...
הרמטכ"ל דאז רא"ל גבי אשכנזי, שנכנס לתפקידו בפברואר 2007, לאחר מלחמת לבנון השנייה, על רקע התפטרותו מהתפקיד של דן חלוץ, כשברקע מסקנות ועדת וינוגרד. "במסגרת הכנותיי לתפקיד קיבלתי סקירות מאמ"ן, משב"כ ומהמוסד", הוא מספר. "בהערכות המודיעין התעוררו חשדות לגבי עיסוק של סוריה בגרעין, אך לא היו הוכחות. ובעבודת מודיעין יש המון חשדות. הגרעין הסורי לא היה דבר שייחסו לו חשיבות".
...
לפני כמה שנים אמר לי שבתי שביט, שהיה ראש המוסד בשנות ה־90, כי בישראל ידעו על מסעותיו של ד"ר חאן במזרח התיכון, שבהם הציע למדינות אחדות את שירותיו ואת הידע שלו לייצור נשק גרעיני. "ידענו על נסיעותיו, אך לא הבנו את המשמעות שלהן", הודה שביט. "אם היינו מבינים, הייתי ממליץ על מבצע חיסולו. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שחיסול של אדם היה יכול להיות מהלך משנה היסטוריה".
הודעתו המפתיעה של קדאפי כי ארצו מפתחת נשק גרעיני באה לאחר משא ומתן חשאי שניהל עם נציגי הסי־איי־אי של ארצות הברית וה־
MI6
הבריטי. אמ"ן והמוסד גם יחד הוכו בתדהמה. לא היה להם שמץ של מושג על המשא ומתן החשאי ועל כוונתו של שליט לוב, והם למדו עליה מהתקשורת. זו הייתה הפתעה כפולה; התברר כי אף שלוב הייתה יעד ברמה כזו או אחרת של המודיעין הישראלי, הוא לא ידע דבר וחצי דבר עד כמה מפותחת הייתה תוכנית הגרעין שלה.
האכזבה השנייה הייתה שהסי־איי־אי, שנחשב לבעל ברית של המוסד, לא בטח בידידתו והסתיר ממנה את המהלכים לפירוק לוב מנשקה הגרעיני. הסיבה לכך הייתה דברים שאמר ב־2001 ראש הממשלה אריאל שרון כשגילה שלוב עושה מאמצים לפתח נשק גרעיני. המידע על כך הגיע מהסי־איי־אי, שכעס על הפטפטנות של שרון והחליט להעניש את ישראל ולמדר אותה.
היעדר המידע על לוב הוביל כבר אז לחילופי האשמות בין שני הארגונים בשאלה מי אחראי לכך. האמת היא ששניהם. "אין ספק שהמקרה הלובי היה קטליזטור שהביא אותנו לבדוק את עצמנו בכל הקשור לנב"ק", מאשר תא"ל אלי בן־מאיר, שב־2016 פרש מתפקידו כראש חטיבת המחקר באמ"ן והוחלף בידי דרור שלום. בן־מאיר שימש ב־2005 ראש הזירה הטכנית בחטיבת המחקר ואחד מקציני המודיעין המובילים של מבצע "מחוץ לקופסה".
על רקע זה, באמ"ן ובמוסד שאלו את עצמם - אם לא ידענו על הפעילות של חאן בלוב, מה עוד איננו יודעים? בעקבות כך, מאז 2004 הוחלט לבדוק כל פיסת מידע שנאספה ונאגרה בעשור שקדם במאגרי המידע של המוסד ואמ"ן, בקשר למעשיו, לשיחותיו ולמסעותיו של ד"ר חאן במזרח התיכון. באותה בדיקה התברר לחוקרים כי בין היתר ביקר חאן בערב הסעודית, במצרים ובסוריה. ההערכה גרסה כי מכיוון שסעודיה ומצרים הן מדינות ידידותיות לארצות הברית, לא ימהרו שליטיהן להיענות להצעותיו של ד"ר חאן לרכוש ממנו ידע וטכנולוגיה גרעיניים. ואכן הנחה זו הייתה נכונה.
בשני הארגונים הוחלט אפוא להתרכז בסוריה, שתחת בשאר אסד, שעלה לשלטון כברירת מחדל משפחתית בשנת 2000 לאחר מות אביו חאפז. הוא הצטייר כבעל אישיות גבולית, חסרת ניסיון, שעלול היה להתפתות למעשים פזיזים או הרפתקניים. כך לדוגמה, הוא האיץ את שיתוף הפעולה של ארצו עם איראן וחיזבאללה. אבל מהר מאוד השתנתה עליו הדעה בחטיבת המחקר, שבראשו עמד תא"ל יוסי בידץ. "לא זלזלנו באסד", מציין תא"ל שלום. "לא נשענו על קונספציה כאילו אסד לא ילך על נשק גרעיני. התחלנו להבין שיש דברים בגו. החלו להגיע פיסות מידע וגילינו סימנים מחשידים, אפילו אם הם היו פשוטים כמו תנועת אנשים וכלי רכב, עגינת ספינות אספקת מזון, ואפילו חשדנו במיקום אפשרי לפעילות הגרעינית".
אבל עדיין, הנושאים המרכזיים שהעסיקו באותה תקופה את המודיעין הישראלי היו איראן וחיזבאללה. "הייתי צריך להסביר לאנשי מדוע למרות זאת אני מתעקש לעסוק גם בסוריה", מספר תא"ל אלי בן־מאיר. מה עוד שבקיץ 2006 הקשב הישראלי הופרע עוד יותר בגלל מלחמת לבנון השנייה. גם הדרג המדיני וגם הצבאי־מודיעיני היו טרודים בהדיפת הביקורת על תפקודם במלחמה, והמתינו בציפייה דרוכה ובחשש למסקנות ועדת החקירה בראשות השופט אליהו וינוגרד.
"כל אותו זמן המשיכו הידיעות לזרום", מוסיף תא"ל בן־מאיר. "היו צילומי לוויין, ודף הידיעות על פעילות חריגה בסוריה הלך והצטבר". אבל למרות זאת המשיך המודיעין הישראלי לגשש באפלה.
על סמך הממצאים המדאיגים הראשונים, פנה המוסד לסי־איי־אי ולארגוני ביון ידידותיים אחרים, ובירר אם הם יודעים משהו על כוונות הגרעין של סוריה. כולם השיבו בשלילה. המודיעין הישראלי הבין שאין לו לסמוך, אלא על עצמו. אבל הכישלון המודיעיני לא היה רק נחלת ישראל. גם המעצמה הגדולה ביותר בעולם לא ידעה, לא רק על מה שהתרחש בסוריה. אפשר לתת אולי למודיעין האמריקאי ליהנות מן הספק, שכן סוריה לא הייתה יעד מרכזי לאיסוף מידע מצד ארצות הברית.
"אבל מה לגבי צפון קוריאה?", שואל פרדו. "איפה היו האמריקאים? צפון קוריאה היא יעד חשוב ביותר עבורם. ובכלל לא ברור אם אסד ניהל את הפרויקט הגרעיני או שמא היו אלה הצפון־קוריאנים". בשיחה עמי אמר פרדו כי "יש לו אפילו ספקות אם הפלוטוניום, שהיה מיוצר בכור, היה נשאר בסוריה ואולי היה בכלל עובר לצפון קוריאה. זה כישלון מהדהד של האמריקאים".
ראש המוסד דגן והרמטכ"ל אשכנזי פנו אל ראש הממשלה שרון בבקשה להגביר את מאמצי איסוף המודיעין על תוכנית הגרעין של סוריה. שרון נענה לבקשה והורה להקצות לכך תקציב מיוחד. גם מחליפו, אולמרט, המשיך בקו זה והעניק את כל המשאבים הדרושים לשם איסוף המידע.
"לזכותו של מאיר דגן ייאמר שהוא נתן הנחיה ברורה להמשיך במאמצים לחפש מידע על הגרעין הסורי", מדגיש בן ברק. "ההנחיה שלו הייתה שעד שאין הוכחה פוזיטיבית שאין להם תוכנית גרעין צבאית, ממשיכים לחפש. מאיר ראוי בעניין זה לצל"ש. הוא קבע חד־משמעית שלא עוזבים את הנושא, אלא אם יודעים בוודאות: כן או לא".
צוותים של אמ"ן והמוסד קבעו תוכנית עבודה, שתחמה את החלוקה ביניהם וקבעה באילו יעדים – אנשים ואתרים – יש להתמקד. אמ"ן פעל בעיקר באמצעות יחידת 8200 שהאזינה, יירטה תשדורות ופענחה אותן. כמו כן, לפי הפרסומים, הושם דגש מיוחד על הניסיון למעקב אחר אסד, אחר יועצו המיוחד והמתאם של המיזם הסודי, גנרל מוחמד סולימאן (שפחות מחצי שנה לאחר השמדת הכור חוסל בביתו בלטקיה בירי צלפים, שמיוחס לישראל), ואחר ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של סוריה, איברהים עותמאן, שהיה אחד היעדים המרכזיים של מאמצי האיסוף. סולימאן ועותמאן היו זהירים ביותר. אך כל מה שמודיעין זקוק לו הוא מעידה אחת קטנה או מזל. "אנחנו חיים מטעויות אנוש", מדגיש בן ברק.
ישראל מעולם לא לקחה אחריות על פעילות המוסד בווינה, וכל מה שמתפרסם מבוסס על מאמר ב"ניו יורקר". לפי אותו פרסום, הרבה עותמאן לצאת לנסיעות לאירופה, ובמיוחד לווינה, לדיונים במטה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). לפי פרסום זר, לוחמי המוסד פרצו לחדרו במלון בלונדון, ואילו לפי גרסה אחרת לחדרו בווינה. לפי אותם פרסומים, בחדירות אלה במרץ 2007 הושג מידע רב ערך שנמצא במכשיר הדיגיטלי של עותמאן.
משחזרו אנשי המוסד לישראל, הם העבירו את החומר שהעתיקו למעבדה. אבל בגלל ניסיון העבר והתחושה שאולי גם הפעם המבצע לא יניב תוצאות, לא הייתה תחושה של בהילות. פענוח המידע נמשך כמה ימים. "ואז יום אחד נכנס אלי ראש הקמ"נים שלי", מוסיף רם בן ברק, "ואמר לי בהתרגשות: תראה מה מצאנו".
התברר כי מדובר היה באוצר בלום של מידע. בין השאר היו בו עשרות צילומים מתוך אולמות המבנה, על הציוד שבו, וכן תמונות של מדענים סורים בחברת מדעני גרעין מצפון קוריאה. אלה העידו בבירור שהמבנה אינו משמש כמתקן להעשרת אורניום, אלא שמדובר בכור גרעיני להפקת פלוטוניום. צילומי לוויין הריגול "אופק", שכבר היו בנמצא, עם הצילומים מתוך הבניין, הובילו למסקנה שסוריה בונה בדיר א־זור, במזרח המדינה, כ־145 קילומטרים מגבול עיראק, כור גרעיני. הוא דמה מאוד לכור הגרעיני של צפון קוריאה ביונגביון, שבו היא מפיקה פלוטוניום לפצצות הגרעין שלה. מדוע היו בחזקתו של עותמאן הצילומים? הוא כנראה העלה אותם למכשיר הדיגיטלי שלו בטעות. איך אמר בן ברק: המודיעין נבנה מטעויות וחולשות אנוש.
להצדקת כישלונם ולהגנתם יכולים אנשי המודיעין הישראלי – ובעיקר אמ"ן – לטעון טענה אחת חשובה. תוכנית הגרעין הסורית הייתה מאוד ממודרת. רק קומץ בכירים בסוריה, ובהם סולימאן ועותמאן, ידעו על קיומה. עד היום ההערכה במודיעין הישראלי היא שאיראן, כבר אז בעלת ברית חשובה של הנשיא אסד, לא ידעה על כך.
הצפון־קוריאנים והסורים בנו מבנה גדול, שאורכו 40 מטרים וגובהו 20 מטרים, שחלקים ממנו היו במעבה האדמה, והוא הוסווה כמיזם חקלאי, לא הרחק מנהר הפרת. בתוך המבנה הוקם הכור הגרעיני על מחלקותיו השונות. מצילומי לוויין או צילומי מטוסים לא היה ניתן לגלות את מה שהוסתר במבנה, שנראה תמים לחלוטין. כדי לחזק את הרושם כי מדובר בפרויקט אזרחי, לא הוצבו במקום סוללות נגד מטוסים ולא נראו בו לובשי מדים. כל התנועה אל האתר וממנו הייתה של כלי רכב אזרחיים. במודיעין קראו למעורבים במיזם הסורי "צבא הצללים".
דגן לא שיתף במידע שהשיגו לוחמיו את הרמטכ"ל, ומיהר עם ראש אגף המודיעין שלו, אמנון סופרין, להיפגש עם ראש הממשלה אולמרט. ימים אחדים לאחר מכן, כשאשכנזי נפגש עם דגן, הוא שאל אותו: "אתה מנסה למדר אותי?". דגן התנצל, ואשכנזי קיבל את ההתנצלות.
פענוח התמונות הוביל את אנשי המחקר של קהילת המודיעין ואת המומחים של הוועדה לאנרגיה אטומית (וא"א) שהשתתפו בדיונים להגיע לעוד מסקנה חד־משמעית: סוריה נמצאת במרחק של חודשים מהשלמת בנייתו של הכור ומהרגע שבו יהפוך ל"חם", כלומר יוכנס אליו חומר רדיואקטיבי. הערכה זו התחזקה גם משום שבתצלומי לוויין נחשפו תחנת שאיבה וקו של צינורות מים מנהר הפרת אל המבנה. המים נועדו למערכת הקירור של הכור, שבנייתה היא השלב האחרון לפני שהכור נכנס לפעולה.
כששמע אולמרט בפגישה את הממצאים שדגן הציג בפניו, הרצינו פניו והוא שאל: "מה אנחנו הולכים לעשות בקשר לזה?" לדגן לא הייתה תשובה, וגם אם היו לו רעיונות והצעות, הוא לא רצה לשלוף מהמותן. זה גם לא היה הפורום המתאים שבו מתקבלות החלטות כאלה. את התשובה לשאלה היה צריך לספק בעיקר הרמטכ"ל.
"לא הייתי מוכן במרץ 2007 למצב כה מתקדם שבו נדרשות להתקבל החלטות דרמטיות", מודה אשכנזי. "זה הגיע מבחינתי ברגע לא נוח. אני רמטכ"ל חדש. צה"ל היה פגוע לאחר המלחמה בלבנון ודוח וינוגרד. היו פערים וליקויים, והיה צורך למלא את המחסנים הריקים. תפקידי היה לשקם את הצבא, לאמנו ולהחזירו לכשירות, וכל זה כשברקע יש ירי רקטות על שדרות והדרום. ולא רק זאת, היה גם חוסר אמון של הציבור בצבא ותחושה שהעורף חשוף".
אבל מהר מאוד אשכנזי הגיע למסקנה כי "צריך להרוג את הכור באופן שלא תהיה מלחמה ולהכין את העורף אם היא בכל זאת תפרוץ". בקיצור למנוע מלחמה כוללת עם סוריה. מאותו רגע שהגיעה "ידיעת הזהב", ההובלה והאחריות למשימה הוטלו על צה"ל. במערכת הביטחון הורכבה קבוצה מצומצמת של מומחים של צה"ל, המוסד, הוועדה לאנרגיה אטומית ושירות הביטחון הכללי (אף שנגיעתו לסוגיה היא הקטנה ביותר): כולם בעלי ידע וזיקה בתחומי הגרעין, המבצעים המיוחדים, המודיעין וחיל האוויר.
...