Thursday, October 17, 2019

עושים היסטוריה 287-289: 'אבירי לב' – צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים (Hebrew)

mp3חלק א'
mp3 חלק ב'
UPDATE 24-10-2019:
mp3 חלק ג'
END OF UPDATE

"גשר הגלילים", פרי פיתוחם של דוד לסקוב, ממציא מוכשר, ואלוף ישראל 'טליק' טל, סגן הרמטכ"ל, היה אמור להיות הנשק הסודי של צה"ל לשם צליחת תעלת סואץ במלחמה. איש לא האמין שגם הצבא המצרי, שהובס במלחמת ששת הימים, יוכל להוציא לפועל מבצע צליחה מורכב שכזה בכוחות עצמו. ובכל זאת, זה בדיוק מה שהתרחש ביום שבת, השישה באוקטובר, 1973.
...
אחרי מתקפת נגד כושלת של המצרים, צה"ל יוצא סוף סוף למבצע "אבירי לב" – צליחת התעלה וכיתור הארמיות המצריות. אבל דווקא אז, ברגע האמת, גשר הגלילים נקרע במהלך הגרירה – ומשאיר את הצנחנים שכבר חצו את התעלה ללא הגנת שיריון. מפקד גדוד ה'תמסחים', גרוטאות מימי מלחמת העולם השניה, מבין שעכשיו הכל תלוי בו.


יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.

ביוני 1967, כשנסתיימה מלחמת ששת הימים, התעורר צה"ל למציאות חדשה. חצי האי סיני היה כעת בידינו, ובינינו ובין המצרים הפרידה תעלת סואץ: תעלה מים מלאכותית ברוחב של כמאה ושמונים מטרים שחיברה בין הים התיכון והים האדום. המציאות הגיאוגרפית החדשה הזו הציבה אתגר חדש בפני מפקדי הצבא.

דוקטרינת הלוחמה הישראלית, זו שנוסחה עוד בימי דוד בן גוריון ולא השתנתה עד ימינו, קובעת כי בכל מלחמה מטרתה של ישראל היא להעביר את הלחימה אל שטח האויב. במקרה של מלחמה נגד מצרים, המשמעות היא צליחה של תעלת סואץ עם כוח צבאי בסדר גודל של לפחות אוגדה משוריינת אחת, אם לא יותר.

"צליחת סער", צליחה מבצעית של נהר – או במקרה שלנו, תעלה מלאכותית רחבת ידיים – תוך כדי קרב, היא מבין המבצעים הצבאיים המורכבים והקשים ביותר לביצוע. היא דורשת הפעלה של ציוד מיוחד – סירות, דוברות, גשרים וכדומה. היא דורשת תכנון מדוקדק שתלוי בהמון גורמים, החל מרוחב התעלה בנקודה מסוימת, עומקה, מהירות הזרימה שלה, דרכי הגישה לגדה וההגנות שהציב האויב. בזמן הצליחה עצמה הכוח הצולח פגיע מאד: הוא מרוכז כולו בנקודה אחת או במספר נקודות צליחה, ואינו מסוגל להילחם ולהגן על עצמו – ולכן הצליחה חייבת להיות מנוהלת בזמן אמת באופן מופתי, כדי שלא יהיו עיכובים ותקלות. אנחנו מדברים על עשרות אלפי חיילים, מאות טנקים ועוד כמה מאות או אפילו אלפי כלי רכב אחרים מסוגים שונים – מנגמ"שים ועד משאיות אספקה. את כל אלה צריך להעביר מעל תעלה ברוחב של פחות או יותר פי ארבע מהרוחב של נתיבי איילון. זה צריך להיות בלילה, בהאפלה מוחלטת – וכמובן שהמצרים בצד השני לא יישבו בחיבוק ידיים: הם ינסו למנוע את הצליחה בכל מחיר, ויפגיזו את נקודת הצליחה עם כל מה שיש להם.

מדובר על אתגר הנדסי ומבצעי אדיר, שצה"ל מעולם לא נדרש לעמוד בו. עד אותו הרגע, מכשול המים הגדול ביותר שאותו נאלץ צה"ל לצלוח תחת אש היה נהר הירדן – אבל להשוות בין צליחת הירדן וצליחת תעלת סואץ זה קצת כמו להגיד ששופרסל היא מתחרה רצינית של אמזון. והכי גרוע: מחיר הכישלון בצליחת סער הוא כבד מאד. הלוחמים הראשונים שיצלחו את תעלת סואץ יהיו בנחיתות מספרית אדירה כנגד הכוחות המצרים המגנים, ואם שאר הכוחות יתעכבו בצליחה מסיבה כלשהי, המצרים יכתשו אותם ללא רחמים. הכוחות האמריקנים במלחמת העולם השניה למדו את הלקח הזה על בשרם בקרב מפורסם בשם 'הקרב על נהר הראפידו', בחזית האיטלקית, שבו צליחה כושלת ומבולגנת הותירה כמה אלפי חיילים אמריקנים להתמודד בכוחות עצמם נגד כוחות גרמנים עדיפים בהרבה. המפלה עלתה לאמריקנים בלמעלה מאלף ושלוש מאות הרוגים ושמונה מאות שבויים. ספק אם צה"ל מסוגל לספוג כמות כזו של אבידות בקרב בודד.

כשלוקחים בחשבון את כל השיקולים והאתגרים שכרגע תיארתי בפניכם, אפשר להבין מדוע כתב אל"ם שאול נגר, העורך הראשי של הבטאון יד-לשריון, את הדברים הבאים:

"כאשר עלתה לראשונה המחשבה, בסוף שנות השישים […] שצה"ל עשוי להידרש לצלוח את תעלת סואץ במהלך מלחמתי, זה נשמע כאילו הוא נדרש להגיע לירח עם אוגדה משוריינת."
דוברות היוניפלוט

אבל צבא הוא צבא ומלחמה היא מלחמה – ופתרון צריך למצוא. סירות גומי, כמו אלה שהפעיל חיל הים, יכולות להעביר כמה מאות חיילים על ציודם האישי בקלות יחסית – אבל מה עושים עם הטנקים, הנגמ"שים והמשאיות? איך מעבירים טונות של של פלדה מצד אחד של התעלה לצד השני? את הבעיה הזו החריפה העובדה שציוד צליחה נחשב לציוד התקפי, ומדינות רבות בעולם – וביניהן גם ארצות הברית – סירבו למכור לישראל נשק התקפי. בשלהי שנות השישים נשלחו נציגי משרד הביטחון וחיל ההנדסה למצוא פתרונות יצירתיים לבעיית צליחת תעלת סואץ.

אחד הפתרונות האלה היה מצוף גדול בשם 'יוניפלוט'. צה"ל רכש מצופי יוניפלוט ממפעל אזרחי בבריטניה, ובחיל ההנדסה חיברו שניים עשר מצופים כאלה ויצרו מהם דוברה גדולה, שהייתה מסוגלת לשאת עליה טנק ולהשיט אותו על תעלת סואץ. אם מחברים שמונֶה דוברות כאלה זו לזו – ניתן היה ליצור גשר לרוחב התעלה, עליו יכולים טנקים לעבור בנסיעה.

דוברות היוניפלוט עשו את העבודה, אבל היו להן שני חסרונות גדולים שאיימו להפוך אותן לחסרות תועלת בזמן מלחמה. החיסרון הראשון היה הגודל העצום שלהן: כל דוברה הייתה באורך של שמונִה עשרה מטרים ורוחב של עשרה מטרים, שזה כמו שלושה אוטובוסים ארוכים במיוחד זה לצד זה. את המפלצות האלה, ששקלו כמה עשרות טונות כל אחת, היה צריך לגרור באמצעות טנקים מהמחסנים אל החזית תוך כדי לחימה, אבל אפילו הטנקים התקשו להתמודד עם האתגר הזה: הדוברות היו כל כך כבדות עד שווי הגרירה של הטנקים הגוררים היו נקרעים מדי פעם.

החיסרון השני, והמשמעותי יותר, היה שחיבור הדוברות זו לזו בתוך המים כדי ליצור מהן גשר אחד רציף היה עניין קשה, מסובך ומסוכן מאד. היה צריך להצמיד את הדוברות הענקיות האלה זו לזו במים, ואז לחבר אותן עם פינים מיוחדים – אתגר הנדסי לא פשוט גם בימי שלום, ועל אחת כמה וכמה תחת אש. בקיצור, הדוברות היו פיתרון מסויים לבעיית הצליחה – אבל לא פתרון מוצלח במיוחד, ובצה"ל המשיכו לחפש פתרון טוב יותר.
התמחסים

בסוף שנות השישים שמעו אנשי משרד הביטחון שהצבא הגרמני מוכר כלי רכב אמפיביים בשם "ז'ילוואה", מעודפי מלחמת העולם השניה. הז'ילוואה היה סוג של דוברה, שבניגוד לדוברות היוניפלוט ניחנה גם ביכולת נסיעה עצמית: היו לה גלגלים ענקיים לנסיעה ביבשה, ומדחף שאיפשר לה לשוט במים. מצופים מתנפחים בדפנות הרכב איפשרו לו לצוף – ואם מחברים שלושה ז'ילוואה אחד לשני, הם מסוגלים להעביר על גבם טנק במשקל שישים טון.

על פניו. נשמע לא רע! אבל אם יצא לכם לקנות פעם ר כב משומש, אני חושב שאתם כבר יודעים שלפעמים הקשר בין מה שכתוב במודעה ומה שקיים במציאות הוא די רופף, בלשון המעטה – וזה גם היה המקרה כאן. כשהגיעו נציגי משרד הביטחון לראות את הז'ילואות, הם גילו שמדובר בגרוטאות. ולא במובן הפיגורטיבי: כלי הרכב העתיקים היו זרוקים, חלודים ומעוכים, באיזה יער בגרמניה, ונאט"ו כבר תיכננה להשתמש בהם כמטרות מטווח עבור הטנקים שלה. לכולם היה ברור שאם זורקים את כלי הרכב האלה למים כמו שהם, הם יצללו לקרקעית כמו צפלין מעופרת.

אבל לצה"ל, כאמור, לא היו הרבה ברירות – ומשרד הביטחון החליט לרכוש שישים ושתיים גרוטאות כאלה ולנסות להשמיש אותן. המשימה הזו הוטלה על מפעל "מרכבים", שכבר אז היה בעל ניסיון עשיר בהרכבה ותיקון של משאיות ואוטובוסים. אבל המצב הפיזי של ה'תמסחים' – השם הצה"לי שניתן לז'ילואות – היה כל כך ירוד עד שרבים בצה"ל פיקפקו באפשרות שמרכבים יצליחו לעמוד במשימה.

וגם אם יצליחו במרכבים בדרך נס להציל כמה מהגרוטאות האלה, עדיין היו לתמסחים שתי חולשות גדולות. הראשונה הייתה המצופים שלהם, שהיו מלאים באוויר. כל כדור טועה או רסיס של פגז ינקבו את המצופים בקלות ויטביעו את התמסח יחד עם הטנק שהוא נושא עליו. החולשה השניה הייתה שבניגוד לדוברות היוניפלוט, אי אפשר היה לחבר את התמסחים זה לזה כדי ליצור גשר אחד רציף. כל שישה תמסחים יכולים להעביר רק שני טנקים בבת אחת, ומכאן שהעברת אוגדה שלמה – מאות טנקים, עשרות אלפי חיילים – תיקח הרבה יותר מדי זמן בכל קנה מידה. גם התמסחים, אם כן, היו פתרון – אבל לא פיתרון טוב מספיק. בצה"ל גירדו את הראש בניסיון למצוא פתרון מוצלח יותר לצליחת התעלה.
דוד לסקוב ופרדו רז

פרדו רז – לימים, אלוף-משנה במילואים פרדו רז – לא תכנן לעצמו קריירה צבאית. הוא בטח ובטח לא תכנן להיות מעורב באחד המבצעים ההנדסיים המורכבים ביותר בהיסטוריה של צה"ל. הימים היו ימי מלחמת ההתשה, ופרדו תכנן לסיים את שירותו כמפקד פלוגה בחיל ההנדסה ולצאת לאזרחות, כמו כולם. את התפנית בעלילה סיפקה אבן בקוטר של כעשרים ס"מ בערך.

"[פרדו] אנחנו היינו בתרגיל של חפירת עמדות והיינו צריכים לפוצץ סלעים. אז היינו קודחים חור בתוך הסלע, מכניסים חומר נפץ, והחומר נפץ היה מתפוצץ בפנים ויוצר עמדה. אני זה שהפעלתי את המטען, והתרחקתי 200 מטר, וכנראה התרחקתי 10 מטר פחות מדי, ומתוך הפיצוץ הזה עפה אבן ענקית בקוטר של 20 ס"מ. עפה אליי ואני רואה אותה מתקרבת אלי והתחלתי להתרחק, בגלל שהתרחקתי לא פגע לי בראש אלא פגע לי ברגל."

חיצונית, הרגל הפגועה נראתה שלמה ואפילו דם לא ירד ממנה. רק כשהגיע פרדו לבית החולים והחובש שליווה אותו ניסה להוריד את נעליו, התבררה חומרתה האמיתית של הפציעה.

"[פרדו] והאחות אמרה לו 'תשמע אנחנו צריכים לעשות לו צילום רנטגן, בוא תוריד לו את הנעל.' אז הוא התחיל להוריד לי את הנעל הגבוהה שאז לבשתי, כמעט הוריד לי את הרגל כיוון שהרגל הייתה תפוסה רק בעור, עצמות לא היו. אז כנראה שנתתי צווחה ובאה האחות, גזרה לי את הנעל, עשו לי צילום, ואז היא אומרת לי 'תשמע, הגיע אורתופד, אתה עכשיו אנחנו מרדימים אותך. ואני נרדמתי […] והתעוררתי למחרת עם גבס עד סוף הרגל."

בפני פרדו עמדו חודשים ארוכים של שיקום, ובצבא החליטו שבמקום לשחרר אותו – ישלחו אותו ללמוד בטכניון. כשהבין פרדו שהוא עומד לבלות עוד הרבה זמן בצבא, החליט למצוא לעצמו יחידה שבה ייהנה משירות משמעותי ומאתגר. הוא ידע בדיוק באיזו יחידה ימצא את מבוקשו: יפת"ח, ראשי תיבות של 'יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה.'

"[פרדו] ביפת"ח פותחו הרבה דברים… הרבה דברים הם ידועים. קודם כל הרבה אמצעים לפריצת שדות מוקשים, מי שהיה באותה תקופה וגם אחר כך שירת… קוראים לזה צפע שריון, איזה טיל שסחב איתו נקניק ארוך של חומרי נפץ שנפל על שדה המוקשים, התפוצץ ויצר שביל מעבר לטנקים. היו טילים… היום הם נראים כמובן פרימיטיביים, אבל טילים ל3-4 קילומטר נקראו זאבים. כל מיני מטענים מיוחדים, כל מיני אמצעים מיוחדים לסיירת מטכ"ל, והייתה יחידה מאוד מעניינת."

מי שהקים את יפת"ח ועמד בראשה היה מהנדס וממציא מוכשר באופן יוצא דופן בשם דוד לסקוב.

"[פרדו] [לסקוב] נולד ב1903 ברוסיה, איכשהו הצליח דרך סין בגיל 25 להגיע לארץ, קיבל חינוך מאוד ציוני, אחרי שהשתתף במלחה"ע ה2 עם הבריגדות הבריטיות חזר לארץ, למד בטכניון ועם פרוץ מלחמת השחרור התגייס לצה"ל, והייתה לו נטייה מאוד רצינית של המצאות, והמפקדים שלו בצה"ל הכירו ביכולות שלו והקימו לו יחידת פיתוח שבהתחלה נקראה יחידת לסקוב אחרי זה נקראה יפת"ח, ואפשרו לו למעשה לפתח כל מה שהוא רצה, וגם במבט מאחרי הרבה שנים כמו היום אני חושב שזו היה החלטה נכונה לאפשר לאיש כזה ממציא ומוכשר להתפרע."

לסקוב אחראי לעשרות פיתוחים טכנולוגיים ששימשו את צה"ל בכל המלחמות, וזכה בלא פחות משלושה פרסי ביטחון ישראל על פועלו. הנה סיפור שידגים את דרך החשיבה הבלתי שגרתית של לסקוב.

"[פרדו] אחד הדברים שהוא פיתח זה היה מטען ל' נקרא. ל' על שם לסקוב. כך קראו לזה וזה היה… שמו את זה על… אז ירושלים עוד הייתה חצויה לפני ששת הימים, שמו את זה על הגבול בין ירושלים המזרחית והמערבית, וזה היה צריך לפוצץ את העמדות הירדניות עם פתיחת המלחמה. אבל לא ידענו איפה בדיוק העמדות נמצאות, אז הוא אמר 'תראו, אנחנו נעלה על איזה גג, נביא איזה בחורה, הוא לא רצה להגיד 'סקסית', אז הוא אמר נביא בחורה מאוד נשית, וצייר עם הידיים שלו את החזה שלה, ואמר אנחנו… שהיא תלך שמה, תטייל שמה. תראה איך שכולם יקפצו החוצה מהירדנים לראות. זה בדיוק מה שהיה. היא התחילה לטייל שם ופתאום אנחנו רואים פה יוצא חייל ירדני, מהעמדות… בינתיים היו לנו תצפיות וצילמנו איפה זה קורה."

פרדו, ששמע רבות על יפת"ח והממציא המוכשר שעמד בראשה, החליט שזה המקום בשבילו. עכשיו רק נותרה השאלה – איך מתקבלים ליחידה? למזלו של פרדו, שכאמור למד בטכניון באותה התקופה – גם דוד לסקוב התגורר בחיפה.

"[רן] הכרת אותו קודם לכן?

[פרדו] לא. לא הכרתי אותו והחלטתי להגיע אליו. והוא גר בכרמל, והיחידת פיתוח הייתה בצריפין. וידעתי שהוא כל יום נוסע מהבית בכרמל לצריפין. הוא לא נהג, היה לו נהג. אז באתי אליו יום אחד דפקתי בדלת ואמרתי לו- 'תשמע, אתה לא מכיר אותי, קוראים לי כך וכך, אני סרן בחה"ן, אני עוד חצי שנה גומר את הטכניון, תן לי לנסוע איתך פעם בשבוע ביום שישי שאני לא לומד ובוא נראה'. אמר לי בסדר, תבוא, ובסופו של עניין הכוונה שלי בתרגיל הזה הצליח, אחרי חצי שנה שנסעתי איתו זה היה אובייס לגמרי שעם תום הלימודים אני בא אליו, ובאמת הצטרפתי ליחידה, וקיבלתי… קודמתי לרס"ן אח"כ, וכו', ונעשיתי הסגן שלו."
הרעיון של לסקוב

היה זה ב-1971, באחת מאותן נסיעות ארוכות, שבמוחו היצירתי של לסקוב עלה פתרון אפשרי לבעיית צליחת התעלה. נזכור שהבעיה הגדולה ביותר של הקמת גשר צליחה היא הקושי להרכיב גשר כזה בתוך המים תחת אש, תוך כדי לחימה. ההשראה לרעיון של לסקוב הגיעה לו מהאופן שבו מרכיבים ומשתמשים בגשרי צליחה קטנים יותר, עבור חי"ר. הנה לסקוב עצמו, בקטע מתוך הסרט 'גשר, גלילים, תעלה' שהפיק פרדו רז עצמו.

"[לסקוב] אני לא מאמין שבקרב אפשר ללכת ולבנות גשר בתוך המים. אולי, אבל זה כרוך עם קורבנות ויכולת כישרון. אנחנו בנינו גשר חי"ר שבונים אותו מאתיים מטרים מהמכשול, אנשים לוקחים אותו, רצים ודוחפים אותו לתוך המים ועוברים. אותו הרעיון היה לי בעניין גשר הגלילים."

"[פרדו] הפיקוד הבכיר של היחידה היה מתאסף סביבו, מתעדכן, ויום אחד בא הוא היה אומר תשמעו אני מצאתי. יש לי פתרון. מה הפתרון? הוא אומר 'אנחנו צריכים לבנות גשר מאוד רחוק מהתעלה. 40-50 ק"מ מהתעלה. מוכן. 200 מ'. לקחת אותו לתעלה ולהכניס אותו בבת אחת, שאף אחד לא יצטרך לחבר את החלקים.'"

במילים אחרות: לבנות את הגשר במרחק גדול מהתעלה, ואז לגרור אותו בשלמותו, כמו שהוא, אל המים. אם הרעיון הזה יעבוד, הוא פותר את בעיית הצליחה של צה"ל באופן מושלם: אפשר לבנות כמה וכמה גשרים כאלה, לאחסן אותם במרחק של כמה מאות מטרים מקו המים – וברגע האמת לגרור אותם לתוך התעלה ולצלוח אותה במספר נקודות בו זמנית.

לרוע מזלו של לסקוב, לא הכל היה תלוי בו. פרוייקט בקנה מידה כזה דורש משאבים בקנה מידה צה"לי ומעורבות של עשרות גורמים, מחיל ההנדסה, דרך חיל החימוש ועד השיריון – וכאן כבר נכנסו לעניין מלחמות אגו על שליטה, סמכות וקרדיט.

"[פרדו] מלחמות היהודים לא התחילו היום. מלחמות הגנרלים לא התחילו היום, גם לא ייפסקו היום, זה התחיל הרבה הרבה קודם, ובתקופה ההיא היא הייתה בעיצומה. אחד הדברים שלא אהבו את לסקוב – היו כאלה שלא אהבו אותו – זה שהוא לא התחשב איפה הוא נמצא. זה לא חשוב אם זה שייך לחיל שריון או… זה לא משנה. […] היה לו הרבה נקודות השקה עם חיל שריון, עם חיל החימוש, וכל אחד הרגיש כאילו לסקוב נכנס לטריטוריה שלו. ואז נוצרה עוינות. […] כשנוצרת עוינות אז אומרים… הנה לסקוב מציע, לא שומעים מה הוא מציע 'אוה! אנחנו נגד'. […] אפילו בחה"ן, קצין הנדסה ראשי היה אומר לו 'מה אתה מתעסק עם הדברים האלה, זה לא שייך לנו!'"

זאת ועוד, להצעתו של לסקוב היה חיסרון אחד מאד ברור. כל כך ברור, עד שאפילו פרדו רז ושאר הקצינים ביפת"ח עלו עליו כבר בפעם הראשונה שלסקוב הציג אותו בפניהם.

"[פרדו] והוא היה מצייר על הלוח גם כן כמו ארכיטקט ככה, אנחנו כבר הבנו את השפה שלו, שפת הציור, והאמת היא שכולם, גם אני, כולם גיחכנו. אמרנו איזה קשקוש הוא מדבר כאן. אבל יש לו את הגיל, נותנים לו את הכבוד שלו.

[רן] למה חשבת שזה קשקוש?

[פרדו] כי חשבנו שזה בלתי אפשרי לבצע. חשבנו שזה איזה דבר דמיוני, לא בר ביצוע.

[רן] למה?

[פרדו] כי ברגע שאתה צריך לסחוב נקניק באורך 200 מ' הרבה קילומטרים בדיונות, כלים שוקעים בחול, איך אתה עושה את זה? זאת הייתה הבעיה."

במדבר סיני היו מעט מאד כבישים סלולים, ועוד פחות מכך כבישים שמובילים בדיוק לנקודות צליחה נוחות. את הגשר של לסקוב יהיה צריך לגרור אל התעלה דרך החול – אבל איך גוררים גשר באורך של מאתיים מטרים ובמשקל של מאות טונות, דרך הדיונות של המדבר, בלי שהגשר יתחפר וייתקע? זה לא נשמע מעשי, וכנראה שגם בפיקוד הבכיר של צה"ל היו רבים שסברו שהפעם, לסקוב הלך רחוק מדי עם היצירתיות שלו.

"[פרדו] ואז התקיים דיון מאוד מאוד גדול בראשותו של ראש מו"פ, והיה שמה קצין חימוש ראשי, וקצין שריון ראשי, ברמה של אלופים, ולסקוב ואני היינו שם בדיון, והסברנו וזה, […] ואחד אחד אמרו 'עזבו, עזבו, עוד קשקוש של לסקוב, עוד קשקוש של לסקוב'. ואז מי שהיה בראש הישיבה הזאת סיכם- 'לסקוב שמע, באמת כל הכבוד לך אבל עזוב את זה. זה לא יעבוד. עזוב את השטויות האלה.' […] ואנחנו נוסעים ליחידה, אני הייתי מאוד מדוכא מהדיון, הוא חושב חושב ואני אומר לו 'תגיד, מה עכשיו אנחנו עושים? קיבלנו 'נייט'. חד משמעית, אל תעשה את זה. מהגוף שאחראי על פיתוח בצה"ל'. אז אנחנו נוסעים והוא אומר לי 'תשמע, בדרך ליחידה 'תאסוף את כל הקצינים, אנחנו מפסיקים לעשות כל דבר, עובדים רק על הגשר'.

[רן, צוחק] הייתה לו גישה מאוד מעניינת בצבא."

כאן שיחקה לידיו של הממציא עובדה בלתי שגרתית: לסקוב בן השבעים היה, כבר אז, החייל הותיק ביותר. לא רק הוותיק ביותר בצה"ל – הוותיק ביותר בעולם! לסקוב ידע לנצל את העובדה הזו לטובתו.

"[פרדו] הוא היה איש ערמומי מאוד. ערמומי מאוד. הוא נראה זקן. הוא היה זקן והוא נראה זקן. והוא ידע בדיוק איך לנצל את המעמד שלו. הוא היה עושה מה שהוא רוצה. ו…כשהיו דברים קטנים אף אחד לא שם לב אבל כשהיו דברים גדולים, בכ"ז, איזשהם תקציבים וכן הלאה אז הוא היה אומר לי- 'תגיד לי, מה יעשו לי? מה? מה יעשו לי? מה? יפטרו אותי. מה יעשו לי?' הוא ידע בדיוק עד איפה הגבול שהוא יכול למתוח את החבל. [..] עכשיו באותו זמן היה לנו גם… צריך גם מזל כמובן בחיים."
ישראל (טליק) טל

והמזל של דוד לסקוב בא בדמותו של לא פחות ממפקד גייסות השריון לשעבר, אלוף ישראל טל. טל, גיבור טרי של מלחמת ששת הימים, היה מהאלופים המוכרים ביותר בצה"ל: בסרט 'גבעת חלפון אינה עונה' של הגשש, כשויקטור חסון מנסה לשכנע את הש"ג לתת לו להכנס לבסיס ודורש ממנו שישיג לו את טליק בטלפון – טליק הזה הוא ישראל טל.

"[פרדו] באותו זמן האלוף טל, טליק,הוא היה בין תפקידים. הוא אז התחיל לפתח את המרכבה, והוא היה בא ליפת"ח, ביפת"ח היה לנו נגרייה, וטליק אז התחיל… לפתח את הטנק, עשה מודל מעץ, בשביל לראות את ה Human Engineering, איך ישבו אנשי הצוות בפנים בפועל. ואפילו טליק הגדול לא יכל לקבל תקציבים לבנות מעץ את המרכבה הזו. בא ללסקוב אומר לי 'תקשיב אני צריך…' [לסקוב אמר לו] 'בוא. מיד. תעשה מה שאתה רוצה פה.' בנינו. ואז כתוצאה מזה טליק היה כמעט כל יום בא ליפת"ח. היה בבוקר בא, שותים כוס קפה, ואח"כ היה הולך עם המהנדסים שלו לנגרייה ועושה את העבודה שלו. אנחנו… נתנו לו את הנגרים, הוא קבע מה עושים שם. ידענו שהוא מגיע, וכבר היו שמועות שאוטוטו הוא הולך להתמנות לסגן הרמטכ"ל."

טליק העריך מאד את יכולת ההמצאה של לסקוב. הנה טליק עצמו מדבר על לסקוב, מתוך הסרט 'גלילים, גשר, תעלה.'

"[טליק] יש הרבה בעלי חלומות, והרבה בעלי רעיונות חדשניים – אבל יש מעט מאד אנשים כמו לסקוב, שרוב הרעיונות שלהם, כמה שלא יהיו מקוריים, כמה שלא יהיו יוצאי דופן, כמה שלא יהיו רחוקים מהשגה לכאורה – רוב הרעיונות שלו מתממשים, מתגשמים."

גם לסקוב העריך מאד את טליק, והימר עליו ככרטיס הזוכה שלו לפיתוח הגשר שהגה. הוא הורה לצוות שלו ביפת"ח לבנות מודל מוקטן של הגשר, ולשים אותו על שולחן בכניסה ליחידה.

"[פרדו] טליק הייתה לו תפיסה טכנית מאוד מאוד טובה, וגם חשיבה אסטרטגית, כמובן. ואז הוא מסתכל על השולחן, ושמנו את זה ככה שהוא לא יכול לא לראות את זה. ואומר ללסקוב, 'תגיד, מה זה?, מה אתה שם כאן?' לסקוב רק חיכה לשאלה הזו. והוא התחיל לספר לו את כל הקונספציה, למה צריך את זה וכו' וכו', טליק חשב, זו הייתה הרצאה אני חושב איזה חצי שעה. טליק אומר לו בסוף, הוא קרא לו לסקובר. 'לסקובר, תשמע, זה רעיון בינלאומי.'"

טליק לא רק התלהב מהרעיון של גשר שמרכיבים רחוק מהחזית ואז גוררים אל התעלה: הוא אפילו הגה רעיון שפתר את החיסרון הגדול ביותר שלו – הקושי בגרירה על החול.

"[פרדו] תראה, אנחנו בהתחלה עשינו את זה עם מלבנים עם שני גלגלים בצד, אבל טליק אומר לו 'תשמע, אני רוצה… לשפר את זה. במקום מלבן ושני גלגלים, תעשה את המצוף גליל, והגליל יהיה גלגל ביבשה ומצוף במים.'"

במילים אחרות, טליק הציע לקחת את המצופים של הגשר, שבמקור היו אמורים להיות מלבניים – ולהפוך אותם לגלילים שישמשו גם כגלגלים בזמן הגרירה. לצורך ההסבר, היזכרו בפעם האחרונה שהעברתם את התיק שלכם במכונת שיקוף בכניסה לתחנת רכבת או בנתב"ג: לפני שהם נכנסים למכונה, התיקים מחליקים על מעין מסילה שעשויה מהמון גלילים קטנים שמסתובבים סביב צירם. הרעיון של טליק מבוסס על אותו הקונספט, רק שכאן הגלילים לא נשארים במקום אלא מחוברים לגשר ומתגלגלים יחד איתו. ריבוי הגלגלים ימנע מהגשר להתחפר בדיונות והוא יוכל להחליק על הקרקע כיחידה אחת – עד לשפת התעלה. לסקוב ראה מיד את היופי והאלגנטיות בהצעתו של טליק, אימץ אותה בשתי ידיים – ו"גשר הגלילים" זכה לבעל הברית הגדול ביותר שלסקוב יכול היה לקוות לו בפיקוד של צה"ל.

"[פרדו] ולסקוב אומר 'בסדר מצויין. אבל תשמע, יש לי בעיה. לא נותנים לי כסף!' אז טליק אומר לו- 'שמע, תהיה בשקט שבועיים.' היינו בשקט שבועיים, טליק קיבל את תפקיד סגן הרמטכ"ל, אני חושב שאחד הדיונים הראשונים שלו היה על הגשר, הוא הזמין את אותם האנשים שאמרו 'לא, לא, לא', וכששמעו מה הנטייה של טליק כולם אמרו 'שמע, רעיון אדיר'. [צחוק] רעיון אדיר!

[רן] אני לא יודע אם זה עצוב או מצחיק.

[פרדו] כן. אתה צודק. צודק. צודק מאוד. ו… אוקיי, אז הגשר הפך לפרוייקט רשמי של צה"ל, קיבלנו הרבה תקציבים, עשינו מודל ראשון לנגמ"שים וניסינו אותו על הירדן. הכנסנו אותו לירדן. בשפך הירדן מהכינרת, שעברו נגמ"שים, עבר מצויין, ואז התחלנו לבנות גשר גדול וזה כבר היה יותר מדי גדול על יחידת יפת"ח מבחינת השטח, אז העבירו בעצם את הייצור עצמו לתע"ש. תע"ש באזור חיפה, אנחנו פיקחנו על הייצור אבל הייצור עצמו נעשה ב.. תע"ש."

ב-1972 נערך בסיני תרגיל גדול בשם 'תרגיל עוז', שנועד לבחון תרחישי צליחה שונים. התרגיל התבצע באגם מלאכותי קטן בשם סכר הרואיפה, ונכחו בו כמעט כל סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל, כולל שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר. מטבע הדברים ובזכות ה"אבות" המכובדים שלו, גשר הגלילים היה הכוכב הראשי של תרגיל עוז. לעיני סגל הפיקוד הבכיר התחברו מספר טנקים אל הגשר, גררו אותו אל האגם המלאכותי והשיקו אותו לתוך המים.

אם תחפשו ביוטיוב, תוכלו למצוא סרטון וידיאו שמתעד את רגע השקת הגשר אל תוך מי האגם – וזה נראה…פשוט…מדהים. גשר הגלילים טיפס על סוללת עפר שהוצבה על שפת האגם וגלש לתוך המים באלגנטיות מפתיעה, כאילו היה מעין זחל מרבה-רגליים ענקי ולא מפלצת מתכת ששוקלת חמש מאות טונות. דקות ספורות לאחר מכן כבר שעטו על הגשר מספר טנקים וחצו אותו במהירות אל הגדה השניה. אין לי שום ספק שמי שנכח באותה הדגמה נותר בפה פעור: קשה לדמיין פעולת צליחה זריזה, יעילה ואלגנטית יותר מזו שכרגע צפו בה. עם גשר הגלילים, המצרים לא יבינו מה היכה בהם. לפני שיספיקו למצמץ, אוגדה שלמה של טנקים ישראליים כבר תשעוט לעבר קהיר. למעשה, ההדגמה הייתה כל כך יעילה וחותכת עד שכבר באותה השנה – עוד לפני מלחמת יום הכיפורים ובטרם נדרש גשר הגלילים להוכיח את עצמו בקרב אמיתי – כבר זכו לסקוב וטליק בפרס ביטחון ישראל על ההמצאה המהפכנית. התקציבים שהוקדשו לטובת פיתוח אמצעי צליחה אחרים – דוברות היוניפלוט והתמחסים – בוטלו, והופנו לטובת בנייתם של עוד גשרי גלילים.

"[פרדו] והתכנית האסטרטגית הייתה לבנות ששה שבעה גשרים כאלה, להניח אותם לאורך התעלה 40-50 ק"מ מהתעלה, להסוות אותם, וכשיגיע יום המלחמה לרתום את הטנקים ולנוח. ובבת אחת להניח על התעלה ששה שבעה גשרים כאלה."

אבל בתוכניות הישראליות היה כשל סמוי: הנחת יסוד שגויה שאיש כמעט לא העלה על דעתו לפקפק בה. הנחת היסוד הזו הייתה שצליחת התעלה במלחמה תתבצע כשהגדה המזרחית של תעלת סואץ נמצאת בשליטה מלאה שלנו. מדוע? בפתיחת הפרק סיפרתי לכם עד כמה קשה ומאתגרת היא צליחת סער: על המורכבות התכנונית שלה, על האתגרים הטכנולוגיים ועל הניהול הקפדני שהיא דורשת בזמן אמת. התפיסה המודעת או הלא-מודעת בצמרת הישראלית הייתה שאין סיכוי שהצבא המצרי העלוב והמושפל, שחייליו היחפים ולבושי הסחבות בילו חלק ניכר ממלחמת ששת הימים בבריחה היסטרית מפני הטנקים הישראלים השועטים – שהצבא העלוב הזה יהיה מסוגל להוציא לפועל מבצע צבאי מהמורכבים בתולדות הלחימה המודרנית.

"[פרדו] לפני מלחמת יוהכ"פ אף אחד במטכ"ל לא העלה על דעתו שהמצרים יחצו את התעלה. זה לא בא בכלל בחשבון. יש כל מיני הקלטות של כל מיני גנרלים שאומרים 'המצרים יחצו את התעלה? לא יכול להיות דבר כזה. לא יכול להיות. זה מבצע כ"כ מסובך. זה לא הרמה של המצרים. לא יכול להיות.' ולכן כל התכנונים האופרטיביים היו כשכל סיני בידינו. לא היה שום ספק ש… לא יהיה חייל אחד מצרי [בסיני]."

אבל ביום שבת, השישה באוקטובר 1973, המצרים עשו את הבלתי ייאמן – וצלחו את תעלת סואץ. ולא סתם צלחו: בתוך פחות מארבעים ושמונה שעות העבירו המצרים שתי ארמיות – כמאה אלף חיילים וכארבע מאות טנקים – אל הגדה המזרחית של התעלה.
"מבצע באדר" – הצליחה המצרית

מבצע הצליחה המצרי, שקיבל את השם 'מבצע באדר', נשמר בסודיות מוחלטת אפילו מפני קצינים בכירים ביותר בצבא המצרי, שרבים מהם היו משוכנעים – כמו המודיעין הישראלי – שכל ההכנות למבצע הן לא יותר מתרגיל שגרתי.

את הטכנולוגיה לצליחה סיפקה למצרים ברית המועצות, שהיתה מבין המדינות המתקדמות בעולם בתחום הצליחה הקרבית. בעוד שגשר הגלילים הישראלי היה מבוסס על הרעיון של בניית גשר גדול רחוק מהחזית וגרירתו אל התעלה, הקונספט הסובייטי היה הפוך לגמרי: הגשרים שהסובייטים מכרו למצרים, גשרים צפים מדגם PMP, היו עשויים ממספר רב של דוברות קטנות שהורדו למים מתוך משאיות – ואז חוברו אלה לאלה בתוך המים באמצעות סירות קטנות וזריזות שגררו וקשרו אותן זו לזו במהירות שיא: כחצי שעה בלבד, אפילו בלילה.

ביום שבת, השישה באוקטובר, בשעה 1400 בצהריים, פתחה הארטילריה המצרית בהרעשה אדירה על המעוזים הישראליים בגדה המזרחית של התעלה. בחסות אלפי הפגזים שנחתו על הבונקרים הישראליים, חצו מאות לוחמי קומנדו מצרים את התעלה בסירות גומי והסתערו על המעוזים.

בחסות ההרעשה הארטילרית החלו המצרים להעביר לגדה המזרחית כלי רכב משוריינים: בתחילה נגמש"ים אמפיביים, ואז טנקים על גבי גשרי הצליחה. כעת עמדו המצרים מול מכשול משמעותי: סוללת עפר גבוהה ותלולה שהקים צה"ל לכל אורך הגדה המזרחית של התעלה, כדי להגן על חיילי המעוזים מפני צלפים ולמנוע מעבר של כלי רכב כבדים. האופן שבו יכלו המצרים לסוללת העפר היא עדות לחשיבה היצירתית שלהם בתכנון הצליחה. ניסויים מוקדמים שערכו המצרים הראו להם שאפילו מטעני נפץ גדולים יחסית או פגזי ארטילריה כבדים לא מצליחים לפעור בסוללה חורים גדולים מספיק למעבר כלי רכב. סגן צעיר בחיל ההנדסה המצרי הציע פתרון מקורי: להתיז על הסוללה סילוני מים חזקים ממשאבות השקייה ניידות. הרעיון הפשוט הזה הוכיח את עצמו כאפקטיבי בצורה יוצאת מן הכלל: בתוך פחות מעשר שעות סחפו המים כמויות אדירות של עפר ואבנים מסוללה המגן, ופערו בה מעברים רחבים – כשישים מעברים שונים בחמש נקודות צליחה לאורך התעלה. מטוסים וארטילריה של צה"ל ניסו להפציץ ולהפגיז את הגשרים האלה, אבל הנ"מ המצרי בלם את הפצצות המטוסים, והגשרים שכן נפגעו תוקנו במהירות בזכות המבנה המודולרי שלהם, שאיפשר למהנדסים המצרים להחליף את החלקים הפגועים במהירות.
כשלון מתקפת הנגד

היומיים הראשונים של המלחמה עמדו בסימן מאמצים הירואיים של הכוחות הסדירים של צה"ל לבלום את ההתקדמות המצרית, ולהציל את החיילים שנלכדו בתוך המעוזים המכותרים. חלק מחיילי המעוזים הצליחו להימלט מהמעוזים רגע לפני שטבעת החנק המצרית נסגרה עליהם, אבל מאות מחיילי צה"ל נהרגו, נפצעו או נפלו בשבי באותם יומיים ראשונים. הפיקוד המצרי החליט, בחוכמה רבה, שלא להתעכב על כיבוש המוצבים הישראלים אלא לעקוף אותם ולשעוט מזרחה. מבצע באדר היה הצלחה מסחררת, ובשבעה באוקטובר כבר השתלטו המצרים על שטח ברוחב של כעשרה קילומטרים בצד המזרחי של התעלה.

בשמונָה באוקטובר החליט הפיקוד הבכיר של צה"ל לצאת למתקפת נגד בסיני. למרות ההפתעה של היומיים הראשונים של המלחמה, במטכ"ל שררה אופטימיות זהירה לגבי יכולתם של גדודי השריון לבלום את הכוחות המצריים ולגרש אותם בחזרה לצד השני של התעלה. הכוחות בגזרה הצפונית של התעלה אפילו נצטוו להתכונן לצליחה על גבי הגשרים המצריים, לכשילכדו אותם במתקפת הנגד.

אבל בתוך שעות ספורות התרסקה האופטימיות הזו לתוך קיר המציאות. לא אוכל להתעכב על פרטי המתקפה הכושלת הזו במסגרת הפרק הזה, אבל התחקירים שנערכו אחרי המלחמה הצביעו על אינספור כשלים ותקלות. לטנקים במחסני החירום היו חסרים פרטי ציוד בסיסיים כגון מקלעים ומשקפות. לא היו מספיק סוללות ארטילריה שליוו את הכוחות התוקפים, והנ"מ המצרי מנע גם סיוע אווירי משמעותי מצד חיל האוויר. כוחות השריון לא היו ערוכים להתמודד עם טילי הסאגר וה RPG שהפעיל החי"ר המצרי, ומעל לכל – שרשרת הפיקוד הצה"לית הייתה עסוקה ב'מלחמות גנרלים' ומאבקי כוח, בעיקר בין האלוף שמואל גונן, 'גורודיש', מפקד זירת הדרום, והאלוף במילואים אריאל שרון, מפקד אוגדה 143 שלא סר למרותו. כל התקלות והבעיות חברו יחד לתוצאה סופית ברורה וקשה: כישלון מוחץ וכואב מאד של צה"ל, שעלה במאות הרוגים ואלפי פצועים. אחד ההיסטוריונים הצבאיים תיאר את מתקפת הנגד הכושלת של השמונה באוקטובר כ"תבוסה הגדולה ביותר בהיסטוריה של צה"ל."

כשלון מתקפת הנגד זעזע את הצמרת הישראלית. הרמטכ"ל דוד אלעזר הורה לצה"ל לעבור למגננה, מתוך חשש שהמצרים יחליטו לשטוף את מדבר סיני לעבר מרכז הארץ. שר הביטחון דיין הציע גיוס חירום של צעירים וזקנים. האלוף שמואל גונן, 'גורודיש', מפקד זירת הדרום – הודח מתפקידו והוחלף ברמטכ"ל לשעבר חיים בר לב, אם כי דבר ההדחה הוסתר בשלב זה כדי שלא לעורר פאניקה בציבור.
גילוי 'התפר' בין הארמיות

זה היה מצב העניינים בערבו של יום השמונה באוקטובר, אחד הימים העגומים ביותר בתולדותיו של צה"ל. ובכל זאת, לא הכל היה שחור.

גדוד סיור 87 היה גדוד מילואים שהוקם זמן קצר יחסית לפני המלחמה, וכלל טנקים כבדים ונגמ"שים קלים יותר. הגדוד הוצב תחת פיקודה של אוגדת אריאל שרון, והספיק לקחת חלק בקרבות המרים של מתקפת נגד: מפקד הגדוד נהרג בשמונה באוקטובר בעקבות פגיעה ישירה של פגז בצריח הטנק שלו. אל הדגל נקרא רב-סרן יואב ברום, שיומיים קודם עוד היה בטיול בפריז, וכעת החליף את המג"ד שנהרג. עוד הצטרפו אל גדוד 87 עיתונאי צעיר בשם רון בן-ישי – אז כתב קול ישראל באירופה – ושני אנשי צוותו, צלם ואיש קול.

בלילה שבין השמונה והתשעה באוקטובר חנה הגדוד כמה עשרות קילומטרים מזרחית לתעלת סואץ, באזור שכונה 'כישוף'. לפני שאמשיך בסיפור, כאן המקום לתת תיאור קצר של אזור ההתרחשות כיוון שלגאוגרפיה של אזור דרום תעלת סואץ תהיה השפעה ממשית על המשך המאורעות.

סיני היא בעיקרון משולש גדול, שמצפון חסום בים התיכון, ובמזרח על ידי מפרץ אילת והנגב. הצלע השלישית, במערב, מורכבת ממפרץ סואץ שמטפס מהים האדום ומגיע בערך עד שני שליש הדרך אל הים התיכון – ואת שאר הדרך עושה תעלת סואץ שמגשרת בין מפרץ סואץ והים התיכון.

עכשיו אנחנו עושים זום-אין על תעלת סואץ עצמה. התעלה נחלקת לשני חלקים עיקריים – צפוני ודרומי, שביניהם מפריד גוף מים גדול המכונה 'האגמים המרים'. רוב ההתרחשות בסיפור שלנו מתרכזת סביב אזור נקודת החיבור בין החלק הצפוני של התעלה והאגמים המרים. בנקודה זו, לא רחוק מקו המים, עמד מוצב 'מצמד'. כמו שאר המעוזים, גם מצמד כותר על המצרים בימים הראשונים של המלחמה: הקשר עימו נותק, ואיש לא ידע מה עלה בגורל חייליו. רכס 'כישוף', האזור שבו חנה גדוד 87, נמצא כמה עשרות קילומטרים מזרחית למצמד. שרון, מפקד האוגדה הורה ליואב ברום לנוע עם הגדוד שלו מערבה אל עבר התעלה והאגמים המרים כדי לאסוף מודיעין על מיקום הכוחות המצרים ולנסות ולברר מה עלה בגורלו של מוצב מצמד.

רון בן ישי ליווה את הגדוד במסע מערבה, וכתב כך.

"הייתה שעת צהריים והמצרים היו צריכים להיות עיוורים כדי שלא להבחין באבק שמעלה גדוד טנקים הנע בחולות לעברם. מטח ארטילריה מדויק למדי שנחת לידנו העיד שהם רואים ועוקבים, אבל שום כוח לא יצא לעברנו. הגדוד המשיך לנוע מערבה עד שסמוך לשקיעה נגלה לנו החוף הצפוני של האגם המר הגדול. […] על כביש [ליד] התעלה […] בערו עדיין כמה משאיות וציוד מכני כבד שצה"ל השאיר. אבל נפש חיה לא נראתה בטווח של קילומטרים צפונה ודרומה וגם לא כלי מלחמה. השטח היה ריק ודומם כקבר."

השקט והריקנות הזו היו משונים מאוד. המצרים פרסו שתי ארמיות שלמות – הארמייה השניה והארמיה השלישית – בצד המזרחי של התעלה. האזור כולו היה אמור להיות שורץ בכוחות מצרים. איפה הם? האם מדובר בסוג של הטעיה מצד המצרים? האם הם מכינים איזה מארב קטלני לגדוד הסיור, ובעוד רגע יצוצו קני פלדה מאחורי הדיונות?

יואב ברום, המג"ד, דיווח בקשר לשרון על המצב וביקש הוראות. שרון הורה לו לנוע צפונה, במקביל לחוף האגם המר, לכיוון החיבור עם תעלת סואץ ומוצב מצמד. בן ישי ממשיך.

"ירח גדול ועגול עלה והאיר את הפס השחור של כביש התעלה. הטנקים נעו על החול הלבנבן שמשני עבריו תותחיהם מופנים לסירוגין לימין ולשמאל, הנגמ"שים ביניהם. איש לא העז להדליק שביב של אור. אפילו לא סיגריה. קילומטר אחד, שניים, שלושה, חמישה… אנחנו כבר בצומת שממנה מתפצל כביש הכניסה ל"מצמד". איפה הם לעזאזל, כבר היינו צריכים להיתקל בהם…

לפתע האיר הבהק את השמים. רעם והדף הרעידו את האוויר. צללנו אינסטינקטיבית לתוך בטני הכלים, מצפים לגרוע מכל. אבל דבר לא קרה. רשת הקשר הגדודית נשארה דוממת ואיש לא דיווח על פגיעות או נפגעים. כשהוצאתי אחרי דקות אחדות את הראש החוצה, נדהמתי לראות עד כמה היינו קרובים לתותחים המצריים, במרחק כמה מאות מטרים מסוללות הארטילריה שהפגיזו את כוחותינו על רכס "כישוף". כעבור זמן לא רב יכולנו לראות במטושטש את המדים הבהירים של החיילים המצרים בחורשות העבותות שלגדות התעלה. אף ירייה לא נורתה לעברנו. אולי חשבו שאנחנו משלהם."

במילים אחרות, גדוד 87 מצא את עצמו, שלא במתכוון, בעורף הכוחות המצרים. הבהק האור והרעם האדיר ששמעו החיילים היו סוללות התותחים המצריות שירו כעת מזרחה, על הכוחות הישראלים בעומק סיני. באורח נס הצליח גדוד 87 לגלות רווח צר, 'תפר', בין הארמיה השניה מצפון והארמיה השלישית מדרום.

ברום ידע שהוא אוחז בידו הזדמנות נדירה: אלמנט ההפתעה היה כעת כולו לצידו. אם יורה לטנקים שלו להסתער על סוללת התותחים המצרים ברגע זה – הניצחון בקרב כמעט מובטח לו: מבטם של המצרים היה מופנה מזרחה, והעורף שלהם היה חשוף לחלוטין. ובכל זאת, ברום הורה לטנקים לנצור את נשקם.

מדוע? כיוון שאזור מצמד היה גם מקום שצה"ל זיהה זה מכבר כנקודת צליחה מצויינת: האגמים המרים מדרום למצמד היוו מכשול טבעי מצוין ויגנו על האגף השמאלי של הכוחות הצולחים. באורח נס, אותו 'מסדרון נטוש' שגילה גדוד 87, התפר בין שתי הארמיות – הוביל בדיוק אל מצמד ואל נקודת הצליחה הזו. אריאל שרון היה מפורסם בנטייה ההתקפית שלו, ואפילו עכשיו, כשהפיקוד הבכיר הורה על מגננה ובניית כוחות – הוא כבר חשב על צליחה והעברת המלחמה לשטח מצרים. כפי שהוכיחה מתקפת הנגד הכושלת, הארמיות המצריות בסיני כבר היו מחופרות ומוגנות היטב – אבל כל ההגנות האלה היו מכוונות מזרחה. ממערב, העורף המצרי היה חשוף לגמרי. אם יצליחו כוחות צה"ל לצלוח את התעלה בכוחות גדולים מספיק, הם יוכלו לאגף את הארמיות המצרית וללכוד אותן בצבת ברזל קטלנית בין הטנקים שבסיני ממזרח, וכוחות הצליחה ממערב. זו עשויה להיות מכת המוות שתהפוך את מהלך המלחמה כולו. יואב ברום ידע שהסתערות עכשיו על הכוחות המצרים אולי תעניק לו ניצחון בקרב, אבל תחשוף את דבר קיומו של התפר למצרים – ותחסל את הסיכוי לצלוח את התעלה ואולי לנצח את המלחמה. וכך, למרות היתרון הטקטי המשמעותי בו החזיק – הוא החליט להסיג את הגדוד בדממה מושלמת חזרה דרומה ומזרחה.

וכך, ברגע הקשה ביותר של מלחמת יום הכיפורים, כשצה"ל עוד ליקק את פצעי מתקפת הנגד הכושלת של השמונה באוקטובר – נפתחה הדלת למהלך דרמטי שעשוי להטות את הכף. המפתח למהלך הזה היה גשר הגלילים, שבו היו תלויות כל התקוות לצליחה מוצלחת. או כך חשבו כולם, בכל אופן.

בפרק הבא נשמע על ההחלטה המצרית לעזוב את העמדות המבוצרות שלהם ולתקוף את כוחות צה"ל בארבעה עשר באוקטובר.

"[אסף] אבל פה הגיע הלחץ הסורי. סאדאת החליט – בניגוד חמור לדיעות של מפקדי הצבא שלו, במיוחד של שאזלי הרמטכ"ל, לקחת את האוגדות המשוריינות שעמדו בצד שלהם, בצד המערבי של התעלה, ולהעביר אותן אל הצד שלנו כדי לצאת למתקפה אל תוך סיני."

נשמע גם מאמציה ההירואים של חטיבה 14, בפיקודו של אמנון רשף, להרחיב את מסדרון הצליחה באזור מצמד כדי לאפשר את הצליחה מערבה – כמו למשל, קרב בחווה הסינית, אחד הקרבות הקשים ביותר בהיסטוריה של צה"ל, אם לא הקשה מביניהם.

"[אסף] תחשוב על זה – רק חטיבה 14 של אמנון רשף איבדה בלילה אחד 120 חיילים. בלילה אחד.."

ואז, סוף סוף, מגיע הרגע הגדול והנשק הסודי של צה"ל נשלף. רשתות ההסוואה מורמות, הטנקים מתחברים לווי הגרירה – וגשר הגלילים יוצא לדרך, אל גדות התעלה. אבל אז, ברגע הקריטי ביותר במלחמה –

"היה צריך להיות טנק לבלום בדיוק במקרה כזה של גלגול, אמרנו תבלום. רק הוא לא אמר ליתר הטנקים לעצור ואז יתר הטנקים משכו קדימה, טנק אחד בולם, כמו משיכת חבל הגשר נקרע. והבלאגן גדול."
...
בשמונה באוקטובר, ספג צה"ל את אחת המפלות הגדולות ביותר בתולדותיו: מתקפת הנגד על הכוחות המצרים שצלחו את תעלת סואץ וכבשו את קו בר לב – נחלה כשלון חרוץ, ועלתה באבידות רבות. הרמטכ"ל, דוד אלעזר, הדיח מתפקידו את האלוף גורודיש, מפקד זירת הדרום. האווירה בבור הפיקוד של המטכ"ל הייתה קשה. היו מי שכינו את הבור 'מרתף השואה', לאור האמירות הקשות שנשמעו בו.

אך בתוך כל החושך הזה, ניצנצה נקודת אור קטנה. במערב סיני, לא רחוק מחופיו של האגם המר הגדול, גילו לוחמיו של גדוד סיור 87 חולשה מפתיעה במערך האויב: מסדרון צר ונטול הגנה שנוצר בתפר שבין כוחותיה של הארמייה המצרית השניה בצפון, והארמייה השלישית בדרום. המסדרון הזה הוביל אל אזור מוצב מצמד, שם זיהה צה"ל זה מכבר נקודת צליחה אפשרית בעת מלחמה. אם יצליחו כוחותיו של אריאל שרון לצלוח את תעלת סואץ לפני שיגלו המצרים את דבר קיומה של נקודת התורפה – ניתן יהיה לאגף את הכוחות המצריים ממערב וללכוד אותם במלכודת מוות. כמה עשרות קילומטרים מקו החזית ניצבה פיסת הציוד הקריטית ביותר להצלחתה של התוכנית השאפתנית הזו: גשר הגלילים, מפלצת ברזל באורך של כמאתיים מטרים, שעליה אמורים היו הכוחות הצולחים לחצות את התעלה.

אבל בעקבות מתקפת הנגד הכושלת והמדממת של השמונה באוקטובר, הורה הרמטכ"ל דוד אלעזר על הפסקת הפעולות ההתקפיות וכניסה למגננה כדי למנוע שחיקה מסוכנת של כוחות השריון של צה"ל. מלחמת יום הכיפורים נכנסה למעין שלב ביניים של המתנה מתוחה. בארבעה עשר באוקטובר היו אלה המצרים שנטלו שוב את היוזמה.
מתקפת הנגד של ה-14 באוקטובר

"[אסף] באיזשהו שלב מתחילות זעקות שבר מכיוון סוריה – ח'ברה, הישראלים הורגים אותנו. הם בשערי דמשק, אוטוטו."

זהו אסף וול. ביום יום הוא פרסומאי וסאטיריקן, הכותב תחת שם העט 'גורנישט' – ובלילות, היסטוריון חובב, עם התמקדות מיוחדת במלחמה ההיא. ראיין את אסף – נתן פוזניאק, שגם אחראי לכמעט כל שאר הראיונות שתשמעו בפרק.

"[אסף] אני, בלי קשר לעיסוק שלי ולתחום הלימודים שלי, שהוא בכלל היסטוריה של תקופת המקרא – אני אפשר להגיד אובססיבי לענייני מלחמת יום כיפור. אולי זה נובע מהעובדה שאני נולדתי ביום האחרון של המלחמה, או הכמעט אחרון, תלוי ממתי סופרים. המלחמה הזו מרתקת אותי מאד כמו הרבה מאד אנשים, יותר מאירועים אחרים בהיסטוריה של עם ישראל, בגלל שאני חושב שיש בה את כל המאפיינים של דרמה טובה."

ובארבעה עשר באוקטובר, הדרמה הייתה בעיצומה. המצרים והסורים תיאמו ביניהם את מועד מתקפת הפתע של יום הכיפורים. אסף מספר כי למרות התיאום הזה, המצרים לא חשפו בפני הסורים את כל הקלפים שלהם.

"[אסף] זאת הייתה הונאה שהמצרים הונו את הסורים. כשהם יצאו למלחמה עם הסורים, הם הבהירו שהמגמה שלהם היא להחזיר את סיני – ולא כך. סאדאת ידע טוב מאד באותו הזמן שהוא מחפש דריסת רגל, אחיזה – איך הוא אמר, 'אפילו גרגר אחד מסיני' – כדי להניע מחדש את התהליך הדיפלומטי, והוא הצליח בזה. אבל הסורים לא ידעו את זה. הסורים יצאו למלחמה כוללת, הם רצו לכבוש את רמת הגולן."

אבל בעשרה באוקטובר נבלמה המתקפה הסורית ברמת הגולן, וצה"ל החל במתקפת הנגד שלו אל מעבר לגבול הסורי. הלחץ הסורי הכריח את המצרים לשנות את האסטרטגיה שלהם.

"[אסף] באיזהו שלב מתחילות זעקות שבר מכיוון סוריה אל מצרים – 'ח'ברה, הישראלים הורגים אותנו. הם בשערי דמשק אוטוטו, ואנחנו חייבים שתורידו מאיתנו את הלחץ. צאו בבקשה מהמחפורות ותנו איזה לחץ על האויב בגזרה שלכם.' סאדאת החליט, בניגוד חמור לדיעות של מפקדי הצבא שלו ובמיוחד של שאזלי הרמטכ"ל, לקחת את האוגדות המשורינות שעמדו בצד שלהם, בצד המערבי של התעלה, למקרה שצה"ל יצלח את התעלה והם יצטרכו להגן על העומק שלהם, ולהעביר אותם לצד שלנו כדי לצאת להתקפה לתוך סיני.

מה בדיוק היו המטרות שלהם? זה לא כל כך ברור. כנראה להגיע אל המעברים, אל המתלה והג'ידי – אבל בסופו של דבר זה לא קרה. הם יצאו להתקפה בארבעה עשר באוקטובר אחרי שהם העבירו את הכוחות המשוריינים לצד שלנו. שמעתי את אחד המפקדים המצרים בעדות שלו אומר – 'לא ראינו מטוס ישראלי אחד בשמיים. המנוולים האלה פשוט נתנו לנו לעבור.' וכנראה שהוא צודק – נתנו להם לעבור. צה"ל הפעם לא דפק את הראש בקיר, וחיכה במגננה לפי הספר. נתן למצרים לתקוף אותו וגרם להם אבידות קשות מאד. קרוב למאתיים וחמישים טנקים מצרים אבדו בתקיפה המטופשת. בדיעבד, תמיד בדיעבד – אבל היא לא הייתה רק בדיעבד. כמו שאמרתי, הגנרלים המצרים התנגדו לזה. מפקד הארמיה השניה, במהלך הקרב איבד את העשתונות, עבר אירוע לב ואושפז עד לאחרי המלחמה. שאזלי מציין איך הוא בא לבקר אותו במטה הארמיה אחרי שסאדאת שלח אותו להרים את המורל אחרי המכה הקשה שהם ספגו. ומכאן הדרך לצליחה נפתחה. הדרך לצליחה נפתחה כי המצרים, את שרידי הכוחות שהוכו, לא העבירו בחזרה. כנראה שצה"ל ידע שכדאי לו לעבור לצד השני, כי די דליל שם."

זה היה הרגע לו חיכו כולם בצה"ל: המכה הקשה שספגו המצרים הייתה ההזדמנות הטובה ביותר לצלוח את התעלה, לפני שהמצרים מספיקים להתאושש ולהתארגן מחדש. אוגדה 143 של אריאל שרון קיבלה את האחריות על מבצע 'אבירי לב', מבצע צליחת התעלה.
החולשה הגדולה של גשר הגלילים

אבל לפני שאפשר יהיה לגרור את גשר הגלילים אל התעלה הייתה עוד בעיה אחת לפתור – והיא קשורה במה שהתברר כנקודת התורפה הגדולה ביותר של הגשר. הגשר הגדול והכבד התגלגל על גבי הגלילים הענקיים שלו, שהיו עתידים לשמש גם כמצופים כשהגשר יורד למים. זה היה הרעיון המבריק של האלוף ישראל טל, ומה שאיפשר – על הנייר, לפחות – לגרור את הגשר הכבד על החולות של סיני. אבל הגלילים הגדולים האלה הם לא גלגלים של רכב שאפשר לסובב אותם ימינה ושמאלה: הם מתגלגלים פחות או יותר בקו ישר, וכמעט שלא הייתה להם גמישות תנועה ימינה ושמאלה. במילים אחרות, גשר הגלילים היה כמו סרגל ישר באורך של מאתיים מטרים, ורדיוס הסיבוב שלו היה ענק. המשמעות הייתה שהגשר לא יכול לפנות כדי לעקוף כוחות אויב או מכשולים.

עוד לפני המלחמה, הבינו ביפת"ח – יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה – שלגרור את הגשר הענק למרחק של עשרות קילומטרים מבלי כל יכולת מעשית לשנות את כיוון התנועה – זה לא רעיון טוב.

"[פרדו] מה שכן, אחת המסקנות היו שלגרור גשר באורך 50 100 200 מ' בקו ישר, להסתובב איתו היה קשה."

זהו אלוף משנה פרדו רז, אז קצין צעיר ביפת"ח וסגנו של דוד לסקוב, ממציא הגשר.

"[פרדו] כי הוא היה די קשיח אז הגענו למסקנה שיותר טוב לעשות אותו ביחידות של 50 מ' עם מחברים מהירים, ולקראת התעלה לחבר. לא לגרור את כל ה50 ק"מ. זאת הייתה תכנית לעשות את זה. ואז מה לעשות, פורצת מלחמת יום כיפור."

כעת, דווקא ברגע הקריטי ביותר, צפה ועלתה החולשה הזו. ה'תפר' בין הארמיות שגילה גדוד סיור 87 היה לאורך כביש שכונה במפות 'ציר עכביש'. אבל עכביש היה כביש בעל פיתולים חדים יחסית, וגשר הגלילים לא היה מסוגל לעקוב אחריו. לכן, הגשר היה אמור לנוע על ציר אחר בשם 'טירטור', שהיה מעט צפונית לעכביש. הבעיה הייתה שטירטור עבר דרך שטח חקלאי גדול שכונה 'החווה הסינית', והחווה הסינית הייתה בשליטתה של דיוויזיה מצרית גדולה. לכן לכוחות הלוחמים לא הייתה ברירה אלא לנסות ולכבוש את מתחם החווה הסינית, אחרת לא תהיה צליחה. משימת כיבוש החווה הסינית והסרת האיום המצרי על מסדרון הצליחה הוטלה על חטיבה 14, חטיבת שיריון בפיקודו של אלוף משנה אמנון רשף.

"[אסף] ההוראה מהפיקוד לשרון הייתה – 'אתה רוצה לצלוח? אין בעיה, אבל תרחיב את איזור [מסדרון] הצליחה, שזה הצירים המפורסמים 'עכביש' ו'טירטור', שמצפון להם נמצא מתחם החווה הסינית, ושם יושבת דיוויזיית החי"ר ה-16 של הצבא המצרי, של הארמייה השנייה – מחופרת כמו שצריך לעומק. צה"ל ידע את זה, היו צילומי אוויר – אבל הם לא הגיעו לכוחות שהיו בשטח. אמנון רשף, מח"ט 14, שהייתה משוייכת לאוגדה של שרון, כותב על זה בהרחבה בספר שלו: אם אנחנו היינו יודעים איך המערך המצרי מחופר שם, והתמונות היו כבר בידי המודיעין ופשוט לא הגיעו אלינו, היינו נערכים בצורה אחרת לגמרי."

הקרב על החווה הסינית

בליל החמישה עשר באוקטובר התייצב אמנון רשף אל מול לוחמי החטיבה, ועידכן אותם על העתיד לבוא. שעת הש' הגיעה, והחטיבה יצאה לדרך בכוחות גדולים, כשאת השיירה מוביל גדוד 87.

"[אסף]צריך רק להבין שדיוויזיית חי"ר אצל המצרים, זה לא חטיבה – זה הרבה יותר מזה. לכל דיוויזיה כזו יש כוח אורגני של שריון.

[נתן] כשאתה אומר ח"יר, זה לא רק ח"יר.

[אסף] יש גדוד שריון שמסופח לדיוויזיה הזו. ואנחנו לא שוכחים ששרידי הכוחות שהשתתפו בקרב הארבעה עשר באוקטובר נמצאים גם במתחם הזה, ובמיוחד כוונתי לחטיבת השיריון העשרים ואחת או עשרים ושלוש, אני לא זוכר בדיוק, שנמצאת גם היא במתחם. החיילים שלנו לא יודעים שמולם עומד סדר גודל כזה של צבא מצרי, ובמיוחד לא התגבור המאסיבי של אמצעי הנ"ט שהיו בידי הדיוויזיה הזו.

תכנון ההתקפה של חטיבה 14 היה תכנון, בעיני – גאוני. מה שאמנון רשף ניסה לעשות זה לא לדפוק את הראש בקיר ממזרח למערב, ואפילו לא מין איגוף מצפון לדרום. אלא להצמיד שני גדודי שיריון – גדוד סיור [87] וגדוד שיריון שפיקד עליו עמרם מצנע, גדוד 79 – להניע אותם לאורך הגדה המזרחית של התעלה בשקט בשקט, מבלי שהמצרים יגלו, ולחדור פנימה כמה שניתן. ברגע שהם מתגלים לפתוח באש מכל הכלים, והם למעשה נמצאים כבר בעורף האויב שמחכה להם שהם יופיעו ממזרח. באותו זמן, חטיבה 600 – אותה חטיבה של אמנון אברמוביץ', שהיה נהג [טנק] בחטיבה הזו, תבצע פעולת הסחה ממזרח למערב, כמו שהמצרים ציפו.

וזה אכן מה שקרה. גדודי השריון של חטיבה 14 שאחריהם נעים גדוד צנחנים וכוח מסיירת שקד, נעים מדרום צפונה בעורף האויב, לאורך הגדה הימנית של התעלה. בהתחלה המצרים לא שמים לב. החדירה כל כך עמוקה שהגדוד החלוץ של חטיבה 14 עולה על דרגי האספקה והמפקדה של הדיוויזיה המצרית ממש, ופותח באש. הוא מפתיע את המצרים לחלוטין. מצבורי תחמושת, משאיות, טנקים – הכל נדלק, המצרים בהלם מוחלט.

אבל אז באיזשהו שלב מישהו אצל המצרים מתעשת, וסוגר את הצומת שנמצאת בעורף הכוח הישראלי. זאת אומרת, תגבורות לא יכולות לנוע קדימה, אי אפשר לפנות פצועים אחורה. נפתחת אש תופת על הכוחות והכוחות נתקעים שם. כוח הצנחנים מנסה איכשהו בתוך התעלות החקלאיות לצאת משם, ועולה עליו שריון. ידועות ההקלטות בקשר של נתן שונרי, 'טובחים אותנו, רוצחים אותנו!'. אין דרך לעזור להם, הם סגורים שם. זה הופך לקרב חילוץ ומתחולל שם קרב נסיגה שבסופו הכוחות חוזרים אחורה והציר לא נפתח."

כוחות השריון של חטיבה 14, שנתקלו בכוחות נ"ט מחופרים היטב של המצרים, ספגו מכה קשה – וביניהם גם גדוד סיור 87. יואב ברום, מפקד הגדוד ומי שהחליף את מפקד הגדוד הקודם שנהרג בשמונה באוקטובר – נהרג אף הוא, יחד עם עוד עשרים וארבעה לוחמים. גדוד 87 הושמד כליל. למעלה ממאה ועשרים חיילים נהרגו בקרב הקשה – והחווה הסינית עדיין נותרה בשליטה מצרית.

בינתיים, מזרחה משם, גם הכוחות שגררו את גשר הגלילים לא ליקקו דבש.
גשר הגלילים נקרע

"[פרדו] אני בפרוץ המלחמה הייתי במרכז הארץ, הכנו איזה מטענים דווקא לכיוון הירדן, ואז אותו יום קורא לי… המלחמה התחילה ובסיני כמובן היו קטסטרופות. לא רק בסיני, בכל מקום, ואז אני מקבל טלפון מלסקוב, הוא אומר לי 'שמע, בוא בוא, תחזור מיד ליחידה. אני בא ליחידה, הוא אומר לי 'תשמע, קיבלתי עכשיו טלפון מפיקוד דרום. יש שם גשר אחד מתוך השישה שתוכננו.' רק אחד מוכן. כל היתר עוד לא יוצרו אפילו.

[רן] ז"א מבין החלקים של הגשר השלם…

[פרדו] גשר אחד, 200 מ' מוכן. כל היתר היו בתהליכי ייצור."

ביפת"ח ידעו שגרירת הגשר הארוך והכבד בזמן המלחמה תהיה מבצע לוגיסטי מורכב ומסובך מאד, שידרוש לפחות עשרה טנקים שיגררו וידחפו את הגשר באופן מתואם. פלוגת טנקים מחטיבה 7 הוקצתה במיוחד לצורך העניין, ואנשיה התאמנו על גרירת הגשר לפני המלחמה. אבל גם כאן, שוב, המלחמה המפתיעה טרפה את כל הקלפים.

"[פרדו] אף אחד לא יודע מה זה בכלל, כי כל אלה שהתאמנו נמצאים ברמת הגולן. זה היה.. מ"פ גבע. אני עבדתי איתו אישית הרבה זמן. הוא היה מומחה לגרירה. הוא היה… צריך לתאם בין הטנקים. גשר כזה צריך לגרור ע"י עשרה טנקים. צריך להיות תיאום ביניהם, ואיך… כמובן צריך לתרגל הרבה ותרגלו אבל עם פרוץ המלחמה כל אלה הלכו ישר ל… העלו אותם לרמת הגולן

[רן] למה?

[פרדו] אז אני לא בא בטענות כי שמע, כשפרצה מלחמת ה…זה מי חשב על צליחה? חשבו להגן על המולדת! אז הסורים התחילו להתקדם לכיוון טבריה אז כמובן שמה שהיה בנמצא מיד שלחו לשמה ובצדק."

שרון, מפקד אוגדה 143, שלח לפרדו כוח גרירה חדש.

"[פרדו] מי שהיה מפקד האוגדה זה אריק שרון. והוא שלח גדוד טנקים, והוא אומר… הוא אישית שלח קצין עם הגדוד טנקים והוא אומר תשמעו, עכשיו תגיד להם איך להירתם, תתחיל לתרגל אותם. זה היה אמצע הלילה, החבר'ה אלה באו אחרי קרבות, מותשים, עייפים, אני חושב שהם לא ישנו כמה לילות, ואני מסביר להם בלילה מה לעשות, אני חושב שרובם לא שמעו אותי, ישנו. "

פרדו צודק. תרגולי הגרירה והתיאומים האינסופיים בין עשרת הטנקים הגוררים ארכו שעות רבות, ובזמן הזה הלוחמים העייפים לא הצליחו להחזיק את העיניים פתוחות. כך מתואר אחד מאותם אימוני גרירה ביומנו של מפקד פלוגת הטנקים:

"התרגולת היא שלפני תחילת תזוזה עורכים בדיקת קשר שבמסגרתה מדווחים כל הטנקים, לפי הסדר, שהם מוכנים. עם דיווח הטנק האחרון ניתנת פקודת התזוזה. וכך נעשה. מיכה, בטנק הבולם, מדווח מוכן. ניתנת פקודת תזוזה, אבל בפרק הזמן הקצר של דיווח הטנקים כבר הספיקו צוותי הטנקים הראשונים להירדם. מתחילים מחדש בבדיקת הקשר. אחד הטנקים אינו עונה – כל הצוות נרדם. ניגשים להעירם. מתחילים מחדש. הפעם כל המפקדים ערים ועונים, אולם משניתנה פקודת התזוזה מסתבר שחלק מהנהגים נרדמו. וכך חוזרת ונשנית התמונה."

ואם זה לא מספיק, עד שכבר הצליח פרדו לתרגל כמו שצריך חלק מהצוותים הגוררים –

"[פרדו] אחרי תרגול של חצי שעה שהיה דווקא טוב, הגדוד הזה קיבל… הפלוגה קיבלה הוראה אמר 'תשמעו יש עכשיו איזה התקפה של המצרים', ניתקו את עצמם מהגשר, הלכו להילחם, 50% מהם לא חזרו. ואנחנו עומדים בגשר, אני וה…שבעה חבר'ה מיפת"ח. עומדים על יד הגשר עד שהגיעה עוד יחידה. ואז אמרו אוקיי, אז עכשיו תרתום אותם. אז הכל התחיל מחדש. וכך בערך 3-4 פעמים התחלפו היחידות כיוון שרובן תוך כדי הגרירה היו צריכים לצאת לקרבות."

בחמישה עשר באוקטובר, אחרי כמעט ארבעה ימים של תרגולים והכנות, היה הגשר סוף סוף מוכן לתנועה לכיוון התעלה. בזמן הזה כבר החלו מגיעות אל צוותו של פרדו רז השמועות אודות הקרב הקשה באיזור החווה הסינית.

"[רן] אתה עכשיו יודע שאתה מתקדם לחזית. איך הרגשת? הרי אתה שומע סיפורים בטח.

[פרדו] תשמע, אני אגיד לך, אני לא מחשיב את עצמי איזה גיבור או משהו, אבל, אני כשלסקוב אמר לי 'תרד למטה', היה ברור לי שאני לא חוזר משם. אני עוד זוכר שהלכתי, הרי היו לי אז שתי בנות קטנות, שהלכתי לגן שלהן להגיד להן שלום, היה ברור לכולם… אנחנו לא חוזרים משם. זה היה ברור. אבל זה כולם, אני אומר. לא רק אני. כולם ידעו- אוקיי, אף אחד לא… לפחות מי שאני פיקדתי עליהם, אף אחד לא היסס לרגע אם לרדת לסיני או לא, אבל היה ברור שאנחנו הולכים ל… לתופת. לקטסטרופה. כיוון ששמענו מה שקורה שם. היו אז חמישה ימים, בששה ימים הראשונים, היה קטל בלתי רגיל. וכשהגעתי לרפידים והתחלנו לנסוע לכיוון התעלה, על הכביש עם הנגמ"שים עדיין, אנחנו רואים קומנדקרים שלנו חוזרים מלאים בגופות. […]

"אז קיבלנו פקודה להתחיל לנוע, והתחלנו לנוע באמת, ובשלב מסויים, הדיונות הן כמובן עליות ומורדות, ולצורך… הגשר עצמו בכלל הוא נגרר על ידי 10 טנקים. הוא שוקל בערך 400 טון, והוא נגרר ע"י 10 טנקים. 3 טנקים מלפנים, אח"כ 3 בכל צד ועוד מאחורה דחפורים."

זו לא תהיה הגזמה לומר שבשלב זה, עיני כל הפיקוד הבכיר של הצבא היו נשואות אל גשר הגלילים ואל מי שגררו אותו. היה ברור שבלעדי גשר הגלילים, אין מבצע צליחה – ובלי מבצע צליחה, אין ניצחון בחזית הדרומית. מנגמ"ש הפיקוד שלו דרש אריאל שרון מהכוחות הגוררים להזדרז ולהגיע לשפת התעלה. הנה הוא בקשר – מספר קריאה ארבעים – מדבר עם מפקד כוח הגרירה. ואם מפקד האוגדה שיושב לך על הראש זה לא מספיק לחץ, הנה גם האלוף משה גונן, 'גורודיש', מפקד חזית הדרום, מספר קריאה 103, מתקשר כדי להתעניין בשלומו של הגשר.

הטנקים של חטיבה 14 היו עסוקים באותו הזמן בהסרת האיום המצרי על תנועת הגשר – אבל היה איום אחר שאף אחד לא יכול היה להסיר: הדיונות. דיונות החול של מדבר הסיני היוו אתגר אדיר לכוח הגרירה: פעם אחת כשהטנקים היו צריכים להתאמץ ולגרור את הגשר הענק בקושי רב במעלה הדיונה, ופעם שניה כשחלק מהגשר כבר עבר את ראש הדיונה והחל להתגלגל במהירות במורד המדרון התלול. החלק הזה, של בלימת הגשר המתדרדר, זוהה עוד בשלב האימונים כשלב המסוכן ביותר של הגרירה: לא פעם התרסק הגשר הדוהר אל הטנקים הגוררים וממש טיפס עליהם. בלימת הגשר בשלב הירידה מהדיונה הייתה אחת הנקודות הרגישות ביותר בכל מהלך הגרירה ודרשה מומחיות מיוחדת – מומחיות שלרוע המזל לא הייתה עדיין לכוחות הגרירה החלופיים שקיבל פרדו רז.

"[פרדו] בשלב מסויים הגשר התקדם יפה, והחלק הקדמי של הגשר עבר דיונה די גבוהה, והגשר האחורי היה עדיין בטיפוס למעלה. מפקד היחידה הזאת, פחד שהגשר יתחיל להתגלגל מעצמו, כי הוא היה מלפנים, ראה רק את ה…זה. נתן פקודה לטנק האחורי שהיה לו… היה צריך להיות טנק לבלום בדיוק במקרה כזה של גלגול, אמרנו תבלום. רק הוא לא אמר ליתר הטנקים לעצור ואז יתר הטנקים משכו קדימה, טנק אחד בולם, כמו משיכת חבל הגשר נקרע. והבלאגן גדול."

נסו לשים את עצמכם בנעליו של מפקד גדוד הטנקים הגוררים כשהוא צריך לדווח בקשר למפקד האוגדה שרון, שהגשר יקר הערך וחסר התחליף – המפתח להצלחת מבצע 'אבירי לב' ואולי המפתח לניצחון במלחמה כולה – נקרע, ועושה רושם שתיקונו יארך שעות רבות – ואולי אפילו ימים. אני לא חושב שמישהו מאיתנו היה רוצה להחליף איתו מקומות באותו הרגע.

ואם זה לא מספיק, הלחץ להביא את הגשר אל התעלה מהר ככל האפשר גבר עוד יותר בעקבות החלטתו של אריק שרון, שלרגע לא הפסיק לדחוף ולדרבן את הכוחות להעביר את המלחמה לצד המצרי – להורות לחטיבה 247 של הצנחנים לצלוח את התעלה עוד לפני הגעת גשר הגלילים. החטיבה, בפיקודו של אלוף משנה דני מט, צלחה את התעלה על גבי סירות גומי בלילה שבין החמישה עשר והשישה עשר באוקטובר, וכעת היו כחמש מאות צנחנים מחופרים בגדה המערבית. שר הביטחון דיין ודדו הרמטכ"ל עקבו אחר הנעשה בחשש גדול: אם יגלו המצרים את כוח הצנחנים ויבינו את המתרחש – הם יתקיפו אותם בכל הכוח. ללא תגבורת של כוחות משוריינים לצנחנים לא היה סיכוי לעמוד בכוחות עצמם נגד הטנקים המצרים, וגם אי אפשר יהיה לפנות חמש מאות איש במהירות במקרה של התקלות כזו. משה דיין כבר החל להפעיל לחץ על הצבא להחזיר את הצנחנים בחזרה לגדה המזרחית. כל רגע שגשר הגלילים בילה על החולות של סיני ללא תזוזה, היה רגע אחד קרוב יותר לקטסטרופה.
גיוס מילואים ללא אישור

אני קוטע לעת עתה את רצף ההתרחשויות במסדרון הצליחה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים כדי לחזור חזרה בזמן, אל יום חמישי, הארבעה באוקטובר – יומיים לפני פרוץ המלחמה.

כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, בראשית שנות השבעים רכש משרד הביטחון מגרמניה כמה עשרות 'תמסחים': דוברות אמפיביות שהיו מסוגלות לנסוע על גלגלים בכוחות עצמן ביבשה, ולשאת על גבן טנקים במים. הכלים שנרכשו מגרמניה היו גרוטאות, רגע לפני גריטה – ובמפעל 'מרכבים' לקחו על עצמם את המשימה המורכבת של שיפוץ ובניה מחדש של הכלים האמפיביים. כשנתקבלה ההחלטה על פיתוחו של גשר הגלילים והפסקת פיתוחם של כל שאר אמצעי הצליחה של צה"ל, היו רק שבעה עשר תמסחים שמישים לאחר שיפוץ. על הפעלתם של התמסחים הופקד גדוד מילואים 634 של הנדסה קרבית, שהוצב בבסיס קטן בחוף אמנון שעל שפת הכנרת. מפקד הגדוד היה סא"ל יגאל יניב, לשעבר קצין המבצעים של חיל ההנדסה.

בחצות שבין יום חמישי ושישי קיבל סא"ל יניב הוראה מלמעלה על ביטול חופשות כללי ביחידה. ההוראה הגורפת עוררה את סקרנותו, והוא החליט לברר את פשרה. התשובה, ידע יניב, נמצאת בבור הפיקוד של המטכ"ל בקריה – אבל כמפקד גדוד מילואים, לא הייתה לו הרשאה להכנס אל הבור. בכל זאת, הוא החליט לנסות את מזלו – וטוב שכך: למרות שחלפה כמעט חצי שנה מאז שקיבל את הפיקוד על גדוד התמסחים – הוא עדיין הופיע ברישומי כוח האדם כקצין המבצעים של חיל ההנדסה, והשומרים נתנו לו להכנס. כך סיפר יגאל יניב בראיון לעיתון 'מעריב':

"נכנסתי לבור באחת בלילה, אור ליום שישי. משיחות עם חברַי שם מהתקופה שבה הייתי קמב"ץ חילי הבנתי – למעלה מ־24 שעות לפני שטלפן ראש המוסד צבי זמיר מלונדון כדי להודיע שהסוכן אשרף מרואן מסר לו את המידע – כי עומדת לפרוץ מלחמה ביום שישי או בשבת".

יניב חזר לבסיס על שפת הכנרת, והתחבט לגבי הצעד הבא שלו. היו לו מאה אנשי מילואים שהוכשרו לתפעל את התמסחים – אבל בעקבות הקיצוץ בתקציב הם לא קיבלו הצבה רשמית בגדוד שלו. אם תפרוץ מלחמה ויוכרז גיוס מילואים כללי – אנשי המילואים שלו יגוייסו בסבירות גבוהה ליחידות האם שלהם, ולא יהיה לו אף אחד שיתפעל את התמסחים.

יניב החליט לנקוט ביוזמה נועזת: הוא שלח את אנשי הגדוד הסדירים שלו לאסוף את אנשי המילואים מביתם עם כלי הרכב של היחידה, בקריאה שקטה. הוא ידע שגיוס מילואים ללא אישור מגבוה יכניס אותו לצרות צרורות בהמשך, אבל לא ראה שום אפשרות אחרת להכין את היחידה שלו למלחמה העתידה לבוא. כל אותו סוף השבוע התאמנו אנשי המילואים בהפעלת התמסחים שלהם. כשפרצה המלחמה ביום שבת, כבר היו כולם עמוק בתוך שגרת האימונים.

"ביום שני […] טלפן אלי קצין ההנדסה הראשי […] והורה לי לרדת עם התמסחים לתעלה לקראת צליחה עתידית. עניתי כי […] יהיה אפשר לרדת לסיני כאשר יגיעו מובילים להעברת התמסחים. הוא גער בי: 'המובילים עסוקים, הם דרושים להובלת טנקים לחזית' והורה לי לרדת על גלגלי התמסח בנסיעה. התמסחים שיצאו זה מקרוב משיקום לא היו כשירים לנסיעה ממושכת כל כך. הם בקושי עמדו במטלות היומיום של נסיעות קצרות ואימוני שיט קצרים. […] בנסיעה כזאת כולם היו קורסים בבאר שבע. עניתי כי התמסחים לא מסוגלים לרדת על גלגלים עד לסיני. [קצין ההנדסה הראשי] לא היה מוכן לקבל תשובה זו. הוא איים עלי כי ידיח אותי מתפקידי כמג"ד אם לא אציית. עניתי כי הוא יכול לעשות כמיטב הבנתו, אבל גם אני אעשה על פי הבנתי, ולא אתן הוראה לרדת על גלגלים. הוא אכן עשה צעדים להדיח אותי, אבל מפקדיו במטכ"ל הבינו כי הוא טועה ומנעו זאת ממנו. למחרת קיבלתי הודעה כי ייעשה מאמץ לאתר מובילים לתמסחים".

המובילים אכן הגיעו, והתמסחים ירדו לסיני. בדרך, אחד התמסחים החליק מהמוביל שלו ונתקע בשטח. שאר התמסחים, שישה עשר במספר, הגיעו לבסיס רפידים שבסיני, שם המשיכו להתאמן.
פקק בציר 'עכביש'

בשלושה עשר ובארבעה עשר בחודש החליט פיקוד האוגדה לקדם את דוברות היוניפלוט, שכעשרים וארבע מהן היו מאוחסנות במקומות שונים ברחבי סיני, לכיוון התעלה. הדוברות היו אמורות להיות גיבוי לגשר הגלילים, והתמסחים היו בגדר 'גיבוי על גיבוי'.

"המפקדים הבכירים [יצאו] מהנחה כי לאחר צליחת החי"ר בסירות הגומי יגיע גשר הגלילים – הכוכב שבגינו כבר הוענק למפתחיו פרס ביטחון ישראל – ויאפשר מעבר בטוח. ציוד דוברות היוניפלוט יגיע מיד לאחר הגלילים, ואילו גדוד התמסחים יהיה עתודה. התמסחים יופעלו בתעלת סואץ רק במקרה שתהיה תקלה גדולה, לא סבירה. הייתה הנחה כי התמסחים פגיעים מאוד, לא אמינים מבחינה טכנית, ואולי לא יגיעו בכלל לתעלה".

בחמישה עשר באוקטובר, בשעות הערב, יצאו לדרך דוברות היוניפלוט ושיירת התמסחים, יחד עם גשר הגלילים, לכיוון תעלת סואץ. את מה שקרה בהמשך אותו הלילה לגשר הגלילים – אתם כבר יודעים: הגשר נקרע ונעצר. דוברות היוניפלוט המשיכו לנוע על ציר עכביש שהוביל אל אזור מצמד – אבל נתקלו גם הן במכשול לא צפוי. ציר עכביש היה פקוק וסתום על ידי אלפי כלי רכב. טנקים, נגמ"שים, משאיות תובלה, אמבולנסים ורכבים פרטיים של אנשי מילואים זרמו בהמוניהם אל נקודת הצליחה, וכולם הצטופפו על כביש צר אחד שאף אחד מעולם לא דמיין שיהפוך לציר התנועה המרכזי של מבצע הצליחה הגדול ביותר בתולדות צה"ל.

כך מתאר סא"ל במיל' עודד מגידו את הבאלגן האדיר שהתחולל בציר עכביש במהלך מבצע 'אבירי לב', במאמר שפרסם בבטאון 'יד לשיריון':

"התחילה הצטופפות שהלכה והתעבתה עד צומת טסה לפקק אדיר: גדודי טנקים של אוגדה 162 חנו לאורך הכביש ומאות כלי רכב מנהלתיים של דרגי אוגדה 162 היו על הכביש. […] ציר "עכביש" היה צפוף ועמוס במאות כלי רכב שהצטופפו בו ראש אל זנב: זחל"מים ואוטובוסים עם יחידות חטיבת הצנחנים וסירותיהם, ציוד הנדסי, דרגים של יחידות חטיבה 14 שהובילה את מבצע "אבירי לב", יחידות ארטילריה על דרגיהן, יחידות חיל הרפואה, רכבי פיקוד ושליטה ועוד."

כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, אחד החסרונות הבולטים של דוברות היוניפלוט האזרחיות היה גודלן העצום: כל דוברה הייתה רחבה כמו שלושה אוטובוסים זה לצד זה, ונגררה בכבדות על ידי טנקים. אפילו אם ציר "עכביש" היה פנוי לגמרי מכלי רכב, עדיין היה קשה מאד לגרור ולנווט אותן בכביש הצר: למעשה, הדוברות היו כל כך גדולות עד שלכוח הגורר התלוו שני דחפורים שתפקידם היה לתלוש ולהפיל תמרורים בצידי הכביש, כדי לאפשר לדוברות לעבור. עכשיו דמיינו לעצמכם את כוחות ההנדסה מנסים להעביר את המפלצות הענקיות בתוך פקק תנועה כיאוטי – כשמדי פעם נופלות פצצות מרגמה וקטיושות על הציר ומיגים מצריים תוקפים מהאוויר. בכל פעם שדוברה נאלצה לרדת מהציר כדי לאפשר לכוח טנקים לעבור לכיוון החווה הסינית או מכל סיבה אחרת, היא התחפרה בחול העמוק והיה צריך לחלץ אותה ממנו. ווי הגרירה של הטנקים שמשכו את הדוברות נתלשו פעם אחת פעם תחת העומס הכבד. בשלב מסוים, בשעות הלילה, נתקבלה הודעה מהפיקוד שעל הטנקים שגררו את הדוברות להתנתק מהן ולנוע במהירות לאזור החווה הסינית, שם השתוללו עדיין קרבות מרים. הטנקים התנתקו וכמעט שיצאו לדרך כשלפתע הגיע ביטול לפקודת ההתנתקות. הניתוק והחיבור מחדש עיכבו את שיירת הדוברות בעוד מספר שעות, ולכולם היה ברור שבקצב הנוכחי – הדוברות לא יגיעו למים בליל הצליחה, והצנחנים שכבר נמצאו בצידה השני של התעלה לא יזכו לתגבורת השריון הקריטית כל כך.
התמסחים מצילים את הצליחה

סא"ל יגאל יניב, מפקד גדוד התמסחים, האזין לכל ההתרחשות הזו ברשת הקשר – והבין את משמעותה. התמסחים, שבמקור היו אמורים להיות גיבוי על גיבוי עבור מבצע צליחה, הפכו עכשיו לאמצעי הצליחה המתפקד היחיד שהיה בידי הצבא. כך הוא מתאר את הרגעים האלה בראיון ל'מעריב':

"לאחר זמן קצר שמעתי כי גשר הגלילים נשבר וכי עובדים לתקנו. הבנתי שלתיקון כזה יידרשו שעות. לא עבר זמן רב ושמעתי את מפקד חטיבת הטנקים אל"ם חיים ארז מורה לטנקים שלו, שגררו דוברות, להתנתק ממשימת הגרירה ולהצטרף אליו ללחימה. פירושו של מהלך זה היה ברור: גדוד התמסח עבר ממצב של עתודה למצב של 'צריך להתקדם' לביצוע הצליחה. לא קיבלתי שום פקודה מפורשת, שהרי איש לא חשב שהתמסחים מסוגלים לבצע את המלאכה, אולם הוריתי להתקדם לכיוון התעלה.

הצירים היו סתומים. כלי רכב מנהלתיים חנו על הכביש, וגם משאיות עם ציוד, אוטובוסים, מכליות וכו'. הרבה כלי רכב היו ללא נהגים. הנהגים התרחקו מהכביש מחשש שייפגעו מההפגזות. החלטתי להתקדם בכל מחיר. הפעלתי את שני טנקי הדחפור שסופחו לגדוד, כדי להזיז את כלי הרכב שחסמו את המעבר. זו הייתה פעולה אלימה וקשה, שהסבה נזק רב לכלי הרכב. אולם חשבתי לעצמי כי לאחר גיוס מילואים ללא אישור, לאחר סירוב לרדת ללא מובילים […] – הנזק לכלי הרכב כבר זניח. אחרי המלחמה ננזפתי גם על כך".

הנחישות קרת הרוח שהפגין יניב – עד כדי הרס של כלי רכב שהפריעו לשיירה שלו – בשילוב העובדה שבניגוד לדוברות היוניפלוט התמסחים היו מסוגלים לנוע גם בחול העמוק וכך לעקוף חסימות בכביש, איפשרה לשיירת התמסחים להמשיך בתנועה מערבה אל עבר התעלה. יניב חבר לנגמ"ש הפיקוד של אריק שרון באזור מצמד, ובבוקר של השישה עשר באוקטובר ירדו ראשוני התמסחים אל מי התעלה. הכלים האמפיביים חוברו זה לזה כדי ליצור דוברות ארוכות, והחלו להעביר טנקים של חטיבה 421 אל הגדה השניה, כמו גם גדודי צנחנים לתגבור הכוחות שכבר צלחו עם סירות הגומי באישון לילה. בין הצנחנים האלה היה גם אחד משה 'בוגי' יעלון, מפקד פלוגה במילואים.

הגעתם של התמסחים אל גדות התעלה בבוקר של השישה עשר באוקטובר הייתה אחד מרגעי המפתח במלחמת יום הכיפורים כולה. הטנקים של חטיבה 421 חיזקו מאוד את ההגנה על ראש הגשר בצד המצרי של התעלה, והעניקו לצה"ל את מרווח הנשימה שלו היה זקוק כדי לארגן את המשך העברת הכוחות ללא החשש המתמיד מהשמדה קרובה של כוח הצנחנים ברגע שיגלו אותם המצרים. יעקב (ג'קי) אבן, סגנו של אריק שרון באוגדה 143, כתב כך אודות התמסחים:

"גיבוריו האמיתיים של קרב הצליחה [הם] ה'תמסחים'. אילו היו כלים 'יד שנייה' אלה עשויים זהב טהור ומשובצים יהלומים, עדיין לא היה ערכם מגיע לאלפית הפרומיל מערך תרומתם להצלחת קרב הצליחה ולהכרעת המצרים."

העבודה המזהירה שעשו אנשי מפעל 'מרכבים' בשיפוץ והשמשת הגרוטאות העתיקות, והעוז שהפגין סא"ל יגאל יניב בחשיבה עצמאית עד כדי סירוב פקודה – היו המפתח להצלה המפתיעה הזו. אבל גם המזל שיחק כאן תפקיד לא מבוטל. החולשה הגדולה ביותר של התמסחים הייתה העובדה שהמצופים שלהם היו מלאים באוויר, ולכן פגיעים מאוד לכל כדור אויב או רסיס של פגז מרגמה. אם המצרים היו מפנים את קני הארטילריה שלהם אל נקודת הצליחה – סביר להניח שהתמסחים לא היו שורדים הרבה זמן מעל המים. אבל בשישה עשר באוקטובר, ואפילו בשבעה עשר באוקטובר – המצרים עדיין לא הבינו מה מתרחש באזור מצמד. הנה אסף וול.

"[אסף] יש כבר כוח קטן [של צה"ל] שנמצא בצד המצרי, גם צנחנים וגם שיריון. המצרים עדיין לא מבינים מה קורה.

פה לדעתי, מגיעה הטעות הקולוסלית המצרית הגדולה ביותר בכל המלחמה. המודיעין המצרי לא הצליח לזהות את המאמץ הישראלי. המודיעין המצרי זיהה את המאמץ הישראלי מדרום לצפון. הוא חשב שצה"ל מנסה לקפל אותם, לעקור אותם אחד אחרי השני, מהגדה שהייתה קודם לכן בשליטתנו. הם לא הבינו שהמאמץ העיקרי של צה"ל הוא ממזרח למערב, ושכל הקרבות הקשים האלה שצה"ל דופק את הראש בקיר מדרום לצפון, הם לא בשביל לקפל אותם – אלא רק בשביל להרחיב את מסדרון הצליחה.

בינתיים, כשהקרבות האלה נמשכים, כוחות של צה"ל עוברים על הציר כמו ביום העצמאות. זאת אומרת שלשחיקה הזו בחיי אדם, גם של חטיבה 14, הצנחנים וסיירת שקד – שהתפוצצו להם שם שני זחל"מים על אנשיהם ואיש מהם לא שרד – היה לה איזשהו רווח. בזמן הזה, כשהמצרים היו עסוקים בקרבות האלה, צה"ל עובר לצד השני [של התעלה] בלי שהמצרים שמים לב.

צה"ל עובר לצד השני ומתחילים סיורים אלימים בצידה המערבי של המעלה. כוחות קטנים, שלושה עד חמישה טנקים וכוחות חי"ר, מתחילים לפשוט על סוללות הנ"מ המצריות, להשמיד אותן. המצרים עדיין לא מבינים מה קורה. כששאזלי [הרמטכ"ל המצרי – ר.ל.] שאל מה קורה, אמרו לו שיש בין שבעה לעשרה טנקים ישראליים שמסתתרים באיזור החיץ החקלאי. האיזור המערבי של התעלה, בניגוד לסיני, הוא לא איזור מדברי. הוא איזור חקלאי עם פרדסים ושדות. קל מאד להסתתר שם. הם חשבו שצה"ל מנהל איזו פשיטה משוריינת, אבל לא צליחה. מתי הבינו שיש צליחה? יום למחרת, כשגולדה מאיר הודיעה מעל בימת הכנסת שבשעה זו פועלים כוחות ישראלים בצידה המערבי של התעלה. הנאום הזה של גולדה בא כמעט באותו הזמן שבו מתנהל בקהיר מסע ניצחון של סאדאת, כל פעמוני הכנסיות מצלצלים… הם לא קולטים שבזמן שהם חוגגים צה"ל עושה בהם שמות. "

העובדה שאף אחד בקהיר לא הבין, בשלב הזה, שמדובר במבצע צליחה בהיקף מלא ולא באיזו פשיטה משוריינת קטנה, היא זו שאיפשרה לתמסחים להמשיך ולהעביר את כוחות השריון והצנחנים פחות או יותר ללא הפרעה.

התמסחים הצילו את היום – אבל זה עדיין לא היה מספיק. בפיקוד הצבא חששו שבכל רגע המצרים עלולים לגלות מה קורה מתחת לאף שלהם, יתחילו להפגיז את אזור מצמד וישלחו כוחות גדולים לכבוש מחדש את ראש הגשר בצד המערבי. במצב כזה, כמה עשרות הטנקים של חטיבה 421 לא יספיקו, והכוח בגדה המערבית יימצא בסכנת השמדה מוחשית. התמסחים אמנם עשו עבודה טובה, אבל הם לא היו תחליף לגשר צליחה "אמיתי", כזה שיכול להעביר עליו עשרות ומאות טנקים בשעה במקום טנק אחד או לכל היותר זוג הטנקים שהעבירו התמסחים. כל עוד אין ברשות צה"ל גשר צליחה והכל תלוי בתמסחים הפגיעים כל כך – הכל היה תלוי על בלימה. זו הסיבה שבאותו הערב החליט המטה הכללי לעצור את העברת הטנקים לגדה המערבית של התעלה, עד שייפרש גשר צליחה של ממש: אם אי אפשר להעביר כוחות משוריינים בכמות שתטה את הכף לטובת צה"ל, אין טעם לסכן עוד חיילים ועוד כלים יקרי ערך.

במילים אחרות, הסיפור לא נגמר. כדי שמבצע הצליחה יגשים את ייעודו, גשר הגלילים ודוברות היוניפלוט יהיו חייבים להגיע אל שפת התעלה – ויהיה המחיר אשר יהיה. בפרק הבא, חלקו השלישי והאחרון של סדרת הפרקים המיוחדת הזו, נלווה את שלושת הימים הקריטיים ביותר של מבצע אבירי לב. נשמע על המאמצים ההירואיים שעשו אנשי ההנדסה הקרבית כדי להביא את גשרי הצליחה אל קו המים, לעיתים תוך עמידה בפני דילמות מוסריות קשות מנשוא.

"[יעקב ירושלמי] החבר'ה שם צעקו לנו רוצחים, הם יותר התכוונו לג'קי אני חושב, לא אליי, אבל הם לא הבינו איך דוחפים שיירת פצועים מהדרך בשביל להעביר גושי מתכת כאלה מכוערים וגדולים."

נשמע על הניסיונות המצרים הנואשים לסקל את הצליחה הצה"לית,

"[יעקב] אני חובב צלילה אז נכנסתי איתם, הסתכלתי גם שהחיבור בסדר, זה פחד מוות להיכנס למים כי אם משהו מתפוצץ במים, המים זה חומר לא דחיס והוא מעביר את גל הפיצוץ הרבה יותר מאשר באוויר."

ועל חצר מוצב מצמד, אזור ההתארגנות לצליחה, שהייתה יעד להתקפות המצריות הקשות ביותר, וזכתה לכינוי 'חצר המוות'.

"[יעקב] המטחים של קטיושות… היינו שומעים את השריקות נשכבים באו במטחים של 16 16. זה היה פשוט לאזור מאוד מצומצם והגלגלים התחילו להתפוצץ."

כל זאת ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה.
...
UPDATE 24-10-2019:

בליל השישה עשר באוקטובר, 1973, מבצע 'אבירי לב' – מבצע צליחת תעלת סואץ – עמד על פי תהום, ועימו גם הסיכוי לניצחון בחזית הדרום של מלחמת יום הכיפורים. גשר הגלילים, גשר הצליחה שהיה אמור להיות הקלף הסודי של צה"ל במלחמה נגד מצרים – עמד, קרוע ושבור, כעשרים קילומטרים מקו המים. דוברות היוניפלוט, שהיו אמורות לשמש לו כגיבוי, היו תקועות בפקק תנועה אדיר שנוצר על ציר 'עכביש' – כביש צר ומתפתל שהוביל אל נקודת הצליחה – כשאלפי טנקים, משאיות, אמבולנסים ורכבי מילואים נאבקו להגיע אל החזית. מי שהצילו את המצב היו התמסחים: דוברות אמפיביות שנרכשו מגרמניה כגרוטאות רגע לפני שהפכו למטרות מטווח. כמעט כולם בצה"ל היו בטוחים שהתמסחים חסרי תועלת, שאולי אפילו לא יצליחו להגיע לחזית בחתיכה אחת – אבל דווקא הגרוטאות האלה היו מי שהצליחו להעביר את הטנקים של חטיבה 421 אל צידה השני של התעלה.

ובכל זאת, זה לא היה מספיק. עם שישה עשר תמחסים אפשר היה להעביר כמה עשרות טנקים בלבד בכל יום – אבל כמה עשרות טנקים וכמה מאות צנחנים הם לא כוח צליחה רציני. המצרים, בשלב הזה, עדיין לא הבינו שצה"ל מנסה לצלוח את תעלת סואץ בכוחות גדולים ולאגף את הארמיות שנמצאות בסיני – אבל לכולם היה ברור שברגע שיבינו זאת, הכוחות הקטנים שהתחפרו בצד המערבי של התעלה יעמדו בפני סכנת השמדה ממשית כשהמצרים ישליכו לתוך המערכה את כל מה שיש להם כדי להדוף את ניסיון הצליחה. מה שצה"ל היה צריך, יותר מהכל, היה גשר: גשר שעליו יכולים לעבור לא עשרות בודדות אלא מאות טנקים, נגמ"שים ומשאיות – כוח צליחה משמעותי ויעיל.
דוברות היוניפלוט מגיעות לחזית

"[יעקב] שמי יעקב ירושלמי, אני מהנדס, יש לי משרד מהנדסים עד היום הזה ואני ממשיך לעבוד כמו טמבל, אבל כנראה שזה מעניין, אז אני ממשיך לעבוד בגיל 72."

כמו עשרות אלפי חיילי מילואים אחרים, גם יעקב ירושלמי, קצין משוחרר טרי מהנדסה קרבית, נקרא אל הדגל כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. ראיין את יעקב – נתן פוזניאק.

"[יעקב] בתחילת הדרך הייתי במפקדת חיל הנדסה בנושא של גישור וצליחה ואחרי זה עברתי ליחידת פיתוח חיל הנדסה שעסקה בפיתוח של ציוד צליחה. המינוי הרשמי שלי היה ראש מדור ניסויים אבל בעצם אני עסקתי בכל הנושא של גישור בצליחה. אני כבר נגמרה שנת השירות שלי והשתחררתי, הייתי איזה כמה חודשים בשחרור, אני כבר לא זוכר, חודשיים שלושה לפני מלחמת יוהכ"פ השתחררתי, ואז באה מלחמת יום כיפור. אני במלחמת יום כיפור כשפרצה המלחמה באתי ליפת"ח. זאת היחידה שלי. בשבת בצהריים באתי ליפת"ח, נסעתי עם צוות לבלוזה. צוות של יפת"ח שיעזור בגרירה של גשר גלילים בבלוזה. מיד אנחנו ראינו… אחרי יום יומיים הבנו שכבר אין שום מצב שאפשר יהיה לגרור שם גשר גלילים."

העיכובים והתקלות בגרירת גשר הגלילים הפכו את דוברות היוניפלוט, שכזכור נועדו להיות גיבוי לגשר הגלילים – לאמצעי צליחה קריטי, כיוון שבניגוד לתמסחים – את דוברות היוניפלוט ניתן לחבר זו לזו באופן קבוע וליצור מהן גשר אחד ארוך. ירושלמי הצטרף לכוח הגרירה של הדוברות הענקיות שנע על ציר עכביש הפקוק.

"[יעקב] עכשיו אני בלילה הראשון של הצליחה נעתי עם הדוברות לכיוון… כיועץ טכני לא היה לי שום תפקיד, אני סרן צעיר, הייתי סרן אז, צעיר מאוד, ויועץ טכני שהבין בדוברות כי אני הייתי בכל הפיתוח של הדוברות, ובאיזשהו שלב פתאום התקבלה הוראה להוריד את הדוברות מהדרך. לא יודע עד היום למה הייתה החלטה כזאת. כמובן שברגע שהדוברה נוסעת על הציר אף אחד אחר… היא חוסמת לו את הציר.

[נתן] היא ענקית. היה צורך בכביש.

[יעקב] כנראה. הורידו את הדוברות ואחרי זה כל מה שעשיתי בלילה הראשון של הצליחה… בלילה הראשון עזרתי וגם ראיתי שם חבר'ה, קצינים מתח"ש, כל מיני ג'ובניקים כמוני שאין להם תפקיד כלשהו, עסקנו בחילוץ של דוברות, לנסות להחזיר את הדוברות, ואז ראיתי כמה צדקתי. כי ברגע שהורדת את הדוברה מהכביש זהו. גמרנו. אי אפשר יותר להחזיר אותה, היא תקועה בחולות… זה מבצעים מטורפים."

סא"ל במיל' עודד מגידו מתאר במאמר לביטאון 'יד לשיריון' את הכאוס שהתחולל באותו הזמן בציר עכביש הפקוק.

"מספר הסמג"ד, רס"ן אילן מעוז: "התחילו לזרום כל מיני אל"מים ותא"לים, הקהנ"ר עצמו, וכל אחד עם העצות שלו". ומספר מ"פ א' ־ סגן נדב מן: "עד 'עכביש' התנועה הייתה בסדר. שם החלו כל הפקקים. שם הייתה המהומה הגדולה עם כל הגנרלים הגדולים. טנק חילוץ משך את הטנקים, והדוברות האלה יש להן הצלבות ועוגנים חזקים מאד כדי למנוע סיבובים חזקים וקריעה של היצול. הוא עשה סיבוב חזק ותלש את הטנק מהדוברה. היו לנו בעיות עם הטנקים, בעיית מנוע ובעיות קשר, כל מיני צרות. […] כל העסק הזה הלך לאט מאד."

בנוסף לבעיות הלוגיסטיות, חלק מציר עכביש היה חשוף כל העת לירי טילי סאגר וארטילריה מצפון מצד הכוחות המצרים שהיו עדיין מחופרים באזור החווה הסינית. רק בלילה שבין השישה עשר והשבעה עשר באוקטובר, למעלה משלושים שעות לאחר מועד הצליחה המתוכנן, נפתח סוף סוף הציר והדוברות היו יכולות להמשיך במסען. בבוקר של השבעה עשר באוקטובר הגיעו דוברות היוניפלוט אל מוצב מצמד שעל גדות התעלה, ויעקב ירושלמי ועמיתיו היו יכולים להתחיל להוריד אותן אל המים.
"חצר המוות"

אבל רצה הגורל וזה גם היה הרגע שבו הבינו המצרים לראשונה מה באמת מתרחש באזור מוצב מצמד. עד אותו הרגע הם היו משוכנעים שמדובר בפשיטה משוריינת קטנה – כמה טנקים בודדים ומעט חיילי חי"ר שמנסים להטריד את הכוחות המצריים במערב התעלה. בשבעה עשר באוקטובר ירד למצרים האסימון: צה"ל מנסה לחצות את התעלה בכוחות גדולים ולאגף ולכתר את הארמיות השניה והשלישית.

כל כוחות הצליחה של צה"ל התרכזו באזור אחד מצומצם, שהיה המקום אליו עתידות הדוברות לרדת אל קו המים: היה זה חצר מוצב מצמד, ששכן על גדות התעלה. בחצר הזו – רצועת חול המוקפת בכמה מאות מטרים של סוללות עפר מורמות – היו נגמ"שי הפיקוד, כוחות הרפואה, חיילי חי"ר שהתארגנו לצליחה וכוחות הנדסה קרבית שהכינו את השטח לדוברות. לתוך השטח המצומצם הזה – וגם לאיזור ראש הגשר בגדה המערבית – כיוונו המצרים ריכוז אדיר וחסר תקדים של קני תותחים, מרגמות ופצצות מטוסים.

אסף וול הוא פרסומאי ופובליציסט, וגם היסטוריון חובב של מלחמת יום הכיפורים.

"[אסף] ופתאום המצרים מבינים שעשו להם פה תרגיל. וכשהם מבינים את זה, הם מרכזים את כל מה שיש להם כדי להוריד על אותה חצר קטנה יחסית. ארטילריה רצחנית, כל הזמן, המון זמן, המון הרוגים ליום: אני חושב שהיו ימים שנהרגו 300 או 400 חיילים רק באיזורי הצליחה. קרבות אוויר המוניים מעל אזור הצליחה: המצרים שולחים כל מה שמסוגל לטוס – מסוקים עם חביות נפל"ם, מטוסים שמופלים בהמוניהם ובסופו של דבר אפילו מטוסים של בית הספר לטיסה כשנגמרים להם הסילונים. הם מתחילים לקבל תגבורות מלוב, מטוסים לוביים. האנטרים עיראקיים שהשתתפו במלחמה משלב יחסית מוקדם. הם מנסים לדחוק את הצבא הישראלי החוצה. "

לא במקרה זכתה חצר מוצב מצמד לכינוי המצמרר 'חצר המוות'. אל"מ דני מט, מפקד חטיבת הצנחנים שצלחה את התעלה על גבי סירות גומי יום קודם לכן, כתב כך:

"בשבעה עשר [באוקטובר] בבוקר הם איתרו את מקום הצליחה. החלה הפגזת תופת. זה היה הגיהנום בהתגלמותו. זה דבר שלא היכרנו בעבר: רק על חמש מאות המטרים של אזור הגשרים ירו עלינו עשרים ואחת סוללות שדה, שלושה סוללות מאה חמישים ושתיים מ"מ, שתי סוללות 203 מ"מ, חוץ מקטיושות ומרגמות שלא יספרו מרוב. ירו עלינו מאה ושבעים קנים כמאה אלף פגזים. רק לשם השוואה, במלחמת העולם השניה בהבקעה של הצבא האדום על האודר היו מאתיים וחמישים קנים על קילומטר חזית – זה למעשה, אותו קנה מידה בתעלה. ראש הגשר עלה בלהבות.

"חצר המוות: כדי לתאר אותה צריך כישרון ספרותי בלתי רגיל. […] היו שם דברים שקשה לתאר. היינו מתחפרים כל הגוף ומשאירים פתח קטן. פגז של 203 מ"מ שנופל שלושה מטר לידך, הוא מכסה את כל העמדה. זה דומה לתיאורים של השואה, שיהודים היו נקברים חיים והאדמה מתבקעת, ואנחנו הוצאנו חיילים קבורים מהאדמה שהתבקעה …"

אריק שאל אותי – איך אתם חיים שם? אפשר לחיות שם?

אז כן .. חיינו שם.. אבל זה היה המחיר ."
גבורתם של אנשי ההנדסה הקרבית

בתוך כל הטירוף הזה, לוחמי ההנדסה הקרבית לא הפסיקו לרגע את עבודתם. הנה עדות נוספת, הפעם של איציק אגם, מפקד מחלקה באזור מצמד:

"בליל של פגזים מכל הסוגים. לא יאומן. פצצות בגודל ענק נוחתות בקירבתנו ופוערות בורות עמוקים בחול. אף פעם לא ידעתי שיש ולא ראיתי פצצות ארטילריה גדולות כל כך. אנשי ההנדסה, כאילו אחזתם תזזית, ממשיכים בהישט הטנקים ללא הרף בלי לשים לב לפגזים. מרגש לראות אותם עובדים כך. […]"

שתי דוברות יוניפלוט נפגעו מפגזי ארטילריה כבר בכניסה לחצר – אבל כל שאר הדוברות הורדו למים בסביבות השעה שמונה בבוקר. עכשיו היה החלק הקשה באמת: החיסרון הגדול של הדוברות הענקיות היה הקושי לחבר אותן זו לזו בתוך המים כדי ליצור מהן גשר אחד ארוך. לכל דוברה היה מנוע קטן שאיפשר לה לנווט בתוך המים, ומפעילי הדוברות היו צריכים להתגבר על זרם המים החזק בתעלה ולהצמיד אותן זו לזו זמן ארוך מספיק כדי שאפשר יהיה למתוח כבלים ולחבר את הדוברות באופן קשיח. זה לקח כמעט יום שלם, עד ארבע אחר הצהריים, וכל הזמן הזה מפעילי הדוברות היו חשופים להפגזה המצרית הכבדה – כשכל מה שהגן על תא הנהג שלהם בדוברה היו לוחות פלדה דקים, לא שונים בהרבה מאלה שאתם יכולים לראות על המשוריינים העתיקים בשער הגיא, בכניסה לירושלים. במקביל, המשיכו גם התמסחים לעבוד ולהעביר כוחות שריון וחי"ר אל הגדה השניה, למרות שעכשיו כבר באה לידי ביטוי החולשה הקטלנית שלהם: המצופים מלאי האוויר. המצופים נקרעו מרסיסי הפגזים שנחתו סביבם, והתמחסים נפגעו בזה אחר זה. בשני מקרים שונים טבעו תמחסים תוך כדי שהם נושאים עליהם כלים משוריינים: פעם אחת זחל"ם, ופעם שניה שני טנקים. הטנקים צללו לקרקעית התעלה על צוותם, שנספה כולו.

מדרום, שלחו המצרים חטיבת טנקים – כוח ענק שמנה למעלה מתשעים טנקים חדישים, שישים נגמ"שים ועוד מאות חיילי חי"ר עשרות תותחים – להסתער על אזור הצליחה. למרבה המזל, תצפית צה"לית זיהתה את הכוחות המצרים כשהיו עוד בדרכם צפונה, וכוחות שיריון של אוגדה 162 וחטיבה 14 טמנו לה מארב קטלני בחולות של סיני. למעלה משישים טנקים מצרים הושמדו במארב, ושרידי חטיבה 25 המצרית נפוצו לכל עבר.

לקראת שעות הערב היה גשר דוברות היוניפלוט מוכן סופית, וכוחות טנקים החלו לחצות אותו אל מצרים. אנשי ההנדסה הקרבית הזהירו את מפקדי הטנקים שהגשר שהם נוסעים עליו הוא לא גשר יבשתי מוצק ואיתן, אלא גשר רעוע ופגיע שדורש זהירות מיוחדת – אבל בסערת האדרנלין וההתרגשות של הצליחה, לא כולם הקשיבו. לקראת שעה אחת עשרה בלילה נסעו שלושה טנקים על הגשר במהירות גבוהה מדי ובמרחק קצר מדי זה מזה – והכבלים המתוחים לא עמדו בעומס. גשר הדוברות נקרע, והצליחה נפסקה. כוחות ההנדסה אילתרו פתרון מהיר והביאו למקום הקרע טנק גישור: כלי רכב משוריין שמצוייד בגשר קצר שניתן לפרוס אותו מלפנים, בדרך כלל לצורך חצייה מהירה של תעלות נ"ט. הגשר הקצר כיסה על האזור התקול של הגשר ואיפשר לטנקים להמשיך ולחצות את התעלה.
"אני חייב עוד גשר!"

מי שפיקד על מבצע הצליחה בשטח והיה אמון על ניהולה השוטף היה תא"ל – לימים אלוף – יעקב (ג'קי) אבן, סגנו של אריאל שרון בפיקוד על אוגדה 143. התקלה שנתגלעה בגשר הדוברות הטרידה את מנוחתו של ג'קי: תחת ההפגזה המצרית הכבדה גשר הדוברות יכול להינזק ולהיות מושבת לחלוטין בכל רגע נתון – ויחד איתו, יושבת גם מבצע אבירי לב כולו. יעקב ירושלמי ניגש אל המפקד הטרוד.

"[יעקב] הצגתי את עצמי, אמרתי לו שאני מתעסק בציוד צליחה, ואז הוא אמר לי, בפירוש הוא אמר לי, חייבים לבנות עוד גשר. ציר עכביש תקוע, ציר טרטור תקוע, אין לי שם גשר, יש פה גשר דוברות שבינתיים גשר הדוברות גם נשבר, תיקנו אותו עם טנק גישור אבל הוא נשבר, הוא גם מאוד פגיע, אני ידעתי שהוא פגיע, הוא התנהל מעל ומעבר במלחמה ד"א, אבל הוא די פגיע סך הכל, וכבר אז כמהנדס, היום אני יודע את זה יותר טוב כי אני עוסק בניהול של מתקנים קריטיים ומערכות קריטיות, ברור לגמרי שמערכת כזו כמו צליחה, או כשאתה הולך עם כמה אוגדות לעבור לא יכולות להסתמך על גשר אחד גם בשביל העברת הכוחות וגם בשביל… העיקר בשביל הדרגים והוא אומר לי אתם הנדסה, אני חייב כאן עוד גשר. אני חייב עוד גשר.

[נתן] תביא לי גשר.

[יעקב] תביא לי גשר, הוא גם אמר לי, אני זוכר שהוא אמר לי שיש איום בכלל על המבצע, שיחזירו את הכוחות לאחור אם לא יהיה גשרים. ואז אמרתי לו יש גשר… יש חתיכת גשר בזיקים, אני אביא אותה, נתחבר עם הכמה דוברות שיש. כי היה גשר והיה עוד כמה דוברות ש… אני אתחבר איתו לדוברות ויהיה לך עוד גשר."

אני מניח שמה שעבר אז לאל"מ ג'קי בראש, היא אותה המחשבה שעוברת עכשיו גם לכם. עוד גשר?? מניין צץ לפתע עוד גשר צליחה?… אוה. בשביל להסביר את זה אני צריך לקחת אתכם שוב כמה שנים אחורה, אל הימים שלפני המלחמה. כמו פרדו רז ואחרים ששמענו במרוצת הפרקים, גם יעקב ירושלמי – אז קצין הנדסה צעיר – הגיע למסקנה שגשר הגלילים בצורתו הנוכחית לא יעשה את העבודה ברגע האמת.

"[יעקב] מבחינה מקצועית אני הגעתי למסקנה שגם גשר גלילים לא יעבוד. אני גם כתבתי על זה מסמכים, ואני הרגזתי הרבה אנשים. מדוע? כי היה מדובר על מפלצת ששוקלת… יש ויכוחים כמה היא שוקלת, 400-500 טון. אני מהנדס, אני למדתי בטכניון, למדתי גם טוב הנדסת קרקע, והבנתי תיכף שמקדם החיכוך הוא כזה שזה לא מעשי לגרור מאות, 400-500 טון לגרור עם כבלים, עם טנקים, בחולות. כל הגרירה של המפלצת הארוכה הזו לא היה לזה שום רדיוס סיבוב."

לרוע המזל, הסתייגויותיו של ירושלמי נפלו על אוזניות ערלות.

"[יעקב] טליק היה מעורב בפיתוח בתור… מתכנן. הוא היה גם סגן רמטכ"ל וגם מתכנן. ופה היה קצת בעיה כי זה ניגוד אינטרסים מוחלט.

[נתן] הוא לקח את הגשר אישית.

[יעקב] הוא לקח את הגשר אישית והוא לא הסתכל, כן. לקחו מוצר שהביא לסקוב מהצבא הרוסי של גלילים שזורקים לתוך נחל או לתוך נהר, זה היה אמצעי רוסי כזה, והפכו אותו למפלצת באורך 200 מטר שפשוט יש כמה מסמכים שאני כתבתי ואני אמרתי את דעתי ולא התביישתי להגיד את זה, ובכל הפגישות ובכל הדיונים.

[נתן] אבל לא שכנעת,

[יעקב] לא הצלחתי לשכנע, היו מקרים ג"כ ישיבות… יש וועדות פיתוח, אני הייתי חבר בוועדות פיתוח לא בגשר הגלילים, באמצעים אחרים, שלא אהבו את דעתי עד כדי כך שאפילו הוציאו אותי מפגישות.

עכשיו, האופי שלי עד היום לא השתנה, אני במקום לקשקש ולדבר ולמתוח ביקורת, אמרתי שאני אפתח תחליף לגשר גלילים."
גשר הצנע

התחליף עליו חשב ירושלמי היה מבוסס גם הוא על דוברות היונפילוט. בפרק הראשון סיפרתי לכם שכל דוברה כזו הייתה מורכבת משניים עשר מצופי פונטון גדולים: יחד, שניים עשר המצופים התחברו לדוברה ענקית וכבדה. ירושלמי ביקש לשנות את הדוברות כך שיהיו קטנות וקלות יותר, דבר שיאפשר לגרור אותן בקלות ולחבר אותן זו לזו במהירות בתוך המים. הוא חשב וחשב, ומצא פיתרון.

"[יעקב] עשיתי מין הכלאה כזאת בין גשר הדוברות ובין [גשר] הגלילים. תכננתי יחידות שכל יחידה מורכבת משלושה מצופים או שלושה פונטונים, עם גלגלים. כל יחידה יש ארבעה גלגלים של מטוס מתחתיה ויחידה אחת מחוברת לשנייה באמצעות פרקים. אני לא רוצה להיכנס טכנית למוצר, אבל המצב הוא שהורדתי את מקדם החיכוך פי 10 בערך. בצורה הזאת יצרנו משהו שהוא מין הכלאה כזאת בין הדוברות ובין גשר גלילים. אבל זה… היתרון הגדול שהמוצר הזה יש לו רדיוס סיבוב, אפשר לגרור אותו, הוא נוסע בדיונות."

במילים אחרות, ירושלמי לקח את אותם מצופי יוניפלוט שמהן היו עשויות הדוברות – ויצר מהם דוברות קטנות יותר שכל אחת מהן כללה שלושה מצופים בלבד במקום שניים עשר. הוא תיכנן מחבר חדש שאיפשר לו לחבר את הדוברות הקטנות האלה זו לזו בתוך המים במהירות, וליצור מהן גשר דוברות שיהיה יציב וחזק בדיוק כמו גשר היוניפלוט המקורי.

על תקציב פיתוח ייעודי לא היה מה לדבר, כי גשר הגלילים היה הפתרון הרשמי של צה"ל לבעיית הצליחה וכל תקציבי הפיתוח של הדוברות והתמחסים כבר בוטלו. למזלו של ירושלמי, היו גורמים בחיל השיריון – ה"לקוחות", אם ניתן לכנות אותם כך, של אמצעי הצליחה המתוכננים – שאהבו את הרעיון שלו.

"[יעקב] את כל הרעיונות האלה אני הראיתי לחברה בחיל השריון, ועבדנו בנושא של הפיתוח של הדוברות, עבדתי, ובכל הניסויים עבדתי מול יחידה שנקראת תחש. זה תורת חיל שריון שבראשם אמיר רדיאן, אלוף משנה, והיו שם שני סגני אלופים. אחד מדליה שאני לא זוכר את המשפחה שלו והשני שאול נגר שהיום הוא העורך של בטאון חיל השריון, הצגתי להם את הרעיון, הם מאוד אהבו את זה, הראו את זה לברנד שהיה…מפקד בשריון הוא היה, הוא היה מפקד גייסות של שריון, הראו לו את הדבר הזה, מצא חן בעיניו, ואז עשינו ערכה ראשונית בהתנדבות בסדנה של הגיס."

את עגלת הגרירה הגדולה והמסורבלת של דוברות היוניפלוט החליף ירושלמי בכמה גלגלי מטוסים שהורכבו מתחת לדוברה הקטנה. למה גלגלי מטוסים? כי אלה גלגלים קשוחים מאד, שמסוגלים לעמוד בעומס רב וגם לשרוד פגיעת רסיסים וכדורים. כמו כל שאר החלקים, גם את גלגלי המטוסים הוא השיג בקומבינה.

"[יעקב] גלגלים קיבלנו גלגלים שחיל האוויר כבר לא היה צריך אותם, של מטוס נורד, היה פעם מטוסי נורד…"

כל הקומבינות האלה הובילו את גילה, אשתו של ירושלמי, להציע שם מקורי לגשר.

"[יעקב] והיא הציעה לקרוא לזה גשר צנע. למה עושים את זה בצניעות ובתקציב צנוע. וקראנו לו גשר צנע."

אגב, מעניין לציין שאנשי יפת"ח – ואפילו דוד לסקוב עצמו, שגשר הגלילים היה רעיון שלו – גילו מקצוענות ראויה לציון, ולא נתנו למאבקי האגו של הקצונה הבכירה לחבל במאמצי הפיתוח של אמצעי הצליחה האלטרנטיבי.

"[יעקב] האנשים בחיל ההנדסה… מצד אחד הם הלכו עם הכיוון של גשר סער של טליק, מצד שני הם נתנו לי לעבוד בשקט על גשר הצנע, זה היה יוזמה שלי, אני ניהלתי אותה, קיבלתי את כל העזרה מהנדסאים ומי שצריך […] כל האנשים שעזרו לי בהרכבה זה היה עובדים של יפת"ח."

ב-1972 כבר היו בידיו של יעקב ירושלמי מספיק דוברות קטנות כדי להרכיב מהן גשר באורך של כשבעים מטרים, פחות או יותר. צנע או לא צנע – ירושלמי ידע שהוא חייב לבדוק את הגשר שלו בשטח, כדי לוודא שהוא באמת עובד ומסוגל להוליך עליו טנקים.

ההזדמנות שלו הגיע בדמות 'תרגיל עוז' – תרגיל הצליחה הצה"לי הגדול שעתיד היה להערך בסכר הרואיפה, ובו ישתתף גם גשר הגלילים. זו הייתה הזדמנות נהדרת לבדוק את גשר הצנע בתנאים מציאותיים – אבל אליה וקוץ בה. בתרגיל אמורים היו להשתתף כמעט כל קציני הפיקוד הבכיר של צה"ל – וביניהם גם ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, שגשר הגלילים היה הבייבי שלו. ירושלמי ידע שאם האלוף טל, שכבר זרק אותו מדיון כלשהו בעבר בגלל ההסתייגויות שלו מגשר הגלילים, ישמע על הגשר המתחרה שבנה ירושלמי – זה יהיה סוף הפרויקט.

"[יעקב] זה ממש לא ייאומן. כי כשאנחנו הרכבנו את החלקים, כיסינו את זה ברשתות הסוואה שמההליקופטר שמביא… שבא טליק וזה לא יראו.

[נתן] לא מהמצרים פחדתם, מטליק פחדתם [צחוק]

[יעקב] כן.. מטליק שייראה ויעצור את העסק הזה, ובאמת הכנסנו את זה לתוך המים. יש קטע אחד שאני לא אשכח. באותה הצגה סגן מפקד חיל ההנדסה הזמין אותי… הוא שאל אותי מה זה, אמרתי אני עשיתי, אני תכננתי, העברתי תכניות לשריון, ורמת דוד הם עשו את הדגמים, התכנון יפת"ח, ואני בתור… אני תכננתי את זה, העברתי את התכניות, הנוהלים לא היו בדיוק נוהלים מסודרים אבל ייצרו את זה ברמת דוד ובאנו בהפתעה. אמרתי לו אם לא הייתי עושה את זה ככה לעולם לא היו מאשרים לי את זה. אז הוא הזמין אותי למשפט.

[נתן] הגיש תלונה.

[יעקב] הגיש. וקצין הנדסה ראשי אז היה יצחק בן דב ביטל את התכונה הזאת. הוא ד"א גם כן ידע מה שאני עושה, אני סיפרתי לו."

הניסוי ב'תרגיל עוז' היה מוצלח, ובחיל ההנדסה נתקבלה החלטה עקרונית לתקצב את פיתוח גשר הצנע באופן רשמי, ולהאריך אותו למאתיים מטרים, האורך הנדרש לצליחה. אבל כמו תוכניות רבות אחרות של צה"ל, גם הפרוייקט הסודי של ירושלמי נקטע באיבו עם פרוץ המלחמה, וגשר הצנע הקצר – שבעים מטר בלבד – שכב כאבן שאין לה הופכין בזיקים, לא רחוק מאשקלון.
"רוצחים"

"[יעקב] ואז אמרתי לו יש גשר… יש חתיכת גשר בזיקים, אני אביא אותה, נתחבר עם הכמה דוברות שיש. כי היה גשר והיה עוד כמה דוברות ש… אני אתחבר איתו לדוברות ויהיה לך עוד גשר. הוא הסתכל עלי כמו על מטורף, והוא גם כתב על זה: יש ראיונות שלו בספר של אביגדור קהלני. אז הוא מסתכל עלי אומר לי אתה מדבר איתי על משהו… אנחנו ביום השני של הצליחה אתה מדבר איתי על משהו שנמצא בזיקים עכשיו? אתה תביא אותו, תרכיב אותו, תתחבר? אמרתי לו כן. יש לך משהו יותר טוב? אומר לי בבקשה."

ירושלמי מיהר ליצור קשר עם חבריו בהנדסה הקרבית, ואלו שלחו אליו הדוברות הקטנות על מובילים מיוחדים לאזור רפידים שבסיני. משם היה על ירושלמי למצוא בכוחות עצמו טנקים שיגררו את הדוברות אל התעלה – עסק לא פשוט, בהתחשב בקרבות הקשים שהתחוללו בחווה הסינית ובאזור ראש הגשר. גם כאן, תושיה ואילתור הצילו את המצב.

"[יעקב] היה מישהו בשם אל"מ סירקין שהיה מאוד מבוגר כבר אז, מתנדב אני חושב שהוא היה אז בין 70, והוא קיבל הנחיה לגייס לי טנקים והלכנו למש"א שם, מש"א זה כזו יחידה שמתקנת טנקים, מצאנו טנקים פגועים עם הצוותים, ואני לא הייתי צריך טנקים לוחמים, הייתי צריך רק סוסים, אז הביאו לי…

[נתן] כח מנוע, כן…

[יעקב] כן, הביאו מהמש"א איזה עשרה טנקים עם הצבתות, אני הסברתי להם, קשרנו את הכבלים והתחלנו לגרור. והגרירה הלכה מהר מאוד. די מהר הגענו מפגילה, ליד רפידים, לאזור שנקרא 'כספי', שם קוד במפה לאזור ליד מצמד."

למרות הניידות הגבוהה של הדוברות הקטנות והקלות שסייעה מאד לירושלמי לתמרן אותן על ציר עכביש הפקוק – פה ושם לא היה מנוס מלדחוק לשולי הציר כלי רכב אחרים שנסעו עליו. השאלה מי יקבל עדיפות לנסיעה על הציר הסתום הייתה מוקד לאינספור חיכוכים ומאבקי כוח לכל אורך ימי הצליחה – ומקרה אחד שכזה חקוק במיוחד בזכרונו של ירושלמי.

"[יעקב] ושם כבר התחלנו לחטוף ארטילריה, למרות שלא נענו על הכביש. היה לנו מין קטע קטן, זה היה בשעת בין ערביים. התחילו ליפול המון פגזים. כשהתקרבנו למצמד, אתה חייב לעלות על ציר עכביש. מצד אחד יש שדה מוקשים, מצד שני האגם המר. וציר עכביש זה כבר היה אני יודע, קילומטר מקו המים, היה מופגז בצורה… וגם ירו עלינו טילי כתף. זה היה מאוד לא נעים ואז אנחנו חיכינו קצת שהשמש תשקע, שיהיה חושך. […] ובדיוק אני בא, ממולי יש שיירה של פצועים. צד אחד שדה מוקשים, מצד אחד אגם, שיירה של פצועים, נדמה לי עם… טוב, רואה דם, ורופאים… אולי זו הייתה השיירה הראשונה, כנראה הראשונה של הפצועים שהביאו מהצד השני. שיירה של כמה… ואני עומד והמשמעות ש… הדרך צרה, והמשמעות היא שאני צריך לרדת מהכביש וזה לשדה מוקשים. היה ברור לגמרי שזה יהיה מהלך… יתחילו להתפוצץ לי גלגלים.

[נתן] למים כבר לא תגיע…

[יעקב] לא… זה היה מהלך מאוד מורכב. אז אני ניסיתי להגיד להם שייסעו רווורס כמה מאות מטר, אני הייתי עם נגמ"ש, רצתי קדימה ראיתי שיש מקום שאפשר להסתובב, אבל הם לא הסכימו, ז"א הם היו עצבניים כי הם רצו כבר… בצדק. ואז אני מרים לג'קי אני אומר לו שמע אני כאן תקוע. זה הכל מוקלט אני חושב. הוא מגיע אליי, ואז הוא אומר לי הוא תפס פיקוד תפנה להם דרך. היה לי טרקטורים. על השדה מוקשים. ואגב כמעט לא היה פיצוצים שום דבר, הם לקחו… עשינו פס כזה בצד הדרך ואז הם לא יכלו לעבור אבל דחפנו אותם הצידה והמשכנו לנסוע. […] החבר'ה שם צעקו לנו רוצחים, הם יותר התכוונו לג'קי אני חושב, לא אליי, אבל הם לא הבינו איך דוחפים שיירת פצועים מהדרך בשביל להעביר גושי מתכת כאלה מכוערים וגדולים."

בלב כבד ובידיעה ברורה שיתכן שההחלטה שלו ושל ג'קי אבן תביא למותם של פצועים שלא יספיקו לקבל טיפול רפואי, המשיך יעקב ירושלמי להוביל את הגשר שלו אל מוצב מצמד ותעלת סואץ.
גשר הגלילים

בינתיים, כמה קילומטרים צפונית ממנו, עמד פרדו רז ליד גשר הגלילים. שלושים שעות קודם לכן נקרע הגשר תוך כדי גרירתו, בעקבות חוסר תאום בין הטנקים הגוררים והטנק הבולם. הנזק שנגרם לגשר היה קטסטרופלי וההערכה הראשונית הייתה שידרשו שעות רבות – ואולי ימים – כדי לתקנו. אבל פרדו ועמיתיו ביחידת יפת"ח התנפלו על הגשר הקרוע, פירקו חלקים והרכיבו אותם מחדש, ובתוך ארבע שעות בלבד כבר היה הגשר מוכן לתזוזה. אבל בזמן הזה התנתקו הטנקים הגוררים ויצאו למשימות אחרות.

התקלה שהשביתה את גשר הגלילים הייתה חדשות רעות מאד עבור אריק שרון ושאר צמרת הפיקוד של צה"ל ואיימה על סיכויי ההצלחה של מבצע הצליחה כולו – אבל מבחינתו האישית של פרדו רז ושל שאר צוות הגרירה, זה היה מזל גדול. כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, איזור החווה הסינית – שדרכו היה אמור גשר הגלילים לחלוף בדרכו אל התעלה – שרץ במאות טנקים מצרים ועשרות אלפי חיילים מצויידים בטילי סאגר ו-RPG. אף אחד באוגדה 143 לא ידע את זה: הפעם הראשונה שהבין צה"ל את חומרת הבעיה בחווה הסינית הייתה כשחטיבה 14 של אל"מ אמנון רשף התנפצה על החווה המבוצרת וספגה אבידות קשות. אילולא היה גשר הגלילים נקרע ונעצר – פרדו וחבריו היו פוסעים בגרירה איטית היישר לתוך מארב מצרי מתוכנן היטב, שספק אם היו יוצאים ממנו בחיים.

אחרי כישלון המתקפה של חטיבה 14 הוטלה משימת כיבוש החווה הסינית על גדוד 890 של הצנחנים, בפיקודו של יצחק מרדכי. גם כוחותיו של מרדכי לא הבינו בדיוק לאיזו צרה הם נכנסים. לא אכנס כאן לשאלה מה בדיוק השתבש בהכנת הכוחות למתקפה, מי טעה ואיפה – יש המון כעס ומרירות ששזורים בסיפור הזה והשדים האלה לא נחים גם עד ימינו – אבל התוצאה הסופית הייתה קשה וכואבת לא פחות מזו של המתקפה הראשונה על החווה. למעלה מארבעים צנחנים נהרגו ועוד למעלה ממאה נפצעו, וכוחות הצנחנים חולצו בקושי על ידי גדוד טנקים שהוביל אהוד ברק.

שני הקרבות על החווה הסינית, שישים שעות של גהינום, עלו ביוקר לצה"ל – אבל את המשימה הזו אי אפשר היה שלא להשלים. כל עוד עמדה דיוויזיה מצרית משוריינת ומחופרת קרוב כל כך לאזור הצליחה, הסכנה שנשקפה למבצע אבירי לב הייתה גדולה מכפי שניתן יהיה להתעלם ממנה. וכך, בשמונה עשר באוקטובר נשלח שוב, בפעם השלישית, כוח שריון נוסף לנסות ולכבוש את החווה הסינית. הטנקים התקדמו אל האזור ומצאו שם…כלום. מסתבר שתחת הלחץ הישראלי הכבד החליטו המצרים להסיג את כוחותיהם צפונה, ופינו את החווה הסינית. פרדו רז רתם את הטנקים לגשר הגלילים המתוקן ויצא לדרך. הפעם הכל עבד חלק, ושעות ספורות לאחר מכן החליק גשר הגלילים סוף כל סוף אל מי התעלה, וטנקים דהרו עליו אל צידה השני.

זמן קצר לאחר שהגיע גשר הגלילים אל התעלה, נכנסו לחצר מוצב מצמד גם הדוברות של יעקב ירושלמי. שלא כמו גשר הגלילים שהושק אל המים בחתיכה אחת בתוך דקות ספורות – בדיוק כפי שתכנן ממציאו, דוד לסקוב – את גשר הצנע של ירושלמי היה צריך להרכיב, דוברה אל דוברה, בתוך המים. המחבר החדש שפיתח ירושלמי אמנם קיצר את התהליך הזה משמונה שעות לסביבות שלוש שעות, אבל עדיין היה מדובר בעבודה הנדסית לא פשוטה – כשכל הזמן נוחתים על חצר המוות וסביבותיה אלפי פגזים מצרים.

"[יעקב] כל הזמן היו מטחים של קטיושות. מטחים של קטיושות… היינו שומעים את השריקות נשכבים באו במטחים של 16 16. זה היה פשוט לאזור מאוד מצומצם והגלגלים התחילו להתפוצץ.

[נתן] מהרסיסים.

מהרסיסים, אבל עדיין יש יתירות עצומה בגלגלים ככה שלא הייתה בעיה. […] דחפנו את החלקות תחת אש תופת למים, אני בכלל… גילה טוענת שיש לי איזה כח עליון ששומר עליי כי הייתי בתוך טנק, ירדתי מהטנק הוא חטף פגיעה ישירה, הלכתי רגע להסתכל על תוכנית מתחת לדוברה, יצאתי- הדוברה חטפה פגיעה. בכל אופן הכנסנו את הגשר, ראינו שם צוללנים, אנשי שייטת היו שם, ואני הסברתי להם איך לחבר, אני גם נכנסתי איתם, אני חובב צלילה אז נכנסתי איתם, הסתכלתי גם שהחיבור בסדר, זה פחד מוות להיכנס למים כי אם משהו מתפוצץ במים, המים זה חומר לא דחיס והוא מעביר את גל הפיצוץ הרבה יותר מאשר באוויר, אנחנו צללנו, הם ממש חיברו את הכל כמו שצריך, ואז יצאתי מהמים ואת החלק הנוסף כדי שאפשר יהיה להעביר טנקים חיברנו כמה שעות אחרי זה אבל זה לא הפריע לאף אחד כי הגשר מיד התחיל לעבוד כגשר מנהלתי."

זו הייתה תרומתו הגדולה של גשר הצנע: בעוד שגשר הגלילים וגשר דוברות היוניפלוט שימשו בעיקר להעברת טנקים ונגמ"שים אל הגדה המערבית, גשר הצנע התאים בדיוק כדי להעביר את כל שאר כלי הרכב שהיו צריכים לצלוח – והיו המון כאלה, כיוון שככל שיותר ויותר כוחות לוחמים עברו אל הגדה המצרית, כך גם גבר הצורך להעביר אליהם דלק, תחמושת ומזון.

"[יעקב] 99% מהתנועה זה היה דרגים כבר בשלב הזה. ודרגים… אתה לא מתאר לך מה שעבר עליו. כשאני אומר דרגים אני צוחק, עברו עליו משאיות של תנובה, אוטובוסים, כל מיני, זה לא יאומן מה שעבר שם. כל עם ישראל. אתה יודע מה זה עם ישראל. המון רכבים מגוייסים. וזהו, והגשר מחר בבוקר אני קמתי הסתכלתי זה היה אחד הימים המאושרים בחיים שלי שאני ראיתי את גשר הדוברות שאני בפירוש הייתי חלק די דומיננטי בפיתוח שלו, וגשר צנע שזה לגמרי פיתוח שלי שניהם עומדים, וצה"ל… כבר הביאו משטרה צבאית שם. עמדו, כיוונו את הגשר. היה איזה קטע שאני רציתי לעלות על הגשר, לא נתנו לי להיכנס. [צחוק]"
הכרעת המלחמה

בעשרים ואחת באוקטובר נסתיימה סאגת הצליחה. כוחות צה"ל בגדה המערבית של התעלה כיתרו את הארמייה המצרית השלישית, ועמדו לכתר גם את הארמיה השניה.

"[אסף] אז צה"ל עובר לצד המערבי. אין שם כמעט כוחות [מצריים]. הוא משאיר מעט מאד כוחות בסיני. למעשה, בשלב כלשהו עוברות כמעט שלוש אוגדות, כמעט כל הכוחות שהיו בסיני – לצד השני. הכוחות של [אוגדת] אדן מצליחים לכתר את כל הארמייה השלישית המפורסמת. יש איזה פיאסקו בעיר סואץ, קרב מיותר לחלוטין שבו נהרגו קרוב לשמונים חיילים שלנו ללא שום סיבה. אריק שרון כמובן דוהר צפונה כדי לכתר את הארמייה השניה: עוצרים אותו באמצע מסיבות פוליטיות. למעשה, בין צה"ל ובין קהיר – כולם מכירים את הקילומטר ה 101 שמוביל לקהיר – כמעט ואין כוחות [מצריים] שיכולים לעצור את צה"ל."

המהפך הדרמטי במהלך המלחמה הכריח את הסובייטים להתערב לטובת המצרים ולעצור את המלחמה.

"[אסף] זאת אומרת שאם המעצמות לא מתערבות כאן, צה"ל… אריק רק רוצה לדהור [קדימה]. עד שהוא לא היה רואה את המואזינים של קהיר, הוא כנראה לא היה נרגע. אבל היו פה כמה כוחות גדולים יותר אפילו מאריק שרון. אנחנו על סיפה של מלחמה גרעינית. הסובייטים מודיעים שאם הישראלים ממשיכים הם מעמידים בכוננות את הכוחות המוצנחים שלהם. הם מתחילים להזיז צוללות גרעיניות לכיוון המזרח התיכון. […]

בסופו של דבר, הלוחמה נעצרת בעשרים וארבעה באוקטובר. המצב של המצרים לא טוב. זו לא רק דעתי, זו גם דעתם. [הרמטכ"ל המצרי] שאזלי בספרו כותב – 'הצבא המצרי שנבנה בעמל של שנים עם צ'ק פתוח ממדינות ערב והסובייטים נהרס תוך ימים ספורים על ידי צה"ל.' כשמשה דיין מקבל מקצין האו"ם הפיני [הודעה] שהמצרים מבקשים הפסקת אש, הוא שואל אותו – אתה בטוח? מה הם אמרו? הוא אומר לו – הם אמרו את זה שלוש פעמים. אנחנו מבקשים הפסקת אש דחופה. אז יש הפסקת אש, המצרים במצב לא טוב, הארמייה השלישית מכותרת, צה"ל נמצא בשטחם. מתחיל להתנהל איזה מו"מ להפרדת כוחות, שאחרי כמה שנים יביא גם להסכם שלום בין ישראל ומצרים."

את ימי הפסקת האש ועד חתימת ההסכם להפרדת הכוחות ניצלו כוחות ההנדסה הקרבית כדי להקים על תעלת סואץ גשר יבשתי 'אמיתי': טרקטורים ושופלים דחפו אלפי טונות של חול ואדמה אל מי התעלה, וחיברו שוב את אסיה לאפריקה – בפעם הראשונה אחרי למעלה ממאה שנים. רוחבו של הגשר היבשתי היה עשרים ושתיים מטרים, עבר עליו כביש סלול והוא אפילו צופה באבנים שטוחות משני צידיו. היה מי שאמר עליו -'[גשר] שכמותו לא הוקם מעולם על ידי שום צבא בתקופה המודרנית.' הגשר היבשתי הזה הוסר על ידי המצרים רק שנתיים מאוחר יותר, ב-1975, כשנתפנו כוחות צה"ל מאזור התעלה.

תם ונשלם סיפורו של גשר הגלילים, וסיפור גבורתם של כל מי שהיו מעורבים במבצע 'אבירי לב'. היום, אפשר למצוא את התמסחים, גיבורי הצליחה, במוזיאון יד לשיריון בלטרון, לצד חלקים שנשתמרו מתוך גשר הגלילים.
אפילוג

האם סיפורו של גשר הגלילים הוא סיפור של כישלון? אפשר להבין את מי שחושב כך. אחרי ככלות הכל, העובדות מדברות בעד עצמן: הגשר המפואר שסחב על גבו תילי תילים של ציפיות ותקוות, היה כמעט הגשר האחרון שהושק למים במהלך מבצע אבירי לב, ורק כפסע היה בין זה ובין כישלון מוחלט.

אבל אחרי עשרות שעות של תחקיר וקריאה של מאות כתבות, מאמרים וראיונות אודות מבצע אבירי לב, אני חושב שאפשר גם לראות הסיפור דרך משקפיים אחרות. התקלות והבעיות שנתגלעו בזמן מבצע אבירי לב היו רבות מספור – אבל לא במקרה נחשבת צליחת סער לאחד המבצעים הצבאיים הקשים והמורכבים ביותר לביצוע. המצרים הדהימו את כולם כשהצליחו להוציא לפועל את מבצע הצליחה המבריק שלהם – אבל גם צה"ל הצליח לבסוף, למרות כל הקשיים, להשיג את מטרתו – בעיקר בזכות התעוזה והגבורה של לוחמיו. כמובן גבורתם של לוחמי השיריון והחי"ר שחירפו את נפשם בחולות של סיני ובחווה הסינית כדי לאפשר לאמצעי הצליחה להגיע אל גדות התעלה ואחר כך חירפו את נפשם בקרבות בגדה המערבית שלה – אבל גם גבורתם של לוחמי ההנדסה הקרבית. כל עדות שקראתי מפיו של מישהו שהיה נוכח באזור התעלה בימי הצליחה משבחת ומהללת את עוז רוחם של אנשי ההנדסה – מפעילי הדוברות, נהגי התמסחים, הפלסים, הטרקטוריסטים ומי לא – שסיכנו את חייהם תחת ההפגזה המצרית הכבדה כדי להביא את אמצעי הצליחה השונים אל קו המים, לחבר את הדוברות זו לזו ולהשיט טנקים אל הגדה השניה. תעיד על כך העובדה שכל שלושת הגשרים נקראו על שמם של מפקדי הנדסה קרבית שנהרגו בעת שעסקו בהשקתם למים: גשר צנע היה 'גשר ברוך', גשר 'יהודה' הוא גשר הדוברות, ו'גשר ג'וני' גשר הגלילים.

וסיפור הצליחה הוא גם סיפור של תעוזה בימי שלום: קצינים צעירים כדוגמת יעקב ירושלמי שהחליט לבנות גשר חלופי לגשר הגלילים 'מתחת לרדאר' על אפו וחמתו של סגן הרמטכ"ל, וכדוגמת סא"ל יגאל יניב, מפקד גדוד התמסחים שהחליט על דעת עצמו לגייס את אנשי המילואים ליחידה, וקיבל שורה של החלטות נוספות שהביאו אותו כפסע מהדחה מתפקידו על ידי קצין הנדסה ראשי. ואפילו – וזה אולי יפתיע אתכם – תעוזה מצידו של דוד לסקוב, ממציא גשר הגלילים. צליחת סער, צליחה מכשול מים תוך כדי קרב, נחשבת לאחד האתגרים המבצעיים הקשים והמורכבים ביותר, וצבאות גדולים ומפוארים הרבה יותר מצה"ל לא יכלו לאתגר הזה וכשלו בו כשלונות כואבים – כמו, למשל, צבא ארה"ב בקרב על נהר הראפידו אותו הזכרתי בפרק הראשון. ייתכן מאד שאלמלא העז דוד לסקוב לדחוף את הרעיון של גשר הגלילים כנגד ההתנגדות והגיחוכים מצידם של מפקדים בכירים רבים – אף אחד בצה"ל לא היה בכלל מעלה על דעתו את האפשרות של צליחת תעלת סואץ כמהלך מכריע של מלחמת יום הכיפורים. אלמלא גשר הגלילים, האפשרות של כיתור הארמייה השלישית אפילו לא הייתה עולה על השולחן. פרדו רז, סגנו של לסקוב ביחידת הפיתוח של חיל ההנדסה, מציין את העובדה הבאה:

"[פרדו] ופה אני רוצה גם להגיד, אני דיברתי עם הרבה קצינים אח"כ, אלה שהיו על יד אריק שרון ועל יד דדו, אמרו שגשר הגלילים לא הגיע ראשון, הוא הגיע אחרון. אבל לולא גשר הגלילים לא היו שוקלים את הצליחה בכלל."

"[אסף] אנחנו תמיד אוהבים לדבר על הטעויות שלנו. כשמדברים על מלחמת יום הכיפורים, במיוחד במוספי החג [של העיתונים] תמיד מוצאים הקלטות מזעזעות… אני לפעמים מתפלא מה כתבו במוספי החג של יום כיפור לפני מלחמת יום כיפור? על מה היה להם לכתוב? [צחוק] אבל מסתבר שהערבים עשו טעויות…בוא נגיד ככה: עד פתיחת המלחמה הטעויות היו שלנו. אני מדבר על טעויות אסטרטגיות. אנחנו גם עשינו הרבה טעויות, אני לא בא להקל ראש. אבל הטעויות שעשה האויב היו טעויות חמורות עוד יותר. דיברנו על הטעויות שהמצרים עשו. הטעות הראשונה: לצאת למתקפה ב-14 באוקטובר. הטעות השניה היא שהם לא זיהו את המאמץ הישראלי ממזרח למערב, זיהו אותו לא נכון. הסורים טעו טעויות קשות בהרבה מאד עניינים לאורך המלחמה, ושילמו על זה ביוקר. אני חושב כשחובב של היסטוריה צבאית – ההתמחות שלי היא בכלל בעת העתיקה – אבל כשאני מסתכל בראיה היסטורית-פילוסופית, אני חושב – ואני לא הראשון שאומר את זה, אני לא המצאתי את זה – שבאוקטובר 1973 עמד לרשות העם היהודי לדורותיו הצבא הטוב ביותר שאי פעם עמד לרשותו. אני לא מדבר על הדרגים הגבוהים, הפוליטיים: אני מדבר על החייל הפשוט, על המ"מ, על מפקד האוגדה. התושיה והמוטיבציה שהאנשים האלה הפגינו…אני מקווה מאד שאם אי פעם נצטרך, יהיה משהו דומה לזה בצד שלנו."

https://www.ranlevi.com/2019/10/23/ep289_glilim_p3/
END OF UPDATE

https://www.ranlevi.com/2019/10/07/ep287_glilim_p1/
https://www.ranlevi.com/2019/10/15/ep288_glilim_p2/
https://www.ranlevi.com/2019/10/23/ep289_glilim_p3/