Sunday, May 31, 2020

Школьников: Союз России с персами и евреями в борьбе за Африку



Андрей Школьников о стратегии под названием «Новый кавчег».

Указ Трампа конкретно направлен на пункт c.2.A статьи 230

Комментарий почти полностью.

Тактически, угрожая отменить статью 230, которая запрещает юридически относиться к интернет платформам как к издательствам - и подавать к ним иски по поводу публикуемого на них содержания - Трамп поступает очень правильно.

Статья 230 была принята именно потому, что интернет-платформы воспринимались как полностью нейтральные _платформы_, на которых можно размещать любое мнение, ответственность за которое несёт только его автор.

Но с тех пор, как соцсети начали активно цензурировать посты своих пользователей и решать, что вот такие посты у нас публиковать можно, а вот такие ни-ни, даже если они не нарушают никакие законы, они по сути превратились в издательства со своей редакционной политикой.

Почему они при этом освобождены от ответственности за публикуемое, в отличие от всех остальных издательств, уже совершенно не понятно.

Ниже есть продолжение.

Поскольку количество исков к соцсетям за публикуемые в них посты может быть огромным, угроза отменить 230 статью - это действительно серьезная угроза. Она вполне может заставить Фейсбук и Твиттер задуматься об отмене или по крайней мере смягчении цензуры.

UPD Спасибо за уточнение Victor Agroskin : оказывается, указ конкретно направлен на пункт c.2.A статьи 230, где говорится об иммунитете от жалоб на _удаление_ пользовательского контента:

(c) Protection for “Good Samaritan” blocking and screening of offensive material

(2) Civil liabilityNo provider or user of an interactive computer service shall be held liable on account of—

(A) any action voluntarily taken in good faith to restrict access to or availability of material that the provider or user considers to be obscene, lewd, lascivious, filthy, excessively violent, harassing, or otherwise objectionable, whether or not such material is constitutionally protected

Тогда вообще прекрасно. Трамп молодца.
https://www.facebook.com/karmodi/posts/10158186611427881

1 июня состоятся церемонии в память о жертвах теракта около дискотеки "Дольфи"

... в понедельник, 1 июня, в 18:00 на набережной Тель-Авива состоится ежегодная траурная церемония памяти жертв теракта на дискотеке "Дольфи". В тот же вечер, в 23:45 друзья погибших и пострадавших в теракте по традиции соберутся на неофициальную церемонию, включат сирену памяти и установят свечи...

Ниже есть продолжение.

...на месте теракта в "Дольфи" установлены два памятника – камень с именами погибших в теракте людей и самодельная конструкция, изображающая детей с надписью на русском и иврите "Это наш дом. Мы не прекратим танцевать". Само здание дискотеки, стены которого были расписаны в память о погибших подростках, снесли в 2018 году.

В 2019 году проводились две церемонии: официальная – 30 мая, и неофициальная – вечером 1 июня.

Теракт в "Дольфи"


1 июня 2001 года, за пятнадцать минут до окончания Дня защиты детей житель Калькилии Саид Хутари привел в действие взрывное устройство в толпе подростков, которые стояли у входа в популярную тель-авивскую дискотеку "Дольфи". Погиб 21 человек, 120 получили ранения.

Ответственность за теракт взяла на себя группировка "Исламский джихад". Хутари был провозглашен шахидом – мучеником за веру. На улицах палестинских городов прошли спонтанные манифестации, участники которых стреляли в воздух и раздавали сладости, радуясь гибели "сионистских оккупантов". Глава ПНА Ясир Арафат отказался тогда осуждать направленный против детей теракт.

Большинство пострадавших составили новые репатрианты из бывшего СССР. Семеро погибших, а также многие раненые были учащимися тель-авивской школы "Шевах Мофет", популярной среди русскоязычных израильтян.

Имена погибших в результате теракта возле дискотеки "Дольфи"

Мария Тагильцева, 14 лет
Евгения Дорфман, 15 лет
Раиса Немировская, 15 лет
Юлия Скляник, 15 лет
Аня Казачкова, 15 лет
Катрин Кастиньяда, 15 лет
Ирина Непомнящая, 16 лет
Марьяна Медведенко, 16 лет
Лиана Саакян, 16 лет
Марина Берковская, 17 лет
Симона Рудина, 17 лет
Алексей Лупало, 17 лет
Юлия Налимова, 16 лет
Елена Налимова, 18 лет
Ирина Осадчая, 18 лет
Илья Гутман, 19 лет
Сергей Панченко, 20 лет
Роман Джанашвили, 21 год
Диаз Нурманов, 21 год
Ян Блюм, 25 лет
Ури Шахар, 32 года

...Официальную церемонию ежегодно организует министерство алии и интеграции при содействии муниципалитета Тель-Авива. Ожидается, что на церемонии будет присутствовать новый министр алии и интеграции Пнина Тамано-Шата, а также гендиректор министерства, ожидается также присутствие действующих и бывших депутатов Кнессета. В пресс службе министерства нашей редакции сказали, что семьям погибших были разосланы приглашения на церемонию. По сведениям нашей редакции, на церемонию планируют приехать Евгений Сова и Софа Ландвер...
http://txt.newsru.co.il/israel/28may2020/dolfi.html

עושים הסטוריה 312, 314: האם ניתן לדחוס סרט שלם לתוך 8 ק"ב? (Hebrew)

חלק א
'חלק ב


יאן סלוּט, טכנאי טלוויזיה הולנדי, טען ב-1999 כי פיתח טכנולוגיית דחיסה מהפכנית – טובה פי *מאה מיליון* מאלגוריתמי הדחיסה הטובים ביותר כיום. האם דחיסה כה דרמטית היא בכלל אפשרית? כיצד פועלים אלגוריתמי הדחיסה שבזכותם אנחנו יכולים להנות מסרטוני יוטיוב, סדרות בנטפליקס ומוזיקה בספוטיפיי?
בנוסף, פינה מיוחדת בשיתוף רשות הטבע והגנים על תופעת 'זיהום האור' – והשפעתה על בעלי החיים והצמחים שסביבנו.
***
את הפרק הקודם סיימנו עם טוויסט מפתיע בעלילה: למרות הספקות שהפגינו מהנדסיה של פיליפס כלפי טכנולוגיית דחיסת הנתונים המהפכנית שהמציא יאן סלוט, סגן-הנשיא של החברה החליט לעזוב את משרתו ולהצטרף אליו. בפרק זה נשמע על סיומה המפתיע של הפרשה, נגלה את העקרונות האמיתיים מאחורי הטכנולוגיה – ונשמע על הקשר האפשרי בין בינה מלאכותית ודחיסת מידע.


יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.

הספר הראשון שלי, 'פרפטום מובילה', עסק במכונות מסוג מיוחד במינו: 'מכונות של תנועה מתמדת,' מכונות שלא זקוקות לאנרגיה כדי לעבוד. המכונות האלה הן, כמובן, בלתי אפשריות: חוקי הפיזיקה קובעים כי כל מנוע זקוק למקור אנרגיה כדי לפעול. אבל העובדה הזו לא מנעה מאלפי ממציאים לנסות ולבנות מכונות שכאלה לכל אורך אלפיים השנים האחרונות.

במהלך התחקיר לספר ההוא, שמתי לב לעובדה מעניינת: לכל דור, או לכל תקופה היסטורית – היו מכונות של תנועה מתמדת אופייניות לאותה התקופה. למשל, ממציאים שחיו בימי הביניים ניסו להמציא משאבות מים שלא זקוקות לשור שיסובב אותן – מן הסתם כיוון ששאיבת מים מהבאר הייתה צורך חשוב ובסיסי באותם הימים. ממציאים מודרניים יותר ניסו לפתח מכוניות שלא זקוקות לדלק כדי לנסוע, או גנרטורים לייצור חשמל שעובדים ללא פחם או גז – כיוון שאלה היו הצרכים הבוערים במאה העשרים.



כשערכתי את התחקיר לפרק הזה, נזכרתי במאפיין המעניין הזה של מכונות של תנועה מתמדת. מדוע? מכיוון שגם ההמצאה שתעמוד במרכז הסיפור שלנו היום מסמלת את אחד הצרכים הבוערים ביותר של תקופתנו. הצורך הזה הוא דחיסת מידע. דחיסת מידע (Compression, בלעז) היא הטכנולוגיה שמאפשרת לנו לקחת קובץ בגודל עשרה מגהבייט, למשל, לכווץ אותו – לעשות לו Zip באמצעות תוכנה מתאימה – ולהפוך אותו לקובץ של אחד מגהבייט. היא מאפשרת לנו להפוך שיר שבפורמט המקורי שלו תופס חמישים מגהבייט של מידע – לקובץ mp3 ששוקל חמישה מגהבייט בלבד. במילים אחרות, הטכנולוגיה שמאפשרת לנו להקטין את מספר הביטים שתופס קובץ מסוים – מבלי לפגוע בתכולת המידע של הקובץ.



יכול להיות שאתם מרימים גבה. נו, באמת – ממתי דחיסת מידע היא צורך חיוני כמו דלק למכוניות או גז לייצור חשמל? אז אתם יודעים מה – לכו לסלון ותפתחו את נטפליקס. או תפתחו את הטלפון שלכם ותכנסו ליו-טיוב. או תפעילו את ספוטיפיי או Apple Music. הסדרה שעשיתם עליה בינג' בסוף השבוע? הסרט ההוא שראיתם אתמול? האלבום החדש ששמעתם? כל אלה היו בלתי אפשריים אלמלא טכנולוגיות דחיסת מידע.

רק כדי לסבר את האוזן: שניה אחת של וידיאו באיכות HD, אם מעבירים אותה כמו שהיא – ללא שום דחיסה של המידע הגולמי – שווה בערך לאחד וחצי ג'יגהבייט. שניה אחת! הסיבה היחידה שאנחנו יכולים לראות ולשמוע את כל הוידיאו והאודיו שאנחנו צורכים בכמויות הולכות וגדלות בעשרים השנים האחרונות היא שהמהנדסים של גוגל, נטפליקס וכל שאר חברות הטכנולוגיה הצליחו לדחוס את כמויות המידע האדירות שמכילים הסרטים, הסדרות והשירים – לתוך קווי התקשורת הצרים יחסית שמובילים את המידע הזה לבתים ולמכשירים הניידים שלנו.

ולא מדובר רק בסרטים ובשירים. דחיסת מידע היא חלק בלתי נפרד מכל פעולה שאנחנו עושים ברשת: בכל פעם שאנחנו מבקרים באתר כלשהו, כל תמונה שאנחנו שולחים בוואטסאפ, כל פוסט שאנחנו מעלים לפייסבוק – כל המידע נדחס ומכווץ לפני שהוא נשלח ליעדו. אלמלא דחיסת מידע, האינטרנט שלנו היה נראה אחרת לגמרי! בלעדי הדחיסה, לתשתיות התקשורת שלנו לא היה שום סיכוי להתמודד עם טריליוני הביטים שעוברים דרכן בכל רגע.



עכשיו תשאלו את עצמכם כמה כסף תהיינה חברות הטכנולוגיה המובילות מוכנות לשלם תמורת טכנולוגיה שמסוגלת לדחוס סרט שלם – תשעים דקות של וידיאו באיכות מעולה – לתוך… אתם יושבים?… שמונָה קילובייט. כן, שמונה קילובייט. שמונה קילובייט זה בערך מאית מגודלה של תמונה שאתם מצלמים בטלפון, אולי אפילו פחות. ואני לא מדבר על שמונה קילובייט לשניה של וידיאו: אני מתכוון לשמונה קילובייט לסרט שלם!

אם אתם המנכ"ל של גוגל או נטפליקס או פייסבוק, כמה כסף הייתם משלמים תמורת טכנולוגיה שתאפשר לכם לאחסן יותר מעשרה מיליון סרטים באורך מלא, בנפח אחסון של דיסק-און-קי סטנדרטי? אני אגיד לכם: כמעט כל סכום שיידרש, פשוטו כמשמעו. החברות האלה מוציאות מיליארדי דולרים בכל שנה על שרתים מהירים, סיבים אופטיים וכו' וכו'. טכנולוגיה מהפכנית שכזו תחזיר את ההשקעה בקלות, ללא צל של ספק. זאת ועוד, היא תפתח להם הזדמנויות חדשות למכביר: MP3, הטכנולוגיה שאיפשרה לדחוס קובץ אודיו בסך הכל פי עשר – מחמישים מגהבייט לחמש מגהבייט, פחות או יותר – השיקה מהפכה דרמטית שבתוך פחות מעשרים שנה הפכה את כל תעשיית המוזיקה על ראשה. תחשבו איזו מהפכה תחולל טכנולוגיה שדוחסת מידע פי כמה מיליונים!…

מי הוא, אם כן, אותו ממציא מהפכן?



רומקה יאן ברנהארד סלוּט (Romke Jan Bernhard Sloot) נולד ב-1945 בכפר קטן בשם ניו-וחֵן (Nieuwegein) שבהולנד. כבר בגיל צעיר הפגין סלוט כישרון טכני מרשים, ואהבה בוערת לכל מה שקשור באלקטרוניקה. הוא אמנם לא סיים את לימודי התיכון, אבל בזכות כישוריו הבולטים התקבל לעבודה בפיליפס, ענקית הטכנולוגיה ההולנדית. אחרי שנה וחצי עזב סלוט את פיליפס. ב-1978 פתח בניו-וחן חנות אלקטרוניקה קטנה, ובהמשך עבד כטכנאי לתיקוני טלוויזיה.

סלוט היה טכנאי מעולה וצבר המון ידע לגבי תיקוני טלוויזיות. החלום שלו היה לשתף טכנאים אחרים בהולנד בידע שצבר. הימים היו ראשית עידן המחשב האישי, ולמרות שהאינטרנט הייתה עדיין חלום רחוק – סלוט הבין שמחשבים הם המפתח לשיתוף ידע שכזה.



הבעיה הייתה שכמות המידע שניתן היה לאחסן בדיסקטים הקטנים הייתה זעומה מאוד, ובטח ובטח שלא הספיקה כדי להחזיק את כל המידע הטכני הרב שסלוט רצה לשתף – ועל כן החל סלוט לחפש דרכים לאחסן מידע ביעילות רבה יותר. המשימה הזו הפכה, במרוצת הזמן, לפרוייקט חייו. הוא הקדיש כמעט עשרים שנה לניסיונות ולפיתוחים שונים – עד שבאמצע שנות התשעים מצא, סוף סוף, את מה שביקש: טכנולוגיית דחיסת מידע חדשה ומהפכנית.



שני אנשי עסקים מקומיים שמעו על ההמצאה, וביקשו מסלוט שידגים אותה עבורם. סלוט לקח טלוויזיה רגילה וחיבר אותה לקופסת אלקטרוניקה בגודל של, נאמר, ספר עב כרס. לאחר מכן שלף סלוט מכיסו כרטיס זיכרון קטן, בסדר גודל של כרטיס אשראי. קופסת האלקטרוניקה, הסביר סלוט, מכילה תוכנה שמפענחת את תוכן כרטיס הזיכרון. והכרטיס עצמו מכיל שבב בנפח של שישים וארבעה קילובייט, ועליו לא פחות משישה עשר סרטים באורך מלא. רק לשם השוואה, קומפקט-דיסק (CD) בנפח של יותר משבע מאות מגה בייט – פסגת טכנולוגיית אחסון המידע באותם הימים – היה מסוגל להכיל רק שבעים ושתיים דקות של וידיאו בלבד.



סלוט נטל את כרטיס הזיכרון והכניס אותו לתוך חריץ בקופסת האלקטרוניקה. הטלוויזיה התעוררה לחיים – ועל המסך הופיעו שישה עשר סרטים שניגנו זה לצד זה, בו זמנית! אנחנו מדברים על סוף שנות התשעים של המאה העשרים, תקופה שאני אישית זוכר מצוין: לא היה אף מחשב ביתי, באותה התקופה, שהיה מסוגל להריץ שישה עשר סרטים באיכות גבוהה על המסך בבת אחת. הטכנולוגיה שהדגים סלוט הייתה, פחות או יותר, מדע בדיוני.



אנשי העסקים עמדו פעורי פה. היה להם ברור שאם מה שהם רואים באמת נכון – ולא איזו רמאות מתוחכמת – מדובר בהמצאה שעתידה לשנות את העולם. אבל שני אנשי העסקים לא הבינו דבר וחצי דבר באלקטרוניקה ומחשבים: אחד היה קבלן בניה, והשני בעל חנות רהיטים. גם אילו היו בטוחים לחלוטין שמדובר בהמצאה אותנטית, לא היו להם המשאבים כדי לעזור לסלוט להוציא אותה לפועל. כדי לפתח טכנולוגיה כזו ולהפוך אותה למוצר בפרישה גלובלית, צריך מימון של עשרות מיליוני דולרים לכל הפחות וגב טכנולוגי ותפעולי של חברת טכנולוגיה בינלאומית כדוגמת אינטל, מיקרוסופט או אורקל. אבל מאיפה להתחיל? איך משכנעים חברת ענק שכזו להתעניין בהמצאה של סלוט?



למזלם של סלוט ומשקיעיו, הולנד – אולי קצת כמו ישראל – היא מדינה קטנה יחסית שבה כולם מכירים את כולם. חבר של חבר חיבר את הקבוצה עם סגן-הנשיא של פיליפס, אדם בשם רוּל פּיפֵר (Roel Pieper), שהסכים להפגש עימם.

הפגישה נערכה בארבעה במרץ 1999, והייתה הצלחה גדולה. סלוט הציג בפני פיפר את אותה הדגמה כמקודם – שישה עשר סרטים על כרטיס זיכרון קטנטן – וסגן הנשיא התרשם מאוד. הפגישה, שהייתה אמורה להימשך עשרים דקות – התארכה ללמעלה משעה. בסופה, פיפר אמר למשקיעים שהוא ישקול את העניין ויהיה עימם בקשר בעוד מספר שבועות – אבל עוד באותו היום התקשר אליהם והציע פגישה נוספת.



כאן המקום לומר כמה מילים על רול פיפר. מבחינה פיזית, פיפר – כדורסלן לשעבר – היה אדם מרשים מאוד, גבוה ונאה. אבל הרזומה שלו היה אפילו מרשים עוד יותר. הוא היה ד"ר למדעי המחשב, כיהן כ CTO (Chief Tech. Officer) בחברה אמריקנית בינלאומית ואז כמנכ"ל של חברת טכנולוגיה גדולה אחרת. את החברה הזו הוא מכר לענקית הטכנולוגיה Compaq בעסקה שהפכה אותו לאחד האנשים העשירים ביותר בהולנד. שנה לפני הפגישה עם יאן סלוט חזר פיפר מארצות הברית להולנד, ומיד הוזמן להצטרף לדירקטוריון של פיליפס. השמועות בחברה גרסו שפיפר עתיד לרשת את המנכ"ל הנוכחי של החברה בעוד זמן לא רב. אתם יכולים לשער לעצמכם איזו התרגשות אחזה בקבוצת המשקיעים כשפיפר גילה עניין רב כל כך בהמצאה.



אבל יאן סלוט לא הסכים להגיע שוב למשרדו של פיפר. כל מי שפגש את הממציא מתאר אותו באותו האופן: פרנואיד. סלוט חשש שמהנדסיה של פיליפס ינצלו את הביקור שלו כדי לגנוב את קופסת האלקטרוניקה, לנתח את תוכנת הפענוח – ולהעתיק את הטכנולוגיה שלו. הוא היה כל כך פרנואיד, שהוא אפילו לא סיפר לבן שלו, שליווה אותו לרוב הפגישות, איך בדיוק עובדת ההמצאה כי חשש שהבן יפלוט משהו בתמימות. חששותיו של סלוט הביאו לכך שהפגישה השניה התקיימה במקום נייטרלי – בית חרושת שהיה בבעלותו של אחד מאנשי העסקים. רול פיפר הביא עמו שלושה מהנדסים מפיליפס כדי לבחון את ההמצאה לעומקה. שלושת המהנדסים צפו בהדגמה ובמשך שעה ארוכה חקרו את סלוט לגבי הפרטים הטכניים של המצאתו. בתום ההדגמה, עזבו פיפר ומהנדסיו את המקום.



אנחנו לא יודעים על מה בדיוק שוחחו יאן סלוט ומהנדסים של פיליפס – אבל בעקבות הפגישה הזו, פיליפס החליטה לרדת מהעניין ולדחות את סלוט והמצאתו. לא צריך להיות מומחה לעסקי הטכנולוגיה כדי לנחש את הסיבה: סביר להניח שהם חשדו בסלוט שהוא נוכל. כך, לדוגמה, הגיב פרופ' הולנדי – מומחה למדעי המחשב שגם עבד בעבר בשירותה של פיליפס – כששמע על המצאתו של סלוט:



"אנחנו, המומחים, שמחים מאוד אם אנחנו מצליחים לשפר את הדחיסה של מידע דיגיטלי באחוז אחד בודד. שיפור של פי שניים בדחיסה הוא אולי אפשרי – אבל דחיסה פי מיליון היא בלתי אפשרית."



ההמצאה של סלוט לא הייתה טובה פי מיליון מטכנולוגיות הדחיסה המתקדמות ביותר באותה התקופה: היא הייתה טובה מהן פי מאה מיליון, אם לא יותר. השאלה המתבקשת היא – האם בכלל ניתן לשפר את טכנולוגיית הדחיסה פי מאה מיליון, או אפילו פי מיליון? במילים אחרות, האם הספקנות שהפגינו מהנדסיה של פיליפס ואותו פרופסור – מוצדקת?

בואו ניקח צעד אחורה ונכיר את הרעיונות הבסיסיים מאחורי טכנולוגית דחיסת הנתונים.



את שורשי הרעיון שבבסיס הטכנולוגיה הזו אפשר למצוא כבר במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. הטלגרף איפשר בפעם הראשונה תקשורת ארוכת טווח, וההודעות שעברו דרכו יוצגו על ידי 'קוד מורס' המפורסם: לכל אות ולכל ספרה היה ייצוג ספציפי של קווים ונקודות. עכשיו, היו המון המון אנשים שרצו לשלוח הודעות, אבל רק מעט יחסית קווי טלגרף – על כן, חשוב היה לוודא שההודעות ייוצגו על ידי כמה שפחות קווים ונקודות. לדוגמה, אם אפשר לייצג את המילה "שלום" על ידי שמונָה קווים ונקודות במקום עשרה – זה עדיף, שכן אז ייקח פחות זמן להעביר אותה דרך הטלגרף.

הפתרון לבעיה הזו הוא די ברור: ככל שהשכיחות של אות מסוימת בשפה גבוהה יותר, כדאי לתת לה את הייצוג הקצר ביותר בקוד מורס. למשל, האותיות E ו – T הן האותיות השכיחות ביותר בשפה האנגלית, ולכן קיבלו את הייצוגים הקצרים ביותר האפשריים בקוד מורס: נקודה וקו, בהתאמה. אותיות נדירות יותר, כמו Q למשל, קיבלו ייצוגים ארוכים יותר: קו קו נקודה קו.



מאה שנים לאחר מכן לקח מתמטיקאי ומהנדס חשמל מבריק בשם קלוד שאנון (Shannon) את הרעיון העקרוני הזה של ייצוג מידע לפי השכיחות הסטטיסטית שלו, ויחד עם חוקר אחר בשם רוברט פאנו (Fano) פיתח אותו לכדי אלגוריתם דחיסת מידע חכם ופורץ דרץ הקרוי על שמם של השניים – 'קידוד שאנון-פאנו'. האלגוריתם הזה מאפשר לנתח את המידע שאנחנו רוצים לדחוס – לא רק אותיות ומספרים, אלא כל סוג מידע – לזהות אילו פריטי מידע חוזרים על עצמם בשכיחות הגבוהה ביותר, ולמצוא לכל אחד מהם ייצוג בינארי של אפסים ואחדות – 'קידוד', בעגה המקצועית – כך שאחרי ההמרה מתקבל אותו המידע בדיוק – אבל בצורה רזה וקומפקטית יותר.



לשם ההסבר, נניח שבספר שלי 'פרפטום מובילה' יש מיליון אותיות. ישנו תקן תקשורת בינלאומי מוכר בשם 'יוניקוד', והוא קובע שלכל אות יש ייצוג סטנדרטי של שישה עשר ביטים. דהיינו, אם הייתי לוקח את הספר וממיר אותו לקוד בינארי, הוא היה תופס שישה עשר מיליון ביטים. אבל אנחנו יודעים שהאותיות י', ו' ו-ה', למשל, הן האותיות השכיחות ביותר בעברית – לעומת האותיות ץ' ו-ף' שהן האותיות הנדירות ביותר. אלגוריתם שאנון-פאנו מאפשר לי להחליף את הקידוד הסטנדרטי של יוניקוד בקידוד חדש, 'תפור' לספר הספציפי שלי – שבו האות י' מיוצגת על ידי ארבעה ביטים בלבד, למשל, בזמן שהאות ץ' נשארת מיוצגת על ידי שישה עשר ביטים. אם אמיר את כל הספר לקידוד החדש, אקבל קובץ הרבה יותר קטן וקומפקטי – נאמר, שמונה מיליון ביטים במקום שישה עשר מיליון. במילים אחרות, דחסתי או כיווצתי את הספר המקורי.



שימו לב שלא אמרתי 'הקובץ הקטן והקומפקטי ביותר'. יש אינסוף דרכים שונות לייצג את אותו המידע באמצעות אוסף של אפסים ואחדות: השיטה של שאנון ופאנו הייתה מוצלחת, אבל רחוקה מלהיות הכי מוצלחת. שנים ספורות לאחר מכן הצליח חוקר אחר, דיוויד הופמן (Huffman) שמו, לשפר את הקידוד של שאנון ופאנו: הקידוד שלו היה מסוגל לדחוס מידע קצת יותר טוב ויותר קומפקטי מהקידוד המקורי. אחרי הופמן היו חוקרים נוספים שכל אחד מהם הצליח לשכלל ולשפר את אלגוריתם הדחיסה בדרכים שונות.



אחד השיפורים המשמעותיים ביותר לטכנולוגיית הדחיסה היה אלגוריתם בשם LZ77, שפרסמו בשנת 1977 שני חוקרים ישראליים – אברהם למפל ויעקב זיו. LZ77 – ושני אלגוריתמים נוספים שפורסמו בהמשך בשם LZ78 ו- LZW, נעזרים בחזרתיות שלפעמים מופיע במידע כדי לכווץ אותו עוד יותר. למשל, נניח שבקובץ שקיבלנו ישנה סדרה של עשרה אפסים ברצף. את עשרת האפסים אני יכול להחליף בסימון בסגנון '0 עשר' – דהיינו, עשר פעמים 0 – שהוא ייצוג קצר יותר של המידע מאשר עשרה אפסים רצופים, ובאופן הזה אפשר להגיע לכיווץ עוד יותר משמעותי של המידע. הרעיון העקרוני של ניצול החזרתיות היה אמנם מוכר עוד טרם עבודתם של למפל וזיו, אבל המימוש שלהם היה כל כך מוצלח ויעיל עד שלמעשה כמעט כל תוכנות הדחיסה שאנחנו מכירים היום – מ WinZip ועד 7z – מבוססות על הרעיונות שפיתחו השניים האלה, והם זכו בפרסים רבים וכבוד רב על עבודתם.



הטכניקות שתיארתי עד עכשיו – משאנון-פאנו ועד למפל-זיו – נכנסות תחת הקטגוריה של דחיסה 'משמרת מידע' (Lossless Compression)': דהיינו, כשאנחנו דוחסים את הקובץ, המידע עצמו לא הולך לאיבוד ואפשר לשחזר אותו במלואו כשפותחים את הקובץ הדחוס. במקרים רבים, התכונה הזו היא קריטית: אף אחד לא היה רוצה לדחוס קובץ וורד, למשל, ולגלות שכשהוא פותח אותו מחדש – מילים ומשפטים נעלמו מהמסמך המקורי. זה נקרא "עריכה" וכל הסופרים שונאים את זה.



מההסבר שנתתי כרגע, אפשר להבין שדחיסה משמרת-מידע עובדת טוב כשמדובר בסוגי מידע שיש בהם הרבה חזרתיות – כמו טקסטים, למשל, שבהן אותן האותיות חוזרות ומופיעות שוב ושוב ושוב. למעשה, כשמדובר במידע שיש בו הרבה חזרתיות, אפשר להגיע לשיעורי דחיסה פנטסטיים. למשל, אם תחפשו בגוגל – ואל תחפשו את זה, אני מזהיר אתכם – אבל אם תחפשו – ואל תחפשו – אבל אם תחפשו את המילים 42 zip, כנראה שתגיעו מהר מאוד לקובץ בגודל של 42 קילובייט בלבד. הקובץ התמים הזה הוא למעשה מה שמכונה 'פצצת זיפ' (Zip Bomb). אם תורידו את הקובץ הדחוס הזה למחשב ותנסו לפתוח אותו – ואל תעשו את זה – הוא יתנפח לגודל של ארבעה וחצי פטה בייט – שזה שווה ערך לפחות או יותר מאה מיליון פרקים של עושים היסטוריה, וכמובן הרבה הרבה יותר מכמות הזכרון שיש למחשב ממוצע, ולכן המחשב ייתקע ויקרוס. איך אפשר לדחוס ארבעה וחצי פטה בייט לתוך ארבעים ושניים קילובייט? בקלות, אם המידע הנדחס הוא בסך הכל שורה ארוכה ארוכה ארוכה של אפסים. מכיוון שמדובר במידע שכל כולו חוזר על עצמו שוב ושוב – תוכנות דחיסה מסוגלות לצמצם אותו בצורה דרמטית. למעשה, אם תחשבו על זה, המשפט 'ארבע וחצי פטה בייט של אפסים בלבד' הוא בעצמו ייצוג דחוס וקומפקטי מאוד של המידע הזה.



אבל יש סוגי מידע שבהם יש רק מעט מאד חזרתיות, באופן יחסי – כמו למשל תמונות, אודיו ווידיאו. שלא כמו טקסטים שבהם אותיות ומילים מסוימות חוזרות על עצמן שוב ושוב לאורך הטקסט – בקבצי מדיה, קשה למצוא חזרתיות שכזו. פה ושם אפשר למצוא אזור בתמונה שמכיל אך ורק פיקסלים בצבע שחור, למשל – אבל ברוב המקרים, אפילו בין הפיקסלים הכהים יש כאלה שהם כהים יותר ואחרים שכהים קצת פחות. ואם אין הרבה חזרתיות במידע, דחיסה משמרת-מידע לא יכולה לעשות עבודה טובה. אם תנסו לקחת קובץ טיפוסי של אודיו או וידיאו ולדחוס אותו בעזרת אלגוריתמים כמו LZ77 ודומיו, תגלו שבמקרה הטוב תגיעו לדחיסה של חמישים או ארבעים אחוזים בלבד – וזה ממש ממש לא מספיק. כפי שסיפרתי לכם בפתיח, שניה אחת של וידיאו באיכות HD שוקלת קרוב לג'יגה וחצי, ואפילו שיר טיפוסי של ארבע דקות שוקל בסביבות חמישים מגהבייט. אם היינו נעזרים בדחיסה משמרת-מידע בלבד, רוחב הפס של האינטרנט הביתי לא היה מספיק כדי שנוכל לצפות בנטפליקס או להאזין למוזיקה בספוטיפיי.



הפתרון, במקרה הזה, הוא להעזר בשיטה שונה של דחיסת מידע: דחיסה 'מאבדת-מידע' (Lossy Compression). בדחיסה מאבדת-מידע, האלגוריתם מנסה לאתר בתוך המידע שמזינים לו את אותן פיסות מידע שהן 'לא חשובות' מסיבה כלשהי ומעיף אותן מהקובץ המקורי. בפרק 100 של עושים היסטוריה סיפרתי על אלגוריתם הדחיסה של mp3 – דוגמה קלאסית של דחיסה מאבדת מידע – אבל הפעם בואו נתמקד בוידיאו, שהוא לב הסיפור בפרק הזה.



סרטון וידיאו מורכב מפריימים, שהן תמונות שמתחלפות זו אחרי זו כשלושים פעם בכל שניה. השלב הראשון בדחיסה הוא לנתח כל פריים בודד בפני עצמו, ולאתר בו פרטים שהעין האנושית לא מסוגלת להבחין בהם: למשל, אם יש שני פיקסלים צמודים שאחד מהם הוא בצבע שחור והשני הוא אפור מאוד-מאוד כהה – עבורנו, זה אותו הדבר, ולכן האלגוריתם ימיר את שני הפיקסלים לאותו הצבע. בנוסף, אם יש שלושה פיקסלים – לבן, שחור, לבן – שוב, העין האנושית לא מסוגלת להבחין בשינוי בהירות מהירים וצפופים כל כך, ולכן האלגוריתם יהפוך את הפיקסל השחור ללבן. בשני המקרים, נקבל סדרה של פיקסלים שחוזרים על עצמם: שחור ושחור, או שלושה פיקסלים לבנים ברציפות. עכשיו, כשהמידע בתמונה מכיל יותר חזרתיות – אפשר להפעיל עליו דחיסה משמרת-מידע שתהיה יעילה יותר, ופריים ששוקל במקור כמה מגה בייט מומר לקובץ של כמה עשרות או מאות קילובייטים בלבד. לאלגוריתם הזה יש שם: JPEG, והוא אותו אלגוריתם שאנחנו משתמשים בו גם לתמונות הסטילס שאנחנו מצלמים בטלפונים, למשל.



השלב הבא בדחיסת הוידיאו הוא לזהות את השינויים בין כל פריים בסרט, לפריים שבא אחריו. בכל סרטון וידיאו יש אזורים בתמונה שלא משתנים יותר מדי. למשל, נניח שאנחנו מצלמים את הילד משחק בגן השעשועים. הילד נמצא במרכז התמונה והוא זז כל הזמן – כי זה מה שילדים עושים: הם לא. מפסיקים. לזוז. ראבאק! תרגעו קצת!… אההם. כן. בכל אופן, הילד זז – אבל ברוב המקרים, הרקע של הסרטון כמעט ולא משתנה: השמיים והרצפה, למשל, נשארים כמעט ללא שינוי בין פריים לפריים. אם אין שינוי, משמע יש חזרתיות – ולכן אנחנו יכולים להתעלם מאותם פיקסלים בפריים החדש שנותרו ללא שינוי מהפריים הקודם. בנוסף, במקרים רבים יהיו אזורים בסרטון הוידיאו שישתנו בין פריים לפריים כגוש אחד: זאת אומרת, אם הילד בתמונה זז בפיקסל אחד ימינה בין שני פריימים – אנחנו יכולים להניח שכל הפיקסלים שמתארים את הילד יזוזו ביחד פיקסל אחד ימינה – אחרת כדאי שנזמין אמבולנס. אלגוריתם הדחיסה מחלק את הפריים לבלוקים, ומזיז את הבלוקים האלה כגוש אחד בין פריים לפריים – במקום לתאר את התזוזה של כל פיקסל בנפרד. התיאור המתקבל, אם כן, הוא תיאור הרבה יותר קומפקטי. זה קצת דומה למצב שבו יש לך כיתה של ילדים שיושבת ביציע כדורסל: במקום לומר 'שחר, כסא אחד ימינה, נווה, כסא אחד ימינה, נועם, כסא אחד ימינה' וכן הלאה וכן הלאה, אפשר לומר 'כל כיתה ה' אבישג, נא לזוז כסא אחד ימינה', שזה הרבה קומפקטי וקצר, למרות שמהיכרות אישית עם הנפשות הפועלות, אף אחד מהילדים לא יקשיב לא ככה ולא ככה.



מכיוון שאנחנו משמיטים המון פיסות מידע מהקובץ המקורי – מחליפים ערכים של פיקסלים ומתעלמים מאזורים שלא משתנים בסרטון – דחיסה מאבדת-מידע היא הרבה יותר יעילה מדחיסה משמרת מידע: עד כדי אחד חלקי מאתיים מגודלו המקורי של המידע. אבל לדחיסה המרשימה הזו יש מחיר: ככל שאנחנו משמיטים יותר ויותר מידע מהקובץ המקורי, כך הקובץ הדחוס שמתקבל נראה יותר ויותר גרוע. הרקע מתחיל להיות מטושטש, הצבעים הופכים למעוותים וכדומה.



כעת אפשר להבין את פשר הספקנות שהפגינו מהנדסיה של פיליפס כלפי טענותיו של יאן סלוט. הניסיון שלהם אמר להם שכדי לדחוס סרט וידיאו שלם לתוך שמונה קילובייט – יחס דחיסה של יותר מאחד למאה מיליון – יהיה צריך להשמיט כל כך הרבה מידע מהסרט המקורי, עד שלא ישאר ממנו כמעט כלום. אפילו סרטון GIF של עשרים שניות, באיכות הכי מזעזעת שאתם יכולים להעלות על הדעת, תופס יותר משמונה קילובייט של מידע. במילים אחרות, הם היו משוכנעים שיאן סלוט הוא נוכל.

ואכן, כבר היו בעבר נוכלויות שכאלה. למשל, תוכנה בשם WIC שמסתירה את המידע המקורי בתוך קובץ חבוי אי שם בתוך הדיסק הקשיח של המחשב – ומציגה למשתמש מצג שווא כאילו הצליחה לדחוס אותו בצורה פנומנלית… במקרה אחד לפחות הצליחו הנוכלים שפיתחו תוכנה כזו לגנוב מיליוני דולרים ממשקיעים תמימים.



כעת, בחזרה אל הסיפור של יאן סלוט – ואל טוויסט מפתיע בעלילה: טוויסט שאם לא הייתי יודע בוודאות שהוא נכון – אני בטוח שלא הייתם מאמינים לי. רול פיפר, סגן-הנשיא הבכיר של פיליפס, לא היה שותף לדעתם של המהנדסים שלו. למעשה, הוא כל כך האמין בהמצאה של סלוט ובפוטנציאל שלה לשנות את העולם – עד שהחליט להתפטר מתפקידו, ולהצטרף לקבוצת המשקיעים של סלוט.

התפנית הזו בעלילה היא לא פחות מפנטסטית. זכרו שרול פיפר לא היה איזה איש עסקים שולי – מדובר באחד מאנשי הטכנולוגיה המוכרים ביותר בהולנד: יש מי שכינו אותו 'ביל גייטס ההולנדי'. אדם שהיה אז בשיא הקריירה המקצועית שלו ואחד האנשים העשירים ביותר בהולנד. שתבינו – אם אני, רן מעתלית, מספר לכם שיש לי המצאה שתשנה את העולם – אני יכול להבין אם תפקפקו בי, אבל אם אמנון שעשוע – המייסד של מובילאיי וסגן נשיא באינטל היה אומר את אותו דבר – כנראה שהייתם לוקחים אותו הרבה יותר ברצינות.


זו בדיוק הייתה המשמעות של הצטרפותו של רול פיפר לצוות של סלוט. אם זה היה משחק קלפים, סלוט כרגע שלף ג'וקר מהחפיסה. הם הקימו חברה חדשה בשם Fifth Force ('הכוח החמישי'), שפיפר מונה כמובן לעמוד בראשה. השם Fifth Force מרמז על התקוות שתלו המשקיעים בהמצאתו של סלוט: יש את ארבעת הכוחות הבסיסיים בטבע – גרביטציה, אלקטרומגנטיות, הכוח החזק והכוח החלש – והכוח החמישי הוא כח המידע. בשיחות פנימיות העריך פיפר כי שוויה של המצאתו של סלוט הוא לפחות מאה מיליארד דולר, אם לא יותר. הוא והממציא יצאו לסבב פגישות בעמק הסיליקון בארצות הברית, שם פתח שמו של פיפר את כל הדלתות בפניהם: הם נפגשו עם מנכ"לים של חברות גדולות, כמו צ'ארלס וונג (Wang), מנכ"ל Computer Associates, והדגימו בפניהם את ההמצאה החדשה.

זו הנקודה שבה נסיים את הפרק הזה, חלקו הראשון של הסיפור שלנו. בפרק הבא, החלק השני והאחרון, נשמע כיצד הצליח רול פיפר לגייס ל Fifth Force עוד שני משקיעים רציניים, אחד מהם הבנק השלישי בגודלו בהולנד. נשמע על הרעיון האמיתי מאחורי ההמצאתו של סלוט. רמז: זה ממש לא מה שחשבו המהנדסים של פיליפס כשדחו את הרעיון. ולבסוף – כיצד יכולה מהפכת הבינה המלאכותית לחולל מהפכה דרמטית גם בתחום דחיסת המידע. כל זאת ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה.

***

בפרק הקודם הכרנו את יאן סלוט: טכנאי טלוויזיה הולנדי, אדם בעל כשרון טכני יוצא מן הכלל, שבשנות התשעים של המאה הקודמת טען כי פיתח שיטה חדשה לדחיסת מידע – טכנולוגיה המאפשרת לו לדחוס סרט שלם, תשעים דקות של וידיאו באיכות טובה, לתוך כרטיס זיכרון בנפח של שמונה קילובייט בלבד – נפח קטן אפילו מזה של תמונה בודדת שאתם מצלמים במכשיר הטלפון שלכם.

מהנדסים של חברת פיליפס, ענקית הטכנולוגיה ההולנדית הבינלאומית, בחנו את המצאתו של יאן סלוט – אך לא השתכנעו. טכנולוגיות הדחיסה המודרניות מצמצות את נפחם של קבצי הוידיאו על ידי השמטה של מידע מיותר: מה שמכונה 'דחיסה מאבדת מידע', Lossy Compression. אך כדי לדחוס סרט שלם לתוך נפח כה זעום, כפי שטען יאן סלוט, יש להשמיט כל כך הרבה מידע מתוך הקובץ המקורי עד שהסרט יהיה, הלכה למעשה, בלתי ניתן לצפיה.

אך למרבה ההפתעה ולמרות הספקנות הזו – סלוט זכה לתמיכה מכיוון מאוד בלתי צפוי: רול פיפר, סגן-נשיא בפיליפס ומי שכונה 'ביל גייטס ההולנדי', החליט לעזוב את תפקידו הבכיר בפיליפס ולחבור ליאן סלוט ולחבר משקיעיו.

במבט ראשון, המהלך של פיפר נראה חסר הגיון לחלוטין: מי יעזוב תפקיד כה בכיר – תפקיד שהציב את פיפר בנקודה מצויינת להתמנות למנכ"ל פיליפס בעתיד הלא רחוק – לטובת סטארט-אפ שמבוסס על המצאה של טכנאי טלוויזיה מניו-ואחן, עיירה הולנדית קטנה ומנומנמת?

אבל רול פיפר היה רחוק מלהיות טיפש. הניסיון העשיר שלו בעולם הטכנולוגיה לימד אותו ששיפור כה דרמטי ביכולת דחיסת מידע – פי מאה מיליון ביחס לטכנולוגיות הקיימות – יחולל מהפכה טכנולוגית בקנה מידה שקשה אפילו לדמיין. חלק גדול מאד מטכנולוגיית האינטרנט המודרנית סובב סביב האתגר של שינוע כמויות אדירות של מידע בכמה שפחות זמן: סרטים, סדרות, שירים, ספרים, דפי אינטרנט ועוד ועוד. ההמצאה של סלוט תייתר את כל הסיפור המורכב הזה, ותחסוך לחברות הטכנולוגיה מאות מיליארדי דולרים בכל שנה. פיפר העריך, בהערכה זהירה ושמרנית יחסית, ששווייה הראשוני של המצאתו של סלוט הוא לפחות עשרים וארבעה מיליארד דולר – וזו באמת הערכה שמרנית מאוד.

כעת קל יותר להבין את פשר עזיבתו הדרמטית של פיפר את פיליפס. הקבוצה הקימה חברה בשם 'הכוח החמישי', Fifth Force, ופיפר ניצל את קשריו הענפים בעולם הטכנולוגיה כדי לפתוח לסלוט דלתות שלטכנאי הטלוויזיה לא היה סיכוי לפתוח בכוחות עצמו. השניים המריאו לארצות הברית – הטיסה הביניבשתית הראשונה בחייו של סלוט – ונפגשו עם מספר מנכ"לים ושותפים בכירים בקרנות הון סיכון, שגילו עניין רב בהמצאה.

שבועות מספר לאחר מכן הזמין פיפר את סלוט להצטרף אליו שוב למסע פגישות בארצות הברית, אבל סלוט סירב: הנסיעה הקודמת התישה אותו לגמרי. אחרי מאמצי שכנוע כבירים, סלוט הסכים למסור לידיו של פיפר ומשקיע נוסף את קופסת האלקטרוניקה כדי שיוכלו להדגים אותה למשקיעים פוטנציאלים גם בלעדי הממציא – אבל נעל את הקופסא מבחוץ כדי שאיש לא יוכל לפתוח אותה ולהעתיק את המעגלים האלקטרוניים. כשחזר פיפר להולנד מארצות הברית, בחן סלוט את הקופסא – ומצא סימנים שהעידו על כך שמישהו ניסה לפרוץ את המנעול. הוא רתח מזעם. מכאן ואילך, הוא לא נתן לאיש להתקרב להמצאתו ללא השגחה צמודה.

אבל מסע גיוס הכספים הוכתר בהצלחה אדירה. בתוך שבועות ספורים הודיע פיפר למשקיעים כי ABN AMRO, הבנק השלישי בגודלו בהולנד – מוכן להשקיע כחמישים מיליון דולר בחברה החדשה תמורת ארבעה אחוזים מהמניות. הפגישה המכרעת עם נציגי הבנק שבה תיתקל ההחלטה הסופית לגבי ההשקעה נקבעה ליום שישי, התשעה ביולי, 1999.

אל הפגישה הזו החליט פיפר להזמין גם מכר ותיק שלו: איש עסקים אמריקני בשם תומאס פרקינס (Perkins). פרקניס היה אחד ממשקיעי ההיי-טק הגדולים בעמק הסיליקון: קרן ההשקעות שייסד, Kleiner Perkins, הייתה אחת המשקיעות הראשונות באמזון, גוגל, טוויטר ועוד חברות מצליחות רבות אחרות, ושווי ההון האישי שלו הוערך בכמה מיליארדי דולרים.

כש סיפר פיפר לפרקינס על ההמצאה של סלוט, פרקינס היה משוכנע שמדובר בתרמית. כך כתב פרקינס על השיחה שלו עם פיפר בביוגרפיה שכתב מספר שנים לאחר מכן:



"[אמרתי לו] 'רוּל, ההמצאה הזו מפרה את התיאוריה של שאנון, ואני חושב שגם את של פורייה וגם את של גרין. זה בלתי אפשרי.' אם הייתי יכול לחשוב על עוד שמות של תיאוריות, בטח הייתי זורק גם את השמות שלהן. זה היה נראה כמו רעיון הזוי."

אבל פיפר התעקש.

"תום, זה מהפכני! עם הטכנולוגיה הזו, אפשר יהיה להעביר שידורי טלוויזיה על כבלים דקיקים – לא נצטרך סיבים אופטיים. אפשר יהיה לשים ספריות וידיאו שלמות בכיסו של הצרכן!"

פרקינס נותר ספקן – אבל פיפר לא היה סתם מישהו: לא רק שהוא היה איש עסקים רציני ומכובד, הוא גם היה דוק' למדעי המחשב, ואם הוא חושב שהדבר אפשרי…וכך, למרות הספקנות – תומאס פרקינס הסכים להצטרף לפגישה של התשעה ביולי.

פרקינס היה באותו הזמן באנגליה. הוא ופיפר נכנסו למכונית של פרקניס ונסעו יחד לאחוזתו של פיפר בפאתי אמסטרדם. בדרך הסביר פיפר לפרקינס איך בדיוק עובדת המצאתו של סלוט. המהנדסים שבחנו אותה, אמר פיפר, לא הבינו אותה כמו שצריך. לא מדובר כאן על דחיסת מידע סטנדרטית – אלא ברעיון אחר לגמרי.

נניח שאני רוצה להראות לכם את 'המונה ליזה', הציור המפורסם. אני יכול לקחת תמונה של הציור, לדחוס אותה, לשלוח אותה אליכם במייל או בוואטסאפ – ואז תוכלו לראות אותה. אבל אני גם יכול לעשות משהו אחר: אני יכול לשלוח לכם קישור לערך של המונה ליזה בוויקיפדיה. כשתלחצו על הקישור תוכלו לראות את הציור – וזאת למרות שלא שלחתי לכם אפילו פיקסל אחד של התמונה המקורית. הקישור ששלחתי לכם הוא בסך הכל מצביע, 'פוינטר', אל מידע קיים שלכם כבר יש גישה אליו. היתרון הגדול של השיטה הזו הוא בעובדה שקישור, במקרה הזה, מכיל הרבה פחות מידע ממה שמכילה התמונה עצמה, ולכן שליחת קישור היא הרבה יותר מהירה ויעילה משליחת כל אותם מיליוני פיסקלים שמרכיבים את המונה הליזה. כל זה בהנחה, כמובן, שלצד המקבל כבר יש את המידע הזה זמין לרשותו וכל מה שהוא צריך זה פוינטר שיפנה אותו אל המיקום המדויק של המידע.

אותו עקרון נמצא בבסיס המצאתו של סלוט. בקופסת האלקטרוניקה, הסביר פיפר לפרקינס, נמצאת ספריה מוכנה מראש של כל הפריימים האפשריים בסרט: כל הקומבינציות האפשריות של כל פיקסלים שאפשר לצייר על המסך – למשל, פריים אחד שכולו מסך שחור, פריים שבו כל הפיקסלים שחורים פרט לפיקסל אחד לבן בפינה הימנית התחתונה, פריים ובו שני פיקסלים לבנים בפינה הימנית התחתונה – וכן הלאה וכן הלאה, המוני צירופים שונים ומשונים של פיקסלים. לכל פריים מוכן-מראש בספרייה הזו, יש שם: לצורך הדוגמה – פריים א', פריים ב', פריים ג' וכדומה. בכרטיס הזיכרון של סלוט יש רשימה של שמות: למשל, א'ב'ג'. קופסת האלקטרוניקה קוראת את הרשימה הזו מהכרטיס, מפענחת אותה – ומציגה על המסך את הפריימים המתאימים בזה אחר זה: פריים א', ואז פריים ב', אחר כך פריים ג' וכדומה. במילים אחרות, במקום לאחסן על כרטיס הזיכרון שלושה פריימים מלאים – שלוש תמונות עם עשרות אלפי פיקסלים כל אחת – אנחנו מאחסנים רק שלושה פוינטרים, שלושה מצביעים קטנטנים ורזים, אל פריימים שכבר נמצאים בזיכרון המכשיר.

תודו שיש משהו מקסים בפשטות של הרעיון הזה. הרי כל פריים של כל סרט שאי פעם הוקרן, מוקרן או יוקרן על המסך – הוא בסך צירוף של פיקסלים בתוך מרובע תחום ומוגדר מראש. לא משנה אם זה סרט של שפילברג או סרטון מיינקראפט שצילם הבן שלי, מרום – שניהם מוכרחים, בסופו של דבר, לבחור את הפריימים שלהם מתוך מאגר סופי שמכיל את כל הפריימים שאפשר, באופן עקרוני, להקרין על מסך. אם כל הפריימים שאפשר לצלם כבר נמצאים מראש בטלוויזיה של הצופה, כל מה שצריך לעשות זה לשלוח לטלוויזיה רשימה שאומרת לה אלו פריימים אנחנו רוצים להציג על המסך ובאיזה סדר – והטלוויזיה כבר תשלוף את הפריימים המתאימים מהזיכרון שלה. אין כאן 'דחיסה' במובן שבו תיארתי אותה עד כה, אלא בסך הכל מנגנון העברת מידע שמנצל את העובדה שהמידע הרצוי כבר נמצא אצל הצופה במעין ספרייה ענקית של פריימים, ורק צריך לומר למכשיר איזה פריים לשלוף מהספרייה הזו ומתי.

סלוט הוא לא היחיד שחשב על הרעיון הזה כפתרון אפשרי לצורך ההולך וגובר שלנו בהעברת כמויות גדולות של מידע. גוגל, למשל, הציעה ב-2008 תקן תקשורת חדש בשם SDCH, שמבוסס על אותו הקונספט. בכל פעם שאנחנו מבקשים משרת אינטרנט שישלח לנו מידע מסוים – למשל, קובץ GIF של איזה מים מצחיק – המידע הזה מגיע עם מידע אקסטרה המכונה Header. לצורך העניין לא חשוב בדיוק מה מכיל ה Header הזה, אלא חשובה העובדה שלפעמים, המידע 'אקסטרה' הזה יכול להיות די גדול ביחס למידע שאנחנו באמת רוצים לקבל. לא נדיר לראות קובץ של 500 בתים מגיע עם Header של אלף בתים, שזה קצת כמו לשלוח דף נייר אחד בתוך ארגז קרטון ענקי. גוגל הציעה לצמצם את הבזבוז המיותר הזה באמצעות שמירה מראש של חלק מסוים מה- Header-ים בדפדפן של המשתמש, כך שבמקום לשלוח את ה Header כולו, אפשר לשלוח רק פוינטר אל המידע שכבר שמור במחשב. היוזמה הזו נגנזה, בסופו של דבר, משיקולים טכנולוגיים כאלה ואחרים, אבל הרעיון העקרוני שריר ותקף.

ההסבר הזה של רול פיפר הניח מעט את דעתו של תום פרקינס, אבל הוא עדיין לא היה משוכנע שסלוט הוא לא נוכל. על כן, הוא הציב תנאי ברור: הוא יצטרף לפגישה, בתנאי שיקבל גישה חופשית אל קופסת האלקטרוניקה כדי לבחון אותה בדקדקנות ולוודא שלא מדובר ברמאות. פיפר הסכים.

בביתו של פיפר הם פגשו את הממציא, בנו ושאר המשקיעים. סלוט כבר הדגים את ההמצאה שלו לנציגי הבנק ההולנדי, בהצלחה רבה, וכעת נתבקש להדגים אותה שוב בפני פרנקינס. פרקינס מספר.

"עם מינימום דיבורים, התנפלתי מיד על הציוד של סלוט. היו שם שתי קופסאות אלקטרוניות: אחת להקלטה, ואחת לניגון. […] בחנתי אותן מבפנים. על הלוחות האלקטרוניים היו רכיבים סטנדרטיים, שום דבר מיוחד, ולא ראיתי שום דבר חשוד – לא דיסק חבוי, לא אנטנה סמויה. הכל נראה היה שגרתי.

הפעלנו את הטלוויזיה, ובחרתי תוכנית בישול אקראית ששודרה באותו הרגע. [סלוט] הוציא מכיסו את כרטיס הזיכרון, הכניס אותו לקופסת ההקלטה ולחץ על כפתור ההקלטה. לגמנו קפה בזמן שתוכנית הבישול המשעממת רצה ברקע. אחרי עשרים דקות אמרתי שמספיק זמן חלף: אם ההקלטה נעשתה בטכנולוגיה רגילה, כרטיס הזיכרון כבר היה מתמלא אלפי פעמים עד עכשיו.

הממציא הוציא את הכרטיס ודחף אותו לקופסה השניה. הוא לחץ על כפתור – והכל היה שם! הוא הריץ קדימה במהירות, הוא הריץ את ההקלטה אחורה. הוא הקפיא את הפריימים והאט אותם. איכות התמונה על המסך הייתה כמעט זהה למקור, ואפילו קצת יותר טובה מאיכות שידור אמריקנית טיפוסית."

תום פרקינס היה בהלם. הוא מעולם לא ראה דבר שכזה. על המקום הוא החליט להצטרף לצוות המשקיעים.

"לא היה לי ספק קל שבקלים שאנחנו עומדים להיות בעליה של טכנולוגיה שתהיה שווה מיליארדים רבים של דולרים. […] בחנתי את פניו של יאן סלוט. הוא היה במצב של…ובכן.. אושר עילאי. זו המילה היחידה שאני יכול למצוא כדי לתאר את ההבעה על פניו באותו הרגע. הוא עבד במחשכים במשך חמש עשרה שנה, וזה היה הרגע שבו כל החלומות והתוכניות שלו התגשמו. הוא היה, מילולית, האדם המאושר ביותר שאי פעם ראיתי.

[…] באותו הלילה לא הצלחתי לישון. מוחי קדח במחשבות על ההזדמנויות שהטכנולוגיה הזו תפתח עבורנו: סרטים שלמים על שבבים זעירים, טלפונים יוכלו לשדר וידיאו בזמן אמת, לווינים יוכלו לשדר תוכניות תפורות לכל אדם. תכננתי להכניס את רופרט מרדוק [ענק העיתונות הידוע – ר.ל] בסוד העניינים. […] כמה נוכל לדרוש תמורת רשיון שימוש לטכנולוגיה? כמה נוכל לייצר בכוחות עצמנו? מחשבותי הנלהבות רצו קדימה עוד ועוד."

כשעלה הבוקר, התקשר פרקינס לפיפר.



"'רול! חשבתי על זה, אנחנו צריכים לייצר כמה קופסאות הדגמה לחברות הטלפוניה, ואני רוצה לדבר עם רופרט מרדוק כמה שיותר מהר, ו..'

'תום, הוא מת.'

' – ואחרי שנצליח לעניין את רופרט, אנחנו צריכים להכניס שחקנים נוספים לתמונה. אני חושב שסוני צריכה להיות ראשונה בגלל ש…'

'אחרי שהלכת, הוא מת.'

'מה?'

'יאן סלוט מת.'

'מה זאת אומרת, הוא מת??'

'תום, לא הרבה אחרי שהלכת, הוא התמוטט על הרצפה. עשינו לו החייאה והטסנו אותו לבית החולים, אבל הוא כבר היה מת. הוא חטף התקפת לב מאסיבית.'"



יומיים בלבד לפני ש Fifth Force הייתה אמורה לקבל מהבנק ההולנדי חמישים מיליון דולר – וסלוט עצמו היה אמור לשלשל עשרים מיליון דולר לכיסו – הלך הממציא לעולמו במפתיע, והשאיר את כל המשקיעים המומים. הבעיה הגדולה ביותר הייתה שסלוט הפרנואיד לא שיתף אף אחד בסוד ההמצאה שלו. הוא הסביר לרול פייפר את הרעיון העקרוני – וגם תיאר אותו בקווים כלליים בשני פטנטים שהגיש בהולנד – אבל איך בדיוק פועלת התוכנה שממירה את סרטי הוידיאו לרשימה המקוצררת שבכרטיס הזיכרון – את זה הוא הבטיח לגלות רק אחרי שהכסף מההשקעה ייכנס לכיסו.

היכן נמצא קוד המקור של התוכנה? זו הייתה השאלה שהטריפה את דעתם של כל המשקיעים – אך לאיש לא הייתה תשובה. כצעד ראשוני, הציבה החברה שומרים סביב ביתו של סלוט, עשרים וארבע שעות ביממה, כדי למנוע כל אפשרות לגניבה. והייתה עוד סיבה לשמירה. אשתו של סלוט וילדיו טענו שאין להם מושג היכן נמצאת התוכנה הסודית – אבל חלק מהמשקיעים לא בטחו בהם. הם חשדו בבני משפחתו של סלוט שהם ינסו למכור את הקוד למישהו אחר שיציע להם יותר כסף. השמירה, אם כן, נועדה גם כדי למנוע מבני המשפחה להוציא את הקוד מהבית – אם הוא אכן שם. אבל למרות השמירה, הסתבר להם שאחת מבנותיו של סלוט הצליחה להגניב החוצה מהבית שתי קופסאות קרטון מלאות בציוד שמצאה בחדר העבודה של הממציא המנוח. השומרים עקבו אחר רכבה של הבת – אבל היא הצליחה לחמוק מהם.

בסופו של דבר הצליחו המשקיעים להגיע להסכמה עם בני המשפחה, ואלה מסרו לידיהם את קופסת האלקטרוניקה תמורת הבטחה לכמה מיליוני דולרים בעתיד. חברת הכוח החמישי שכרה את שירותיו של מומחה שפתח את הקופסא. הוא לא מצא בתוכה את הקוד הסודי – אבל כן מצא בתוכה דיסק קשיח. סלוט, נזכור, טען בתוקף לכל אורך הדרך שאין שום התקן אחסון בתוך קופסת האלקטרוניקה, ושכל החוכמה של ההמצאה שלו היא בקוד התוכנה המיוחד… בנו של סלוט הסביר כי אביו התקין את הדיסק הקשיח בתוך הקופסא רק יום לפני מותו, כפתרון זמני לתקלה שנתגלעה במתקן: שבב זכרון כלשהו כשל, ולסלוט לא היה שבב חליפי.

בתוך חברת הכוח החמישי פרצו סכסוכים קשים. חלק מהמשקיעים האשימו את רול פיפר שהוא מנסה להשתלט על החברה, וחשדו בו שהוא עצמו מסתיר את הקוד הסודי. אפשר להקדיש עוד פרק שלם נוסף לתככים ולסכסוכים שפרצו בתוך Fifth Force בעקבות מותו של הממציא – אבל אין בכך טעם. סלוט לקח עימו את סודו אל הקבר, וההמצאה המהפכנית – אם אכן הייתה כזו – אבדה, ככל הנראה לנצח.

בשנים שחלפו מאז הפך סיפורו של יאן סלוט לעוד אחד מתוך אלפי סיפורים מיתולוגיים שמרחפים בתרבות שלנו, לצד האגדות של ביגפוט, אזור 51 ומשולש ברמודה. אם תחפשו ביו-טיוב, תמצאו לא מעט סרטונים שבהם מועלות תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות, כמו למשל שחברות הקולנוע הן שהתנקשו בחייו של סלוט כיוון שאיים על העסקים שלהן באופן כלשהו. בהולנד, ספציפית, נעשו כמה תוכניות דוקומנטריות על חייו של סלוט, ואפילו נכתבו תסריטים לשני סרטים שנכון לעכשיו, עדיין לא יצאו אל הפועל.

אם כן, מה פסק הדין הסופי לגבי יאן סלוט? האם הוא היה ממציא אותנטי של טכנולוגיה מהפכנית, או נוכל מתוחכם שהיתל במשקיעיו?

כמובן שבלעדי עדויות מוחשיות, לא נוכל לקבל תשובה נחרצת – אבל על פניו עושה רושם שלמרות שהרעיון העקרוני של סלוט ישים ברמה התיאורטית, הוא לא יכול היה לעבוד במציאות. מדוע? כמו תמיד, השטן נמצא בפרטים הקטנים.

פריים של סרט וידיאו צבעוני ברזולוציה של 480 על 640 פיקסלים, למשל, מכיל 921 אלף ביטים של מידע – 921 קילובייט. זה אומר שהספרייה בזיכרון של המכשיר צריכה להכיל פריימים שהם כל הצירופים האפשריים של 921 אלף ביטים – שזה בערך שתיים בחזקת שבעה מיליון פריימים. לומר שזה לא מעשי עם הטכנולוגיה שיש לנו היום, זה אנדרסטייטמנט, ומעבר לכך – סלוט גם טען שבקופסת האלקטרוניקה אין כלל התקן זיכרון שמאחסן פריימים כאלה. אם כן, איפה נמצאת הספרייה ההיפוטתית הזו? אנחנו לא יודעים.

אבל אתם יודעים מה – בואו ניתן ליאן סלוט להנות מהספק. אולי הוא מצא שיטה שלוקחת את הפויינטרים השמורים בכרטיס הזכרון והופכת אותם, באמצעות אלגוריתם תוכנה כלשהו, לפריים מלא שאפשר להציג על המסך. אני לא יודע איך אפשר לעשות דבר כזה, אבל בואו נניח לרגע שזה אפשרי. גם תחת ההנחה הזו – ההמצאה של סלוט היא עדיין בלתי אפשרית. מדוע?

בואו נניח, לשם ההסבר, שבכל פריים של הוידיאו יש בסך הכל ארבעה פיקסלים. לצורך הדוגמה, כל פיקסל בפריים שלנו יכול להיות דלוק או כבוי. אם נרשום על דף את כל הצירופים האפשריים של פיקסלים כבויים ודלוקים, נמצא שיש לנו שישה עשר צירופים אפשריים – או במילים אחרות, שישה עשר פריימים שונים שאפשר ליצור בעזרת אותם ארבעה פיקסלים.

כעת אנחנו צריכים ליצור פוינטר שיאמר לטלוויזיה שלנו 'בחרי את הפריים הספציפי הזה מתוך שישה עשר הפריימים ששמורים אצלך בזיכרון.' אתם יודעים כמה ביטים אנחנו צריכים כדי לייצג שש עשרה אפשרויות שונות? ארבעה ביטים. כן, בדיוק אותו המספר כמו מספר הפיקסלים שעל המסך. אפשר להוכיח את הטענה שטענתי כרגע באמצעים מתמטיים, אבל אפשר גם להבין אותה בעזרת השכל הישר. נניח לרגע שיש לנו רק שלושה ביטים בכל פוינטר. שלושה ביטים שכל אחד מהם יכול להיות 0 או 1, יוצרים שמונה צירופים אפשריים. אבל כרגע אמרנו שבספרייה שלנו ישנם שישה עשר פריימים. זה אומר שכל פוינטר בכרטיס הזיכרון מצביע על שני פריימים בו זמנית. איך תדע הטלוויזיה לבחור מי מבין שני הפריימים האלה צריך להופיע על המסך? היא לא תדע – ולכן אין לנו ברירה, אנחנו חייבים שכל פוינטר יהיה מורכב ממספר ביטים זהה למספר הפיקסלים על המסך. ואם מספר הביטים בפוינטר זהה למספר הפיקסלים שעל המסך – לא עשינו כלום! לא דחסנו את המידע! אם בכל פריים יש 921 אלף ביטים של מידע, ופוינטר אליו הוא בגודל של 921 אלף ביטים של מידע – זה אותו הדבר, לא?

רגע, אתם שואלים – אז מה לגבי הדוגמה של המונה ליזה שנתתי קודם? איך שם זה עובד, ופה לא? התשובה היא שמונה ליזה – או תמונות בוויקיפדיה בכלל – יש מעט מאוד באופן יחסי. בדקתי: יש בערך 62 מיליון תמונות וסרטונים בוויקיפדיה. כדי לבחור תמונה אחת מתוך 62 מליון אפשרויות – אנחנו צריכים בסך הכל עשרים ושישה ביטים. בפריים של וידיאו, כפי שכבר ציינתי קודם, יש 2 בחזקת שבעה מיליון אפשרויות, שזה מספר בקנה מידה אחר לגמרי.

אז בשורה התחתונה, הרעיון של סלוט יכול היה לעבוד רק במקרים מסויימים מאוד שבהם מגוון הפריימים שצריך לבחור מתוכם הוא מצומצם יחסית. ברור לגמרי שכשמדובר בסרט וידיאו אמיתי, שבו כל פריים הוא עולם ומלואו, עם צבע ותנועה ומה לא – זה לא יכול לעבוד, ולכן קשה להאמין שסלוט אכן הצליח להמציא את מה שטען שפיתח.

דחיסת מידע ממשיכה להיות אחד האתגרים הטכנולוגיים הכבירים ביותר שניצבים בפנינו במאה העשרים ואחת. בכל שנה או שנתיים אנחנו שומעים על אלגוריתמים חדשים לדחיסת מידע שמפותחים במעבדות מחקר ואוניברסיטאות שונות – אבל השיפור בדחיסה נמדד כמעט תמיד בשברירי אחוז. בשנת 2016, למשל, הציגה פייסבוק אלגוריתם דחיסה חדש בשם Zstandard שפיתחו מהנדסיה. Zstandard עושה שימוש בטכניקות מתקדמות ומעבדים רבי עוצמה שלא עמדו לרשותם של אברהם למפל, יעקב זיו ועמיתיהם בדורות הקודמים – ולמרות כל היתרונות האלה, Zstandard מצליח להגיע לשיפור של 0.03 אחוזים בלבד ביחס לאלגורתמי דחיסה מקבילים – אם כי למען ההגינות יש לציין כי הוא מבצע את הדחיסה הזו במהירות כפולה מהם – שיקול חשוב כשבאים לבחור באיזה אלגוריתם דחיסה כדאי להשתמש. ובכל זאת, לא האלגוריתם של פייסבוק הוא זה שיאפשר לנו להתמודד עם כמויות המידע האדירות שאנחנו צריכים להעביר דרך האינטרנט בכל שניה ושניה.

אבל אולי יש תקווה מסויימת, שמגיעה מכיוון מעט מפתיע.

בואו נחזור אחורה לקוד מורס. במורס, נזכיר, האותיות E ו-T זוכות לייצוגים הקצרים ביותר בקוד כיוון שאלו הן האותיות השכיחות ביותר באלפבית האנגלי. השאלה הזו, איזה ייצוג לתת לאיזו פיסת מידע – היא האתגר הגדול ביותר בתחום דחיסת המידע, כיוון שלכל סוג של מידע יש מאפיינים ייחודיים משלו. כבר לפני כמעט מאה שנה הוכיח קלוד שאנון, מי שייסד את התחום במדע המכונה 'תורת האינפורמציה', שאי אפשר ליצור אלגוריתם דחיסה אחד שיצליח לדחוס בצורה אופטימלית את כל סוגי המידע הקיימים. זאת אומרת, אלגוריתם שעושה עבודה מצוינת עם סוג אחד של מידע – בהכרח לא יעשה עבודה טובה בסוגי מידע אחרים. ואכן, כפי שכבר ראינו במהלך הפרק, אלגוריתם דחיסה משמר-מידע שיעבוד מצוין על קובץ טקסט, יהיה הרבה פחות מוצלח על קובץ וידיאו. לכן, חוקרים שמפתחים אלגוריתמי דחיסה צריכים לחשוב טוב טוב על סוג המידע שהם רוצים לדחוס והמאפיינים הייחודיים לו.

אבל גם בתוך כל סוג מידע ישנה חלוקה לעוד תתי-סוגים של מידע. למשל, נניח שאנחנו צופים בקרב איגרוף. מטבע הדברים המבט שלנו מרוכז בשני המתמודדים בתוך הזירה, ואנחנו כמעט ולא שמים לב למה שמתרחש מחוץ לזירה. זה אומר שעקרונית, אפשר היה לדחוס את המידע לגבי מה שקורה מחוץ לזירה עוד קצת, גם במחיר של טשטוש ועיוות נוספים, כיוון שרוב הצופים בלאו הכי לא שמים לב לאזור הזה של המסך. הבעיה היא, כמובן, שהמחשבים שלנו לא יודעים לזהות איזה מידע בתוך התמונה הוא מידע 'חשוב' שאסור לקלקל אותו בזמן הדחיסה, ואיזה מידע הוא פחות חשוב ולכן אפשר לדחוס אותו עוד יותר גם במחיר של קלקול נוסף. מבחינת האלגוריתמים הקיימים, פיקסל הוא פיקסל הוא פיקסל.

אבל בשנים האחרונות הופיעה טכנולוגיה חדשה – הבינה המלאכותית – שאחד הדברים שהיא מצטיינת בו הוא בדיוק אותו 'שיקול דעת' שתארתי לגבי מה חשוב בתוכן ומה לא. למשל, אחת המשימות הקלאסיות של בינה מלאכותית היא זיהוי תוכן של תמונה: למשל, לזהות שבתמונה מסוימת נמצא כלב. האתגר במשימה הזו הוא שכמעט תמיד יהיו בתמונה פרטים נוספים פרט לכלב – למשל, שיח מרוחק ברקע או משהו דומה – ועל המחשב להבין שהכלב הוא הפרט החשוב בתמונה, וכל השאר פחות חשוב. טכניקות מודרניות של בינה מלאכותית מסוגלות לעשות את ההבחנה הזו, וזה סוד כוחן. אפשר בהחלט לדמיין מצב שבו הבינה המלאכותית עוברת על המידע בזמן שהוא עובר דחיסה, ואומרת – 'זו זירת האיגרוף, החלק החשוב בסרטון – ואלו המושבים של הקהל, והם לא חשובים.' מצוידת בתובנה הזו, הבינה המלאכותית תוכל להפעיל דחיסה אגרסיבית יותר על מידע פחות חשוב, וכך בשאיפה להקטין עוד יותר את גודל הקובץ המתקבל. ואכן, מחקרים ראשוניים שנעשו בשנים האחרונות מראים שלכיוון הזה יש פוטנציאל מבטיח מאוד – עד כדי שיפור של עשרות אחוזים ביחס לטכניקות הקיימות. בשנים האחרונות יזמו גוגל, נטפליקס, טוויטר ועוד מספר חברות טכנולוגיה תחרויות נושאות פרסים לחוקרים בתחום הבינה המלאכותית שיצליחו לפתח טכניקות דחיסה פורצות דרך.

האם זה המפתח לפתרון אתגר דחיסת המידע שאנחנו עומדים מולו? אולי. אבל מה שבטוח הוא שזה עוד מקום שבו אנחנו נותנים לבינה המלאכותית פתח להחליט עבורנו מה חשוב בתוכן שאנחנו מקבלים, ומה לא – וגם כאן, נצטרך לשקול היטב האם הטרייד אוף הזה משתלם לנו.

ועוד מילה אחרונה לסיום, על יאן סלוט וההמצאה שלו. אם אתם זוכרים, סיפרתי לכם בפתיחת הפרק שהסיפור של סלוט מזכיר לי מאוד את הסיפורים שעליהם כתבתי בספר 'פרפטום מובילה'. יש עוד סיבה שהסיפור של סלוט הזכיר את הספר ההוא: ב'פרפטום מובילה' חקרתי סיפורים של עשרות רבות של ממציאים של מכונות של תנועה מתמדת, שהתבררו בסוף כנוכלים שניסו לעבוד על משקיעים תמימים. כל האלמנטים הקלאסיים של הנוכלויות האלה נמצאים, כמעט אחד לאחד, גם בסיפור של יאן סלוט: הפרנויה והסירוב לחשוף את ההמצאה, הדגמות פנטסטיות שלא עולות בקנה אחד עם המציאות, הדיסק הקשיח שנתגלה בתוך קופסת האלקטרוניקה לאחר מותו – כל אלה טכניקות מוכרות וידועות של רמאויות טכנולוגיות לכל אורך ההיסטוריה. אני לא יכול לומר לכם בוודאות גמורה שסלוט היה נוכל – אבל אם הייתי צריך להמר על זה, אני יודע איפה הייתי שם את הכסף שלי.

https://www.ranlevi.com/2020/05/11/ep312_data-compression/
https://www.ranlevi.com/2020/05/26/ep314-datacompression-p2/

Андрей Школьников типы держав на примере Англии, Испании, России, Германии, Коминтерна, Фининтерна



У супругов есть черты характера, которые должна совпадать, а есть черты хараткера, которые должны быть противоположными и дополнять друг друга. Тогда получается долгосрочный устойчивый союз. Например, обязательность должна совпадать, иначе просто не уживётесь. Общительность - один должен много говорить, другой - должен любить слушать. Если оба будут хотеть говорить - будет постоянное напряжение, если не будут говорить - будет недостаточная коммуникация.

В семье нужен какой-то третий момент. Например, для мужчины: он, семья, работа. Для жены: она, муж, дети. Такие устойчивые треугольники.

Комментарий на тему волнений в США

Немного сокращено.

...комментарий...на основе собственных ощущений и понимания текущей ситуации, сложившейся в США после убийства полицией мелкого правонарушителя в Миннеаполисе. Ну да, будучи американским гражданином по мере возможности отслеживающим все, что там происходит, я наверняка знаю и о текущих событиях и глубинных проблемах к ним приведших больше, чем российский обыватель. Но ничего особо нового для себя в текущих событиях не вижу. Бунты негров, а также примкнувших к ним люмпенов, всевозможных “политических активистов” и “борцов за гражданские права”, которых хватает и среди представителей всех прочих рас, на которые так богато Американское общество - довольно обыденное в США явление.

Ниже есть продолжение.

Беспорядки, сопровождаемые насилием, грабежами, поджогами и мародерством, которые в настоящий момент охватывают все больше Американских городов по всей территории страны могут отличаться от многих других подобных, происходивших ранее, только их размахом и локализацией. Однако, в их основе лежат все те же проблемы, которую американскому обществу не удается преодолеть со дня возникновения государства США. Расклад понятный – какая-то весьма значительная часть бунтовщиков желает добиться социальной справедливости, как они ее понимают, какая-то меньшая часть пользуется этим для достижения каких-то своих политических целей, а какая-то, не такая уж маленькая, просто жжет, грабит и мародерствует желая удовлетворить свои варварские инстинкты к разрушению, а также поживиться “здесь и сейчас” воспользовавшись удобным моментом. О причинах и подоплеке такого состояния общества можно говорить и спорить бесконечно. Тем более, что в условиях политической заангажированности и при коренных идеологических разногласиях всех оппонентов, к консенсусу прийти абсолютно невозможно и никакой общей “истины” в подобных “дебатах” в принципе родиться не может. Тем более в условиях нынешнего экономического кризиса, пандемии и обострения политических противоречий внутри расколотого на два лагеря общества, да еще в совокупности со всеми признаками холодной гражданской войны, которая может запросто перейти в горячую стадию. Т.е. получается так, что для налаживания нормальной сбалансированной жизни всего американского общества какая-то из сторон нынешнего гражданского социально-политического противостояния должна будет явно победить и принудить другую к капитуляции и к повиновению новым, установленным победителями, правилам. Все как всегда, ничего нового. Ну а для любопытных вот вам ссылка на постоянно обновляющуюся страницу CNN с самыми свежими новостями и обзорами на тему текущих бунтов https://edition.cnn.com/us/live-news/george-floyd-protests-05-30-20/index.html


Trump signs executive order targeting Twitter after fact-checking row (English, Russian)



... в четверг президент Трамп подпи[сал] президентский указ, который может позволить федеральным регуляторам наказывать ИТ-компании за то, как те контролируют контент.

Проект указа основан на основе раздела 230 закона, которому уже более 20 лет и который помогает определять принципы коммуникации в интернете. Он был предметом постоянных споров и снова оказался в центре внимания законодателей после того как в этом году администрация Трампа выдвинула его на передний план...

Ниже есть продолжение.

Что такое раздел 230?
Раздел 230 представляет собой положение закона 1996 года об этике в сфере коммуникаций. В нем говорится, что компании, которые предоставляют платформы для онлайн-форумов — то есть, для всего, начиная от миллиардов сообщений, опубликованных в фейсбуке, обзоров ресторанов на сайте «Йелп» (Yelp) и комментариев в твиттере — не могут считаться издателями всех тех сообщений, которые другие размещают на своих сайтах. И поэтому компании, предоставляющие платформы для форумов, не должны нести ответственность за то, что другие предпочитают размещать на своих сайтах, даже если этот размещаемый контент может быть незаконным. Другими словами, это означает, что фейсбук не должен нести юридическую ответственность за то, что пользователь разместил пост, дискредитирующий его учителя математики в шестом классе.

Основная часть раздела 230 состоит всего из 26 слов и гласит: «Ни провайдер, ни пользователь интерактивного компьютерного сервиса не считаются издателем или носителем какой-либо информации, предоставленной другим провайдером информационного контента».

Почему он важен?

По словам Дафныа Келлер (Daphne Keller), руководителя программы регулирования платформ в Стэнфордском центре киберполитики, Раздел 230 «разрешил компаниям запускать все без исключения технические промежуточные средства, от которых зависят ваши интернет-коммуникации». За редким исключением, это дает компаниям право контролировать контент своих веб-сайтов по своему усмотрению. Это означает, что компаниям не нужно просматривать и анализировать миллионы сообщений, чтобы убедиться, что в них нет ничего противозаконного, а затем разрешить опубликовать их в интернете. Это также означает, что люди могут публиковать практически все, что хотят, и компании могут избежать ответственности за последствия...
...

Почему теперь мы должны быть настороже?

Раздел 230 позволяет ИТ-компаниям оставлять практически все сообщения, которые публикуют другие. Он также делает компании в широком смысле ответственными за то, что они решают удалить с сайтов, пока эти компании следуют некоторым правилам. Именно эта часть положения в последнее время выдвигается в центр внимания, поскольку Трамп и другие обвиняют социальные сети в том, что те подвергают цензуре то, что публикуют консерваторы. Трамп заявил, что сайты отдают предпочтение либералам и пытаются «заставить замолчать» консерваторов...Компании отрицают эти обвинения.

Кто хочет, чтобы раздел 230 был изменен?

Демократы и республиканцы в последние годы выражают озабоченность по поводу ограничений, предусмотренных разделом 230. Некоторые демократы выражают свое несогласие с тем, как ИТ-компании модерируют ненавистнические высказывания или другие неоднозначные и «нежелательные» высказывания на своих платформах, заявляя, что компании не всегда удаляют контент оскорбительного содержания. Но эти оскорбительные формы самовыражения, как правило, защищены Первой поправкой.

«Конгресс в принципе не может требовать от компаний удалять высказывания, не запрещенные законом, — говорит Эмма Льянсо (Emma Llansó), руководитель проекта „Свобода слова" в Центре демократии и технологий. — В том, что касается регулирования онлайн-контента, это одна из по-настоящему серьезных проблем, существующих в США и во всех странах мира».
Некоторые республиканцы выражают свое несогласие с освобождением ИТ-компаний от ответственности за удаление большинства типов контента, утверждая, что компании действуют предвзято в отношении консерваторов.

Сенатор Тед Круз (Ted Cruz), республиканец от штата Техас, задававший вопросы руководителю компании «Фейсбук» Марку Цукербергу (Mark Zuckerberg) на слушаниях в 2018 году, заявил, что закон требует от компаний предоставлять платформы для «нейтральных» форумов...

Как появилась эта норма закона?

Раздел 230 появился в результате двух судебных исков против первых интернет-компаний задолго до появления социальных сетей. В одном случае суд постановил, что компания «Продиджи сервисез» (Prodigy Services) может быть привлечена к ответственности за высказывания, опубликованные на ее сайте, поскольку она пыталась установить стандарты и модерировать контент. В другом случае суд пришел к выводу, что компания «КомпуСерв» (CompuServe), которая проводила политику невмешательства, является лишь распространителем, а не издателем и поэтому не несет ответственности.
По мнению Джеффа Коссеффа (Jeff Kosseff), профессора права в сфере кибербезопасности из Военно-морской академии США, и автора книги о Разделе 230 «26 слов, которые создали интернет» (The Twenty-Six Words That Created the Internet), это наводит на мысль о том, что компании могут обеспечить себе защиту, проводя политику невмешательства.

***

US President Donald Trump has signed an executive order aimed at removing some of the legal protections given to social media platforms.

He said the firms had "unchecked power" to censure and edit the views of users.

President Trump has regularly accused platforms such as Twitter and Facebook of stifling conservative voices.

The order, which is expected to face legal challenges, comes after Twitter decided to append fact-check labels to two of his tweets this week.

On Wednesday Mr Trump accused the company of election interference after it added a warning label to the tweets about claims of widespread fraud in mail-in voting - also known as postal votes.

Twitter and other social media platforms strongly condemned the executive order.

And early on Friday, Twitter hid one of President Trump's tweets from his profile, saying it violates rules about glorifying violence.
What does the executive order say?

Under a 1996 law, website operators, unlike traditional publishers, cannot generally be held responsible for content posted by users.

The sites are also protected from lawsuits if they block posts deemed obscene, violent "or otherwise objectionable, whether or not such material is constitutionally protected".

The executive order argues that this immunity should no longer apply if a social network edits posts, such as by adding a warning or a label.

It also says "deceptive" blocking, including removing a post for reasons other than those described in a website's terms of service, should not be protected.

Republican Senator Marco Rubio is among those arguing that the platforms take on the role of a "publisher" when they add fact-check labels to posts.

"The law still protects social media companies like Twitter because they are considered forums not publishers," Mr Rubio said.

"But if they have now decided to exercise an editorial role like a publisher, then they should no longer be shielded from liability."

The executive order also calls for the Federal Communications Commission (FCC) to spell out what type of content blocking will be considered deceptive or inconsistent with a service provider's terms and conditions.

...It will be a long process before the talk turns into real action, big or otherwise.

Independent government agencies will have to review federal law, promulgate new regulations, vote on them and then - in all likelihood - defend them in court. By the time it's all over, the November presidential election could have come and gone.

That explains why Trump is also pushing for new congressional legislation - a more straightforward way of changing US policy toward social media companies.

The real purpose of the president's order, however, may be symbolic. At the very least, the move will cause Twitter to think twice about attempting to moderate or fact-check his posts on their service.

The president relies on Twitter to get his message out without filtering from the mainstream media. If Twitter itself start blunting one of his favourite communication tools, he is sending a message that he will push back - and make things, at a minimum, uncomfortable for the company.

How have the social networks responded?

Twitter called the order "a reactionary and politicized approach to a landmark law," adding that Section 230 "protects American innovation and freedom of expression, and it's underpinned by democratic values".

Google, which owns YouTube, said changing Section 230 would "hurt America's economy and its global leadership on internet freedom."

"Our platforms have empowered a wide range of people and organizations from across the political spectrum, giving them a voice and new ways to reach their audiences," the firm said in a statement to the BBC.

In an interview with Fox News on Wednesday, Facebook's chief executive, Mark Zuckerberg, said censoring a social media platform would not be the "right reflex" for a government concerned about censorship.

"I just believe strongly that Facebook shouldn't be the arbiter of truth of everything that people say online," said Mr Zuckerberg.
What sparked the latest row?

The long-running dispute between Mr Trump and social media companies flared up again on Tuesday, when two of his posts were given a fact-check label by Twitter for the first time.

He had tweeted, without providing evidence: "There is no way (zero) that mail-in ballots will be anything less than substantially fraudulent."

Twitter added a warning label to the post and linked to a page describing the claims as "unsubstantiated".

What sparked the latest row?

The long-running dispute between Mr Trump and social media companies flared up again on Tuesday, when two of his posts were given a fact-check label by Twitter for the first time.

He had tweeted, without providing evidence: "There is no way (zero) that mail-in ballots will be anything less than substantially fraudulent."

Twitter added a warning label to the post and linked to a page describing the claims as "unsubstantiated"...

***

Ранее президент США Дональд Трамп подписал указ, который, как ожидается, даст властям больше возможностей для регулирования деятельности соцсетей. Указ нацелен на 230 раздел американского акта о благопристойности при телекоммуникациях 1996 года. Этот раздел предусматривает широкий иммунитет для веб-сайтов, которые курируют и модерируют свои собственные платформы. В нем отмечается, что провайдер интерактивного компьютерного сервиса не может рассматриваться как издатель или самостоятельный источник информации, предоставленной третьим лицом.

Между тем указ отмечает, что крупные и влиятельные компании социальных сетей подвергают цензуре мнения, с которыми они не согласны, и проявляют тем самым "опасную власть". Таким образом они перестают функционировать как пассивные доски объявлений и должны рассматриваться как создатели контента.

Ранее Twitter присвоила одному из сообщений Трампа маркировку, которая указывала, что твит может содержать недостоверную информацию. Речь идет о двух твитах, в которых Трамп критикует решение властей Калифорнии расширить голосование по почте на выборах в связи с пандемией. Трамп заявил, что это позволит сфальсифицировать результаты выборов. "Почтовые ящики будут ограблены, избирательные бюллетени - подделаны и даже незаконно распечатаны и подписаны обманным путем", - написал президент США.

Представитель Twitter пояснил, что твиты Трампа "содержат потенциально вводящую в заблуждение информацию о процессах голосования и были помечены, чтобы обеспечить дополнительный контекст вокруг избирательных бюллетеней". Трамп раскритиковал Twitter, но решил не удалять свой аккаунт, чтобы иметь возможность обращаться к американцам напрямую.

***

Эксперты сомневаются в том, что президент США может своим указом прекратить действие 230-го параграфа Акта, принятого в 1996 году. Большинство из них сходятся в том, что решение президента немедленно будет оспорено в суде.

Тем не менее, новая инициатива Белого дома может заставить крупнейшие технологические компании, включая Twitter, Facebook и Google более агрессивно модерировать сообщения в соцсетях для того, чтобы избежать возможных судебных исков. "Жертвой" такой политики могут стать и твиты самого президента США.

В Вашингтоне, впрочем, не уверены, насколько эффективным может стать новый указ президента. Для внесения изменений в закон понадобится соответвующее решение Конгресса, но на Капитолийском холме уже дали понять, что не собираются поддерживать инициативу Дональда Трампа. В специальном заявлении спикер Палаты представителей Нэнси Пелоси назвала решение президента "политически мотивированным" и "предвзятым"

***

В ходе акций протеста в Миннеаполисе, последовавших за гибелью афроамериканца Джорджа Флойда от рук стражей порядка, толпа захватила и сожгла полицейский участок.

Президент написал, что может направить Национальную гвардию в Миннеаполис, если там не прекратятся беспорядки, и добавил вслед: "Когда начинается мародерство, начинается стрельба". Именно эти слова социальная сеть сочла оправданием или прославлением насилия.

"Данный твит нарушает нашу политику касательно прославления насилия в свете исторического контекста этой фразы, ее связи с актами насилия и риском того, что она может спровоцировать аналогичные действия сегодня", - говорится в заявлении администрации "Твиттера".

Исторический контекст, на который ссылается "Твиттер", заключается в том, что Трамп процитировал широко известную в Америке фразу, сказанную в конце 1960-х годов шефом полиции Майами Уолтером Хэдли ("When the looting starts, the shooting starts") в ответ на обвинения в избыточном использовании его полицейскими силы в черных кварталах.

***

Сопровождать записи своими предупреждениями вместо того, чтобы удалять их, если они принадлежат крупным публичным персонам - официальная политика "Твиттера" с середины 2019 года. Но к Дональду Трампу она до сих пор не применялась.

Тот же текст президент разместил в "Фейсбуке". Там он доступен без всяких комментариев.

Нынешний инцидент - еще один шаг в конфликте между Белым домом и "Твиттером".

Несколькими часам ранее президент подписал исполнительный указ, ослабляющий юридический иммунитет соцсетей. Он не имеет немедленной силы, но кладет начало процессу, который может в итоге иметь серьезные правовые последствия.

7 мая "Твиттер" пометил запись Трампа о возможности фальсификаций при голосовании по почте как недостоверную. Президент в ответ обвинил соцсети в нарушении свободы слова.

http://m.inosmi.info/wp-spor-o-malenkom-zakone-o-rabote-internete.html
https://www.bbc.com/russian/news-52850832
https://www.bbc.com/russian/news-52816017
http://txt.newsru.com/world/29may2020/censor_facebook.html
https://www.bbc.com/news/technology-52843986

Gregory Asmolov: Runet, Multidimensional Politics, and Crisis (English)

Сокращено. Форматирование моё.

...Five phases of Runet

Yana Gorokhovskaia: What is Runet and where does the concept come from?

Gregory Asmolov: We rarely see a specific name develop for a national segment of the Internet. Although there are similar structures of local Internet in other post-Soviet spaces, there is no UKNet or USNet. Accordingly, Runet has been the subject of a lot of research that has tried to understand whether it is primarily characterized by a common language, a linkage to a specific country, or shaped by the central role of emigrants in its development.

Runet is, first of all, a socio-cultural and political construction. The Russian Internet emerged as Runet in response to the diverse social and political challenges that Russia faced in the nineties. People were in need of an alternative cultural space, alternative tools for political organization, and alternative media. Runet as a social imaginary was the answer.

The role of the Russian Internet has continuously evolved to correspond to the development of the Russian socio-political environment. In my research with Polina Kolozaridi [Internet expert and lecturer at the Higher School of Economics in Moscow], we identify five phases of Runet development. At the start, it was dominated by technological elites, by people who were able to code at a time when broad access to the Internet was limited. Then it was transformed into a cultural space with the emergence of LiveJournal. Writers, artists and journalists became the dominant force online. In the 2000s, it became a space for new and alternative media before transforming into a space for different forms of political mobilization prompted by crises, such as the forest fires of 2010 and the Duma election in 2011. At that point, the state tried bring this space under control because it had become a political threat and not just an alternative space. It’s not totally correct to describe the development of Runet in a linear way because technological, political, cultural, and media forces continue to compete and influence the role that Runet takes in society.

Ниже есть продолжение.

Recently, my colleagues and I have noted a new transformation of Runet due to the popularity of platforms and online services—Yandex, Mail.ru, Avito.ru[ Editor’s note: Yandex and Mail.ru are Russia’s leading mail and search engine services. Avito.ru is the most popular classifieds site in Russia and the second largest such site in the world after Craigslist] —that have no specific socio-cultural meaning. They are part of the global trend of information technologies playing an increasing role in every aspect of our lives. There is increasing friction between the unique alternative space that is Runet and the role of common information technologies in everyday life. Polina and I have suggested that state regulation to address the socio-cultural and political problems of Runet might actually encourage the struggle for Runet’s survival. That is, through efforts to regulate Runet, the state is actually reaffirming its unique socio-political status.


“Politics of invisibility” and COVID-19

YG: You have argued that different types of crisis situations (natural disasters, terrorist attacks, conflict) have spurred digital innovation in Russia. What have these innovations looked like in the past?

GA: Crisis situations are a stress test for states, societies, and traditional institutions regardless of the nature of the political regime. But different types of states deal with crisis situations in different ways. In Russia, the state’s response to crisis has been described as “the politics of invisibility.” Initially, this notion was developed by [communications scholar] Olga Kuchinskaya in connection with the response to the Chernobyl disaster. [It implies that] the best way to respond to crisis is to conceal it. Information technologies can potentially diminish the capacity of the state to conceal information about crises. The first contribution of information technology is to increase transparency around crisis situations. The response to the 2010 forest fires was one example of this kind of increased transparency. The state argued that everything was under control and that the fires were not significant. At the time, LiveJournal was a very popular part of Runet and some bloggers went to the disaster areas to witness and report on the damage and casualties.

Informational technologies also help to hold the state accountable. Runet allowed people to demand a response from the state because the scale of the crisis was much more significant than what was depicted by traditional state-controlled media. Once it was clear that traditional institutions were not responding adequately, people were able to self-organize through crowdsourcing. Crowdsourcing is the mobilization of human resources via digital technologies in order to address different goals; in this case, it was to address the crisis and help those in need. We see that information technologies increase transparency, help to hold the government accountable, and offer an alternative mode of governance in cases where the state is not able to address a crisis.

***
...From the point of view of the Russian authorities, the online response to the forest fires showed the extent to which the Internet was able to challenge state control. It also demonstrated that the biggest political threat came not from the crisis but from independent mobilization, which exposed the inability of state institutions to provide an adequate response. Technologies that developed as part of a response to crisis can also be used for political mobilization...

...In response, Russian authorities have started to consider how to bring crisis mobilization under control in order to mitigate the political threat posed by it. One option would have been to develop a legal framework to control volunteers which would restrict independent mobilization, but it was clear that the only effective solution to bring crisis mobilization under control was to develop state-controlled online tools. After 2010, we saw the development of new platforms by the state that offered opportunities to register and mobilize volunteers. The first platform was Dobrovoletz.rf [dobrovoletz is the Russian word for “volunteer,”—Ed. note], which was produced in association with the Russian Ministry for Emergency Situations.

G: Has the COVID-19 pandemic led to any digital innovations?

GA: In response to the COVID-19 crisis, we clearly see the transparency effect of information technologies both in Russia and around the world. The development of dashboard platforms that allow you to readily consume information about the spread of the virus and casualties is a global innovation trend. The first platform was developed by Johns Hopkins University and became extremely popular. At the same time, despite the increased level of transparency, we still see information about the number of deaths, which continues to be contested.

Russian authorities have been extremely successful iin bringing crisis mobilization under control. Dobro.ru [dobro is the Russian word for “kindness”—Ed. note] is a local volunteering portal supported by Russian authorities, which has become a major tool in the #Myvmeste (“We are together”) federal campaign. In almost every news broadcast, you can find a reference to this mobilization of volunteers. In general, it’s not a bad thing that people decide to volunteer in a time of crisis. But Russian authorities have a monopoly on crisis mobilization through this centralized tool—something I call “vertical crowdsourcing.” And once you take control of the tools of mobilization, it’s up to you how to apply these resources. You can control the extent to which people mobilize and around what goals. You can make sure that this mobilization is linked to authorities and not challenging the credibility of the state. Once you have control of mobilization, you can mitigate the political risks of a crisis...The state is keen to limit the impact of independent projects.

YG: How successful has the Russian state’s efforts been in dealing with COVID-19 through digital innovation?

GA: From the point of view of mitigating the political risks of crisis mobilization, Russian authorities have been successful. On the other hand, the experience of other countries has shown that hyperlocal self-organized mutual aid, which relies on simple tools like WhatsApp or Facebook, is much better at addressing the needs of people during the crisis. These structures are flexible and allow people to change roles or occupy multiple roles at the same time. Vertical crowdsourcing assigns roles for participants and does not allow people to change roles. Social resilience in a time of crisis is not achieved by building vertical crowdsourcing but by supporting local self-organization.

But mobilization is not the only aspect of digital innovation. We also see innovation related to risk communication. For instance, Moscow authorities started to use Telegram at a very early stage in the crisis in order to spread information and COVID-related instructions (despite the fact that Telegram is officially prohibited in Russia). Telegram was also used to coordinate efforts to rescue Russian citizens from other countries.

Russian authorities have also developed a set of tools to track and control the movement of people in order to implement the quarantine measures. This was mostly done by relying on the existing infrastructure of local municipality portals and e-government information systems. While we see this type of innovation in many countries, the political mindset that drives these innovations in Russia is different. Users are seen mostly as objects of control, not as subjects for dialogue and collaboration. These apps are much less sensitive privacy-wise. They have a more intrusive nature and lack any balance when it comes users’ rights. That is also why, unlike in most other countries, fines are embedded within the structure of these apps. Finally, the technical implementation of these apps seems to have less quality control in comparison to what we can see in other countries. That’s why these types of innovations are linked often to the image of a “digital concentration camp.”
...
YG: Over the last decade, new laws, including ones that allow state agencies to block information as well as grant access to users’ data, have been introduced to regulate online conversation and activity in Russia. In November of 2019, the law on sovereign internet was adopted, which laid the legal infrastructure to allow for the eventual isolation of Russia from the World Wide Web. What has motivated the Russian government’s attempts to regulate the Internet?

GA: We saw the approach to Internet change following the protests in 2011-2012. he Russian authorities realized that the Internet was not just another technology, but a space where the political life of the country is shaped. If you follow the official discourse, you see the transformation from Putin’s early statements about the need to protect Internet freedom—where he sounded almost like an Internet freedom activist—to his more recent statements describing the Internet as a foreign threat and arguing for the need to establish online sovereignty. There is an understanding of the need to control the Internet, but it is challenging to build control mechanisms into a space that was originally envisioned as free. It’s not the same as the Chinese [Firewall] ] where control by the state was embedded into the original infrastructure. In Russia, due to the historical, cultural, and political circumstances of the 1990s, the Internet developed as an alternative socio-political and cultural free space. That’s why the Russian government has experimented with a multidimensional approach to controlling Runet, which is not just about legislation or technology or control of infrastructure or the collection of data or monitoring, but also about developing an innovative capability for the state to be present and impact what happens online.

The concept of “Internet sovereignty” is an outcome of this multidimensionality. It suggests that the scale of control over national cyberspace should be similar to the scale of control over the physical space. Yet, we can see a big gap between the legal and political vision and [its] technological implementation. This law is an element of capacity-building by Russian authorities to increase their control over cyberspace.

Runet and conflict

YG: You have examined online interaction in the context of the Russia-Ukraine conflict, arguing that digital platforms can lead both to the socialization of conflict (by providing opportunities to participate) and the internalization of conflict (by making it part of the user’s everyday life). What are the consequences of these processes?

GA: The interconnected nature of Ukrainian and Russian society and the ability of people to communicate horizontally pose a challenge to the way that Ukraine is portrayed by Russian media and through state narratives. And we see the use of different tactics of disinformation, computational propaganda, and fake news in response to this threat. But the role of the Internet is not limited to influencing the perception of the conflict. We also see how the Internet is used to involve people in the conflict. This is made easier by the nature of the new information environment. Unlike in the past, when news consumption and personal interaction were separated, we now see the integration of news media and our personal communication. These links create opportunities for state actors to penetrate the personal layer of social interactions—our online communication—and “poison” personal interactions with information related to the conflict or political issues. This allows the state to make political divisions much more significant and shape our personal interactions. What we see on both sides is that the conflict has become much more significant in personal social interactions, because information technologies not only inform but also engage people in the conflict.

YG: How is the approach of the Russian state to influencing American politics online through digital propaganda—widely documented on Twitter and Facebook—different from its approach toward Ukrainian society?

GA: In both cases, the strategy is to exploit existing vulnerabilities. The difference is that Russian and Ukrainian societies share, to a significant degree, the same language. The Ukrainian language is important for Ukrainian society, but lots of Ukrainians understand and speak Russian. There is also a common history as well as common social, professional, and educational ties between the two societies. It is more challenging to create divisions between countries that are proximate to each other and share common histories. There are different theories about the role of the Internet in the conflict. Some believe that contact contributes to conflict resolution by taking away the opportunity to frame the other side as an enemy. But others argue that the Internet causes people to engage more deeply in the conflict.

I think that digital innovation facilitates participation in the conflict. It’s not just about consuming but also about sharing and generating news about the conflict. One of the outcomes is disconnection and unfriending. This information not only shapes perception of reality, but destroys social ties between the two countries. This also increases the presence of the conflicts in our everyday lives. We start to judge people first, and, mostly, based on their position on Crimea or other aspects of the conflict. The conflict becomes a major point of reference in decisions about social connections. In this sense, information technologies increase the presence of conflicts in our everyday lives. The more people are involved in the conflict through the opportunities afforded by digital innovations, the more the conflict is internalized and becomes a part of our cognitive structure.

YG: Vladimir Putin signed a law this month that bans active duty soldiers from carrying smartphones. In the past, social media post by soldiers have been used by open-source investigators like Bellingcat to report on military operations in Ukraine and Syria. How do informational technologies enable or complicate investigative journalism?

GA: We have a project with Professor Steven Livingston of George Washington University that explores the role of digital innovations in open source investigations. What we find is that these technologies allow for new forms of data collection and analysis, the emergence of a new type of actors—Bellingcat, Conflict Intelligence Team, InformNapalm—as well as new opportunities for collaboration between new and traditional actors.
...
States try to mitigate the capacity of these new actors to conduct these kinds of investigations. One of the major tactics is to challenge their credibility. For example, in the case of the downing of MH17, Russian authorities focused on the credibility of Bellingcat, arguing that they are sponsored by George Soros as well as not reliable or professional. So in that sense, Russian efforts seek to destabilize these new investigative formations. At the same time, countries like Russia try to mitigate the ability of these actors to collect information. One way is to limit the amount of available information. That’s why we see new regulations for the Russian military about the use of mobile phones and geolocation in order to prevent soldiers from sharing information on social networks that could be later used by open source investigators. The approach to countering open source investigations is multidimensional. It includes challenging the credibility of outlets, providing a different narrative (often using similar types of images as those employed by open source investigators), reducing the amount of available data, and legal regulations that allow independent investigations to be labeled as “fake news.”


https://imrussia.org/en/opinions/3116-runet,-multidimensional-politics,-and-crisis
https://www.dropbox.com/s/0n9mudwl15jaatz/Runet%2C%20Multidimensional%20Politics%2C%20and%20Crisis%20-%20Institute%20of%20Modern%20Russia.pdf

Наука проигрывает политике, поэтому Америка проигрывает коронавирусу

Немного сокращено.

В Соединенных Штатах звучат два отчетливых голоса касательно эпидемии коронавируса: первый — это политический голос администрации президента, конгрессменов и других политических деятелей, которые выступают за открытие штатов США и всестороннее восстановление экономики. Другой — это голос ученых, таких как инфекциониста Энтони Фаучи и других, которые предупреждают, что эпидемия в Соединенных Штатах еще не взята под полный контроль и преждевременные попытки начать восстановление экономики приведут к возникновению новых пиков эпидемии, включая шаги, которые навредят экономическому восстановлению.

Ниже есть продолжение.

Голос «расследования против Китая» также полностью принадлежит политическому кругу, и почти никто из американских ученых не выступает в поддержку этого обвинения. Руководитель федеральных Центров по контролю и профилактике заболеваний США Роберт Редфилд заявил 12 мая, что организация начала сотрудничество с Китайским центром по контролю и профилактике заболеваний уже 2 января, и 3 января он лично провел научную дискуссию с китайскими сотрудниками: «Наше взаимодействие очень хорошее».

Как отмечается, борьба с новым коронавирусом — это народная война под предводительством науки, но «наука Америки» как раз в это время беспрецедентно ослабла, а «политическая Америка», напротив, стала очень заметной и сильной. Начиная от президента и до других высокопоставленных чиновников, а затем и до некоторых значительных конгрессменов — все они продолжают произносить пафосные речи, идущие вразрез с научным знанием, подчеркивая, что Соединенные Штаты должны возобновить работу и производство, и призывая людей не доверять полностью словам экспертов. Они отказались от переоценки своих действий и отвергли рекомендации экспертов по созданию единой национальной системы отслеживания и анализа. Они используют обвинения против Китая с целью «политически сбалансировать» эпидемическую ситуацию.

The New York Times недавно опубликовала комментарий одного из обозревателей, в котором спрашивалось, почему Соединенные Штаты утратили когнитивный иммунитет. Но поскольку статья явно указывает на Республиканскую партию, можно заподозрить ее автора в «политической ориентации» в преддверии всеобщих выборов. Глубокая вовлеченность в партийную политику значительно снижает роль ведущих американских СМИ в изменении социального познания.

Противоэпидемическая борьба должна быть народной войной, но американский народ недостаточно мобилизован для научной борьбы с эпидемией. Даже такое простое действие, как ношение масок, прошло долгий и мучительный путь в Соединенных Штатах: до недавнего времени не все сотрудники Белого дома надевали маски, и лишь в последнее время все начали это делать. Политическая мобилизация общества не прекращалась ни на минуту, и Белый дом изо всех сил работает над «политкорректностью», создавая поддержку принудительному возвращению к работе. Не бойтесь эпидемии, возвращайтесь к работе и ругайте Китай — это «эпидемические заповеди», которые правительство США продолжает непрерывно насаждать людям.

Каким образом такая Америка действительно может бороться? Число погибших от коронавируса в Соединенных Штатах превысило 82 тысячи человек (на момент написания статья — прим. ред.), и трагическая черта в более чем 100 тысяч человек уже не за горами. Однако в этой стране еще не были сформированы ни комплексный национальный план по борьбе с эпидемией, ни единая стратегия. Последний раунд социальной изоляции привел лишь к небольшому смягчению последствий эпидемии. Возобновление работы и производства началось вслепую без создания сильной системы отслеживания, и как только оно началось, оно уже было окутано новыми рисками.

Из-за федеральной системы национальный потенциал США по объединению сил был сравнительно слаб с самого начала, а аномальная партийная политика еще больше препятствует формированию объединенных национальных противоэпидемических сил. Эта демонстрация Соединенных Штатов сильно разочаровала научные силы страны, а также подвела ее превосходную систему общественного здравоохранения. Это действительно хаотическая битва с тяжелыми потерями и более чем скромными результатами. Самые серьезные потери понесли средний и низший слой населения. И в это самое время в стране самое широкое хождение имеют взаимные обвинения и перекладывание ответственности друг на друга внутри страны, а также перевод стрелок на Китай.

Единственная в мире сверхдержава находится в упадке и, к тому же, утягивает весь мир «на дно». Единственный способ «сделать Соединенные Штаты великими снова» — это возродить научный дух, и в особенности начать с научного подавления нового коронавируса. Будучи политическим лидером и главнокомандующим трех вооруженных сил, президенту Трампу нет смысла призывать на борьбу с внешним врагом, поскольку коронавирус боится только воздвигнутой обществом «стены» в соответствии с научными мерами профилактики и контроля эпидемии. Вирусы совершенно не признают государственных границ и не различают Соединенные Штаты и Китай, они знают только, где находятся слабые места и наносят туда смертельные удары.

По количеству инфицированных и умерших от вируса Соединенные Штаты намного опережают весь мир, что указывает на то, что на сегодняшний день они являются самым слабым местом мира. Чтобы «одержать победу после поражения» Вашингтону нужно сначала смиренно переосмыслить свои действия и поставить науку вперед политики...
http://m.inosmi.info/kitayskie-chitateli-o-ssha-schastlivoy-dorogi-v-mir-inoy-khuantsyu-shibao.html

Нетаниягу: не исключено, что придется вернуть карантин

...Согласно заявлению министерства просвещения, за последние сутки в израильской системе образования было диагностировано еще 44 больных коронавирусом.

Половина из новых больных - ученики и педагоги Еврейской гимназии в Иерусалиме, где на прошлой неделе была зафиксирована вспышка коронавируса и соответствующий диагноз был поставлен 120 школьникам и членам педагогического состава.

Еще две иерусалимские школы - "Хартман" и "Пола Бен Гурион" были закрыты, а ученики переведены на дистанционное обучение...

Премьер-министр Израиля подчеркнул, что граждане утратили бдительность, позволяют себе вольности в том, что касается правил предотвращения заражения. В ближайшие дни станет понятно, будут ли вновь введены ограничения.

Премьер-министр Биньямин Нетаниягу выступил в субботу, 30 мая, со специальным заявлением по ситуации с распространением коронавируса в Израиле....

Ниже есть продолжение.

Нетаниягу продемонстрировал график, из которого следовало, что в стране произошел резкий всплеск заражения...Премьер-министр предупредил, что ближайшие дни покажут, идет ли речь о случайном всплеске или тенденции. Если подтвердятся худшие опасения, то, по его словам, придется вернуться к практике введения ограничений как в деловой, так и общественной сфере.

Нетаниягу несколько раз в течение выступления возвращался к тезису, согласно которому в Израиле население утеряло бдительность, позволяет себе вольности в том, что касается правил предотвращения заражения.

Также несколько раз глава правительства призвал граждан неукоснительно соблюдать три простых правила: носить маску, сохранять дистанцию и соблюдать правила гигиены.

Для иллюстрации своих слов Нетаниягу сравнил распространение вируса с пожаром. Он заверил, что пламя удалось погасить, но остались тлеющие угли, которые от малейшего ветра могут вспыхнуть и раздуть пожар с новой силой.

Путь к пропасти - еще одно сравнение, к которому прибег премьер-министр, объясняя опасность ослабления дисциплины. Он отметил, что в Израиле удалось отойти от края на несколько шагов, но опасность не отступила. Нетаниягу объяснил, что угроза остается до тех пор, пока не будет найдена вакцина.

Глава правительства также сообщил, что провел 30 мая совещание с министрами в связи с резким ростом числа новых выявленных заражений. Было принято решение, что школы продолжат работу в обычном режиме, за исключением заведений, в которых произошли вспышки заражения.

Нетаниягу предупредил, что полиция усилит надзор за соблюдением предписаний минздрава.
https://www.vesty.co.il/article/Hk11cw7xhL
http://txt.newsru.co.il/health/31may2020/corona_512.html

Павел Рябов. Битва за Гонконг

Заметка полностью. Форматирование моё.

Самые значимые движения 21 века во внешней политике Китая. 28 мая 2020 Китай принял закон о национальной безопасности Гонконга, который радикальным образом меняет внешнеполитическую повестку дня и это самое важное внешнеполитическое событие для Китая с 1997 года, когда Гонконг перешел от британской юрисдикции к китайской.

Гонконг обязан принять правила, «запрещающие любые акты государственной измены, отделения, подстрекательства к мятежу и подрывной деятельности» против правительства Китая. В соответствии с законом необходимо принять необходимые меры для предотвращения, пресечения и наказания лиц и структур, использующих Гонконг для ведения сепаратистского, диверсионного и разрушительной антикитайской деятельности.

Ниже есть продолжение.

Но в законе важно еще вот, что важно. Главному разведывательному управлению Китая, Министерству общественной безопасности, главному агентству полиции и пограничного контроля Китая теперь официально будет разрешено (при принятии закона) открыть офисы в Гонконге для проведения расследований и сбора разведданных. Статья 5 закона требует регулярных отчетов от главы исполнительной власти Гонконга о национальной безопасности, а Китай получает беспрецедентно широкие полномочия по силовому и политическому урегулированию в регионе. В Статье 2 говорится, что Китай наделен полномочиями не только по подавлению подрывной антиправительственной (антикитайской) деятельности, но и может карать/наказывать нарушителей. Я пока не до конца понял, касается ли это иностранных нарушителей или же только резидентов Гонконга? По логике закона касается и зарубежных сил, но пока Китай никогда не имел подобного опыта и не совсем ясно, как это будет реализовывать на практике.

У Китая уже было две попытки. Первая попытка произошла в 2003 году и провалилась после массовых протестов. Тогда закон был частично (по духу, но не по содержанию) схож с текущим, но гораздо мягче. Вторая попытка произошла в 2019 году с законом о «экстрадиции нарушителей в Китай». Это лайт версия, сильно усеченный вариант закона 2003 года, но и эта попытка провалилась после известных массовых протестов второй половины 2019.

Теперь Китай отбросил всю политическую рефлексию и пошел ва-банк, внедрив самый жесткий вариант из возможных. Не просто предложил, а принял и утвердил его 28 мая 2020, однако еще не внедрил! На этот раз законы будут приняты посредством положения, которое обходит законодательную власть Гонконга и, следовательно, общественные дебаты и консультации. Раньше Китай играл в демократию и «ждал», пока Гонконг примет самостоятельную инициативу. Неспособность местного правительства получить такие законы через законодательные органы является причиной того, что Китай теперь берет дело в свои руки.

Гонконг для Китая это прежде всего торговый и финансовый хаб и окно для притока иностранных инвестиций и технологий. Подавляющая часть крупнейших международных корпораций, которые используют Китай, как производственный кластер, имеют представительства не в Китае, а в Гонконге. Практически все транзакции и сделки проходят, так или иначе, через Гонконг. Ментально, Гонконг это либероидное гнездо, так называемый остров западных ценностей в Азии, поэтому логика протестующих в целом понятна. Они вкусили плоды распущенности и западных ценностей и им уже чужды авторитарные методы Китая.

Но Китаю осточертели игры в «демократию», причем игры в одну калитку. Абсолютно постыдная, унизительная для Китая торговая сделка в конце 2019 с агрессивными нападками на технологических гигантов Китая (особенно Huawei) многое изменила в позиционировании китайской элиты. Я не писал про эту сделку просто потому, что не понимал, как можно было подписать и принять настолько позорные и унизительные условия без какой-либо ответной реакции. Но вот реакция последовала позже. Это решение не только политиков, но и бизнес элиты Китая.

Глобализация закончилась в той форме, в которой мы ее знали. Китай понимает, что он уже перерос через одностороннюю диктовку условий Вашингтоном и транснациональными корпорациями. Перерос ментально, и экономически, и технологически. Китай 2020 не имеет ничего общего с Китаем 2009 или тем более Китаем начала 90-х, когда формировался остов современного глобализма. Сейчас Китай это достаточно весомый, самодостаточный субъект, который приобретает высокую степень автономности от западных технологий и капитала с возможностью и способностью сопрягать на себя иной кластер союзников в странах Азии, Ближнего Востока, Африки, Южной Америки и Восточной Европы.

В среду государственный секретарь США Майк Помпео заявил, что его правительство больше не будет рассматривать Гонконг отдельно от материкового Китая и отменит свой особый торговый статус. Конгресс теперь имеет право лишить Гонконг его «особого статуса» в соответствии с Законом о политике Соединенных Штатов и Гонконга 1992 года, который разрешает иметь особый экспортный и финансовый контроль для Гонконга со свободным присутствием западных ТНК.

Все это может означать, что Гонконг получит точно такие же экспортные и технологические ограничения, как материковый Китай, что дефакто лишит Гонконг статуса торгового и финансового хаба для Китая. Также появляются сообщения о возможном делистинге китайских компаний с западных бирж и соответственно на блокировку листинга новых компаний и привлечения капитала от структур, связанных с американской юрисдикцией. Плюс к этому всякие идиотские попытки выставить счет Китаю за вирус на сотни миллиардов долларов.

Похоже, начали лупить по площадям со всей серьезностью. Обратной дороги, видимо, уже нет. Запомните этот день. Это момент, когда Китай стал другим, прежде всего во внешней политике.

Я не случайно уделяю настолько много внимания макроэкономической и финансовой статистики Китая и США. Это именно то, что сейчас имеет значение. То, как эти две страны будут восстанавливаться, какой будет импульс, от этого будет зависеть вектор политической конфронтации.

Грядет большая война.
https://aurora.network/articles/153-geopolitika/80001-bitva-za-gonkong