Monday, April 01, 2019

ד"ר גיא בכור על הימין העמוק, Deep State "אני מעדיף את הטיפשים על הרעים" (Hebrew)

ד"ר גיא בכור: א סיסי זומן לשיחה אצל טראמפ: פתרון לבעיית עזה? (Hebrew)

עושים היסטוריה 267-268: סודם של הבונקרים על הכרמל 'המבצר האחרון בפלשתינה' (Hebrew)

Форматирование моё.

mp3 Part I
mp3 Part II


См. также:
מאתיים ימי חרדה או המצודה על הכרמאל
עמוד האש פרק 12 - הפתרון הסופי (1941-1942)
עמוד האש - פרק 13 - שואה והגבורה (1942-1943)

על רכס הכרמל – ובמקומות נוספים ברחבי הארץ – מסתתרים בונקרים ועמדות מבוצרות, שרידים ממלה"ע ה-II. שמועות עיקשות טוענות שבונקרים אלה היו אמורים לשמש את הישוב היהודי במאבק הירואי ונואש כנגד הנאצים, אם וכאשר יכבשו את ארץ ישראל. האם יש אמת בשמועות אלה?
...
ביוני 1942 אחזה חרדה עמוקה את הישוב היהודי בא"י: ארווין רומל, 'שועל המדבר' המיתולוגי, עמד לכבוש את הארץ ואולי להמיט על הישוב שואה מוחלטת. היו יהודים שברחו מהארץ, אחרים התבודדו במערות בגליל – והיו מי שתיכננו תוכניות פעולה מעשיות יותר. מה היה תפקידם של הביצורים על רכס הכרמל בתוכניות אלה? מדובר בויכוח היסטורי סוער.


יש המך למטה.
Ниже есть продолжение.

אנחנו נמצאים עכשיו בחיפה, בגן שעשועים. גן המשחקים על שם שאול סלעי נמצא על הר הכרמל, בכניסה לשכונת דניה הותיקה, והוא נראה פחות או יותר כמו כל גן שעשועים שיצא לכם לבקר בו:ֵ מאובזר קומפלט עם נדנדות, סולמות חבלים ואבות שיושבים על ספסל עם הטלפון הנייד ומקווים שהילדים יתנו להם רבע שעה של שקט. אבל צמוד לגן סלעי יש משהו שאולי לא תמצאו בגני שעשועים אחרים: מחסום נגד טנקים. כן, מה ששמעתם. שתי שורות ארוכות של בזנטים מברזל שנעוצים בקרקע בזווית, ולידם שלט שמסביר שמדובר במחסום שנועד לבלום את התקדמותן של שיירות טנקים. טנקים? בדניה? אתם חייבים להודות שזה מוזר, במיוחד ביחס לשכונה בה הגיל הממוצע של התושבים שלה הוא כזה שאפילו באמפר בכביש נחשב לאקסטרים.

רגע, וזה עוד כלום. בואו נכנס שניה לאוטו. אל תדאגו, זו נסיעה די קצרה.

נסענו מדניה על כביש רכס הכרמל, עברנו את המגדל הגבוה של אוניברסיטת חיפה, ואנחנו נמצאים עכשיו על שביל עפר לא רחוק מהכביש שמחבר בין חיפה ודלית אל כרמל. יש כאן שיחים קוצניים, עצי אלון – ובונקר. שתי קירות אנכיים, כשני מטרים בתוך הקרקע, שיוצרים תעלה צרה – ברוחב של אדם ממוצע. ולא בונקר אחד: יש כאן סדרה שלמה של חפירות ומבני בטון בנויים לתוך ההר לאורך קילומטרים: מאזור האוניברסיטה ועד נשר שנמצאת מעט מזרחית אלינו. את רובם המוחלט של הבונקרים האלה לא ניתן לאתר בקלות: הם מכוסים בצמחייה עבותה וקוצנית, ואפשר לעמוד אפילו מטר או שניים ליד בונקר כזה ולא לדעת שהוא שם.

וגם זה עוד לא הכל. מסתבר שאפשר למצוא עוד בונקרים נסתרים ושרידים של מתחמים מבוצרים דומים במקומות נוספים בישראל: למשל בצומת אלקיים שליד יקנעם, בעמק בית שאן ובבקעת שנור, קצת דרומית לג'נין. כולן עמדות שנראות כאילו תוכננו להתמודד מול כוחות שריון. מי בנה את הבונקרים האלה, וכנגד מי?

תשובה לשאלה זו תיקח אותנו לאחד הסיפורים המרתקים של מלחמת העולם השניה: לתקופה שבה ארץ ישראל המנדטורית הייתה בסך הכל משבצת אחת על לוח השחמט של המלחמה הכבירה הזו, [תותח יורה] תקופה שבה ארגונים ציוניים נאבקו ביניהם על התוויית דמותה של המדינה היהודית שעתידה לקום כאן [דוד בן גוריון] ,ותקופה אפלה של פחד נורא שאולי כאן, בארץ הזו, יקומו מחנות השמדה כמו אושוויץ, דכאו ומיידנק [להבות] – והעם היהודי יגיע לסופו המוחלט. בואו נתחיל.

המרד הערבי הגדול

משה דיין נולד ב-1915 בדגניה, והוריו – חלוצים מבני העלייה השניה – בחרו לקרוא לו על שמו של אחד ממייסדיה של קבוצת דגניה שנרצח על ידי שודדים בדואים. בגיל שש עברה המשפחה לנהלל, שם נחשף דיין הצעיר בפעם הראשונה לפעילותו של ארגון "ההגנה", אליו הצטרף בגיל 15.

שנות נערותו של דיין היו בצילה של התדרדרות הולכת וגוברת ביחסים שבין הישוב היהודי והערבי בארץ ישראל. הציבור הערבי צפה בעיניים כלות בצמיחתו של הישוב היהודי ובעלייה ההולכת וגוברת מאירופה, ורבים הבינו שלא רחוק היום שבו היהודים יהפכו לרוב בארץ ישראל. החשש הפך לפחד, ואת הפחד הזה ניצלו מנהיגים מקומיים כדי ללבות שנאה כלפי היהודים וכלפי ממשל המנדט הבריטי שסייע להם, לפחות לפי השקפת עולמם. הבולט מבין המנהיגים הערביים האלה היה המופתי של ירושלים, מוחמד אמין אל חוסייני, ששילב בהצלחה לאומנות יוקדת והקצנה דתית, וסחף אחריו רבים.

העויינות הגלויה התפרצה לבסוף באפריל 1936, בסדרה של מהומות דמים מהסוג המוכר לנו היטב גם בימינו: פיגועי טרור כלפי יהודים, שנענו בפיגועי גומלין על ידי קיצוניים מהצד השני. במהרה התפשטו המהומות האלה לכל רחבי הארץ, סחפו את הישוב הערבי כולו והפכו למה שזכה לכינוי 'המרד הערבי הגדול'. לא אכנס כאן לפרטי מהלך המרד: די אם נספר שבמשך קרוב לשלוש שנים שקעה ארץ ישראל לתוך רצף ארוך של מהומות, פיגועי ירי והתנקשויות שבמהלכן נהרגו למעלה מחמשת אלפים ערבים, ארבע מאות יהודים ויותר ממאתיים בריטים – עד שלבסוף הצליחו הבריטים להשתלט על המרד, ולחסל או להגלות רבים ממנהיגיו. אמין אל חוסייני הצליח לחמוק מהבריטים ומצא את דרכו לעיראק, שם סייע בארגון מרד נוסף כנגד השלטון הבריטי ופרעות כנגד יהודי עיראק ב-1941.

למרד הערבי הגדול הייתה השפעה דרמטית על הישוב היהודי. מנהיגי היישוב, שעד אז האמינו בהגנה פאסיבית על הישובים היהודיים – שינו את תפיסתם הבטחונית, והחלו דוגלים ב'יציאה מן הגדר': מעבר לפעולות התקפיות כנגד הכנופיות הערביות ובסיסיהן בישובים הערבים. "ההגנה" הטילה על יצחק שדה, קצין לשעבר בצבא האדום ובוגר מלחמת העולם הראשונה, להקים פלוגה קרבית בשם 'הנודדת' שהתפתחה בהמשך למספר "פלוגות שדה", שבצעו מארבים ופשיטות כנגד הפורעים. כמו צעירים יהודים רבים, גם משה דיין התגייס להגנה על היישוב במהלך המרד הערבי הגדול: בתחילה כחבר בכוחות ההגנה על היישובים היהודיים בגליל, ואחר כך כמפקד מחלקה בפלוגות השדה, תחת פיקודו יצחק שדה.

הבריטים והישוב היהודי שיתפו פעולה באופן הדוק בזמן המרד הערבי הגדול: הבריטים עודדו את ההתגייסות היהודית לכוחות ההגנה, סיפקו להם נשק וציוד, וקצינים בריטיים כדוגמת אורד ויינגייט אימנו את הלוחמים היהודים. אבל כשהסתיים המרד הערבי, הסתיים גם שיתוף הפעולה: הבריטים דרשו מהישוב היהודי להניח את נשקו ולחזור לפעילות אזרחית בלבד. לישוב היהודי, שנכווה ולמד לקח ממאורעות המרד הגדול, לא הייתה כל כוונה להניח את נשקו. פלוגות השדה ירדו למחתרת, אבל האימונים המשיכו בעוז.

באוקטובר 1939 השתתף משה דיין בקורס מפקדי מחלקות של ההגנה, כמדריך. הבריטים פשטו על המחנה בו התקיים הקורס ועצרו ארבעים ושלושה חניכים ומדריכים. דיין נשפט על החזקת נשק בלתי חוקית, ונידון לעשר שנות מאסר אותן החל לרצות בכלא עכו.

הבריטים כובשים את סוריה ולבנון

אבל בספטבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה, וטרפה את כל הקלפים. כוחות שריון גרמנים שטפו את מערב אירופה במלחמת בזק שהסתיימה בנפילתה הדרמטית של צרפת ביוני 1940. בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית, ואילו בצרפת קמה 'ממשלת בובות' – הרפובליקה של וישי – ששיתפה פעולה עם הכובש הגרמני.

נפילתה של צרפת הייתה חדשות רעות עבור הבריטים בארץ ישראל. הצרפתים שלטו אז בסוריה ובלבנון, והצבא הצרפתי החל לשתף פעולה עם הגרמנים – למשל, בתדלוק מטוסים גרמנים שיצאו למשימות באזור עיראק, שהיתה תחת שליטתה של בריטניה. הבריטים החלו לחשוש שמא ינצלו הגרמנים את שיתוף הפעולה של הצבא הצרפתי כדי לתקוף את ארץ ישראל ומצרים מצפון.

הפחד הבריטי מפלישה גרמנית מצפון החזיר לתמונה את שיתוף הפעולה עם היישוב היהודי. הבריטים, שזכרון המרד הערבי הגדול היה עדיין טרי גם במוחם, ידעו שאין להם מה לסמוך על עזרתו של הציבור הערבי במלחמה נגד גרמניה. ההפך הוא הנכון: רבים מהערבים, וגם המופתי אל חוסייני ביניהם, העריצו את היטלר וכינו אותו 'אבו-עלי' – דהיינו, איש חזק. רבים מהם תלו בו את תקוותיהם להשתחרר מהכיבוש הבריטי ולהקים מדינה ערבית על שטחי ארץ ישראל. לכן פנו הבריטים שוב אל הישוב היהודי, ואל כוחות הלוחמה הזעירה שצמחו במסגרת ארגון ההגנה בשנים הקודמות. במאי 1941 סייעו הבריטים להגנה לייסד את "פלוגות המחץ" – הפלמ"ח, בקיצור – שהיה הזרוע הצבאית הרשמית של ההגנה. יצחק שדה הקים את הארגון ופיקד עליו, והסגל הפיקודי היה מורכב מבוגרי פלוגות השדה. אסירי ההגנה בבתי הכלא הבריטים יצאו לחופשי. הצבא הבריטי התכונן לצאת למבצע נרחב לכיבוש סוריה ולבנון מידי הצבא הצרפתי, ומשה דיין הפך מאסיר בבית כלא בריטי – למפקד פלוגה בפלמ"ח שסייע לכוחות הבריטים במלחמתם.

ביוני 1941 יצא המבצע לכיבוש סוריה ולבנון לדרך. כשלושים אלף חיילים בריטים, מהם כאלפיים יהודים ועוד חמשת אלפים אנשי המחתרת הצרפתית של שארל דה-גול, פלשו לסוריה ולבנון במספר צירים. כשלוש עשרה חוליות של הפלמ"ח השתתפו במבצע הכיבוש, ובהם מיטב הלוחמים של היישוב היהודי – יצחק רבין, יגאָל אלון, אבישלום דרורי וכמובן, משה דיין. כוחות הפלמ"ח שימשו כמורי דרך וסיירים ליחידות הבריטיות, השתלטו על גשרים חשובים וניתקו קווי טלפון של בסיסי הצבא הצרפתי.

משה דיין פיקד על כוח קטן של חמישה לוחמים יהודים, עשרה חיילים אוסטרליים ומורה דרך צ'רקסי, שנעו על כביש החוף צפונית לראש הנקרה. מטרתם הייתה להשתלט על גשר חיוני על הכביש לצור, ולמנוע מהכוחות הצרפתים לפוצץ אותו לפני שיגיעו הכוחות הבריטים. אך כשהגיע הכוח של דיין אל הגשר, נכונה לו אכזבה: הצרפתים כבר נטשו אותו וחיבלו בכביש בנקודה דרומית יותר.

"בשעה אחת בלילה הגענו אל הגשר הנמצא כחצי קילומטר צפונית [לכפר] איסקנדרון, ולפי אינפורמציה שהייתה בידינו נשמר גשר זה על ידי זקיפים... לא מצאנו כל שמירה על הגשר ונחנו על ידו." כתב דיין בדיווחו. "בשעה 04:00 החלטנו ללכת לאיסקנדרון, על מנת לעזור לשאר הכוחות הבריטים."

בדרכם אל הכפר זיהה דיין תחנת משטרה צרפתית שעל הגג שלה הייתה מוצבת מכונת יריה. הוא החליט להסתער עליה ולכבוש אותה, כדי שלא תפריע להתקדמות הכוחות הבריטים על הכביש הראשי. הכוח כבש את התחנה ודיין עלה על הגג לתצפית על הסביבה. כוחות צרפתיים שחנו בסמוך לתחנת המשטרה שמעו את המהומה והתקרבו אל המבנה. דיין ירה לעברם במכונת היריה שעל הגג, ואז הרים את המשקפת כדי לאתר תוקפים נוספים. זו הייתה טעות. כדור של צלף צרפתי פילח את המשקפת וריסק את עינו השמאלית של דיין. חבריו לצוות של דיין הצליחו להבריח את הכוחות הצרפתיים שצרו על תחנת המשטרה, וכעבור מספר שעות הגיעו לאזור הכוחות הבריטיים.

דיין פונה לבית החולים. הוא החלים, אבל תהליך השיקום שלו היה ארוך וכואב. הוא סבל מכאבים בפצע שסביב עינו ההרוסה, כאבי ראש מעיקים, והתקשה להסתגל לעולם הדו-מימדי שנכפה עליו. אפילו למזוג מים מקומקום לכוס היה לפתע אתגר. דיין בן העשרים ושש, שקיווה ליצור לעצמו קריירה צבאית מפוארת, לא היה בטוח כעת כיצד יוכל אפילו לפרנס בכבוד את אשתו וילדיו הקטנים. הייתה זו תקופה קשה ואפלה בחייו.
האיום הנאצי מצפון

הפלישה הבריטית לסוריה ולבנון נתקלה בתחילה בהתנגדות קשה מצד הצבא הצרפתי, אך תגבורות שהוחשו לזירה מאזור עיראק היטו את הכף לטובת הצבא הבריטי, וביולי 1941 נסתיים המבצע בהצלחה. אבל למרות ההצלחה הזו, בתוך חודשים ספורים הורע מצבה האסטרטגי של בריטניה באורח דרמטי. ביוני 1941, תוך כדי המבצע הבריטי לכיבוש סוריה ולבנון, פלש הצבא הגרמני לברית המועצות, והטנקים הגרמנים החלו שועטים מזרחה בערבות רוסיה. מספר חודשים לאחר מכן, בדצמ' 1941, הצטרפו גם היפנים למחנה מדינות הציר כשתקפו את פרל הארבור שבאוקיינוס השקט, ואז כבשו במהירות את סינגפור, הונג קונג והפיליפינים. לשתי ההתרחשויות האלה, שהתחוללו מאות ואף אלפי קילומטרים מארץ ישראל הקטנה והנדחת, הייתה השפעה דרמטית על הנעשה כאן.

פרופ' אמריטוס יואב גֵלבֵר מאוניברסיטת חיפה חקר במשך שנים ארוכות את הנעשה בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השניה. נתן פוזניאק ראיין את פרופ' גלבר, כמו גם את כל שאר המרואיינים שיופיעו בפרק.

"[גלבר] בשלב מסוים נכנסה יפן למלחמה. הכוחות שהחזיקו את הקו הסורי-טורקי, היו בחלקם הגדול כוחות מהודו ואוסטרליה ואותם היה צריך לשלוח בחזרה להגן על הבית. יחסי הכוחות בחלק הצפוני של זירת המזרח התיכון התערערו מנקודת מבטם של הבריטים. הם עשו הערכת מצב מחודשת. תרחיש הייחוס היה התמוטטות של הצבא האדום, שהייתה די סבירה בתקופה ההיא, וזרימה של הצבא הגרמני דרך הקווקז, או הבלקן דרך טורקיה באפשרות שניה, לעבר המפרץ הפרסי ומקורות הנפט בראש חץ אחד, ולעבר תעלת סואץ – עורק החיים של האימפריה הבריטית – בראש חץ שני."

ולא רק הבריטים היו בלחץ. גם הישוב היהודי נכנס לחרדה קיומית מפני האפשרות שצבאותיו של אדולף היטלר יפלשו לארץ ישראל ויכבשו אותה. אמין אל חוסייני, המופתי הלאומני והקנאי של ירושלים ומנהיג המרד הערבי הגדול, ישב באותה העת בברלין ונפגש עם היטלר כדי לסכם מה יעשו מיד לאחר שייכבשו הגרמנים את ארץ ישראל. היטלר היה גזעני וחשוך כלפי הערבים בדיוק כפי שהיה כלפי היהודים: הוא לא הסכים ללחוץ את ידו של חוסייני וסירב לשתות עימו קפה – אבל זה לא משנה, שהרי הערבים היו אויביהם של הבריטים, ואויבו של אויבי הוא ידידי, לפחות לעת עתה. לכולם היה ברור שמה שעשו הערבים בימי המרד הערבי הגדול יהיה רק קצה קצהו של מה שיקרה כאן אם יקבלו סיוע מהצבא הנאצי.

פרופ' גלבֵר.

"[גלבר] אחרי כיבוש סוריה הייתה פאניקה נוראית בארץ, ב-1941. אתה רואה התבטאויות של אנשים שירדו מהפסים. היו שמועות ברחובות. חזר אז דב יוסף משליחות ארוכה באמריקה ומסביב לכל העולם, שהוא הביא ויזות לחברי ההנהלה של הסוכנות לדרום אפריקה. כל מיני פאניקות מהסוג הזה. היו חיילים ששירתו בצבא, שפינו משפחות מהארץ ונרשמו לפינוי. במחנה שבויים באינדונזיה, הודו-ההולנדית דאז, הי כמה חיילים ארץ ישראליים ששירתו במזרח הרחוק מאוחר יותר במלחמה ונפלו בשבי. סינגפור, או משהו כזה. לידם היה מחנה שבויים לאזרחים נתיני אוייב. הם מצאו שם משפחה ארץ ישראלית עם דרכונים הולנדיים, ב-41' ברחו מהארץ להודו ההולנדית עם הדרכונים ההולנדיים כדי ליפול בשבי היפני, שזה תענוג קטן מאד…
יושב המופתי בגרמניה, אחרי שהבריחו אותו ואת מי שהיה ראש ממשלת עיראק, ראשיד עלי, ומשדר תעמולה למזרח התיכון. הוא כל החורף מבטיח – 'עכשיו חורף ואי אפשר לעשות כלום, אבל רק יבוא האביב, אנחנו צונחים – אני בדבוקה הראשונה – לחדש את המרד.' מה היהודים ידעו? מה שהערבים מדברים ביניהם. לא ידעו מה קורה במלחמה. יודעים הודעות דובר, לא יותר מזה. הם לא שותפי סוד, כולל בן גוריון ושרת, אף אחד מהם לא שותף סוד. יודעים מה אומרים בבתי הקפה בכפרים הערביים, כי שם יש מכשיר רדיו ויושבים כולם ומאזינים. והשמועות האלה הולכות ונפוצות."
"המבצר האחרון בפלשתינה"

בנקודת זמן זו, בשלהי 1941, מחליט הפיקוד הבריטי לעשות מעשה. החשש הגדול של הבריטים לא היה שארץ ישראל תיפול לידיים גרמניות: זה יהיה לא טוב, אבל לא סוף העולם מנקודת מבטה של אימפריה שבאותו הזמן ניהלה מלחמה בכמעט כל העולם – מילולית – בו זמנית. מי שהייתה חשובה באמת בעיני הבריטים הייתה מצרים, וליתר דיוק תעלת סואץ שחיברה בין חלקי האימפריה השונים: אירופה, אפריקה והמזרח הרחוק. הבריטים ידעו שאם תיפול תעלת סואץ לידי הגרמנים, הם יאבדו את מה שהיה אולי היתרון היחסי הגדול ביותר שלהם במלחמה: היכולת לשנע כוחות ואספקה בהיקפים אדירים בין החזיתות השונות. לדידם של הבריטים, הכוחות החמושים של הישוב היהודי היו בסך הכל עוד אמצעי פוטנציאלי לעכב פלישה גרמנית לכיוון תעלת סואץ, או להציק לגרמנים ולהסיח את דעתם אם וכאשר יכבשו את ארץ ישראל.

על כן, הדבר הראשון שעשו הבריטים היה להקים בארץ מחתרת יהודית חשאית, שתכנס לפעולה ביום שאחרי הכיבוש הנאצי. במסגרת הפלמ"ח, למשל, הוקמה 'המחלקה הגרמנית', שאנשיה היו עולים לשעבר ממרכז אירופה. מטרתה של המחלקה הגרמנית הייתה לבצע פעולות חבלה נגד הגרמנים, ולסכסך בינם ובין האוכלוסייה הערבית בארץ: אנשי המחלקה יתחזו לחיילים גרמנים, ויבצעו פיגועי טרור בערבים.
מחנה האימונים של המחלקה הגרמנית הוקם ביער משמר העמק, ונוהל כמחנה צבא נאצי לכל דבר ועניין. דגלים וסמלים נאצים קישטו את המחנה, האימונים היו בשפה הגרמנית, תרגילי הסדר ואפילו השירים ששרו הלוחמים היו בגרמנית. קצינים בריטים אימנו את חברי המחלקה בהפעלת כלי נשק גרמניים שנלקחו שלל ובקרב מגע.

כחלק מאותה מחתרת יהודית, סיכמו הבריטים עם ההגנה על הקמתה של רשת מודיעין שתעביר ידיעות בין הפיקוד הבריטי והלוחמים בשטח. ההגנה הציעה למשה דיין לפקד על הקמתה של רשת המודיעין, והוא לקח את התפקיד בשתי ידיים. החזרה לעבודה הטיבה את מצב רוחו, הקלה על השיקום הרפואי והחזירה את הקריירה הצבאית שלו אל המסלול. הרטייה, שבתחילה הייתה לנטל על משה דיין, הפכה ברבות הימים לנכס התדמיתי הגדול ביותר של המצביא הישראלי שזכה לתהילת עולם כרמטכ"ל במבצע קדש ושר הביטחון במלחמת ששת הימים – לפני הנפילה הכואבת של מלחמת יום הכיפורים.

הדבר השני שעשו הבריטים בתגובה לאיום הפלישה הגרמנית מצפון, מחזיר אותנו אל רכס הכרמל והבונקרים עימם פתחנו את הפרק. הבריטים ניסחו תוכנית הגנה רחבת היקף, תחת השם הדרמטי – Palestine Final Fortress, 'המבצר האחרון בפלשתינה', PFF.

הרעיון העקרוני מאחורי תוכנית 'המבצר האחרון' היה ליצור מספר קווי הגנה מבוצרים שיעכבו את התקדמות השריון הגרמני השועט מכיוון סוריה שבצפון אל עבר תעלת סואץ שבדרום. הדגש כאן הוא על 'יעכבו': לבריטים לא היו אשליות שכמה דיוויזיות הודיות ואוסטרליות יוכלו לבלום את השריון הגרמני הקטלני. הם קיוו לעכב את הגרמנים מספיק זמן כדי שיוכלו להזרים לאזור שלנו תגבורות, או לכל הפחות לפנות את הכוחות בארץ ישראל לבסיסים אחרים כדי שיוכלו להתארגן ולהגיב במתקפת נגד.

התוכנית של הבריטים הייתה להקים כמה קווי הגנה אופקיים, בקו מזרח-מערב, בזה אחר זה, מגבול סוריה וטורקיה של ימינו – ועד אזור נחל אלכסנדר שליד חדרה. כל קו הגנה כזה יכיל סדרה של מתחמים מבוצרים ובונקרים, בדגש על מחסומים ותעלות שיעכבו את כוחות השריון הגרמני. כוחות עורפיים יעמדו בכוננות מאחורי קווי ההגנה כדי לסתום את הפרצות שיווצרו בהן במהלך הלחימה. מבין כל רצף קווי ההגנה האלה, קו אחד במיוחד היה הקריטי ביותר עבור הבריטים.

"[גלבר] ואז הם מסתכלים על המפות ואומרים – איפה המקום האחרון שבו ניתן לעצור התקדמות של שיריון גרמני, מבחינה קרקעית, מבחינת התוואי הטופוגרפי, לפני תעלת סואץ? זה המקום הזה שאנחנו נמצאים עליו, הר הכרמל! הר הכרמל הוא נושק לים."

פרופ' יוסי בן ארצי , אף הוא מאוני' חיפה, הוא גיאוגרף היסטורי המתמחה בחקר ההיבטים הגיאוגרפיים היסטוריים של א"י בעת החדש. פרופ' בן ארצי יסביר לנו מדוע בחרו הבריטים דווקא בהר הכרמל כקו ההגנה שלהם כנגד פלישה גרמנית אפשרית מכיוון סוריה ולבנון.

"[בן ארצי] הרי הבריטים ישבו בסוריה ולבנון, אז למה הם פחדו? משום שלא היה להם מספיק כוח להגן, במידה והגרמנים יתקדמו – מהרגע שפלשו לרוסיה – יעברו את המזרח התיכון וישטפו את סוריה ולבנון, אין להם מספיק כוח לעצור אותם. לכן הם חיפשו בהתחלה קווים בצפון סוריה, ואח"כ בגליל, ובסוף הם עשו ניתוח קרקע והגיעו למסקנה שמה שעשוי לעצור את השריון הגרמני הדוהר בקיץ 41' – אם זה יקרה, כן? שנה לפני המדבר המערבי – זה הרכס שירמיהו הנביא כבר הגדיר אותו כ'גלבוע בהרים והכרמל בים יבוא'.
הכרמל נופל לים בשפיץ ויוצר מחסום טופוגרפי של 500 מ' בשיא גובהו, תלול מאד מצד מערב. בהמשך רמות מנשה יוצרות אמנם שני מעברים – ואדי מילך וואדי ערה – שצריך לחסום אותם, אבל אח"כ זה עולה לאום-אל-פאחם, ממשיך אל הגלבוע ואל מוצבי הברך שאנחנו מכירים אותם כי חלקם התחילו להכנס בקרקע אז. ואז לכל אורך רכס ההרים של המדבר, שומרון ומדבר יהודה וים המלח. יש לכאורה קו טופוגרפי בצורת ר' הפוכה, שחוסם פוטנציאלית את השריון הגרמני. הם לא פחדו מהחי"ר או חיל ההנדסה."

יוחנן רטנר

העבודות על קווי ההגנה החלו בראשית 1942, וחיפה – בהיותה נמל חשוב ומרכז לוגיסטי אסטרטגי עבור הבריטים – ריכזה את מירב תשומת הלב. רכס הכרמל הוכרז שטח צבאי סגור, ויחידות הנדסיות החלו חוצבות בונקרים ונועצות מחסומי נ"ט בנקודות נבחרות על ההר. המעורבות של הישוב היהודי בהקמת הביצורים על רכס הכרמל הייתה מינורית למדי. פרט למספר מצומצם של מתנדבים יהודים שסייעו בחפירות, ואולי גם סיוע הנדסי של חברת סולל-בונה, הבריטים לא ממש שיתפו את מנהיגי הישוב בתוכניותיהם. היה רק יוצא דופן אחד.

יוחנן רָטנֵר נולד באודסה שברוסיה, ולמד אדריכלות באוניברסיטה יוקרתית בגרמניה. סיפור חייו של רטנר מרתק באופן יוצא דופן: למעשה, היו מי שכינו אותו 'פורסט גאמפ הישראלי' בזכות הסיפור האישי הייחודי שלו, שמצליח לגעת – כמעט בלי להתכוון – בהמון אפיזודות אייקוניות בהיסטוריה הישראלית. למשל, הוא ניהל רומן עם רחל המשוררת וכאדריכל, תכנן את קברה המפורסם בבית הקברות של קיבוץ 'כנרת'. בתקופה אחרת ניהל רומן עם רחל כגן, מייסדת ויצ"ו ואחת משתי הנשים היחידות החתומות על מגילת העצמאות. חייו של רטנר עשירים באנקדוטות היסטוריות כאלה, אבל לענייננו אנו אספר רק שכחייל בצבא הרוסי, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, רטנר התגלה כאיש מטה ואסטרטג צבאי מהמעלה הראשונה, והתקדם במהירות בסולם הדרגות עד לדרגה המקבילה לקולונל.

כשעלה יוחנן רטנר לארץ ישראל בשנות העשרים, הצטרף לארגון ההגנה ומונה לראש המפקדה הארצית הראשון של הארגון. במקביל, העסיקו אותו הבריטים כיועץ במטה הכללי שלהם, בקהיר. הכירותו עם הפיקוד הבריטי הובילה לכך שלקח חלק בתכנון תוכנית 'המבצר האחרון'. מיכאל רטנר הוא בנו של יוחנן, והוא יספר לנו על המעורבות של אביו בתוכנית הבריטית.

"[מיכאל] צוות בריטי ברובו, אבל עם שימוש במהנדסים יהודים. הוא למעשה צורף במקרה, כי הסוכנות היהודית הציעה אותו כבעל ניסיון של קצין מטה בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. האנגלים קיבלו אותו, והם הם רק גילו את העושר שהם קיבלו כשהוא בא והציע להם תוכנית לעיכוב הפלישה הגרמנית או הצרפתית, על ידי זה שהוא הציע להם לעבור על ספריית הטכניון, שבו היו הפרסומים של כל חברות הפיתוח ההנדסי שבנו מנהרות וקווי רכבת וכבישים בכל רחבי המזרח התיכון. כל האוצר של הדיווח שלהם, פרסומים מסחריים, למעשה היה בספריית הטכניון. ישב צוות – זו הייתה יוזמה של אבא – בספריית הטכניון, וזיהו נקודות תורפה: איפה שיש מדרון ואיפה שיש מנהרה. הם זיהו גם נקודות תורפה שתוקנו – אבל אם אתה מצמיד שם חומר נפץ [אתה יכול להרוס]. דרך אגב, כדי להבין כמה הם עבדו מהר ויסודי: חלק מנקודות הפיצוץ בליל הגשרים היו נקודות שהבריטים עצמם הכינו בכל הגשרים של ארץ ישראל למקרה שהם יצטרכו לסגת. זאת אומרת הנקודות חושבו בדיוק מבחינה הנדסית. זה היה סופר רציני כל העסק הזה."

יוחנן רטנר עוד עתיד למלא תפקיד קריטי בסיפורנו – אבל כעת הגיע הזמן להסיט את מבטנו מערבה ודרומה, אל צפון אפריקה.
ארווין רומל, 'שועל המדבר'

ביוני 1940, לאחר שהצבא הגרמני הכריע את הצרפתים בנוקאאוט, החליטה איטליה – בהנהגתו של בניטו מוסוליני – להצטרף למלחמה לצידם של הגרמנים, והכריזה מלחמה על בריטניה. לוב שבצפון אפריקה הייתה קולוניה איטלקית מזה עשרות שנים – ומוסליני הורה לכוחות הצבא האיטלקי שהיו מוצבים בה לתקוף ולכבוש את מצרים, שהייתה אף היא קולוניה בריטית. ההחלטה הזו, כמו לא מעט החלטות אחרות של הדוצ'ה, התבררה כשגיאה קולוסלית: הבריטים ריסקו את הצבא האיטלקי העשירי, שבו כמאה ושלושים אלף מחייליו, והניסו אותו כל הדרך בחזרה לטריפולי. למוסליני לא הייתה ברירה אלא לפנות להיטלר, בן בריתו, בתחינה לעזרה. היטלר, בשלב הזה, היה עסוק עד מעל הראש בתכנון הפלישה לברית המועצות, משימה שהייתה מבחינתו חשובה בהרבה מתמיכה בכוחותיו של מוסוליני – אבל הוא הסכים לשלוח לצפון אפריקה כוח צבאי קטן יחסית: 'הקורפוס האפריקני'. חשוב יותר, היטלר העמיד בראש אותו קורפוס אפריקני את אחד מקציניו המוכשרים והמבטיחים ביותר – וזה עשה את כל ההבדל.

ארווין רומל החל את הקריירה הצבאית כמפקד כוחות רגלים במלחמת העולם הראשונה. כקצין צעיר, הוכיח את עצמו כטקטיקן מבריק שידע לנצל חולשות במערכי האויב ולהפוך אותן לנצחונות מזהירים. למשל, הוא הצליח להכריע עמדה מבוצרת של הצבא האיטלקי ולקחת בשבי תשעת אלפים חיילים ושמונים תותחנים – באמצעות כוח של מאה וחמישים חיילים בלבד… ההצלחות הדרמטיות האלה זיכו את רומל בעיטור צלב הברזל וקידום מהיר בשורות הצבא. חוויותיו וניסיונו של רומל במלחמת העולם הראשונה הובילו אותו לכתוב ספר בשם 'חיל הרגלים תוקף' שבו פרש את משנתו הצבאית, שהדגישה את היתרונות של תמרון מהיר והפתעת האויב. ספרו של רומל הפך לרב מכר כלל עולמי והשפיע על סגנון הלחימה של צבאות רבים בכל רחבי העולם.

אם לרומל היה מוניטין מצוין אחרי מלחמת העולם הראשונה, הרי שמלחמת העולם השניה הזניקה אותו למעמד כמעט מיתולוגי. עם פרוץ המלחמה באירופה קיבל רומל את הפיקוד על דיוויזיית השריון השביעית של הוורמאכט. הייתה זו הפעם הראשונה של רומל כמפקד כוחות שריון: עד אותו הרגע, פיקד רק על יחידות חי"ר. אבל הפנצרים הגרמנים, עם המהירות ויכולת התמרון המעולה שלהם, התאימו לסגנון הלחימה של רומל כמו נעלי ריצה לרגליו של יוסיין בולט. הדיוויזיה של רומל נעה כל כך מהר בשדות הקרב הצרפתיים, שבזמנים מסויימים של הלחימה אף אחד – לא הצרפתים וגם לא הפיקוד הגרמני עצמו – לא ידעו איפה היא נמצאת, ודיוויזית השריון השביעית זכתה לכינוי 'דיוויזית הרפאים'.

את המוניטין המיתי והחשיבה הצבאית המבריקה שלו הביא רומל לצפון אפריקה, כשמונה לעמוד בראש הקורפוס האפריקני בפברואר 1941 – וכמעט מייד חולל מהפכה במצב הלוחמה. הוא הסב לבריטים אבדות קשות ודחק אותם בחזרה אל הגבול עם מצרים. בשלב מסוים הצליחו הבריטים להתאושש קמעה ולצאת למתקפת נגד, אבל באביב 42' יצא רומל למתקפה מהירה ודרמטית על מעוז בריטי חשוב בשם 'מבצר טוברוק'. טוברוק הייתה עיר נמל, במיקום אסטרטגי במיוחד: כמעט באמצע הדרך בין קהיר המצרית וטריפולי הלובית. במדבריות של צפון אפריקה לא היו לא מים ולא דלק, ומי ששלט על נמל טוברוק זכה ביתרון לוגיסטי אדיר.

ביוני 1942 נפלה טוברוק לידי הגרמנים. הייתה זו המפלה הצבאית הדרמטית ביותר של הבריטים במלחמת העולם השניה, אולי שנייה בחומרתה רק לנפילת סינגפור לידי היפנים ארבעה חודשים קודם לכן. למעלה משלושים אלף לוחמים בריטים נפלו בשבי הגרמני בטוברוק, כמו גם כמויות אדירות של ציוד ואספקה שהיו במבצר. רומל, 'שועל המדבר' כפי שכינו אותו העיתונים הבריטים, לא עצר והמשיך לדהור מזרחה, לעבר מצרים.

אם הפלישה הגרמנית לרוסיה והאפשרות שהנאצים ינצלו את המומנטום ויפלשו למצרים מצפון, דרך ארץ ישראל, הדאיגה מאוד את הבריטים – הרי שהמתקפה של רומל בצפון אפריקה הכניסה אותם להיסטריה. הפיקוד הבריטי הבין שכעת מסוגלים הגרמנים למחוץ את הכוחות במצרים בתנועת מלקחיים: שריון גרמני מהיר שישטוף את מדבריות הנגב מצפון מחד, וממערב מאידך. לא זאת בלבד: ברגע שישלטו הגרמנים על תעלת סואץ והבסיסים הלוגיסטיים של הבריטים במצרים, שום דבר לא ימנע מהם לשעוט מזרחה דרך ירדן, ולהשתלט על בארות הנפט של עיראק. קווי ההגנה של תוכנית 'המבצר האחרון' בכרמל ובשאר רכסי ההרים בצפון הארץ אולי עשויים לעכב את השריון הגרמני שיבוא מצפון – אבל שום דבר לא יבלום את כוחותיו של רומל מדרום. נפילתם של בארות הנפט ותעלת סואץ עשויה להיות, פשוטו כמשמעו, מכת מוות לצבא הבריטי.

ואם הבריטים היו בהיסטריה, אני חושב שאתם יכולים לדמיין מה עבר בראשם של אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל כששמעו על התבוסה הבריטית בטוברוק. החשש מפני כיבוש גרמני והשמדה טוטאלית של הישוב היהודי בארץ ישראל על ידי הערבים בסיוע הנאצים, הפך לפאניקה של ממש. החרדה הקיומית שבה היה נתונים היישוב היהודי והצבא הבריטי במזרח התיכון יעמדו במוקד הפרק הבא, חלקו השני של הפרק הזה. נשמע על התוכנית הבריטית לנטוש את ארץ ישראל ולהותיר מאחוריהם אדמה חרוכה.

"[גלבר] אבל במצרים היה מרכז זירתי. ז"א, מפקדות ומחסנים שאין להם מה לחפש שם במלחמה. זה נחשב פעם עורף בטוח, אז בנו את זה שם. עכשיו זה היה לא העורף אלא כמעט חזית! התחילו לפנות לעזה, לא"י, לסודן, לכל מיני מקומות."

נשמע על הויכוח הסוער בתוך הישוב היהודי בשאלה מה צריכה להיות דרך הפעולה כלפי האיום הגרמני – האם להכנע ולקוות לטוב, או להלחם עד טיפת הדם האחרונה?

"[גלבר] אם היה קורה משהו ב-42', מי היה מציל אותנו – הח'ברה שהלכו לצבא הבריטי במצרים? או אלה שהתגייסו לפלמ"ח כאן?…"

ולבסוף, נחשוף את 'טוברוק על הכרמל', או בשמה השני – 'תוכנית חיפה': התוכנית שהגו יוחנן רטנר ויצחק שדה להגנה על הישוב היהודי מפני הגרמנים והערבים לכשיגיע רגע האמת.

"[מיכאל] שם הם נפגשים ומכינים את התוכנית כמוצא אחרון לרגע שבו הגרמנים פולשים, וחוצים את הקווים של מצריים. הם מתכננים לרכז את כל האוכלוסייה היהודית ברכס הכרמל ולהתגונן ברכס הכרמל."

כל אלה ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה: 'סודם של הבונקרים על הכרמל, חלק ב' – מצדה על הכרמל'.
...

ביוני 1942 עמד היישוב היהודי בארץ ישראל בפני איום קיומי חמור – אולי המצב הצבאי החמור ביותר שניתן היה לדמיין באותה התקופה. מצפון, השריון הגרמני חדר לעומק החזית הרוסית, פותח את הדרך לפלישה דרך הקווקז או מדינות הבלקן. מדרום, כוחותיו של ארווין רומל, 'שועל המדבר' המיתולוגי, כבשו את מבצר טוברוק בעל החשיבות האסטרטגית ומוטטו את ההגנה הבריטית בגבול מצרים.

"[יואב] השבוע שבין ה-30 ביוני 1942, לשביעי ביולי, זה השבוע של פאניקה במצרים ובארץ ישראל. רומל הגיע לאל-עלמיין בשלושים ביוני, במשך שבוע היו שם קרבות. התחילו לפנות…לא גייסות, אבל במצרים היה מרכז זירתי. ז"א, מפקדות ומחסנים שאין להם מה לחפש שם במלחמה. זה נחשב פעם עורף בטוח, אז בנו את זה שם. עכשיו זה היה לא העורף אלא כמעט חזית! התחילו לפנות לעזה, לא"י, לסודן, לכל מיני מקומות."

בין הפטיש והסדן, בין סוריה בצפון ורומל בדרום, לחשו עדיין הגחלים הלוהטות של המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, ועשרות שנים של שנאה ואיבה המתינו לכובש הנאצי שיבוא כדי להתפרץ בנהרות של דם ואש. הישוב היהודי ניצב בפני האפשרות הריאלית מאד של השמדה טוטאלית: או במחנות ריכוז והשמדה בסגנון אושוויץ ודכאו, או במהומות דמים ופרעות מצד הערבים.

לנו, שחיים במדינה חזקה ואיתנה כמעט מאה שנים מאוחר יותר, לא קל להיכנס לנעליים של אנשי היישוב העברי ולהבין מה עבר במוחם באותם 'מאתיים ימי חרדה': השם שניתן לתקופה זו מאוחר יותר. בואו ננסה. דמיינו לעצמכם שאתם פותחים את הטלוויזיה, וזה מה שאתם רואים במהדורת החדשות של שמונה בערב.

"[קושמרו] ערב טוב. אנחנו פותחים בדיווחים מהדרום, שם ממשיכים כוחות צה"ל לנהל מערכה קשה נגד דיוויזיות השיריון של רומל שחצו את תעלת סואץ. דובר צה"ל מאשר כי למעלה מחמשת אלפים חיילים נהרגו בקרבות עד כה.

[דפנה] עשרות אלפי ישראלים צובאים בשעות האחרונות על שגרירות ארצות הברית בירושלים, בתקווה לקבל ויזה. כל שגרירויות מדינות האיחוד האירופאי בישראל נסגרו בשעות האחרונות, והדיפלומטים הזרים ומשפחותיהם עושים את דרכם בחזרה לארצותיהם.

[קושמרו] שירות הבטחון הכללי מזהיר מפני התחמשות של כוחות המופתי בגליל והכנות להשתלטות על כרמיאל ונהריה. כתבנו בצפון מוסר כי מאות אלפי ישראלים נוטשים בשעה זו את הישובים בצפון ומערב הגליל, והכבישים למרכז הארץ פקוקים לחלוטין.

[דפנה] בנתב"ג מדווחים על חצי מיליון נוסעים שכבר נמצאים בשדה בשעות אלה ומבקשים לעזוב את הארץ. שלושים בני אדם נרצחו במסגרת מריבות שפרצו על כרטיסים אחרונים לטיסות יוצאות.

[קושמרו] דיווחים בלתי מאומתים על קריסה מוחלטת של כוחות צה"ל בדרום בשעות האחרונות, וטנקים גרמניים בפאתי באר שבע. בצפון מוסרים כי ניתק הקשר עם קריית שמונה, שכוחות שריון גרמנים צרו עליה משעות הבוקר. מפקדים לשעבר בצה"ל מעריכים כי אפסו הסיכויים לבלום את הפלישה הגרמנית מצפון.

[דפנה] בשעות האחרונות מגיעים אלינו דיווחים על מהומות דמים ושריפות ענק בחיפה ובירושלים. שכונות שלמות עולות באש. שמועות בלתי מאומתות מדברות על חמש עשרה אלף ישראלים שנרצחו בידי כנופיות ערביות מכפרים באזור המרכז.

[קושמרו] כאן רדיו ישראל החופשית. הצבא הגרמני סיים את השתלטותו על מחנה הקריה בתל אביב. כוחות גרמנים אוכפים את העוצר שהוטל על תל אביב, והתנועה בכל הצירים הראשיים במרכז נאסרה עד להודעה חדשה. ראש הממשלה הגולה בוושינגטון מעביר הערב מסר ברור: המשך ההתנגדות, עד טיפת הדם האחרונה."

אם מה ששמעתם עכשיו גרם לכם לצמרמורות, אני חושב שאפשר להבין מה עבר על אנשי הישוב היהודי אז, באביב 1942. הנה דברים שכתב ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרתוק – לימים משה שרת – אל מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל באפריל, חודשים ספורים לפני המתקפה של רומל בצפון אפריקה:

"אין כל ספק שאם ישטפו הנאצים את ארץ-ישראל, יושמדו כל יהודי הארץ הזאת. השמדת הגזע היהודי הוא סעיף בסיסי בתורה הנאצית. הידיעות המוסמכות שפורסמו לאחרונה מעידות, שמוציאים אל הפועל את המדיניות הזאת באכזריות שלא תתואר במלים. מאות אלפי יהודים נספו בפולין, בארצות הבלקן, ברומניה ובמחוזות שאליהם פלשו הגרמנים בברית-המועצות, כתוצאה מהוצאות-להורג בסיטונות, גירושים בכוח והתפשטותם של רעב וחולי בגיטאות ובמחנות-הריכוז. יש יסוד לחשש שחורבן מהיר שבעתיים יפקוד את יהודי ארץ-ישראל, אם יפלו בידי הנאצים."
תגובת הישוב לאיום הנאצי

כיצד הגיבו ביישוב היהודי לאיום הכיבוש הנאצי? כל אחד בדרכו. חלק ניצלו קשרים ואזרחויות כפולות כדי לקבל ויזות ולברוח מהארץ. היו כאלה שמכרו את בתיהם לשכניהם הערבים, בתקווה לקנות אותם מחדש ביום מן הימים. היו דיבורים על הסתרת ילדים יהודים במנזרים ברחבי הארץ, ואפילו מעשי התאבדות המוניים, כמעשה מגיני מצדה לפני אלפיים שנה.

אחרים, מיעוט קטן, פנה אל המיסטיקה. קבוצות של מקובלים ואדמו"רים – בעיקר מהשוליים הסהרוריים יותר של היהדות – הכריזו על ימי תענית ותפילות, השתטחו על קברי אבות, התבודדו במערות בגליל וטבלות במעיינות קדושים כדי לזכות בסיוע אלוהי. אחד הרבנים אפילו עלה על מטוס קל והתיז מהאוויר דם של תרנגול שחוט לאורך גבולות הארץ.

רוב היהודים, עם זאת, העדיפו להישאר בארץ ישראל ולהתמודד עם מה שיביא איתו העתיד. אבל מה צריכה להיות אופייה של ההתמודדות הזו? זו כבר שאלה אחרת, שיצרה מחלוקת ברורה בקרב העם.

מיעוט קטן יחסית תמך בכניעה ללא תנאי בפני הכובשים הגרמניים, מתוך תקווה שאולי כאן, בארץ ישראל, לא יעשו הנאצים את מה שעשו ליהודים באירופה. כך אמר, למשל, משה שפירא, מנהיג 'הפועל המזרחי' דאז –

"אם יש אפשרות שנייה של חיי גטו בארץ ישראל, הרי נשארת התקווה, אם כי התקווה קלושה, שנעבור את הזמן בקורבנות, בקורבנות גדולים, אבל תהיה עוד שארית הפליטה אשר תהווה את הבסיס לבניין מחודש לאחר שוב הבריטים לארץ."

כאמור, זו הייתה דעת המיעוט. לרוב היהודים לא היה ספק שהנאצים לא ירחמו על יהודי הארץ יותר מאשר ריחמו על יהודי אירופה. אז מה כן? היו שתי אפשרויות בסיסיות: לברוח, או להישאר ולהילחם עד אחרון היהודים. וכאן נחשפה מחלוקת עמוקה בין אנשי מפא"י בהנהגתו של דוד בן גוריון, וזרמים קיצוניים יותר ביישוב היהודי.

ההנהגה המתונה טענה שאין לישוב שום סיכוי לעמוד, מבחינה צבאית, נגד השריון הגרמני. הפתרון שלהם היה לפנות כמה שיותר יהודים מארץ ישראל, בסיועו של הצבא הבריטי. בן גוריון כתב כך:

"ואָנוּ לֹא נִלָּחֵם בהִיטְלֶר, לֹא נָגֵן עַל עַצְמֵנוּ בְּתוֹךְ הָאָרֶץ הַזֹּאת. אֵין לָנוּ בְּרֵרָה, לֹא אֲנַחְנוּ קוֹבְעִים אֶת הָאַסְטְרָטֶגְיָה הָעוֹלָמִית… לֹא אֲנַחְנוּ נַגִּיד להיטלר: "אַתָּה תָּבוֹא רַק עַד שַׁעֲרֵי הָאֶרֶץ וְלֹא תּוֹסִיף, כִּי שָׁם אֲנַחְנוּ נַעֲמֹד וְלֹא נִתַּן לְךָ לָלֶכֶת". […]. הַהֲגַנָּה עַל הָאֶרֶץ לֹא נְתוּנָה בְּיָדֵינוּ וּבְכָל מָקוֹם, בְּמִצְרַיִם וּבְלוּבְיה, גַּם בְּפָרָס וּבְטוּרְקִיָה, אִם יִהְיֶה צֹרֶךְ – שָׁם נִצְטָרֵךְ לַעֲמֹד בִּפְנֵי הָאוֹיֵב הָאָיֹם וְהַנּוֹרָא שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת וְשֶׁל הָעָם."

בן גוריון הציע שבמקרה של נסיגה בריטית יש לפנות את עיקר הכוחות הלוחמים של ההגנה ואת הנהגת היישוב, כדי שיוכלו להקים כוח לוחם בחוץ לארץ ולהישתתף בכיבושה מחדש של הארץ בבוא היום. אחרים האמינו שצריך לפנות דווקא את הנשים והילדים, שאינם מסוגלים להגן על עצמם.

מהצד השני של המתרס היו כאלה ששללו את הרעיון ה"פחדני" של פינוי הישוב יחד עם הכוחות הבריטים הנסוגים. למשל, יצחק טבנקין, ממתנגדיו של בן גוריון, אמר כך:

"אין תקווה לפינוי. […] כמה חרפה יש בדרישה הזאת? הן אנו בני ברית וחייבים ללכת עם הצבא [הבריטי] יחד למלחמה, ואיך נדרוש פתאום שהוא יציל את נשותינו וילדינו? […] "אֵין לָנוּ בְּרֵרָה אֶלָּא לְהֵאָבֵק בְּמִלְחָמָה זוֹ בִּמְלוֹא הַכֹּחַ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ. […] אִם תִּהְיֶה בָּנוּ הָרוּחַ נַעֲמֹד בָּהּ בִּמְלוֹא כֹּחֵנוּ, אוֹ גַּם נִפֹּל בָּהּ בִּמְלוֹא כֹּחֵנוּ, נְכוֹנִים לָעֲמִידָה וּנְכוֹנִים לְהַקְרָבָה."

גם האצ"ל רקם תוכנית של עמידה אל מול האויב. התוכנית של האצ"ל הייתה להתבצר בעיר העתיקה בירושלים ולנהל שם את הקרב האחרון על ארץ ישראל. העיר העתיקה נבחרה מתוך תקווה שאולי הנאצים יהססו להפגיז את המקומות הקדושים לנצרות ולאיסלאם, וכך יוכלו לוחמי המחתרת להחזיק מעמד זמן רב יותר. נעשו אפילו הכנות מעשיות: ב-2010, למשל, בזמן שיפוץ בית כנסת עתיק בירושלים נתגלה סליק של האצ"ל ובו נשק שהוטמן לקראת אותו קרב אחרון.
תוכנית 'מצדה על הכרמל'

בינתיים, תוך כדי הויכוחים והדיונים, אנשי ההגנה והפלמ"ח לא ישבו בחיבוק ידיים. הם תיכננו תוכניות מעשיות לקראת הרגע שבו יפלשו הטנקים של רומל לארץ ישראל.

את יוחנן רטנר, ראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה, הכרנו בפרק הקודם: רטנר, אדריכל וגם קצין מטה בכיר לשעבר בצבא הרוסי, סייע לבריטים לתכנן את קווי ההגנה שלהם כנגד פלישה גרמנית מצפון. כשעלה רטנר ארצה, הוא הכיר את יצחק שדה, מי שהקים את הפלמ"ח. מיכאל, בנו של יוחנן רטנר, מספר על הקשר המיוחד שנוצר בין שני אנשי הצבא האלה.

"[מיכאל] שניהם למעשה משרתים במלחמת העולם הראשונה כמפקדי פלוגות. אבא מבוגר מיצחק שדה כמעט בשנה, אבל הם נפגשים בארץ במפקדת ההגנה, ברמות הכי גבוהות שלה – והם החברים הכי טובים בעולם. אבל ההבדל בין מבנה האישיות הוא מאוד בולט. יצחק שדה שונא את העבודה במטכ"ל, עבודה פקידותית, ותמיד נכשל בזה. אבא, עם החינוך של האוניברסיטה גרמנית והכשרה של קצין מטה אמיתי ברמה גבוהה ואחר כך הכשרה טקטיקה כראש מטה של דיוויזיה – הוא בנוי לעבודת מטה ובשבילו זה טבעי. שני האנשים האלה נפגשים והם משלימים אחד את השני."

ב1942, בעיצומם של ימי החרדה הנוראים מפני הכיבוש הנאצי, הטילה ההגנה על רטנר ושדה לגבש תוכנית אקטיבית להגנה על הישוב היהודי. התוכנית הזו מוכרת במספר שמות: 'מצדה על הכרמל', 'תוכנית הצפון', 'תוכנית חיפה' וגם 'טוברוק על הכרמל' – על שמו של מבצר טוברוק בלוב, שם התבצרו הבריטים בפני כוחותיו של רומל.

מה בדיוק כללה תוכניתם של רטנר ושדה? זו כבר שאלה קשה. למרבה הצער, כל המסמכים הכתובים אודות התכנית הזו הושמדו אחרי המלחמה, בטעות או במתכוון, ולכן כמעט כל המידע שיש לנו עליה מגיע מעדויות אישיות שנכתבו וסופרו אחרי המלחמה. ישנן שתי אסכולות, או שתי תפיסות שונות בתכלית, בנוגע לשאלה זו.

האסכולה הראשונה גורסת שתוכנית 'מצדה על הכרמל' הייתה לרכז את כל או חלק מהישוב היהודי בארץ על רכס הכרמל, סביב הבונקרים והביצורים שהקימו הבריטים במסגרת תוכנית 'המבצר האחרון בפלשתינה' – ושם להילחם בגרמנים ובערבים עד טיפת הדם האחרונה. כך, למשל, טוען מיכאל רטנר, בנו של יוחנן:

"הם מכינים את המוצא האחרון שברגע שהגרמנים פורצים את הקווים של מצרים, והם יודעים שהאנגלים מתכננים נסיגה שלא תתחשב בשום דבר, לרכז את כל היהודים ברכס הכרמל ולהתגונן ברכס הכרמל. […] "אבל מה שנכון זה שהתוכנית של מצדה בכרמל הייתה תוכנית וירטואלית. אבל היא הייתה תוכנית אופרטיבית – זאת אומרת כל צירי הגישה לשריון נחסמו ונבנו כנקודות עמידה. כל התכנון של ההעברה של האוכלוסייה היהודית והריכוז שלה נעשה. זאת אומרת זאת תוכנית וירטואלית אבל סופר מעשית.
[נתן] מה עושים אלה שנשארים בארץ?
[רטנר] הם כולם עוברים לכרמל. כולם עוברים לכרמל, עם סיוע בריטי עקיף מהצי וחיל האוויר שעדיין נמצא בעיראק. מקבלים סיוע כיף ומחזיקים כמה זמן שהם יכולים. נאמר בפירוש שזו עמידה עד הסוף."

איזה סיכוי יש לכוחות הזעומים של הפלמ"ח לעמוד בפני הצבא הגרמני הנורא? על פניו, סיכוי קלוש – אבל יוחנן רטנר היה אופטימי. כך סיפר רטנר בראיון עיתונאי בשנות השישים:

"תכניות אלה עלולות להראות בעיני רבים כבלתי מעשיות, אם אין מעריכים כראוי את השינויים הרבים בטכניקה ההגנתית ובמצב הצבאי המדיני של התקופה ההיא. הכוחות המכניים של הישוב איפשרו הקמת ביצורים חזקים בזמן קצר, התעשיה הא"י הייתה מסוגלת לייצר כמויות גדולות מאוד של מוקשים, וקו ההגנה שהוצע על ידינו היה נוח לשימוש בנשק רב כוח זה. […] יכולנו לקוות, לפי ניתוח המצב הצבאי הכללי, כי הגרמנים לא יפרישו מכוחותיהם המעולים למלחמה באיזור שלנו. […] אפילו הגנת האיזור המבוצר של חיפה, במשך זמן מוגבל, לא נראתה לנו כבלתי אפשרית, כי ניסיון המלחמה הראה שאיזור זרוע בנייני בטון נוח להגנה עקשנית גם מפני כוחות מצויידים ציוד חדיש."

יצחק שדה, לעומתו, היה קצת פחות אופטימי – או אולי צריך לומר, קצת יותר ריאליסטי – אבל גם הוא האמין שעדיפה תוכנית מגננה כלשהי מאשר שום דבר. הוא כתב בזכרונותיו את הדברים הבאים:

"מטה הפלמח עבד באותה תקופה על תכניות צבאיות נרחבות. ידענו שבמקרה של פלישה גרמנית יעבור האוייב על פני הנגב המישורי במהירות מקסמילית, חרף כל הגנתנו. לא השתעשנו באשליות כאילו הישוב לבדו עשוי לעכב את צבאות רומל. ובינתיים חובה עלינו לעבד תכנית שאולי תשכנע את הבריטים שייסיעו בידינו, אפילו אם תוכניתם הכללית מחושבת לנסיגה מכל האזור כולו. תכנית שתאפשר לנו להחזיק מעמד לפחות חודשים או אפילו שבועות. ודאי תכנית דימיונית למדעי, הרפקנית – אך תוכנית יחידה שכנגד היאוש."
מיתוס היסטורי?

כנגד העדויות האלה ישנה אסכולת חשיבה אחרת, ששני דוברים בולטים שלה הם ההיסטוריונים פרופ' יואב גלבר ופרופ' יוסי בן ארצי. הם מאמינים שתוכנית 'מצדה על הכרמל', והרעיון של התבצרות בבונקרים עד טיפת הדם האחרונה – הוא מיתוס, המצאה פיקטיבית שאין לה אחיזה במציאות ההיסטורית. לתפיסתם, רטנר, שדה ואחרים, שכתבו את זכרונותיהם שנים רבות לאחר תום המלחמה, מבלבלים בעדויותיהם בין שתי תקופות שונות: 1941, שאז חשש הישוב היהודי מפני פלישה מצפון, ו-1942 שאז התחלף החשש הזה בפחד מפני פלישה מדרום. פרופ' בן ארצי.

"[יוסי] כאן מערבבים כשמכניסים את יוחנן רטנר להתייעץ. הוא מתבלבל עם הקו הזה בצפון סוריה והכרמל, והזכרונות של יצחק שדה… זאת הבעיה: כותבים על סמך זכרונות, והכל – בצדק – מתערבב כי לא היו תעודות מסודרות כתובות בעניין הזה. רטנר מבלבל בזכרונות שלו, גם שדה מתבלבל בזכרונות שלו – ושניהם סותרים אחד את השני בהרבה מאד הקשרים. אני לא רוצה כרגע להכנס לזה. באמת, ב-41' היה מתוכנן קו בצפון סוריה שרטנר היה מעורב בחלקים מהתכנון שלו, ולכן הוא זוכר את הדבר הזה. אבל למעשה מהר, באביב 42' המצב משתנה."

אז אם 'מצדה על הכרמל' היא רק מיתוס, שברי זכרונות מבולבלים שהתגבשו לכדי פנטזיה שלא הייתה ולא נבראה, אז מה כן היה? פרופ' גלבר טוען שליישוב היהודי כן הייתה תוכנית לחימה ב-42', אבל היא הייתה הרבה יותר קטנה ומצומצמת. זאת אומרת, החרדה מפני הכיבוש הנאצי הייתה אמיתית, אבל אם הצבא הבריטי הגדול אינו מסוגל להתמודד עם כוחותיו של רומל, מה כבר יכול הפלמ"ח לעשות? על כן, מסביר גלבר, כוחות ההגנה של הישוב היו אמורים להגן בעיקר מפני התפרצות מחודשת של המרד הערבי הגדול – ואולי לבלום פלישה מקדימה של הצבא הנאצי דרך הים או דרך האוויר, באמצעות צנחנים.

"[יואב] יש בקיץ 42', אחרי שכל המהומה כבר נגמרה, באוגוסט 42', יש מסמך שנקרא "תוכנית א'\צ'". אני פוגש פעם, אחרי שיצא הדוקטורט שלי כספר והתחילה קצת מהומה, אני פוגש את חיים גורי בירושלים, והוא אומר לי – "יואב, איך אתה כותב שלא הייתה תוכנית הצפון? מה זו תוכנית א'\צ'?" הם כולם הבינו את זה כ- א'\צפון. לא! זה א'\צנחנים! תקרא את זה, הם מדברים על איך מקבלים צנחנים!"

לטענתם של ההיסטוריונים, התוכנית של 1942 כללה בעיקר הגדרת נקודות תצפית לקראת פלישה גרמנית מהאוויר או מהים, והקצאת כוחות ניידים שיהדפו את אותם פולשים.

ואם 'מצדה על הכרמל' היא רק מיתוס, מה מקורו של המיתוס הזה? בן ארצי וגלבר טוענים שהמיתוס של מצדה על הכרמל נולד רק אחר כך, לקראת סיום המלחמה, והוא תוצר של ויכוח פנימי בתוך הישוב לגבי השאלה האם לעודד את צעירי הישוב להתגייס לצבא הבריטי, או להתנדב ליחידות פלמ"ח. בן גוריון ומפא"י תמכו בגיוס לצבא הבריטי. פרופ' בן ארצי.

"[יוסי] הויכוח מגיע לשיאו כאשר מפ"אי ונאמני בן גוריון בעד גיוס ויצירת עובדה שיש לוחמים יהודים ארץ ישראליים – לא יהודים, כי יהודים יש מכל העולם – ארץ ישראליים בצבא הבריטי, לא משנה איפה. גם אם הם יצאו הם יחזרו עם הכובשים שיחזרו לארץ. [בן גוריון רצה] שלישוב היהודי יהיה say בינ"ל במאבק מול הפשיסטים והנאצים ותהיה לו עמדה חזקה יותר במו"מ אחר כך, לתקומתו של הבית הלאומי."
הויכוח על הגיוס לצבא הבריטי

פרט להישג מדיני אפשרי, היו לאנשי מפא"י גם שיקולים מעשיים יותר: אחד – להקים כוח צבאי עולה כסף, ולא מזיק בכלל שהבריטים ישלמו על האימונים והציוד ואנחנו רק ניתן את האנשים. שניים – החיילים שיתאמנו וילמדו במסגרת הצבא הבריטי יהיו בסיס איתן שעליו ניתן יהיה להקים, בהמשך, צבא עברי מיומן. מאמצי השכנוע של בן גוריון ועמיתיו נשאו פרי ביולי 44' כשהבריטים החליטו להקים חטיבה בצבא הבריטי בשם 'הבריגדה היהודית' שהייתה מורכבת כולה מאנשי הישוב, כחמשת אלפים איש. הבריגדה היהודית נשאה סמלים יהודיים וציוניים, אנשיה דיברו עברית והיא אפילה לקחה חלק בקרבות האחרונים של המלחמה.

מהצד השני היו אנשים כדוגמת ישראל גלילי, אחד מראשי ההגנה, שניסו להלחם בגיוס לצבא הבריטי. הם האמינו שאסור לישוב היהודי להסתמך על הבריטים, אלא להקים גוף צבאי משלו. למעשה, היה כבר גוף כזה: הפלמ"ח. לשיטתם, כל צעיר יהודי שמתגייס לצבא הבריטי הוא פחות צעיר יהודי שיכול היה להתגייס לפלמ"ח.

"[יואב] הסיפור נעשה ב-44'. סוף 44'. כשקמה הבריגדה [היהודית]. אז עשו מאמץ אחרון למלא, היו כל מיני חוסרים בבעלי מקצוע צבאי. היה צריך להשלים את הבריגדה. זה כבר סוף המלחמה והמוטיבציה בתחתית, ח'ברה צעירים שהתבגרו תוך כדי המלחמה. הטילו מכסות. ברחוב היה קשה לגייס. הטילו מכסות. על מי אפשר להטיל מכסות? על גופים מאורגנים כמו ההתיישבות, ההסתדרות, הקואופרטיבים לתחבורה. גלילי חוזר וכותב ל[משה] סנה – 'שוד ושבר! הטילו מכסה גם על מחנות העבודה והאימונים.' כלומר על הפלמ"ח. עכשיו, המכסה הייתה למחלקה הגרמנית, 60 איש. זה לא מה שהיה גומר את הפלמ"ח. אבל זה היה כאילו הודאה בבכורה של הצבא הבריטי על פני הכח העצמי. כי אם לא מספיק חשוב להיות בפלמ"ח, ולשלוח שישים ח'ברה לצבא הבריטי זה יותר חשוב, למה שאחרים לא יילכו גם הם [לצבא הבריטי]? מזה פחדו אנשי העבודה, הקיבוץ המאוחד, הספונסרים של הפלמ"ח. ואז כתב גלילי, 'החלטנו לעורר מסע בדעת הקהל להצלת החטיבה.' סיפור תוכנית הצפון זה חלק מהמסע של דעת הקהל. זה היה חלק מהתעמולה לשמר את הפלמ"ח, כי מה המסר שעומד מאחורי זה? אם היה קורה משהו ב-42', מי היה מציל אותנו – הח'ברה שהלכו לצבא הבריטי במצרים? או אלה שהתגייסו לפלמ"ח כאן?… […] פה יש לנו כן פרוטוקול של שיחה [ישראל] גלילי עם קבוצת מפקדים בהגנה שקראו להם 'הטורקים הצעירים.' הוא אומר להם – 'אנחנו מוכרחים להציג איזושהי אלטרנטיבה שתתחרה עם הגיוס לצבא.' וזה [פשר] הפמפום של הפלישה מהאוויר ומהים. כי להלחם נגד 14 דיוויזיות משוריינות גרמניות שיבואו מהצפון או הקורפוס האפריקני שיבוא, זה לא לפי כוחנו. אבל להתעסק עם כמה צנחנים או כמה ח'ברה שיגיחו מסירות נחיתה, את זה אנחנו עוד יכולים לעשות. ולכן מתחילים להציג את זה כאיום האמיתי."

גם פרופ' יוסי בן ארצי מסכים עם תפיסתו של פרופ' גלבר.

"[יוסי] צריך להבין – ההתבצרות בכרמל, השרידים בשטח, כולם שייכים ל PFF הבריטי שנובע מזה שהם עשו הערכת מצב שהם לא יוכלו להגן על ההישגים שלהם בסוריה ולבנון מפני פלישה גרמנית כלפי דרום, והם הלכו לטופוגרפיה הזו שמאפשרת להם לכאורה מכשול אנטי-טנקי טבעי, מתוגבר בכמה חטיבות שיצליחו להשהות את הגרמנים עד שיתייצב כוח מספיק מדרום, על תעלת סואץ.
על זה מתלבשים גם החששות, גם החרדה וגם המיתוסים שנוצרו כאילו – הנה תראו, התכוננו, ועשינו סיורים והתכוננו לתפוס את המערך הזה אם הבריטים ילכו. חלק מבוסס על הויכוח הזה האם להתגייס לצבא הבריטי או ללכת לפלמ"ח. האם ללכת לבריגדה או ללכת לפלמ"ח, שזה ויכוח בין השמאל האידיאולוגי יותר של מפאי, אנשי טבנקין ותומכיו, שהם במונחים של ימינו הימין של תנועת העבודה. אז הם היו נחשבים לשמאל האקטיביסטי. הם היו האופוזיציה החזקה לבן גוריון עד אמצע שנות החמישים."

בנוסף למטרה התעמולתית של המיתוס הזה, טוענים ההיסטוריונים, הסיפור קיבל דחיפה נוספת אחרי המלחמה, כשלארץ ישראל החלו להגיע ניצולי השואה מאירופה. אנשי הישוב היהודי, שלא רצו להצטייר כמי שנחו על זרי הדפנה בזמן ששאר העם היהודי סבל באירופה, הצביעו על הבונקרים בכרמל כדי להראות כיצד הם התכוננו לעמוד בפני הצורר הנאצי. ה'ניפוח' המלאכותי הזה היה הכרחי כיוון שבמציאות, הפלמ"ח שיחק תפקיד מאד מינורי בתוכניות המגננה של הבריטים נגד כוחותיו של רומל. למשל, באפריל 42', בשיאם של מאתיים ימי החרדה, כשהפריצה של רומל למצרים נראתה בלתי נמנעת, שלחו הבריטים את אנשי הפלמ"ח לקיבוצים בדרום הארץ כדי להגן על הנגב. הבעיה הייתה שלפלמ"ח אפילו לא היה נשק, ולכן נשלחו הלוחמים האמיצים להגן על קיבוצי הדרום כנגד השיריון הגרמני עם…מקלות. כן. מקלות. חיים חפר, איש הפלמ"ח, תיאר את הפארסה הזו בשירו 'רבותי ההיסטוריה חוזרת':

"אֶל עֲלְמֵין, אַף אוֹתָךְ לֹא נִשְׁכָּחָה,
עֵת אֶל שְׂדוֹת הַדָּרוֹם הָרְחָבִים,
אֶל הַנֶּגֶב פְּלֻגּוֹנֶת נִשְׁלָחָה
עִם מַקְלוֹת כְּתַחְלִיף לְרוֹבִים…"

אם כן, נותרנו עם שתי אסכולות, או שתי דעות, לגבי תפקידם וחשיבותם של הביצורים על הכרמל. האסכולה הראשונה גורסת שהבונקרים האלה היו חלק חשוב בתוכנית התבצרות של הישוב היהודי על הכרמל כנגד כוחותיו של רומל שאיימו לכבוש את הארץ. יהודים מכל הארץ היו אמורים לעלות אל הכרמל, לאחוז בנשק ולהלחם נגד הנאצים – עד טיפת הדם האחרונה. האסכולה השניה, של ההיסטוריונים גלבר ובן ארצי, גורסת שמצדה על הכרמל היא רק מיתוס שמקורו בתעמולה שהייתה חלק ממאבקים פוליטיים פנימיים בקרב הנהגת הישוב. אולי ביום מן הימים יצוצו מסמכים היסטוריים חדשים, תעודות מארכיון המלחמה הבריטי או אולי העתקים של תוכנית הצפון שנשמרו בעליית גג של מישהו – ורק אז נוכל לקבל תשובה חד משמעית לשאלה הזו.

למזלו הרב של הישוב היהודי – ומן הסתם, גם למזלנו אנו – התערב הגורל כדי לסכל את התוכניות הגרמנית, ממש ברגע האחרון.
מונטי מציל את חזית צפון אפריקה

בחזרה לצפון אפריקה. ביוני ויולי, 1942, שעטו כוחותיו של רומל מזרחה לאורך חופיה של מצרים. הם היכו בכוחות הבריטים וזינבו בהם, עד שלבסוף נבלמו בקושי רב במרחק של כמאה וארבעים קילומטרים בלבד מאלכסנדריה, ליד עיר קטנטנה בשם אל עלמיין.

צ'רצ'יל הבין שכדי להציל את מצרים ותעלת סואץ, עליו לחולל שינוי דרמטי בכוחות הבריטים המוצבים שם. הוא החליט להדיח את מפקד הכוחות הבריטים במצרים, ולהציב במקומו קצין בשם וויליאם גוט. לרוע המזל, מטוסו של גוט הופל כשהיה בדרך לקהיר. לצ'רצ'יל לא הייתה ברירה, והוא שלח למצרים את הבחירה השניה שלו: ברנרד מונטגומרי, המוכר יותר בכינוי המקוצר 'מונטי'.

כמו ארווין רומל, גם מונטי השתתף במלחמת העולם הראשונה כקצין זוטר, זכה באותות הצטיינות על תפקודו במלחמה ולאחריה קודם לתפקידים בכירים יותר. אבל שלא כמו רומל, שהיה כריזמטי ואהוד על חייליו, מונטי היה עקשן, חסר הומור, חסר טקט – ובאופן כללי, טיפוס לא נעים. צ'רצ'יל, בלשונו החדה, אמר על אופיו של מונטי – In defeat, unbeatable. In victory, unbearable. בתרגום חופשי – "אחרי תבוסה, לא מתייאש. אחרי ניצחון – בלתי נסבל."

אבל ברגעי המשבר של הצבא הבריטי בחזית צפון אפריקה, ברנרד מונטגומרי היה בדיוק האדם הנכון במקום הנכון. כבר בשבוע הראשון לאחר נחיתתו במצרים, חולל מונטי מהפכה דרמטית במערך הבריטי. הוא שינה את סדרי הכוחות, הזיז יחידות ושינה את הפריסה ההגנתית בשטח. חשוב לא פחות, מונטי שידר מסר חד וברור לחיילים:

"ביטלתי את כל תוכניות הנסיגה [ממצרים]," הוא הצהיר בפני החיילים. "אם נותקף, לא ניסוג. אם לא נוכל להשאר כאן בחיים, אז נשאר כאן מתים."

לבואו של מונטי הייתה השפעה מחשמלת על החיילים הבריטים. עד אז, שררה בצבא אווירת נכאים. התקשורת הבריטית האדירה את דמותו של רומל, 'שועל המדבר' הבלתי מנוצח, וכל תבוסה בקרב כנגד השריון הגרמני רק חיזקה את תחושות הייאוש וחוסר התוחלת שבעמידה מול מצביא כה דגול. העקשנות האיתנה והפעילות התזזיתית של מונטי היוו משקל נגד לתחושות הקשות האלה, והחיילים הבריטים חזרו להאמין בעצמם.

בנוסף, מצבו הטקטי של ארווין רומל היה הרבה פחות זוהר מכפי שנראה מבחוץ. שנה שלמה של קרבות מתישים במדבר הלובי שחקה את כוחו של 'הקורפוס האפריקני', וממאות הטנקים שהחלו את המערכה נותרו פחות ממאתיים. חייליו של רומל היו מותשים והציוד שלהם סבל מתקלות טכניות מרובות. רומל דרש מהמפקדה הגרמנית אספקה נוספת של ציוד וחיילים רעננים – אבל היטלר האמין שניצחון על ברית המועצות חשוב יותר מנצחון בצפון אפריקה, ורומל לא קיבל את האספקה שדרש. מעט האספקה שכן נשלחה יורטה בדרך, במקרים רבים, על ידי הצי הבריטי.

באוקטובר 42' הסתערו שמונה מאות טנקים בריטים על מאה וחמישים טנקים גרמניים. רומל ביקש להסיג את כוחותיו בחזרה ללוב, אבל היטלר דרש ממנו להישאר ולהילחם עד החייל האחרון. רומל היסס – אך לבסוף החליט להפר את הפקודה ולסגת בכל זאת. ההיסוס הזה עלה לו ביוקר: האבדות הגרמניות היו איומות, והבריטים רדפו אחרי הכוחות הגרמניים כל הדרך בחזרה לטריפולי שבלוב. רומל כתב מאוחר יותר שאותם רגעי היסוס היו הטעות הגדולה ביותר שלו במלחמה. גרמניה איבדה, הלכה למעשה, את צפון אפריקה ואת הסיכוי לחטוף מידי הבריטים את תעלת סואץ ושדות הנפט של עיראק. רומל המובס נאלץ לשוב לאירופה, שם הופקד על הקמת מערך ההגנה שהקימו הגרמנים בחופי צרפת, כנגד פלישה אפשרית של בנות הברית. במרוצת הזמן החל רומל לפקפק בסיכוייה של גרמניה לנצח במלחמה – ובשפיותו של היטלר. כשפנו אליו מספר קצינים וחשפו בפניו תוכנית לסלק את היטלר מהשלטון, רומל סירב לקחת בה חלק – אבל גם לא דיווח עליה לפיהרר. התוכנית נתגלתה וסוקלה, ורומל נאלץ להתאבד כדי שלא יוצא להורג כבוגד.

התאיידותו של האיום מדרום הביאה גם לקיצו של ירח הדבש של היישוב היהודי והמנדט הבריטי. שיתוף הפעולה לא הפסיק – כפי שניתן לראות מהקמתה של הבריגדה היהודית, למשל – אבל הבריטים כבר לא היו נלהבים כל כך לתמוך בהתעצמות הצבאית של היישוב. הסיוע הכספי לפלמ"ח בוטל, וחבריו פנו לקיבוצים לתמיכה כלכלית, מזון ומגורים. גם הפעילות ההנדסית בשטח להקמתם של קווי ההגנה כנגד פלישה גרמנית נעצרה פחות או יותר בבת אחת. הבונקרים בכרמל ננטשו, וברבות השנים נתכסו בבוץ ושיחים קוצניים. מתוכנית חיפה נותרו רק חצאי זכרונות עמומים.
שימור הבונקרים בכרמל

"[מיקי] שמי מיקי גוטשלק, אני בן שמונים ושניים, ואני מדבר על אחת הפרשיות שאני עוסק בהן, לצערי ללא הצלחה."

כשחפרו הבריטים את הביצורים בכרמל, מיקי גוטשלק היה ילד קטן. אביו היה אחד מהמתנדבים היהודיים שסייעו אז בחפירות. עשרות שנים חלפו מאז מלחמת העולם השניה, כשלפתע שבו הבונקרים בכרמל ונכנסו לחייו.

"[מיקי] הפרשה התחילה מזה שעבדתי במשרד הביטחון, ברפאל, שלושים שנה. רוב הזמן היה בבניין ללא חלונות. ואני רציתי להחשף לשמש, לעבוד בפרוייקטים בחיפה, בסביבה, בהיסטוריה, ותחת כיפת השמיים. בדרך מקרה טיילתי בכרמל, נפלתי לתוך תעלה בריטית…
[נתן] פיזית נפלת?
[מיקי] פיזית נפלתי! החלטתי שאולי זה דבר שכדאי לשמר אותו."

הנפילה האקראית לתוך התעלה הבריטית הנשכחת עוררה אצל מיקי זכרונות מבית אבא. מאז שפרש לגמלאות, הוא מקדיש את זמנו לשימור הביצורים הישנים ולהעלאת המודעות לקיומם.

"[מיקי] וארבעה פעמים הבאתי תלמידים למקום. כשהתלמידים בגיל 16-17, במסגרת של"ח, ירדו מהאוטובוס, שאלתי אותם שאלה ראשונה – 'אתם עבדתם פעם עם טורייה? החזקתם ביד טורייה?' אמרו לי – מה זה טורייה? אנחנו מחזיקים את הטלפון ביד.
[נתן] למאזיננו, טורייה זה מעדר….
[מיקי] בסוף העבודה, בשתיים עשרה כשבא האוטובוס לאסוף אותם – הם לא רצו ללכת! הם כל כך נהנו מעבודת ידיים בחפירות בכרמל, דבר שחסר לנוער היום, בגדול, ועל זה אפשר לתת הרצאה נוספת לחלוטין."

מיקי מאמין שהמפתח לשימור המבנים העתיקים הוא פיתוח שביל טיול מסודר, מגודר ומשולט שבו יוכלו המטיילים להתהלך בנוחות בין האתרים ולקרוא על ההיסטוריה שלהם.

"[מיקי] כשאני פיניתי טונות של עפר ואבנים מתוך החפירות, ידעתי שהבונקרים לפני התמוטטות כי הגג מפח החליד והטונות של העפר על גבי הגג גרמו לזה שמתוך ארבעת הבונקרים שגיליתי נותרו רק שניים, וגם הם במצב עלוב ביותר. אם לא ישמרו אותם – לא יהיו בונקרים בכרמל. בנוסף לזה, המקום הזה שחשבתי שיהיה בו שביל היסטורי, 'דרך הבונקרים', מגבעת ההגנה עד האוניברסיטה, היא אחת הדרכים היפות ביותר בצפון. רואים את המדינה ואת ההרים ואת העמקים, עד לגבול לבנון – רואים את ראש הנקרה, נהריה, עכו…ניתן היה על ידי שילוט ותקציב קטן של מעקות וגדרות ביטחון, לעשות שביל מגבעת ההגנה עד האוניברסיטה וחורשת הארבעים, תוך שימור החפירות שגיליתי. לצערי זה לא כך."

"נכון שיש חפירה אחת בשוויצריה הקטנה, שבסיוע של אינטל שימרו אותה ושמו שלט של המבצר האחרון. אבל זו חפירה קטנה, שהבונקר בה מזמן נמחק. כאשר המטיילים לא מגיעים ממש לחפירה, כי יש שם שולחנות וכסאות לפיקניק. למעשה, אם אפשר היה בעתיד הקרוב לקיים את השביל מגבעת ההגנה עד האוני' לטיולי משפחות, עם היסטוריה, שלטים ותמונות, ולהראות עד כמה התוכנית הייתה רצינית."

בואו נקווה שתוכניותיו של מיקי ישאו פרי. אחרי הכל, בין אם "מצדה על הכרמל" הייתה תוכנית אמיתית או רק מיתוס היסטורי, בכל זאת מדובר בתקופה ייחודית ויוצאת דופן בהיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל, ובהיסטוריה של מלחמת העולם השניה בכלל. כשמביטים על הבונקרים הישנים האלה ושומעים את הסיפור שמאחוריהם, קל יותר להעריך את ההקרבה והאומץ של האנשים שהקימו את המדינה הזו. וחוץ מזה, ההצלחה של מיקי היא גם ההצלחה של חיפה – עיר שיש מוניטין לא מוצדק של עיר אפורה ומשעממת, אבל עבור ישראלים חובבי ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה , ויש די הרבה כאלה, היא אולי אחד המקומות המעניינים ביותר בעולם. אחרי הכל, איפה עוד אתה יכול יכול לקוות למצוא מחסום נגד טנקים בגן שעשועים?...

https://www.ranlevi.com/2019/03/17/ep268_masada_on_the_carmel_part1/
https://www.ranlevi.com/2019/03/31/ep269_masada_on_the_carmel_part2/

מאתיים ימי חרדה או המצודה על הכרמאל (Hebrew)

См. также:
עושים היסטוריה 267-268: סודם של הבונקרים על הכרמל 'המבצר האחרון בפלשתינה'
עמוד האש פרק 12 - הפתרון הסופי (1941-1942)
עמוד האש - פרק 13 - שואה והגבורה (1942-1943)

בימי מלחמת העולם השנייה עמדה ארץ ישראל שבשלטון המנדט הבריטי פעמיים בפני סכנת פלישה של הנאצים ובעלי בריתם.

הסכנה הראשונה החלה ביוני 1940 כאשר כבשה גרמניה את צרפת, והשליטה בצרפת ובמושבותיה הייתה בידי משטר וישי הפרו-נאצי. בכך באו סוריה ולבנון תחת שלטון פרו-נאצי. הנחת העבודה של הבריטים הייתה שפלישה גרמנית לארץ ישראל מצפון היא אפשרות ריאלית.

בקיץ 1940 החלו הבריטים להקים קווי ביצורים להגנת הארץ מפני פלישה ולהכנת פעולות התנגדות לכובשים, אם תפול בידי האויב.


יש המך למטה.
Ниже есть продолжение.

ביוני-יולי 1941, במסגרת המבצע לכיבוש סוריה ולבנון, כבשו אותן הבריטים מידי צבא וישי, אך האיום הנאצי לא הוסר. הבריטים העריכו כי הצבא האדום עלול להתמוטט והנאצים יתקדמו דרומה, יכבשו את הקווקז ויפלשו לארץ ישראל מצפון. למרות ייצוב החזית ברוסיה, הכינו הבריטים תוכנית להגנת הארץ מכיוון צפון, מתוך הערכת מצב שגזרה כי לא יהיה בידם כוחות מספיקים להגנה במרחב הלבנט או הגליל. הכוחות שייסוגו מסוריה יתכנסו למערך הררי מבוצר שמשתרע מרכס הכרמל, להרי גלבוע, בקעת הירדן ומצוקי ים המלח. רק קו זה ייתן אפשרות הגנה מפני השריון הגרמני ותמנע את דהירתו לסיני ולתעלת סואץ. ההגנה נועדה להתבסס על מתחמים של עמדות, תעלות קשר, בונקרים, עמדות נשק כבד ומחפורות לארטילריה, ובהם ימוקמו כוחות של דיוויזיה שמפקדתה בטול-כרם. מאחוריה יעמוד קורפוס גדול יותר שיתגבר פרצות במערך ויעבה כוחות במידת הנדרש. בחורף 1942 החלו כוחות הנדסה וחברות בניה כמו "סולל בונה" לחפור עמדות, לסלול דרכי גישה, לבצר בונקרים ותעלות מדופנות, והכרמל כולו הוכרז שטח צבאי סגור. התוכנית כונתה על כן - ארץ-ישראל-המבצר האחרון (Palestine Final Fortress) ובקיצור PFF. במהלך 1942 וב-1943 עבר משקל הכובד לקרבות הגדולים בצפון-אפריקה, ומערכי הכרמל ננטשו. עם התקדמות קורפוס אפריקה מזרחה גברה ביישוב חרדה, ובהנהגת היישוב נאחזו בתוכנית הבריטית והגו רעיונות להשתמש במערך הנטוש ובמתקנים בחיפה כדי לרכז במרחב זה את היישוב היהודי - אם יפנו הבריטים את הארץ בלחצו של רומל. מלבד רעיונות ומילים כגון "מצדה בכרמל", "חיפה-טוברוק" ו"מוסה-דאג", לא נעשו בפועל הכנות של ממש ובוודאי שלא מעשים בשטח. תקופה זו בתולדות היישוב קיבלה את הכינוי מאתיים ימי חרדה, אך הם חלפו ועברו ללא צורך לקדם תוכניות מסוג זה. לימים, השתמשו בביצורי הכרמל הבריטים שכוונו לצפון - כנימוק בוויכוחים פוליטיים פנימיים ביישוב, כגון בימי הוויכוח על ההתגייסות לבריגדה היהודית או ההישארות בארץ כדי להגן עליה מפני הערבים, כמו אז כשנהגתה תוכנית "מצדה בכרמל". מערך הביצורים אשר שרד בכרמל מוכיח כי אכן היה הוא חלק מתוכנית הגנה כלפי צפון - ואין לו שום קשר להגנה כלפי דרום, משם יגיעו לכאורה כוחותיו של רומל.

...באביב 1942 החל להתקדם מזרחה קורפוס אפריקה בפיקודו של הגנרל ארווין רומל בצפון אפריקה, לכיוון תעלת סואץ. ב"יישוב" השתררה חרדה. דומה היה שלאחר הניצחונות הגדולים של הנאצים ברוסיה באביב 1942 אין כוח שיוכל לבלום אותם בשערי תעלת סואץ, ואזי הדרך לארץ ישראל תהיה פתוחה בפניהם והארץ תכבש על ידם. באותה עת הייתה השמדת יהודי אירופה בעיצומה, וידיעות אודותיה החלו להסתנן למנהיגי היישוב. היה חשש כי אם יכבשו הגרמנים את הארץ, הם יכחידו את יהודי ארץ ישראל וישימו קץ למפעל הציוני.

גם שלטונות המנדט הכירו בסכנת כיבוש הארץ. רבים מערביי ארץ ישראל נקטו עמדה אוהדת כלפי גרמניה וציפו לבואם של צבאות היטלר, אותו כינו "אבו עלי", בתקווה שיביס את הבריטים. עם זאת, חלק קטן מערביי הארץ נקטו בגישה פרו-בריטית ו-6000 מהם אף התגייסו לצבא הבריטי. ההיסטוריון מרדכי נאור מספר (בספרו "הטור השמיני"), על פי חוויות משפחתו, שהתגוררה באותה עת בגן יבנה: "ביישובי דרום הארץ הסתובבו ערבים מהכפרים הסמוכים וחילקו ביניהם את הבתים ואת הנשים". מאחר שהיישוב היה הגורם היחיד עליו יכולים היו הבריטים לסמוך בעת צרה זו, הגיע שיתוף הפעולה בין הנהגת היישוב לבריטים לשיאו בתקופה זו. הפלמ"ח, שנוסד בשיתוף עם הבריטים עוד בשנת 1941 ובתוכו הוקמה המחלקה הגרמנית במטרה לשמש כוח גרילה במלחמה נגד הנאצים אם יכבשו את הארץ, היה בתקופה זו בכוננות גבוהה. ב-27 באפריל 1942 ניתנה לפלוגות הפלמ"ח פקודה לגייס את כל חבריהם בגיוס מלא ולעמוד בכוננות עליונה. בשיא התקדמותם של כוחות רומל, כשפריצתם לאזור הדלתה של הנילוס ותעלת סואץ נראתה בלתי נמנעת וכוחות הצבא הבריטי עמדו בפני נסיגה לעבר הירדן ולעיראק, יצאה פקודה ממטה ההגנה להורדת פלוגות הפלמ"ח לדרום הארץ ולנגב. ברדתם לדרום נתברר כי אין בידיהם כלי נשק בכמות מספקת. עד אז עמדו לרשותם רק כלי נשק לאימונים

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A8_%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%9F
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA_%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%A5_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%A9%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8_%D7%9B%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A9_(1941)
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%99%D7%9E%D7%99_%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%94