כל מה שצריך לדעת על פסקת ההתגברות
צרה או רחבה, קנדית או בריטית – פסקת ההתגברות עשויה להיות התרופה לנזקי האקטיביזם השיפוטי, או הזדמנות היסטורית שתוחמץ
הפסיקה החוקתית של בית המשפט העליון בשנים האחרונות הביאה מים עד נפש, יצרה משבר פוליטי חמור והציבה את שאלת חקיקת פסקת ההתגברות כשאלה המרכזית העומדת על סדר היום הציבורי והפוליטי.
האקטיביזם החוקתי של בג”צ חרג מזמן מהגנה על זכויות היסוד של הפרט והפך את בית המשפט לשחקן מרכזי בזירה הפוליטית, מחולל משברים פוליטיים ומסכל פשרות. הדוגמא המרכזית לפעילותו של בג”צ היא הפסיקה העקבית ביחס לגיוס בני הישיבות. בעניין זה, בג”צ סיכל פעם אחר פעם את הפשרות הפוליטית שהשיג הרוב החילוני-מסורתי המשרת בצבא עם המיעוט החרדי שביקש להימנע מן הגיוס.
הפסיקה הנוכחית של בג”צ בסוגיית המסתננים אינה נוגעת לסוגיה חוקתית במובן הצר (כלומר, של ביטול חוק), אלא לפן אחר של אקטיביזם שיפוטי – התערבות בהתנהגות המדינה בזירה הבינלאומית ואכיפה של הסכמים בינלאומיים על המדינה. סוגיה זו ראויה למאמר נפרד ולא נאריך בה. אולם, הצורך בהסדרים מדוקדקים עם מדינה שלישית נוצר לאחר שבג”צ פסל פעם אחר פעם את החקיקה נגד המסתננים שקיבלו שתי כנסות.
והנה, המערכת הפוליטית מאותתת שהגיעו מים עד נפש וראש הממשלה אשר בעבר התנגד לחקיקת “פסקת ההתגברות” הביע נכונות לתמוך במהלך
יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.
https://mida.org.il/2018/04/15/%D7%9B%D7%9C-%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%93%D7%A2%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%A1%D7%A7%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA/מחולל משברים פוליטיים ומסכל פשרות. הדוגמא המרכזית לפעילותו של בג”צ היא הפסיקה העקבית ביחס לגיוס בני הישיבות. בעניין זה, בג”צ סיכל פעם אחר פעם את הפשרות הפוליטית שהשיג הרוב החילוני-מסורתי המשרת בצבא עם המיעוט החרדי שביקש להימנע מן הגיוס.
הפסיקה הנוכחית של בג”צ בסוגיית המסתננים אינה נוגעת לסוגיה חוקתית במובן הצר (כלומר, של ביטול חוק), אלא לפן אחר של אקטיביזם שיפוטי – התערבות בהתנהגות המדינה בזירה הבינלאומית ואכיפה של הסכמים בינלאומיים על המדינה. סוגיה זו ראויה למאמר נפרד ולא נאריך בה. אולם, הצורך בהסדרים מדוקדקים עם מדינה שלישית נוצר לאחר שבג”צ פסל פעם אחר פעם את החקיקה נגד המסתננים שקיבלו שתי כנסות.
והנה, המערכת הפוליטית מאותתת שהגיעו מים עד נפש וראש הממשלה אשר בעבר התנגד לחקיקת “פסקת ההתגברות” הביע נכונות לתמוך במהלך. איני יודע אם ההצהרות של ראש הממשלה והשרים שהתבטאו בסוגיה ראויות לאמון ומבטאות את העמדות האמתיות שלהם, או שמא מדובר בצעדים טקטיים שנועדו לרצות בוחרים או לדרדר את המצב הקואליציוני לבחירות. אולם, בהנחה כי ההצעות השונות שמועלות עתה מועלות בתום לב על מנת לפתור את בעיית חוסר האיזון בין הכנסת לבית המשפט העליון, מן הראוי לדון בהן לגופן כדי לקבל את ההחלטה האופטימלית לגבי המתווה הרצוי של פסקת ההתגברות. אולם, לפני שנדון בפסקת ההתגברות יש להבין כיצד הגענו עד הלום.
כיצד הגענו עד הלום?
נתחיל בהתחלה: האסיפה המכוננת הפכה לכנסת הראשונה של מדינת ישראל. לאחר של שנה של דיונים הוחלט שלא לכונן חוקה. בהחלטתה מיום 13 ביוני 1950, החלטה המכונה “פשרת הררי” החליטה הכנסת הראשונה כי
החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה.
מעמדה של החלטת הררי לא שונה ממעמדה של כל החלטה אחרת של הכנסת. אין מדובר בדבר חקיקה, או בחוק יסוד. זוהי החלטה גרידא. הכנסת פעלה לפי החלטת הררי ובמשך שנים חוקקה מספר חוקי יסוד שעניינם ארגון ותפקוד רשויות השלטון.
בראשית שנות ה-70 פרופ’ קלוד קליין, מומחה למשפט חוקתי, פרסם מאמר בו הציע ניתוח אחר של המצב. הוא טען כי האסיפה המכוננת “הורישה” את כוחה וסמכותה לכנסת והכנסת הראשונה והכנסות הבאות אחריה פועלות ב-“שני כובעים” – כרשות מחוקקת כאשר הן מחוקקות חוקים “רגיל” וכרשות מכוננת כאשר הן מחוקקות חוקי יסוד. מכוח העליונות של הרשות המכוננת, טען פרופ’ קליין, חוקי היסוד נהנים מעליונות נורמטיבית על פני החוקים הרגילים ואסור לחוק “רגיל” לסתור חוק יסוד, בין אם הוא משוריין ובין אם לאו.
אך במשך 25 שנה היתה טענתו של קליין קול בודד. אף אחד מלבדו לא העלה על דעתו להעניק לחוקי יסוד מעמד שונה מזה של חוקים רגילים. כך קבע בית המשפט שדן בסוגיה. הוא קבע כי מעמדם של חוקי יסוד אלה אינו שונה ממעמד החוקים ה-“רגילים” של הכנסת, אלא אם מדובר בחוק יסוד “משוריין”, כזה שנאמר בו במפורש שאין לפגוע בו אלא בחוק שהתקבל ברוב הגדול מרוב רגיל של חברי הכנסת. ב-1969 הכריז בית המשפט לראשונה על פסלות של חוק שהתקבל ברוב רגיל ופגע בהוראה של חוק יסוד “משוריין” שדרשה כי כל פגיעה בו תהיה בחוק שהתקבל רוב של 61 ח”כים. אולם חוקי יסוד לא “משוריינים”, קבע בית המשפט העליון, אינם שונים מחוקים אחרים.
זה היה המצב החוקתי כאשר הכנסת חוקקה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואת חוק יסוד: חופש העיסוק באביב 1992. המחלוקות סביב חוק יסוד חופש העיסוק היו מועטות והוא נחקק כחוק יסוד משוריין, אשר שינוי או פגיעה בו מצריכים חקיקה ברוב מיוחד. לעומת זאת, חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו נחקק ללא הוראות שיריון.
חוקי היסוד החדשים כללו “פסקת הגבלה” – סעיף הקובע שאין לפגוע בזכויות הקבועות בהם אלא מכוח חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. במציאות החוקתית של 1992, בה חוק מאוחר גובר על חוק מוקדם וחוק “רגיל” וחוק יסוד נהנים ממעמד שווה, פסקת ההגבלה לא כבלה את הכנסת, כי הרי לפי כללי הפרשנות הרגילים, חוק מאוחר יכול לסתור את החוק המוקדם. לכל היותר נדרש היה כי הכנסת תביע במפורש את כוונתה לפגוע בזכויות המעוגנות בחוק היסוד שלא בהתאם לפסקת ההגבלה.
אולם לאחר חקיקת חוק היסוד החליט אהרן ברק שהגיע זמן לשנות את כללי המשחק. בפסק דין בעניין בנק המזרחי, שניתן ימים ספורים לאחר רצח רבין, הנשיא ברק הפך את סדרי עולם. תורת “שני הכובעים” של פרופ’ קלוד קליין הפכה לפתע מדעת יחיד באקדמיה להלכה פסוקה של בית המשפט העליון בישראל. ברק קבע כי חוקי היסוד נהנים מעליונות נורמטיבית וחוק הסותר אותם שלא בהתאם לפסקת ההגבלה אינו יכול להיות תקף.
כדובדבן בקצפת החוקתית, הנשיא ברק הוסיף, כי מי שיקבע האם חוק “רגיל” סותר את חוק היסוד הוא בית המשפט, אשר לו נתונה הסמכות להכריז על בטלותו של חוק שאינו עולה בקנה אחד עם חוקי היסוד. לכאורה, לא הייתה בכך רבותא גדולה – הרי גם קודם לכן בית המשפט הכריז על בטלותם של חוקים שהתקבלו ברוב פחות מזה הדרוש לפי הוראות השיריון שבחוקי היסוד. אולם אז המילה האחרונה הייתה של הכנסת – ברצותה יכלה הכנסת לחוקק את החוק שנפסל מחדש, הפעם ברוב הדרוש בהתאם להוראות השיריון. לעומת זאת, עתה המילה האחרונה הייתה של בית המשפט. לאחר שבית המשפט פוסל חוק תוך הכרזה שהוא סותר את חוק היסוד, אין הכנסת יכולה לעשות מאומה – שום רוב לא יושיע את החוק מבטלות. המילה האחרונה היא אפוא של בית המשפט.
הכנסת חוקקה את חוקי היסוד כאשר כללי המשחק הישנים היו בתוקף, ולאחר שחוקקה אותם בית המשפט העליון (קרי: הנשיא ברק) שינה את כללי המשחק. בפוליטיקה קוראים לזה מחטף.
חוקות הגויים
לכאורה, מצב שבו בית המשפט הוא הפוסק האחרון אינו שונה מהמצב החוקתי בארצות הברית: גם שם לאחר שבית המשפט מוצא כי חוק של הקונגרס סותר את החוקה אין לאחר הקביעה הזאת ולא כלום. בית המשפט אומר את המילה האחרונה. יתר על כן, גם בארה”ב הסמכות של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על חוקתיות החוקים אינה מעוגנת בחוקה, אלא היא פרי של דוקטרינה פסיקתית.
אולם, המצב בארה”ב שונה בשני מובנים.
ראשית, חוקת ארה”ב לא התקבלה בהליך חקיקה רגיל, אלא בהליך מיוחד, שכלל אשרור בידי מדינות, ונקבע בה הליך מיוחד עוד יותר לשינויה, הכולל דרישה לרוב מיוחס בקונגרס ובסנאט ואישרור בידי שלושה רבעים מהמדינות.
המודל האמריקני של ביקורת שיפוטית מושתת על ההנחה, כי החוקה היא זו שמעניקה לקונגרס את סמכויות החקיקה שלו ונועדה להגביל אותו, וכי היא עצמה הנה מסמך שנועד להיות נצחי ושינויו צריכים להיות נדירים. מכאן הסיק בית המשפט העליון האמריקני, בפסק הדין הידוע בעניין מרבורי נגד מדיסון, כי חוק רגיל של הקונגרס שאמור להיות מוגבל על-ידי החוקה, אינו יכול להיות תקף אם הוא סותר את החוקה. מן העובדה כי את החוקה לא ניתן לשנות באמצעות חוקים רגילים הסיק בית המשפט את עליונותה של החוקה עליהם.
בניין בית המשפט העליון בארה”ב | ויקיפדיה
ההבדל החשוב הראשון, אם כן, נובע מהעובדה שבארה”ב כללי משחק נקבעו אפוא מראש על-ידי מכונני החוקה.
שנית, פרשנות החוקה היא פונקציה של השקפת עולם. כחלק ממערכת של איזונים ובלמים בארה”ב שופטים פדרליים ושופטי בית המשפט העליון בכלל זה מתמנים על ידי הדרג הפוליטי בהליך פוליטי, הכולל אשרור מועמדים לאחר שימוע בסנאט. ההרכב של בית המשפט העליון הוא פרי הליך פוליטי שקוף, כאשר השקפת עולמם של השופטים היא הנושא לדיון והרכב של בית המשפט משקף העדפות של נבחרי ציבור לאורך זמן. השופטים בארה”ב לא משכפלים את עצמם בצלמם ובדמותם.
אכן, אפשר היה לאמץ בישראל את המודל של הביקורת השיפוטית בו המילה האחרונה היא של בית המשפט. אולם, שטר ושוברו בצידו – מן הראוי לאמץ חוקה בדרך של דיון ציבורי מודע ולא במחטף, וגם לשנות את הליך מינוי שופטים כך שייעשה בידי הדרג הנבחר ובאופן שקוף.
לאחר “המהפכה החוקתית” אבדו בישראל האיזונים והבלמים. אין שום גורם מבני או מוסדי שיכול לבלום את כוחו של בית המשפט העליון. מבחינה מבנית לשופטים ניתן משקל מכריע במינוי יורשיהם ומבחינה מוסדית לבית המשפט העליון נתונה המילה האחרונה ביחס לחוקתיותם של חוקים. אין איזונים. אין בלמים.
הפתרון – פסקת התגברות
במצב שנוצר, חקיקת פסקת התגברות – הוראה שתאפשר לכנסת לחסן חוקים מפני פסילה בידי בית המשפט העליון, היא דרך אפשרית להחזיר את האיזון למערכת היחסים בין שלוש הרשויות.
אחת ההצעות שנשמעו היא חקיקת פסקת התגברות “צרה” – תיקון לחוק יסוד אך ורק בנוגע לעניין כליאת מסתננים והרחקתם. פתרון זה אולי עשוי להתקבל על הדעת של חלק ממרכיבי הקואליציה, אך הוא שגוי מבחינה עיונית. ברמה המעשית, נזקו עלול להיות רב מתועלתו בטווח הקצר, ובטווח הארוך הוא עלול להתגלות כהרסני.
מבחינה עיונית, בהנחה שהקביעה כי חוקי היסוד הנם בעלי מעמד חוקתי על-חוקי תישאר תקפה, שהרי מדובר בתיקון חוקתי. הקושי הוא, שתיקונים חוקתיים לא נועדו לפתור בעיות שעה נקודתיות ודוחקות, אלא לקבוע הסדרים ארוכי טווח הנוגעים למבנה השלטון וזכויות האדם. החוקה אמורה לקבוע את כללי המשחק ולא להכריע ביחס לתוצאות של כל סיבוב וסיבוב באותו משחק.
מבחינה מעשית, בטווח הקצר הפתרון עלול לפעול כתרופה משככת כאבים לחולה הסובל ממחלה קשה. במקום לרפא את הבעיה השורשית – היעדר איזון בין הרשויות והטיית כוח לכיוון בית המשפט – פסקת התגברות “צרה” תקל קמעה על אחת התוצאות שאותה הטייה יוצרת ותפחית את הלחץ של המערכת הפוליטית לעבר מציאת פתרון אמיתי ארוך טווח למצב. דלקת כרום המוח לא מרפאים עם אקמול.
מטבע הדברים, “פסקת ההתגברות הצרה” לא תועיל בפתרון המשברים הנוספים שפסיקת בית המשפט העליון בשנים האחרונות חוללה בחברה הישראלית, ובראשם משבר הגיוס.
בטווח הארוך יותר, פסקת ההתגברות הצרה עלולה להתגלות כאסון שיסתום את הגולל על האפשרות לתקן את המצב.
תיקון נקודתי של חוק יסוד לצורך פתרון בעיה קונקרטי וצרה עלול להוביל את בית המשפט העליון לאימוץ הדוקטרינה של “תיקון חוקה לא חוקתי”, עליה כבר מדברים באקדמיה.
הדעה הרווחת בקרב המשפטנים הנה, כי החוקה נועדה להסדיר סוגיות יסוד עקרוניות ואילו הבעיות הקונקרטיות צריכות למצוא את פתרונן בחקיקה רגילה. כלומר, יש סוגיות שמבחינה מהותית אינן ראויות להיות מוסדרות בחוקה לא בשל התוכן של ההסדר, אלא מכיוון שמדובר בעניין נקודתי, קונקרטי ולא עקרוני.
על בסיס ההנחה הזאת, יקל על בית המשפט העליון לקבוע, כי תיקון לחוק יסוד שעוסק בסוגיה קונקרטית (מסתננים, גיוס, וכיוצא באלה) אינו ראוי לבוא בקהל חוקי יסוד כיוון שהוא עוסק בסוגיה ספציפית ונותן פתרון לבעיה נקודתית מדי ואינו מהווה הסדר רחב ועקרוני.
לבית המשפט העליון יהיה קל יותר לפסול תחילה תיקון לחוק יסוד על סמך הטענה שהסוגיה שבה דן התיקון אינה עקרונית מספיק ופרטנית מכדי להיות מוסדרת בחוקי יסוד. קביעה לפיה התיקון לחוק יסוד “אינו חוקתי” בגלל הנושא שבו הוא דן (ולא בגלל התוכן שלו) עלולה להוות בסיס לקפיצה לשלב הבא של הביקורת השיפוטית על חוקי יסוד, שלב שבו בית המשפט ייטול לעצמו את הסמכות לפסול תיקונים לחוקי יסוד בשל תוכנם.
מבחינת מידת הלגיטימציה הציבורית בית המשפט העליון יתקשה כיום לקבוע, כי תיקון לחוק יסוד שמשנה את יחסי הכוחות בינו לבין הכנסת אינו חוקתי. אולם חקיקת פסקת התגברות “צרה” יאפשר לבית המשפט לפתח את הדוקטרינה בהדרגה. אם תהווה פסקת ההתגברות ה-“צרה” מקפצה שתאפשר לבית המשפט לפתח את הדוקטרינה של “תיקון חוקה לא חוקתי” ייצא שהניסיון לפתור בעיה בקנה מידה צר יביא לאסון רחב ממדים.
המודל האנגלי: תפסת מרובה – ייתכן שלא תפסת
מן הקצה האחר מוצע המודל האנגלי של פסקת ההתגברות. המודל הזה כלל לא מתייחס לפסקת התגברות, אלא למנגנון שמעקר את כוחו של בית המשפט העליון, בכך שהוא הופך את קביעתו של בית המשפט שחוק הוא בלתי חוקתי, להמלצה בלבד. לא יהיה עוד תוקף מחייב לפסיקות כאלו. על פי המודל האנגלי, כשמצהיר בית המשפט כי חוק מסוים סותר חוק יסוד , הכנסת תהיה מחויבת לדון בשאלה, אך יכולה היא להחליט בתום הדיון להשאיר את החוק בתוקף.
המודל האנגלי מתאים, כנראה, לתרבות הפוליטית השוררת באנגליה, אך ספק אם הוא מתאים לתנאי הארץ ושופטיה.
במציאות הישראלית, הפיכת הפסיקה החוקתית של בית המשפט העליון להמלצה בלבד יעקר, קרוב לוודאי, לחלוטין את האפשרות לבקר את חוקי הכנסת ויחזירנו, הלכה למעשה, לימים בהם הכנסת הייתה מחוקק כל יכול. כלל לא בטוח כי תהיה זו התפתחות חיובית. בסופו של דבר, תפקידו של בית המשפט להגן על חרותם, קניינם, פרטיותם וכבודם של האזרחים מפני כוחו של השלטון ולשים גבול לתאוותם של בעלי השררה לנגוס בכל אלה.
מצד שני, עלול מעבר חד ממודל של בית משפט כל יכול אל מודל של בית משפט שפסיקותיו הן המלצה בלבד לעורר פרץ של יצירתיות אקטיביסטית במגמה להחזיר לשופטים את הסמכויות שהתיקון לחוק יסוד נטל מהם.
למשל, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כולל את “פסקת הכיבוד”, סעיף הקובע שכל רשויות השלטון חייבות לכבד את הזכויות לפי חוק יסוד זה. עלול בית המשפט העליון לקבוע, כי גם אם הכנסת צפצפה על ההמלצותיו החוקתיות והחליטה שלא לבטל חוק לא שבית המשפט קבע שאינו חוקתי, יהיה זה לא סביר מצידה של הרשות המבצעת לפעול על פי אותו חוק.
למשל, בסוגיית המסתננים, עלול בית המשפט לקבוע (לאחר שהכנסת לדון בהמלצותיו ותכריע נגדן), כי הגם שחוק לכליאת מסתננים תקף, מנהל האוכלוסין יפעל בחוסר סבירות אם יתעקש לממש את סמכויות הכליאה. בית המשפט עלול להוביל “פסיקה עוקפת כנסת” ולהורות לרשות המבצעת שלא לפעול בהתאם לסמכויותיה הנתונות לה מכוח חוקים שבית המשפט ימצא שאינם תואמים את חוקי יסוד, גם אם החוקי הללו יישארו בתוקף.
המודל הקנדי: – כנראה אופטימלי
מודל הקנדי מהווה למעשה מתווה למשחק פינג-פונג בין רשות מחוקקת לרשות השופטת. לפי המודל הזה, בית המשפט רשאי להכריז על בטלותו של חוק שפוגע בזכויות אדם חוקתיות. במקרה כזה הפרמלנט רשאי לחוקק את החוק מחדש תוך אמירה מפורשת כי הדבר נעשה למרות האמור בחוק היסוד. החלטה שכזו צריכה להתקבל ברוב מוחלט של קולות חברי הכנסת ותוקפו של חוק כזה יהיה מוגבל בזמן, כאשר בכל כמה שנים יש לחזור ולאשרו ברוב מיוחד של חברי פרלמנט.
למודל זה יש כמה יתרונות. ראשית, הגם שכוחו של בית המשפט נשמר, המילה האחרונה היא של הכנסת. אך גם דברה של הכנסת אינה סותמת גולל על הסוגיה, אלא הדיון בה מתעורר מחדש כל ארבע-חמש שנים (למעשה, בכל כנסת וכנסת). כל אחת מן הרשויות בולמת ומאזנת את רעותה.
שנית, המודל מאפשר ביטול של אותם חוקים הפוגעים בזכויות יסוד שנתקבלו במחטף, ברוב אקראי כלשהו ומבלי שנערך בהם דיון בכובד ראש. אך מנגד, המודל מונע פסילה של חוקים הנדרשים להגנה על אינטרסים ציבוריים חיוניים ואשר נהנים מתמיכה של רוב מוחלט בפרלמנט.
אכן, המיעוטים עלולים להיפגע, אך הפגיעה הזאת היא זמנית. לחוקים שנחקקו על בסיס פסקת ההתגברות יש תאריך תפוגה. הם לא הופכים להיות להסדר קבוע, אלא יש לערוך דיון מחודש בהם כל כמה שנים ולבחון בכל פעם מחדש האם רוב מוחלט של חברי כנסת תומך בהם.
לבסוף, המודל הקנדי מוכר במשפט הישראל, אומץ כבר בישראל והוכשר בפסיקה של בית המשפט העליון. חוק יסוד: חופש העיסוק נחקק ב-1992 כחוק יסוד משוריין. זמן קצר לאחר מכן סוגיית יבוא בשר לא כשר עוררה משבר קואליציוני בממשלת רבין. ש”ס ביקשה למנוע מחברות פרטיות לייבא בשר לא כשר ובית המשפט העיר, כי חקיקה בנושא עלולה לעמוד בסתירה לחוק יסוד: חופש העיסוק.
כדי לשמור על ש”ס בקואליציה של רבין בשיא תקופת אוסלו, חוק יסוד: חופש העיסוק נחקק מחדש. לפי הנוסח החדש, הוראת חוק הפוגעת בזכות לחופש העיסוק שלא בהתאם לפסקת ההגבלה תהא תקפה “אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על אף האמור בחוק־יסוד זה; תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו”.
המודל הקנדי של פסקת ההגבלה קיים בישראל, אם כן, כבר יותר מעשרים שנה. בפסק הדין בג”צ 4676/94 מיטראל נ’ הכנסת הכיר בית המשפט העליון (מפי הנשיא ברק בכבודו ובעצמו) בתוקפה של פסקת ההתגברות והכשיר חוק האוסר יבוא מוצרי בשר קפואים לא כשרים שנחקק בהסתמך על פסקת ההתגברות.
הדרך, אם כן, כבר סלולה. כל שנותר הוא להעתיק את הסעיף המעגן את פסקת ההתגברות מחוק יסוד: חופש העיסוק אל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ויפה שעה אחת קודם.