תקציר:
נכון - החינוך המקוון הוא רע. והחינוך שהילדים יזכו לו בשנה הקרובה - ואולי יותר - יהיה רע. למה? כי קורונה. כי לא כותבים בשנת 1943 מאמרים על חשיבות האינטרקציה הבית ספרית בין מורה לתלמידים. לא כי זה לא חשוב, אלא כי יש להוריד ראש ולכוון למטרה אחת - סיום המלחמה.... אנשים מתלוננים על כך שרע להם כלכלית. אז נכון - תשלימו עם זה. ב-1943 רע כלכלית. תורידו את הראש עד כמה שניתן ותנסו לשרוד. על תנסו לכפות צעדים למחצה. צעדים למחצה רק מעריכים את הסבל ועוד יותר קוברים את הכלכלה. אל תבזבזו את האנרגיה בפניקה סתם.
דעה במלואה למטה.
Ниже есть продолжение.
אני חושב שהסכנה העיקרית בהתמודדות מול הקורונה היום - אשר מקשה על אותה ההתמודדות ותחריף את הבעיות לאחר שהקורונה תיסוג - היא הקושי של הציבור (קושי שאופייני לא רק לישראלים אבל אולי יותר לישראלים מאחרים) לתפוס שמדובר במצב חירום של ממש ולשנות את התפיסה וההתנהגות בהתאם. במקום זאת, אנחנו רואים התנהגות - מכל צד - שמתעלמת מהחירום ומנסה לשמור על הנוחיות, על האינטרסים הספציפיים, לתפוס עד כמה שיותר הנחות, כאילו הקורונה לא קיימת.
במצב חירום ההתנהגות המועילה ביותר היא להוריד ראש, להסיט את הדם מהאיברים הלא-חיוניים ולהבטיח רק את הפעילויות החיוניות - על מנת לעבור את תקופת הזעם במינימום נזק. זאת אומרת להשלים מראש עם זה שבמצב רע ולא להיאבק עם הגל.
אך כל המגזרם וחסידיהם פועלים הפוך. למשל, היום בהארץ התפרסם המאמר של פרופ' שלמה אבינרי - הוגה מוערך וחשוב. אבינרי דיבר על החשיבות של אינטרקציה אישית בחינוך בית ספרי עם הרמיזה לחשיבות של אפשרות של פתיחת כיתות. מבחינת הטיעונים הכל נכון במאמר זה - אבל כל הדבר הנכון הזה לא רלוונטי. נכון - החינוך המקוון הוא רע. והחינוך שהילדים יזכו לו בשנה הקרובה - ואולי יותר - יהיה רע. למה? כי קורונה. כי לא כותבים בשנת 1943 מאמרים על חשיבות האינטרקציה הבית ספרית בין מורה לתלמידים. לא כי זה לא חשוב, אלא כי יש להוריד ראש ולכוון למטרה אחת - סיום המלחמה.
האוניברסיטאות באובססיביות מנסות להכריח סטודנטים להגיע לבחינות, או לבוא להוראה היברידית בקמפוס. מדוע? כי ההוראה בזום פחות אפקטיבית. כי בבחינות הסטודנטים ירמו. אז נכון - בשנה הקרובה הסטודנטים ירמו. בשנה הקרובה הסטודנטים לא יזכו לחינוך מיטבי. למה? כי קורונה. כי לא מנסים להכריח סטודנטים לבוא לאוניברסיטאות בשנת 1943, ולא מתלוננים כי הם מרמים. פשוט תשלימו עם זה.
או - בעיתונאת מפרסמים כתבות - האבטלה עלתה ל-20%. זה שקר. מה שנקרא "אבטלה" זה נתון טכני של לשכת האבטלה. זה לא נתון שמעיד על המצב הכלכלי הבסיסי. אם הקורונה תיעלם מחר, גם "האבטלה" הזאת תיעלם מחר. אנשים מתלוננים על כך שרע להם כלכלית. אז נכון - תשלימו עם זה. ב-1943 רע כלכלית. תורידו את הראש עד כמה שניתן ותנסו לשרוד. על תנסו לכפות צעדים למחצה. צעדים למחצה רק מעריכים את הסבל ועוד יותר קוברים את הכלכלה. אל תבזבזו את האנרגיה בפניקה סתם.
לדתיים חשוב להתפלל במניין. לא, רבותי - הקדוש ברוך הוא הגדיר את התקופה כמצב חירום. הוא מבקש מכם להתפלל ביחידות. עניין של פיקוח נפש. למה? כי קורונה. נכון - יש סיכוי נמוך יותר להדבק במניין באוויר הפתוח. רגע - ואם היו אומרים לכם שיש לכם אוטו שבור שהסיכוי שתמותו בתאונה הוא לא כמו שחשבתם 50% אלא 10%, הייתם מעלים בדעתכם להשתמש באוטו הזה רק משום שהסיכון הוא נמוך מהסיכון המרבי?
מסיבות חברים. אולי אנשים לא יאמינו לי, אבל בקיץ הזה (הזה!) קיבלתי מחברים הזמנת יום הולדת שהיו אמורים להתכנס שם כ-30 אנשים. תגידו - התחרפנתם? לא מסוגלים לחגוג יום הולדת בסביבה של 5 אנשים? למה? כי קורונה. כי ב-1943 כנראה לא הייתם עושים חגיגות יום הולדת המוניות. קיבלתי הזמנה להגיע לחגיגת ראש השנה שגם שם היו נוכחים קצת יותר מדי אנשים. אלה הזמנות שבתקופה הזאת חברים טובים צריכים לקבל? זה כבוד לחברים?
אותו דבר - מצעדי גוואה - בשנה הבאה רק מצעדי גאווה וירטואליים! האמת שהייתי בטוח שזה מה שיקרה בקיץ שעבר, ולא יכולתי להאמין למראה עיני שאשכרה אנשים ממש אגרנו אותם פיסית והתפארו שהם נכחו שם! למה? כי קורונה.
בקיצור - אנחנו לא יודעים מתי הקורונה תסתיים. גם ב-1943 האנשים לא ידעו מתי המלחמה תסתיים. אבל אנחנו בתקופה מסוכנת שיש בה הרבה חוסר ודאות. לאורח החיים שלנו יש מספיק שומן על מנת להצטמצם לתקופה ממושכת מספיק ולקוות שעד אז המגיפה תסתיים. לא צריך להתגרות בגורל. לא צריך להתלונן ולקטר. צריך להתכנס ולעשות רק את מה שהכרחי - ולוותר על דברים שאפשר לוותר עליהם - כמו חינוך איכותי, כמו איכות החיים, כמו מסיבות המוניות, כמו מניינים. (על ההפגנות אני אפילו לא מדבר כי לפחות אלה מתוך פוקדי ההפגנות שאיתם דיברתי מודעים לכך שאנשים נדבקים שם - וכאשר שוללים זאת בפומבי הם פשוט אינם אומרים את מה שהם בעצמם חושבים ויודעים - אז חבל לנסות ולשכנע אותם.)
נ.ב. - אומרים - אבל אם נחיה לפי כללי מצב חירום נמשיך לחיות כך גם אחר כך. לא - ההיפך הוא הנכון. ברגע שמודעים החיים במצב חירום, ברגע שמצב החירום מסתיים חוזרים לגרה, משתחררים ממצב החירום. אנשים באירופה אחרי המלחמה לא המשיכו לחיות לפי הרגלי המלחמה אלא דווקא פיצו את עצמם בהתנהגות הפוכה. דווקא כשלא מודעים בחיים במצב חירום ומנסים לדמיין שזו שגרה של מצב רגיל יש סכנה שאורח החיים הזה יימשך.
https://www.facebook.com/efraim.podoksik/posts/10157116417955672