Важно

  •  

Monday, October 21, 2019

Школьников: Ближневосточный пасьянс: кто виноват и и к чему всё идёт

Saturday, October 19, 2019

חב״ד - עם כל הלב (Hebrew)

עקב מזג אוויר בלתי צפוי בארה"ב, שתי טיסות של חברת ״אירופלוט״ העושות דרכן מארה״ב לישראל עם קונקשן ברוסיה, נוחתות רק בשעה זו במוסקבה. מנכ״ל הקהילה היהודית במוסקבה הרב מוטי ויסברג שבעצמו במטוס, מזמין את כולם לשבת. במקביל, צוות מתוגבר במוסקבה נערך לוגיסטית למבצע.

https://twitter.com/zalmanwolff/status/1185156905775370241

«Это Доренко». Фильм




Полные интервью участников фильма:
Эрнст о Доренко: 90-е, увольнение с ОРТ, последний разговор



Ниже есть продолжение.

Добродеев о Доренко: «Вести», летающие ксероксы, «С вами будет говорить Горбачёв»
https://www.youtube.com/watch?v=1_N22BOr4b4

Кудрявцев о Доренко: любовь Березовского, свобода слова, «после нас хоть потоп»


См. также:
Доренко - о русском народе, Путине и деньгах / вДудь (2018)

Россия вымирает с рекордной за 11 лет скоростью

По данным Росстат, Россия продолжает ускоренно катиться в демографическую пропасть. За январь-август естественная убыль населения ускорилась еще на 30%...

За 8 месяцев в стране родились 994,3 тысячи человек, умерли – 1,213 миллиона. И хотя смертность сократилась (на 33,7 тысячи человек), темпы падения рождаемости оказались выше в 2,5 раза (83,9 тысячи человек).

В целом по стране число умерших превысило число родившихся в 1,2 раза; в 32 субъектах это расхождение достигало 1,5-2,1 раза.

Из-за естественной убыли страна за 8 месяцев потеряла 219,2 тысячи человек – на 50,1 тысячи больше, чем за тот же период прошлого года...

Ниже есть продолжение.

...скорость вымирания населения в этом году станет рекордной с 2008 года – 284,4 тысяч человек. Показатели выше российская статистика фиксировала лишь в период с середины 1990х по середину 2000х, когда ежегодно смертность превышала рождаемость на 500-600 тысяч человек.

Приток мигрантов в этом году ускорился вдвое, до 166,7 тысячи человек, сообщает Росстат. Но компенсировать естественную убыль он полностью не смог. В результате за 8 месяцев общая численность населения сократилась на 55,2 тысячи человек (146,7 млн).

Продолжают вымирать 69 из 85 субъектов РФ. В каждом девятом ситуация близка к полноценной демографической катастрофе: 10 регионов за период с 1989 по 2017 гг потеряли больше 20% жителей...

В условиях, когда перспективы отсутствуют, почти 20 миллионов человек живут за чертой бедности, а каждый третий имеет доход ниже 15 тысяч рублей, люди не стремятся рожать детей, несмотря на призывы плодиться, к которым подключились чиновники вплоть до президента.

Ключевой показатель рождаемости – коэффициент рождений первого ребенка на одну женщину – продолжает падать, а по итогам 2018 года его значение – 0,66 детей на одну женщину – стало минимальным за 20 лет, указывает директор Института социального анализа и прогнозирования (ИНСАП) РАНХиГС Татьяна Малева.

Одновременно снижается коэффициент рождений второго ребенка. Растет рождаемость лишь в многодетных семьях: коэффициенты третьих и последующих рождений в 2018 году увеличились с 0,31 до 0,33 ребенка не женщину.

Люди откладывают рождение первенцев, а значит, оснований ожидать в России всеобщей модели семьи «хотя бы с одним ребенком» становится все меньше, отмечает Малева:

«В основе подобной динамики рождаемости могут лежать два фундаментальных фактора. На первых рождениях сказывается экономическая рецессия, в том числе снижение реальных доходов населения с 2014 года, а также, возможно, смена поколений в возрастах максимальной репродуктивной активности»
https://aurora.network/forum/topic/72837-rossija-vymiraet-s-rekordnoy-za-11-let-skorost-ju

Apple и Google - самые дорогие бренды в мире

Бренды Apple и Google остаются наиболее дорогими в мире на протяжении семи лет подряд, свидетельствует данные ежегодного исследования Interbrand Corp за 2019 год...

Ниже есть продолжение.

Стоимость бренда Apple повысилась за минувший год на 9% и составила 234,241 млрд долларов. Находящийся на второй строчке Google подорожал 8% — до 167,713 млрд долларов.

На третьей строчке, как и годом ранее, была Amazon. Интернет-ритейлер продемонстрировал существенные темпы повышения стоимости — на 24%, до 125,263 млрд долларов.

Компании на позициях с четвертой по восьмую также не изменились: Coca-Cola (снижение на 4%, до $$$63,365 млрд), Samsung (рост на 2%, до $$$61,098 млрд), Toyota (повышение на 5%, до $$$56,246 млрд) и Mercedes-Benz (увеличение на 5%, до $$$50,832 млрд).

На девятую строчку с десятой в прошлом году поднялся McDonald’s (рост на 4%, до $$$45,362 млрд), а Disney вошел в лидирующую десятку с 14-го места (увеличение на 11%, до $$$44,352 млрд).

В то же время на 14-ю позицию с девятой, которую он занимал годом ранее, опустился Facebook (падение на 12%, до $$$39,857 млрд).

...Наиболее быстрые темпы роста стоимости бренда показала Mastercard - на 25%, до $$$9,43 млрд. Это позволило платежной системе подняться до 62-й позиции с 70-й годом ранее.

Самая высокая стоимость бренда среди представителей финансовой отрасли оказалась у J.P.Morgan ($$$19,044 млрд, рост на 8%). В рейтинг вошел только один представитель нефтегазовой отрасли - Shell ($$$5,105 млрд, снижение на 3%).

В число новых участников рейтинга вошли Uber (87-е место, $$$5,714 млрд) и LinkedIn (98-е место, $$$4,836 млрд). После шести лет отсутствия в список вернулся Dell (63-я строчка, $$$9,086 млрд).

Совокупная стоимость брендов компаний из топ-100 оценивается сейчас в $$$2,13 трлн, что на 5,7% превышает показатель за 2018 год, отмечается в сообщении Interbrand. Причем 26 компаний продемонстрировали двухзначные темпы роста в минувшем году.

Среди отраслей стоимость брендов представителей технологического сектора в среднем повысилась на 9%, отстав только от производителей товаров класса люкс (+11%).

Interbrand учитывает в своих расчетах финансовые результаты компаний, влияние брендов на решения потребителей о покупках и способность компаний обеспечить доходы. Топ-100 самых дорогих брендов мира публикуется уже 20 лет.

Всего 31 компания, которая была в первом рейтинге, остается в нем и сейчас, включая Disney, Nike и Gucci. При этом 137 брендов покинули список за эти годы, в том числе Nokia и MTV. В десятке лидеров по-прежнему остаются только Coca-Cola и Microsoft, отмечается в пресс-релизе.

В 2001 году при первой публикации рейтинга общая стоимость брендов из топ-100 составляла $988 млрд. Таким образом, совокупные среднегодовые темпы роста (CAGR) за двадцать лет составляют 4,4%.
https://cursorinfo.co.il/all-news/apple-i-google-samye-dorogie-brendy-v-mire/

Беспорядки в Ливане начались из-за налога на WhatsApp



Правительство Ливана решило ввести налог на голосовые переговоры по WhatsApp, и тысячи ливанцев вышли на улицы...Проходящие в Ливане демонстрации протеста сопровождаются беспорядками, в ходе которых два человека погибли и несколько десятков были ранены...

...Протестующие перекрыли дороги по всему Ливану горящими шинами в пятницу, 18 октября. Особенно бурные демонстрации прошли в Бейруте. Беспорядки начались вчера после решения властей ввести налог на голосовые переговоры по WhatsApp...в размере 6 долларов в месяц...Кабинет министров в спешном порядке отменил это решение, но волнения продолжаются, и протестующие требуют теперь отставки правительства.

Ниже есть продолжение.

Сообщается, что полиция применила слезоточивый газ. В Бейруте бьют витрины и сносят рекламные щиты. Протестующие перекрыли дороги на севере, юге и в долине Бекаа, а также в других районах. Школы закрыты по указанию правительства. Премьер-министр Саад аль-Харири отменил заседание кабинета, которое должно состояться в пятницу для обсуждения проекта бюджета на 2020 год...
https://cursorinfo.co.il/all-news/besporyadki-v-livane-nachalis-iz-za-whatsapp/
https://www.vesty.co.il/articles/0,7340,L-5609588,00.html
http://txt.newsru.co.il/mideast/19oct2019/lebanon302.html

Щаранский: «Наама Иссахар - заложница российского режима» (15.10.2019)

Заметка почти полностью.

Натан Щаранский, бывший израильский министр и экс-председатель Еврейского агентства, который был узником Сиона в советской тюрьме (после того, как его приговорили к 13 годам лишения свободы), прибыл в Россию, чтобы помочь в освобождении Наамы Иссахар.

«Это циничное использование гражданских лиц для вымогательства. Она заложница российского режима», — сказал Щаранский изданию «Исраэль ха-йом» («Израиль сегодня») 14 октября.

Ниже есть продолжение.

Бывший советский диссидент добавил:

«Я не думаю, что мои тюремные сроки можно сравнить с сегодняшним положением Наамы, но Россия по-прежнему отрезана от цивилизованного мира».

Щаранский также отметил, что непропорционально суровое тюремное заключение Наамы — это сугубо политическая акция.

«Это делается, чтобы предотвратить экстрадицию российского хакера, который Израиль должен выдать Америке. Они искали возможность найти рычаги давления на нашу страну. Русские практически не скрывают, что они взяли Нааму в заложницы с целью обмена».

«Отныне израильские путешественники дважды подумают, прежде чем брать билеты на транзитные рейсы через Москву, чтобы сэкономить несколько сотен долларов», — подчеркнул бывший израильский министр...
https://cursorinfo.co.il/all-news/shharanskij-naama-issahar-zalozhnitsa-rossijskogo-rezhima/

UPDATE:
Приговор Нааме Иссахар и кампания за ее освобождение

11 октября Химкинский городской суд приговорил 26-летнюю израильтянку Нааму Иссахар к 7,5 годам лишения свободы. Адвокат Наамы Иссахар сообщил, что намерен обжаловать вынесенный ей приговор в течение 10 дней.

Нааму Иссахар задержали в транзитной зоне московского аэропорта Шереметьево 9 апреля 2019 года, когда она летела из Дели в Тель-Авив. В рюкзаке девушки лежали 9,6 грамма гашиша.

Израильтянка была обвинена в контрабанде наркотиков (пункт "в" части 2 статьи 229.1) и хранении наркотиков (часть 1 статьи 228 УК). Максимальное наказание за контрабанду наркотиков составляет в России десять лет лишения свободы.

Иссахар призналась в хранении наркотиков, однако отрицает контрабанду. Адвокат девушки подчеркивает, что Наама была задержана в транзитной зоне перед посадкой на самолет, вылетавший в Бен-Гурион, однако российская прокуратура опиралась на тот факт, что наркотики пересекли воздушную границу России.

Израильские СМИ объясняют арест Наамы Иссахар и приговор, вынесенный ей, давлением, оказываемым Москвой на Израиль с целью предотвратить экстрадицию в США российского хакера Алексея Буркова. Корпорация "Кан" со ссылкой на официальные источники в России, сообщила, что Москва прямо дала понять Израилю, что судьба Наамы Иссахар зависит от того, как будет решено дело Алексея Буркова. Министр юстиции Израиля Амир Охана подтвердил, что такого рода переговоры ведутся. МИД России комментариев по этому поводу не дает.

Министр экологии и по делам Иерусалима Зеэв Элькин, также занимающий пост председателя российско-израильской экономической комиссии, заявил в интервью газете "Исраэль а-Йом", что он бы "порекомендовал израильтянам хорошенько подумать, прежде чем летать через Россию". "Речь идет об издевательстве над израильтянкой по совершенно иным мотивам. Я опасаюсь, что это дело не является уголовно-процессуальным", – подчеркнул Элькин.

МИД Израиля считает приговор, вынесенный израильтянке, в прошлом не имевшей судимостей и вылетавшей транзитом из Москвы в Израиль, непропорциональным.

Президент Российского еврейского конгресса Юрий Каннер опубликовал резкое заявление по поводу приговора Нааме Иссахар, призвав к широкому обсуждению в экспертном сообществе.

Дело Алексея Буркова

Согласно газете "Гаарец", жителя Санкт-Петербурга Буркова арестовали в декабре 2015 года на КПП "Таба" после того, как он во время путешествия по Египту решил посетить Эйлат (ранее СМИ сообщали, что Бурков был арестован в аэропорту Бен-Гурион). После ареста он был доставлен в аэропорт Бен-Гурион, где был допрошен прибывшими в Израиль сотрудниками ФБР. Органы американской юстиции инкриминировали ему преступления в компьютерной сфере.

Три года назад министр юстиции РФ встречался с израильским министром юстиции Айелет Шакед и просил Израиль об отмене экстрадиции Буркова в США. Он даже предложил экстрадировать Буркова в Россию с тем, чтобы отдать под суд на родине. Судебный процесс в отношении экстрадиции Алексея Буркова продолжался в течение четырех лет, и недавно Верховный суд Израиля вынес решение по этому вопросу.

9 октября сайт российского государственного телеканала RT публиковал интервью с Бурковым, в котором тот жаловался на условия его содержания в израильских тюрьмах и выражал надежду на то, что Израиль выдаст его российским, а не американским властям. В этой публикации упоминалось о возможном "обмене" Буркова на Иссахар, причем утверждалось, что идея "обмена" исходит от близких Буркова, а не от российских властей.
http://txt.newsru.co.il/israel/19oct2019/naama_is822.html

END OF UPDATE

Пафос побеждает Эйлат: почему так дорог отдых в Израиле

Сокрашено.

Все больше израильтян предпочитают отдыхать за границей. Главная причина - цены.

Можно ли в Израиле отдохнуть дешево? Можно. Если, например, вы возьмете палатку и отправитесь "дикарем" на природу. Во всех остальных случаях нужны большие деньги. Порой - очень большие...

Ниже есть продолжение.

В разгар сезона или в праздники отдых для семьи из четырех человек (родители и двое детей) в течение недели в лучшем случае обойдется в 10.000 шекелей. Так, в Суккот за пребывание в 4-звездочной гостинице Эйлата требовалось заплатить 10-15 тысяч шекелей. Аналогичные цены были установлены в отелях на побережье Средиземного моря. Да и в приличных циммерах на севере Израиля было не намного дешевле....

Сравнение цен показывает, что недельный отдых за границей, например, на Кипре, одном из греческих островов или в Турции будет стоить не дороже 10.000 шекелей. Это вместе с авиабилетами и полупансионом (а иногда - и с полным).

В Восточной Европе - Румынии, Болгарии, Венгрии - денег потребуется еще меньше. В Западной Европе - чуть больше.

С учетом постоянно снижающихся цен на авиабилеты и входом на рынок новых бюджетных авиакомпаний, все больше израильтян предпочитают проводить праздники за границей. За последние два года выездной туризм увеличился на 12%, что очень много.

По данным Всеизраильской ассоциации туроператоров, в 2018 году лишь 53% номеров бронировали граждане страны. В 2016-м этот показатель составлял 61%.

В 2018 году за рубежом побывали 8,5 миллионов израильтян (с учетом, что некоторые выезжали два и более раза).

От подобной тенденции более всего страдают владельцы отечественных гостиниц. По их словам, они бы и рады снизить цены, но не могут, так как бизнес сопряжен с высокими расходами (налоги, персонал, плата за воду, электричество и пр.), а заполняемость гостиниц в межсезонье настолько мала, что приходится работать в убыток.

Есть и специфические составляющие дороговизны. Например, кашрут и безопасность.

В среднем доходность израильского отеля составляет 7-11 процентов, что примерно соответствует международным стандартам. Хотя цены на номера высоки, прибыль от этого не увеличивается.

Средняя заполняемость циммеров, номера в которых стоят дешевле, составляет 26%. В период с 2010 по 2018 годы число номеров
сократилось с 7339 до 6006, или на 17%.

Гостиничный бизнес в Израиле связан не только с сезонными тенденциями, но и с ситуацией в сфере безопасности. В те дни, когда происходит эскалация, туристы отказываются от отдыха, массово отзывают брони. Особенно по этой причине страдают Ашдод и Ашкелон, однако снижение турпотока ощущают и Иерусалим, Эйлат, Тель-Авив. Северные курорты в свою очередь "чутко реагируют" на то, что происходит в районе сирийской и ливанской границ.

Чтобы скомпенсировать потери, владельцам гостиниц приходиться повышать цены, по крайней мере - не уменьшать их в межсезонье. А это также ведет в потерям постояльцев, которые ищут выгодные предложения.

Может ли правительство вмешаться в ситуацию? Совершенно понятно, что панацейного решения нет. Невозможно сделать так, чтобы цены в одночасье упали на 20-30 процентов. И государственное регулирование лишь приведет к разорению и закрытию отелей.

Министерство туризма ведет широкую агитационную кампанию, пытаясь привлекать туристов из-за рубежа и способствовать распределению турпотока в течение года. Предпринимались попытки компенсировать отельерам убытки из-за ситуации в сфере безопасности. Однако такие компенсации были незначительными и разовыми.

В условиях, когда израильтяне предпочитают отдыхать за границей, вероятно, нет смысла помогать владельцам гостиниц деньгами налогоплательщиков - то есть тех самых граждан, которых не устраивают отечественные гостиницы.

Есть ли выход? По мнению авторов публикации, он состоит в том, чтобы наряду с "классическими" гостиницами развивать альтернативный рынок, привлекать частный сектор к сдаче жилья по доступным ценам (апартаменты), снижать налоги для отельеров и не думать, что туристическая отрасль не нуждается в обновлении.

Есть достаточно много израильтян, которые хотели бы проводить отпуск в своей стране. Но станет возможным такое только тогда, когда цены, скажем, в Эйлате будут сравнимы с иорданской Акабой, а в Нетании - с кипрским Пафосом. Пока, увы, это звучит как очень далекая перспектива.
https://www.vesty.co.il/articles/0,7340,L-5609726,00.html

В возрасте 94 лет умер Меир Шамгар, бывший председатель Верховного суда Израиля

Форматирование моё.

Выдающийся израильский юрист и общественный деятель, участник вооруженной борьбы за независимость Израиля Меир Шамгар скончался утром 18 октября в возрасте 94 лет...

...В пятницу, 18 октября, в возрасте 94 лет скончался Меир Шамгар, занимавший пост судьи Верховного суда Израиля в 1975-1995 годах и с 1983 года являвшийся 7-м председателем Верховного суда Израиля...

Ниже есть продолжение.

Меир Шамгар (имя при рождении Мирон Штернберг) родился в Вольном городе Данциге 13 августа 1925 года. Был единственным сыном Элиезера (Лазаря) и Дины Штернберг, приехавших в Данциг из Одессы вскоре после Октябрьской революции. Отец Шамгара родился в Одессе, в семье крупного торговца Мирона Штернберга, поставщика оружия отрядам еврейской самообороны в Одессе. Мать Шамгара родилась в Умани в семье Исраэля Бонфельда.

Шамгар учился в народной школе, а затем и в общей гимназии в Данциге. В январе 1933 года к власти в Данциге пришла Национал-социалистическая немецкая партия, и вскоре Шамгар был вынужден перейти из гимназии, в которой учился, в еврейскую гимназию.

С детства Шамгар был членом молодёжной сионистской организации правого толка "Бейтар" (вслед за своими родителями, членами ревизионистского движения).

Вскоре после событий "Хрустальной ночи" и вследствие участившихся гонений со стороны немецких властей еврейская община Данцига была вынуждена покинуть город в полном составе.

7 марта 1939 года семья Штернбергов репатриировалась в Палестину и поселилась в Тель-Авиве. Шамгар начал учёбу в тель-авивской гимназии "Бальфур".

В октябре 1939 года Шамгар вступил в ряды подпольной организации "Эцель", в которой остался и после внутреннего раскола с организацией "Лехи" в 1940 году. Подпольная деятельность Шамгара, получившего подпольную кличку "Рам", началась с изучения оружия, распространения листовок, слежек и т. п. При этом, даже спустя многие годы, Шамгар отказывался сообщать, участвовал ли он в диверсионной антибританской деятельности "Эцеля". Также, накануне окончания гимназии, Шамгар вступил в отряд "Пальмаха" и провёл несколько месяцев со своим отрядом в кибуце Рамат а-Ковеш.

Во время каникул Шамгар начал посещать слушания в Тель-Авивском окружном суде, и именно тогда у него возникла идея учить юриспруденцию. Так как изучение юриспруденции в Палестине в те годы было возможно только в рамках официальных британских "Уроков юриспруденции" (англ. Law Classes) (поступить на которые могли лишь обладатели британского аттестата зрелости или выпускники первого курса университета), Шамгар переехал в Иерусалим и начал учёбу на факультетах философии и истории Еврейского университета.

8 августа 1944 года Шамгар был арестован британскими властями в кабинете врача, к которому привёл своего раненого (при попытке ареста) товарища по подпольной деятельности в "Эцеле", Йехуду Наота. Против Шамгара был выдан ордер на административный арест, и в середине августа он был переведён в лагерь заключённых в Латруне.

19 октября 1944 года, в числе более 200 заключённых из организаций "Эцель" и "Лехи", Шамгар был сослан в лагерь заключённых "Сембел" около Асмэры, Эритрея. Шамгар оставался в заключении до июля 1948 года, не обладая информацией о дате освобождения.

За период заключения Шамгар был переведён в лагерь в Судане, затем обратно в "Сембел", а затем, в марте 1947 года, в лагерь заключённых "Гилгил" в Кении.

Заключённым удалось добиться от британских властей возможности получить заочное образование. Во время заключения Шамгар сдал экзамены на лондонский аттестат зрелости и учил юриспруденцию на заочном отделении Лондонского университета.

29 июня 1946 года Шамгару, в группе с другими заключёнными, удалось бежать из лагеря и добраться до эритрейского порта Массауа, однако 8 августа он был арестован и возвращён в лагерь.

Дважды Шамгар был избран заключёнными "инспектором" (англ. supervisor) лагеря, в должность которого входило представление требований заключённых перед властями лагеря и координация внешних связей заключённых. Критические моменты деятельности Шамгара в этой должности выпали на период после принятия плана по разделу Палестины, когда британские власти всё ещё настаивали на продолжении заключения активистов "Эцеля" и "Лехи", несмотря на близящееся окончание их мандата в Палестине.

Помимо прочего, Шамгару удалось передать представителю ТАСС в Африке послание от заключённых, которое было оглашено советским представителем в ООН в упрёк Великобритании, и получить от посредника ООН, графа Бернадота, письмо, в котором признавалось право заключённых вернуться в Палестину.

12 июля 1948 года Шамгар и его товарищи были возвращены в Тель-Авив, на этот момент уже в государстве Израиль, на борту британского корабля Ocean Vigour.

По возвращении из Африки Шамгар поступил на службу в пехоту в Армии обороны Израиля. В 1949 году ему был предоставлен отпуск с целью окончания учёбы юриспруденции в рамках временно возобновлённых "Уроков юриспруденции". В дальнейшем Шамгар получил и лицензию на право занятия адвокатской деятельностью.

После окончания учёбы в 1950 году Шамгар поступил на службу в Военную прокуратуру. Он начал службу военным обвинителем в Южном военном округе. После этого Шамгар был назначен на должность заместителя Главного военного обвинителя, далее инструктора в области военного права, а затем Главы департамента юридической консультации и законодательства Военной прокуратуры. В период с 1953 по 1955 год Шамгар, под руководством главного военного прокурора Меира Зоара, активно занимался разработкой законопроекта Закона о военном судопроизводстве (ивр. חוק השיפוט הצבאי), который был утверждён кнессетом 21 июня 1955 года.

В 1954 году Шамгар прошёл общеармейский курс командиров батальонов (ивр. קורס מג"דים) и в 1955 году был назначен заместителем Главного военного прокурора. В этой должности был также членом внутренней комиссии во главе с полковником запаса Ариэлем Амиадом по расследованию деталей "Дела Лавона". Также выступал в апелляционной комиссии по административным арестам, в том числе по делу Мордехая Кейдара, сотрудника военной разведки, обвинённого в убийстве агента израильской разведки в Аргентине.

В 1961 году Шамгар был назначен на пост главного военного прокурора. На этой должности Шамгар проявил особые организаторские способности, проведя ревизию армейских приказов, опубликовав сборник "Инструкции Главного военного прокурора", в котором обосновал систему надзора за законностью осуществления дисциплинарного права в армии и т. д.. По инициативе Шамгара армейская программа "академического запаса" (ивр. עתודה אקדמית) открылась и для юристов, предоставляя отсрочку от призыва студентам готовым поступить на службу в военную прокуратуру по окончании учёбы.

Шамгар был также членом комиссии во главе с генералом Эльадом Пеледом, которая подала премьер-министру Леви Эшколю рекомендацию об отмене военного режима в арабских населённых пунктах Израиля, а также комиссии, назначенной министром юстиции, по вопросу отмены британского чрезвычайного законодательства.

Одной из наиболее значительных заслуг Шамгара на посту главного военного прокурора считается проведённая им правовая подготовка армии к возможной оккупации Израилем соседних территорий. Шамгар лично руководил организацией исследования права военной оккупации, проведением курсов на эту тему, подготовкой правовой базы действий армии при оккупации, включая подготовку военных декретов и ордеров, формированием схемы административной организации Военной прокуратуры в случае войны и последующей оккупации.

С самого начала Шестидневной войны военная прокуратура проявила высокую готовность к исполнению необходимых правовых действий, развернула аппарат юридической консультации с тремя центральными региональными представительствами (Западный берег реки Иордан, сектор Газа и Синай, Голанские высоты) и девятью отделами военных судов и военного обвинения (Восточный Иерусалим, Рамалла, Тубас, Дженин, Наблус (Шхем), Иерихон, сектор Газы, Синай, Голанские высоты).

Стоя у истоков формирования необходимой правовой базы по отношению к территориям, перешедшим под контроль Израиля в 1967 году, Шамгар заложил принципы правового статуса этих территорий: применение правил режима военной оккупации (англ. belligerent occupation), в первую очередь указаний Гаагской конвенции о законах и обычиях сухопутной войны 1907 года, без всеобщей аннексии территорий Израилем[45] и принципиальное отрицание применимости IV-й Женевской Конвенции 1949 года к ситуации на Западном берегу реки Иордан и в секторе Газа (при фактическом самоподчинении принципам гуманитарного права, заложенным в данной конвенции), но при этом требование к органам израильской военной администрации руководствоваться общими принципами израильского административного права и предоставление права жителям контролируемых территорий обращаться в судебную систему Израиля с исками и петициями против действий военной администрации.

В конце 1967 года Шамгару был предложен пост главы Управления судебной системы Израиля, однако Ицхак Рабин, на тот момент начальник генштаба армии, посчитал, что такая должность не оправдывает выход Шамгара в запас.

Вскоре министр обороны Моше Даян предложил Шамгару должность юридического советника министерства обороны. Шамгар согласился на данное предложение и в 1968 году исполнял одновременно эту должность и должность главного военного прокурора.

В 1968 году министр юстиции Яаков Шимшон Шапира предложил Шамгару занять пост юридического советника правительства. Шамгар вступил в должность 1 сентября 1968 года. На посту юридического советника правительства Шамгар стал одним из самых влиятельных лиц в израильских органах власти, за что получил прозвище "генеральный директор государства". Он добился этого настойчивым расширением своих полномочий, как в области административного и гражданского права, закрепив статус юридического советника как фигуры, чьё толкование права обязывает все ветви исполнительной власти, так и в области уголовного права, окончательно определив главенство юридического советника правительства над органами государственной прокуратуры.

Шамгар указал собрать разрозненные правовые заключения по уголовному, административному и гражданскому праву и издал серию "Инструкций Юридического советника правительства", которые были разосланы юридическим советникам министерств и ведомств и в органы прокуратуры в качестве обязывающего руководства. Под его руководством был издан также сборник правовых заключений по градостроительному праву, разосланный юридическим советникам местных градостроительных комиссий.

Шамгар также выступал в суде, представляя государство в вызвавших особый общественный резонанс делах, как, например, дело Денниса Майкла Рохана и дело Шалита.

Шамгар также известен дополнительными заслугами на посту юридического советника правительства, как то значительное расширение борьбы с экономической преступностью, улучшение отношений государства с представительствами религиозных конфессий в Израиле, налаживание сотрудничества между министерством юстиции и полицией, рекомендация назначить комиссию для расследования причин неготовности Израиля к Войне Судного дня, правовые заключения Шамгара в вопросе возможности прекращения состояния войны с Египтом.

1 июля 1975 года Шамгар был назначен на должность судьи Верховного суда Израиля. Он отличался от большинства судей Верховного суда того период тем, что практически весь период его профессионального становления прошёл под влиянием израильского права (а не в период британского мандата в Палестине или в практике за рубежом). При этом Шамгар был близко знаком с политической системой Израиля по опыту своих предыдущих должностей и поэтому не ощущал неудобства при критическом подходе к действию органов власти. Как судья, Шамгар был известен своим уважительным и терпимым отношением во время судебных слушаний.

27 ноября 1983 года Шамгар был назначен на пост председателя Верховного суда, сменив на посту председателя Ицхака Кахана. Он исполнял эту должность до выхода в отставку по выслуге лет 13 августа 1995 года.

Автор десятков книг и сотен статей (прежде всего, по юриспруденции).

Умер 18 октября 2019 года.
http://txt.newsru.co.il/israel/18oct2019/shamgar_108.html
https://cursorinfo.co.il/all-news/byvshij-predsedatel-verhovnogo-suda-izrailya-umer-v-vozraste-94-let/
https://www.vesty.co.il/articles/0,7340,L-5609413,00.html

Thursday, October 17, 2019

עושים היסטוריה 287-288: 'אבירי לב' – צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים (Hebrew)

mp3חלק א'
mp3 חלק ב'

"גשר הגלילים", פרי פיתוחם של דוד לסקוב, ממציא מוכשר, ואלוף ישראל 'טליק' טל, סגן הרמטכ"ל, היה אמור להיות הנשק הסודי של צה"ל לשם צליחת תעלת סואץ במלחמה. איש לא האמין שגם הצבא המצרי, שהובס במלחמת ששת הימים, יוכל להוציא לפועל מבצע צליחה מורכב שכזה בכוחות עצמו. ובכל זאת, זה בדיוק מה שהתרחש ביום שבת, השישה באוקטובר, 1973.
...
אחרי מתקפת נגד כושלת של המצרים, צה"ל יוצא סוף סוף למבצע "אבירי לב" – צליחת התעלה וכיתור הארמיות המצריות. אבל דווקא אז, ברגע האמת, גשר הגלילים נקרע במהלך הגרירה – ומשאיר את הצנחנים שכבר חצו את התעלה ללא הגנת שיריון. מפקד גדוד ה'תמסחים', גרוטאות מימי מלחמת העולם השניה, מבין שעכשיו הכל תלוי בו.


יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.

ביוני 1967, כשנסתיימה מלחמת ששת הימים, התעורר צה"ל למציאות חדשה. חצי האי סיני היה כעת בידינו, ובינינו ובין המצרים הפרידה תעלת סואץ: תעלה מים מלאכותית ברוחב של כמאה ושמונים מטרים שחיברה בין הים התיכון והים האדום. המציאות הגיאוגרפית החדשה הזו הציבה אתגר חדש בפני מפקדי הצבא.

דוקטרינת הלוחמה הישראלית, זו שנוסחה עוד בימי דוד בן גוריון ולא השתנתה עד ימינו, קובעת כי בכל מלחמה מטרתה של ישראל היא להעביר את הלחימה אל שטח האויב. במקרה של מלחמה נגד מצרים, המשמעות היא צליחה של תעלת סואץ עם כוח צבאי בסדר גודל של לפחות אוגדה משוריינת אחת, אם לא יותר.

"צליחת סער", צליחה מבצעית של נהר – או במקרה שלנו, תעלה מלאכותית רחבת ידיים – תוך כדי קרב, היא מבין המבצעים הצבאיים המורכבים והקשים ביותר לביצוע. היא דורשת הפעלה של ציוד מיוחד – סירות, דוברות, גשרים וכדומה. היא דורשת תכנון מדוקדק שתלוי בהמון גורמים, החל מרוחב התעלה בנקודה מסוימת, עומקה, מהירות הזרימה שלה, דרכי הגישה לגדה וההגנות שהציב האויב. בזמן הצליחה עצמה הכוח הצולח פגיע מאד: הוא מרוכז כולו בנקודה אחת או במספר נקודות צליחה, ואינו מסוגל להילחם ולהגן על עצמו – ולכן הצליחה חייבת להיות מנוהלת בזמן אמת באופן מופתי, כדי שלא יהיו עיכובים ותקלות. אנחנו מדברים על עשרות אלפי חיילים, מאות טנקים ועוד כמה מאות או אפילו אלפי כלי רכב אחרים מסוגים שונים – מנגמ"שים ועד משאיות אספקה. את כל אלה צריך להעביר מעל תעלה ברוחב של פחות או יותר פי ארבע מהרוחב של נתיבי איילון. זה צריך להיות בלילה, בהאפלה מוחלטת – וכמובן שהמצרים בצד השני לא יישבו בחיבוק ידיים: הם ינסו למנוע את הצליחה בכל מחיר, ויפגיזו את נקודת הצליחה עם כל מה שיש להם.

מדובר על אתגר הנדסי ומבצעי אדיר, שצה"ל מעולם לא נדרש לעמוד בו. עד אותו הרגע, מכשול המים הגדול ביותר שאותו נאלץ צה"ל לצלוח תחת אש היה נהר הירדן – אבל להשוות בין צליחת הירדן וצליחת תעלת סואץ זה קצת כמו להגיד ששופרסל היא מתחרה רצינית של אמזון. והכי גרוע: מחיר הכישלון בצליחת סער הוא כבד מאד. הלוחמים הראשונים שיצלחו את תעלת סואץ יהיו בנחיתות מספרית אדירה כנגד הכוחות המצרים המגנים, ואם שאר הכוחות יתעכבו בצליחה מסיבה כלשהי, המצרים יכתשו אותם ללא רחמים. הכוחות האמריקנים במלחמת העולם השניה למדו את הלקח הזה על בשרם בקרב מפורסם בשם 'הקרב על נהר הראפידו', בחזית האיטלקית, שבו צליחה כושלת ומבולגנת הותירה כמה אלפי חיילים אמריקנים להתמודד בכוחות עצמם נגד כוחות גרמנים עדיפים בהרבה. המפלה עלתה לאמריקנים בלמעלה מאלף ושלוש מאות הרוגים ושמונה מאות שבויים. ספק אם צה"ל מסוגל לספוג כמות כזו של אבידות בקרב בודד.

כשלוקחים בחשבון את כל השיקולים והאתגרים שכרגע תיארתי בפניכם, אפשר להבין מדוע כתב אל"ם שאול נגר, העורך הראשי של הבטאון יד-לשריון, את הדברים הבאים:

"כאשר עלתה לראשונה המחשבה, בסוף שנות השישים […] שצה"ל עשוי להידרש לצלוח את תעלת סואץ במהלך מלחמתי, זה נשמע כאילו הוא נדרש להגיע לירח עם אוגדה משוריינת."
דוברות היוניפלוט

אבל צבא הוא צבא ומלחמה היא מלחמה – ופתרון צריך למצוא. סירות גומי, כמו אלה שהפעיל חיל הים, יכולות להעביר כמה מאות חיילים על ציודם האישי בקלות יחסית – אבל מה עושים עם הטנקים, הנגמ"שים והמשאיות? איך מעבירים טונות של של פלדה מצד אחד של התעלה לצד השני? את הבעיה הזו החריפה העובדה שציוד צליחה נחשב לציוד התקפי, ומדינות רבות בעולם – וביניהן גם ארצות הברית – סירבו למכור לישראל נשק התקפי. בשלהי שנות השישים נשלחו נציגי משרד הביטחון וחיל ההנדסה למצוא פתרונות יצירתיים לבעיית צליחת תעלת סואץ.

אחד הפתרונות האלה היה מצוף גדול בשם 'יוניפלוט'. צה"ל רכש מצופי יוניפלוט ממפעל אזרחי בבריטניה, ובחיל ההנדסה חיברו שניים עשר מצופים כאלה ויצרו מהם דוברה גדולה, שהייתה מסוגלת לשאת עליה טנק ולהשיט אותו על תעלת סואץ. אם מחברים שמונֶה דוברות כאלה זו לזו – ניתן היה ליצור גשר לרוחב התעלה, עליו יכולים טנקים לעבור בנסיעה.

דוברות היוניפלוט עשו את העבודה, אבל היו להן שני חסרונות גדולים שאיימו להפוך אותן לחסרות תועלת בזמן מלחמה. החיסרון הראשון היה הגודל העצום שלהן: כל דוברה הייתה באורך של שמונִה עשרה מטרים ורוחב של עשרה מטרים, שזה כמו שלושה אוטובוסים ארוכים במיוחד זה לצד זה. את המפלצות האלה, ששקלו כמה עשרות טונות כל אחת, היה צריך לגרור באמצעות טנקים מהמחסנים אל החזית תוך כדי לחימה, אבל אפילו הטנקים התקשו להתמודד עם האתגר הזה: הדוברות היו כל כך כבדות עד שווי הגרירה של הטנקים הגוררים היו נקרעים מדי פעם.

החיסרון השני, והמשמעותי יותר, היה שחיבור הדוברות זו לזו בתוך המים כדי ליצור מהן גשר אחד רציף היה עניין קשה, מסובך ומסוכן מאד. היה צריך להצמיד את הדוברות הענקיות האלה זו לזו במים, ואז לחבר אותן עם פינים מיוחדים – אתגר הנדסי לא פשוט גם בימי שלום, ועל אחת כמה וכמה תחת אש. בקיצור, הדוברות היו פיתרון מסויים לבעיית הצליחה – אבל לא פתרון מוצלח במיוחד, ובצה"ל המשיכו לחפש פתרון טוב יותר.
התמחסים

בסוף שנות השישים שמעו אנשי משרד הביטחון שהצבא הגרמני מוכר כלי רכב אמפיביים בשם "ז'ילוואה", מעודפי מלחמת העולם השניה. הז'ילוואה היה סוג של דוברה, שבניגוד לדוברות היוניפלוט ניחנה גם ביכולת נסיעה עצמית: היו לה גלגלים ענקיים לנסיעה ביבשה, ומדחף שאיפשר לה לשוט במים. מצופים מתנפחים בדפנות הרכב איפשרו לו לצוף – ואם מחברים שלושה ז'ילוואה אחד לשני, הם מסוגלים להעביר על גבם טנק במשקל שישים טון.

על פניו. נשמע לא רע! אבל אם יצא לכם לקנות פעם ר כב משומש, אני חושב שאתם כבר יודעים שלפעמים הקשר בין מה שכתוב במודעה ומה שקיים במציאות הוא די רופף, בלשון המעטה – וזה גם היה המקרה כאן. כשהגיעו נציגי משרד הביטחון לראות את הז'ילואות, הם גילו שמדובר בגרוטאות. ולא במובן הפיגורטיבי: כלי הרכב העתיקים היו זרוקים, חלודים ומעוכים, באיזה יער בגרמניה, ונאט"ו כבר תיכננה להשתמש בהם כמטרות מטווח עבור הטנקים שלה. לכולם היה ברור שאם זורקים את כלי הרכב האלה למים כמו שהם, הם יצללו לקרקעית כמו צפלין מעופרת.

אבל לצה"ל, כאמור, לא היו הרבה ברירות – ומשרד הביטחון החליט לרכוש שישים ושתיים גרוטאות כאלה ולנסות להשמיש אותן. המשימה הזו הוטלה על מפעל "מרכבים", שכבר אז היה בעל ניסיון עשיר בהרכבה ותיקון של משאיות ואוטובוסים. אבל המצב הפיזי של ה'תמסחים' – השם הצה"לי שניתן לז'ילואות – היה כל כך ירוד עד שרבים בצה"ל פיקפקו באפשרות שמרכבים יצליחו לעמוד במשימה.

וגם אם יצליחו במרכבים בדרך נס להציל כמה מהגרוטאות האלה, עדיין היו לתמסחים שתי חולשות גדולות. הראשונה הייתה המצופים שלהם, שהיו מלאים באוויר. כל כדור טועה או רסיס של פגז ינקבו את המצופים בקלות ויטביעו את התמסח יחד עם הטנק שהוא נושא עליו. החולשה השניה הייתה שבניגוד לדוברות היוניפלוט, אי אפשר היה לחבר את התמסחים זה לזה כדי ליצור גשר אחד רציף. כל שישה תמסחים יכולים להעביר רק שני טנקים בבת אחת, ומכאן שהעברת אוגדה שלמה – מאות טנקים, עשרות אלפי חיילים – תיקח הרבה יותר מדי זמן בכל קנה מידה. גם התמסחים, אם כן, היו פתרון – אבל לא פיתרון טוב מספיק. בצה"ל גירדו את הראש בניסיון למצוא פתרון מוצלח יותר לצליחת התעלה.
דוד לסקוב ופרדו רז

פרדו רז – לימים, אלוף-משנה במילואים פרדו רז – לא תכנן לעצמו קריירה צבאית. הוא בטח ובטח לא תכנן להיות מעורב באחד המבצעים ההנדסיים המורכבים ביותר בהיסטוריה של צה"ל. הימים היו ימי מלחמת ההתשה, ופרדו תכנן לסיים את שירותו כמפקד פלוגה בחיל ההנדסה ולצאת לאזרחות, כמו כולם. את התפנית בעלילה סיפקה אבן בקוטר של כעשרים ס"מ בערך.

"[פרדו] אנחנו היינו בתרגיל של חפירת עמדות והיינו צריכים לפוצץ סלעים. אז היינו קודחים חור בתוך הסלע, מכניסים חומר נפץ, והחומר נפץ היה מתפוצץ בפנים ויוצר עמדה. אני זה שהפעלתי את המטען, והתרחקתי 200 מטר, וכנראה התרחקתי 10 מטר פחות מדי, ומתוך הפיצוץ הזה עפה אבן ענקית בקוטר של 20 ס"מ. עפה אליי ואני רואה אותה מתקרבת אלי והתחלתי להתרחק, בגלל שהתרחקתי לא פגע לי בראש אלא פגע לי ברגל."

חיצונית, הרגל הפגועה נראתה שלמה ואפילו דם לא ירד ממנה. רק כשהגיע פרדו לבית החולים והחובש שליווה אותו ניסה להוריד את נעליו, התבררה חומרתה האמיתית של הפציעה.

"[פרדו] והאחות אמרה לו 'תשמע אנחנו צריכים לעשות לו צילום רנטגן, בוא תוריד לו את הנעל.' אז הוא התחיל להוריד לי את הנעל הגבוהה שאז לבשתי, כמעט הוריד לי את הרגל כיוון שהרגל הייתה תפוסה רק בעור, עצמות לא היו. אז כנראה שנתתי צווחה ובאה האחות, גזרה לי את הנעל, עשו לי צילום, ואז היא אומרת לי 'תשמע, הגיע אורתופד, אתה עכשיו אנחנו מרדימים אותך. ואני נרדמתי […] והתעוררתי למחרת עם גבס עד סוף הרגל."

בפני פרדו עמדו חודשים ארוכים של שיקום, ובצבא החליטו שבמקום לשחרר אותו – ישלחו אותו ללמוד בטכניון. כשהבין פרדו שהוא עומד לבלות עוד הרבה זמן בצבא, החליט למצוא לעצמו יחידה שבה ייהנה משירות משמעותי ומאתגר. הוא ידע בדיוק באיזו יחידה ימצא את מבוקשו: יפת"ח, ראשי תיבות של 'יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה.'

"[פרדו] ביפת"ח פותחו הרבה דברים… הרבה דברים הם ידועים. קודם כל הרבה אמצעים לפריצת שדות מוקשים, מי שהיה באותה תקופה וגם אחר כך שירת… קוראים לזה צפע שריון, איזה טיל שסחב איתו נקניק ארוך של חומרי נפץ שנפל על שדה המוקשים, התפוצץ ויצר שביל מעבר לטנקים. היו טילים… היום הם נראים כמובן פרימיטיביים, אבל טילים ל3-4 קילומטר נקראו זאבים. כל מיני מטענים מיוחדים, כל מיני אמצעים מיוחדים לסיירת מטכ"ל, והייתה יחידה מאוד מעניינת."

מי שהקים את יפת"ח ועמד בראשה היה מהנדס וממציא מוכשר באופן יוצא דופן בשם דוד לסקוב.

"[פרדו] [לסקוב] נולד ב1903 ברוסיה, איכשהו הצליח דרך סין בגיל 25 להגיע לארץ, קיבל חינוך מאוד ציוני, אחרי שהשתתף במלחה"ע ה2 עם הבריגדות הבריטיות חזר לארץ, למד בטכניון ועם פרוץ מלחמת השחרור התגייס לצה"ל, והייתה לו נטייה מאוד רצינית של המצאות, והמפקדים שלו בצה"ל הכירו ביכולות שלו והקימו לו יחידת פיתוח שבהתחלה נקראה יחידת לסקוב אחרי זה נקראה יפת"ח, ואפשרו לו למעשה לפתח כל מה שהוא רצה, וגם במבט מאחרי הרבה שנים כמו היום אני חושב שזו היה החלטה נכונה לאפשר לאיש כזה ממציא ומוכשר להתפרע."

לסקוב אחראי לעשרות פיתוחים טכנולוגיים ששימשו את צה"ל בכל המלחמות, וזכה בלא פחות משלושה פרסי ביטחון ישראל על פועלו. הנה סיפור שידגים את דרך החשיבה הבלתי שגרתית של לסקוב.

"[פרדו] אחד הדברים שהוא פיתח זה היה מטען ל' נקרא. ל' על שם לסקוב. כך קראו לזה וזה היה… שמו את זה על… אז ירושלים עוד הייתה חצויה לפני ששת הימים, שמו את זה על הגבול בין ירושלים המזרחית והמערבית, וזה היה צריך לפוצץ את העמדות הירדניות עם פתיחת המלחמה. אבל לא ידענו איפה בדיוק העמדות נמצאות, אז הוא אמר 'תראו, אנחנו נעלה על איזה גג, נביא איזה בחורה, הוא לא רצה להגיד 'סקסית', אז הוא אמר נביא בחורה מאוד נשית, וצייר עם הידיים שלו את החזה שלה, ואמר אנחנו… שהיא תלך שמה, תטייל שמה. תראה איך שכולם יקפצו החוצה מהירדנים לראות. זה בדיוק מה שהיה. היא התחילה לטייל שם ופתאום אנחנו רואים פה יוצא חייל ירדני, מהעמדות… בינתיים היו לנו תצפיות וצילמנו איפה זה קורה."

פרדו, ששמע רבות על יפת"ח והממציא המוכשר שעמד בראשה, החליט שזה המקום בשבילו. עכשיו רק נותרה השאלה – איך מתקבלים ליחידה? למזלו של פרדו, שכאמור למד בטכניון באותה התקופה – גם דוד לסקוב התגורר בחיפה.

"[רן] הכרת אותו קודם לכן?

[פרדו] לא. לא הכרתי אותו והחלטתי להגיע אליו. והוא גר בכרמל, והיחידת פיתוח הייתה בצריפין. וידעתי שהוא כל יום נוסע מהבית בכרמל לצריפין. הוא לא נהג, היה לו נהג. אז באתי אליו יום אחד דפקתי בדלת ואמרתי לו- 'תשמע, אתה לא מכיר אותי, קוראים לי כך וכך, אני סרן בחה"ן, אני עוד חצי שנה גומר את הטכניון, תן לי לנסוע איתך פעם בשבוע ביום שישי שאני לא לומד ובוא נראה'. אמר לי בסדר, תבוא, ובסופו של עניין הכוונה שלי בתרגיל הזה הצליח, אחרי חצי שנה שנסעתי איתו זה היה אובייס לגמרי שעם תום הלימודים אני בא אליו, ובאמת הצטרפתי ליחידה, וקיבלתי… קודמתי לרס"ן אח"כ, וכו', ונעשיתי הסגן שלו."
הרעיון של לסקוב

היה זה ב-1971, באחת מאותן נסיעות ארוכות, שבמוחו היצירתי של לסקוב עלה פתרון אפשרי לבעיית צליחת התעלה. נזכור שהבעיה הגדולה ביותר של הקמת גשר צליחה היא הקושי להרכיב גשר כזה בתוך המים תחת אש, תוך כדי לחימה. ההשראה לרעיון של לסקוב הגיעה לו מהאופן שבו מרכיבים ומשתמשים בגשרי צליחה קטנים יותר, עבור חי"ר. הנה לסקוב עצמו, בקטע מתוך הסרט 'גשר, גלילים, תעלה' שהפיק פרדו רז עצמו.

"[לסקוב] אני לא מאמין שבקרב אפשר ללכת ולבנות גשר בתוך המים. אולי, אבל זה כרוך עם קורבנות ויכולת כישרון. אנחנו בנינו גשר חי"ר שבונים אותו מאתיים מטרים מהמכשול, אנשים לוקחים אותו, רצים ודוחפים אותו לתוך המים ועוברים. אותו הרעיון היה לי בעניין גשר הגלילים."

"[פרדו] הפיקוד הבכיר של היחידה היה מתאסף סביבו, מתעדכן, ויום אחד בא הוא היה אומר תשמעו אני מצאתי. יש לי פתרון. מה הפתרון? הוא אומר 'אנחנו צריכים לבנות גשר מאוד רחוק מהתעלה. 40-50 ק"מ מהתעלה. מוכן. 200 מ'. לקחת אותו לתעלה ולהכניס אותו בבת אחת, שאף אחד לא יצטרך לחבר את החלקים.'"

במילים אחרות: לבנות את הגשר במרחק גדול מהתעלה, ואז לגרור אותו בשלמותו, כמו שהוא, אל המים. אם הרעיון הזה יעבוד, הוא פותר את בעיית הצליחה של צה"ל באופן מושלם: אפשר לבנות כמה וכמה גשרים כאלה, לאחסן אותם במרחק של כמה מאות מטרים מקו המים – וברגע האמת לגרור אותם לתוך התעלה ולצלוח אותה במספר נקודות בו זמנית.

לרוע מזלו של לסקוב, לא הכל היה תלוי בו. פרוייקט בקנה מידה כזה דורש משאבים בקנה מידה צה"לי ומעורבות של עשרות גורמים, מחיל ההנדסה, דרך חיל החימוש ועד השיריון – וכאן כבר נכנסו לעניין מלחמות אגו על שליטה, סמכות וקרדיט.

"[פרדו] מלחמות היהודים לא התחילו היום. מלחמות הגנרלים לא התחילו היום, גם לא ייפסקו היום, זה התחיל הרבה הרבה קודם, ובתקופה ההיא היא הייתה בעיצומה. אחד הדברים שלא אהבו את לסקוב – היו כאלה שלא אהבו אותו – זה שהוא לא התחשב איפה הוא נמצא. זה לא חשוב אם זה שייך לחיל שריון או… זה לא משנה. […] היה לו הרבה נקודות השקה עם חיל שריון, עם חיל החימוש, וכל אחד הרגיש כאילו לסקוב נכנס לטריטוריה שלו. ואז נוצרה עוינות. […] כשנוצרת עוינות אז אומרים… הנה לסקוב מציע, לא שומעים מה הוא מציע 'אוה! אנחנו נגד'. […] אפילו בחה"ן, קצין הנדסה ראשי היה אומר לו 'מה אתה מתעסק עם הדברים האלה, זה לא שייך לנו!'"

זאת ועוד, להצעתו של לסקוב היה חיסרון אחד מאד ברור. כל כך ברור, עד שאפילו פרדו רז ושאר הקצינים ביפת"ח עלו עליו כבר בפעם הראשונה שלסקוב הציג אותו בפניהם.

"[פרדו] והוא היה מצייר על הלוח גם כן כמו ארכיטקט ככה, אנחנו כבר הבנו את השפה שלו, שפת הציור, והאמת היא שכולם, גם אני, כולם גיחכנו. אמרנו איזה קשקוש הוא מדבר כאן. אבל יש לו את הגיל, נותנים לו את הכבוד שלו.

[רן] למה חשבת שזה קשקוש?

[פרדו] כי חשבנו שזה בלתי אפשרי לבצע. חשבנו שזה איזה דבר דמיוני, לא בר ביצוע.

[רן] למה?

[פרדו] כי ברגע שאתה צריך לסחוב נקניק באורך 200 מ' הרבה קילומטרים בדיונות, כלים שוקעים בחול, איך אתה עושה את זה? זאת הייתה הבעיה."

במדבר סיני היו מעט מאד כבישים סלולים, ועוד פחות מכך כבישים שמובילים בדיוק לנקודות צליחה נוחות. את הגשר של לסקוב יהיה צריך לגרור אל התעלה דרך החול – אבל איך גוררים גשר באורך של מאתיים מטרים ובמשקל של מאות טונות, דרך הדיונות של המדבר, בלי שהגשר יתחפר וייתקע? זה לא נשמע מעשי, וכנראה שגם בפיקוד הבכיר של צה"ל היו רבים שסברו שהפעם, לסקוב הלך רחוק מדי עם היצירתיות שלו.

"[פרדו] ואז התקיים דיון מאוד מאוד גדול בראשותו של ראש מו"פ, והיה שמה קצין חימוש ראשי, וקצין שריון ראשי, ברמה של אלופים, ולסקוב ואני היינו שם בדיון, והסברנו וזה, […] ואחד אחד אמרו 'עזבו, עזבו, עוד קשקוש של לסקוב, עוד קשקוש של לסקוב'. ואז מי שהיה בראש הישיבה הזאת סיכם- 'לסקוב שמע, באמת כל הכבוד לך אבל עזוב את זה. זה לא יעבוד. עזוב את השטויות האלה.' […] ואנחנו נוסעים ליחידה, אני הייתי מאוד מדוכא מהדיון, הוא חושב חושב ואני אומר לו 'תגיד, מה עכשיו אנחנו עושים? קיבלנו 'נייט'. חד משמעית, אל תעשה את זה. מהגוף שאחראי על פיתוח בצה"ל'. אז אנחנו נוסעים והוא אומר לי 'תשמע, בדרך ליחידה 'תאסוף את כל הקצינים, אנחנו מפסיקים לעשות כל דבר, עובדים רק על הגשר'.

[רן, צוחק] הייתה לו גישה מאוד מעניינת בצבא."

כאן שיחקה לידיו של הממציא עובדה בלתי שגרתית: לסקוב בן השבעים היה, כבר אז, החייל הותיק ביותר. לא רק הוותיק ביותר בצה"ל – הוותיק ביותר בעולם! לסקוב ידע לנצל את העובדה הזו לטובתו.

"[פרדו] הוא היה איש ערמומי מאוד. ערמומי מאוד. הוא נראה זקן. הוא היה זקן והוא נראה זקן. והוא ידע בדיוק איך לנצל את המעמד שלו. הוא היה עושה מה שהוא רוצה. ו…כשהיו דברים קטנים אף אחד לא שם לב אבל כשהיו דברים גדולים, בכ"ז, איזשהם תקציבים וכן הלאה אז הוא היה אומר לי- 'תגיד לי, מה יעשו לי? מה? מה יעשו לי? מה? יפטרו אותי. מה יעשו לי?' הוא ידע בדיוק עד איפה הגבול שהוא יכול למתוח את החבל. [..] עכשיו באותו זמן היה לנו גם… צריך גם מזל כמובן בחיים."
ישראל (טליק) טל

והמזל של דוד לסקוב בא בדמותו של לא פחות ממפקד גייסות השריון לשעבר, אלוף ישראל טל. טל, גיבור טרי של מלחמת ששת הימים, היה מהאלופים המוכרים ביותר בצה"ל: בסרט 'גבעת חלפון אינה עונה' של הגשש, כשויקטור חסון מנסה לשכנע את הש"ג לתת לו להכנס לבסיס ודורש ממנו שישיג לו את טליק בטלפון – טליק הזה הוא ישראל טל.

"[פרדו] באותו זמן האלוף טל, טליק,הוא היה בין תפקידים. הוא אז התחיל לפתח את המרכבה, והוא היה בא ליפת"ח, ביפת"ח היה לנו נגרייה, וטליק אז התחיל… לפתח את הטנק, עשה מודל מעץ, בשביל לראות את ה Human Engineering, איך ישבו אנשי הצוות בפנים בפועל. ואפילו טליק הגדול לא יכל לקבל תקציבים לבנות מעץ את המרכבה הזו. בא ללסקוב אומר לי 'תקשיב אני צריך…' [לסקוב אמר לו] 'בוא. מיד. תעשה מה שאתה רוצה פה.' בנינו. ואז כתוצאה מזה טליק היה כמעט כל יום בא ליפת"ח. היה בבוקר בא, שותים כוס קפה, ואח"כ היה הולך עם המהנדסים שלו לנגרייה ועושה את העבודה שלו. אנחנו… נתנו לו את הנגרים, הוא קבע מה עושים שם. ידענו שהוא מגיע, וכבר היו שמועות שאוטוטו הוא הולך להתמנות לסגן הרמטכ"ל."

טליק העריך מאד את יכולת ההמצאה של לסקוב. הנה טליק עצמו מדבר על לסקוב, מתוך הסרט 'גלילים, גשר, תעלה.'

"[טליק] יש הרבה בעלי חלומות, והרבה בעלי רעיונות חדשניים – אבל יש מעט מאד אנשים כמו לסקוב, שרוב הרעיונות שלהם, כמה שלא יהיו מקוריים, כמה שלא יהיו יוצאי דופן, כמה שלא יהיו רחוקים מהשגה לכאורה – רוב הרעיונות שלו מתממשים, מתגשמים."

גם לסקוב העריך מאד את טליק, והימר עליו ככרטיס הזוכה שלו לפיתוח הגשר שהגה. הוא הורה לצוות שלו ביפת"ח לבנות מודל מוקטן של הגשר, ולשים אותו על שולחן בכניסה ליחידה.

"[פרדו] טליק הייתה לו תפיסה טכנית מאוד מאוד טובה, וגם חשיבה אסטרטגית, כמובן. ואז הוא מסתכל על השולחן, ושמנו את זה ככה שהוא לא יכול לא לראות את זה. ואומר ללסקוב, 'תגיד, מה זה?, מה אתה שם כאן?' לסקוב רק חיכה לשאלה הזו. והוא התחיל לספר לו את כל הקונספציה, למה צריך את זה וכו' וכו', טליק חשב, זו הייתה הרצאה אני חושב איזה חצי שעה. טליק אומר לו בסוף, הוא קרא לו לסקובר. 'לסקובר, תשמע, זה רעיון בינלאומי.'"

טליק לא רק התלהב מהרעיון של גשר שמרכיבים רחוק מהחזית ואז גוררים אל התעלה: הוא אפילו הגה רעיון שפתר את החיסרון הגדול ביותר שלו – הקושי בגרירה על החול.

"[פרדו] תראה, אנחנו בהתחלה עשינו את זה עם מלבנים עם שני גלגלים בצד, אבל טליק אומר לו 'תשמע, אני רוצה… לשפר את זה. במקום מלבן ושני גלגלים, תעשה את המצוף גליל, והגליל יהיה גלגל ביבשה ומצוף במים.'"

במילים אחרות, טליק הציע לקחת את המצופים של הגשר, שבמקור היו אמורים להיות מלבניים – ולהפוך אותם לגלילים שישמשו גם כגלגלים בזמן הגרירה. לצורך ההסבר, היזכרו בפעם האחרונה שהעברתם את התיק שלכם במכונת שיקוף בכניסה לתחנת רכבת או בנתב"ג: לפני שהם נכנסים למכונה, התיקים מחליקים על מעין מסילה שעשויה מהמון גלילים קטנים שמסתובבים סביב צירם. הרעיון של טליק מבוסס על אותו הקונספט, רק שכאן הגלילים לא נשארים במקום אלא מחוברים לגשר ומתגלגלים יחד איתו. ריבוי הגלגלים ימנע מהגשר להתחפר בדיונות והוא יוכל להחליק על הקרקע כיחידה אחת – עד לשפת התעלה. לסקוב ראה מיד את היופי והאלגנטיות בהצעתו של טליק, אימץ אותה בשתי ידיים – ו"גשר הגלילים" זכה לבעל הברית הגדול ביותר שלסקוב יכול היה לקוות לו בפיקוד של צה"ל.

"[פרדו] ולסקוב אומר 'בסדר מצויין. אבל תשמע, יש לי בעיה. לא נותנים לי כסף!' אז טליק אומר לו- 'שמע, תהיה בשקט שבועיים.' היינו בשקט שבועיים, טליק קיבל את תפקיד סגן הרמטכ"ל, אני חושב שאחד הדיונים הראשונים שלו היה על הגשר, הוא הזמין את אותם האנשים שאמרו 'לא, לא, לא', וכששמעו מה הנטייה של טליק כולם אמרו 'שמע, רעיון אדיר'. [צחוק] רעיון אדיר!

[רן] אני לא יודע אם זה עצוב או מצחיק.

[פרדו] כן. אתה צודק. צודק. צודק מאוד. ו… אוקיי, אז הגשר הפך לפרוייקט רשמי של צה"ל, קיבלנו הרבה תקציבים, עשינו מודל ראשון לנגמ"שים וניסינו אותו על הירדן. הכנסנו אותו לירדן. בשפך הירדן מהכינרת, שעברו נגמ"שים, עבר מצויין, ואז התחלנו לבנות גשר גדול וזה כבר היה יותר מדי גדול על יחידת יפת"ח מבחינת השטח, אז העבירו בעצם את הייצור עצמו לתע"ש. תע"ש באזור חיפה, אנחנו פיקחנו על הייצור אבל הייצור עצמו נעשה ב.. תע"ש."

ב-1972 נערך בסיני תרגיל גדול בשם 'תרגיל עוז', שנועד לבחון תרחישי צליחה שונים. התרגיל התבצע באגם מלאכותי קטן בשם סכר הרואיפה, ונכחו בו כמעט כל סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל, כולל שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר. מטבע הדברים ובזכות ה"אבות" המכובדים שלו, גשר הגלילים היה הכוכב הראשי של תרגיל עוז. לעיני סגל הפיקוד הבכיר התחברו מספר טנקים אל הגשר, גררו אותו אל האגם המלאכותי והשיקו אותו לתוך המים.

אם תחפשו ביוטיוב, תוכלו למצוא סרטון וידיאו שמתעד את רגע השקת הגשר אל תוך מי האגם – וזה נראה…פשוט…מדהים. גשר הגלילים טיפס על סוללת עפר שהוצבה על שפת האגם וגלש לתוך המים באלגנטיות מפתיעה, כאילו היה מעין זחל מרבה-רגליים ענקי ולא מפלצת מתכת ששוקלת חמש מאות טונות. דקות ספורות לאחר מכן כבר שעטו על הגשר מספר טנקים וחצו אותו במהירות אל הגדה השניה. אין לי שום ספק שמי שנכח באותה הדגמה נותר בפה פעור: קשה לדמיין פעולת צליחה זריזה, יעילה ואלגנטית יותר מזו שכרגע צפו בה. עם גשר הגלילים, המצרים לא יבינו מה היכה בהם. לפני שיספיקו למצמץ, אוגדה שלמה של טנקים ישראליים כבר תשעוט לעבר קהיר. למעשה, ההדגמה הייתה כל כך יעילה וחותכת עד שכבר באותה השנה – עוד לפני מלחמת יום הכיפורים ובטרם נדרש גשר הגלילים להוכיח את עצמו בקרב אמיתי – כבר זכו לסקוב וטליק בפרס ביטחון ישראל על ההמצאה המהפכנית. התקציבים שהוקדשו לטובת פיתוח אמצעי צליחה אחרים – דוברות היוניפלוט והתמחסים – בוטלו, והופנו לטובת בנייתם של עוד גשרי גלילים.

"[פרדו] והתכנית האסטרטגית הייתה לבנות ששה שבעה גשרים כאלה, להניח אותם לאורך התעלה 40-50 ק"מ מהתעלה, להסוות אותם, וכשיגיע יום המלחמה לרתום את הטנקים ולנוח. ובבת אחת להניח על התעלה ששה שבעה גשרים כאלה."

אבל בתוכניות הישראליות היה כשל סמוי: הנחת יסוד שגויה שאיש כמעט לא העלה על דעתו לפקפק בה. הנחת היסוד הזו הייתה שצליחת התעלה במלחמה תתבצע כשהגדה המזרחית של תעלת סואץ נמצאת בשליטה מלאה שלנו. מדוע? בפתיחת הפרק סיפרתי לכם עד כמה קשה ומאתגרת היא צליחת סער: על המורכבות התכנונית שלה, על האתגרים הטכנולוגיים ועל הניהול הקפדני שהיא דורשת בזמן אמת. התפיסה המודעת או הלא-מודעת בצמרת הישראלית הייתה שאין סיכוי שהצבא המצרי העלוב והמושפל, שחייליו היחפים ולבושי הסחבות בילו חלק ניכר ממלחמת ששת הימים בבריחה היסטרית מפני הטנקים הישראלים השועטים – שהצבא העלוב הזה יהיה מסוגל להוציא לפועל מבצע צבאי מהמורכבים בתולדות הלחימה המודרנית.

"[פרדו] לפני מלחמת יוהכ"פ אף אחד במטכ"ל לא העלה על דעתו שהמצרים יחצו את התעלה. זה לא בא בכלל בחשבון. יש כל מיני הקלטות של כל מיני גנרלים שאומרים 'המצרים יחצו את התעלה? לא יכול להיות דבר כזה. לא יכול להיות. זה מבצע כ"כ מסובך. זה לא הרמה של המצרים. לא יכול להיות.' ולכן כל התכנונים האופרטיביים היו כשכל סיני בידינו. לא היה שום ספק ש… לא יהיה חייל אחד מצרי [בסיני]."

אבל ביום שבת, השישה באוקטובר 1973, המצרים עשו את הבלתי ייאמן – וצלחו את תעלת סואץ. ולא סתם צלחו: בתוך פחות מארבעים ושמונה שעות העבירו המצרים שתי ארמיות – כמאה אלף חיילים וכארבע מאות טנקים – אל הגדה המזרחית של התעלה.
"מבצע באדר" – הצליחה המצרית

מבצע הצליחה המצרי, שקיבל את השם 'מבצע באדר', נשמר בסודיות מוחלטת אפילו מפני קצינים בכירים ביותר בצבא המצרי, שרבים מהם היו משוכנעים – כמו המודיעין הישראלי – שכל ההכנות למבצע הן לא יותר מתרגיל שגרתי.

את הטכנולוגיה לצליחה סיפקה למצרים ברית המועצות, שהיתה מבין המדינות המתקדמות בעולם בתחום הצליחה הקרבית. בעוד שגשר הגלילים הישראלי היה מבוסס על הרעיון של בניית גשר גדול רחוק מהחזית וגרירתו אל התעלה, הקונספט הסובייטי היה הפוך לגמרי: הגשרים שהסובייטים מכרו למצרים, גשרים צפים מדגם PMP, היו עשויים ממספר רב של דוברות קטנות שהורדו למים מתוך משאיות – ואז חוברו אלה לאלה בתוך המים באמצעות סירות קטנות וזריזות שגררו וקשרו אותן זו לזו במהירות שיא: כחצי שעה בלבד, אפילו בלילה.

ביום שבת, השישה באוקטובר, בשעה 1400 בצהריים, פתחה הארטילריה המצרית בהרעשה אדירה על המעוזים הישראליים בגדה המזרחית של התעלה. בחסות אלפי הפגזים שנחתו על הבונקרים הישראליים, חצו מאות לוחמי קומנדו מצרים את התעלה בסירות גומי והסתערו על המעוזים.

בחסות ההרעשה הארטילרית החלו המצרים להעביר לגדה המזרחית כלי רכב משוריינים: בתחילה נגמש"ים אמפיביים, ואז טנקים על גבי גשרי הצליחה. כעת עמדו המצרים מול מכשול משמעותי: סוללת עפר גבוהה ותלולה שהקים צה"ל לכל אורך הגדה המזרחית של התעלה, כדי להגן על חיילי המעוזים מפני צלפים ולמנוע מעבר של כלי רכב כבדים. האופן שבו יכלו המצרים לסוללת העפר היא עדות לחשיבה היצירתית שלהם בתכנון הצליחה. ניסויים מוקדמים שערכו המצרים הראו להם שאפילו מטעני נפץ גדולים יחסית או פגזי ארטילריה כבדים לא מצליחים לפעור בסוללה חורים גדולים מספיק למעבר כלי רכב. סגן צעיר בחיל ההנדסה המצרי הציע פתרון מקורי: להתיז על הסוללה סילוני מים חזקים ממשאבות השקייה ניידות. הרעיון הפשוט הזה הוכיח את עצמו כאפקטיבי בצורה יוצאת מן הכלל: בתוך פחות מעשר שעות סחפו המים כמויות אדירות של עפר ואבנים מסוללה המגן, ופערו בה מעברים רחבים – כשישים מעברים שונים בחמש נקודות צליחה לאורך התעלה. מטוסים וארטילריה של צה"ל ניסו להפציץ ולהפגיז את הגשרים האלה, אבל הנ"מ המצרי בלם את הפצצות המטוסים, והגשרים שכן נפגעו תוקנו במהירות בזכות המבנה המודולרי שלהם, שאיפשר למהנדסים המצרים להחליף את החלקים הפגועים במהירות.
כשלון מתקפת הנגד

היומיים הראשונים של המלחמה עמדו בסימן מאמצים הירואיים של הכוחות הסדירים של צה"ל לבלום את ההתקדמות המצרית, ולהציל את החיילים שנלכדו בתוך המעוזים המכותרים. חלק מחיילי המעוזים הצליחו להימלט מהמעוזים רגע לפני שטבעת החנק המצרית נסגרה עליהם, אבל מאות מחיילי צה"ל נהרגו, נפצעו או נפלו בשבי באותם יומיים ראשונים. הפיקוד המצרי החליט, בחוכמה רבה, שלא להתעכב על כיבוש המוצבים הישראלים אלא לעקוף אותם ולשעוט מזרחה. מבצע באדר היה הצלחה מסחררת, ובשבעה באוקטובר כבר השתלטו המצרים על שטח ברוחב של כעשרה קילומטרים בצד המזרחי של התעלה.

בשמונָה באוקטובר החליט הפיקוד הבכיר של צה"ל לצאת למתקפת נגד בסיני. למרות ההפתעה של היומיים הראשונים של המלחמה, במטכ"ל שררה אופטימיות זהירה לגבי יכולתם של גדודי השריון לבלום את הכוחות המצריים ולגרש אותם בחזרה לצד השני של התעלה. הכוחות בגזרה הצפונית של התעלה אפילו נצטוו להתכונן לצליחה על גבי הגשרים המצריים, לכשילכדו אותם במתקפת הנגד.

אבל בתוך שעות ספורות התרסקה האופטימיות הזו לתוך קיר המציאות. לא אוכל להתעכב על פרטי המתקפה הכושלת הזו במסגרת הפרק הזה, אבל התחקירים שנערכו אחרי המלחמה הצביעו על אינספור כשלים ותקלות. לטנקים במחסני החירום היו חסרים פרטי ציוד בסיסיים כגון מקלעים ומשקפות. לא היו מספיק סוללות ארטילריה שליוו את הכוחות התוקפים, והנ"מ המצרי מנע גם סיוע אווירי משמעותי מצד חיל האוויר. כוחות השריון לא היו ערוכים להתמודד עם טילי הסאגר וה RPG שהפעיל החי"ר המצרי, ומעל לכל – שרשרת הפיקוד הצה"לית הייתה עסוקה ב'מלחמות גנרלים' ומאבקי כוח, בעיקר בין האלוף שמואל גונן, 'גורודיש', מפקד זירת הדרום, והאלוף במילואים אריאל שרון, מפקד אוגדה 143 שלא סר למרותו. כל התקלות והבעיות חברו יחד לתוצאה סופית ברורה וקשה: כישלון מוחץ וכואב מאד של צה"ל, שעלה במאות הרוגים ואלפי פצועים. אחד ההיסטוריונים הצבאיים תיאר את מתקפת הנגד הכושלת של השמונה באוקטובר כ"תבוסה הגדולה ביותר בהיסטוריה של צה"ל."

כשלון מתקפת הנגד זעזע את הצמרת הישראלית. הרמטכ"ל דוד אלעזר הורה לצה"ל לעבור למגננה, מתוך חשש שהמצרים יחליטו לשטוף את מדבר סיני לעבר מרכז הארץ. שר הביטחון דיין הציע גיוס חירום של צעירים וזקנים. האלוף שמואל גונן, 'גורודיש', מפקד זירת הדרום – הודח מתפקידו והוחלף ברמטכ"ל לשעבר חיים בר לב, אם כי דבר ההדחה הוסתר בשלב זה כדי שלא לעורר פאניקה בציבור.
גילוי 'התפר' בין הארמיות

זה היה מצב העניינים בערבו של יום השמונה באוקטובר, אחד הימים העגומים ביותר בתולדותיו של צה"ל. ובכל זאת, לא הכל היה שחור.

גדוד סיור 87 היה גדוד מילואים שהוקם זמן קצר יחסית לפני המלחמה, וכלל טנקים כבדים ונגמ"שים קלים יותר. הגדוד הוצב תחת פיקודה של אוגדת אריאל שרון, והספיק לקחת חלק בקרבות המרים של מתקפת נגד: מפקד הגדוד נהרג בשמונה באוקטובר בעקבות פגיעה ישירה של פגז בצריח הטנק שלו. אל הדגל נקרא רב-סרן יואב ברום, שיומיים קודם עוד היה בטיול בפריז, וכעת החליף את המג"ד שנהרג. עוד הצטרפו אל גדוד 87 עיתונאי צעיר בשם רון בן-ישי – אז כתב קול ישראל באירופה – ושני אנשי צוותו, צלם ואיש קול.

בלילה שבין השמונה והתשעה באוקטובר חנה הגדוד כמה עשרות קילומטרים מזרחית לתעלת סואץ, באזור שכונה 'כישוף'. לפני שאמשיך בסיפור, כאן המקום לתת תיאור קצר של אזור ההתרחשות כיוון שלגאוגרפיה של אזור דרום תעלת סואץ תהיה השפעה ממשית על המשך המאורעות.

סיני היא בעיקרון משולש גדול, שמצפון חסום בים התיכון, ובמזרח על ידי מפרץ אילת והנגב. הצלע השלישית, במערב, מורכבת ממפרץ סואץ שמטפס מהים האדום ומגיע בערך עד שני שליש הדרך אל הים התיכון – ואת שאר הדרך עושה תעלת סואץ שמגשרת בין מפרץ סואץ והים התיכון.

עכשיו אנחנו עושים זום-אין על תעלת סואץ עצמה. התעלה נחלקת לשני חלקים עיקריים – צפוני ודרומי, שביניהם מפריד גוף מים גדול המכונה 'האגמים המרים'. רוב ההתרחשות בסיפור שלנו מתרכזת סביב אזור נקודת החיבור בין החלק הצפוני של התעלה והאגמים המרים. בנקודה זו, לא רחוק מקו המים, עמד מוצב 'מצמד'. כמו שאר המעוזים, גם מצמד כותר על המצרים בימים הראשונים של המלחמה: הקשר עימו נותק, ואיש לא ידע מה עלה בגורל חייליו. רכס 'כישוף', האזור שבו חנה גדוד 87, נמצא כמה עשרות קילומטרים מזרחית למצמד. שרון, מפקד האוגדה הורה ליואב ברום לנוע עם הגדוד שלו מערבה אל עבר התעלה והאגמים המרים כדי לאסוף מודיעין על מיקום הכוחות המצרים ולנסות ולברר מה עלה בגורלו של מוצב מצמד.

רון בן ישי ליווה את הגדוד במסע מערבה, וכתב כך.

"הייתה שעת צהריים והמצרים היו צריכים להיות עיוורים כדי שלא להבחין באבק שמעלה גדוד טנקים הנע בחולות לעברם. מטח ארטילריה מדויק למדי שנחת לידנו העיד שהם רואים ועוקבים, אבל שום כוח לא יצא לעברנו. הגדוד המשיך לנוע מערבה עד שסמוך לשקיעה נגלה לנו החוף הצפוני של האגם המר הגדול. […] על כביש [ליד] התעלה […] בערו עדיין כמה משאיות וציוד מכני כבד שצה"ל השאיר. אבל נפש חיה לא נראתה בטווח של קילומטרים צפונה ודרומה וגם לא כלי מלחמה. השטח היה ריק ודומם כקבר."

השקט והריקנות הזו היו משונים מאוד. המצרים פרסו שתי ארמיות שלמות – הארמייה השניה והארמיה השלישית – בצד המזרחי של התעלה. האזור כולו היה אמור להיות שורץ בכוחות מצרים. איפה הם? האם מדובר בסוג של הטעיה מצד המצרים? האם הם מכינים איזה מארב קטלני לגדוד הסיור, ובעוד רגע יצוצו קני פלדה מאחורי הדיונות?

יואב ברום, המג"ד, דיווח בקשר לשרון על המצב וביקש הוראות. שרון הורה לו לנוע צפונה, במקביל לחוף האגם המר, לכיוון החיבור עם תעלת סואץ ומוצב מצמד. בן ישי ממשיך.

"ירח גדול ועגול עלה והאיר את הפס השחור של כביש התעלה. הטנקים נעו על החול הלבנבן שמשני עבריו תותחיהם מופנים לסירוגין לימין ולשמאל, הנגמ"שים ביניהם. איש לא העז להדליק שביב של אור. אפילו לא סיגריה. קילומטר אחד, שניים, שלושה, חמישה… אנחנו כבר בצומת שממנה מתפצל כביש הכניסה ל"מצמד". איפה הם לעזאזל, כבר היינו צריכים להיתקל בהם…

לפתע האיר הבהק את השמים. רעם והדף הרעידו את האוויר. צללנו אינסטינקטיבית לתוך בטני הכלים, מצפים לגרוע מכל. אבל דבר לא קרה. רשת הקשר הגדודית נשארה דוממת ואיש לא דיווח על פגיעות או נפגעים. כשהוצאתי אחרי דקות אחדות את הראש החוצה, נדהמתי לראות עד כמה היינו קרובים לתותחים המצריים, במרחק כמה מאות מטרים מסוללות הארטילריה שהפגיזו את כוחותינו על רכס "כישוף". כעבור זמן לא רב יכולנו לראות במטושטש את המדים הבהירים של החיילים המצרים בחורשות העבותות שלגדות התעלה. אף ירייה לא נורתה לעברנו. אולי חשבו שאנחנו משלהם."

במילים אחרות, גדוד 87 מצא את עצמו, שלא במתכוון, בעורף הכוחות המצרים. הבהק האור והרעם האדיר ששמעו החיילים היו סוללות התותחים המצריות שירו כעת מזרחה, על הכוחות הישראלים בעומק סיני. באורח נס הצליח גדוד 87 לגלות רווח צר, 'תפר', בין הארמיה השניה מצפון והארמיה השלישית מדרום.

ברום ידע שהוא אוחז בידו הזדמנות נדירה: אלמנט ההפתעה היה כעת כולו לצידו. אם יורה לטנקים שלו להסתער על סוללת התותחים המצרים ברגע זה – הניצחון בקרב כמעט מובטח לו: מבטם של המצרים היה מופנה מזרחה, והעורף שלהם היה חשוף לחלוטין. ובכל זאת, ברום הורה לטנקים לנצור את נשקם.

מדוע? כיוון שאזור מצמד היה גם מקום שצה"ל זיהה זה מכבר כנקודת צליחה מצויינת: האגמים המרים מדרום למצמד היוו מכשול טבעי מצוין ויגנו על האגף השמאלי של הכוחות הצולחים. באורח נס, אותו 'מסדרון נטוש' שגילה גדוד 87, התפר בין שתי הארמיות – הוביל בדיוק אל מצמד ואל נקודת הצליחה הזו. אריאל שרון היה מפורסם בנטייה ההתקפית שלו, ואפילו עכשיו, כשהפיקוד הבכיר הורה על מגננה ובניית כוחות – הוא כבר חשב על צליחה והעברת המלחמה לשטח מצרים. כפי שהוכיחה מתקפת הנגד הכושלת, הארמיות המצריות בסיני כבר היו מחופרות ומוגנות היטב – אבל כל ההגנות האלה היו מכוונות מזרחה. ממערב, העורף המצרי היה חשוף לגמרי. אם יצליחו כוחות צה"ל לצלוח את התעלה בכוחות גדולים מספיק, הם יוכלו לאגף את הארמיות המצרית וללכוד אותן בצבת ברזל קטלנית בין הטנקים שבסיני ממזרח, וכוחות הצליחה ממערב. זו עשויה להיות מכת המוות שתהפוך את מהלך המלחמה כולו. יואב ברום ידע שהסתערות עכשיו על הכוחות המצרים אולי תעניק לו ניצחון בקרב, אבל תחשוף את דבר קיומו של התפר למצרים – ותחסל את הסיכוי לצלוח את התעלה ואולי לנצח את המלחמה. וכך, למרות היתרון הטקטי המשמעותי בו החזיק – הוא החליט להסיג את הגדוד בדממה מושלמת חזרה דרומה ומזרחה.

וכך, ברגע הקשה ביותר של מלחמת יום הכיפורים, כשצה"ל עוד ליקק את פצעי מתקפת הנגד הכושלת של השמונה באוקטובר – נפתחה הדלת למהלך דרמטי שעשוי להטות את הכף. המפתח למהלך הזה היה גשר הגלילים, שבו היו תלויות כל התקוות לצליחה מוצלחת. או כך חשבו כולם, בכל אופן.

בפרק הבא נשמע על ההחלטה המצרית לעזוב את העמדות המבוצרות שלהם ולתקוף את כוחות צה"ל בארבעה עשר באוקטובר.

"[אסף] אבל פה הגיע הלחץ הסורי. סאדאת החליט – בניגוד חמור לדיעות של מפקדי הצבא שלו, במיוחד של שאזלי הרמטכ"ל, לקחת את האוגדות המשוריינות שעמדו בצד שלהם, בצד המערבי של התעלה, ולהעביר אותן אל הצד שלנו כדי לצאת למתקפה אל תוך סיני."

נשמע גם מאמציה ההירואים של חטיבה 14, בפיקודו של אמנון רשף, להרחיב את מסדרון הצליחה באזור מצמד כדי לאפשר את הצליחה מערבה – כמו למשל, קרב בחווה הסינית, אחד הקרבות הקשים ביותר בהיסטוריה של צה"ל, אם לא הקשה מביניהם.

"[אסף] תחשוב על זה – רק חטיבה 14 של אמנון רשף איבדה בלילה אחד 120 חיילים. בלילה אחד.."

ואז, סוף סוף, מגיע הרגע הגדול והנשק הסודי של צה"ל נשלף. רשתות ההסוואה מורמות, הטנקים מתחברים לווי הגרירה – וגשר הגלילים יוצא לדרך, אל גדות התעלה. אבל אז, ברגע הקריטי ביותר במלחמה –

"היה צריך להיות טנק לבלום בדיוק במקרה כזה של גלגול, אמרנו תבלום. רק הוא לא אמר ליתר הטנקים לעצור ואז יתר הטנקים משכו קדימה, טנק אחד בולם, כמו משיכת חבל הגשר נקרע. והבלאגן גדול."
...
בשמונה באוקטובר, ספג צה"ל את אחת המפלות הגדולות ביותר בתולדותיו: מתקפת הנגד על הכוחות המצרים שצלחו את תעלת סואץ וכבשו את קו בר לב – נחלה כשלון חרוץ, ועלתה באבידות רבות. הרמטכ"ל, דוד אלעזר, הדיח מתפקידו את האלוף גורודיש, מפקד זירת הדרום. האווירה בבור הפיקוד של המטכ"ל הייתה קשה. היו מי שכינו את הבור 'מרתף השואה', לאור האמירות הקשות שנשמעו בו.

אך בתוך כל החושך הזה, ניצנצה נקודת אור קטנה. במערב סיני, לא רחוק מחופיו של האגם המר הגדול, גילו לוחמיו של גדוד סיור 87 חולשה מפתיעה במערך האויב: מסדרון צר ונטול הגנה שנוצר בתפר שבין כוחותיה של הארמייה המצרית השניה בצפון, והארמייה השלישית בדרום. המסדרון הזה הוביל אל אזור מוצב מצמד, שם זיהה צה"ל זה מכבר נקודת צליחה אפשרית בעת מלחמה. אם יצליחו כוחותיו של אריאל שרון לצלוח את תעלת סואץ לפני שיגלו המצרים את דבר קיומה של נקודת התורפה – ניתן יהיה לאגף את הכוחות המצריים ממערב וללכוד אותם במלכודת מוות. כמה עשרות קילומטרים מקו החזית ניצבה פיסת הציוד הקריטית ביותר להצלחתה של התוכנית השאפתנית הזו: גשר הגלילים, מפלצת ברזל באורך של כמאתיים מטרים, שעליה אמורים היו הכוחות הצולחים לחצות את התעלה.

אבל בעקבות מתקפת הנגד הכושלת והמדממת של השמונה באוקטובר, הורה הרמטכ"ל דוד אלעזר על הפסקת הפעולות ההתקפיות וכניסה למגננה כדי למנוע שחיקה מסוכנת של כוחות השריון של צה"ל. מלחמת יום הכיפורים נכנסה למעין שלב ביניים של המתנה מתוחה. בארבעה עשר באוקטובר היו אלה המצרים שנטלו שוב את היוזמה.
מתקפת הנגד של ה-14 באוקטובר

"[אסף] באיזשהו שלב מתחילות זעקות שבר מכיוון סוריה – ח'ברה, הישראלים הורגים אותנו. הם בשערי דמשק, אוטוטו."

זהו אסף וול. ביום יום הוא פרסומאי וסאטיריקן, הכותב תחת שם העט 'גורנישט' – ובלילות, היסטוריון חובב, עם התמקדות מיוחדת במלחמה ההיא. ראיין את אסף – נתן פוזניאק, שגם אחראי לכמעט כל שאר הראיונות שתשמעו בפרק.

"[אסף] אני, בלי קשר לעיסוק שלי ולתחום הלימודים שלי, שהוא בכלל היסטוריה של תקופת המקרא – אני אפשר להגיד אובססיבי לענייני מלחמת יום כיפור. אולי זה נובע מהעובדה שאני נולדתי ביום האחרון של המלחמה, או הכמעט אחרון, תלוי ממתי סופרים. המלחמה הזו מרתקת אותי מאד כמו הרבה מאד אנשים, יותר מאירועים אחרים בהיסטוריה של עם ישראל, בגלל שאני חושב שיש בה את כל המאפיינים של דרמה טובה."

ובארבעה עשר באוקטובר, הדרמה הייתה בעיצומה. המצרים והסורים תיאמו ביניהם את מועד מתקפת הפתע של יום הכיפורים. אסף מספר כי למרות התיאום הזה, המצרים לא חשפו בפני הסורים את כל הקלפים שלהם.

"[אסף] זאת הייתה הונאה שהמצרים הונו את הסורים. כשהם יצאו למלחמה עם הסורים, הם הבהירו שהמגמה שלהם היא להחזיר את סיני – ולא כך. סאדאת ידע טוב מאד באותו הזמן שהוא מחפש דריסת רגל, אחיזה – איך הוא אמר, 'אפילו גרגר אחד מסיני' – כדי להניע מחדש את התהליך הדיפלומטי, והוא הצליח בזה. אבל הסורים לא ידעו את זה. הסורים יצאו למלחמה כוללת, הם רצו לכבוש את רמת הגולן."

אבל בעשרה באוקטובר נבלמה המתקפה הסורית ברמת הגולן, וצה"ל החל במתקפת הנגד שלו אל מעבר לגבול הסורי. הלחץ הסורי הכריח את המצרים לשנות את האסטרטגיה שלהם.

"[אסף] באיזהו שלב מתחילות זעקות שבר מכיוון סוריה אל מצרים – 'ח'ברה, הישראלים הורגים אותנו. הם בשערי דמשק אוטוטו, ואנחנו חייבים שתורידו מאיתנו את הלחץ. צאו בבקשה מהמחפורות ותנו איזה לחץ על האויב בגזרה שלכם.' סאדאת החליט, בניגוד חמור לדיעות של מפקדי הצבא שלו ובמיוחד של שאזלי הרמטכ"ל, לקחת את האוגדות המשורינות שעמדו בצד שלהם, בצד המערבי של התעלה, למקרה שצה"ל יצלח את התעלה והם יצטרכו להגן על העומק שלהם, ולהעביר אותם לצד שלנו כדי לצאת להתקפה לתוך סיני.

מה בדיוק היו המטרות שלהם? זה לא כל כך ברור. כנראה להגיע אל המעברים, אל המתלה והג'ידי – אבל בסופו של דבר זה לא קרה. הם יצאו להתקפה בארבעה עשר באוקטובר אחרי שהם העבירו את הכוחות המשוריינים לצד שלנו. שמעתי את אחד המפקדים המצרים בעדות שלו אומר – 'לא ראינו מטוס ישראלי אחד בשמיים. המנוולים האלה פשוט נתנו לנו לעבור.' וכנראה שהוא צודק – נתנו להם לעבור. צה"ל הפעם לא דפק את הראש בקיר, וחיכה במגננה לפי הספר. נתן למצרים לתקוף אותו וגרם להם אבידות קשות מאד. קרוב למאתיים וחמישים טנקים מצרים אבדו בתקיפה המטופשת. בדיעבד, תמיד בדיעבד – אבל היא לא הייתה רק בדיעבד. כמו שאמרתי, הגנרלים המצרים התנגדו לזה. מפקד הארמיה השניה, במהלך הקרב איבד את העשתונות, עבר אירוע לב ואושפז עד לאחרי המלחמה. שאזלי מציין איך הוא בא לבקר אותו במטה הארמיה אחרי שסאדאת שלח אותו להרים את המורל אחרי המכה הקשה שהם ספגו. ומכאן הדרך לצליחה נפתחה. הדרך לצליחה נפתחה כי המצרים, את שרידי הכוחות שהוכו, לא העבירו בחזרה. כנראה שצה"ל ידע שכדאי לו לעבור לצד השני, כי די דליל שם."

זה היה הרגע לו חיכו כולם בצה"ל: המכה הקשה שספגו המצרים הייתה ההזדמנות הטובה ביותר לצלוח את התעלה, לפני שהמצרים מספיקים להתאושש ולהתארגן מחדש. אוגדה 143 של אריאל שרון קיבלה את האחריות על מבצע 'אבירי לב', מבצע צליחת התעלה.
החולשה הגדולה של גשר הגלילים

אבל לפני שאפשר יהיה לגרור את גשר הגלילים אל התעלה הייתה עוד בעיה אחת לפתור – והיא קשורה במה שהתברר כנקודת התורפה הגדולה ביותר של הגשר. הגשר הגדול והכבד התגלגל על גבי הגלילים הענקיים שלו, שהיו עתידים לשמש גם כמצופים כשהגשר יורד למים. זה היה הרעיון המבריק של האלוף ישראל טל, ומה שאיפשר – על הנייר, לפחות – לגרור את הגשר הכבד על החולות של סיני. אבל הגלילים הגדולים האלה הם לא גלגלים של רכב שאפשר לסובב אותם ימינה ושמאלה: הם מתגלגלים פחות או יותר בקו ישר, וכמעט שלא הייתה להם גמישות תנועה ימינה ושמאלה. במילים אחרות, גשר הגלילים היה כמו סרגל ישר באורך של מאתיים מטרים, ורדיוס הסיבוב שלו היה ענק. המשמעות הייתה שהגשר לא יכול לפנות כדי לעקוף כוחות אויב או מכשולים.

עוד לפני המלחמה, הבינו ביפת"ח – יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה – שלגרור את הגשר הענק למרחק של עשרות קילומטרים מבלי כל יכולת מעשית לשנות את כיוון התנועה – זה לא רעיון טוב.

"[פרדו] מה שכן, אחת המסקנות היו שלגרור גשר באורך 50 100 200 מ' בקו ישר, להסתובב איתו היה קשה."

זהו אלוף משנה פרדו רז, אז קצין צעיר ביפת"ח וסגנו של דוד לסקוב, ממציא הגשר.

"[פרדו] כי הוא היה די קשיח אז הגענו למסקנה שיותר טוב לעשות אותו ביחידות של 50 מ' עם מחברים מהירים, ולקראת התעלה לחבר. לא לגרור את כל ה50 ק"מ. זאת הייתה תכנית לעשות את זה. ואז מה לעשות, פורצת מלחמת יום כיפור."

כעת, דווקא ברגע הקריטי ביותר, צפה ועלתה החולשה הזו. ה'תפר' בין הארמיות שגילה גדוד סיור 87 היה לאורך כביש שכונה במפות 'ציר עכביש'. אבל עכביש היה כביש בעל פיתולים חדים יחסית, וגשר הגלילים לא היה מסוגל לעקוב אחריו. לכן, הגשר היה אמור לנוע על ציר אחר בשם 'טירטור', שהיה מעט צפונית לעכביש. הבעיה הייתה שטירטור עבר דרך שטח חקלאי גדול שכונה 'החווה הסינית', והחווה הסינית הייתה בשליטתה של דיוויזיה מצרית גדולה. לכן לכוחות הלוחמים לא הייתה ברירה אלא לנסות ולכבוש את מתחם החווה הסינית, אחרת לא תהיה צליחה. משימת כיבוש החווה הסינית והסרת האיום המצרי על מסדרון הצליחה הוטלה על חטיבה 14, חטיבת שיריון בפיקודו של אלוף משנה אמנון רשף.

"[אסף] ההוראה מהפיקוד לשרון הייתה – 'אתה רוצה לצלוח? אין בעיה, אבל תרחיב את איזור [מסדרון] הצליחה, שזה הצירים המפורסמים 'עכביש' ו'טירטור', שמצפון להם נמצא מתחם החווה הסינית, ושם יושבת דיוויזיית החי"ר ה-16 של הצבא המצרי, של הארמייה השנייה – מחופרת כמו שצריך לעומק. צה"ל ידע את זה, היו צילומי אוויר – אבל הם לא הגיעו לכוחות שהיו בשטח. אמנון רשף, מח"ט 14, שהייתה משוייכת לאוגדה של שרון, כותב על זה בהרחבה בספר שלו: אם אנחנו היינו יודעים איך המערך המצרי מחופר שם, והתמונות היו כבר בידי המודיעין ופשוט לא הגיעו אלינו, היינו נערכים בצורה אחרת לגמרי."

הקרב על החווה הסינית

בליל החמישה עשר באוקטובר התייצב אמנון רשף אל מול לוחמי החטיבה, ועידכן אותם על העתיד לבוא. שעת הש' הגיעה, והחטיבה יצאה לדרך בכוחות גדולים, כשאת השיירה מוביל גדוד 87.

"[אסף]צריך רק להבין שדיוויזיית חי"ר אצל המצרים, זה לא חטיבה – זה הרבה יותר מזה. לכל דיוויזיה כזו יש כוח אורגני של שריון.

[נתן] כשאתה אומר ח"יר, זה לא רק ח"יר.

[אסף] יש גדוד שריון שמסופח לדיוויזיה הזו. ואנחנו לא שוכחים ששרידי הכוחות שהשתתפו בקרב הארבעה עשר באוקטובר נמצאים גם במתחם הזה, ובמיוחד כוונתי לחטיבת השיריון העשרים ואחת או עשרים ושלוש, אני לא זוכר בדיוק, שנמצאת גם היא במתחם. החיילים שלנו לא יודעים שמולם עומד סדר גודל כזה של צבא מצרי, ובמיוחד לא התגבור המאסיבי של אמצעי הנ"ט שהיו בידי הדיוויזיה הזו.

תכנון ההתקפה של חטיבה 14 היה תכנון, בעיני – גאוני. מה שאמנון רשף ניסה לעשות זה לא לדפוק את הראש בקיר ממזרח למערב, ואפילו לא מין איגוף מצפון לדרום. אלא להצמיד שני גדודי שיריון – גדוד סיור [87] וגדוד שיריון שפיקד עליו עמרם מצנע, גדוד 79 – להניע אותם לאורך הגדה המזרחית של התעלה בשקט בשקט, מבלי שהמצרים יגלו, ולחדור פנימה כמה שניתן. ברגע שהם מתגלים לפתוח באש מכל הכלים, והם למעשה נמצאים כבר בעורף האויב שמחכה להם שהם יופיעו ממזרח. באותו זמן, חטיבה 600 – אותה חטיבה של אמנון אברמוביץ', שהיה נהג [טנק] בחטיבה הזו, תבצע פעולת הסחה ממזרח למערב, כמו שהמצרים ציפו.

וזה אכן מה שקרה. גדודי השריון של חטיבה 14 שאחריהם נעים גדוד צנחנים וכוח מסיירת שקד, נעים מדרום צפונה בעורף האויב, לאורך הגדה הימנית של התעלה. בהתחלה המצרים לא שמים לב. החדירה כל כך עמוקה שהגדוד החלוץ של חטיבה 14 עולה על דרגי האספקה והמפקדה של הדיוויזיה המצרית ממש, ופותח באש. הוא מפתיע את המצרים לחלוטין. מצבורי תחמושת, משאיות, טנקים – הכל נדלק, המצרים בהלם מוחלט.

אבל אז באיזשהו שלב מישהו אצל המצרים מתעשת, וסוגר את הצומת שנמצאת בעורף הכוח הישראלי. זאת אומרת, תגבורות לא יכולות לנוע קדימה, אי אפשר לפנות פצועים אחורה. נפתחת אש תופת על הכוחות והכוחות נתקעים שם. כוח הצנחנים מנסה איכשהו בתוך התעלות החקלאיות לצאת משם, ועולה עליו שריון. ידועות ההקלטות בקשר של נתן שונרי, 'טובחים אותנו, רוצחים אותנו!'. אין דרך לעזור להם, הם סגורים שם. זה הופך לקרב חילוץ ומתחולל שם קרב נסיגה שבסופו הכוחות חוזרים אחורה והציר לא נפתח."

כוחות השריון של חטיבה 14, שנתקלו בכוחות נ"ט מחופרים היטב של המצרים, ספגו מכה קשה – וביניהם גם גדוד סיור 87. יואב ברום, מפקד הגדוד ומי שהחליף את מפקד הגדוד הקודם שנהרג בשמונה באוקטובר – נהרג אף הוא, יחד עם עוד עשרים וארבעה לוחמים. גדוד 87 הושמד כליל. למעלה ממאה ועשרים חיילים נהרגו בקרב הקשה – והחווה הסינית עדיין נותרה בשליטה מצרית.

בינתיים, מזרחה משם, גם הכוחות שגררו את גשר הגלילים לא ליקקו דבש.
גשר הגלילים נקרע

"[פרדו] אני בפרוץ המלחמה הייתי במרכז הארץ, הכנו איזה מטענים דווקא לכיוון הירדן, ואז אותו יום קורא לי… המלחמה התחילה ובסיני כמובן היו קטסטרופות. לא רק בסיני, בכל מקום, ואז אני מקבל טלפון מלסקוב, הוא אומר לי 'שמע, בוא בוא, תחזור מיד ליחידה. אני בא ליחידה, הוא אומר לי 'תשמע, קיבלתי עכשיו טלפון מפיקוד דרום. יש שם גשר אחד מתוך השישה שתוכננו.' רק אחד מוכן. כל היתר עוד לא יוצרו אפילו.

[רן] ז"א מבין החלקים של הגשר השלם…

[פרדו] גשר אחד, 200 מ' מוכן. כל היתר היו בתהליכי ייצור."

ביפת"ח ידעו שגרירת הגשר הארוך והכבד בזמן המלחמה תהיה מבצע לוגיסטי מורכב ומסובך מאד, שידרוש לפחות עשרה טנקים שיגררו וידחפו את הגשר באופן מתואם. פלוגת טנקים מחטיבה 7 הוקצתה במיוחד לצורך העניין, ואנשיה התאמנו על גרירת הגשר לפני המלחמה. אבל גם כאן, שוב, המלחמה המפתיעה טרפה את כל הקלפים.

"[פרדו] אף אחד לא יודע מה זה בכלל, כי כל אלה שהתאמנו נמצאים ברמת הגולן. זה היה.. מ"פ גבע. אני עבדתי איתו אישית הרבה זמן. הוא היה מומחה לגרירה. הוא היה… צריך לתאם בין הטנקים. גשר כזה צריך לגרור ע"י עשרה טנקים. צריך להיות תיאום ביניהם, ואיך… כמובן צריך לתרגל הרבה ותרגלו אבל עם פרוץ המלחמה כל אלה הלכו ישר ל… העלו אותם לרמת הגולן

[רן] למה?

[פרדו] אז אני לא בא בטענות כי שמע, כשפרצה מלחמת ה…זה מי חשב על צליחה? חשבו להגן על המולדת! אז הסורים התחילו להתקדם לכיוון טבריה אז כמובן שמה שהיה בנמצא מיד שלחו לשמה ובצדק."

שרון, מפקד אוגדה 143, שלח לפרדו כוח גרירה חדש.

"[פרדו] מי שהיה מפקד האוגדה זה אריק שרון. והוא שלח גדוד טנקים, והוא אומר… הוא אישית שלח קצין עם הגדוד טנקים והוא אומר תשמעו, עכשיו תגיד להם איך להירתם, תתחיל לתרגל אותם. זה היה אמצע הלילה, החבר'ה אלה באו אחרי קרבות, מותשים, עייפים, אני חושב שהם לא ישנו כמה לילות, ואני מסביר להם בלילה מה לעשות, אני חושב שרובם לא שמעו אותי, ישנו. "

פרדו צודק. תרגולי הגרירה והתיאומים האינסופיים בין עשרת הטנקים הגוררים ארכו שעות רבות, ובזמן הזה הלוחמים העייפים לא הצליחו להחזיק את העיניים פתוחות. כך מתואר אחד מאותם אימוני גרירה ביומנו של מפקד פלוגת הטנקים:

"התרגולת היא שלפני תחילת תזוזה עורכים בדיקת קשר שבמסגרתה מדווחים כל הטנקים, לפי הסדר, שהם מוכנים. עם דיווח הטנק האחרון ניתנת פקודת התזוזה. וכך נעשה. מיכה, בטנק הבולם, מדווח מוכן. ניתנת פקודת תזוזה, אבל בפרק הזמן הקצר של דיווח הטנקים כבר הספיקו צוותי הטנקים הראשונים להירדם. מתחילים מחדש בבדיקת הקשר. אחד הטנקים אינו עונה – כל הצוות נרדם. ניגשים להעירם. מתחילים מחדש. הפעם כל המפקדים ערים ועונים, אולם משניתנה פקודת התזוזה מסתבר שחלק מהנהגים נרדמו. וכך חוזרת ונשנית התמונה."

ואם זה לא מספיק, עד שכבר הצליח פרדו לתרגל כמו שצריך חלק מהצוותים הגוררים –

"[פרדו] אחרי תרגול של חצי שעה שהיה דווקא טוב, הגדוד הזה קיבל… הפלוגה קיבלה הוראה אמר 'תשמעו יש עכשיו איזה התקפה של המצרים', ניתקו את עצמם מהגשר, הלכו להילחם, 50% מהם לא חזרו. ואנחנו עומדים בגשר, אני וה…שבעה חבר'ה מיפת"ח. עומדים על יד הגשר עד שהגיעה עוד יחידה. ואז אמרו אוקיי, אז עכשיו תרתום אותם. אז הכל התחיל מחדש. וכך בערך 3-4 פעמים התחלפו היחידות כיוון שרובן תוך כדי הגרירה היו צריכים לצאת לקרבות."

בחמישה עשר באוקטובר, אחרי כמעט ארבעה ימים של תרגולים והכנות, היה הגשר סוף סוף מוכן לתנועה לכיוון התעלה. בזמן הזה כבר החלו מגיעות אל צוותו של פרדו רז השמועות אודות הקרב הקשה באיזור החווה הסינית.

"[רן] אתה עכשיו יודע שאתה מתקדם לחזית. איך הרגשת? הרי אתה שומע סיפורים בטח.

[פרדו] תשמע, אני אגיד לך, אני לא מחשיב את עצמי איזה גיבור או משהו, אבל, אני כשלסקוב אמר לי 'תרד למטה', היה ברור לי שאני לא חוזר משם. אני עוד זוכר שהלכתי, הרי היו לי אז שתי בנות קטנות, שהלכתי לגן שלהן להגיד להן שלום, היה ברור לכולם… אנחנו לא חוזרים משם. זה היה ברור. אבל זה כולם, אני אומר. לא רק אני. כולם ידעו- אוקיי, אף אחד לא… לפחות מי שאני פיקדתי עליהם, אף אחד לא היסס לרגע אם לרדת לסיני או לא, אבל היה ברור שאנחנו הולכים ל… לתופת. לקטסטרופה. כיוון ששמענו מה שקורה שם. היו אז חמישה ימים, בששה ימים הראשונים, היה קטל בלתי רגיל. וכשהגעתי לרפידים והתחלנו לנסוע לכיוון התעלה, על הכביש עם הנגמ"שים עדיין, אנחנו רואים קומנדקרים שלנו חוזרים מלאים בגופות. […]

"אז קיבלנו פקודה להתחיל לנוע, והתחלנו לנוע באמת, ובשלב מסויים, הדיונות הן כמובן עליות ומורדות, ולצורך… הגשר עצמו בכלל הוא נגרר על ידי 10 טנקים. הוא שוקל בערך 400 טון, והוא נגרר ע"י 10 טנקים. 3 טנקים מלפנים, אח"כ 3 בכל צד ועוד מאחורה דחפורים."

זו לא תהיה הגזמה לומר שבשלב זה, עיני כל הפיקוד הבכיר של הצבא היו נשואות אל גשר הגלילים ואל מי שגררו אותו. היה ברור שבלעדי גשר הגלילים, אין מבצע צליחה – ובלי מבצע צליחה, אין ניצחון בחזית הדרומית. מנגמ"ש הפיקוד שלו דרש אריאל שרון מהכוחות הגוררים להזדרז ולהגיע לשפת התעלה. הנה הוא בקשר – מספר קריאה ארבעים – מדבר עם מפקד כוח הגרירה. ואם מפקד האוגדה שיושב לך על הראש זה לא מספיק לחץ, הנה גם האלוף משה גונן, 'גורודיש', מפקד חזית הדרום, מספר קריאה 103, מתקשר כדי להתעניין בשלומו של הגשר.

הטנקים של חטיבה 14 היו עסוקים באותו הזמן בהסרת האיום המצרי על תנועת הגשר – אבל היה איום אחר שאף אחד לא יכול היה להסיר: הדיונות. דיונות החול של מדבר הסיני היוו אתגר אדיר לכוח הגרירה: פעם אחת כשהטנקים היו צריכים להתאמץ ולגרור את הגשר הענק בקושי רב במעלה הדיונה, ופעם שניה כשחלק מהגשר כבר עבר את ראש הדיונה והחל להתגלגל במהירות במורד המדרון התלול. החלק הזה, של בלימת הגשר המתדרדר, זוהה עוד בשלב האימונים כשלב המסוכן ביותר של הגרירה: לא פעם התרסק הגשר הדוהר אל הטנקים הגוררים וממש טיפס עליהם. בלימת הגשר בשלב הירידה מהדיונה הייתה אחת הנקודות הרגישות ביותר בכל מהלך הגרירה ודרשה מומחיות מיוחדת – מומחיות שלרוע המזל לא הייתה עדיין לכוחות הגרירה החלופיים שקיבל פרדו רז.

"[פרדו] בשלב מסויים הגשר התקדם יפה, והחלק הקדמי של הגשר עבר דיונה די גבוהה, והגשר האחורי היה עדיין בטיפוס למעלה. מפקד היחידה הזאת, פחד שהגשר יתחיל להתגלגל מעצמו, כי הוא היה מלפנים, ראה רק את ה…זה. נתן פקודה לטנק האחורי שהיה לו… היה צריך להיות טנק לבלום בדיוק במקרה כזה של גלגול, אמרנו תבלום. רק הוא לא אמר ליתר הטנקים לעצור ואז יתר הטנקים משכו קדימה, טנק אחד בולם, כמו משיכת חבל הגשר נקרע. והבלאגן גדול."

נסו לשים את עצמכם בנעליו של מפקד גדוד הטנקים הגוררים כשהוא צריך לדווח בקשר למפקד האוגדה שרון, שהגשר יקר הערך וחסר התחליף – המפתח להצלחת מבצע 'אבירי לב' ואולי המפתח לניצחון במלחמה כולה – נקרע, ועושה רושם שתיקונו יארך שעות רבות – ואולי אפילו ימים. אני לא חושב שמישהו מאיתנו היה רוצה להחליף איתו מקומות באותו הרגע.

ואם זה לא מספיק, הלחץ להביא את הגשר אל התעלה מהר ככל האפשר גבר עוד יותר בעקבות החלטתו של אריק שרון, שלרגע לא הפסיק לדחוף ולדרבן את הכוחות להעביר את המלחמה לצד המצרי – להורות לחטיבה 247 של הצנחנים לצלוח את התעלה עוד לפני הגעת גשר הגלילים. החטיבה, בפיקודו של אלוף משנה דני מט, צלחה את התעלה על גבי סירות גומי בלילה שבין החמישה עשר והשישה עשר באוקטובר, וכעת היו כחמש מאות צנחנים מחופרים בגדה המערבית. שר הביטחון דיין ודדו הרמטכ"ל עקבו אחר הנעשה בחשש גדול: אם יגלו המצרים את כוח הצנחנים ויבינו את המתרחש – הם יתקיפו אותם בכל הכוח. ללא תגבורת של כוחות משוריינים לצנחנים לא היה סיכוי לעמוד בכוחות עצמם נגד הטנקים המצרים, וגם אי אפשר יהיה לפנות חמש מאות איש במהירות במקרה של התקלות כזו. משה דיין כבר החל להפעיל לחץ על הצבא להחזיר את הצנחנים בחזרה לגדה המזרחית. כל רגע שגשר הגלילים בילה על החולות של סיני ללא תזוזה, היה רגע אחד קרוב יותר לקטסטרופה.
גיוס מילואים ללא אישור

אני קוטע לעת עתה את רצף ההתרחשויות במסדרון הצליחה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים כדי לחזור חזרה בזמן, אל יום חמישי, הארבעה באוקטובר – יומיים לפני פרוץ המלחמה.

כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, בראשית שנות השבעים רכש משרד הביטחון מגרמניה כמה עשרות 'תמסחים': דוברות אמפיביות שהיו מסוגלות לנסוע על גלגלים בכוחות עצמן ביבשה, ולשאת על גבן טנקים במים. הכלים שנרכשו מגרמניה היו גרוטאות, רגע לפני גריטה – ובמפעל 'מרכבים' לקחו על עצמם את המשימה המורכבת של שיפוץ ובניה מחדש של הכלים האמפיביים. כשנתקבלה ההחלטה על פיתוחו של גשר הגלילים והפסקת פיתוחם של כל שאר אמצעי הצליחה של צה"ל, היו רק שבעה עשר תמסחים שמישים לאחר שיפוץ. על הפעלתם של התמסחים הופקד גדוד מילואים 634 של הנדסה קרבית, שהוצב בבסיס קטן בחוף אמנון שעל שפת הכנרת. מפקד הגדוד היה סא"ל יגאל יניב, לשעבר קצין המבצעים של חיל ההנדסה.

בחצות שבין יום חמישי ושישי קיבל סא"ל יניב הוראה מלמעלה על ביטול חופשות כללי ביחידה. ההוראה הגורפת עוררה את סקרנותו, והוא החליט לברר את פשרה. התשובה, ידע יניב, נמצאת בבור הפיקוד של המטכ"ל בקריה – אבל כמפקד גדוד מילואים, לא הייתה לו הרשאה להכנס אל הבור. בכל זאת, הוא החליט לנסות את מזלו – וטוב שכך: למרות שחלפה כמעט חצי שנה מאז שקיבל את הפיקוד על גדוד התמסחים – הוא עדיין הופיע ברישומי כוח האדם כקצין המבצעים של חיל ההנדסה, והשומרים נתנו לו להכנס. כך סיפר יגאל יניב בראיון לעיתון 'מעריב':

"נכנסתי לבור באחת בלילה, אור ליום שישי. משיחות עם חברַי שם מהתקופה שבה הייתי קמב"ץ חילי הבנתי – למעלה מ־24 שעות לפני שטלפן ראש המוסד צבי זמיר מלונדון כדי להודיע שהסוכן אשרף מרואן מסר לו את המידע – כי עומדת לפרוץ מלחמה ביום שישי או בשבת".

יניב חזר לבסיס על שפת הכנרת, והתחבט לגבי הצעד הבא שלו. היו לו מאה אנשי מילואים שהוכשרו לתפעל את התמסחים – אבל בעקבות הקיצוץ בתקציב הם לא קיבלו הצבה רשמית בגדוד שלו. אם תפרוץ מלחמה ויוכרז גיוס מילואים כללי – אנשי המילואים שלו יגוייסו בסבירות גבוהה ליחידות האם שלהם, ולא יהיה לו אף אחד שיתפעל את התמסחים.

יניב החליט לנקוט ביוזמה נועזת: הוא שלח את אנשי הגדוד הסדירים שלו לאסוף את אנשי המילואים מביתם עם כלי הרכב של היחידה, בקריאה שקטה. הוא ידע שגיוס מילואים ללא אישור מגבוה יכניס אותו לצרות צרורות בהמשך, אבל לא ראה שום אפשרות אחרת להכין את היחידה שלו למלחמה העתידה לבוא. כל אותו סוף השבוע התאמנו אנשי המילואים בהפעלת התמסחים שלהם. כשפרצה המלחמה ביום שבת, כבר היו כולם עמוק בתוך שגרת האימונים.

"ביום שני […] טלפן אלי קצין ההנדסה הראשי […] והורה לי לרדת עם התמסחים לתעלה לקראת צליחה עתידית. עניתי כי […] יהיה אפשר לרדת לסיני כאשר יגיעו מובילים להעברת התמסחים. הוא גער בי: 'המובילים עסוקים, הם דרושים להובלת טנקים לחזית' והורה לי לרדת על גלגלי התמסח בנסיעה. התמסחים שיצאו זה מקרוב משיקום לא היו כשירים לנסיעה ממושכת כל כך. הם בקושי עמדו במטלות היומיום של נסיעות קצרות ואימוני שיט קצרים. […] בנסיעה כזאת כולם היו קורסים בבאר שבע. עניתי כי התמסחים לא מסוגלים לרדת על גלגלים עד לסיני. [קצין ההנדסה הראשי] לא היה מוכן לקבל תשובה זו. הוא איים עלי כי ידיח אותי מתפקידי כמג"ד אם לא אציית. עניתי כי הוא יכול לעשות כמיטב הבנתו, אבל גם אני אעשה על פי הבנתי, ולא אתן הוראה לרדת על גלגלים. הוא אכן עשה צעדים להדיח אותי, אבל מפקדיו במטכ"ל הבינו כי הוא טועה ומנעו זאת ממנו. למחרת קיבלתי הודעה כי ייעשה מאמץ לאתר מובילים לתמסחים".

המובילים אכן הגיעו, והתמסחים ירדו לסיני. בדרך, אחד התמסחים החליק מהמוביל שלו ונתקע בשטח. שאר התמסחים, שישה עשר במספר, הגיעו לבסיס רפידים שבסיני, שם המשיכו להתאמן.
פקק בציר 'עכביש'

בשלושה עשר ובארבעה עשר בחודש החליט פיקוד האוגדה לקדם את דוברות היוניפלוט, שכעשרים וארבע מהן היו מאוחסנות במקומות שונים ברחבי סיני, לכיוון התעלה. הדוברות היו אמורות להיות גיבוי לגשר הגלילים, והתמסחים היו בגדר 'גיבוי על גיבוי'.

"המפקדים הבכירים [יצאו] מהנחה כי לאחר צליחת החי"ר בסירות הגומי יגיע גשר הגלילים – הכוכב שבגינו כבר הוענק למפתחיו פרס ביטחון ישראל – ויאפשר מעבר בטוח. ציוד דוברות היוניפלוט יגיע מיד לאחר הגלילים, ואילו גדוד התמסחים יהיה עתודה. התמסחים יופעלו בתעלת סואץ רק במקרה שתהיה תקלה גדולה, לא סבירה. הייתה הנחה כי התמסחים פגיעים מאוד, לא אמינים מבחינה טכנית, ואולי לא יגיעו בכלל לתעלה".

בחמישה עשר באוקטובר, בשעות הערב, יצאו לדרך דוברות היוניפלוט ושיירת התמסחים, יחד עם גשר הגלילים, לכיוון תעלת סואץ. את מה שקרה בהמשך אותו הלילה לגשר הגלילים – אתם כבר יודעים: הגשר נקרע ונעצר. דוברות היוניפלוט המשיכו לנוע על ציר עכביש שהוביל אל אזור מצמד – אבל נתקלו גם הן במכשול לא צפוי. ציר עכביש היה פקוק וסתום על ידי אלפי כלי רכב. טנקים, נגמ"שים, משאיות תובלה, אמבולנסים ורכבים פרטיים של אנשי מילואים זרמו בהמוניהם אל נקודת הצליחה, וכולם הצטופפו על כביש צר אחד שאף אחד מעולם לא דמיין שיהפוך לציר התנועה המרכזי של מבצע הצליחה הגדול ביותר בתולדות צה"ל.

כך מתאר סא"ל במיל' עודד מגידו את הבאלגן האדיר שהתחולל בציר עכביש במהלך מבצע 'אבירי לב', במאמר שפרסם בבטאון 'יד לשיריון':

"התחילה הצטופפות שהלכה והתעבתה עד צומת טסה לפקק אדיר: גדודי טנקים של אוגדה 162 חנו לאורך הכביש ומאות כלי רכב מנהלתיים של דרגי אוגדה 162 היו על הכביש. […] ציר "עכביש" היה צפוף ועמוס במאות כלי רכב שהצטופפו בו ראש אל זנב: זחל"מים ואוטובוסים עם יחידות חטיבת הצנחנים וסירותיהם, ציוד הנדסי, דרגים של יחידות חטיבה 14 שהובילה את מבצע "אבירי לב", יחידות ארטילריה על דרגיהן, יחידות חיל הרפואה, רכבי פיקוד ושליטה ועוד."

כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, אחד החסרונות הבולטים של דוברות היוניפלוט האזרחיות היה גודלן העצום: כל דוברה הייתה רחבה כמו שלושה אוטובוסים זה לצד זה, ונגררה בכבדות על ידי טנקים. אפילו אם ציר "עכביש" היה פנוי לגמרי מכלי רכב, עדיין היה קשה מאד לגרור ולנווט אותן בכביש הצר: למעשה, הדוברות היו כל כך גדולות עד שלכוח הגורר התלוו שני דחפורים שתפקידם היה לתלוש ולהפיל תמרורים בצידי הכביש, כדי לאפשר לדוברות לעבור. עכשיו דמיינו לעצמכם את כוחות ההנדסה מנסים להעביר את המפלצות הענקיות בתוך פקק תנועה כיאוטי – כשמדי פעם נופלות פצצות מרגמה וקטיושות על הציר ומיגים מצריים תוקפים מהאוויר. בכל פעם שדוברה נאלצה לרדת מהציר כדי לאפשר לכוח טנקים לעבור לכיוון החווה הסינית או מכל סיבה אחרת, היא התחפרה בחול העמוק והיה צריך לחלץ אותה ממנו. ווי הגרירה של הטנקים שמשכו את הדוברות נתלשו פעם אחת פעם תחת העומס הכבד. בשלב מסוים, בשעות הלילה, נתקבלה הודעה מהפיקוד שעל הטנקים שגררו את הדוברות להתנתק מהן ולנוע במהירות לאזור החווה הסינית, שם השתוללו עדיין קרבות מרים. הטנקים התנתקו וכמעט שיצאו לדרך כשלפתע הגיע ביטול לפקודת ההתנתקות. הניתוק והחיבור מחדש עיכבו את שיירת הדוברות בעוד מספר שעות, ולכולם היה ברור שבקצב הנוכחי – הדוברות לא יגיעו למים בליל הצליחה, והצנחנים שכבר נמצאו בצידה השני של התעלה לא יזכו לתגבורת השריון הקריטית כל כך.
התמסחים מצילים את הצליחה

סא"ל יגאל יניב, מפקד גדוד התמסחים, האזין לכל ההתרחשות הזו ברשת הקשר – והבין את משמעותה. התמסחים, שבמקור היו אמורים להיות גיבוי על גיבוי עבור מבצע צליחה, הפכו עכשיו לאמצעי הצליחה המתפקד היחיד שהיה בידי הצבא. כך הוא מתאר את הרגעים האלה בראיון ל'מעריב':

"לאחר זמן קצר שמעתי כי גשר הגלילים נשבר וכי עובדים לתקנו. הבנתי שלתיקון כזה יידרשו שעות. לא עבר זמן רב ושמעתי את מפקד חטיבת הטנקים אל"ם חיים ארז מורה לטנקים שלו, שגררו דוברות, להתנתק ממשימת הגרירה ולהצטרף אליו ללחימה. פירושו של מהלך זה היה ברור: גדוד התמסח עבר ממצב של עתודה למצב של 'צריך להתקדם' לביצוע הצליחה. לא קיבלתי שום פקודה מפורשת, שהרי איש לא חשב שהתמסחים מסוגלים לבצע את המלאכה, אולם הוריתי להתקדם לכיוון התעלה.

הצירים היו סתומים. כלי רכב מנהלתיים חנו על הכביש, וגם משאיות עם ציוד, אוטובוסים, מכליות וכו'. הרבה כלי רכב היו ללא נהגים. הנהגים התרחקו מהכביש מחשש שייפגעו מההפגזות. החלטתי להתקדם בכל מחיר. הפעלתי את שני טנקי הדחפור שסופחו לגדוד, כדי להזיז את כלי הרכב שחסמו את המעבר. זו הייתה פעולה אלימה וקשה, שהסבה נזק רב לכלי הרכב. אולם חשבתי לעצמי כי לאחר גיוס מילואים ללא אישור, לאחר סירוב לרדת ללא מובילים […] – הנזק לכלי הרכב כבר זניח. אחרי המלחמה ננזפתי גם על כך".

הנחישות קרת הרוח שהפגין יניב – עד כדי הרס של כלי רכב שהפריעו לשיירה שלו – בשילוב העובדה שבניגוד לדוברות היוניפלוט התמסחים היו מסוגלים לנוע גם בחול העמוק וכך לעקוף חסימות בכביש, איפשרה לשיירת התמסחים להמשיך בתנועה מערבה אל עבר התעלה. יניב חבר לנגמ"ש הפיקוד של אריק שרון באזור מצמד, ובבוקר של השישה עשר באוקטובר ירדו ראשוני התמסחים אל מי התעלה. הכלים האמפיביים חוברו זה לזה כדי ליצור דוברות ארוכות, והחלו להעביר טנקים של חטיבה 421 אל הגדה השניה, כמו גם גדודי צנחנים לתגבור הכוחות שכבר צלחו עם סירות הגומי באישון לילה. בין הצנחנים האלה היה גם אחד משה 'בוגי' יעלון, מפקד פלוגה במילואים.

הגעתם של התמסחים אל גדות התעלה בבוקר של השישה עשר באוקטובר הייתה אחד מרגעי המפתח במלחמת יום הכיפורים כולה. הטנקים של חטיבה 421 חיזקו מאוד את ההגנה על ראש הגשר בצד המצרי של התעלה, והעניקו לצה"ל את מרווח הנשימה שלו היה זקוק כדי לארגן את המשך העברת הכוחות ללא החשש המתמיד מהשמדה קרובה של כוח הצנחנים ברגע שיגלו אותם המצרים. יעקב (ג'קי) אבן, סגנו של אריק שרון באוגדה 143, כתב כך אודות התמסחים:

"גיבוריו האמיתיים של קרב הצליחה [הם] ה'תמסחים'. אילו היו כלים 'יד שנייה' אלה עשויים זהב טהור ומשובצים יהלומים, עדיין לא היה ערכם מגיע לאלפית הפרומיל מערך תרומתם להצלחת קרב הצליחה ולהכרעת המצרים."

העבודה המזהירה שעשו אנשי מפעל 'מרכבים' בשיפוץ והשמשת הגרוטאות העתיקות, והעוז שהפגין סא"ל יגאל יניב בחשיבה עצמאית עד כדי סירוב פקודה – היו המפתח להצלה המפתיעה הזו. אבל גם המזל שיחק כאן תפקיד לא מבוטל. החולשה הגדולה ביותר של התמסחים הייתה העובדה שהמצופים שלהם היו מלאים באוויר, ולכן פגיעים מאוד לכל כדור אויב או רסיס של פגז מרגמה. אם המצרים היו מפנים את קני הארטילריה שלהם אל נקודת הצליחה – סביר להניח שהתמסחים לא היו שורדים הרבה זמן מעל המים. אבל בשישה עשר באוקטובר, ואפילו בשבעה עשר באוקטובר – המצרים עדיין לא הבינו מה מתרחש באזור מצמד. הנה אסף וול.

"[אסף] יש כבר כוח קטן [של צה"ל] שנמצא בצד המצרי, גם צנחנים וגם שיריון. המצרים עדיין לא מבינים מה קורה.

פה לדעתי, מגיעה הטעות הקולוסלית המצרית הגדולה ביותר בכל המלחמה. המודיעין המצרי לא הצליח לזהות את המאמץ הישראלי. המודיעין המצרי זיהה את המאמץ הישראלי מדרום לצפון. הוא חשב שצה"ל מנסה לקפל אותם, לעקור אותם אחד אחרי השני, מהגדה שהייתה קודם לכן בשליטתנו. הם לא הבינו שהמאמץ העיקרי של צה"ל הוא ממזרח למערב, ושכל הקרבות הקשים האלה שצה"ל דופק את הראש בקיר מדרום לצפון, הם לא בשביל לקפל אותם – אלא רק בשביל להרחיב את מסדרון הצליחה.

בינתיים, כשהקרבות האלה נמשכים, כוחות של צה"ל עוברים על הציר כמו ביום העצמאות. זאת אומרת שלשחיקה הזו בחיי אדם, גם של חטיבה 14, הצנחנים וסיירת שקד – שהתפוצצו להם שם שני זחל"מים על אנשיהם ואיש מהם לא שרד – היה לה איזשהו רווח. בזמן הזה, כשהמצרים היו עסוקים בקרבות האלה, צה"ל עובר לצד השני [של התעלה] בלי שהמצרים שמים לב.

צה"ל עובר לצד השני ומתחילים סיורים אלימים בצידה המערבי של המעלה. כוחות קטנים, שלושה עד חמישה טנקים וכוחות חי"ר, מתחילים לפשוט על סוללות הנ"מ המצריות, להשמיד אותן. המצרים עדיין לא מבינים מה קורה. כששאזלי [הרמטכ"ל המצרי – ר.ל.] שאל מה קורה, אמרו לו שיש בין שבעה לעשרה טנקים ישראליים שמסתתרים באיזור החיץ החקלאי. האיזור המערבי של התעלה, בניגוד לסיני, הוא לא איזור מדברי. הוא איזור חקלאי עם פרדסים ושדות. קל מאד להסתתר שם. הם חשבו שצה"ל מנהל איזו פשיטה משוריינת, אבל לא צליחה. מתי הבינו שיש צליחה? יום למחרת, כשגולדה מאיר הודיעה מעל בימת הכנסת שבשעה זו פועלים כוחות ישראלים בצידה המערבי של התעלה. הנאום הזה של גולדה בא כמעט באותו הזמן שבו מתנהל בקהיר מסע ניצחון של סאדאת, כל פעמוני הכנסיות מצלצלים… הם לא קולטים שבזמן שהם חוגגים צה"ל עושה בהם שמות. "

העובדה שאף אחד בקהיר לא הבין, בשלב הזה, שמדובר במבצע צליחה בהיקף מלא ולא באיזו פשיטה משוריינת קטנה, היא זו שאיפשרה לתמסחים להמשיך ולהעביר את כוחות השריון והצנחנים פחות או יותר ללא הפרעה.

התמסחים הצילו את היום – אבל זה עדיין לא היה מספיק. בפיקוד הצבא חששו שבכל רגע המצרים עלולים לגלות מה קורה מתחת לאף שלהם, יתחילו להפגיז את אזור מצמד וישלחו כוחות גדולים לכבוש מחדש את ראש הגשר בצד המערבי. במצב כזה, כמה עשרות הטנקים של חטיבה 421 לא יספיקו, והכוח בגדה המערבית יימצא בסכנת השמדה מוחשית. התמסחים אמנם עשו עבודה טובה, אבל הם לא היו תחליף לגשר צליחה "אמיתי", כזה שיכול להעביר עליו עשרות ומאות טנקים בשעה במקום טנק אחד או לכל היותר זוג הטנקים שהעבירו התמסחים. כל עוד אין ברשות צה"ל גשר צליחה והכל תלוי בתמסחים הפגיעים כל כך – הכל היה תלוי על בלימה. זו הסיבה שבאותו הערב החליט המטה הכללי לעצור את העברת הטנקים לגדה המערבית של התעלה, עד שייפרש גשר צליחה של ממש: אם אי אפשר להעביר כוחות משוריינים בכמות שתטה את הכף לטובת צה"ל, אין טעם לסכן עוד חיילים ועוד כלים יקרי ערך.

במילים אחרות, הסיפור לא נגמר. כדי שמבצע הצליחה יגשים את ייעודו, גשר הגלילים ודוברות היוניפלוט יהיו חייבים להגיע אל שפת התעלה – ויהיה המחיר אשר יהיה. בפרק הבא, חלקו השלישי והאחרון של סדרת הפרקים המיוחדת הזו, נלווה את שלושת הימים הקריטיים ביותר של מבצע אבירי לב. נשמע על המאמצים ההירואיים שעשו אנשי ההנדסה הקרבית כדי להביא את גשרי הצליחה אל קו המים, לעיתים תוך עמידה בפני דילמות מוסריות קשות מנשוא.

"[יעקב ירושלמי] החבר'ה שם צעקו לנו רוצחים, הם יותר התכוונו לג'קי אני חושב, לא אליי, אבל הם לא הבינו איך דוחפים שיירת פצועים מהדרך בשביל להעביר גושי מתכת כאלה מכוערים וגדולים."

נשמע על הניסיונות המצרים הנואשים לסקל את הצליחה הצה"לית,

"[יעקב] אני חובב צלילה אז נכנסתי איתם, הסתכלתי גם שהחיבור בסדר, זה פחד מוות להיכנס למים כי אם משהו מתפוצץ במים, המים זה חומר לא דחיס והוא מעביר את גל הפיצוץ הרבה יותר מאשר באוויר."

ועל חצר מוצב מצמד, אזור ההתארגנות לצליחה, שהייתה יעד להתקפות המצריות הקשות ביותר, וזכתה לכינוי 'חצר המוות'.

"[יעקב] המטחים של קטיושות… היינו שומעים את השריקות נשכבים באו במטחים של 16 16. זה היה פשוט לאזור מאוד מצומצם והגלגלים התחילו להתפוצץ."

כל זאת ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה.

https://www.ranlevi.com/2019/10/07/ep287_glilim_p1/
https://www.ranlevi.com/2019/10/15/ep288_glilim_p2/

Wednesday, October 16, 2019

Египет купил загоризонтную РЛС "Резонанс-НЭ" российского производства

Египет приобрел российскую загоризонтную радиолокационную станцию (РЛС) "Резонанс-НЭ", способную обнаруживать малозаметные крылатые ракеты и гиперзвуковые аппараты..."Египетская РЛС типа "Резонанс-НЭ" развернута в районе между городами Рас-Гариб и Заафрана на востоке страны близ Красного моря", - отмечается в сообщении.

...Стационарная РЛС "Резонанс-НЭ" работает в метровом диапазоне и оснащена фазированной антенной решеткой. Она способна засечь на дальности до 1100 км современные и перспективные воздушные цели, в том числе выполненные по технологии "стелс".

В российской армии РЛС "Резонанс-Н" поступили на вооружение радиотехнических войск Западного военного округа и Северного флота.

Ниже есть продолжение.

...1 октября военно-дипломатический источник сообщил ТАСС, что Россия начнет поставки нескольким странам Ближнего Востока новейших загоризонтных РЛС "Резонанс-НЭ". Источник не уточнил, о каких странах идет речь, отметив лишь, что "это дружественные России государства"...

Российские СМИ пишут о том, что поставленная Каиру РЛС "Резонанс-НЭ" "покрывает" не только территорию Египта, но и территорию Израиля.
http://txt.newsru.co.il/mideast/16oct2019/rez_eg_104.html
https://tass.ru/mezhdunarodnaya-panorama/7003639

Арктическая конфликтная система в новой холодной войне

Сокращено.

...Что...можно сказать об Арктике? На самом деле, Китай уже довольно долгое время пытается сделать Север земного шара новым направлением своей геоэкономической экспансии. Символической точкой отсчёта этого процесса следует считать 2007 год, когда Китай начал принимать участие в заседаниях Арктического совета. К моменту получения Китаем статуса наблюдателя в этом совете – то есть к 2013 году – Пекин уже начал развивать свою активность в Арктике.

Ниже есть продолжение.

В 2004 году была создана первая китайская арктическая станция на реке Жёлтой. В 2012 году подписано соглашение о кооперации в Арктике Китая с Исландской республикой, и в рамках этого соглашения год спустя в северной Исландии открылась созданная Китаем полярная станция, а в октябре 2018 года здесь с помощью Пекина приступила к работе станция по наблюдению над северным сиянием. С 2012 года расходы Китая на исследовательские программы и программы развития в регионе выросли на 70,9%. Китай стал активно участвовать в целой серии глобальных инициатив в Арктике, включая исследование миграции арктических птиц в целях сохранения ареалов их зимования.

Наконец, особую обеспокоенность США и всего северо-атлантического блока вызвало неуклонно растущее присутствие Китая в Гренландии. В настоящий момент Гренландия имеет с Китаем около шести совместных проектов – в частности, здесь созданы китайскими компаниями шахты по извлечению редкоземельных металлов. Частная китайская фирма General Nice приобрела на западе острова территорию для создания шахты по добыче железной руды. Наконец, большие инвестиции были вложены в строительство новых посадочных полос в трёх аэропортах Гренландии. В общем, сотрудничество с Пекином крайне выгодно острову, который в настоящее время пытается проводить независимую экономическую политику без постоянной оглядки на свою датскую метрополию. Однако по вопросам безопасности Дания имеет право налагать вето на решения правительства в Нууке (столица Гренландии). Поэтому столь тесное и взаимовыгодное сотрудничество крупнейшего полярного острова с китайскими фирмами натолкнулось на жёсткое сопротивление Копенгагена и стоящего за ним Вашингтона. Той самой фирме General Nice, которая осуществляет добычу железной руды в Гренландии, было отказано в приобретении территории бывшей американской базы на острове на основании тесных связей этой компании с китайским коммунистическим режимом.

И всё же нельзя сказать, что геополитика в этом холодном противостоянии полностью одолевает экономику. Только что в западной прессе появились материалы о том, какую роль играет знаменитая китайская компания Хуавей в прокладке новых высокоскоростных оптоволоконных сетей на севере Канады. Её активность охватывает семьдесят населённых пунктов и примерно двести тысяч человек в самых отдалённых уголках Канады. И это несмотря на жёсткое противодействие США и на арест сотрудницы компании в Канаде.

И всё же у Арктической конфликтной системы (так сказать, у Арктического фронта новой холодной войны) есть своя определённая специфика, выделяющая это направление из других. В этой системе Россия и Китай уже не являются стопроцентными союзниками, так же как Россия и Канада, как мы уже писали ранее, не являются однозначными противниками. У России и Канады здесь возникает общее поле для взаимопонимания: обе страны защищают своё суверенное право контролировать проход судов в своих территориальных водах. Это право – именно в рамках Арктической системы – оспаривает Китай, и с ним вынужденно соглашаются США, которым, на самом деле, не так просто определиться со своей позицией. Канадские эксперты (в частности, Робер Юбер, профессор университета Калгари) уже обращают внимание политических деятелей Америки на то, что слишком жёсткое отвержение её властями суверенных канадских прав над Северо-Западным проходом играет на руку Китаю – основному геополитическому конкуренту Америки. Если бы Америка согласилась с канадскими аргументами, то в этом случае ей пришлось бы с бóльшим пониманием отнестись и к аналогичным претензиям России на контроль над Северным морским путём.

Иными словами, особость конфликтной системы Арктики заключается в том, что здесь Россия вынужденным образом противопоставлена Китаю. Россия – наиболее привилегированная, обладающая самыми лучшими позициями в Арктической системе сила. А Китай здесь – революционный претендент, требующий изменения правил игры и готовый (потенциально) объединить силы других претендентов на вхождение в систему против пятёрки арктических монополистов: США, Канады, Норвегии, России и Дании. Вот уже Исландия, входящая в Арктический совет в качестве постоянного члена, но всё-таки не имеющая арктического шельфа страна, готова с бóльшим пониманием отнестись к претензиям Китая, тем более что формально они совпадают с американскими. Но с другой стороны, не вызывает большого сомнения, что, напротив, в американской политической элите рано или поздно появятся фигуры, которые, апеллируя к логике Арктической конфликтной системы, будут призывать власти своей страны снять претензии к Канаде и России именно для того, чтобы сдержать китайский прессинг на эту систему в целом.

В общем, геополитический анализ Арктической конфликтной системы имеет свой очень определённый практический смысл. Только отнестись к нему следует сугубо инструментально, сознавая, что эта система – не единственная в сегодняшнем мире, помимо неё существуют и другие, в которых Москва и Пекин сегодня держатся вместе против общего конкурента. Да и в самой этой системе у нас много общих интересов...

...Если говорить языком политической науки, здесь наблюдается явный «разрыв» между «региональной подсистемой» Северных полярных территорий и другими «региональными подсистемами», образующими в совокупности мировую политическую систему...«Разрыв» «региональной подсистемы» может быть обозначен не только особым конфликтным потенциалом, но и, скажем, особой формой сотрудничества между участниками системы, какой-то спецификой их взаимодействия...

Очевидно, что указание на этот особый характер политического взаимодействия в Арктике представляет собой то, что можно было бы назвать «европейским» подходом к развитию Арктики. И этот «европейский» подход, конечно, шире самой Европы, поскольку его разделяют многие учёные из разных стран мира. Основной принцип этого подхода – ставка не на конкуренцию держав, не на соперничество интересов, а на наднациональное сотрудничество всех заинтересованных в развитии региона организаций, озабоченных теми или иными его проблемами...

Но, конечно, основной импульс по интернационализации проблем Арктики исходит именно от структур Европейского Cоюза – организации, на протяжении последнего десятилетия безуспешно пытающейся добиться статуса наблюдателя в Арктическом совете.

В октябре 2019 года арктические амбиции Европейского Cоюза были актуализированы важным событием. В городе Умео на севере Швеции 3-4 октября прошёл специальный Арктический форум Европейского Cоюза, организованный Европейской комиссией, Европейской службой внешнего действия и шведским правительством. В форуме приняло участие около пятисот человек, его почтили своим присутствием министры иностранных дел таких стран, как Италия, Индия, Финляндия, Латвия, Норвегия, Мальта, а также два еврокомиссара. Одно из заседаний форума посетила принцесса Виктория. На панели форума 3 октября совместно выступили покидающая свой пост глава внешнеполитического ведомства Европейского союза Федерика Могерини и, наоборот, только что заступившая на свой пост министр иностранных дел Швеции Анн Линде и еврокомиссар Кармену Велла. По итогам заседания, они опубликовали совместную декларацию. Помимо общих заявлений с призывом к совместным действиям по обеспечению климатического равновесия в регионе и предотвращению гибельных последствий глобального потепления, в этом документе содержался призыв добиться ограничения глобального потепления до 1,5 градуса наряду с обещанием от имени Европейского Cоюза полностью отказаться от потребления углеводородов в промышленности к 2050 году.

Россию на Европейский Арктический форум не пригласили. Однако на площадке форума состоялась не связанное с ним непосредственно совещание министров иностранных дел стран региона Баренцева моря. И на это мероприятие было отправлено приглашение министру иностранных дел России Сергею Лаврову, но вместо него в форуме принял участие его заместитель Александр Грушко. Безусловно, Россия, равно как и Канада, настороженно относятся к полярной экспансии Европейского Cоюза, атакующего Арктическую систему совсем с другой стороны, чем Китай. Другой не только в пространственном, но и идеологическом отношении.

Европейский Союз явно нацелен на то, чтобы проблемы Арктики решались как бы помимо отдельных государств, то есть некими интернациональными форумами, представляющими не страны, но сообщества. В первую очередь сообщества учёных, но также женщин, представителей коренных народов, оленеводов, полярных фермеров и пр. Задача ЕС состоит в том, чтобы ввести в действие максимальное число такого рода инициатив, способных привлечь к себе представителей аналогичных содружеств из других арктически ориентированных стран.

Арктический совет в этом смысле для Европы не слишком удобная организация. Европейский Союз представлен в этом совете тремя странами. Одна из них – Дания – входит в так называемый формат A5, то есть наряду с Россией, США, Канадой и Норвегией она имеет свой приарктический шельф. Проблема в том, что этим выходом в Арктическое море, или, как мы говорим, Северный Ледовитый океан, Дания обязана находящейся под её суверенитетом автономной Гренландии, а вот Гренландия территорией Европейского Союза не считается. Однако постоянными членами Арктического совета являются также страны, имеющие в своем составе территории выше 60 градусов северной широты, то есть расположенные за Полярным кругом. А это также Швеция, Финляндия и Исландия, которые вместе с вышеназванной пятеркой составляют формат A8.

Исландия с Норвегией в ЕС не входят, Дания действует относительно автономно от его структур, а вот Швеция с Финляндией работают по «Северному измерению» (так называется программа арктической политики ЕС) скоординированно с Европейской комиссией, фактически реализуя её программу. Но ЕС пытается войти в Арктический совет как отдельное целое. С 2008 года Брюссель отчаянно пытается закрепиться в Арктическом совете, добиваясь получения статуса члена-наблюдателя, который с 2013 года имеют Китай, Индия и другие страны. Однако заявка ЕС жёстко отвергается именно Канадой в силу введённого Евросоюзом эмбарго на продажу тюленьего меха. Россия и в этом отношении Канаду поддерживает.

Европа пытается идти обходным путём, посредством целого ряда инициатив – в первую очередь, по борьбе с последствиями глобального потепления, поддержания народов Севера, рынков сельскохозяйственной продукции, малых и средних предприятий в Арктической зоне. Подобных инициатив около ста, перечислить их все было бы сложно, тем более что о каждой из них написано довольно много.

Во всяком случае ясно одно: тот режим международного сотрудничества, который предлагает Европейский Союз и выражением которого явился прошедший Арктический форум в Швеции, остро конкурентен той философии, которая заложена в основание Арктического совета и главными сторонниками которой могут считаться Россия, Канада и, в известной степени, Норвегия. Но в то же время этот подход отличается и от китайского – особой фиксацией на экологическом, природозащитном и в целом гуманитарном аспектах развития региона. В этом смысле весьма любопытно, какую позицию в овой системой в целом – или же она сохранит свою уникальность и самодостаточность, вопреки вызовам с востока и запада. И, соответственно, продолжат ли США подрывать Арктическую систему, как это начал делать госсекретарь Майк Помпео на форуме в Рованиеми, или же согласятся с её особой логикой, опасаясь слишком сильно подыгрывать либо Китаю, либо Европейскому Союзу.

https://aurora.network/forum/topic/72713-arkticheskaja-konfliktnaja-sistema-v-novoy-kholodnoy-voyne
http://aurora.network/forum/topic/72712-evropeyskiy-sojuz-rasshirjaet-svoe-prisutstvie-v-arktike