסתם.

המקבילה העכשווית לסלאשדוט ודיגג הוא האתר 'רדיט' (Reddit). רדיט הוא אתר פורומים פופולרי ביותר: למעלה משבעה עשר מיליון גולשים מבקרים בו בכל חודש, וחלק גדול מהם משתתפים בו באופן פעיל בכתיבת פוסטים ותגובות. אתר שקישור אליו שמופיע בדף הראשי של רדיט יקבל מיליוני גולשים ויסבול גם הוא מ'אפקט רדיט', המוכר גם כ'Reddit Hug' – החיבוק של רדיט. למרבה האירוניה, גם רדיט עצמו אינו חסין מפני 'החיבוק של רדיט'.
Reddit

כשהוקם רדיט בשנת 2005, הוא לא עשה שימוש בטכנולוגיית הענן: המחשבים שאיחסנו את האתר ושירתו את הגולשים היו ממוקמים במשרדי החברה עצמה, והופעלו על ידי מהנדסי רדיט. מאוחר יותר החליטה החברה לנסות את שירותי המחשוב האלסטי של אמזון – אך בהיקף מוגבל ומצומצם. בשנת 2009, כשגבר זרם המבקרים באתר והגיע למאות אלפים בכל חודש, עמדה בפני החברה ברירה: לרכוש שרתים חדשים שיתווספו לקיימים – או לוותר על השרתים לחלוטין ולהסתמך על שירותי המחשוב בענן של אמזון באופן מוחלט. ההחלטה לא הייתה קלה: הסתמכות גמורה על שירותיה של אמזון פרושה איבוד חלק ניכר מהעצמאות הטכנולוגית של רדיט שכן האחריות והשליטה על תשתית המחשוב תעבורנה לידיה של אמזון, לטוב ולרע. רדיט החליטה לעבור לענן.

בשנים הראשונות שלאחר המעבר, רדיט חוותה בעיקר את הרע. הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאתר מצליח הוא תקלה טכנית שתשבית אותו לפרק זמן ארוך – ורדיט חוותה זאת כמה וכמה פעמים. תקלות במחשביה של אמזון וטעויות אקראיות של מהנדסיה השביתו את רדיט למספר שעות – ולא רק אותה: גם אתרים גדולים אחרים כגון NetFlix, Pinterest ואחרים הושבתו באותו האופן. העובדה שהשליטה על תשתית המחשוב של החברה עברה מידיה של רדיט אל אמזון הביאה לכך שמהנדסיה של רדיט היו חסרי אונים בכל פעם שתקלה באמזון השביתה את האתר.

אך עם זאת, טכנולוגיית הענן גם שירתה את רדיט היטב לא פעם. למשל, אחת המסורות המבוססות והאהובות ברדיט היא ה-IamA: אירוע שבו אישיות מפורסמת מגיעה להתארח בפורומים של רדיט, ועונה על שאלות הגולשים. מקור המשיכה של ה- IamA הוא בכך שהאישיות המתארחת מתחייבת לענות על כל שאלה – גם כאלו שסביר להניח שלעולם לא היו נשאלות בראיון עיתונאי 'אמתי'. ביל גייטס, למשל, חשף את אהבתו לציז'בורגרים זולים, ארנולד שוורצנגר גילה שאחרי שנים רבות כל כך בארצות הברית הוא כבר לא יודע לדבר גרמנית, וג'רי סיינפלד סיפר שהדמות האהובה ביותר בסדרה 'סיינפלד' הייתה – מכל הדמויות – דווקא זו של ניומן, אויבו המושבע.

באוגוסט 2012 התארחה אישיות מפורסמת במיוחד ב- IamA: לא אחר מאשר ברק אובמה, נשיאה של ארצות הברית, אז עדיין במסגרת קמפיין הבחירות לכהונתו השנייה. ברדיט ידעו שהאירוע ימשוך אליו גולשים רבים והתכוננו בהתאם – אך עדיין הופתעו ממספר המבקרים שהגיעו כדי לשמוע מהנשיא על ההחלטה הקשה ביותר שלו במהלך כהונתו הראשונה (לשלוח כוחות נוספים לאפגניסטן) ומי שחקן הכדורסל האהוב עליו (מייקל ג'ורדן). אם מספר הגולשים בכל שעה ברדיט במהלך יום ממוצע אינו עולה על שש מאות אלף, בדרך כלל – בשעה הראשונה של אירוע ה- IamA של אובמה ביקרו באתר כמעט תשע מאות אלף גולשים. העומס הגדול הביא לאטיות בגלישה ולהודעות שגיאה על מסכיהם של גולשים רבים.

אפשר לדמיין את הלחץ שבו היו נתונים מהנדסיה של רדיט באותם רגעים. נשיאה של ארצות הברית מתארח באתר – אחד מרגעי השיא של הקריירות שלהם, קרוב לוודאי – אך האתר אינו עומד בעומס ומאיים לקרוס בכל רגע… לא נעים, בלשון המעטה.

זה היה הרגע שבו השתלמה ההחלטה לבסס את תשתית המחשוב של רדיט אל אמזון והענן. אחד היתרונות הגדולים של טכנולוגיית הענן היא, כאמור, הגמישות שהיא מאפשרת למשתמשיה – היכולת לדרוש ולקבל שירותי מחשוב בהיקף הרצוי בכל רגע נתון. אמזון היא אחת מספקיות שירותי הענן הגדולים בעולם, וברשותה משאבים גדולים בהרבה ממה שרדיט דורשת בדרך כלל. כל מה שהיו צריכים מהנדסיה של רדיט לעשות היה 'לפתוח את הברזים' ולשאוב עצמת חישוב גדולה יותר מאמזון – והם עשו זאת ללא קושי. בתוך עשר דקות בלבד הכפילו מהנדסיה של רדיט את עצמת המחשוב שעמדה לרשותם, והאתר חזר לפעול כשורה. פה ושם עוד היו תקלות מקומיות, אך האירוע המשיך כסדרו והסתיים ללא הפרעות.

אגב, מעניין לציין שגם ברק אובמה עצמו – או מנהלי הקמפיין שלו, בכל אופן – עשו שימוש מסיבי בטכנולוגיית הענן במהלך המירוץ לכהונה השנייה. אובמה היה זקוק לתשתית מחשוב שתסייע לו לנהל את הקשר מול בוחריו – בטלפון, באינטרנט וכדומה – והוא גם ידע שיום אחרי הבחירות לא יהיה בתשתית הזו צורך. היכולת לקבל את משאבי המחשוב מהענן בזמן הקמפיין בלבד חסכה מיליוני דולרים.

סיפורה של רדיט מדגים היטב את יתרונות טכנולוגיית הענן וחסרונותיה. מחד, העברת האחריות על משאבי המחשוב לחברה אחרת מאפשרת לארגון להתמקד בליבת העיסוק שלו, הפעילות שבה הוא מצטיין, במקום להשקיע מאמץ וכסף בניהול חוות שרתים יקרות. מחשוב הענן מאפשר גם גמישות בניצול משאבי המחשוב, שמתרגמת לרוב גם בחסכון כספי. למשל, אם הייתה צריכה רדיט להחזיק בשרתים משלה בכמות שהייתה אמורה להתאים לאירועים גדולים כמו ה-IamA עם ברק אובמה, סביר להניח ששרתים אלה היו עובדים בקיבולת נמוכה מאוד בכל שאר השנה. שרת שצורך חשמל ומקום אך אינו מנצל את עצמת המחשוב שלו במלואה הוא בזבוז כסף – כמו וילה בעלת עשרות חדרים הדורשת ארנונה יקרה, שחיים בה שני דיירים בלבד.

מאידך, טכנולוגיית הענן גם מפקיעה מהארגון את השליטה על אחד המשאבים יקרי הערך והחשובים ביותר שלו: המחשוב. מעטות החברות המודרניות שמסוגלות לתפקד ללא תשתית מחשוב תקינה – ועל אחת כמה וכמה עסקים שכל קיומם תלוי באתר האינטרנט שלהם, כמו רדיט. ויתור על השליטה בתשתית זו שקול לויתור של שף במסעדה על בחירת חומרי הגלם במנות שהוא עומד להגיש. יש שפים שלעולם לא יסכימו לוותר על השליטה בחומרי הגלם, ואפשר להבין אותם. מצד שני, כפי שהסביר זאת בפשטות אחד ממהנדסיה של רדיט בתגובה לשאלה דומה – ויתרנו מזמן על השליטה בתשתית החשמל והטלפון שלנו, אז מה ההבדל? חסרון מובהק נוסף הוא העובדה שעלות המעבר מספק ענן אחד לאחר – למשל, מאמזון לגוגל – היא גבוהה למדי וכרוכה במאמץ הנדסי לא קטן, כך שבחירה לא מוצלחת בספק השירות יכולה להיות טעות יקרה למדי.

בסופו של דבר, כיום יותר ויותר חברות וארגונים סוגרים או מצמצמים את חוות השרתים הפרטיות שלהם, ועוברים להשתמש בשרותי מחשוב בענן כגון הפעלת תכנות עסקיות, גיבוי מידע חיוני, אחסון אתרים ועוד. הטכנולוגיה החדשנית מחלחלת גם אל המשתמשים הפרטיים: למשל, מי שרוכש טלפון סלולארי חדש מקבל, במקרים רבים, גם הקצאת ראשונית של אחסון מידע בענן לגיבוי. הצמיחה המהירה בתחום הטלפונים החכמים מבטיח שבשנים הקרובות, לכל הפחות, נמשיך לצרוך דרך הענן שירותים עתירי מחשוב שהטלפונים הקטנים, על כל תחכומם, אינם יכולים לספק בפני עצמם. טכנולוגיית הענן מבטיחה, מצדה, שהטלפונים הקטנים ימשיכו להיות יותר ויותר חכמים בכל שנה – ואנחנו נמשיך להיות תלויים בהם וצמודים אליהם עשרים וארבע שעות ביממה. כן, גם בשירותים.
...
[חלק ב]

ש פתגם אנגלי שאומר, בתרגום חופשי, בערך כך: "כדי להוכיח שהפודינג טעים, צריך לאכול אותו" – דהיינו, כדי לוודא שמשהו באמת עובד כמו שצריך, יש לנסות אותו בפועל. הפתגם הזה ותיק מאוד, בן כמה מאות שנים לפחות. למעשה, הוא עתיק כל כך עד שבמקור, המילה 'פודינג' כלל אינה מתייחסת למאכל הנוזלי והמתוק שאנחנו מכירים כיום: בפתגם המקורי, 'פודינג' הוא בכלל סוג של נקניקיה. מדוע אני מספר לכם את כל זה? כדי להדגים שעל אף שטכנולוגיית הענן היא טכנולוגיה צעירה יחסית – בת כמה שנים ספורות בגלגולה הנוכחי – היא בהחלט עוברת את מבחן הפודינג הוותיק. כמעט כל מי שמחובר לאינטרנט בימינו נעזר בטכנולוגיה זו בכל רגע נתון, גם אם הוא אינו מודע לכך.

מהי 'טכנולוגיית הענן'? הביטוי 'טכנולוגיית ענן' (או 'מחשוב ענן') הוא בסך הכול שם מפוצץ לעיקרון פשוט למדי.

כשאתה יושב מול השולחן וכותב על פיסת נייר, אתה עושה זאת באופן מקומי: אתה, העט והנייר נמצאים כולם באותו המקום. לעומת זאת, תוכל להכתיב את הטקסט למישהו דרך הטלפון: אתה בחדרך, ומישהו מפעיל את העט והנייר במקום מרוחק. באותו האופן, כשאתה יושב מול המחשב וכותב במסמך Word, אתה עושה שימוש בשירותים שמעניק לך המחשב שמולו אתה יושב: תכנת ה-Word מאוחסנת במחשב שלך. כשאתה כותב דואר אלקטרוני ב-Gmail, לעומת זאת, אתה עושה שימוש במחשביה של חברת "גוגל" שנמצאים אי שם בעולם. התכנה Gmail אינה פועלת על המחשב האישי, כי אם במחשב מרוחק כלשהו. המחשב המקומי שלך, במקרה זה, אינו יותר מאשר 'קו הטלפון' שבאמצעותו אתה יוצר קשר עם מחשביה של גוגל. המילה 'ענן', אגב, באה לסמל את העובדה שברוב המקרים המשתמש כלל אינו יודע היכן בעולם נמצא אותו מחשב מרוחק שמולו הוא עובד – דהיינו, מיקום המחשב המרוחק נותר מעורפל ולא מוגדר.

כאמור, רובנו עושים שימוש בטכנולוגיית הענן באופן יום יומי: בכל פעם שאנחנו משתמשים ב-Gmail, מגבים קבצים בשירותי אחסון מקוונים או כותבים בבלוג – אנחנו נעזרים בשירותיהם של מחשבים מרוחקים. הפודינג, או 'טכנולוגיית הענן', מוכיח את עצמו כטעים בכל דקה ביום, בכל יום. ייתכן ותופתעו לגלות, עם זאת, שלא תמיד נחשב רעיון המחשוב המרוחק כרעיון מוצלח. האנשים שניסו לממש את טכנולוגיית הענן – או ליתר דיוק, את עקרונותיה הבסיסיים – נאלצו להתמודד לא רק מול האתגר הטכנולוגי, אלא גם מול ספקנות לא מבוטלת.
מחשוב אצווה

מתכנת, באופן טיפוסי, עובד בהפוגות: הוא חושב קצת, כותב כמה שורות של קוד, שוב חושב, ושוב כותב. בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת – ימיו הראשונים של עידן המחשב – היו המחשבים גדולים ויקרים, וכל דקת עבודה שלהם עלתה מאות ואף אלפי דולרים. החברה או האוניברסיטה שהחזיקה במחשב לא הרשתה לעצמה הפוגות שכאלה: כל שנייה שבה המחשב אינו מחשב חישובים, היא שנייה מבוזבזת.

כדי לחסוך בזמן ובכסף, אם כן, נהגו מתכנתים לעבוד בשיטה המכונה 'עיבוד באצווה' – Batch Processing: כל מתכנת היה כותב את התכנה שלו בחדרו, הרחק מהמחשב, ואז מדפיס אותה על כרטיסיות קרטון מנוקבות. טכנאים היו אוספים כרטיסיות ממספר מתכנתים, ורק אז מזינים אותן יחד למחשב. המחשב היה מעבד את הכרטיסיות בזו אחר זו ברצף, וכך היה נחסך אותו 'זמן מת' של המתנה למתכנת. החיסרון הברור של השיטה הוא שהמתכנת היה מקבל לידיו את תוצאות העיבוד רק כעבור מספר שעות, במקרה הטוב. אם הייתה לו שגיאה בקוד התכנה – אפילו שגיאת הקלדה סתמית – נדרשו שעות כדי לתקן אותה. עבודת התכנות הייתה ארוכה ומייגעת.

ג'וזף ליקלידר (Liklider) היה פסיכולוג אמריקני ובזמן מלחמת העולם השנייה חקר נושאים שונים בתחומי האקוסטיקה והשמיעה האנושית. במסגרת עבודתו נחשף ליקלידר – או 'ליק', כפי שכונה על ידי עמיתיו – לשדה הצומח של מחשוב ותקשורת אלקטרונית. הוא למד לתכנת בכוחות עצמו, והפנה את מחקריו אל הקשר שבין האדם והמכונה, שילוב הפסיכולוגיה והטכנולוגיה.

ליק לא היה מהנדס אלקטרוניקה בהשכלתו, אך הבין מיד את החסרונות שבשיטת עיבוד האצווה ועד כמה היא פוגעת ביעילות המתכנתים: כל טעות קטנה בקוד התכנה גורמת לעיכובים ארוכים, במקום שתתגלה ותוקן בזריזות. הוא האמין שעבודה מול מחשב צריכה להיות אינטראקטיבית, בזמן אמת, וחיפש טכנולוגיה חדשה שתאפשר אופן עבודה שכזה. בשנת 1962 זכה ליקלידר בהזדמנות שלה ציפה. לאחר שורת תפקידים מובילים בתעשייה ובאקדמיה, הוא מונה למנהל בכיר ב-DARPA, סוכנות המחקר של משרד ההגנה האמריקני, וקיבל לידיו תקציבים בהקף מיליוני דולרים למימוש תכניות מחקר פורצות דרך, לפי שיקול דעתו.

אם שמו של ג'וזף ליקלידר מוכר למאזיניה הוותיקים של 'עושים היסטוריה!', אין זאת במקרה: הקדשתי לו חלק ניכר מהפרק שעסק בהיסטוריה של האינטרנט. ליק היה אדם בעל חזון ומעוף יוצאי דופן: הוא חזה את ההשפעה האדירה שתהיה למהפכת המידע על האנושות, ובמסגרת פועלו בסוכנות DARPA סייע לקדם מחקרים וניסויים שהבשילו, שנים רבות מאוחר יותר, לטכנולוגיית האינטרנט.

ליקלידר ביקש לקדם גם טכנולוגיות שיסייעו לפתור את חוסר היעילות והסרבול שיצרה שיטת עיבוד האצווה בעבודת מתכנתים, וחיפש בקרב האקדמיה האמריקנית חוקרים ומדענים שיפתחו את הטכנולוגיות הללו. זו לא הייתה משימה של מה בכך: היו לא מעט אנשי מחשבים, גם מהמובילים בתחום, שחשבו שהאטיות שמאלצת שיטת עיבוד האצווה היא דווקא יתרון, ולא חיסרון. הדרך ה'נכונה' לתכנת, לשיטתם, הייתה לחשוב טוב-טוב לפני כל לחיצה על מקשי המקלדת ולשקול בכובד ראש כל שורת קוד. העובדה שכל שגיאה בקוד התכנה גררה עיכובים של שעות ארוכות הייתה, לשיטתם, דבר טוב כיוון שהיא הכריחה את המתכנתים לחשוב. עבודה מהירה הייתה 'בזבזנית' וקלת ראש.

ליקלידר הבין כבר אז את מה שכל איש תכנה יודע היום: ככה אי אפשר לעבוד. כל מתכנת שוגה, והדרך הנכונה להתמודד עם שגיאות אלה היא לגלות ולתקן אותן בזריזות האפשרית. האמונה שניתן למנוע ממתכנת לשגות באמצעות אטיות כפויה היא אמונה נאיבית וחסרת בסיס בעולם האמתי.

ליק מצא באקדמיה חוקרים שחשבו כמותו, ובפרט באוניברסיטת MIT. MIT הייתה חממה טכנולוגית שאירחה כמה מהמוחות המבריקים והיצירתיים בתחום מדעי המחשב וחקר האינטליגנציה המלאכותית, כגון מארווין מינסקי, ג'ון מקרתי ורוברט פאנו. חוקרים אלה חלקו עם ליק חזון משותף שבו המחשוב – היכולת לעבוד מול מחשב ולנצל את כוח העיבוד שלו – יהפוך ביום מן הימים לשירות ציבורי ואוניברסלי, בדומה לשירותי המים והחשמל שמספקת רשות מקומית לתושבי עירה. כשאנו רוצים לשתות כוס מים, אנחנו פותחים את הברז ומצפים שייצאו ממנו מים באותו הרגע. כשאנחנו זקוקים לחום, אנחנו מחברים את התנור לשקע ומצפים שיזרום ממנו חשמל. השאלה מהיכן מגיעים המים או כיצד מיוצר החשמל אינה מעניינת אותנו. באותו האופן, ליק ואנשי חזונו רצו שגם משאבי מחשוב יהפכו לתשתית אוניברסלית שכזו, שתהיה זמינה לכל מי שזקוק זה בכל זמן ובכל מקום, ולא רק כשבמקרה מתפנה מקום בסלסילת הכרטיסיות שמחזיק טכנאי המחשב בידיו.

ליק תיאר את הרעיון באופן קולע במזכר רשמי שכתב ב-1963 לעמיתיו באקדמיה, תחת הכותרת הבלתי-שגרתית: 'מזכר לחברים ולשותפים של רשת המחשב האינטר-גלקטית'. ה'רשת האינטר-גלקטית' היא, במקרה הזה, אותה רשת מחשבים חובקת עולם עתידית שדמיין ליקלידר לעצמו, דהיינו – האינטרנט של ימינו. ליק תיאר את האופן שבו תיראה עבודה מול מחשב בעולם עתידי ואוטופי.

נניח, כתב ליק, שערכתי ניסוי מדעי כלשהו ואני מעוניין לנתח את תוצאותיו. אני זקוק לתכנה מסוימת – אך היא אינה נמצאת על המחשב שברשותי. באמצעות הרשת האינטר-גלקטית אוכל לפנות אל מחשב מרוחק ולמצוא שם את התכנה שלה אני זקוק. באותו האופן, אם כתבתי תכנה שמישהו אחר יוכל למצוא אותה מועילה – אוכל לאחסן אותה במחשב המרוחק, שם יוכלו אחרים לאתר אותה ולשאול אותה לצרכיהם. קל לראות שהדוגמה שנתן ליקלידר מתארת היטב את מה שאנחנו מכירים כיום כטכנולוגיית הענן: כשאני רוצה לשלוח דואר אלקטרוני, למשל, אני פונה אל מחשביה של גוגל ומוצא שם את Gmail, התכנה שתאפשר לי לשלוח את המייל. השירות שמציעה גוגל זמין לי בכל רגע שארצה – עשרים וארבע שעות ביממה, 365 ימים בשנה – באותו האופן שבו החשמל זמין בשקעים שבקיר והמים בוקעים מהברז בכל רגע.
שיתוף זמן

כיצד ניתן יהיה ליישם את חזון הענן? החוקרים ב-MIT, ובאוניברסיטאות נוספות ברחבי ארה"ב, השתעשעו ברעיון חדשני בשם בשם 'שיתוף זמן' – Time Sharing – שהיה בעל פוטנציאל להחליף את שיטת עיבוד האצווה המקובלת.

בשיטת עיבוד האצווה, העבודה מול המחשב נעשית באופן טורי: משתמש א' – או ליתר דיוק, הכרטיסיות של משתמש א' – עוברות עיבוד במחשב, וכשהוא מסיים מחליף אותו משתמש ב', ואז ג' וכן הלאה. בשיטת שיתוף זמן, כל המשתמשים עובדים במקביל זה לזה על אותו המחשב ובאותו הזמן. ניתן לעשות זאת כיוון שהמחשב מהיר מספיק כדי להעניק לכל אחד מהמשתמשים את האשליה שהוא המשתמש היחיד. בזמן שחולף בין שתי הקלדות על המקלדת, המחשב מסוגל לעבור למשתמש אחר, להעניק לו את השירות הרצוי ואז לחזור אל המשתמש הראשון. הדבר דומה למלצר שמשרת מספר שולחנות במסעדה: בזמן שהסועדים בשולחן אחד לועסים, המלצר לוקח הזמנות משולחן שתיים, ואז חוזר לשולחן אחד כדי לפנות את הצלחות.

שיטת 'שיתוף הזמן' מנצלת את זמן המחשב ביעילות גבוהה בדומה לזו של עיבוד האצווה, כיוון שאם מדובר במאות משתמשים שעובדים בו זמנית, סביר להניח שבכל רגע נתון מישהו מהם יבצע פעולה שדורשת עיבוד וכך יימנע אותו 'זמן מת' ומבוזבז. יתרון בשיתוף הזמן הוא שכל משתמש עובד מול המחשב בזמן אמת: המתכנת יכול לכתוב את התכנה שלו, להריץ אותה ולקבל משוב מיידי על התוצאות, ללא המתנה ארוכה ומתסכלת.

החוקרים ב-MIT בנו, עוד בתחילת שנות השישים, מחשב בשם CTSS שהיה מסוגל לשרת עד שלושים משתמשים בו זמנית בשיטת שיתוף הזמן. המשתמשים ישבו מול מסופים בעלי מסך ומקלדת – Terminals, בלעז – שהיו מחוברים למחשב המרכזי באחד המבנים בקמפוס. המסופים עצמם היו 'טפשים': לא הייתה בהם יכולת עיבוד, והם שמשו רק כצינור שדרכו עבר המידע בין המשתמש והמחשב.

ה-CTSS היה הדגמה טובה שסייעה להוכיח את היתרונות שבעבודה אינטרקאטיבית מול מחשב מרוחק – אבל לא יותר מאשר הדגמה. CTSS הייתה 'אלתור' שהתבסס על מחשב קיים שלא תוכנן מלכתחילה לעבודת מספר משתמשים. כדי לבחון את הרעיונות החדשניים ברצינות, היה צורך במחשב שתוכנן ונבנה באופן ייעודי לצורך עבודה רבת–משתמשים.

בעזרת הקשרים שהיו לו ב-MIT, עוד מימיו כאיש אקדמיה, דחף ליקלידר ודרבן להקמת מעבדת מחקר חדשה בשם 'פרוייקט MAC' – ראשי תיבות של Multi Access Computer. ליק דאג לספק ל'פרויקט MAC' תקציבים בסך מיליוני דולרים בכל שנה למשך מספר שנים, ובכך אפשר למדענים להשקיע את כל מרצם בעבודה, ללא הסחת דעת.
מולטיקס

התוצאה הייתה מחשב חדשני ויוצא דופן בשם 'מולטיקס' Multics, שתוכנן ונבנה במחצית השניה של שנוות השישים, בשיתוף פעולה עם החברות General Electric ומעבדות בל. מולטיקס היה מסוגל לשרת לא עשרות כי אם אלפי משתמשים בו זמנית, ממסופים שהיו מותקנים ברחבי הקמפוס ואפילו בבתיהם הפרטיים של החוקרים.

מולטיקס היה מחשב פורץ דרך. המדענים שתכננו אותו שילבו בתוכו כמה וכמה רעיונות מתקדמים שנועדו לתמוך ביכולת שיתוף הזמן של המחשב. למשל, היו בו שני מעבדים במקום אחד, וכל חלק במערכת – ממעבד ועד כרטיס זיכרון – היה ניתן להחלפה תוך כדי פעולה, מבלי שיהיה צורך לכבות את מולטיקס או להפריע לעבודת המשתמשים בו. מתכנני מולטיקס הקדישו, בפעם הראשונה, מחשבה רצינית ליישום עקרונות אבטחת המידע, שהרי כל משתמש רצה שהמידע שלו יישאר מוגן מפני שינוי ומחיקה שיבצעו משתמשים אחרים.

מולטיקס איפשר לאנשי המחשבים הזדמנות לעבוד בעולם החדש והבלתי מוכר שבו מתכנת יושב מול מסוף, כותב תכנה – והמחשב מבצע את פקודותיו באופן מיידי. יעילותם המוגברת של המתכנתים אפשרה להם לכתוב תכנות מורכבות יותר ממקודם, מורכבות שדרשה כלים ונהלי עבודה חדשים ומתאימים יותר. המשתמשים היו גם צריכים להתרגל לצורת עבודה חדשה שבה אם נתקלת בבעיה כלשהי, לא יכולת פשוט להוציא את הראש מהדלת ולשאול את הטכנאי מה לעשות שכן אתה בבית, ועמיתיך ישבו במרחק קילומטרים ממך.

מולטיקס לא היה חף מבעיות, כמובן. יכולות העיבוד המתוחכמות שלו באו על חשבון מורכבות וסרבול שחלק גדול מהמתכנתים לא אהבו במיוחד. למשל, שני מהנדסים במעבדות בל – דניס ריצ'י וקן תומסון – סלדו כל כך ממורכבותו של מולטיקס, עד שכשבאו לתכנן את מערכת ההפעלה החדשה שיצרו, הם קראו לה Unix – מלשון 'Uni', יחיד – כאנטיתזה ל-'Multi' של מולטיקס. אך אף על פי כן, לרעיונות החדשניים שמומשו במולטיקס הייתה השפעה דרמטית על המחשבים שבאו אחריו. בכל הקשור למודולריות ולאבטחת המידע וכן בעניין אספקטים שונים של ניהול זיכרון המחשב שלאחר מכן יושמו במערכות הפעלה אחרות. שפת התכנה המפורסמת BASIC נוצרה כדי לאפשר לסטודנטים לתכנת מחשבים המבוססים על שיתוף זמן בקלות רבה יותר. אפילו ריצ'י ותומסון, על אף הביקורת שהייתה להם על מולטיקס, שאלו ממנו רעיונות – למשל, בתחום ניהול מערכת קבצים – שמלווים אותנו עד היום, למשל: לינוקס, OS X של אפל ומערכות הפעלה רבות אחרות, צאצאיה של Unix.

מולטיקס ו-MIT סללו את הדרך למהפכת שיתוף הזמן. החל מהמחצית השנייה של שנות השישים החלו יצרניות המחשבים להתמקד במחשבים מרובי–משתמשים ולזנוח את שיטת עיבוד האצווה, ובשנות השבעים הייתה שיטת המחשוב מרחוק באמצעות מסוף לדרך העבודה המקובלת בעולם המחשב כולו, עסקי ואקדמי כאחד. נתן פוזניאק סייע לי בתחקיר, וסיפר כי באותם הימים הוא וחבריו נהגו לכנות את צורת העבודה הזו בשם 'טנדר פרוססינג' – כולם היה נכנסים לטנדר, ונוסעים יחד ללשכת השירות שם עמדו המסופים. אגב, המחשב האחרון מדגם מולטיקס פורק רק בשנת 2000, לא מזמן במונחים יחסיים.
מהפכת המחשב האישי

בשנות השמונים, עם זאת, חל שינוי עמוק בעולם המחשוב: מחשבים אישיים, קטנים וזולים החליפו את המחשבים המרכזיים. למחשבי ה-PC הייתה עצמת עיבוד קטנה בהרבה מזו של מחשבי ה-Mainframe הגדולים והיקרים, אך היא תאמה את צורכיהם של מרבית המשתמשים הביתיים ואפילו העסקיים. המחשבים האישיים השתלטו על שוק המחשוב, ומחשבי ה-Mainframe הלכו ונעלמו. RCA, Honeywell, וענקיות אלקטרוניקה אחרות שפרחו בתקופת המחשבים המרכזיים פשטו את הרגל או נמכרו בזו אחר זו. בשנת 1991 ניסח במילים סטוארט אלסופ (Alsop), עורך מגזין המחשבים Info World, את מה שהיה קרוב לוודאי במחשבותיהם של רבים בעולם ההייטק:

"אני צופה כי מחשב ה-Mainframe האחרון ינותן מהחשמל בחמישה עשר במרץ, 1996"

מותם הצפוי של המחשבים הגדולים לא היה רק העלמה של טכנולוגיה מסוימת, כי אם סימן גם את היעלמו של הרעיון הבסיסי של 'המחשוב כמשאב': אותו אידיאל אוטופי שקידמו ג'וזף ליקלידר ועמיתיו ב-MIT שלושים שנה קודם לכן. מחשבים מרכזיים מאפשרים לנו לראות מחשוב כמשאב זמין תמידית, באותו האופן שבו מים זמינים בברזים – אך מחשבים אישיים הם כמו מכלים פרטיים על גג הבית. אם המיכל הפרטי גדול מספיק, מי צריך את חברת המים?…

בצירוף מקרים אירוני, באותה השנה שבה הכריז סטוארט אלסופ על מותם של מחשבי ה-mainframe, הפציעה טכנולוגיה מהפכנית נוספת: האינטרנט. רשת האינטרנט הייתה קיימת כבר בשנות השבעים, אך רק בתחילת שנות התשעים הורשו חברות אזרחיות ואנשים פרטיים להתחבר אליה. כשעלתה מהירות תעבורת הנתונים במידה כזו שאפשרה שיתוף משאבים בין מחשבים הנמצאים בשתי קצוות תבל – בשלו גם התנאים לחזרת המחשבים הגדולים אל הבמה.
אמזון

בשנת 1994 הקים ג'ף בזוס (Bezos), יזם אמריקני נמרץ, חנות מקוונת למכירת ספרים בשם אמזון. אמזון הצליחה והתרחבה, והחלה מוכרת אינספור מוצרים אחרים – מאלקטרוניקה ועד בגדים. לאורך זמן הרחיבה אמזון את תשתית המחשוב שלה כדי לתמוך במספר הגדל והולך של גולשים שביקרו באתרה מדי יום. כדי להוזיל את עלויות אחזקת רשת המחשבים הפנימית של החברה, פיתחו מהנדסיה של אמזון טכנולוגיה בשם EC2 – ראשי תיבות של Elastic Compute Cloud. בבסיס הטכנולוגיה עמד הרעיון הישן–חדש של 'המחשוב כמשאב': במקום לתת לכל עובד בחברה מחשב רב–עצמה אך יקר, תחזיק אמזון מאגר מצומצם של מחשבים יקרים וחזקים ותקצה משאבי מחשוב באופן דינמי ואלסטי לפי הצורך. המשתמש יכול להפעיל 'מחשבים וירטואליים' עם התכנות שלהן הוא זקוק – ולהפסיק את פעולת המחשבים הוירטואליים כשלא היה לו צורך בהם יותר.

לגישה זו היה יתרון בולט מבחינת עלות: כדי לתמוך בתשתית ה- EC2 ולהוסיף לה תכונות חדשות היה צורך בקבוצות מתכנתים קטנות, קבוצות שבאמזון כינו אותן 'Two Pizza Teams' – דהיינו, קבוצות קטנות מספיק כדי ששתי פיצות משפחתיות יספיקו כדי להאכיל את כל המתכנתים.

ב-2006 השיקה אמזון את EC2 כמוצר לכל דבר עבור לקוחות חיצוניים: מפתחי אפליקציות ובעלי אתרים יכלו כעת לרכוש 'זמן מחשב' מאמזון, באותו האופן שבו הזמינו ממנה ספרים או נעליים. התשלום עבור השימוש במחשב הוירטואלי מחושב לפי שעה: כשהלקוח מכבה את המחשב, המונה עוצר. מודל תשלומים זה הוכיח את עצמו ברוב המקרים כמשתלם יותר מבחינה כלכלית עבור הלקוח מאשר רכישת מחשב פיזי בעל יכולות עיבוד דומות. השירות שהציעה אמזון הוכיח את עצמו כשירות מוצלח ומבוקש, וחברות נוספות – ממיקרוסופט ועד גוגל – השיקו שירותי ענן משלהן.

מדוע זכו שירותיה של אמזון להצלחה גדולה כל כך, ומהם היתרונות שמציעה טכנולוגיית הענן? הנה דוגמה מעשית ששורשיה, כמו תמיד, בדוגמה *לא מעשית*: סיפור מדע בדיוני.
אפקט פריי

בשנת 1973 כתב הסופר לארי ניבן סיפור בשם Flash Crowd – 'קהל פתאומי', בתרגום חופשי. במרכז הסיפור עומדת המצאה מגניבה: תא טלפורטציה שמאפשר לאנשים לדלג מכל מקום לכל מקום על כדור הארץ באותו הרגע, ובזול. במהלך העלילה סוקר ניבן את ההשלכות שנובעות מההמצאה זו, ובראשן תופעה חברתית בלתי צפויה בשם Flash Crowd. אם במקום כלשהו בכדור הארץ מתרחש אירוע מעניין הזוכה לכותרות בתקשורת, כמעט מיד מדלגים אליו המוני בני אדם סקרנים מכל קצוות כדור הארץ. ההתאספות הפתאומית יוצאת עומס, צפיפות ואי סדר ציבורי שמתדרדר לכדי התפרעויות ואלימות. סיפורו של ניבן נכתב שנים רבות לפני שהאינטרנט חדר לתודעת הציבור, אך הוא חזה במדויק תופעה נפוצה ומוכרת מאוד באינטרנט.

אחסון אתר אינטרנט הוא דוגמה לשירות מחשוב נפוץ. כל אתר יושב על מחשב כלשהו המכונה 'שרת', שתפקידו להגיש לגולשים המבקרים באתר את המידע שאותו הם מבקשים. בלוג ממוצע, לצורך הדוגמה, מקבל כמה עשרות עד מאות גולשים בכל שעה: השרת שעליו הוא מאוחסן תואם את רמת העומס הזו. המצב דומה למסעדה שבה רק שלושה או ארבעה שולחנות תפוסים, ומלצר אחד משרת את כולם ללא קושי.

סטיבן פריי (Fry) הוא סופר וקומיקאי בריטי שזוכה להצלחה אדירה ברחבי העולם כולו: צופים ישראלים יזכרו אותו מהסדרה הקומית 'הפתן השחור' עם רואן אטקינסון וכשותפו של יו לורי בתוכנית 'קטעים עם פריי ולורי'. לחשבון הטוויטר של פריי יש, נכון לכתיבת שורות אלה, למעלה משישה וחצי מיליון עוקבים. המשמעות המעשית של מספר זה היא שכשסטיבן פרי מפרסם בטוויטר שלו קישור לאתר כלשהו – למשל, המלצה על פוסט מעניין בבלוג – מאות אלפי גולשים נוהרים אל אותו האתר, כמעט בו זמנית.

המלצה של סטיבן פריי בטוויטר יכולה להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לבלוגר – וגם הדבר הגרוע ביותר. צונאמי הגולשים הפתאומי הזה מטיל עומס כבד על מחשב השרת: כמו למשל אוטובוס תיירים שעוצר לפני מסעדה, ולפתע המלצר המסכן שלנו מוצא את עצמו מטפל בשלושים שולחנות במקום בשלושה. בדומה למלצר, מחשב השרת 'טובע' תחת זרם הבקשות והגולשים מקבלים על מסכיהם הודעת שגיאה במקום את המידע שלו ציפו. תופעת קריסת בלוגים בעקבות המלצה של סטיבן פריי היא כה שכיחה, עד שיש לה שם משלה: 'אפקט פריי'. הסופר הבריטי מספר בראיונות שהוא משתדל ליצור קשר עם בעלי האתרים לפני שהוא ממליץ עליהם בטוויטר כדי שיוכלו להכין מראש את האתר שלהם למפל גולשים אדיר שיפקוד אותו. למרות ההתראה המוקדמת, מספר פריי, רוב האתרים קורסים בכל זאת.

'אפקט פריי' הוא דוגמה מודרנית לתופעה ותיקה שלאורך השנים זכתה לשמות רבים, כגון 'אפקט סלאשדוט' (SlashDot), או 'אפקט דיגג' (Digg). סלאשדוט ודיגג הם אתרים שבשיא הצלחתם היפנו, כמו סטיבן פריי, מיליוני גולשים אל קישורים שהופיעו בהם, וגרמו לקריסתם.

המקבילה העכשווית לסלאשדוט ודיגג הוא האתר 'רדיט' (Reddit). רדיט הוא אתר פורומים פופולרי ביותר: למעלה משבעה עשר מיליון גולשים מבקרים בו בכל חודש, וחלק גדול מהם משתתפים בו באופן פעיל בכתיבת פוסטים ותגובות. אתר שקישור אליו שמופיע בדף הראשי של רדיט יקבל מיליוני גולשים ויסבול גם הוא מ'אפקט רדיט', המוכר גם כ'Reddit Hug' – החיבוק של רדיט. למרבה האירוניה, גם רדיט עצמו אינו חסין מפני 'החיבוק של רדיט'.
Reddit

כשהוקם רדיט בשנת 2005, הוא לא עשה שימוש בטכנולוגיית הענן: המחשבים שאיחסנו את האתר ושירתו את הגולשים היו ממוקמים במשרדי החברה עצמה, והופעלו על ידי מהנדסי רדיט. מאוחר יותר החליטה החברה לנסות את שירותי המחשוב האלסטי של אמזון – אך בהיקף מוגבל ומצומצם. בשנת 2009, כשגבר זרם המבקרים באתר והגיע למאות אלפים בכל חודש, עמדה בפני החברה ברירה: לרכוש שרתים חדשים שיתווספו לקיימים – או לוותר על השרתים לחלוטין ולהסתמך על שירותי המחשוב בענן של אמזון באופן מוחלט. ההחלטה לא הייתה קלה: הסתמכות גמורה על שירותיה של אמזון פרושה איבוד חלק ניכר מהעצמאות הטכנולוגית של רדיט שכן האחריות והשליטה על תשתית המחשוב תעבורנה לידיה של אמזון, לטוב ולרע. רדיט החליטה לעבור לענן.

בשנים הראשונות שלאחר המעבר, רדיט חוותה בעיקר את הרע. הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאתר מצליח הוא תקלה טכנית שתשבית אותו לפרק זמן ארוך – ורדיט חוותה זאת כמה וכמה פעמים. תקלות במחשביה של אמזון וטעויות אקראיות של מהנדסיה השביתו את רדיט למספר שעות – ולא רק אותה: גם אתרים גדולים אחרים כגון NetFlix, Pinterest ואחרים הושבתו באותו האופן. העובדה שהשליטה על תשתית המחשוב של החברה עברה מידיה של רדיט אל אמזון הביאה לכך שמהנדסיה של רדיט היו חסרי אונים בכל פעם שתקלה באמזון השביתה את האתר.

אך עם זאת, טכנולוגיית הענן גם שירתה את רדיט היטב לא פעם. למשל, אחת המסורות המבוססות והאהובות ברדיט היא ה-IamA: אירוע שבו אישיות מפורסמת מגיעה להתארח בפורומים של רדיט, ועונה על שאלות הגולשים. מקור המשיכה של ה- IamA הוא בכך שהאישיות המתארחת מתחייבת לענות על כל שאלה – גם כאלו שסביר להניח שלעולם לא היו נשאלות בראיון עיתונאי 'אמתי'. ביל גייטס, למשל, חשף את אהבתו לציז'בורגרים זולים, ארנולד שוורצנגר גילה שאחרי שנים רבות כל כך בארצות הברית הוא כבר לא יודע לדבר גרמנית, וג'רי סיינפלד סיפר שהדמות האהובה ביותר בסדרה 'סיינפלד' הייתה – מכל הדמויות – דווקא זו של ניומן, אויבו המושבע.

באוגוסט 2012 התארחה אישיות מפורסמת במיוחד ב- IamA: לא אחר מאשר ברק אובמה, נשיאה של ארצות הברית, אז עדיין במסגרת קמפיין הבחירות לכהונתו השנייה. ברדיט ידעו שהאירוע ימשוך אליו גולשים רבים והתכוננו בהתאם – אך עדיין הופתעו ממספר המבקרים שהגיעו כדי לשמוע מהנשיא על ההחלטה הקשה ביותר שלו במהלך כהונתו הראשונה (לשלוח כוחות נוספים לאפגניסטן) ומי שחקן הכדורסל האהוב עליו (מייקל ג'ורדן). אם מספר הגולשים בכל שעה ברדיט במהלך יום ממוצע אינו עולה על שש מאות אלף, בדרך כלל – בשעה הראשונה של אירוע ה- IamA של אובמה ביקרו באתר כמעט תשע מאות אלף גולשים. העומס הגדול הביא לאטיות בגלישה ולהודעות שגיאה על מסכיהם של גולשים רבים.

אפשר לדמיין את הלחץ שבו היו נתונים מהנדסיה של רדיט באותם רגעים. נשיאה של ארצות הברית מתארח באתר – אחד מרגעי השיא של הקריירות שלהם, קרוב לוודאי – אך האתר אינו עומד בעומס ומאיים לקרוס בכל רגע… לא נעים, בלשון המעטה.

זה היה הרגע שבו השתלמה ההחלטה לבסס את תשתית המחשוב של רדיט אל אמזון והענן. אחד היתרונות הגדולים של טכנולוגיית הענן היא, כאמור, הגמישות שהיא מאפשרת למשתמשיה – היכולת לדרוש ולקבל שירותי מחשוב בהיקף הרצוי בכל רגע נתון. אמזון היא אחת מספקיות שירותי הענן הגדולים בעולם, וברשותה משאבים גדולים בהרבה ממה שרדיט דורשת בדרך כלל. כל מה שהיו צריכים מהנדסיה של רדיט לעשות היה 'לפתוח את הברזים' ולשאוב עצמת חישוב גדולה יותר מאמזון – והם עשו זאת ללא קושי. בתוך עשר דקות בלבד הכפילו מהנדסיה של רדיט את עצמת המחשוב שעמדה לרשותם, והאתר חזר לפעול כשורה. פה ושם עוד היו תקלות מקומיות, אך האירוע המשיך כסדרו והסתיים ללא הפרעות.

אגב, מעניין לציין שגם ברק אובמה עצמו – או מנהלי הקמפיין שלו, בכל אופן – עשו שימוש מסיבי בטכנולוגיית הענן במהלך המירוץ לכהונה השנייה. אובמה היה זקוק לתשתית מחשוב שתסייע לו לנהל את הקשר מול בוחריו – בטלפון, באינטרנט וכדומה – והוא גם ידע שיום אחרי הבחירות לא יהיה בתשתית הזו צורך. היכולת לקבל את משאבי המחשוב מהענן בזמן הקמפיין בלבד חסכה מיליוני דולרים.

סיפורה של רדיט מדגים היטב את יתרונות טכנולוגיית הענן וחסרונותיה. מחד, העברת האחריות על משאבי המחשוב לחברה אחרת מאפשרת לארגון להתמקד בליבת העיסוק שלו, הפעילות שבה הוא מצטיין, במקום להשקיע מאמץ וכסף בניהול חוות שרתים יקרות. מחשוב הענן מאפשר גם גמישות בניצול משאבי המחשוב, שמתרגמת לרוב גם בחסכון כספי. למשל, אם הייתה צריכה רדיט להחזיק בשרתים משלה בכמות שהייתה אמורה להתאים לאירועים גדולים כמו ה-IamA עם ברק אובמה, סביר להניח ששרתים אלה היו עובדים בקיבולת נמוכה מאוד בכל שאר השנה. שרת שצורך חשמל ומקום אך אינו מנצל את עצמת המחשוב שלו במלואה הוא בזבוז כסף – כמו וילה בעלת עשרות חדרים הדורשת ארנונה יקרה, שחיים בה שני דיירים בלבד.

מאידך, טכנולוגיית הענן גם מפקיעה מהארגון את השליטה על אחד המשאבים יקרי הערך והחשובים ביותר שלו: המחשוב. מעטות החברות המודרניות שמסוגלות לתפקד ללא תשתית מחשוב תקינה – ועל אחת כמה וכמה עסקים שכל קיומם תלוי באתר האינטרנט שלהם, כמו רדיט. ויתור על השליטה בתשתית זו שקול לויתור של שף במסעדה על בחירת חומרי הגלם במנות שהוא עומד להגיש. יש שפים שלעולם לא יסכימו לוותר על השליטה בחומרי הגלם, ואפשר להבין אותם. מצד שני, כפי שהסביר זאת בפשטות אחד ממהנדסיה של רדיט בתגובה לשאלה דומה – ויתרנו מזמן על השליטה בתשתית החשמל והטלפון שלנו, אז מה ההבדל? חסרון מובהק נוסף הוא העובדה שעלות המעבר מספק ענן אחד לאחר – למשל, מאמזון לגוגל – היא גבוהה למדי וכרוכה במאמץ הנדסי לא קטן, כך שבחירה לא מוצלחת בספק השירות יכולה להיות טעות יקרה למדי.

בסופו של דבר, כיום יותר ויותר חברות וארגונים סוגרים או מצמצמים את חוות השרתים הפרטיות שלהם, ועוברים להשתמש בשרותי מחשוב בענן כגון הפעלת תכנות עסקיות, גיבוי מידע חיוני, אחסון אתרים ועוד. הטכנולוגיה החדשנית מחלחלת גם אל המשתמשים הפרטיים: למשל, מי שרוכש טלפון סלולארי חדש מקבל, במקרים רבים, גם הקצאת ראשונית של אחסון מידע בענן לגיבוי. הצמיחה המהירה בתחום הטלפונים החכמים מבטיח שבשנים הקרובות, לכל הפחות, נמשיך לצרוך דרך הענן שירותים עתירי מחשוב שהטלפונים הקטנים, על כל תחכומם, אינם יכולים לספק בפני עצמם. טכנולוגיית הענן מבטיחה, מצדה, שהטלפונים הקטנים ימשיכו להיות יותר ויותר חכמים בכל שנה – ואנחנו נמשיך להיות תלויים בהם וצמודים אליהם עשרים וארבע שעות ביממה. כן, גם בשירותים.

http://www.ranlevi.com/texts/ep140_cloud_computing_part_a_text/
http://www.ranlevi.com/texts/ep140_cloud_computing_part_a_text/

עושים היסטוריה 139: משבר הסאב-פריים ואנרכיה עות'מאנית – על הסודות שמאחורי המשכנתא (Hebrew)

mp3

כולם יודעים שעל ריבית המשכנתא חובה להתמקח…אבל מעטים שואלים את עצמם מדוע מגביל בנק ישראל את גובה המשכנתא לאחוז מסוים משווי הנכס, או מדוע מכונה האגף לניהול מקרקעין במדינת ישראל בשם 'טאבו' – שמו של מוסד בירוקרטי עות'מאני בן למעלה מ-150 שנה. בפרק זה נדון בהיסטוריה המפותלת והכמעט ייחודית במינה של המשכנתא הישראלית.

0440: על 'אפקט ההדבקה' והטעות העסקית שהפילה את חברת 'האחים ליהמן', וכמעט שמוטטה את המשק האמריקני כולו.
1810: על האנרכיה ששררה בא"י בתחום הנדל"ן בימי האימפריה העות'מאנית, וכיצד הצליח פקיד מכס דרום-אוסטרלי (שהפך לראש ממשלה לשלושים יום) לפתור אותה?
3605: על מיפוי קרקעות, וכיצד יכולים הגיאודזים להעלות את ישראל לשלב הבא בגביע אירופה בכדורגל? (רמז: הם לא. אף אחד לא יכול.)

http://www.ranlevi.com/2014/03/17/ep139_mortgage_history/

Ниже есть продолжение.

כשהייתי חייל טירון, אי שם לפני קרוב לעשרים שנה, מילואימניק ששירת עמי באותו הבסיס אמר משפט חכם: 'תחשוב טוב לפני שאתה בוחר את המסלול הצבאי שלך. שלוש שנים של שירות חובה עוברות מהר, אבל מילואים אתה ממשיך לעשות גם בגיל ארבעים.' נזכרתי במשפט הזה לפני מספר חודשים, כשבפעם הראשונה בחיי קניתי דירה. החתימה על חוזה הרכישה הייתה עניין של כמה דקות, אבל המשכנתא שלקחתי כדי לשלם על הדירה תלווה אותי במשך שנים רבות, קרוב לוודאי.

לטובת ברי המזל שטרם הספיקו להכיר את פקיד המשכנתאות של הבנק באופן אישי, נסביר כי משכנתא היא סוג של הלוואה שנועדה לאפשר רכישת דירה. הבנק (או גוף כלכלי אחר) מלווה ללקוח סכום כסף גדול, והלקוח מתחייב להחזיר לבנק את הכסף בתשלומים הנפרסים על פני שנים רבות, בתוספת ריבית – רווח הבנק מההלוואה. כדי להגן על עצמו מפני אפשרות שהלקוח לא יצליח להחזיר את הלוואה במלואה, הבנק 'משעבד' את הבית או הדירה כערובה להחזרת החוב. במילים אחרות, אם הלקוח לא ישלם את ההלוואה, הבנק יוכל למכור את הדירה ולקחת את דמי המכירה לעצמו. מקורה של המילה הלועזית mortgage, 'משכנתא', מרמז על אופייה של הלוואה זו. בצרפתית, mort פירושו מוות ו-gage היא 'התחייבות' – דהיינו, משכ נתא היא 'התחייבות עד מוות': היא מסתיימת ('מתה') כאשר סכום ההלוואה מוחזר במלואו או כאשר הנכס מעוקל לטובת הבנק, ומכאן שהוא 'מת' עבור בעליו הקודמים.

יש לא מעט אתרי אינטרנט שבהם אפשר למצוא עצות, טיפים והמלצות בענייני משכנתאות: החל מאלו מסלולי הלוואה לבחור, וכלה בשפת הגוף שעליה כדאי להקפיד בעת המשא ומתן הקשוח מול הבנק על גובה הריבית. בפרק זה לא תמצאו עצות וטיפים שכאלה. אינני חושב שיש לי מה להוסיף על הררי המילים שכבר נכתבו בנושאים האלה ברשת, ובנוסף יש לי תחושה חזקה שגם אם תלבשו הבעת הפנים קשוחה כשל קלינט איסטווד בזמן דו-קרב אקדוחנים במערבון ספגטי – זה לא ממש יעזור. פקידת המשכנתאות מנהלת חמישה משאים ומתנים כאלה לפני ארוחת הצהרים: היא תקמט אותך כמו כרטיס אשראי שפג תוקפו.

בפרק זה בחרתי לעסוק בשאלות עמוקות יותר, באותן הנחות יסוד ונהלים מקובלים שכל מי שלקח משכנתא נתקל בהם – אך קרוב לוודאי קיבל אותן כעובדות גמורות. נדון במגבלות שמטיל בנק ישראל על הבנקים בבואם להעניק הלוואות משכנתא ללקוחותיהם, בחוקים המפותלים שעל פיהם נקבעת הבעלות על הקרקע – ובחלוקת הקרקעות בישראל לגושים ולחלקות. כל אחד מנושאים אלה מסתיר מאחוריו היסטוריה מרתקת, שתאיר באור חדש את ההלוואה המפורסמת וההכרחית כל כך, שכל אחד מאתנו אוהב לשנוא.
בנק ישראל

נפתח במגבלות שמטיל בנק ישראל על הלוואות משכנתא. באתר האינטרנט של בנק ישראל, תחת סעיף 'אודות', מתוארים שלושת תפקידיו העיקריים של הבנק המרכזי: שמירה על יציבות מחירים, תמיכה במדיניות הכלכלית של הממשלה – למשל, צמצום פערים חברתיים – ותמיכה ביציבות המערכת הפיננסית. גם מי שאין לו תואר מתקדם בכלכלה יכול לשער לעצמו שאלו אינן מטרות קלות להשגה. כלכלה בקנה מידה של מדינה היא מערכת מורכבת ובלתי צפויה. מיליוני בני אדם מחליפים ביניהם כסף באינספור עסקאות קטנות וגדולות, כמו המוני נמלים שנפגשות באקראי בתוך נחיל ענק. כיצד יכול בנק ישראל, ונגיד הבנק העומד בראשו, לשלוט ולייצב מערכת כה כאוטית?

המשכנתא היא אחד מהכלים המרכזיים העומדים לרשות בנק ישראל לשם מטרה זו. משכנתא היא 'כסף גדול': בהלוואה טיפוסית מחליפים ידיים מאות אלפי שקלים, אם לא יותר. באמצעות האיסורים והמגבלות שמטיל בנק ישראל על הבנקים המסחריים, הוא שולט על אחוז ניכר מהפעילות הכלכלית היומית במדינה.

למשל, לבנק המרכזי שליטה על שיעורי הריבית שגובים הבנקים על הלוואות בכלל, ועל המשכנתא בפרט: זו 'ריבית בנק ישראל' שעליה אנו שומעים מדי פעם בפעם בחדשות. כשנגיד הבנק מחליט על העלאת הריבית, לשם הדוגמא, הוא גורם לכך שההחזר החודשי של המשכנתא מתייקר – ובכך גורם ללווים הפוטנציאליים לחשוב פעמיים לפני שהם נוטלים הלוואות בסכומים גדולים. כשלרוכשי הדירות אין כסף רב, המוכרים חייבים להתגמש ומחירי הדירות אמורים לרדת. בחרתי במילה 'אמורים' כיוון שבכלכלה כמו בכלכלה, גורמים רבים משפיעים על רמות המחירים – וגובה הריבית הוא רק אחד מהם.

אחת המגבלות העקרוניות והמעיקות שכל מי שמבקש ליטול משכנתא נתקל בהן כבר בראשית התהליך, היא המגבלה על אחוז המימון המקסימלי של הלוואת המשכנתא מתוך סך כל שווי הדירה. למשל, אם הדירה עולה מיליון שקל – בנק ישראל מאפשר לבנק המסחרי להעניק ללווה משכנתא בגובה של חמש מאות או שש מאות אלף שקל בלבד. את כל שאר הכסף הרוכש יהיה חייב להשיג בעצמו ממקורות אחרים.

על פניו, זו נראית כמו מגבלה דרקונית וחסרת צידוק. מה אכפת לבנק ישראל אם אני, אזרח אחראי ובעל עבודה קבועה ומסודרת, בוחר לממן אחוז גבוה יותר מסכום הרכישה באמצעות הלוואת משכנתא? לכל היותר, אפרוס את ההלוואה הגבוהה על פני שלושים שנה במקום עשרים שנה, וזה הכל. המגבלה שמטיל בנק ישראל מכריחה אותי לבחור בדירה קטנה יותר או במיקום גרוע יותר, כיוון שאינני יכול להרשות לעצמי לממן את ארבעים או חמישים האחוזים הנותרים של העסקה.

כדי להבין את ההיגיון שעומד מאחורי מגבלה זו, נשוב להגדרת תפקידי בנק ישראל: אחד מהם, נזכיר, הוא שמירה על יציבות המערכת הפיננסית בישראל. בפרט, יותר מכל דבר אחר, בנק ישראל מנסה למנוע את מה שמכונה 'תופעת ההדבקה'– Banking Contagion – המוכרת גם בשם 'אפקט הדומינו'. הסיפור הבא ידגים את תופעת ההדבקה, ועד כמה היא עלולה להיות הרסנית.
קריסתה של האחים ליהמן

חברת 'האחים ליהמן' החלה את דרכה כחנות למוצרי כותנה שהקימו שלושה אחים – הנרי, עמנואל ומאייר – בשנת 1850. מאה וחמישים שנה מאוחר יותר הפכה חנות הכותנה הקטנה לענק פיננסי גלובלי שעסק במגוון רחב של פעילויות כלכליות – ממסחר בניירות ערך, דרך ניהול השקעות, וכלה בבנקאות עסקית ופרטית. האחים ליהמן שרדה אינספור משברים ותהפוכות כלכליות במרוצת שנותיה – אך החלטה עסקית אחת וחסרת מזל הביאה לאובדנה.

בזמנו, זו נראתה כמו החלטה מוצלחת. בשנת 2003 רכשה החברה חמישה ארגונים שהתמחו במתן משכנתאות – בפרט, משכנתאות מסוג 'סאב-פריים': הלוואות משכנתא שניתנו ללקוחות מעוטי יכולת: מובטלים, או שכירים שהרוויחו משכורות נמוכות יחסית. באותם הימים שוק הדיור בארצות הברית היה בתנופה, וחברת האחים ליהמן הרוויחה עשרות מיליארדי דולרים בזכות הרכישה המוצלחת.

בשנת 2007 חלה תפנית. משבר הסאב-פריים הוא נושא מרתק ומורכב הראוי לפרק שלם, אך לטובת העניין שלנו די אם אסביר כי מסיבות שונות לווי המשכנתאות – שמלכתחילה, נזכיר, היו במצב פיננסי לא מזהיר – לא הצליחו לעמוד בהחזריים החודשיים. לגופים שנתנו להם את ההלוואות הנדיבות לא נותרה ברירה אלא לעקל את הבתים המשועבדים ולנסות למכור אותם כדי להציל את כספם. גם חברת האחים ליהמן ניסתה לעשות כן, אך היקפו האדיר של המשבר הביא לכך ששוק הנדל"ן האמריקני 'הוצף' בבתים מעוקלים שהועמדו למכירה, וההיצע הרב הביא לירידה דרסטית במחירי הדירות. התוצאה הייתה שחברת האחים ליהמן, כמו בנקים אחרים, לא הצליחה לגייס מספיק כסף באמצעות מכירת הבתים כדי לכסות את ההפסד על המשכנתא.

מנהליה של האחים ליהמן ניסו להציג בפני הציבור חזות מעודדת ומלאת ביטחון עצמי, אך מחיר המנייה של החברה צנח בחדות כשעוד ועוד בתי השקעות ובנקים פשטו את הרגל סביבה. ביוני 2008 דיווחה החברה על הפסד של כמעט שלושה מיליארד דולר והכריזה על שורה של צעדי ייעול וקיצוצים. אלפי עובדים פוטרו, ונכסים לא הכרחיים נמכרו במחירי חיסול. אף על פי כן, בתשעה בספטמבר דיווחה החברה על הפסד נוסף של כמעט עשרה מיליארד דולר. סך כל נכסיה של ליהמן עמד על 639 מיליארד דולר– לשם השוואה, מדובר בכמעט פי שישה מתקציב מדינת ישראל לשנת 2013. זה נשמע כמו הרבה כסף – אבל סך כל חובותיה של החברה עמד על יותר משבע מאות מיליארד דולר. בקופת המזומנים של החברה היו, בשלב זה, פחות ממיליארד דולר.

ניסיון של הרגע האחרון למצוא חברה גדולה אחרת שתיקנה את האחים ליהמן ותכסה את חובותיה כשל. בחמישה עשר בספטמבר 2008 הגישה חברת האחים ליהמן לבית המשפט בקשה רשמית לפשיטת רגל: הייתה זו פשיטת הרגל הגדולה ביותר בהיסטוריה, במרווח של יותר מפי שישה מפשיטת הרגל הגדולה שקדמה לה.

מיליוני ברוקרים, משקיעים וכלכלנים צפו בחלחלה בדיווחי חדשות שהראו עובדים לשעבר של האחים ליהמן עוזבים את משרדיהם, חפציהם בתוך ארגזי קרטון אישיים. משבר הסאב-פריים כבר היה בעיצומו וכולם הכינו את עצמם לטלטלות פיננסיות עזות – אבל לא רבים האמינו שחברה בסדר הגודל של האחים ליהמן מסוגלת לפשוט את הרגל, ויותר מכך – שממשלת ארצות הברית תיתן לחברה כל כך גדולה ליפול.

כשגוף פיננסי בסדר גודל של האחים ליהמן פושט את הרגל, יש לכך השפעה כלל עולמית. עשרות אלפי בנקים, עסקים ובתי השקעות אחרים עמדו בקשרים עסקיים עם האחים ליהמן: פשיטת רגל של החברה הגדולה פירושה שגם אלה איבדו את כספם. אם ההפסד הכספי גדול מספיק, גם חברות אלה עשויות לפשוט את הרגל – ואז לקוחותיהם מפסידים את כספם, וכן הלאה וכן הלאה. מקובל לדמות את תאונת השרשרת הפיננסית הזו לשרשרת של קוביות דומינו המפילות זו את זו, אבל יכול להיות שהדימוי הראוי יותר במקרה זה הוא רעידת אדמה בארצות הברית – שיצרה גל צונאמי כלל עולמי. המשבר שיצרה קריסת האחים ליהמן התפשט בתוך שעות ספורות אל שווקים כלכליים בכל העולם והביא לירידות שערים חדות בבורסות מאנגליה ועד המזרח הרחוק.

חמור עוד יותר, אפקט הדומינו המדבק כתוצאת מפשיטת הרגל הגדולה לא היה מוגבל אך ורק לארגונים שעמדו בקשרים עסקיים עם האחים ליהמן: גם בנקים ובתי השקעות שלא היו קשורים כלל אל החברה הושפעו באופן עקיף. קריסת האחים ליהמן יצרה פניקה אצל משקיעים ובנקים רבים, כיוון שלאיש לא היה מושג ברור כמה כסף הייתה חייבת החברה הגדולה ולמי. כל ארגון ניסה להגן על עצמו ועל לקוחותיו, בכל מחיר. למשל, הבנק מורגן סטנלי לא ספג מכה קשה בעקבות משבר הסאב-פריים ונחשב ליציב ובריא מבחינה פיננסית – אך כמה בתי השקעות אמריקנים גדולים שאיבדו עשרות מיליארדי דולרים בעקבות קריסת האחים ליהמן, החליטו שלא לקחת סיכון ולמשוך את הכסף שהחזיקו במורגן סטנלי: 128 מיליארד דולר. המשיכה הבהולה רוקנה את רזרבת המזומנים של מורגן סטנלי והביאה גם אותו אל סף פשיטת רגל: רק הלוואת חירום ממשלתית הצילה את מורגן סטנלי מקריסה ברגע האחרון, וזאת למרות שהבנק, כאמור, לא סבל מחוסר יציבות קודם לכן.

בכל רחבי המערכת הפיננסית האמריקנית חזרה אותה התמונה על עצמה, מוגברת פי אלפי מונים. בנקים הפסיקו להעניק הלוואות לעסקים ולגופים פיננסיים אחרים, כיוון שלא היו בטוחים על מי ניתן לסמוך שיחזיר את ההלוואה ומי עתיד לפשוט רגל למחרת. 'קיפאון האשראי' הזה, Credit Crunch בלעז, גרם גם לארגונים פיננסיים אחרים כדוגמת מריל לינץ' וגולדמן-סאקס להגיע לסף פשיטת רגל.

אנשי משרד האוצר וה-Federal Reserve, הבנק המרכזי האמריקני, הבינו שהם ניצבים בפני סכנה מוחשית לכלכלת ארצות הברית כולה. הקשרים העסקיים ההדוקים בין גופים פיננסיים וההשפעה של הפסיכולוגיה האנושית הביאו ל'אפקט הדומינו' המדבק, שבו קריסה של גוף פיננסי אחד מביאה לקריסתם של בנקים וארגונים רבים אחרים סביבו. אם מספיק בנקים ועסקים פושטים את הרגל, המדינה כולה עלולה להיכנס לסחרור כלכלי שכולל אבטלה גואה, עוני ואינפלציה דוהרת. ביום חמישי, שלושה ימים לאחר ההכרזה על פשיטת הרגל של האחים ליהמן, נפגשו שר האוצר האמריקני ונגיד הבנק המרכזי עם חברי קונגרס כדי לשכנע אותם להעניק סיוע חירום בסך 700 מיליארד דולר למערכת הבנקאות הפרטית. על פי דיווחים עיתונאים, נגיד הבנק בן ברננקי הזהיר את המחוקקים ש-

'אם לא נעשה את זה, יכול להיות שביום שני בבוקר לא תהייה לנו יותר כלכלה.'

הסיוע ניתן, והמשבר החריף חלף – במחיר סיוע כלכלי מסיבי שעוד יכביד על משלמי המסים האמריקניים במשך שנים רבות בעתיד.

המקרה של האחים ליהמן מסביר לנו מדוע מטיל בנק ישראל מגבלות על גובה המשכנתא שיכולים הבנקים להלוות ללקוחותיהם. גם אם תיקלע ישראל למיתון, ולווים רבים לא יוכלו לעמוד בהחזרי המשכנתאות שלהם – הבנקים המלווים לא יעמדו בסכנה כמו זו שהביאה לנפילתה של חברת האחים ליהמן. אם גובה המשכנתא הוא רק חמישים עד שישים אחוזים משווי הנכס, אזי גם אם שוק הנדל"ן ייקלע למשבר ושווי הדירות יירד בצורה חדה – עדיין ישנו סיכוי גדול שהבנק יצליח למכור את הנכס במחיר שיכסה את ההלוואה הכושלת, והבנק לא יפסיד את הכסף. אמנם מגבלת אחוז המימון פוגעת במידה מסוימת בלקוחות שהיו מעוניינים לרכוש דירות יקרות יותר – אבל בנק ישראל רואה בשמירה על יציבות המערכת הבנקאית ומניעת אפקט דומינו מטרה חשובה ומשמעותית יותר לעין שיעור.
הטאבו

נמשיך אל אחד המנגנונים הממשלתיים שכל מי שרוכש דירה נתקל בהם במוקדם או במאוחר: אגף רישום והסדר המקרקעין – המוכר יותר בשמו השני, ה'טאבו'. הרוכש פונה אל האגף כדי לקבל 'נסח טאבו': מסמך המאשר כי המוכר הוא אכן בעליה החוקיים של הדירה או הקרקע, ומגדיר במפורש את גבולות החלקה העומדת למכירה. גם במסגרת תהליך בקשת המשכנתא, הבנק דורש כי ברישום הטאבו תופיע 'הערת אזהרה': סעיף שמעיד על כך שהדירה משועבדת כערבון להלוואה.

החובה לפנות לאגף הרישום נתפסת בעיני רבים כנטל מתסכל ומרגיז. לא רק שהוצאת נסח טאבו ורישום האזהרה כרוכים בתשלומים יקרים, גם לגוף הממשלתי עצמו יש מוניטין של 'הבירוקרטיה בהתגלמותה': אינספור כללים ונהלי רישום מסובכים ולא ברורים, שרק עורך דין מנוסה מסוגל לנווט ביניהם אל חוף מבטחים. באופן טבעי עולה השאלה – מדוע קיים הטאבו? מה הצורך בכל הבירוקרטיה הממשלתית הזו?

צורך זה נעשה ברור יותר כשבוחנים את ההיסטוריה של חוקי הבעלות על קרקעות בארץ ישראל. נועם קופרשטיין, הגרפיקאי שיוצר את האיורים המלווים את פרקי עושים היסטוריה, נתקל לא מעט, במסגרת עיסוקיו השונים, במוסדות הבירוקרטיים השונים שעוסקים בנדל"ן ומקרקעין. הוא נתן לי הגדרה קולעת לטאבו: מה שנדמה לרבים כמשרד בירוקרטי מבולגן, הוא למעשה תל ארכאולוגי פעיל – אוסף של חוקים ותקנות מסובכים שנוצרו במשך מאות שנים של התיישבות וכיבוש בארץ ישראל.

בשנת 1517 כבש הסולטן סלים הראשון את ארץ ישראל מידי הממלוכים, וצירף אותה אל האימפריה העות'מאנית המתעוררת שמרכזה היה בטורקיה של ימינו. העות'מאנים החזיקו בפלשתינה במשך כארבע מאות שנים. במשך רובה המכריע של תקופה ארוכה זו שררה בארץ ישראל אנרכיה מוחלטת בכל הקשור לבעלות על קרקעות: לא היה שום רישום מרכזי מסודר שהגדיר למי שייכת קרקע מסוימת, וגם לא תיעוד של עסקאות מכירה וקניית נדל"ן. עסקאות הנדל"ן התנהלו באופן בלתי רשמי: הקונה והמוכר החליפו ביניהם שטרי בעלות, ללא ידיעתו של השלטון המרכזי והתערבותו.

האנרכיה נבעה בחלקה מהעובדה שהאימפריה העות'מאנית כולה לא הייתה מופת של התנהלות ארגונית, בלשון המעטה – וגם, ואולי בעיקר, כיוון שפלשתינה הייתה אחד האזורים המפגרים והנידחים ביותר באימפריה. המוטיבציה העקרונית של השלטון לנהל רישומי עסקאות נדל"ן הייתה גביית מסים מהעסקאות – אבל ההתיישבות בפלשתינה הייתה דלילה מאוד, והפלאחים שעיבדו את הקרקע היו ברובם עניים מרודים ולא היו יכולים לשלם מיסים גבוהים – כך שהטרחה שבהקמת מנגנון רישום שכזה לא השתלמה לעות'מאנים. לאף אחד באינסטנבול לא היה ממש אכפת ממה שמתרחש כאן.

לקראת אמצע המאה התשע עשרה התחוללה מהפכה משמעותית באימפריה העות'מאנית. המעצמות האירופיות בגבולותיה המערביים של האימפריה הלכו והתחזקו, וההנהגה העות'מאנית הבינה שאם האימפריה הוותיקה מבקשת לשרוד במציאות החדשה עליה לאמץ את הקדמה והמודרניות המערבית. העות'מאנים יזמו רפורמה נרחבת שהקיפה תחומי חיים רבים: הם הקימו מערכת ממשלתית מודרנית, ייסדו פרלמנט, סללו מסילות רכבת, הקימו מערכת דואר, טלגרף, הדפיסו שטרות נייר חדשים ועוד ועוד. מטרת הרפורמה הייתה לחזק את השליטה המרכזית של המדינה על פני כל שטח האימפריה הגדולה.

הרפורמה הובילה גם לחקיקת חוקים חדשים. החשוב מביניהם, לעניינינו, הוא 'חוק הקרקעות' שנחקק בשנת 1858. מטרת חוק הקרקעות הייתה להסדיר בצורה טובה יותר את הגדרת הבעלות על הקרקע, כדי שהשלטון יידע כמה מסים הוא יכול לגבות מהתוצרת החקלאית ומעסקות הנדל"ן, וממי לגבות אותם. החוק הגדיר מספר סוגים בסיסיים של קרקעות, ואת זכויות בעליהן וחובותם. למשל, קרקע מסוג 'מירי' הייתה קרקע חקלאית בבעלות המדינה: החקלאי שעיבד אותה נהנה מפירותיה, אך אם לא שילם את מסיו או שהזניח את הקרקע במשך מספר שנים – המדינה הייתה יכולה לקחת ממנו את הקרקע ולהעניק אותה לחקלאי אחר. קרקע מסוג 'מולכ' (Mulk), להבדיל, הייתה קרקע בבעלות פרטית לחלוטין, שלשלטון לא הייתה זכות להפקיע אותה מבעליו ללא פיצוי. היו גם אדמות 'וואקף' שניתנו למוסדות דתיים, וסיווגי אדמות נוספים.

השלב ההכרחי הבא ברפורמת הקרקעות היה להגדיר בפועל עבור כל חלקת קרקע לאיזה סוג היא שייכת – מירי, מולכ וכו' – ומי בעליה הנוכחיים. לשם כך הוקם מנגנון רישום קרקעות ממשלתי בשם 'טאפו', שהיה אחראי על ניהול הרישומים וחלוקת מסמכי בעלות על הקרקע – 'קושנים'. כיוון שדוברי ערבית התקשו לבטא את האות פ', המילה טאפו התגלגלה עם הזמן להיות 'טאבּו'.

עד כאן התאוריה. בפועל, העות'מאנים נתקלו בקשיים רבים ביישום חוק הקרקעות בפלשתינה. הפלאחים המקומיים לא ששו, בלשון המעטה, לשתף פעולה עם פקידי הטאבו, ולא פנו אל המשרדים הממשלתיים כדי לרשום את עצמם כבעליהן החוקיים של הקרקעות שאותן עיבדו.

הסיבות לכך מגוונות. ראשית, בחברה הכפרית המסורתית לא היה צורך בניירות רשמיים כדי להוכיח בעלות על הקרקע: כולם בכפר הכירו את כולם, וכל אחד ידע מה שייך לו ומה שייך לשכנו. שנית, רוב האיכרים לא ידעו קרוא וכתוב – כך שאפילו אם היו בידיהם מסמכים כתובים, כנראה שלא היו מוצאים בהם תועלת רבה. שלישית, רישום הבעלות על הקרקע גרר אחריו מיסוי – ואף אחד אינו אוהב מסים. רביעית, האיכרים חששו שאם שמם יופיע ברישומים הממשלתיים, העות'מאנים יכריחו אותם להתגייס לצבא – והתנאים בצבא העות'מאני היו גרועים כל כך, עד שאפילו עבודה קשה בשדה מצאת החמה ועד צאת הנשמה נראתה כמו האלטרנטיבה הטובה יותר… במילים אחרות, לפלאחים בפלשתינה לא הייתה כל מוטיבציה ליידע את פקידי האימפריה שהם בעלי קרקעות. הם התעלמו מהטאבו, והמשיכו לנהל את עסקאות הנדל"ן שלהם באופן פרטי ובלתי רשמי. גם יותר מחמישים שנה לאחר שנחקק חוק הקרקעות, רק חמישה אחוזים מכלל הקרקעות בפלשתינה הופיעו ברישומי הטאבו העות'מאנים.

כשכבשו הבריטים את ארץ ישראל מידי העות'מאנים בשנת 1917, הם החליטו להותיר על כנו את חוק הקרקעות העות'מאני. נוסף לחוקים ולנהלים בני עשרות השנים, הבריטים ירשו גם את האנרכיה והכאוס ששררו בנושא בעלות על קרקעות. חקלאים ערבים, עולים יהודים מארצות אירופה ונתיני מעצמות אירופאות ניהלו כל אחד בכפרו ועירו רישומי בעלות ועסקאות נדל"ן – רישומים שגם אם היו מסודרים ומתועדים היטב, לא היה להם תוקף חוקי. סכסוכי קרקעות פרצו חדשות לבקרים, ותדלקו את השנאה והאיבה ששררה בלאו הכי בין הלאומים השונים. כדי לסבך את המצב עוד יותר, פקידי הטאבו העות'מאנים שנמלטו מהארץ בזמן הכיבוש הבריטי לקחו עמם את מרבית הרישומים המועטים שבכל זאת נעשו בעשרות השנים האחרונות…

הבריטים החליטו לאסור באופן גורף על קניית נדל"ן ומכירתו, עד שתימצא הדרך לעשות סדר בבלגן. המפתח להשתלטות על האנרכיה הנדל"נית ששררה באזור הייתה שיטה שהומצאה דווקא בצדו האחר של העולם, באוסטרליה.
שיטת טורנס

רוברט טורנס (Torrens) נולד באירלנד, וב-1839 היגר למדינת דרום-אוסטרליה, אחת המדינות החברות בפדרציה האוסטרלית. מיד עם הגיעו ליבשת המרוחקת מונה לתפקיד בכיר למדי – פקיד מכס ראשי. ייתכן והסיבה למינוי הזריז הייתה העובדה שאביו, קולונל רוברט טורנס האב, היה אחד ממייסדי מדינת דרום אוסטרליה. אם ייחוסו המשפחתי אכן סייע לטורנס הבן בימיו הראשונים כמהגר, הרי שההשפעה המגוננת פגה עד מהרה כשעמיתיו החדשים נחשפו לאופיו העיקש והבלתי מתפשר. טורנס לא היה אדם נוח לבריות: הוא הסתכסך עם המלחים בנמלים ועם עובדי המכס שעבדו תחתיו, החליף מהלומות עם עיתונאי שפירסם עליו כתבה לא מחמיאה ואפילו הסתבך עם ה-Govenor, המקבילה הדרום-אוסטרלית לנשיא המדינה שלנו. אף על פי כן, טורנס הצליח להתקדם בהתמדה בסולם הממשל המקומי, וב-1856 שימש כשר האוצר. תפקידו הבכיר איפשר לו לדחוף ולקדם הצעת חוק שהייתה מבוססת על רעיון שהסתובב במוחו בעשרים השנים האחרונות.

באותם הימים הדרך המקובלת להוכיח בעלות על קרקע מסוימת – באנגליה, באוסטרליה ובמרבית מדינות אירופה – הייתה להחזיק בידך מסמך חתום על ידי בעליה הקודמים של הקרקע, המאשר כי מכר לך את השטח כדת וכדין. הבעיה הייתה שמסמך כזה אינו מספיק, עקרונית, כדי להוכיח את הבעלות מעבר לכל ספק: אחרי הכל, מי אמר שבעליה הקודמים של הקרקע – זה שחתום על המסמך שבידך – היה בעצמו בעליה החוקיים קודם לכן? הפתרון פשוט: עליך להחזיק גם את שטר המכירה הקודם, שמוכיח שהבעלים הקודמים רכש בעצמו את השטח ממישהו אחר. וגם את שטר המכירה שקדם לו. ואת זה שלפניו. ואת זה שלפניו, ואת זה שלפניו, ואת זה שלפניו… במילים אחרות, כדי להוכיח בעלות על הקרקע, כל בעל קרקע נאלץ לשמור את כל מסמכי המכירה הקודמים עד לטביעות כפות ידיים פרהיסטוריות על קירות המערה, או לפחות עד אותה הנקודה שבה המידע על הבעלות אבד בערפילי הזמן. כיוון שרוב האנשים מתקשים לשמור על ניירת מסודרת במשך חמש מאות שנים רצופות – בואו נודה על האמת, רובנו מתקשים לשמור על ניירת מסודרת במשך חמישה שבועות רצופים – סכסוכים משפטיים בנושאי בעלות על קרקעות סיפקו פרנסה בשפע לעורכי הדין. זאת ועוד, נוכלים ורמאים זייפו מסמכי בעלות שכאלה ללא קושי, והשתלטו על קרקעות לא להם.

הקושי שבהוכחת בעלות על הקרקע גם סירבל את תהליך מתן הלוואות משכנתא. הקרקע, כזכור, משמשת ברוב המקרים כערבון להלוואה. בשיטה הקיימת, הדרך המקובלת לבצע שעבוד של הקרקע לטובת הערבון הייתה להעביר את הקרקע לבעלותו המלאה של הבנק: דהיינו, הבנק שהלווה את הכסף הפך להיות בעליה החוקיים של הקרקע – ממש כאילו עיקל אותה. רק אם שולם החוב במלואו, הקרקע עברה בחזרה לבעליה המקוריים. במילים אחרות, תהליך השיעבוד כלל שתי עסקאות העברת בעלות מלאות – על כל הקשיים והסיבוכים המשפטיים שעסקאות כאלה גוררות עמן. העיכוב בתהליך השעבוד עיכב את מתן האשראי הבנקאי, והפריע להתפתחות כלכלית ויזמות עסקית.

שלא כמו באנגליה המבוגרת, אוסטרליה הייתה מדינה צעירה יחסית, כך שבעלי הקרקע שם לא היו צריכים לשמור על ניירת בת מאות שנים. אף על פי כן, התפתחותה המהירה של המדינה הביאה לכך שקרקעות רבות החליפו ידיים, וריבוי מסמכי המכירה והקנייה יצר אותן הבעיות בדיוק – בעיות שרוברט טורנס החליט לפתור, ויהי מה.

השיטה שהציע טורנס הייתה פשוטה – אך שונה מאוד מכל מה שקדם לה. כל המידע הרלוונטי להוכחת הבעלות על חלקת קרקע יימצא במקום אחד: משרד ממשלתי שייתמחה בכך. משרד זה ינהל פנקס ובו יתועדו במרוכז כל העסקאות שנעשו סביב חלקת הקרקע: מי קנה, מי מכר ומתי. המידע בפנקס רישום המקרקעין יהיה המידע היחיד שיכול לשמש כהוכחה חוקית וחותכת לגבי בעלות על הקרקע. כל מסמך אחר, חתום ומסודר ככל שיהיה, ייחשב כחסר תוקף לחלוטין. במילים אחרות, נטל הוכחת הבעלות יוסר מעל כתפי בעל הקרקע, ויעבור לאחריות המדינה.

במבט לאחור, קל לראות את היתרונות הגלומים בשיטה של טורנס. במקום שכל אזרח ינהל ארכיון פרטי של מסמכים חשובים, תעשה זאת המדינה באופן מרוכז ומסודר. העברת בעלות על הקרקע תהפוך להיות עניין פשוט ומהיר הרבה יותר, כיוון שכל הסימוכין לבעלות – וכל שעבוד על הקרקע – יירשם בפנקס אחד. נוכלים ייתקשו מאוד לזייף בעלות על חלקה, שכן לא תהיה להם גישה חופשית לפנקס הרישום. אך על אף יתרונותיה של השיטה, טורנס נתקל בהתנגדות עזה מצד עורכי דין שהתמחו בעסקאות נדל"ן. הם טענו שהפתרון שהוא מציע פשטני מדי ולא יעמוד במבחן המציאות, שכן טורנס אינו עורך דין ואינו מבין דבר וחצי דבר במשפט ובענייני נדל"ן.

טורנס לא נכנע לביקורת והמשיך לדחוף את רעיונותיו. ב-1857 מונה ל'פרמייר' – המקבילה לראש הממשלה אצלנו – אך ממשלתו החזיקה מעמד שלושים יום בלבד לפני שנפלה בהצבעת אי אמון. על אף הקדנציה הקצרה הוא המשיך במאמצי החקיקה, ובעזרת תמיכה מאסיבית של דעת הקהל הצליח להעביר את 'חוק רישום הבעלות על קרקעות' בפרלמנט הדרום-אוסטרלי בשנת 1858.

טורנס קיווה שבעזרת השיטה החדשה העברת בעלות על קרקע תהיה קלה ומהירה, כמו קניה ומכירה של כל מוצר רגיל אחר. בדיעבד, זו הייתה ציפייה מוגזמת מדי – אך שיטתו נתגלתה בכל זאת כדרך יעילה ונוחה הרבה יותר מקודמותיה לניהול הבעלות על קרקעות. עסקאות נדל"ן התבצעו במהירות וללא סיבוכים משפטיים מרובים, וכן רישום שעבודים לטובת משכנתאות. בעקבות הצלחתה, התפשטה שיטת טורנס בכל רחבי העולם, מאנגליה ועד סינגפור – וגם, כפי שאולי כבר ניחשתם, הגיעה לארץ ישראל.

בשנת 1920 החליט השלטון הבריטי לפתוח מחדש את משרדי הטאבו בפלשתינה, הפעם תחת השם 'משרד ספרי האחוזה'. שמונה שנים לאחר מכן הוחלט על יישום שיטת טורנס במלואה בארץ, ועד שנת 1947 נרשמו בפנקס המקרקעין רובן המכריע של הקרקעות בתחומי הקו הירוק.

כשהוקמה מדינת ישראל, היא ירשה את השיטה הבריטית של רישום מקרקעין – שכאמור הייתה מושתתת בחלקה על הטאבו, אותה מערכת בירוקרטית מקורית שהפעילו העות'מאנים. התערובת המשונה של חוקים איסלמיים מהעידן שלפני הרפורמה העות'מאנית, חוקי קרקעות עות'מאנים ונהלים בריטיים מודרניים יותר, המשיכה להיות המשפט התקף בישראל עד לשנת 1969, אז עבר בכנסת 'חוק המקרקעין' שהחליף את חוקים אלה בחוקים חדשים ו'ישראליים למהדרין'. ועדיין, כפי שמעיד עצם השימוש במילה 'טאבו', חלק מאותה היסטוריה עתיקה ממשיך ללוות אותנו גם היום – בצורת אותו 'תל ארכיאולוגי פעיל' של חוקי קרקעות מסובכים.

ביהודה ושומרון, אגב, המצב חמור בהרבה. הבריטים מעולם לא הספיקו להרחיב את רישום הקרקעות לאזורים שמעבר לקו הירוק, ושם המשיכה להתקיים אותה אנרכיה קרקעית גם בתקופת השלטון הירדני – וגם בימים שלאחר מלחמת ששת הימים. סכסוכים מקומיים סביב בעלות על קרקעות, בתוספת הגוון הנפיץ שמעניק הסכסוך היהודי-ערבי בחבל הארץ הזה, הופכים את שאלת הבעלות על הקרקע לבוץ טובעני וסמיך מאוד.
הקדסטר

נקודה עקרונית וחשובה מאוד לעניין קביעת הבעלות על הקרקע היא שאלת מיפוי הקרקעות וקביעת גבולותיהן. לא הזכרתי אותה בדיון הקודם שכן היא ראויה להרחבה בפני עצמה.

אחת השגיאות העיקריות שעשו העות'מאנים בבואם לממש את רפורמת חוק הקרקעות של 1858 הייתה העובדה שלא הקפידו על מיפוי מדויק ומסודר של גבולות החלקות השונות. תיאור גבולות חלקה שהופיע בקושאנים העות'מאנים היה מבוסס ברובו על תוואי שטח קיימים כמו 'השביל שליד הגבעה' או 'תל האבנים הדרומי'. תיאורים שכאלה מעורפלים מטבעם ונקודות הציון המאולתרות עשויות להשתנות עם השנים.

כשהחליטו הבריטים ליישם את שיטת טורנס בארץ ישראל היה ברור להם מהרגע הראשון שאי אפשר לנהל רישום מקרקעין מסודר מבלי למפות את גבולותיהן של החלקות: כל שטח אדמה שאינו משויך בוודאות לחלקה כלשהי פותח פתח לסכסוכי שכנים ומאבקים משפטיים ששיטת טורנס ביקשה למנוע. הנציב הבריטי הורה להקים מחלקת מיפוי ומדידות שמנהליה היו בריטים, ועובדיה היו יהודים, ערבים, ארמנים וכדומה. לבריטים היה הידע המקצועי והם קבעו את התקנים הרלוונטים, ואילו המקומיים ביצעו את המדידות בשטח.

מטרת המדידות הייתה קביעה מדויקת של נקודות ציון שבהן אפשר להיעזר בתהליך מיפוי וקביעת גבולות החלקות. אם יש עמוד נטוע בקרקע בנקודה ידועה ומוגדרת על המפה, ניתן להגדיר גבולות שטח כלשהו באופן חד משמעי ביחס לאותו עמוד. לדוגמא, 'הפינה הצפונית של השטח נמצאת במרחק של שלושים וארבע וחצי מטרים צפונית לנקודת הציון'. כמובן שנקודת ציון אחת אינה מספיקה כדי למפות מדינה שלמה: יש צורך באלפי נקודות ציון, שכל אחת מהן נמצאת במרחק וכיוון ידועים ביחס לנקודות הציון האחרות.

האתגר שמולו ניצבו המודדים היה, אם כן, מדידה מדויקת של המרחק והכיוון שבין נקודות הציון. קל לעשות זאת אם שתי נקודות הציון – שני עמודים, לצורך הדוגמא – נמצאים במרחק כמה מטרים זה מזה: לוקחים סרט מדידה ומצפן טוב, מודדים את המרחק והזווית ביחס לצפון, וזה הכול. אבל מה יקרה אם שני העמודים נמצאים במרחק קילומטר זה מזה? סרט מדידה סטנדרטי אינו מספיק. אם מתאמצים, אפשר עדיין למדוד את המרחק והכיוון בדיוק גבוה בעזרת כלים אחרים – אבל זה לא קל, ומדידת אלפי נקודות ציון על פני מדינה שלמה תהפוך למשימה ממושכת וכמעט בלתי מעשית. הגיאודזים – המהנדסים המתמחים במיפוי קרקעות – מתגברים על האתגר הזה בשיטה מחוכמת ואלגנטית המכונה 'טריאנגולציה'.
טריאנגולציה

נניח, לצורך ההסבר, שאנחנו מעוניינים למפות את מגרש הכדורגל שבאיצטדיון רמת גן, כדי לשרטט על מפה את מיקום עמודי השער. מי יודע, אולי זה מידע זה יעזור לנבחרת ישראל לעלות לשלב הבא באליפות אירופה – אבל לא באנו לדבר על מדע בדיוני.

הצעד הראשון למיפוי באמצעות שיטת הטריאנגולציה הוא מדידה ידנית ומדויקת של הקו הרוחבי המסמן את מחצית המגרש. נבקש מאחד השחקנים שימדוד את המרחק באמצעות סרט מדידה ארוך, ואת הכיוון באמצעות מצפן. כעת, אנחנו מעוניינים למפות את מיקומו המדויק של אחד מעמודי השער ביחס לקו זה. אפשר לבקש מהשחקן שיפרוס את סרט המדידה כל הדרך ממרכז המגרש אל עמוד השער – אבל זו תהיה עבודה קשה, וכאן זה לא אירופה. למזלנו, יש דרך חכמה יותר לעשות זאת.

במבט מהיציע, נראה כי קו מחצית המגרש ועמוד השער יוצרים משולש דימיוני: קו החצי הוא בסיס המשולש, והעמוד הוא קודקודו. נבקש מהשחקן שיעמוד ליד עמוד השער, וימדוד את הזוויות בינו ובין כל אחד מקצוות קו הבסיס. הגיאודזים מודדים זוויות באמצעות 'תאודוליט' – חצובה בעלת שלוש רגליים שעליה מצפן מדויק.

על פי חוקי הגיאומטריה, אם ידוע לנו אורך בסיס המשולש ושניים מהזוויות שלו – ניתן לחשב בדיוק מושלם את אורכי שתי הצלעות האחרות. במילים אחרות, על ידי מדידת אורך קו החצי, והזוויות בין עמוד השער לכל אחד משני הקודקודים האחרים של המשולש – קיבלנו 'בחינם' את המרחק שבין עמוד השער לכל אחד מקצוות קו החצי. ידיעת המרחק והזווית מאפשרת לנו לסמן על המפה את מיקום עמוד השער באופן חד משמעי – מבלי שנאלץ לבצע מדידה ידנית ומפרכת של מרחקים אלה. זאת ועוד, כל אחת מצלעות המשולש הדימיוני שלנו יכולה כעת לשמש בעצמה כ'קו בסיס' של משולש חדש. אם נרצה למדוד את מיקומו של דגל הקרן, למשל, נוכל לעשות זאת באמצעות מדידה של זוויות בלבד אל אחת מהנקודות האחרות שכבר מיפינו. למעשה , המדידה הראשונה שביצענו בין שני דגלי הקרן הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה נאלץ השחקן שלנו להוציא את סרט המדידה מהתיק: מכאן והלאה, אין יותר מדידות מרחק – רק חישובים.

אותו העיקרון בדיוק שימש את אנשי מחלקת המדידות המנדטורית כדי למפות את ארץ ישראל. הם הציבו שתי נקודות ציון לא רחוק מקיבוץ אורים שבדרום הארץ, ומדדו באופן ידני את המרחק ביניהן: 4730 מטרים ושישים ס"מ. קו זה היה 'קו הבסיס', ושימש כצלע הבסיס ברשת הולכת ומתרחבת של משולשים שנפרשה על פי הארץ כולה: אלפים רבים של נקודות ציון שהמרחק והכיוון ביניהן חושב בדייקנות. עוד שני קווי בסיס נמדדו באזורים אחרים של ארץ וישראל לשם שיפור הדיוק, ובאמצעות נקודות הציון האלה יצרו הבריטים 'קדסטר' – רישום מסודר של גבולותיהן ומיקומן של חלקות הקרקע השונות בארץ ישראל.

גם הקדסטר הבריטי אומץ במלואו על ידי מדינת ישראל הצעירה שהחליפה את השלטון המנדטורי. מחלקת המדידות הבריטית הייתה הגרעין שסביבו התגבש המרכז למיפוי ישראל, הגוף הממשלתי שאחראי על כל הפעילות הגיאודזית בישראל. חלוקת הקרקעות לגושים ולחלקות מבוססת על אותן מדידות ראשוניות שביצעו הבריטים בראשית המאה העשרים. כיום מחליפים כלים מודרניים כגון מיפוי אווירי, GPS ומדידות באמצעות לייזרים את שיטת הטריאנגולציה הוותיקה, אך אפשר עדיין לראות מדי פעם מודדי קרקעות המשתמשים ב'תאודוליט' כדי למפות שטחים באמצעות טריאנגולציה.

ראינו, אם כן, שמשכנתא היא יותר מסתם הלוואה בנקאית רגילה. מחד, המשכנתא היא חלק מהותי מהמארג הפיננסי העדין של הכלכלה הלאומית ויכולה לתרום ליציבותה של הכלכלה או לשבש אותה באופן קטסטרופלי. מאידך, המשכנתא קשורה בקשר הדוק אל הקרקע, ובעלות על קרקעות היא נושא רגיש וסבוך מבחינות משפטיות ולאומיות. מי יודע, אולי הידע הזה יעזור לכם במשא ומתן הקשוח מול פקידת המשכנתאות של הבנק. כשהפקידה תבקש מכם להביא נסח טאבו, תוכלו להביט בה ישר בעיניים, להוציא את הסיגר מזווית הפה, ליישר את כובע הבוקרים ולומר לה – 'טאפו, גברת..טאפו.'

http://www.ranlevi.com/texts/ep139_mortgage_history_text/

עושים היסטוריה 138.5: ההיסטוריה של הקולוסיאום ברומא (Hebrew)

mp3



הקולוסיאום אינו רק אחד מאתרי התיירות המבוקשים ביותר ברומא שבאיטליה, אלא גם הישג אדריכלי מעורר הערכה. מה מלמדת אותנו ההיסטוריה של אחד המבנים האייקונים והמוכרים ביותר בעולם על עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית – ועל עצמנו?…

0440: הקיסר אספיסיאנוס 'מגייס' את היהודים בארץ ישראל למיזם בניה אדיר מימדים…
0930: כמה פילים, אריות, דובים וג'ירפות השתתפו בחגיגות האלף לעיר רומא?
1230: האימפריה הגדולה מתמוטטת, והקולוסיאום הופך לשוק, שכונת מגורים – ואפילו בית קברות…


Ниже есть продолжение.

ההיסטוריה של הקולוסיאום ברומא

כתב: רן לוי

הקולוסאום הוא ללא ספק מבנה מרשים. האיצטדיון האליפטי, שאורך צירו הארוך כ-190 מטרים וגובהו כמעט חמישים מטרים, הוא אחד מהמבנים העתיקים הגדולים ביותר ששרדו מימי קדם אל תקופתנו, וחולש על מרכזה של רומא מזה כמעט אלפיים שנה. הקולוסאום ייחודי לא רק בזכות הארכיטקטורה הנאה וגודלו המרשים, אלא גם מכיוון שהוא מעניק לנו הצצה נדירה אל חיי היום יום של אזרחי רומא, העיר שלפני אלפיים שנה הייתה בירת אימפריה אדירה – מעין ניו יורק של העולם העתיק.

הקיסר נרו לא היה אהוד במיוחד על אזרחי רומא, בלשון המעטה. מרגע שעלה לשלטון בשנת 54 לספירה, הצליח להסתכסך עם רבים מהאצילים והסוחרים העשירים בזכות ניסיונותיו הבלתי פוסקים להשתלט על שטחים חדשים ולהקים בהם ארמונות לעצמו. אין פלא, אם כן, שכשפרצה בשנת 64 שריפה אדירה שהחריבה חלקים גדולים מהעיר, השמועות טענו בעקשנות שנרו אחראי להצתה, ואפילו ניגן בכינור על גג ארמונו בזמן שהלהבות השתוללו.

ככל הנראה ועל פי הידוע לנו היום,נרו לא היה האחראי הישיר לשריפה הגדולה – אך ללא ספק ניצל אותה היטב. הוא ניכס לעצמו שטח שגודלו למעלה ממאה דונים, ממש בלב רומא, ואחרי שפינה משם את חורבות המבנים הקודמים הקים את אחד הארמונות המפוארים ביותר שידעה רומא מימיה. 'ארמון הזהב', כפי שכונה המתחם החדש, כלל כמה מבנים גדולים כגון מרחצאות, מתקני אתלטיקה, אמפיתאטרון ואפילו גן חיות פרטי. אלה עמדו בינות ליערות גדולים ועשירים ואגם מלאכותי רחב ידיים שאליו נשפכו נחלים ומפלים לרוב. נרו לא הספיק ליהנות מארמונו למשך זמן רב. ארבע שנים לאחר השריפה הגדולה, בשנת 68, התקוממו נגדו הצבא והאזרחים והקיסר נאלץ לברוח מרומא ולהתאבד.
מרד היהודים ובניית הקולוסיאום

אספסיאנוס, הקיסר שהחליף את נרו, ידע שאם ברצונו לשרוד זמן רב בשלטון עליו לשקם את אמונו של העם בממשל. זו הסיבה שאחת ההחלטות הראשונות של אספסיאנוס הייתה להרוס את הארמון המפואר שהקים נרו במרכז רומא, ולהחזיר את השטח הגדול שהוחרם לרשות האזרחים. על חורבות ארמון הזהב החליט אספסיאנוס להקים את מה שיהיה האמפיתאטרון הגדול ביותר בעולם.

בנייה עולה כסף, והקמת אמפיתאטרון גדול כל כך הייתה עניין יקר אפילו במונחים של אימפריה גדולה כמו רומא. למזלו של אספסיאנוס, מספר שנים קודם לכן, בשנת 66 לספירה, החליטו תושביו של מחוז קטן ונידח בפאתיה המזרחיים של האימפריה להתמרד כנגד הכיבוש הרומי. למשך זמן מה נראה היה כי המרד נושא פירות והתושבים עשויים להסיר מעליהם את עול הכיבוש- אבל בסופו של דבר לא היה להם סיכוי לעמוד כנגד ליגיונותיו של הצבא הרומי, צבא ממושמע ומאומן היטב. מחוז נידח זה, היה כמובן, יהודה. היהודים שילמו ביוקר על 'המרד הגדול': הרומאים כבשו את ירושלים, החריבו את בית המקדש ובזזו זהב וכסף למכביר. שלל זה הוא שמימן את בניית הקולוסאום ברומא, וחלק מעשרות אלפי היהודים שהובלו לרומא כעבדים השתתפו בבנייתו. בכל אופן, אני לא חושב שהעובדה ההיסטורית הזו מקנה לישראלים הנחה בכניסה לקולוסאום, אבל לא מזיק לבדוק.

מלאכת הבניה החלה בשנת 72. הקיסר אספסיאנוס הלך לעולמו עוד בטרם נשלמה, ובנו טיטוס המשיך אותה. למרות שהקמת הקולוסאום ארכה פחות מעשר שנים – זמן קצר להפליא ביחס לפרוייקט בניה כה שאפתני – גם טיטוס לא הספיק להשלים אותו. הקיסר דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס, היה זה שחנך את האמפיתאטרון החדש בשנת 80 לספירה.

למרבה האירוניה, למרות שהקולוסאום הוקם כמעין סוג של התרסה כנגד תקופת שלטונו של נרו, בסופו של דבר הוא דווקא נקרא על שמו. שמו של האמפיתאטרון החדש היה במקור 'האמפיתאטרון הפלאבי', על שמם של אספסיאנוס, טיטוס ודומיטיאנוס שהיו שייכים למה שמכונה 'השושלת הפלאבית'. אך כשהשתלטו הפלאבים על ארמונו הגדול של נרו, הם לא הרסו אותו לחלוטין: הם הותירו על כנו פסל גדול ומרשים של הקיסר נרו, ארבעים מטר גובהו, שעמד כעת קרוב מאד לאמפיתאטרון. הפסל הענק כונה 'הקולוסוס של נרו', וניצב על כנו כמה מאות שנים – ומכאן קיבל הקולוסאום את שמו ברבות הימים.
הישג אדריכלי

בקולוסאום היו לפחות חמישים אלף מקומות ישיבה. עובדה זו הציבה בפני האדריכל האלמוני שתכנן אותו אתגר שגם אדריכלי איצטדיונים מודרניים חייבים להתמודד מולו: כיצד ניתן לאפשר לקהל עצום להיכנס אל המקום ולצאת ממנו מבלי ליצור תורים ארוכים, או כיצד ניתן לתכנן דרך מילוט מהירה מהמבנה במקרה של שריפה, למשל? גם כאן עשה האדריכל עבודה טובה. לקולוסאום היו שמונים כניסות שהובילו אל מערכת של מסדרונות שהקיפו את האמפיתאטרון. בכל קומה היו פתחים מהמסדרונות ההיקפיים היישר אל הכסאות והיציעים: פתחים אלה כונו Vomitoria, מהמילה הלטינית 'מעבר מהיר', או 'שחרור מהיר', והם אפשרו לרוקן את האמפיתאטרון מכל יושביו בתוך פחות מעשר דקות במקרה הצורך. המילה Vomitoria, אגב, היא המקור למילה האנגלית המודרנית Vomit, ונדמה לי שהקשר ביניהן אינו דורש הסבר…

כל אחד מהצופים קיבל בכניסה כרטיס: פיסת חרס ועליה מספר היציע והשורה בה הוא אמור לשבת. לא כל אחד יכול היה לשבת היכן שרצה: סידור הישיבה בקולוסאום שיקף את המבנה ההיררכי הנוקשה של החברה הרומית. המושבים הנמוכים, אלו שהיו הקרובים ביותר לזירה, היו שמורים לסנאטורים ולאישים מכובדים במיוחד – ומתוכם מתחם מיוחד לקיסר ולפמלייתו, שהיו נכנסים לקולוסאום דרך שערים פרטיים בדרום המבנה ובצפונו. בשורות מעליהם ישבו החיילים והסוחרים העשירים. ביציע העליון ישבו האזרחים הפשוטים, ובקצה העליון ממש, רחוק מאוד מהזירה והיכן שהיו רק מקומות עמידה – עמדו הנשים והעבדים, שני המעמדות הנמוכים ביותר בחברה הרומית. קברנים ושחקני תאטרון, אגב, לא הורשו להיכנס למקום כלל. בימים חמים היו פורשים מעל היציעים רשת צפופה שהייתה מעניקה לצופים צל, מבלי לחסום את הבריזה הנעימה מבחוץ.

זירת הקולוסאום הייתה רצפה עשויית עץ ומכוסה בשכבה עבה של חול. המילה 'חול', בלטינית, היא 'ארינה' – ומכאן גם מגיעה אלינו המילה האנגלית Arena, 'זירה'. העץ והחול נעלמו לפני עידן ועידנים, ומי שמבקר היום בקולוסאום יכול לראות את הפלא הטכנולוגי מתחתם: מבוך תת-קרקעי עצום בעל שתי קומות של מנהרות ומסדרונות שבו הוחזקו הגלדיאטורים ובעלי החיים לפני המופע. ברצפת העץ של הקולוסאום היו כשמונים פתחים סמויים, דרכם היו הטכנאים מכניסים תפאורה בהתאם לצורך, ומעליות מכניות היו מרימות אל הזירה את הכלובים שמהם שוחררו בעלי חיים לפי הצורך.
לחם, שעשועים ושלושים ושניים פילים

על פי המסורת הרומית, בני שכבת האצולה היו מחוייבים לספק לאזרחי העם שני צרכים בסיסיים: לחם, ושעשועים. המופעים בקולוסאום מומנו על ידי אנשים פרטיים שביקשו בדרך זו להפגין את עושרם מחד, ולהטיב עם העם מאידך.

מופע בידור טיפוסי בקולוסאום היה נפתח בשעות הבוקר במשחקי ציד. חיות אקזוטיות מכל רחבי האימפריה הענקית הוכנסו לזירה, וציידים היו לוכדים אותן והורגים אותן להנאת הקהל. למשל, בשנת 248 לספירה נערך מופע חגיגי לציון אלף שנה להיווסדה של רומא, ובו לקחו חלק – בניגוד לרצונם, כנראה – 32 פילים, 60 אריות, 30 נמרים, עשרה צבועים, שישה היפופוטמים, קרנף, עשרה דובים ועשר ג׳ירפות. השורות הראשונות ביציעים היו מוגבהות כשני מטרים מעל הזירה עצמה, רק כדי להבטיח שהאריות לא ינסו לנגוס בסנאטורים.

לא רק בעלי חיים הוצאו להורג בקולוסאום – גם אסירים שנידונו למוות היו חלק ממופע הבידור. לעתים הייתה זו הוצאה להורג ׳נורמלית׳ (בהעדר מונח מתאים יותר) באמצעות צליבה או שריפה על המוקד, ולעתים לקחו חלק הנידונים למוות בדרמה תיאטרלית שבה שיחק האסיר את התפקיד הראשי כגיבור מיתולוגי הנתקל בקשיים שונים ומשונים במסעו. במקרה הזה, עם זאת, להצגה לא היה אף פעם סוף טוב – או סוף טוב מבחינתו של הגיבור הראשי, בכל אופן. חיית טרף פראית הייתה מוכנסת לזירה, והגיבור הטרגי היה נטרף לעיני הצופים המריעים. טוב, תמיד אמרו שמשחק הוא מקצוע תובעני.

המופע היה מסתיים בשעות אחר הצהריים, באירוע השיא: קרבות גלדיאטורים. הלוחמים היו נכנסים אל הזירה דרך השער המזרחי של הקולוסאום, שכונה ׳שער החיים׳, ומצדיעים לקיסר שישב ביציע הכבוד. בתחילה הסתיימו קרבות אלה לעתים קרובות במותו של המפסיד, אך עם השנים פסק מנהג זה ומוות בזירה היה אירוע נדיר יחסית. הסיבה לכך הייתה מעשית לא פחות ואולי יותר מאשר מוסרית: ברומא לא היו מספיק גלדיאטורים כדי לעמוד בביקוש למופע; הכשרה טיפוסית של גלדיאטור נמשכה שנים ארוכות, והייתה כרוכה בהשקעה כלכלית לא מבוטלת. מבחינת הגלדיאטורים, ניצחון החלטי שבו היריב לא נפצע באורח משמעותי נחשב מכובד ומרשים יותר מאשר ניצחון שהסתיים במותו של המתמודד השני. ובכל זאת, לא מעט מתמודדים עזבו את הזירה דרך השער המערבי של הקולוסאום, הוא ׳שער המוות׳…
נפילת האימפריה

הקולוסאום סיפק שעשועים ובידור לאזרחיה של רומא במשך מאות שנים, אך כשירדה רומא מגדולתה – ירד המסך גם על האמפיתטארון הענק. בשנת 404 נערך בו קרב הגלידאטורים האחרון, וכשהשתלטה הנצרות על האימפריה הדועכת כבר לא ראו הרומאים בעין יפה הרג ורצח לשם שעשוע בלבד. במאה החמישית והשישית לספירה התפרקה האימפריה הרומאית, ואירופה שקעה לעידן ארוך של בערות: בהעדר ספרים וידיעת קרוא וכתוב, שכחו תושבי רומא מה הייתה מטרתו המקורית של הבניין הענק שעמד בחצר האחורית שלהם. היו כאלה ששיערו שאולי היה זה מקדש לאל השמש, או אולי ארמון קיסרי.

עם נפילת האימפריה התדלדלה אוכלוסיית רומא. מספר תושבי העיר – שבשיאה הייתה בית ליותר ממיליון בני אדם – צנח עד כדי פחות ממאה אלף במאה התשיעית והעשירית. העיר הצטמקה מאוד והתרכזה סביב נהר הטיבר. פעם עמד הקולוסאום במרכזו של המטרופולין, וכעת היה מחוצה לו, בשדה מוזנח ונטוש. צמחיה עבותה השתלטה עליו, וקיימים תיאורים על זאבים וחיות פרא אחרות ששוטטו בין ההריסות באין מפריע.

גם כשהתאוששה מעט רומא בימי הביניים, הקולוסאום נותר עדיין נטל כלכלי: לא נמצא מי שיכול היה להרשות לעצמו לתחזק את המבנה המונומטלי. שריפות, רעידות אדמה ופגעי טבע אחרים כירסמו בקולוסאום שנה אחר שנה, מבלי שאיש ניסה לתקן את הנזק- ואפילו להפך. שליטי רומא ראו בקולוסאום מעין 'משאב טבעי' שניתן לנצל אותו. ראשונים פורקו לוחות השיש והפסלים המפוארים שקישטו את האמפיתאטרון, ואחריהם נעלמו כלונסאות המתכת שהצמידו את אבני הגיר זו לזו והשאירו אחריהן חורים גדולים שניתן לראות בברור לאורך כל קירות המבנה. כל המושבים ביציעים פורקו ונלקחו, כולל כל בדל של ציוד מכני במתחם התת-קרקעי שמתחת לזירה.

במקור, היו לקולוסאום דופן פנימית ודופן חיצונית גבוהה יותר. רעידות האדמה שהיכו בו לאורך השנים גרמו להתמוטטות של הדופן החיצונית, כך שמה שאנחנו רואים היום כקירותיו החיצוניים של הקולוסאום הם בעצם שרידיה של הדופן הפנימית. מהדופן החיצונית הגבוהה נותרה רק פיסה גדולה בקצהו הצפוני של המבנה. תושביה של רומא אספו את האבנים והשברים, והשתמשו בהן כדי לבנות כנסיות ומבנים אחרים ברחבי העיר. על פי הרישומים ששרדו, בשנת 1452 בלבד נלקחו מהקולוסאום אבנים בכמות שמילאה 2522 כרכרות.

החל מימי הביניים, הוסב הקולוסאום לשימושים שונים מאוד מהיעוד המקורי שלו: הוקמו בו בתי מלאכה, בתי מגורים, חנויות, כנסייה נוצרית, ארמון של משפחה עשירה, מחסן לדשן ואפילו בית קברות מאולתר. רק במאה ה-15, עם תחילת עידן הרנסנס, חזרו האירופאים להתעניין במקורותיו של הבניין ובאדריכלות שלו. ארכיאולוגים החלו להסיר את שכבות הקרקע שהצטברו באלף השנים שחלפו וחשפו כתובות ועתיקות לרוב. רק במאה ה-19 החלו הניסיונות הרציניים הראשונים לשחזר את המבנה ולמנוע הרס הדרגתי.לשם כך נוספה תמיכה לאזורים חלשים במבנה ונוכשה הצמחייה. במחצית הראשונה של המאה העשרים שמה התנועה הפשיסטית מיוחד על שימור הקולוסאום, כחלק משאיפתה ליצור מחדש את החיבור בין האימפריה הרומית העתיקה והמדינה האיטלקית המודרנית. כיום הקולוסאום הוא אחד מאתרי התיירות החשובים ביותר באירופה והוא עובר שיפוץ ושחזור הדרגתי, למשל בנייה מחדש של חלק מרצפת העץ בזירה הפנימית.

לסיכום, הקולוסאום נותן לנו הצצה מרתקת אל העבר – ואולי גם שופך אור גם על ההווה. עצם העובדה שהאמפיתאטרון הענק עומד על תילו אחרי כמעט אלפיים שנים של רעידות אדמה ונזק אנושי שיטתי היא עדות מצוינת לאכות הבנייה והתכנון בימי האימפריה הרומית. תולדות המבנה מאז אותה התקופה משקפים גם את תולדותיה של אירופה: מגדולה שמלווה בלא מעט אכזריות, לבערות וחשיכה תרבותית, לעידן חדש של תרבות שמסוגלת להעריך את אוצרות העבר ומנסה לשמור עליהן כמיטב יכולתה..

http://www.ranlevi.com/texts/history_of_the_coloseum_text/