Wednesday, November 27, 2019

עושים היסטוריה 291, 293: אדם-שימפנזה (Hebrew)

mp3 חלק א'
mp3 חלק ב'

הסטרויה ומדע במעטפת של מדע בדיוני.
מה שמתאור פה זה חזית הביולוגייה היום. הצפי שטכנולוגייה הזאת יהפוך לקומודיטי בערך ב2050.


במשך מאתיים שנים לפחות, אפילו לפני דארווין ו'מוצא האדם', עוסקים מדענים בשאלה – האם ניתן להכליא בני אדם עם השימפנזות, היצורים הקרובים לנו ביותר בעולם החי. איליה איבנוב, מדען רוסי בראשית המאה העשרים, היה הראשון – והיחיד, לפחות עד כה – שניסה לעשות זאת בפועל.
...
איליה איבנוב, המדען הרוסי שניסה להרבות בני אדם ושימפנזות בתחילת המאה העשרים, כשל בנסיונותיו אלה – אך חוקרים מודרנים רותמים את כוחה של ההנדסה הגנטית כדי ליצור בני כלאיים ו'כימרות' של בני אדם עם יצורים חיים אחרים.


יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.

גלעד נעצר מול הדלת, מסדר את חגורת מכנסיו ומיישר את חולצתו. זה לא יהיה הביקור הראשון שלו במשרדו של העורך הראשי – אבל זו בהחלט הייתה הפעם הראשונה שנקרא להתייצב אצלו בגפו, שלא במסגרת דיון שוטף כזה או אחר. הוא סירק את שערו, בדק את חולצתו שוב – ואז עוד פעם אחת, רק ליתר ביטחון – ודפק על הדלת.

'יבוא.'

גלעד פתח את הדלת. אבנר הרים את מבטו ממסך המחשב שמולו. 'הי. כנס בבקשה.'

גלעד התיישב. 'קראת לי.'

'כן. יש לי ג'וב בשבילך. משהו קצת…' העורך הראשי קימט את מצחו, מחפש אחר המילה הנכונה. '…בלתי שגרתי, אפשר לומר.'

'נשמע מעניין.' אמר גלעד.

'מאד. שמעת פעם על "אדם-שימפנזה"?' שאל אבנר.

'אדם-מה?…'

'שימפנזה. אדם-שימפנזה. הכלאה בין אדם וקוף.'

'אמממ…לא. זו אגדה כמו ביגפוט או איש-השלג?' שאל גלעד.

'לא, זה דבר אמיתי. או לפחות הרעיון שמאחורי זה אמיתי, לפי מה שקראתי בויקיפדיה.'

גלעד ניסה להסוות את ההפתעה שחש, ושאל את עצמו אם אולי אבנר בוחן אותו באופן כלשהו. אולי זו מתיחה, זובור לעיתונאי הצעיר ביותר במערכת העיתון.

'הכלאה של…שימפנזה ואדם, אמרת?'

'אני יודע שזה מוזר.' אמר העורך. 'תשמע, קיבלתי פה משהו… טיפ אנונימי. גם אני חשבתי שזה בלוף, איזה תמהוני שמנסה לעבוד עלי או משהו. אבל אז המקור העביר לחשבון הבנק של העיתון מאתיים אלף דולר.'

'מאתיים אלף דולר?!' גלעד לא היה בקיא בנתונים הפיננסים של 'חיפה היום', אבל לא היה לו ספק שמדובר בסכום שווה ערך לכמה וכמה קמפיינים פרסומיים כבדי משקל. 'מאתיים אלף דולר בשביל מה?'

'בשביל שנחקור את הסיפור. בשביל שנבדוק מה קורה בפקולטה לביולוגיה בטכניון.' אבנר לקח נשימה עמוקה. 'קיבלתי את המייל הזה שלשום.' הוא סובב את מסך המחשב אל גלעד. 'המקור הזה – הוא מזדהה רק בשם TI, טוען שפרופסור רון גבע מהפקולטה לביולוגיה בטכניון עורך מחקר חשאי שמטרתו ליצור הכלאה בין אדם ושימפנזה.'

'בולשיט.' אמר גלעד. חצי שניה אחר כך הבין מה אומר ולמי הוא אומר זאת. 'זאת אומרת, סליחה על הבוטות, אבל זה לא נשמע רציני.'

'נכון,' הודה העורך, 'ועושה רושם שגם TI עצמו, מי שהוא לא יהיה, יודע את זה. הוא כתב במפורש שהכסף שהוא מעביר הוא 'דמי רצינות', להוכיח לנו שהוא רציני ולא מקשקש בשכל.'

'ואתה באמת חושב שמישהו בטכניון עושה ניסויים הזויים שכאלה?'

'לא. זה נשמע לי פסיכי לגמרי. אבל מצד שני, מישהו שלח לנו כרגע מאתיים אלף דולר כדי שנבדוק את זה, וגם זה עוד לא קרה לי אף פעם. אני רוצה שתבדוק את העניין הזה.'

גלעד היסס לפני שהגיב. עם ניסיון של פחות משנה במקצוע, הוא חש שהוא לא במעמד המתאים לסרב למשימה שמטיל עליו העורך הראשי, אפילו אם מדובר במה שהיה בברור שטות הזויה.

'תשמע, זה לא שאני לא רוצה את המשימה הזו – אבל בכנות, אני לא חזק בביולוגיה וקופים וכאלה. אני למדתי תקשורת, והקשר היחיד שלי לביולוגיה זה הצמחים שעישנתי בתואר. מה עם יוסי, הכתב לענייני חינוך? הוא למד בטכניון, לא?'

'כן – תעשייה וניהול. אני לא בטוח שהוא אפילו יודע איפה נמצאת הפקולטה לביולוגיה.' חייך אבנר. 'לא חשוב. המקור ביקש אותך אישית. הוא רוצה שאתה תעשה את התחקיר.'

'אני??'

'מסתבר שהוא עוקב אחרי התחקירים שלך כבר כמה חודשים. הוא חושב שאתה אידיאליסט שלוקח את המקצוע שלו ברצינות. 'תכל'ס, אני מסכים איתו. בגלל זה קיבלתי אותך לעיתון.'

גלעד לא ידע מה לומר. לבסוף אמר, 'תודה.'

העורך התיישר בכסאו וסובב את המסך בחזרה לכיוונו. 'בקיצור, אני מעביר אליך את המייל של המקור. אני רוצה שתבדוק את העניין – אבל אל תשקיע בזה יותר מדי זמן. תעשה כמה טלפונים, תרחרח פה ושם וסגור את הסיפור הזה. אני אני אחזיר לו מייל שבדקנו וחקרנו ולא מצאנו שום דבר חשוד.'



חצי שעה וכמה וואטסאפים אחר כך כבר היה לגלעד את מספר הטלפון של פרופ' רון גבע. על מסך המחשב שלפניו היה קובץ פתוח ובו תחקיר על בכיר בעירייה שחשוד שהיטה מכרז לטובת קרוב משפחתו. גלעד השקיע את השבועיים האחרונים בראיונות והצלבת עדויות כדי לבסס את החשד הזה, וחסרו לו עוד יומיים של עבודה כדי להוציא את הכתבה לאור. אם יבזבז יותר מדי זמן על השטות הזו של האדם-שימפנזה, מישהו בידיעות חיפה או כלבו עוד עלול לעלות על הסיפור ולגנוב לו את הסקופ.

הוא הרים את הטלפון. הפרופסור מהטכניון בטח יצחק עליו שהוא עיתונאי פתי ויזמין אותו לסיור במעבדה שלו כדי לספר לו על המחקרים ה"מרתקים" שהוא עורך על איזה עכבר או חיידק. מרדף אחרי תקציבים ומלגות היה חלק בלתי נפרד משגרת יומם של מדענים מכל התחומים, וסביר להניח שגם פרופ' גבע לא יפספס את ההזדמנות לקבל עוד קצת פרסום למחקרים שלו. הוא חייג.

"הלו?".

"פרופסור רון גבע?"

"מדבר." הקול מהצד השני של השיחה היא אדיב אבל נוקשה. חיתוך הדיבור שלו היה מהיר, כאילו מנסה לקצר את השיחה עוד בטרם החלה.

"שלום. שמי גלעד שגיא, ואני עיתונאי של 'חיפה היום'."

הייתה שניה של שקט מהצד השני. "כן?".

"יש לי שאלה שאולי תשמע לך קצת משונה. קיבלתי מידע ממישהו שטוען שאתה עורך מחקר שמטרתו… אמ…ליצור הכלאה בין אדם ושימפנזה." גלעד עצר. מהצד השני הייתה דממה. אולי השאלה שלו כל כך הזויה שפרופסור גבע אפילו לא יודע מה לענות. אולי גם הוא שואל את עצמו אם גלעד הוא מתחזה שמנסה למתוח אותו. "אני עיתונאי ב'חיפה היום'," אמר גלעד שוב, "אני יכול לצלם לך את תעודת העיתונאי שלי ולשלוח בוואטסאפ. אני יודע…"

פרופסור גבע חתך אותו. "מי אמר לך את זה?"

גלעד המופתע היסס. הוא ציפה לצחוק. הוא חיכה לגיחוך. הדבר האחרון שציפה לו היה טון תוקפני ומאשים. "אממ…יש חסיון עיתונאי. אני לא יכול לגלות לך."
"תעזוב אותי, ואל תתקשר אלי יותר בחיים." השיחה נותקה.

"שלום, גלעד."

פרופסור-חבר נעמה ברעם התרוממה מאחורי השולחן שלה. גלעד הופתע לגלות שהיא צעירה בהרבה מכפי שדמיין לעצמו – כמעט צעירה מכדי להיות פרופסור. הם לחצו ידיים.

"תודה שקיבלת אותי בהתראה קצרה, פרופסור ברעם. יוסי גולדמן, כתב החינוך שלנו, מוסר לך ד"ש חם."

"כן, עשינו ביחד כתבה על הפקולטה לתקשורת המדע, והתוכניות שאנחנו מקדמים לשיפור החינוך המדעי בבתי ספר. הוא ממש עזר לנו." נעמה התיישבה, וגלעד מולה.

"אני מקווה שתוכלי לעזור גם לי." אמר גלעד, "את מכירה את פרופסור רון גבע?"

הוא כמעט פספס את המצמוץ המהיר בעיניה. כמעט. "מהפקולטה לביולוגיה? לא. אתה יודע, שלום שלום במסדרון וכאלה. לא יותר."

"תראי, הגיעה אלי ידיעה ממקור…כלשהו. מחקרים סודיים שגבע עושה במעבדה שלו. משהו לגבי קופים ובני אדם."

נעמה לקחה נשימה עמוקה. "אני מצטערת, גלעד, אני לא יכולה לעזור לך. אני מתמחה בתוכניות לימוד. אמנם התואר הראשון שלי היה בביולוגיה, אבל זה היה די מזמן." היא חייכה, אבל גלעד חשב שהחיוך שלה קצת מאולץ. או אולי הכל היה בדימיון שלו.

"יש דיבור על זה שהוא מנסה להכליא במעבדה שלו בני אדם ושימפנזות.".

"זה נשמע לי קצת הזוי, לא?" אמרה נעמה.

גלעד נשען אחורנית. "כן, אפילו הזוי מאד. גם אני חשבתי שזה בולשיט. אני עדיין חושב שזה בולשיט. אבל כשניסיתי לשוחח עם גבע, הוא טרק לי את הטלפון בפרצוף. ועכשיו, כשבאתי לפגוש אותך, השומרים עצרו אותי בכניסה. השם שלי נכנס לרשימה השחורה, מסתבר."

"אז איך נכנסת בכל זאת?"

"מזל שיוסי בילה פה כמה שנים טובות ומכיר את החורים בגדרות. הטכניון הוא לא בסיס צבאי, מסתבר."

"מצטערת שהיית צריך להתפלח לפה, אבל אני לא יכולה לעזור לך, גלעד." היא אמרה.

"תראי, אני לא יודע מה הוא באמת עושה במעבדה שלו," אמר גלעד, "אבל כל החשאיות והתוקפנות הזו היא מאד יוצאת דופן, לא? מי יודע, אולי מדובר באיזה כלי נשק ביולוגי. היה לכם פה פיצוץ במעבדה להנדסת חומרים לפני כמה חודשים, נכון? הפרופסור הקשיש שנהרג. עושים כאן דברים מסוכנים לפעמים. אולי זה אחד מהם."

"אתה תצטרך לפנות לדוברות של הטכניון. אני לא יכולה לדבר על דברים כאלה."

גלעד שתק. הוא העריך שנעמה ברעם הייתה בת שלושים וחמש לכל היותר – אולי הפרופסור הצעירה ביותר בטכניון. מישהו אמר פעם שהפוליטיקה של האקדמיה היא הנבזית והקשוחה ביותר מכל הפוליטיקות. זה בטח לא קל להיות חברת סגל צעירה כל כך. "ראיתי שאתם מפתחים כאן קורסים של למידה מתוקשבת. אפילו חדרי בריחה לימודיים." הוא אמר, "נשמע לי כמו רעיון מדליק. הלוואי ואני הייתי לומד ככה מדע כשהייתי בבית הספר."

נעמה חייכה. "כן, זה ממש מיוחד. אנחנו עובדים על זה כבר שנה שלמה. יש לנו פרוייקט של לימוד עקרונות התזונה הנכונה לגילאי בית הספר שמבוסס על משחק של זומבים. הילדים מתים על זה." אי אפשר היה לטעות בברק בעיניה כשדיברה על הנושא שהיה קרוב כל כך לליבה.

"אני בטוח. וזה גם נושא חשוב. אני בטוח שאוכל לשכנע את העורך הראשי להקדיש לפרויקט הזה את אחד העמודים הראשונים במהדורת סוף השבוע." הוא לא היה צריך להוסיף את המילה 'אם…' בסוף המשפט, אבל נעמה הייתה חכמה מספיק כדי להבין את העסקה שהציע לה. כתבת שער במקומון ודאי לא תזיק למוניטין שלה בקרב עמיתיה.

נעמה היססה. הוא כמעט יכול היה לשמוע את גלגלי השיניים מסתובבים במוחה. "תשמע, אני באמת לא יודעת כלום על מה שקורה שם. יש…שמועות שמסתובבות במוסד. לא יותר.".

"מה אומרות השמועות?" הוא שאל.

"אתה לא מזכיר את השם שלי בשום מקום. אני לא קשורה לעניין ולא דיברתי איתך אף פעם."

"ברור. חיסיון עיתונאי מוחלט."

"אתה יודע מי זה חואן קרלוס בלמונטה? (Belamonte)" גלעד נד בראשו לשלילה. נעמה המשיכה. "אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום הגנטיקה. הוא שייך למכון סאלק (Salk) למדעי הביולוגיה, בארצות הברית – אבל בשנים האחרונות הוא עושה ניסויים בסין. ניסויים... מהסוג שאתה מכוון אליהם. הוא באמת פורץ דרך בתחומו. פרופסור גבע עבד איתו במשך כמה שנים, וחזר לארץ בשנה שעברה להמשיך את המחקרים שלו כאן."

"אילו מחקרים?"

"אני לא יודעת. אי אפשר להכנס למעבדה הזו: יש שם שומר בכניסה, עשרים וארבע שבע. גם קיבלנו הנחייה מהנהלת הטכניון שלא להגיע לקומה חמישית בבניין הפקולטה לביולוגיה. זה מחוץ לתחום."

"את חושבת שהוא באמת עובד שם על הכלאה בין אדם ושימפנזה?".

"מי יודע. אבל אני לא יכולה להאשים אותו אם זה מסקרן אותו. הרעיון הזה מסתובב במדע כבר מאתיים שנים לפחות, אולי יותר."

"באמת? הייתי בטוח שזה מדע בדיוני. פרנקנשטיין וכאלה."

נעמה חייכה. "זה בהחלט התחיל בתור מדע בידיוני, או יותר נכון – מיתולוגיה. אתה זוכר את המינוטאור מהמיתולוגיה היוונית? הוא אמור היה להיות הכלאה בין אישה ושור לבן. היוונים אהבו לדמיין יצורי כלאיים שכאלה: הקנטאור היה חצי-סוס-חצי-אדם, הספינקס היה חצי-אדם-חצי-אריה."

"חשבתי שהמדע המודרני שיחרר אותנו מהאגדות האלה, לא?"

"ההפך, הוא הפך את ההכלאות האלה למציאות. שמעת על 'Geep'? לא? זו הכלאה של עז – Goat – וכבשה, Sheep. יש גם ביפאלו, שזו הכלאה בין באפלו ופרה. קמה היא הכלאה של גמל ולמה. יש עוד עשרות בעלי חיים כאלה, בני כלאיים. Hybrids, באנגלית."

"עשרות? ברצינות?"

"כן. בטבע, הכלאה בין בעלי חיים ממינים שונים היא די נדירה, ולא רק בגלל השוני הפיזי בין בעלי חיים. לפעמים המינים חיים באיזורים גיאוגרפיים שונים לגמרי, או שעונות הייחום שלהם לא חופפות. אבל בשבי, ועם טכניקות מודרניות של הפריה מלאכותית, אנחנו יכולים לעשות דברים מדהימים."

גלעד גירד בראשו. "תראי, עז וכבשה אני עוד יכול להבין. אפילו באפלו ופרה הם לא כאלה שונים. אבל בני אדם וקופים? זה בכלל אפשרי מבחינה ביולוגית?"

"למה לא?" אמרה נעמה. "מבחינה ביולוגיות, אנחנו די דומים לשימפנזות: חלקנו אב קדמון משותף לפני משהו כמו שישה-שבעה מיליוני שנים, שזה לא הרבה זמן מבחינה אבולוציונית. אל תשכח שוירוס האיידס עבר לבני האדם, בסבירות גבוהה מאד, מקופים, וזה כבר אומר לך שהביולוגיה שלנו ושלהם לא כזו שונה. ואם אתה רוצה לקחת את זה צעד אחד קדימה, אז בני האדם כבר חוו לא מעט הכלאות שכאלה בהיסטוריה האבולוציונית."

"באמת?"

"אה הה. קודם כל, זה שנפרדנו מהשימפנזים לפני שישה-שבעה מיליוני שנה, לא אומר שנפרדנו מהם בבת אחת. זה היה תהליך ארוך. סביר להניח שהיו כמה מיליוני שנים שבהם בני האדם הקדומים והשימפנזים הקדומים היו מסוגלים להזדווג זה עם זה ולהביא צאצאים בהצלחה רבה, עד שהמרחק הגנטי בין שני המינים היה מספיק גדול כדי ליצור גבול ברור ביניהם. גם הרבה אחר כך, ההומו ספיאנס המשיך להזדווג ולהתרבות עם מינים אחרים של בני אדם קדומים: הניאנדרטלים בעיקר, וכנראה שגם עם האדם הדניסובי, שהוא מין אנושי קדום אבל קצת פחות מוכר. בערך שלושה אחוזים מהדנ"א שלי ושלך הם ניאנדרטלים במקור."

"אז מה את אומרת? שזה אפשרי?"

"אני לא אומרת שזה אפשרי – אני רק אומרת שזה לא בלתי אפשרי."

"ומה לגבי תקציב? את חושבת שגבע יכול היה לגייס כסף למחקר כזה?"

"אין לי מושג," אמרה נעמה, "אבל עם CRISPER וכל הבאז מסביב על טכניקות מתוחכמות של הנדסה גנטית, יש סיכוי לא רע לגייס תרומות למחקר כזה, אם אתה עוטף את זה במספיק מילים מפוצצות. ואם חואן קרלוס בלמונטה חותם לך על מכתב המלצה, זה בטח הרבה יותר פשוט מלגייס תרומות לפרוייקט שמעודד תזונה נכונה אצל ילדי בית ספר." היא לא הצליחה להסתיר את הטון המריר של דבריה.



כשחזר גלעד למערכת העיתון והדליק את המחשב, המתינה לו הודעה חדשה בתיבת הדואר האלקטרוני. כשראה את שם השולח, ליבו החסיר פעימה. שתי אותיות בלבד, TI. ההודעה הייתה באנגלית והתחביר העיד על כך שאנגלית לא הייתה שפת אימו של הכותב. "שלום, גלעד. האם דיברת עם פרופסור רון גבע?"

"ניסיתי, הוא לא מוכן לשוחח איתי." כתב גלעד בחזרה, ואז הוסיף – "מי אתה?".

הוא שלח את המייל ופתח את הדפדפן כדי להתעדכן בכותרות החדשות, אבל הודעה חדשה מ TI הופיעה בתיבה שלו פחות מדקה לאחר מכן. מי שלא יהיה המודיע האנונימי שלו, כנראה שהוא היה לחוץ מאד לקדם את החקירה הזו.

"זה לא משנה מי אני. מה שחשוב הוא שתגלה מה קורה במעבדה הזו, ותחשוף את זה לעיני כל העולם."

"אני לא יודע מה אתה חושב שקורה במעבדה הזו, ואני מצטער אם זה מאכזב אותך," השיב גלעד, "אבל אני לא מאמין בקטע הזה של אדם-שימפנזה. זה פשוט…יותר מדי מופרך. אני יודע ששילמת מאתיים אלף דולר כדי שנבדוק את העניין, אבל אני מצטער, אני פשוט לא קונה את זה."

דקה חלפה. "אז תסביר לי, גלעד, מדוע פרופסור גבע לא מוכן לדבר איתך?"

"אני לא יודע, אולי הוא עסוק מדי. אולי הוא לא אוהב עיתונאים. הכלאה בין אדם ושימפנזה…זה…" גלעד חיפש את המילים המתאימות, "אני לא מאמין שמדען מכובד יתעסק בדברים האלה. זה לא הגיוני." Send.

דקה חלפה. "מדען מכובד, אתה אומר?", גלעד יכול היה לחוש בטון המשועשע והמלגלג של הטקסט. "שמעת פעם על דוקטור איליה איבנוביץ' איבנוב?"

"לא."

המייל הבא הגיע עם קובץ PDF מצורף. "תקרא את זה." זה היה מאמר מדעי, באנגלית. גלעד פלט נשימה ארוכה. הוא קיווה לא לבזבז יותר מדי זמן על השטות הזו, ועכשיו זה. הוא שלח את המסמך להדפסה, הכין לעצמו קפה והתיישב על הכורסא ליד המטבחון.

—-

אפילו לפני שדארווין כתב על האבולוציה ועל ההשערה כי מוצא האדם מהקוף – כבר היו מדענים שהיו משוכנעים שבני האדם והקופים קרובי משפחה. הדימיון הפיזי וההתנהגותי היה גדול מכפי שיהיה אפשר להכחיש אותו. ארנסט הקל, אחד הביולוגים המפורסמים של המאה ה-19, העלה את האפשרות שמכיוון שתאי הדם של בני האדם והשימפנזים דומים כל כך זה לזה, אולי גם תאי הרבייה שלהם תואמים.

הראשון שניסה לבחון את ההשערה הזו במציאות היה זאולוג הולנדי חובב בשם ברנלוט מואנז (Bernelot Moens) שב-1905 גייס תרומות כדי להוציא לפועל ניסוי שכזה. מטרתו הייתה להוכיח את נכונותה של תורת האבולוציה, שעמדה באותם הימים תחת מתקפה כבדה של נוצרים פונדמנטליסטים באירופה ובארצות הברית. מואנז קיווה שאם יצליח להביא לעולם צאצא בן כלאיים של אדם ושימפנזה, תהיה זו הוכחה חותכת לכך ששני המינים חלקו אב קדמון משותף בעבר הלא רחוק, כפי שטען דארווין.

מואנז פנה לארנסט הקל, וזה יעץ לו לנסות ולהפרות שימפנזה נקבה מזרע של גבר אפריקני. מדוע גבר אפריקני, דווקא? כיוון שהקל, כמו כמעט כל האירופאים הלבנים בתקופתו, היה גזען. הוא האמין שהאפריקנים השחורים הם גזע נחות ופרימיטיבי יותר של בני אדם, ולכן קרובים יותר לאב הקדמון המשותף לנו ולקופים. ואם השחורים הפרימיטיביים קרובים יותר מבחינה ביולוגית לשימפנזים, יש סיכוי גבוה יותר שההפרייה תצליח.

אבל ברנלוט מואנז נכשל. הוא לא הצליח לגייס מספיק כסף כדי להפליג לאפריקה או להביא שימפנזים לאירופה, והניסוי שלא מעולם לא יצא אל הפועל. הכבוד המפוקפק הזה נפל בחלקו של מדען אחר.



פרופסור איליה איבנוביץ' איבנוב (Ivanov) נראה, בתמונות, כמו קלישאה של מדען רוסי: רזה, שיער לבן וחלק, משקפי מתכת עגולות וזקן תיש בסגנון שהפך למפורסם כמה עשרות שנים לאחר מכן בזכות לנין וקולונל סאנדרס מקנטקי פרייד צ'יקן. הוא החל את הקריירה המדעית שלו במעבדתו של מדען רוסי מפורסם אחר, איוואן פאבלוב, שהניסויים שלו על התנייה פסיכולוגית בכלבים זיכו אותו בפרס נובל. מכתב ההמלצה שקיבל מפאבלוב סלל את דרכו של איבנוב באקדמיה הרוסית בתחילת המאה העשרים.

הפרייה מלאכותית לא הייתה רעיון חדש בימיו של איבנוב, אבל אף אחד לא לקח אותה ברצינות. המחשבה על יצירת מפגש מכני ומתוכנן בין זרע וביצית, בניגוד לאקט הטבעי וה'טהור' של הזדווגות, עוררה אי נוחות אצל רבים, במיוחד בכל מה שקשור לבני אדם. הפרייה מלאכותית הייתה אסורה על פי חוק במדינות אירופאיות רבות, וגם אפיפיור הטיל עליה איסור חמור בהחלטה שפרסם בשנת 1897. הרופאים המעטים שבכל זאת ערכו ניסויים בתחום הזה, ניסו לשמר את ה'טבעיות' של ההפרייה מתוך מחשבה שאולי תהיה לכך השפעה על העובר שיוולד. בספרות אפשר למצוא תיאורים של רופאים שמספרים כיצד היו ממתינים מחוץ לדלת חדר השינה של בעל ואשתו, כדי לבצע את ההפרייה כשהאישה עדיין בשוליה של ההתעוררות המינית של המשגל.

אבל החקלאות הרוסית בראשית המאה העשרים הייתה אז מפגרת למדי ביחס לחקלאות במערב. בפרט, הסוסים הרוסיים לא היו חזקים ומוצלחים כמו אחיהם האירופאיים. איליה איבנוב התמחה בביולוגיה של הרבייה: עבודתו התמקדה במציאת דרכים יעילות להרבות סוסים גזעיים מובחרים כדי שניתן יהיה להשתמש בהם בכמה שיותר חוות חקלאיות, וההפרייה המלאכותית קרצה לו כדרך אפשרית להגיע למטרה הזו. הוא יצר קשרים טובים עם חקלאים בחוות שסביב סנט פטרסבורג וערך ניסויים בכלים וטכניקות שונות שפיתח בעצמו.

כצפוי, הוא נתקל בלא מעט התנגדות. מבקריו טענו שבעלי החיים שיוולדו מהניסויים שלו לא יהיו חזקים ומוצלחים כמו סייחים שנולדו מהפרייה טבעית, ושהפריה מלאכותית – מעצם העובדה שהיא דורשת מאמץ אנושי – היא בזבזנית והרבה פחות יעילה מהזדווגות רגילה של סוסים. למזלו של איבנוב, הוא זכה לעידוד ותמיכה כספית מהממסד המדעי הרוסי, ואפילו מבית המלוכה. המלוכה הרוסית נשענה במידה רבה על תמיכתם של האיכרים הרוסיים, שלא ניחנו באותן נטיות מהפכניות שאפשר היה למצוא בשפע אצל תושבי הערים הגדולות. אבל בראשית המאה העשרים התחוללו ברוסיה הפגנות סוערות נגד המשטר המלוכני, ובהן השתתפו גם חקלאים שמחו על מצבה הקשה של החקלאות המקומית. לצאר ומשפחתו היה אינטרס מובהק לשפר את מצבם הכלכלי של האיכרים הרוסיים, ומאמציו של איבנוב עלו בקנה אחד עם האינטרנס הזה.

הרוח הגבית שקיבל איבנוב איפשרה לו להתקדם במחקריו, ועד 1914 הוא ביצע למעלה משבעת אלפים הפריות מלאכותיות בסוסות, ועוד כאלף הפריות בכבשות. הוא פיתח כלים ייעודיים לצרכי ההפרייה, כמו ספוג שאיפשר לו להכניס את הזרע של הזכר אל הנקודה המתאימה בנרתיקה של הנקבה, וכך להגדיל פי עשר את הסיכוי להפרייה מוצלחת, ביחס להזדווגות טבעית. הטכניקות והכלים שפיתח התפשטו ברחבי רוסיה ובעולם כולו, חוללו מהפכה אדירה בעולם החקלאות שאת תוצאותיה אפשר לראות עד ימינו – והפכו את איבנוב למומחה המוביל בעולם בתחום ההפרייה המלאכותית.

אחרי ההצלחה הגדולה בתחום ההפרייה המלאכותית, היפנה איבנוב את תשומת ליבו אל יישום ספציפי של הטכניקה פורצת הדרך הזו: הכלאה של מינים שונים של בעלי חיים. המינים החדשים שיווצרו מהכלאות שכאלה, שיער איבנוב, יקדמו את חקר מנגנוני הרבייה – ואולי אפילו יתגלו כבעלי תכונות שימושיות ומועילות לאדם, בדומה לאופן שבו הפרד שימושי כבהמת משא קשוחה במיוחד. בחוות הניסויים שלו ערך איבנוב ניסויים רבים בהכלאות של בעלי חיים שונים, בעיקר חיות חווה חקלאיות.

ב-1910, בכנס של הקונגרס הזאולוגי הבינלאומי בעיר גראץ שבאוסטריה, דיבר איבנוב בפעם הראשונה בפומבי על האפשרות של הכלאת אדם ושימפנזה. אנחנו לא יודעים לומר מה הייתה תגובתם של באי הכנס לדברים האלה, אבל סביר להניח שבשלב זה הדיון כולו היה תיאורטי לחלוטין. ברוסיה לא היו אז שימפנזים כלל, ואיבנוב ידע שבית המלוכה הרוסי השמרן והדתי יחסית לא יאפשר לו להתקדם בכיוון הזה. אחרי הכל, הכלאה של מינים שונים של בעלי חיים היא דבר אחד, אבל הכלאה בין אדם וקוף הייתה משהו אחר לגמרי, כמובן.

אבל שבע שנים לאחר מכן, הכל השתנה. ב-1917 התחוללה המהפכה הבולשביקית, והקומוניסטים תפסו את השלטון במדינה הענקית. בתחילה נדמה היה שאלו חדשות רעות עבור איבנוב: סילוקו של הצאר קטע את צינור החמצן הכלכלי שלו. אבל בתוך שנים ספורות הוא התאושש, פתח מעבדה חדשה במוסקבה וקיבל תקציבים ממשלתיים עבור ציוד ומשכורות.

ב-1924 נסע איבנוב לצרפת, אל מכון פסטר – אחד ממוסדות המחקר המכובדים והחשובים ביותר באירופה. איבנוב הכיר היטב את המכון הצרפתי ומנהליו: הוא למד שם בקטריולוגיה כשהיה סטודנט צעיר. איבנוב הציג בפני אנשי המכון את רעיונותיו בנוגע להכלאה בין בני אדם ושימפנזות – ואלו נתקבלו שם בזרועות פתוחות. מדוע? ככל הנראה מכיוון שאנשי המכון היו אז בעיצומה של תנופת מחקר משמעותית בתחום החיסונים, וחלק מהניסויים נעשו על קופים שכאמור, הביולוגיה שלהם דומה לשלנו. הבעיה הייתה שהיו רק מעט מאד קופים באירופה, ובפרט קופי אדם – וחוקרי המכון קיוו, ככל הנראה, שצאצאים של הכלאה כזו יהיו נוחים וזמינים יותר למחקר. כפי שניתן להבין, לא איבנוב ולא אנשי מכון פסטר ראו בצאצאים הפוטנציאליים של הכלאה בין אדם ושימפנזה כיצורים תבוניים בעלי זכויות כאלה ואחרות, אלא כחיות מעבדה לכל דבר.

מנהלי מכון פסטר הציעו לאיבנוב את עזרתם: המכון החזיק חוות מחקר בקופים בגיניאה שבמערב אפריקה, שם יוכל לבצע את ניסוייו. אבל המסע לאפריקה והשהייה שם עלו כסף, ולמכון לא היו תקציבים. איבנוב הגיש בקשה רשמית לממשלה הסובייטית לקבלת תקציב לנסיעה, ולמזלו שני פוליטיקאים בכירים מאד בממשל הבולשביקי – אחד מהם היה מזכיר הממשלה – תמכו ברעיונותיו וכתבו לו מכתבי המלצה חמים. בקשתו של איבנוב נתקבלה, והוא קיבל את המימון שביקש.

מדוע הסכימו הקומוניסטים המהפכניים לממן את ניסוייו של איבנוב? הרי גם אז, כמו היום, רבים – גם ברוסיה – הביטו ברעיונות האלה בחשש וברתיעה. אנחנו יודעים זאת כיוון שאחד מעמיתיו של איבנוב שלח לו מכתב ובו עודד אותו להוציא לפועל את הנסיעה לגיניאה: "אל תשים לב לכל הרכילות והשמועות שסובבות את הנסיעה שלך. שילכו לעזאזל כולם!", הוא כתב לו. מדוע בכל זאת, אם כן, החליטו הבולשביקים לעזור לו?

אפשר למצוא את התשובה במכתבי ההמלצה שכתבו הפוליטיקאים הבכירים עבור איבנוב. באחד המכתבים מופיע המשפט הבא:

"ההצעה של פרופסור איבנוב […] תכה מכה ניצחת את טענותיהם של הדתיים, ונוכל להשתמש בה במסגרת התעמולה והמאבק לשחרור מעמד הפועלים מעולה של הכנסייה."

כשבוחנים את ההיסטוריה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות, קל לראות שבסיכומו של דבר, הטכנולוגיה המערבית הוכיחה את עצמה כמוצלחת ומתקדמת יותר. אמנם ברית המועצות הקדימה את ארצות הברית בשיגורי לווינים וכדומה בשנות השישים, אבל בשנות השמונים כבר אפשר היה לראות את הפער הטכנולוגי הברור בין המעצמות. אבל ההתפתחות המאוחרת הזו מסתירה את העובדה שהבולשביקים דווקא ראו במדע ובטכנולוגיה המתקדמת מרכיב חיוני בסיכויי ההצלחה של המהפכה הסוציאליסטית. מטרתם הראשית הייתה להקים מדינה נאורה, מתקדמת ומודרנית שיהיו לה את המפעלים המוצלחים ביותר ואת החקלאות המתקדמת ביותר. המכשול הגדול ביותר שעמד בדרכה של המודרניות הייתה, לתפיסתם, הדת והשמרנות שהיא מייצגת, ולכן ניסו להלחם בה בכל דרך שיכלו. זו הסיבה שבעוד שבארצות הברית באותה התקופה התחולל מאבק גדול בין תומכי תורת האבולוציה ובין המתנגדים לה – שהיו במקרים רבים דתיים ושמרנים – בברית המועצות נתקבלה תורת האבולוציה בזרועות פתוחות. הגישה הזו עוד תשתנה בימיו של סטאלין, אבל בראשיתה של המהפכה, הבולשביקים חיפשו כל הוכחה לנכונותה של תורת האבולוציה כדרך להתנגח בדת וברעיונות שהיא מייצגת. כמו ברנלוט מואנז ההולנדי, גם הם ראו בהכלאה מוצלחת כזו הוכחה ברורה לקרבה הביולוגית בין הקוף לאדם, ומכאן גם הוכחה לנכונותה של תורת האבולוציה.

במרץ 1926 הגיע איבנוב לגיניאה שבאפריקה, אז עדיין תחת השם 'גיניאה הצרפתית'. הוא נתקבל בחום על ידי המושל הצרפתי המקומי, אבל דווקא בתחנת המחקר שבה אמור היה לעשות את ניסוייו קיבלו אותו העובדים בחשד ובקרירות מופגנת: ככל הנראה היו כאלה שחששו שאיבנוב הגיע אליהם כדי לבחון את ההתנהלות בתחנה ולדווח לאנשי מכון פסטר על ממצאיו. הייתה להם סיבה טובה לחשוש מביקורת כזו: איבנוב כתב ביומנו שמתוך שבע מאות השימפנזים שקיבלו אנשי המכון בשנים האחרונות, למעלה ממחצית מתו בשבי.

למרות קבלת הפנים הקרירה, החל איבנוב בהכנות לקראת ניסויי ההכלאה – אבל כמעט מיד נתקל בקושי משמעותי. מסתבר שהציידים ששכרו המדענים כדי שילכדו עבורם את השימפנזים ביערות, היו הורגים את האמהות ומביאים רק את הילדים – ולכן כל השימפנזים שהיו בתחנת המחקר היו צעירים מאד, בני שבע ומטה, ולא בוגרים מבחינה מינית.

אחרי חודש של ניסיונות עקרים להתגבר על הבעיה הזו, הבין איבנוב שאין לו מה לעשות בתחנת המחקר וחזר לפאריז. הוא בילה שם מספר חודשים בפיתוח טכניקות חדשות ללכידת שימפנזים בוגרים יותר מבלי להרוג אותם, כמו שימוש בגז הרדמה ורשתות. התקציב הזעום שקיבל מהממשלה הסובייטית כמעט ואזל – אבל נשאר לו מספיק כסף לעוד ניסיון אחד אחרון. איבנוב קיווה שאם יצליח להביא לעולם תינוק אדם-שימפנזה, התהילה שיקבל תאפשר לו לבקש ולקבל תקציבים הרבה יותר משמעותיים בעתיד.

בשלהי 1926 חזר איבנוב לגיניאה הצרפתית, הפעם לתחנת מחקר אחרת, מלוּוה בבנו שהיה גם עוזר המחקר שלו. הוא שכר מספר ציידים מקומיים, לימד אותם להשתמש ברשתות שהביא – והם אכן הצליחו ללכוד שלושה עשר שימפנזים בוגרים.

איבנוב לא סיפר לעובדים המקומיים של תחנת המחקר מה הוא מתכנן לעשות. המקומיים סיפרו לו שבתרבות שלהם יש טאבו גדול מאוד על קיום יחסי מין בין שימפנזים ובני אדם: האגדות המקומיות גרסו שמדי פעם שימפנזים זכרים תופסים נשים אנושיות ואונסים אותן, ושבמקרים כאלה האישה האומללה מנודה מהקהילה לתמיד. איבנוב הבין שגם אם מדובר בסיפורי מעשיות, אם יבינו המקומיים מה הוא מנסה לעשות, הם יקימו מהומת אלוהים. על כן רק הוא ובנו ביצעו את ניסויי ההפרייה.

באחד הימים התגנבו איבנוב ובנו אל החצר שבה היו כלובי השימפנזים. הם בחרו שתי נקבות בוגרות – באבט וסיווט (Syvette) שמן – וביצעו בהן הפרייה מלאכותית עם זרע מגבר אנושי. אנחנו לא יודעים של מי היה הזרע המדובר. איבנוב כתב ביומנו שמדובר בזרע מגבר לא מוכר, שגילו היה לכל היותר שלושים ולא ידוע אם יש לו ילדים. ייתכן שמדובר בבנו של איבנוב, אבל סביר להניח שמדובר בתורם מקומי שכן כאמור, הדיעה הרווחת באירופה הגזענית הייתה שהאפריקנים הנחותים קרובים יותר לקופים מבחינה ביולוגית.

נקבות השימפנזה, שלא במפתיע, התנגדו בכל כוחן להליך הפולשני והאלים הזה – אונס, במלוא מובן המילה – ואחת מהן אפילו נשכה את בנו של איבנוב בעוצמה כה גדולה, עד שהבן נאלץ להתפנות לבית החולים מאוחר יותר. איבנוב החזיק בכיסו אקדח טעון למקרה הצורך – אבל בסופו של דבר לא היה בו צורך והליך ההפרייה הושלם בהצלחה, אם כי איבנוב לא היה מרוצה במיוחד. ההתנגדות העזה של הנקבות הכריחה אותו להזריק את הזרע לתוך הנרתיק במקום להשתמש בספוג, שהייתה השיטה המועדפת עליו. הוא כתב ביומנו –

"ההזרקה התרחשה באווירה מתוחה ועצבנית מאד, ובתנאים לא נוחים. האיום מצד הקופות, העבודה באוויר הפתוח [של החצר] והכורח להסתיר את הניסוי [מהמקומיים, הפריעו מאד.]"

ואכן, שתי ההפריות נכשלו: חודש לאחר מכן, שתי הנקבות קיבלו את המחזור החודשי שלהן. איבנוב צפה מראש את הכישלון הזה. הוא ידע שגם תחת התנאים הטובים ביותר, סיכויי ההפרייה של נקבות הקופים – בדומה לזה של נשים אנושיות – הוא בסביבות השלושים אחוזים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בהפרייה בתנאים הקשים שבהם עבד. על כן, הוא הכין מראש תוכנית גיבוי. תוכנית הגיבוי של איבנוב הייתה להפרות נשים אפריקניות מזרע של שימפנזים זכרים – ללא ידיעתן. ההפרייה הייתה אמורה להתרחש בבתי חולים מקומיים, שם הנשים המאושפזות יהיו מנותקות מקרובי משפחתן וחסרות יכולת להבין את המתרחש, ולהתנגד לפעולות שיבוצעו עליהן.

קשה להבין כיצד היה מסוגל איבנוב להעלות במוחו רעיון כל כך שטני ואפל, אבל בין אם מדובר בגזענות חשוכה או סתם אטימות לב – הוא לא היה לבד. היו כמה מדענים מקומיים שהסכימו לסייע לו בניסויים האלה, והם כמעט יצאו לפועל – עד שהמושל המקומי בלם אותם והודיע שהוא לא מאשר לבצע הפריות מלאכותיות בנשים המקומיות. ההחלטה הזו הייתה מכה רצינית לאיבנוב, כיוון שברמה הטכנית סיכויי ההצלחה של הפריה של אישה מזרע של שימפנזה זכר היו גבוהים יותר מהסיכוי להפרות נקבת שימפנזה מזרע אנושי: ממנה אחת של זרע גברי אפשר להפרות כמה וכמה נשים בו זמנית, ואת הזרע הזה אפשר לחלץ מאשכיו של השימפנזה גם אם התהליך הפולשני יביא למותו של הקוף.

אם כן, האפשרות היחידה שנותרה בפני איבנוב הייתה להמשיך את ניסויי ההפריה בנקבות שימפנזה, וביוני 1927 הוא ביצע את ניסוי ההפרייה השני, הפעם על נקבת שימפנזה בשם 'בלאק'. כלקח מהניסיון הלא מוצלח עם באבט וסיווט, איבנוב הרדים את הקופה בעזרת כלורופיל והקפיד להשתמש בזרע מגבר שכבר היו לו ילדים, כך שהסבירות להצלחה תהיה הגדולה ביותר.

בראשון ביולי, 1927, עזב איבנוב את תחנת המחקר והפליג בחזרה לאירופה. יחד איתו לקח באוניה שלושה עשר שימפנזים – וביניהם את בלאק. לרוע מזלו, נקבת השימפנזה לא עמדה בתלאות ההפלגה המפרכת, ובלאק מתה כשהגיעו למארסיי שבצרפת. נתיחה שלאחר המוות גילתה שגם במקרה שלה, ההפרייה נכשלה וההריון לא נקלט. איבנוב לקח את השימפנזות ששרדו וחזר עימם לברית המועצות, למכון מחקר שהקים בגיאורגיה.

אבל כשהגיע הביתה, נכונה לו הפתעה מרה. חברי האקדמיה למדעים שמעו על התוכנית שלו להפרות נשים אפריקניות מזרע של שימפנזה ללא ידיעתן – והזדעזעו. היה ברור לכל כי איבנוב חצה כאן כל גבול של מוסר ואנושיות. ועדה מיוחדת של האקדמיה חקרה את הנושא, והגיעה למסקנה שהתוכנית של איבנוב הייתה עלולה לערער באופן בלתי הפיך את האמון שרוכשים המקומיים באפריקה בכוונותיהם של מדענים ורופאים אירופאים, וכך לפגוע בסיכויי ההצלחה של משלחות מחקר עתידיות ביבשת. האקדמיה הרוסית החליטה לבטל את כל התקציבים שהעניקה למחקר של איבנוב, וניתקה עימו קשר.

בעלי הברית היחידים שנותרו לאיבנוב היו הבולשביקים, ובפרט מכון מחקר שהקימו המהפכנים בשנת 1918 כמעין 'קונטרה אידיאולוגית' לאקדמיה למדעים, שהיה מוסד שמרני יותר. יחד עם מכון המחקר הבולשביקי תכנן איבנוב להמשיך את הניסויים שלו – והפעם להפרות נשים סובייטיות מזרעו של הקוף הזכר היחיד שהיה בתחנת המחקר: אורנגאוטן בן 26 בשם טרזן.

כלקח מהכישלון באפריקה, איבנוב ועמיתיו רצו שהמשתתפות בניסוי יעשו זאת בהתנדבות ובידיעה מלאה של מה שצפוי להן. פרט לשיקול המוסרי, היה כאן גם עניין מעשי: איבנוב רצה שהנשים לא יקיימו יחסי מין במשך לפחות חודש אחרי ההפרייה המלאכותית, ייחיו בבידוד במשך שנה לאחר מכן, ויסכימו לוותר על הצאצא לאחר הלידה. את כל אלה יהיה קל הרבה יותר להשיג אם המשתתפות ישתפו פעולה עם הניסוי באופן מלא, כמובן.

תופתעו לשמוע שלאיבנוב לא היה קושי להשיג את מבוקשו: חמש נשים הסכימו להשתתף בניסוי בהתנדבות וללא תשלום. אנחנו לא יודעים מה היו המניעים שלהן: סביר להניח שחלקן עשו זאת מתוך אמונה באידיאולוגיה הבולשיביקית ורצון לתמוך במהפכה. במקרה אחד לפחות נכנסו לעניין גם שיקולים אישיים יותר. הנה מכתב שכתבה לאיבנוב אחת המתנדבות, בחורה צעירה מללינגראד:

"פרופסור יקר. […] חיי האישיים הרוסים לחלוטין, ואיני רואה עוד טעם בקיומי […] אבל כשאני חושבת על מה שאוכל לתרום למדע, אני מתמלאת באומץ מספיק כדי לפנות אליך. אני מתחננת אליך, אל תסרב לי.[…] אני מבקשת שתקבל אותי לניסוי שלך."

נדמה היה שהדרך סלולה להמשך הניסוי ולהגשמת חלומו של איבנוב ליצור בן כלאיים, אדם-קוף… אבל ביוני, 1929, היכה בו המזל הרע שוב. טרזן, האורנגאוטן שהיה אמור לתרום את הזרע לניסוי – מת במפתיע כתוצאה משבץ מוחי. הניסוי נעצר, ולאיבנוב לא הייתה ברירה אלא להמתין למשלוח חדש של קופים שהיה אמור להגיע מאפריקה בשלהי 1930.

אבל בזמן שחלף, מצב העניינים בברית המועצות השתנה לחלוטין. סטאלין תפס את השלטון, והחל במבצע ברוטלי של טיהור וחיסול של כל מי שנתפס בעיניו כמתנגד פוטנציאלי למשטר – כמו, למשל, מדענים מהדור הישן, מתקופת הצאר. בין מיליוני קורבנות הטיהור הזה היה גם איליה איבנוב. שני עוזרים שלו האשימו אותו בחתירה תחת עקרונות המהפכה – טענה סטנדרטית שהועלתה כנגד כל מי שרצו להיפטר ממנו, ואין לה קשר לניסוייו השנויים במחלוקת של איבנוב – והוא נעצר על ידי המשטרה החשאית ונשלח לגלות בקזחסטן. שנתיים לאחר מכן הסכימו השלטונות לבטל את ההגלייה ואיבנוב הורשה לחזור לעבודתו – אבל התלאות שעבר נתנו את אותותיהן על בריאותו, וב-1932 הוא הלך לעולמו כתוצאה משבץ מוחי פתאומי.

מותו של איבנוב סימן גם את סופו של המאמץ להכליא בני אדם וקופים בברית המועצות. תחת סטאלין, האקלים האקדמי היה שמרני יותר ופחות קיצוני ובועט מזה של ראשית המהפכה, ואיש לא שקל אפילו להמשיך את מחקריו איבנוב. היומנים והמסמכים שכתב נגנזו בארכיונים הסודיים, וכל מה שנותרו היו שמועות וחצאי-עדויות של האנשים שהכירו אותו. כדרכן של שמועות, הסיפורים האלה גדלו והתנפחו במרוצת השנים למימדים מיתולוגיים. היו כאלה שטענו שאיבנוב ערך את ניסוייו כדי להקים לסטאלין צבא של קופי-אדם מוטנטיים, חזקים וממושמעים. אחרים גרסו שהניסויים נועדו כדי לשנות את החברה הרוסית כולה, ולהפוך אותה למעין אוטופיה של פועלים צייתנים.

שני הסיפורים נשמעים מופרכים והזויים בכל קנה מידה, אבל גרסה אחרת דווקא מסקרנת יותר. ישנה טענה לפיה הבכירים הבולשיביקים שתמכו ומימנו את ניסוייו של איבנוב עשו זאת כיוון שקיוו שהניסויים האלה יובילו לפיתוח של טכנולוגיה רפואית שתעכב ואפילו תחזיר לאחור את תופעות ההזדקנות – מעין 'שיקוי נעורים' שכזה. למרות שגם הטענה הזו נשמעת פנטסטית – יש בה גרעין מסוים של אמת. במהלך עבודתו של איבנוב בפאריס וניסיונותיו לפתח דרך ללכוד שימפנזים מבלי להרוג אותם, הוא נפגש עם מדען צרפתי ממוצא רוסי בשם סרג' וונורונוף (Vonoronoff) שזכה לפרסום ניכר באותה התקופה, כשטען שהצליח לפתור את בעיית אין האונות של גברים מבוגרים – בעזרת השתלה של חלקי אשכים של קופים זכרים בתוך הגוף האנושי. וונורונוף טען שבעקבות השתלה כזו –

"לחץ הדם יורד, הראיה משתפרת, חילוף החומרים מתגבר, השרירים חוזרים להיות קפיציים ושיער חדש צומח."

לפי אחת העדויות, ייתכן ואיבנוב וונורונוף שיתפו פעולה בניסוי שבו ניסו להשתיל שחלות אנושיות בגופה של נקבת שימפנזה, ואז להפרות אותה בזרע אנושי – אבל גם הניסוי הזה כשל והשימפנזה מתה.

על פי הגרסה הזו של הסיפור, אותם פוליטיקאים בולשיביקים מבוגרים קיוו שאיבנוב יביא במסגרת הניסויים שלו קופי אדם בחזרה לרוסיה, כך שיוכלו לשמש בהמשך לטיפולי מניעת ההזדקנות עבורם.

כאמור, יש שורש של אמת בסיפור, שהרי סרג' וונורונוף היה אדם אמיתי – אבל חוקרים שבחנו את הסיפור הזה מצאו בו מספר חולשות עקרוניות. למשל, אם הבולשביקים קיוו להשתמש בתרופה הזו לעצמם, הם בוודאי הבינו שאין מספיק קופי אדם כדי שהטיפול הזה יהיה זמין לכלל האוכלוסיה. מכאן שסביר להניח שביקשו לשמור את העניין בסוד כדי למנוע מהציבור להתרעם על הפריווילגיה שסידרו לעצמם – ואם אתה רוצה לשמור משהו בסוד, סיפור כיסוי על ניסוי מדעי בהכלאה של אדם-שימפנזה, זה כנראה סיפור הכיסוי הכי גרוע אי פעם בהיסטוריה של סיפורי הכיסוי שכן קשה לחשוב על נושא יותר מסקרן ושנוי במחלוקת. זה קצת כמו לנסות להסתיר חצ'קון על המצח באמצעות זה שאתה מתאפר כמו הג'וקר ומחזיק תת מקלע ביד. לא מומלץ. רק אחרי נפילתה של ברית המועצות בשנות התשעים נפתחו הארכיונים הסודיים, זכו ההיסטוריונים לקרוא את מסמכיו של איליה איבנוב והאמת על הניסויים שלו יצאה לאור.

—-

גלעד המתין בחדר המדרגות. השעה הייתה שש בערב, והפקולטה לביולוגיה הייתה שוממת למדי. חצי שעה חלפה לפני ששמע רחשי צעדים בהולים חולפים על פניו במסדרון, ואת דלת השירותים נטרקת בעוצמה. "סליחה, אחי." הוא מלמל לעצמו, ומיהר לפתוח את הדלת למסדרון. עמדת הביטחון בכניסה למעבדה הייתה, כצפוי, נטושה.

גלעד פסע לתוך המעבדה וסגר את הדלת מאחוריו. הוא לא ידע למה לצפות. אחרי שקרא את המאמר על מחקריו של איבנוב, הוא היה מוכן נפשית למצוא במעבדה מיטות מתכת ועליהן שימפנזות ואורנגאוטנים קשורים באזיקים כבדים. אבל החדר הצר והארוך בו עמד לא הכיל דבר מזה. מספר שולחנות ארוכים עמדו צמודים לקירות, ומעליהם מדפים רחבים. על המדפים הבחין בקופסאות שהכילו מזרקים, כפפות חד פעמיות, צלוחיות זכוכית – ועוד מספר קופסאות ובקבוקונים עם תוויות שלא הצליח לפענח את פשרם. הוא הרים את הטלפון וצילם כל מה שראה. בקצה החדר הייתה דלת נוספת. גלעד פתח אותה באיטיות, מאזין בדריכות. הוא שמע מספר רחשים קלים – אבל לא היו אלה בני אדם כי אם עכברים, מסתובבים להם בתוך מספר כלובים קטנים על אחד המדפים.

צווחה רמה הפתיעה אותו מאחור, והוא מיהר להסתובב על עקביו, ליבו דוהר בחזהו. שניה לאחר מכן פלט נשיפה של הקלה. בצידו השני של החדר עמד כלוב נוסף, גדול יותר מקודמיו – למעשה, כלוב רחב ידיים שהשתרע לכל רוחב הקיר. פה ושם היו תלויים על הסורגים בקבוקי פלסטיק לבנים שנראו כמו מתקני מים, ובתוך הכלוב היו סולמות, נדנדות, מוטות ארוכים ועוד כמה מתקני שעשועים מעץ. על אחד המוטות ישבו שני קופים ונעצו בו מבט חודר. אלה בברור לא היו שימפנזות: הקופים היו קטנים יחסית, כמה עשרות ס"מ גובהם, גופם היה מכוסה בפרווה שחורה וצפופה, ורק אזניהם היו לבנות. הם הזכירו לגלעד את התסרוקת המפורסמת של בן גוריון.

הוא לקח צעד קדימה לכיוון הכלוב, אבל אחד הקופים פלט צווחה רמה נוספת, וגלעד החליט לעצור. אולי הוא מפחיד אותם, יצורים מסכנים. הוא בחן אותם בדקדקנות. ממרחק של שני מטר בערך, הם נראו לו קופים רגילים לגמרי: הוא לא זיהה בהם שום דבר שירמז על מאפיין אנושי כלשהו. העינים הגדולות. האף השטוח, האצבעות הקטנות והשחורות – קופים סטנדרטיים, לא שונים מאינספור הקופים שראה בגני חיות לאורך השנים. אולי משהו בהתנהגותם? שני הקופים לא זזו ממקומם, מביטים בו. האם זו התנהגות רגילה לקוף? לגלעד לא היה מושג. כדאי שיתחיל לצלם. אולי אם יראה את הסרטון למישהו שמבין בקופים, יוכל לחלץ מידע חדש על הנעשה במעבדה.

בדיוק באותו הרגע נפתחה הדלת למעבדה, וגלעד חש בכדור של קרח מתהווה במהירות בבטנו.

"…אני אומר לך, אלו לא הצווחות הרגילות שלהם. אני עובד איתם כבר כמה חודשים ו…" שני גברים פסעו לתוך החדר, ועצרו במקומם כשהבחינו בו.

"מי אתה?" שאל אחד מהם.

"אני…" פיו של גלעד היה יבש לפתע, אבל הוא החליט לשמור על קור רוח. לכל היותר, הם יכולים להזמין לו משטרה. לא משנה מה מתרחש בין כותלי המעבדה הזו, הם ודאי לא יעזו לעשות שום דבר מעבר לזה. הוא קיווה. "אני כתב של 'חיפה היום'."

"מה אתה עושה פה?" שאל הבחור השני, במבטא ערבי.

"סיור במעבדה." השיב גלעד.

"זו לא מעבדה שעושים בה סיורים. מי נתן לך להיכנס?" שאל הבחור הראשון. השניים עמדו בדיוק בינו ובין הדלת, ושניהם נראו צעירים יחסית, בגילאי העשרים המאוחרים. אולי אם יזנק במהירות יוכל לעבור ביניהם, אבל… הוא סילק את הרעיון. הם יתפסו אותו בתוך שניות, ואם לא הם אז איש הביטחון בכניסה. הוא שתק. שני הבחורים הביטו זה בזה. אחד מהם שלף טלפון וחייג. "רון? אני חושב שכדאי שתגיע לכאן. עכשיו."
...

גלעד ישב על כסא, במה שהיה ככל הנראה משרדו של פרופסור רון גבע. איש הביטחון – בחור מגודל למדי – נשען על הקיר ונעץ בו מבט זועם. גלעד קיווה שהעובדה שעיתונאי הצליח לחדור למעבדה המסוגרת לא תעלה למאבטח במשרתו.

דלת המשרד נפתחה, ופרופסור גבע פסע פנימה. הוא חלף על פניו של גלעד מבלי לומר מילה והתיישב בכסאו שמאחורי השולחן. רון גבע היה איש צנום למדי, והרזון שהדגיש את עצמות פניו גרם לעיניו להראות מעט שקועות בארובותיהן. בעידן אחר, חשב גלעד לעצמו, הוא היה יכול להיות יופי של אינקוויזיטור.

"אתה זה העיתונאי שהתקשר אלי לפני כמה ימים, לא?" אמר גבע.
"כן."
"חשבתי שאמרתי לך שאני לא רוצה לראות אותך יותר."
"אמרת שאתה לא רוצה שאתקשר אליך. לא התקשרתי."
רון לא חייך. הוא לא נראה כמו מישהו שמחייך הרבה. הוא פנה אל איש הביטחון. "רמי, תודה על העזרה. תשאיר אותנו לבד, בבקשה."
"אתה רוצה שאזמין את המשטרה בינתיים?" שאל איש הביטחון.
"לא. אין צורך." ענה המדען, ואיש הביטחון נד בראשו. הוא העיף מבט אחרון בגלעד, ועזב את החדר.
"איך הצלחת לעבור אותו ולהיכנס למעבדה?" שאל גבע.
"שמתי חפיסת שוקולד פתוחה בפינת הקפה."
"ואז?"
"זה היה שוקולד משלשל."
גבע חשב לרגע, והנהן לעצמו. "אני מבין. תגיד, גלעד, מה אתה רוצה ממני? למה אתה מציק לי?"
"כי אני רוצה לדעת מה אתה עושה במעבדה הזו. אני חושב שלציבור יש זכות לדעת."
"הציבור יידע. אני אפרסם את הכל כשאסיים את המחקר: מאמרים מפורטים ומסודרים בעיתונות המדעית, אני מבטיח לך."
גלעד נד בראשו. "זה עלול להיות מאוחר מדי. אני מניח ששמעת על פרופ' איליה איבנוביץ'?".
פרופסור גבע הנהן. "ברור."
"הניסויים שלו היו קבורים בארכיון במשך שבעים שנה עד שגילינו על הזוועות שהוא תכנן לבצע באפריקה. אני לא רוצה שיחלפו שבעים שנה עד שנגלה מה אתה מתכנן לנו."
גבע רכן קדימה. "תגיד לי, אתה נפלת על המוח? אתה חושב שאני מנסה להכניס נשים להריון מזרע של שימפנזים כמו הקוקו הסובייטי הזה? הסתובבת במעבדה, ראית בעצמך- אין פה שימפנזים."
גלעד היסס. הוא היה מודע מאד לעובדה המביכה שכל המידע שהיה לו הגיע ממודיע אנונימי שהסתתר תחת הכינוי TI. אבל בפוקר, כל צד מחזיק את הקלפים שלו קרוב לחזה.
"אז מה פשר השמועות שמסתובבות בטכניון, רון?" הוא החווה בידו על החדר בו ישבו, "למה יש שומר בכניסה למעבדה הזו עשרים וארבע שבע?" הוא רכן קדימה. "תגיד, למה לא הזמנת לי משטרה? אני מסיג גבול, יש להם סיבה טובה מאד לעצור אותי, אבל יש לי תחושה שאתה לא רוצה משטרה כאן. מה אתה מנסה להסתיר?"

גבע שתק. לבסוף אמר, "לא, אני לא רוצה משטרה. אני לא רוצה אף אחד. אני רוצה שקט. הציבור לא מבין, גלעד. זה מדע מורכב מדי, יותר מדי ז'רגון ויותר מדי רעיונות מתוחכמים. אתה רואה מה קורה בפייסבוק עם מתנגדי החיסונים, ואלה שבטוחים שכדור הארץ שטוח ושלא נחתנו על הירח."
"נו, באמת, זה סתם מיעוט קולני. אני חושב שאתה מזלזל באינטליגנציה של הקוראים."
"זה לא רק עניין של הבנה, זה גם עניין פסיכולוגי." התעקש גבע, "אנשים נגעלים מכל מה שקשור בערבוב בין בני אדם ובעלי חיים, כמו שהם נגעלים מגופות. צריך ניסיון של כמה וכמה שנים במקצוע הזה כדי להתגבר על המכשולים הפסיכולוגיים."
הייתה זו הפעם הראשונה שרון התייחס, ולו בעקיפין, למטרת המחקר שלו. גלעד החליט להמשיך בכיוון הזה. הוא נשען אחורה בכסאו. "למה הם נגעלים?"
"לך תדע. לא כל ההכלאות מגעילות אותנו – אין לנו בעיה עם פרדות, ואני ואתה אוכלים בכיף קלמנטינות, שגם הן הכלאה בין מנדרינה וחושחש, סוג של פרי הדר. אבל הכלאות של בני אדם עם מינים אחרים – זה כבר עניין אחר. אולי זה מזכיר לנו שגם אנחנו בעצמנו בסך הכל סוג של בעל חיים, לא יותר… אבל עזוב את זה – אני מבטיח לך, גלעד, שאני לא מנסה לחקות את מה שעשה איבנוב. למעשה, אני בטוח שגם אם היינו מפגישים זרע אנושי עם ביצית של שימפנזה או להיפך – לא היה יוצא מזה תינוק."
המשפט הזה של גבע הפתיע את גלעד. "באמת? למה לא? אנחנו והשימפנזים די דומים, לא?"
"דימיון חיצוני לא אומר כלום. גם ארנבות ושפנים די דומים אחד לשני, אבל לא יכולים להביא צאצאים. זו הגנטיקה שקובעת."
"קראתי שאנחנו והשימפנזים חולקים כמעט תשעים ותשעה אחוזים מהדנ"א שלנו."
גבע הניף את ידו בביטול, "עוד מספר שטותי שאתם בתקשורת מוכרים לקהל שלכם, בלי להבין בכלל מה זה אומר. אנחנו חולקים שמונים אחוזים מהדנ"א שלנו עם הכלבים. אז מה זה אומר, שיש לי סיכוי של שמונים אחוזים ליצור בן כלאיים של אדם וכלב? ברור שלא, זו שטות גמורה. אתה יודע מה המשמעות של האחוז הבודד הזה של הבדל בינינו ובין השימפנזות? אם לבני האדם יש בערך שלושה מיליארד זוגות בסיסים – המולקולות שמרכיבות את הסולם הלולייני של הדנ"א – אז אחוז אחד הוא בערך שלושים וחמישה מיליון זוגות. זה לא מעט, ועל זה צריך להוסיף את כל ההבדלים במנגנונים של התא שמכבים ומפעילים גנים בכל מיני מצבים – מה שנקרא 'אפיגנטיקה'. אני לא מאמין שלאיליה איבנוב היה סיכוי להצליח במה שהוא ניסה לעשות."

גלעד שתק. או שגבע הוא שחקן מצוין, או שהוא באמת מאמין במה שהוא אומר. לבסוף אמר, "אז אם אתה לא מנסה לשחזר את הניסויים של איבנוב – אז מה כן אתה מנסה לעשות?"
"אמרתי לך, אתה לא תבין והקוראים שלך לא יבינו. השיטות שאני משתמש בהן מתקדמות מעל ומעבר למה שאיבנוב יכול היה אפילו לדמיין לעצמו."
"פרופסור גבע, הציבור לא מטומטם, והימים של מגדל השן של האקדמיה נגמרו. אתה לא יכול לעשות את המחקרים שלך בשושו. מי יודע, אולי החשיפה תביא לך תקציבים נוספים."
"אני לא צריך תקציבים נוספים, תודה. יש לי תורם נדיב שמספק לי את מה שאני זקוק לו. כל מה שאני צריך זה שקט תעשייתי." גבע התרומם על רגליו, "ועכשיו אני מבקש שתעזוב את המעבדה שלי ואל תחזור לפה יותר לעולם. ברור?"

גלעד פסע החוצה, אל המסדרון. "תחזיר לי את הטלפון שלי." הוא ביקש מרמי, איש הביטחון, שישב בעמדה.
"בטח, בבקשה." רמי התכופף ושלף את הטלפון ממגירה שלצידו. "אופס, נראה לי שהמסך שלך שבור. איזה באסה."
גלעד לקח את הטלפון. הבן זונה גם דאג למחוק את כל ההגדרות ולשחזר את הגדרות היצרן. מצד שני, חשב גלעד, בהתחשב בהיקף זרועותיו של איש הביטחון, יכול להיות שהוא באמת יצא בזול מהעניין. הוא הסתובב והלך לכיוון המעלית. איש הביטחון קרא מאחוריו, "ואם אני רואה אותך פה עוד פעם, אני שובר לך גם את הפרצוף."

כשחזר גלעד למשרד, המתינה לו הודעה חדש מ-TI בתיבת הדואר האלקטרוני. "שלום, גלעד. יש חדש?".
"ביקרתי אצל הפרופסור במעבדה." כתב גלעד, "שוחחתי איתו. הוא באמת מחזיק שם קופים, אבל לא שימפנזות – ולטענתו, הוא גם לא מאמין שאפשר ליצור הכלאה בן אדם ושימפנזה. הוא חושב שזה בלתי אפשרי במציאות."
התשובה הגיעה כמה עשרות שניות לאחר מכן. "ואתה מאמין לו?".
"אני חושב שכן. הוא נשמע נחרץ מאד בעניין הזה."
הפעם חלפו מספר דקות עד שנתקבלה ההודעה הבאה מ-TI. "אם כן, מה אתה חושב שהוא עושה במעבדה, בכל זאת?"
"אני לא יודע, אבל יש לי תחושה שהמחקר כן עוסק בהכלאה בין בני אדם וקופים באופן כלשהו. אולי לא הפרייה מלאכותית בסגנון שניסה איליה איבנוב לבצע, אבל משהו בכיוון הכללי הזה."
"אתה חייב לחשוף את הסיפור הזה, גלעד. הניסויים שהוא עורך עלולים להיות מסוכנים מאד."
"מסוכנים? באיזה אופן?" כתב גלעד.
"פרופסור גבע הוא לא כל יכול, ואנחנו לא מבינים מספיק את ביולוגיה כדי לשחק את אלוהים. שמעת על הדבורים הקטלניות שמתפשטות בשנים האחרונות ברחבי מקסיקו וארצות הברית?"
"שמעתי משהו. דבורים תוקפניות מאד שהגיעו מאפריקה, או משהו כזה?"
"תוקפניות מאד כן, אבל לא מאפריקה אלא מברזיל. הן לא סתם 'הגיעו', גלעד – הדבורים האלה הן מעשי ידי אדם: הכלאה בין דבורת הדבש המערבית ודבורת הדבש המזרח-אפריקנית. החוקר שיצר אותן בשנות החמישים קיווה שדבורת-הכלאיים תתאים יותר למזג האוויר הטרופי ותפיק יותר דבש. הוא לא צפה שהתוצאה תהיה דבורים כל כך אגרסיביות ותוקפניות, עד שהן הרגו למעלה מאלף איש מאז שהצליחו לברוח מהכוורות שלהן בברזיל ב-1957. פרופסור גבע לוחץ על כפתורים שאין לו מושג מה הם עושים. אתה חייב לפרסם את הסיפור הזה, גלעד. תן לציבור להחליט מה מותר ומה עובר את הגבול."
גלעד היסס. "אני לא יודע. אני צריך לחשוב על זה."



"אתה רציני? פרצת למעבדה של רון גבע?" שאלה נעמה ברעם בהתפעלות. הפעם הם נפגשו בבית קפה בעיר התחתית של חיפה, רחוק מהפקולטה לתקשורת המדע ומעיניים חקרניות.
"מה, לא שמעת על זה מאנשים בטכניון? חשבתי שהשמועה תתפשט כמו אש בשדה קוצים."
"לא, אף אחד לא יודע על זה. כנראה שפרופסור גבע נחוש מאד שלא למשוך תשומת לב למחקר שלו." נעמה משכה בכתפיה.
"הוא אמר לי שהוא לא מאמין שאפשר להכליא אדם ושימפנזה."
"יכול להיות שהוא צודק, אבל יש הרבה מדענים אחרים שחושבים שזה אפשרי. היה מחקר, בשנות השבעים, שהראה שזרעון אנושי יכול לחדור את השכבה החיצונית של ביצית של קופת גיבון." אמרה נעמה.
"מעניין איך יראה בן-כלאיים שכזה." תהה גלעד בקול, "הוא יהיה אינטליגנטי? יהיו לו תווי פנים של שימפנזה או של אדם? הוא יוכל לעמוד זקוף? יש כל כך הרבה שאלות פתוחות. תכל'ס, אני יכול להבין את הסקרנות של המדענים."
"רוב בני-הכלאיים מכילים פסיפס של תכונות משני ההורים," אמרה נעמה, "אבל זה לא תמיד המקרה. לפעמים קורה שמתקבלת תכונה חדשה שלא הייתה אצל ההורים: קוראים לזה 'און כלאיים'. למשל, 'לייגר' הוא הכלאה של אריה וטיגריסית, והוא גדול יותר משניהם. מבחינה זו, יכול להיות שאדם-שימפנזה יהיה חכם יותר מהאדם, או חזק יותר מהשימפנזה. מי יודע. דבר אחד אני כן יכולה להגיד לך די בוודאות – הוא כנראה יהיה עקר. הוא לא יוכל להביא צאצאים."
גלעד הרים גבה. "באמת?"
"זו עובדה ידועה מימי קדם: בני-כלאיים של מינים קרובים, אם הם בכלל אפשריים – הם בדרך כלל עקרים."
"למה?"
נעמה חייכה. "השיחה הזו ממש מחזירה אותי לימי התואר הראשון. תראה, כרומוזום הוא מארז צפוף מאד של דנ"א – ובכל תא אנושי יש ארבעים ושישה כרומוזומים. הכרומוזומים האלה מחולקים לזוגות, כשבכל זוג יש כרומוזום אחד שמגיע מהאב, ואחד שמגיע מהאם.
במצב רגיל, האם והאב שייכים לאותו המין – הומו ספיאנס, במקרה שלנו – וזה אומר ששני הכרומוזומים באותו זוג הם בסך הכל די דומים. יש קצת הבדלים ביניהם כי האבא, למשל, יכול להיות בעל עיניים חומות והאמא בעלת עיניים כחולות – אבל מה שחשוב, מבחינתנו, הוא שהגן שקובע את צבע העיניים נמצא באותו מקום בשני הכרומוזומים. זה קצת כמו שתי מכוניות של שני יצרנים שונים: הן יכולות להיות די שונות אחת מהשניה, אבל בגדול ההגה נמצא באותו מקום בשתיהן.
ביצור שהוא בן-כלאיים, שני ההורים הם בני מינים שונים – וזה אומר שהכרומוזומים בתוך הזוגות לא בהכרח דומים. לצורך הדוגמה, במקום שבו בכרומוזום של האב יש גן שקובע את צבע העיניים – בכרומוזום של האם יכול להיות גן אחר לגמרי, למשל גן שקובע את צבע השיער."
"ואם הגן לא נמצא באותו מקום, למה שזה יפריע?" שאל גלעד, "בכל זאת, מדובר בשני כרומוזומים נפרדים, אם אני מבין נכון."
"אתה צודק, לא תמיד זה מפריע. יכול להיות שבן הכלאיים יתפתח ליצור בריא ותקין – בגלל זה יש לנו פרדות, ולייגרים ובני-כלאיים אחרים. הבעיה הגדולה היא בתהליך הרבייה, וזה בגלל האופן שבו הגוף מייצר את תאי הזרע והביציות. תא חדש נוצר כשתא קיים נחלק לשניים – ובתאים רגילים, הכרומוזומים החדשים הם העתקים זהים של הכרומוזומים הקיים. אבל אבל במקרה של תאי זרע וביציות, הגוף גם 'מערבב' את הכרומוזומים: הוא לוקח חומר גנטי מאחד הכרומוזומים בתוך כל זוג – ומשלב אותו בכרומוזום השני בזוג. תחשוב על זה כמו שתי חפיסות קלפים, אחת אדומה ואחת ירוקה: בוחרים כמה קלפים ומחליפים אותם בין החפיסות. קיבלנו חפיסה אדומה שיש בה כמה קלפים ירוקים, וחפיסה ירוקה עם כמה קלפים אדומים."
"והערבוב הזה לא יוצר בעיה בגנטיקה של הצאצא?" שאל גלעד.
"לא, כי במצב הרגיל, גם אחרי הערבוב – כל כרומוזום נשאר תקין ושלם: הגן שקובע את צבע העיניים נמצא במקום שבו הוא אמור להיות, וגם הגן שקובע את צבע השיער נמצא במקום הנכון. באנלוגיה של חפיסת הקלפים – אנחנו נשארים עם מספר תקין של אסים, מלכים, מלכות, נסיכים…יכול להיות שבגלל הערבוב, אחד האסים יהיה פתאום בצבע אדום במקום ירוק, אבל אס הוא עדיין אס.
אבל ביצורי כלאיים, כמו שאמרנו, שני הכרומוזומים לא ממש דומים: במקום שבו אמור להיות גן לצבע עיניים, פתאום נמצא גן לצבע שיער. במצב כזה, הערבוב בין הכרומוזומים יוצר קטסטרופה רצינית. זה לא רק שהצבע של הקלפים משתנה: אחרי הערבוב יכול להיות שבאחת החפיסות לא יהיו בכלל אסים, ובחפיסה השניה יהיו יותר מדי אסים. אתה מקבל חפיסות פגומות, כמו פאזלים עם יותר מדי או פחות מדי חלקים. אחר כך לוקחים את הכרומוזומים הפגומים האלה ומחלקים אותם לתאי זרע או לביציות, אבל כשמנסים לבצע הפרייה – העובר המתקבל לא תקין, ואין הריון."

"אז אדם-שימפנזה יהיה עקר."
"כמעט בוודאות." הנהנה נעמה. "אבל זה לא סוף הסיפור. כל מה שסיפרתי לך עכשיו רלוונטי להפרייה מינית רגילה: זרע וביצית שנפגשים. זו לא הדרך היחידה ליצור חיים היום."
"לא הדרך היחידה?"
"אחרי השיחה האחרונה שלנו, נכנסתי קצת לאינטרנט. זוכר את חואן קרלוס בלמונטה?"
"הפרופסור שרון עבד איתו בארצות הברית לפני שחזר לטכניון?"
"בדיוק. במחקרים שלו, הוא לא מנסה ליצור בן-כלאיים של אדם ושימפנזה, אלא 'כימרה'."
"כימרה? מה זה?"
"יצור שחלק מהתאים שלו שייכים למין אחד, וחלק שייכים למין אחר. למשל, עכבר עם לבלב של עכברוש, או חזיר עם לב של בן אדם."
"וואט דה פאק…זה מה שבלמונטה מנסה לעשות? למה?"
"תתפלא, אבל יש לזה סיבות טובות. אם אפשר לגדל לב אנושי בתוך חזיר, או ריאות או כל איבר אחר – אפשר יהיה להשתיל אותם אחר כך בבני אדם, בלי לחכות שמישהו ימות בתאונת דרכים. יש הרבה אנשים בעולם שזקוקים לתרומת איברים."
גלעד הנהן. "זה נשמע נורא, אבל אני יכול להבין את המוטיבציה. איך הוא עושה את זה?"
"הוא משתיל תאים אנושיים בתוך עובר של חיה, ממש זמן קצר אחרי רגע ההפרייה. כשהעובר של החיה מתפתח, גם הרקמה האנושית גדלה ומתפתחת כאילו הייתה חלק בלתי נפרד מהגוף כולו, עד לבגרות. זה כמובן הרבה יותר קשה לעשות בפועל ממה שזה נשמע. ב-2017, בלמונטה ניסה ליצור כימרה כזו של חזיר ואדם, אבל התאים האנושיים לא התפתחו כמו שצריך: בחזיר הבוגר היו בסופו של דבר רק תא אנושי אחד על כל מאה אלף תאים חזיריים."
"למה?"
נעמה משכה בכתפיה. "לא ברור, אבל חזירים ובני אדם הם רחוקים מאד זה מזה מבחינה אבולוציונית, כך שדי סביר להניח שלא יהיה קל לגדל איברים אנושיים בתוך גוף של חזיר."
"אז…תני לי לנחש: עכשיו הוא מנסה לגדל אותם בחיה הרבה יותר קרובה לבני אדם, קופים."
"בדיוק. בתוך גוף של קוף, יש סיכוי טוב יותר לגדל בהצלחה איבר אנושי. אבל בקופים יש…סיבוכים אחרים."
"כמו מה?"
"ראית פעם שימפנזה, או גורילה, או אורנגוטאן? הם כל כך…אנושיים. הם משתמשים בכלים, הם אוהבים לצחוק, הם רבים ומתפייסים, הם מתאבלים על מי שמת. אתה יכול לדמיין לעצמך מישהו הורג שימפנזה או גורילה בשביל לקצור את האיברים שלה? כשזה פרה או חזיר או תרנגולת זה משהו אחד, אבל קופי אדם הם כל כך דומים לנו…זה הרבה יותר קשה."
גלעד נזכר באחת הפעמים שביקר בגן החיות בקרית מוצקין. הייתה שם מכלאה גדולה עם שני אורנגואטנים בוגרים. הקופים הגדולים עם הפרווה החומה-צהובה היו באמצע ארוחה של פירות, כשארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות החל לרדת. כל המבקרים מיהרו לשלוף מטריות, ומסתבר שגם האורנגוטאנים לא התלהבו מהגשם. אחד מהם רץ לתפוס מחסה אבל השני תפס איזו שמיכה גדולה שעמדה בפינה, כיסה את עצמו כמו עם מטריה, והמשיך לזלול גם את הפרות של הקוף השני. הפעולה הפשוטה הזו הייתה כל כך טבעית ואנושית, עד שכל הקהל שעמד סביב המכלאה הבין מיד מה קורה וכולם צחקו ומחאו כפיים. גלעד הבין את הקושי שתיארה נעמה. היצורים האלה היו כל כך מתוחכמים ונפלאים, שקשה לראות בהם 'בתי חרושת ליצור איברים' ותו לא.
"אני מבין למה את מתכוונת, כן." הוא אמר.
"במדינות המערב לא בדיוק ששים לתת למדענים לבצע ניסויים כאלה על פרימטים – אבל בסין… סין זו סין, אתה יודע. תרבות אחרת, חוקים אחרים. אז בתחילת 2019 בלמונטה עבר לסין, והמשיך שם את הניסויים שלו."
"והוא הצליח?"
"הוא עוד לא פרסם מאמר מדעי על המחקרים החדשים, אבל לפי כמה כתבות עיתונאיות שקראתי עושה רושם שכן. הוא יצר כימרה של אדם וקוף ונתן לעובר להתפתח עד היום הארבעה עשר לפני עד שהשמיד אותו."
"למה ארבעה עשר ימים?"
"כדי שלא יהיה מספיק זמן למערכת העצבים של העובר להתפתח. כל עוד אין מערכת עצבים, אפשר לומר שזה לא יצור 'חי' שמרגיש דברים. אני מניחה שבהמשך הוא ינסה לתת לעובר הכימרי הזה להתפתח עד הסוף."
גלעד פלט נשימה ארוכה. "אני חייב לומר לך, זה נשמע ממש כמו מדע בדיוני."
"לגמרי," הסכימה נעמה, "אנחנו חיים בתקופה מדהימה. אבל הטכנולוגיה הזו יוצרת גם דילמות אתיות לא פשוטות."
"את חושבת שזה מה שמנסה רון גבע לעשות? להשתיל תאים אנושיים בעוברים של קופים?"
"אין לי מושג, אבל אם זה מה שעושה בלמונטה, זה נשמע הגיוני."
גלעד התרומם, מרים את הנייד מהשולחן. "תודה על העזרה, נעמה."
"מה אתה מתכוון לעשות?"
"לפרסם את הסיפור על גבע."
"למה?"
"כי אנחנו לא בסין. אני מבין את הפוטנציאל הרפואי של הניסויים האלה, אבל לציבור יש זכות לדעת על זה. הוא לא יכול לשחק את אלוהים במעבדה הסגורה שלו."



"חשבתי שאמרתי לך לא להתקשר אלי בחיים, גלעד." קולו של פרופסור רון גבע היה נוקשה מתמיד.
"אמרת, אבל אני רוצה לתת לך הזדמנות להגיב לכתבה שאני עומד לפרסם מחר בעיתון." דממה השתררה על הקו למשך עשר שניות לפחות. הפעם, כשדיבר שוב, קולו של רון היה הרבה פחות נוקשה.
"גלעד, זו תהיה טעות איומה. אל תעשה את זה."
"למה לא?"
"אמרתי לך. הציבור לא מבין את הדקויות ואת המורכבות שמאחורי הקלעים. הם לא יבינו מה אני מנסה לעשות."
גלעד חש את הכעס מבעבע בו. "אז למה שלא תסביר להם מה אתה עושה?".
"כי אני לא טוב בלהסביר דברים, לכל הרוחות! אני חוקר, להסביר זו לא העבודה שלי. אני לא פאקינג קארל סאגאן!" צעק רון. הוא לקח נשימה עמוקה. "תקשיב, אני מתחנן בפניך. מה שאני מנסה לעשות יכול לעזור להרבה מאוד אנשים."
"אז אתה מנסה ליצור כימרות, כמו בלמונטה?"
רון שתק למשך מספר שניות, מתלבט. לבסוף אמר, "לא, לא כימרות. זה… יותר מזה. זה בן-כלאיים אמיתי."
"אמרת שאתה לא מאמין שאפשר להכליא בין בני אדם ושימפנזים."
"בהפרייה רגילה של תא זרע וביצית – לא, אני לא חושב שזה אפשרי. אבל אני מנסה לעשות את זה באמצעות הנדסה גנטית."
"אני לא מבין. מה ההבדל בין כימרה ובין מה שאתה מנסה לעשות?"
"כימרה זה שילוב של שני סוגי תאים שונים. מה שאני מנסה לעשות, לעומת זאת, זה לשלב דנ"א אנושי בתוך דנ"א של קופים בתוך אותו התא. זאת אומרת, לעשות בדיוק מה שמתרחש בהפרייה רגילה של תא זרע וביצית, אבל בצורה מלאכותית, בכלים של הנדסה גנטית. אני לא צריך להפגיש תא זרע וביצית: אני לוקח את הדנ"א של הקוף, חותך ממנו חתיכות ומחליף אותן בדנ"א של בני אדם."
גלעד שתק. שתיקה, הוא ידע, היא אחת הטכניקות הבסיסיות והיעילות ביותר להוציא מידע מאנשים. היא מפעילה לחץ פסיכולוגי על הצד השני של השיחה להמשיך ולדבר, ולו רק כדי למלא את השקט. גבע המשיך. "זה לא קל, אבל זה יכול לעבוד. לפני כמה חודשים יצא מחקר של קבוצת מדענים סינים, שהשתילו גנים אנושיים בתוך דנ"א של קופי מקוק רזוס – גנים שיוצרים תאי מוח מסוג מסוים שקיים אצלנו אבל לא קיים אצל המקוק. כשהקופים האלה גדלו, לקח למוח שלהם יותר זמן להתפתח ממוח של קוף מקוק רגיל – אבל הזכרון לטווח קצר שלהם היה טוב יותר, והתגובות שלהם מהירות יותר. אני משחזר את המחקר שלהם, ומנסה לקחת אותו אפילו עוד צעד או שניים קדימה – להוסיף עוד כמה גנים שקשורים למוח."
"אבל…למה? אתה לא יכול לקחת את המוח הזה אחר כך ולהשתיל אותו חזרה בבני אדם. מה יוצא לנו מהמחקר הזה?" שאל גלעד.
"נוכל לחקור את המוח כפי שלא יכלנו לחקור אותו מעולם, גלעד. קח את האלצהיימר, לדוגמה. זו מחלה אכזרית, שמרוקנת את החולה מבפנים, הופכת אותו לקליפה חלולה. יש מאות מיליוני חולי אלצהיימר, אבל אנחנו לא יכולים לנסות טיפולים או תרופות חדשניות על בני אדם סתם כך. אנחנו גם לא יכולים לנסות אותם על עכברים וחזירים: המוח שלהם לא מספיק דומה למוח שלנו. אבל המוח של הקופים כן דומה למוח שלנו, ואם נהפוך אותו לעוד יותר דומה… תחשוב כמה אנשים אפשר יהיה לרפא ממחלות כאלה."
גלעד שתק. רון פירש את השתיקה כהזדמנות. "ולא רק אלצהיימר! גם סכיזופרניה, ומניה-דפרסיה. למשל, לפני שנתיים כמה חוקרים השתילו דנ"א של אדם בעל נטייה מולדת לסכיזורפרניה בעכברים, והעכברים בניסוי הפגינו התנהגות לא שגרתית: פחות חברתיים, יותר חרדתיים, לא ישנים טוב. אנחנו צריכים את המודלים האלה כדי לחקור מחלות, וקופים הרבה יותר מוצלחים מעכברים בכל מה שקשור לחקר המוח."
"אבל לעשות את זה בקופים…זו ממש התעללות." אמר גלעד.
"בלי ניסויים בבעלי חיים, לא היו לך חצי מהתרופות שקיימות היום, וגם לא חיסונים. מיליוני אנשים היו מתים בייסורים בכל שנה. אף אחד לא אוהב את זה, אבל זו המציאות, גלעד."
"אני מצטער, פרופסור גבע – אני לא יכול לתת לך לקבל את ההחלטות האלה לבד. הציבור צריך לדעת. הציבור חייב לדעת. בשביל זה יש לנו תקשורת חופשית."
"הציבור לא מסוגל לקבל החלטות כאלה, גלעד!" התעקש רון, "כשגלילאו ניסה להסביר שכדור הארץ מקיף את השמש ולא להיפך, ה'ציבור' שלך כמעט העלה אותו על המוקד ככופר. זה מדע, אנחנו לא יכולים להפסיק לחקור ולגלות דברים חדשים רק כי למישהו לא נוח."
"אני מצטער, פרופסור גבע. להתראות."



"סליחה. אפשר לעבור? סליחה. תודה." גלעד פילס את דרכו בין האנשים שעמדו בצפיפות. מבטם של המפגינים היה מופנה למעלה, אל חלונות הקומה החמישית של הפקולטה לביולוגיה, ואף אחד לא זיהה אותו.
גלעד הגיע לדלת הכניסה הראשית. רמי, איש הביטחון הגברתן, עמד בפתח, מוודא שאף אחד מהמוחים בחוץ לא יינסה להכנס לבניין. הוא זיהה את גלעד מיד.
"אתה…" הוא החווה בידו אל המפגינים. כמה מהם נשאו שלטים ועליהם כתובות כמון 'גבע=פרנקשטיין', 'די להתעללות בבעלי חיים!' ו-'להפסיק את התועבה, עכשיו!'. "נו, מרוצה? השגת את מה שרצית?"
"בעיקרון, כן. לציבור יש זכות לדעת."
איש הביטחון נחר בבוז. "סתם אספסוף, אין להם מושג נגד מה הם מוחים, בכלל."
גלעד חייך, "ולך יש מושג?".
"ברור. אני סטודנט בפקולטה." רמי הצביע על מדי המאבטח שלבש, "זו סתם עבודה זמנית. עדיף ממלצרות."
גלעד השפיל את עיניו. "שמע, אחי, אני מתנצל על הקטע על השוקולד…"
שתיקה מביכה השתררה למשך מספר שניות. " אז מה קורה עכשיו? איפה פרופסור גבע?" שאל גלעד.
"לא שמעת?"
"על מה?"
"הוא עוזב לסין. הבנתי שההודעה לעיתונות תצא רק מחרתיים, אבל זה כבר סגור. הם מקפלים את המעבדה למעלה עכשיו, אורזים את הקופסאות."
"באמת?"
איש הביטחון הנהן. "כולם מבינים שאי אפשר לעבוד באווירה כזו." הוא הצביע שוב על המפגינים, "הם לא יתנו לו מנוחה. מבחינת הסינים זה דווקא מעולה: הבנתי שהם רודפים אחרי גבע כבר כמה חודשים ומנסים לשכנע אותו לעבור אליהם. הוא אחד המוחות המבריקים באקדמיה הישראלית, אולי בעולם. הם לא יפספסו הזדמנות כזו."



גלעד התיישב בכבדות בכסא שלו במשרד. הטלפון שלו הראה כמה וכמה שיחות שלא נענו, ובערך מאה הודעות ווטסאפ. ידיעות אחרונות וישראל היום לקחו את הכתבה שלו ורצו איתה ברמה הארצית. הסיפור על פרופסור גבע היה עכשיו בכותרת הראשית של Ynet. אבנר, העורך, אמר לו שהגיליון האחרון של 'חיפה היום' היה הגיליון הנמכר אי פעם בתולדות המקומון. גלעד ידע שהוא אמור להיות שמח, אבל משהו בשיחה האחרונה שניהל עם רון גבע הכביד עליו.

גם בתיבת הדואר האלקטרוני שלו היו עכשיו כמה עשרות מיילים חדשים, אבל לא התחשק לגלעד לענות על אף אחד מהם, וגם לא להציץ בוואטסאפ שלו. שיחכו קצת, לא קרה כלום.
מייל אחד לכד את מבטו. TI. הוא לחץ על ההודעה. "קראתי את הכתבה, גלעד. מה שהבנתי בעזרת Google Translate, בכל אופן. הבנתי גם שפרופסור גבע עובר לסין. כל הכבוד על העבודה היפה, גלעד. אתה עיתונאי מהשורה הראשונה. אני צופה לך עתיד מזהיר."
"תודה לך על הטיפ." כתב לו גלעד בחזרה. "אולי עכשיו, אחרי שהכל מאחורינו, תגלה לי מי אתה?".
"מה זה משנה לך?" כתב TI.
"זה לא ממש משנה, אבל אני סקרן. אתה דחפת את התחקיר הזה, היית מוכן לשלם מאות אלפי דולרים בשביל שהוא יקרה. למה? למה זה היה כל כך חשוב לך?"
גלעד ישב מול המסך. דקה חלפה. ועוד אחת. חמש דקות. לבסוף הופיעה ההודעה החדשה בתיבת המייל. "אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?".
"כן."
שתי דקות נוספות חלפו. המייל הבא הכיל רק קישור אחד בודד. גלעד לחץ עליו, ו Skype נפתח על המסך.
הצפצוף המוכר בישר לו שהתוכנה יוצרת את החיבור בין שני הצדדים. תמונת הוידיאו הופיעה על המסך.
"מה….מה…." המילים נעתקו מפיו של גלעד. הדמות שהביטה מהמסך הייתה…הוא לא ידע מה היא הייתה. העיניים היו כחולות-בהירות, ושיער זהוב וחלק השתפל מצידי ראש. אבל…האף, האף היה פחוס והלסת בולטת קדימה כמו…כמו…
"אתה…" גלעד פתח את פיו, אבל שום הגה נוסף לא יצא.
הדמות על המסך חייכה, חיוך שהיה אנושי ולא אנושי בו זמנית. TI השפיל את מבטו אל המקלדת. האצבעות שלו, ראה גלעד, היו עדינות למראה, אבל ארוכות לפחות פי שניים מאצבעות של אדם ממוצע.
"אני לא יכול לדבר, גלעד." נכתב בהודעת הצ'אט שהופיע בתחתית המסך. "אני יכול לשמוע אותך, אבל לא לדבר."
"למ…למה?" גימגם גלעד.
הקוף האנושי שעל המסך חייך שוב, חיוך אנושי ועצוב. "זה לא ברפרטואר שלי. הלסת ומיתרי הקול שלי לא עובדים כמו שלך."
"מי אתה?…מה… מה אתה?"
"אני אדם-שימפנזה, גלעד."
"זה…זה בלתי אפשרי."
"זה גם מה שחושב פרופסור גבע, אם הבנתי נכון מהכתבה שלך. אבל אני פה, אז כנראה שזה כן אפשרי." TI צחק. זה היה צחוק של שימפנזה. אצבעותיו הארוכות והדקות ריחפו על המקלדת. גלעד מעולם לא ראה אדם…לא, לא אדם…מישהו מקליד מהר כל כך. הוא תהה אם אולי האצבעות המדהימות האלה הם מה שפרופסור נעמה ברעם קראה לו 'און-כלאיים'.
"איליה איבנוב לא הצליח לעשות את מה שתכנן לעשות," כתב לו TI, "אבל הבן שלו המשיך את הניסויים שלו אחריו. הוא ברח מסטאלין ומכולם, לחור הנידח ביותר שמצא באפריקה. הוא ואשתו."
"אשתו?"
"אתה זוכר את המכתב שמופיע במאמר ששלחתי לך? הבחורה הצעירה מלנינגראד, זו שכתבה שהחיים שלה הרוסים ואין לה סיבה לחיות? היא ובנו של איבנוב התאהבו והתחתנו. הוא עזר לה לצאת מהמשבר הנפשי שהייתה בו, והם חיו חיים די מאושרים עד לפני עשרים שנה בערך. הוא נפטר בגיל שמונים ושבע, והיא חצי שנה אחריו."
גלעד חש שהעולם כמו מסתחרר סביבו. "אשתו…היא…היא…"
"אמא שלי, כן. הצלחת לנחש את פירוש הקיצור TI?"
גלעד נד לשלילה, והקוף האנושי חייך. "טרזן איבנוב. טרזן היה האורנגאוטן שנפטר רגע לפני שאיליה הצליח להשלים את הניסוי שלו. איליה אהב אותו במיוחד, מסתבר, אז הם החליטו לקרוא לי על שמו."
"אבל טרזן היה אורנגאוטן. אתה…." אמר גלעד. "אני חצי-שימפנזה, נכון. טרזן לא היה האבא הביולוגי שלי. לקח להם זמן, אבל הם מצאו שימפנזה אחר באפריקה," טרזן איבנוב החווה בידיו הארוכות על החדר שבו ישב, "וגידלו אותי בחווה מבודדת, מאות קילומטרים מכל מקום ישוב אנושי. לפחות אינטרנט לווייני יש כאן, זה המזל."
ההלם הראשוני החל לפוג, והמילים החלו חוזרות לאיטן לפיו של גלעד. "אבל אם אתה בעצמך אדם-שימפנזה, למה רצית שאעצור את המחקר של רון גבע?".
טרזן חייך. "אף פעם לא אמרתי שאני רוצה שתעצור את המחקר שלו. אמרתי שאני רוצה שתפרסם אותו."
"למה?"
"כי ידעתי שבישראל לא יתנו לו ללכת עד הסוף עם המחקרים שלו. אתם כמו האמריקנים והבריטים והצרפתים. יותר מדי מוסריים."
ההבנה נחתה על גלעד כמו אגרוף לתוך הרקה. "בן זונה. עבדת עלי."
"אני מצטער, גלעד. לא הייתה לי ברירה. אתה עיתונאי נהדר ואדם נפלא, אידיאליסט אמיתי. בדיוק האיש שהייתי צריך."
"עבדת עלי. רצית שאפרסם את הסיפור הזה כדי שההפגנות והמחאות יכריחו אותו לעבור לסין."
טרזן הנהן. "רק שם יוכל גבע להמשיך את המחקרים שלו עד הסוף, בלי הפרעות."
"אבל למה? מה המטרה?"
טרזן השפיל את עיניו. "אני כבר בן חמישים, גלעד. אני לא יודע כמה זמן נותר לי לחיות. אני לא יודע כמה מישהו כמוני בכלל יכול לחיות. שימפנזים יכולים לחיות בשבי עד גיל שישים בערך, ואולי החלק האנושי שבי ייתן לי עוד כמה שנים, אבל בטח לא עוד הרבה זמן. אני מרגיש את זה בעצמות."
"אתה חושב שגבע יכול להציל אותך? זה הקטע?"
טרזן נד בראשו. "לא, את זה אף אחד כבר לא יוכל לעשות. תבין, אני כל כך לבד כאן. כל השנים האלה בחווה. וכשאני אמות, לא יישאר אף אחד כמוני בעולם. גם אם הייתי רוצה, אני לא יכול להביא ילדים. אני עקר, כמו כל בני הכלאיים."
"ואתה מקווה שגבע יביא לעולם עוד כמוך?"
"אם לא הוא, אז מישהו אחר. זה באמת כל כך נורא לבקש? אני לא רוצה להיות האחרון מסוגי על אדמות, גלעד. יש לנו, לבני הכלאיים, כל כך הרבה לתרום לעולם הזה. אני לא מפלצת, גלעד. אני יצור חי ונושם וחושב, כמוך. אני רוצה עוד כמוני. אני רוצה להיות אבא. אם לא בגופי, אז לפחות… אני דוחף את המחקרים האלה כבר שנים, בכל העולם. תרומות אנונימיות של מיליוני דולרים. מניפולציות על עיתונאים, כמוך. אני עושה מה שאני צריך לעשות. אני מצטער, גלעד.." טרזן שלח את ידו אל המקלדת. גלעד הבין שהוא מתכוון לסיים את השיחה.
"רגע… רק עוד שאלה אחת." הוא ביקש, "מיליוני דולרים, אמרת. מאיפה הכסף?"
טרזן חייך את החיוך האנושי הרחב מדי שלו. הוא דחף את הכסא שישב עליו אחורנית, וגלעד זכה למבט הראשון המלא שלו על גופו של בן שיחו. טרזן לבש חולצה קצרה ומכנסי ברמודה, והגפיים שבקעו מהבגדים היו ארוכות ורזות, אך השרירים שעטפו אותן היו משורגים וקשוחים. אם כך נראה טרזן בגיל חמישים, חשב לעצמו גלעד, הוא ודאי היה מרשים מאד בגילאי העשרים שלו. עיניו עקבו אחר רגליו של טרזן, אל כפות רגליו. אצבעות הרגליים היו ארוכות כמעט כמו אצבעות ידיו, והבוהן עמדה כמעט בניצב לשאר האצבעות. עם כפות רגליים כאלה, חשב גלעד, טרזן יכול לטפס על עצים כמו שימפנזה. עצים, מרזבים, קירות מבנים…
טרזן הניף את רגליו היחפות באוויר וצחק. לאחר מכן חזר אל המקלדת. "אני יודע שאני לא נראה משהו, גלעד, אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לך: אני הגנב הכי טוב באפריקה."
ביבליוגרפיה ומקורות

https://www.grit.com/departments/why-are-mules-sterile-zm0z12jfznem
https://www.newscientist.com/article/dn26639-the-smart-mouse-with-the-half-human-brain/
https://elpais.com/elpais/2019/07/31/inenglish/1564561365_256842.html
https://singularityhub.com/2019/08/13/wait-what-the-first-human-monkey-hybrid-embryo-was-just-created-in-china/
http://nautil.us/issue/58/self/its-time-to-make-human_chimp-hybrids
https://en.wikipedia.org/wiki/Humanzee
https://en.wikipedia.org/wiki/Ilya_Ivanovich_Ivanov
https://www.newscientist.com/article/mg19926701-000-blasts-frm-the-past-the-soviet-ape-man-scandal/
https://www.brown.edu/Research/Primate/LPN48-1.html#center
https://books.google.co.il/books?id=at2GDwAAQBAJ&lpg=PP1&dq=at%20the%20edge%20of%20uncertainty&pg=PT51#v=onepage&q=ivanov&f=false
https://skeptoid.com/episodes/4219
https://blogs.scientificamerican.com/primate-diaries/stalins-ape-man-superwarriors/
http://www.macroevolution.net/bonobo-chimpanzee-hybrids.html
https://www.sciencealert.com/scientist-claims-us-lab-engineered-humanzee-human-chimp-hybrid-100-years-ago-gallup-yerkes-oliver
https://www.theguardian.com/science/2019/aug/03/first-human-monkey-chimera-raises-concern-among-scientists
https://academic.oup.com/nsr/article/6/3/480/5420749
http://richardbuggs.com/index.php/2018/07/14/how-similar-are-human-and-chimpanzee-genomes/
http://resources.huygens.knaw.nl/bwn1880-2000/lemmata/bwn4/moens
https://www.smithsonianmag.com/smart-news/how-cave-art-helped-dig-new-animal-species-180960833/?no-ist
https://www.bbc.com/future/article/20170222-the-uneasy-truth-about-human-animal-hybrids
...
תיקון: בפרק המקורי אמרתי שטרזן, האוראנגוטן הזכר, הגיע עם איבנוב מאפריקה. זו ככל הנראה טעות, שכן אוראנגוטנים ישנם רק בדרום מזרח אסיה – ולכן כנראה שהגיע לתחנת המחקר של איבנוב בגיאורגיה בדרך אחרת. תודה לחשופיתוש על התיקון! 🙂 רן

https://www.ranlevi.com/2019/11/12/ep291_manchimps-p1/
https://www.ranlevi.com/2019/11/26/ep293_manchimps-p2/

No comments:

Post a Comment