לוח השנה העברי (Hebrew)

הקדמה

עד שנת ד'קי"ט (359 לספירה) לא היה בעצם לוח עברי.

איך היו יודעים מה התאריך? בכל סוף חודש הירח נעלם, בתחילת החודש שאחריו הוא נראה שוב, הופעת הירח מחדש נקראת מולד. כשהיגיע יום השלושים לחודש, בית דין היו יושבים ומחכים לעדים שראו את המולד שיבואו ויעידו לפניהם. במידה ובאו עדים והעידו שראו את המולד, בית דין היו מקדשים את החודש וקובעים שאותו היום הוא ראש חודש.

במידה ולא באו עדים, או שלא הספיקו לבא בזמן, בית הדין היו מעברים את החודש, כלומר מוסיפים יום נוסף לחודש הנוכחי, וראש החודש הבא יהיה רק למחרת.

Ниже есть продолжение.

מאחר ולא ידעו מראש מתי יגיעו העדים, וגם אם יגיעו לקראת סוף היום, עדותם תתקבל, ביום השלושים לחודש הקודם נהגו בו כראש חודש. אם העדים הגיעו, הסתבר למפרע שאכן זה ראש חודש והוא א' לחודש הבא. ואם לא, אז גם היום למחרת נהיה ראש חודש, כך שבפועל ראש חודש היה בעצם יומיים. זאת הסיבה למה גם היום ישנם חודשים בהם ראש החודש הוא יומיים.

בנוסף לכך, יש לשמור שפסח תמיד יהיה באביב ולא בעונה אחרת. בשביל לשמור על כך, הלוח העברי חייב להתחשב גם בשנת החמה (השמש) ולא רק בירח. כאשר בית הדין היו רואים שראש חודש ניסן הגיע מוקדם מדי (לפי כל מיני חישובים וסימנים), היו מעברים את השנה – כלומר, קובעים שהחודש הבא יהיה אדר ולא ניסן, וכך השנה נהיתה מעוברת, כמו לגבי ראש חודש, גם לגבי עיבור שנה, הדבר לא היה ידוע מראש, אלא תלוי בהחלטת בית הדין. הצורך לעבר את השנה, הוא בגלל ההפרש באורך בין שנת החמה (365 ימים וחצי בערך), לבין שנת הלבנה (354 ימים בערך) ההפרש הוא יתר מ11 יום ולכן אחת לכמה שנים (שנתיים או שלוש) היה צריך להוסיף חודש כדי להדביק את הפער.

היות ולא היה לוח, לא היו יודעים מראש מתי יחולו החגים. ברגע שקידשו (או עיברו) את החודש, היה צריך להודיע לכל היהודים בעולם, כדי שידעו מתי לחוג את החגים. באותם הימים לא היה אינטרנט, או אמצעי תקשורת אלקטרוניים אחרים, אבל הייתה בכל זאת דרך להודיע באופן מידי על קידוש החודש – היו מכינים מראש משואות (מדורות) על ראשי ההרים. ברגע שהחודש נקבע, היו מדליקים את המשואה בירושלים (על הר הזיתים) , אותה היו רואים מראש ההר הבא (סרטבה) וכן הלאה עד שבכל העולם היו רואים את המשואות נדלקות וכך ידעו שהחודש קודש.

השיטה הזאת פעלה מצוין, אבל היו אנשים רעים שרצו לשבש את המערכת, והדליקו מדורות גם כאשר לא הגיעו עדים והחודש לא קודש. באותם הימים לא היו לבית הדין אמצעים להילחם בהם, והם נאלצו להפסיק את דרך התקשורת הזאת ולהסתפק בשליחת שליחים.

לשליחים כמובן לקח הרבה יותר זמן להעביר את הידיעה מאשר למשואות, ולכן בכל מקום שהשליחים לא הספיקו להגיע עד החגים, היהודים במקום לא ידעו מתי החג חל בדיוק ונהגו יומיים חג, כאשר כל אחד מהם זה ספק אם הוא החג האמיתי או שהיום השני הוא החג האמיתי. עד היום נוהגים לחוג את החגים יומיים בחו"ל, למרות שהיום יש לנו לוח ויודעים את התאריך בדיוק, ממשיכים היהודים בחו"ל במנהג הקדום כאשר היה את הספק הנ"ל.

החג שהכי קשה להודיע עליו בזמן הוא ראש השנה. מכיוון שהוא חל בראש החודש עצמו, הרבה פעמים הוא היה יומיים ממילא, כמו שהסברנו לגבי כל ראש חודש. אבל גם כשהגיעו עדים ביום הראשון, היה זמן מצומצם ביותר להודיע, היות וההודעה לא דוחה את קדושת החג, היה אפשר לשלוח שליחים רק במוצאי החג. לכן גם בארץ ישראל (חוץ ממקומות הקרובים לבית הדין שהיה בהתחלה בירושלים, אחר כך ביבנה וכו'), היו נוהגים את ראש השנה יומיים וכך ממשיכים גם בימינו שהלוח קיים ויודעים מתי הוא יחול. (ראש השנה שונה מכל ראש חודש, בראש חודש רגיל היום הראשון הוא ל' לחודש הקודם והיום השני הוא א' לחודש הבא, אבל בראש השנה היום הראשון, שהוא ראש השנה האמיתי, הוא א' תשרי, והיום השני שחוגגים זכר למנהג העתיק הוא ב' תשרי)

בשנת ד'קי"ט, ראו בית הדין בראשות הנשיא הלל (לא מדובר על הלל הזקן שהיה בזמן שבית המקדש קיים, אלא בהלל נשיאה שהיה הרבה שנים אחריו) שעם ישראל בארץ ישראל, הולך ומתמעט וקשה לעמוד בנוהל של קידוש החודש, וקבעו לוח קבוע שיישאר עד שיוסמך בית דין הגדול מחדש ויחזרו לקדש חודשים, אותו הלוח נשאר עד היום.

עקרונות חישוב הלוח העברי:

1.
השנים מחולקות למחזורים של 19 שנים כל אחת. בכל מחזור כזה ישנן 7 שנים מעוברות (השנים 3, 6, 8, 11, 14, 17, 19 למחזור), עקב כך, כל 19 שנים הלוח העברי והלועזי נפגשים שוב. אם כי יכולים להיות הבדלים של יום יומיים ביניהם. (בגלל סיבות שונות שנראה בהמשך) יוצא מכך שיום ההולדת העברי והלועזי 19 או 38 חלים באותו היום, או סמוך לכך.

2.
נקבע "מולד ממוצע" שהוא כל 29 ימים 12 שעות ו793/1080 חלקי שעה. (הביטוי הזה נקרא בלשון חז"ל תשצ"ג חלקים) לאחר שחלפו 12 מולדים כאלה, ממולד ראש השנה אחד, נקבע ראש השנה הבא.

3.
ישנם מקרים בהם דוחים את ראש השנה והם מסתכמים בחרוזים:
לא אד"ו ראש (ראש השנה לא יחול בימים ראשון, רביעי או שישי)
מולד זקן בל תדרוש (אם המולד יוצא לאחר שעה 12 בצהרים, דהיינו לאחר 18 שעות מתחילת הלילה שלפניו)
ג"ט ר"ד בפשוטה גרוש (אם בשנה שאינה מעוברת, המולד יוצא ביום שלישי לאחר תשע שעות ו204 חלקים) במקרה זה ראש השנה נדחה ביומיים ויהיה רק ביום חמישי, כי היום למחרת הוא רביעי בו אסור לראש השנה לחול.
בט"ו תקפ"ט אחר העיבור עקור מלשרוש (אם לאחר שנה מעוברת, המולד חל ביום שני, לאחר 15 שעות ו689 חלקים)
הדחיה הראשונה (לא אד"ו ראש), היא כדי למנוע מיום כיפור לחול סמוך לשבת, או מהושענא רבא לחול בשבת. הדחיה השנייה (מולד זקן) לא ברורה לגמרי, יתכן שזה מפני שאם המולד חל כל כך מאוחר ממילא לא היו רואים אותו ולא מקדשים את החודש והשנה. שתי הדחיות האחרות, הן כדי למנוע שאורך השנה יהיה יותר מ355 ימים או פחות מ353 ימים בשנה פשוטה, או יותר מ385 ימים או פחות מ383 ימים בשנה מעוברת.

4.
כל החודשים הם בעלי אורך קבוע חוץ מחשוון וכסליו. חודש בן 30 יום נקרא מלא, וחודש בן 29 יום נקרא חסר. אלה אורכי החודשים הקבועים: תשרי 30, טבת 29, שבט 30, אדר 29, ניסן 30, איר 29, סיון 30, תמוז 29, אב 30, אלול 29, במידה והשנה מעוברת, אדר א' הוא מלא (30 יום) ואדר ב' חסר (29 יום).

5.
אם חודש חשון וכסליו שניהם חסרים, אז השנה נקראת חסרה, אם שניהם מלאים השנה נקראת שלימה, אם חשון חסר וכסליו מלא (לעולם לא להפך), השנה נקראת כסדרה. הסיבה להבדלים באורך של חשון וכסליו, נובעת מהדחיות של ראש השנה שהוזכרו בסעיף 2)

6.
יוצא מכך ששנה פשוטה היא באורך 354±1 ושנה מעוברת היא באורך 384±1 ימים.

7.
ניתן לתאר את השנה ב"סימן" שמורכב משלוש אותיות, כאשר ידוע הסימן, ידוע באיזה יום בשבוע יחולו כל המועדים בשנה ומה יהיו כל פרשות השבוע בשנה. כלומר, שתי שנים שסימנן זהה, זהות בכל הנ"ל. הסימן מורכב כאמור משלוש אותיות: האות הראשונה מציינת באיזה יום בשבוע יחול ראש השנה. האות השניה מציינת אם השנה כסדרה (כ), שלימה (ש), חסרה (ח), האות השלישית מציינת באיזה יום בשבוע יחול חג הפסח.
סימני השנים הפשוטות הם: בח"ג, בש"ה, גכ"ה, הכ"ז, הש"א, זח"א, זש"ג.
סימני השנים המעוברות הם: בח"ה, בש"ז, גכ"ז, הח"א, הש"ג, זח"ג, זש"ה.


הלוח הלועזי

להבדיל מהלוח העברי המבוסס הן על מחזור הירח והן על השמש, הלוח הלועזי מבוסס על השמש בלבד.

הלוח הגרגוריאני הנהוג כיום, חל על פי פקודת האפיפיור גרגוריוס החל מיום רביעי של חול המועד סוכות, י"ט תשרי ה'שמ"ג ,15 באוקטובר 1582. לפניו היה בשימוש הלוח היוליאני, כך שיום לפניו, דהיינו י"ח תשרי חל בתאריך 4 לאוקטובר על פי הלוח היוליאני ולא 14 באוקטובר כפי שהוא היה אילו היה חל אז הלוח הגרגוריאני.

גם בשנת 1582 הלוח הגרגוריאני עוד לא התקבל בכל העולם, אלא בארצות הקתוליות בלבד.

בגרמניה וסקנדינביה הלוח הונהג רק בשנת 1700 (היות ושנת 1600 מתחלקת ב400, שנת 1700 הייתה הפעם הראשונה שנוצר יום נוסף של הפרש בין הלוח היוליאני והגרגוריאני, בשנה זו היה בפברואר לפי הלוח היוליאני 29 ימים, אבל בלוח הגרגוריאני 28 ימים בלבד), בבריטניה ב1752, וברוסיה וארצות נוספת במזרח אירופה רק ב1918. לכן המהפכה הסובייטית נקראת מהפכת אוקטובר, בשעה שעל פי הלוח הגרגוריאני היא חלה בכלל בנובמבר.

הלוח הגרגוריאני המחושב במערכת ההפעלה מיקרוסופט וינדוס, כמו רוב המערכות האחרות, מחשבת את הלוח הגרגוריאני גם למפרע עוד לפני שהוא נוצר (גם לפני 15/10/1582).

לפני הלוח הגרגוריאני היה נהוג הלוח היוליאני שנקרא כך על שם יוליוס קיסר, וזה הלוח הנהוג עד היום אצל רוב הנוצרים האורתודוקסים, בלוח זה כל שנה רביעית היא מעוברת, דהיינו חודש פברואר בן 29 ימים בלי יוצא מן הכלל (אצל היוונים האורתודוקסים יש לוח אחר, אבל אין כאן מקום להאריך בכך).

הלוח הלועזי וההלכה היהודית

ללוח הלועזי יש משמעות גם בהלכה היהודית. בארץ ישראל מתחילים לומר "ותן טל ומטר" מז' בחשון. אבל בחו"ל, מתחילים לומר שישים יום אחר "התקופה". החישוב של התקופה הנהוג כיום הוא החישוב של רב אדא שמקביל ללוח היוליאני. נכון להיום (במאה העשרים והמאה העשרים ואחד) מתחילים לומר ותן טל ומטר ב4 בדצמבר, חוץ משנים לפני שנים מעוברות בהם מתחילים ב5 בדצמבר. אבל היות והתאריך מחושב לפי הלוח היוליאני, בכל מאה שנה, הלוח זז ביום אחד, לכן במאה התשע עשרה זה היה ב3 בדצמבר ולא ב4. בשנת 2000 לא השתנה כלום, כי שנת 2000 מתחלקת ב400 ולכן גם לפי הלוח הגרגוריאני וגם היוליאני היא הייתה מעוברת (כלומר פברואר עם 29 ימים), הפעם הבאה שתאריך אמירת ותן טל יזוז ביום אחד, תהיה בשנת 2100, שאחריה יהודים בחו"ל יתחילו לומר "ותן טל" רק ב5 לדצמבר. ניתן לקרוא על כך יותר במאמר הזה.

עקרונות חישוב הלוח הגריגוריאני:

שנה רגילה היא בעלת 365 ימים, אורך החודשים הוא כך: ינואר 31, פברואר 28, מרץ 31, אפריל 30, מאי 31, יוני 30, יולי 31, אוגוסט 31, ספטמבר 30, אוקטובר 31, נובמבר 30, דצמבר 31.

בכל שנה שמתחלקת ב4 אבל לא מתחלקת במאה אלא אם כן מתחלקת גם ב400, נוסף לפברואר יום נוסף וארכו הוא 29 ימים, שנה זו אורכה הוא 366 ימים ונקראת שנה מעוברת בלוח זה.

הוספת הימים לפברואר מקזזת את ההפרש בין אורך השנה האמתית לבין הלוח, ליום אחד בכל 3215 שנים בערך, בשעה שבין הלוח היוליאני, (בו כל שנה רביעית היא מעוברת) לבין האורך האמיתי, יש הפרש של יום כל 128 שנים. נכון להיום ועד לשנת 2100 ההפרש בין הלוח היוליאני לגרגוריאני הוא 13 ימים.
...
יום ולילה
יש מצוות הנוהגות ביום ויש מצוות הנוהגות בלילה, דבר ראשון אנו צריכים לדעת להבדיל ביניהם. אבל מתי נגמר היום ומתחיל הלילה? ומתי נגמר הלילה ומתחיל היום?

במהלך המעבר בין יום ולילה, ישנם זמני ביניים בהם האור מתמעט בהדרגה (בערב) או גודל בהדרגה (לפנות בוקר). הזמנים האלה מוגדרים בהלכה כספק יום ספק לילה, ולגבי הלכות שונות ישנם דינים שונים בזמנים האלה.

תחילת הזמן שלאחריו בוודאי לילה – נקרא צאת הכוכבים, בהמשך נדון לפי מה זמן זה מחושב. סוף הזמן, שלפניו בוודאי לילה – נקרא עלות השחר. תחילת הזמן שאחריו ודאי יום, נקרא זריחה, או הנץ החמה. סוף הזמן שלפניו בוודאי יום נקרא שקיעה.

חשיבות נוספת של זמן זה, היא שבלוח העברי היום הולך אחר הלילה. התאריך מתחלף כאשר מסתיים יום ומתחיל לילה. יוצא שזמן בין השמשות הוא ספק לא רק על יום או לילה, אלא גם על התאריך: אם עכשיו יום הוא שייך ליום האתמול, ואם לילה – למחר. לדוגמא: בן הנולד ביום שישי בין השמשות, ספק אם נולד ביום שישי או בשבת, לכן אי אפשר לעשות לו ברית ביום שישי, כי לא בטוח שהוא בן שמונה ימים, ואי אפשר לעשות לו ברית בשבת, כי לא מחללים שבת על ספק, כתוצאה מכך עושים לו ברית ביום ראשון, שזה ביום העשירי ללידתו, אם אכן נולד ביום שישי, או בתשיעי אם נולד בשבת.

בין עלות השחר לזריחה, זמן זה גם כן סוג של ספק, בהמשך נראה מה הדינים שלו.

הזמן שבין הזריחה לשקיעה, בדיוק באמצע, נקרא חצות היום, שתים עשרה שעות אחריו, נקרא חצות הלילה.
...

http://calendar.2net.co.il/About.aspx