Thursday, August 24, 2017

עושים היסטוריה 33 - חלוקת היממה לעשרים וארבע שעות, את השעה לשישים דקות (Hebrew, 2008)

Форматирование моё.

מדוע חילקו את היממה לעשרים וארבע שעות, ואת השעה לשישים דקות ואת הדקה לשישים שניות? האם מקור השם 'שנייה' (Second) בא מהחלוקה השניה של השעה?

אנחנו כל כך רגילים לחלוקה של הזמן לחודשים, ימים, שעות, דקות ושניות- חלוקה שאנחנו גדלים לתוכה ולומדים אותה ממש מינקות- שהיא נראית טבעית וברורה מאליה. אבל כשבוחנים את חלוקת הזמן המקובלת שלנו, מגלים שהיא משונה מאוד. את השנה אנחנו מחלקים לשניים עשר חודשים, אבל את השעה לשישים דקות. שיטת הספירה הרגילה שלנו, השיטה שבה אנחנו סופרים תפוחים או כסף, היא בכלל עשרונית. מדוע קיימת העירבוביה הזו?

הבלאגן הזה מעיד על ההתפתחות ההדרגתית של שיטות חלוקת הזמן מאז שחר ימי ההיסטוריה. השיטה שאנו משתמשים בה היום היא תוצאה של תיקונים, שדרוגים ותוספות של כל אותן השיטות הקודמות שאבותינו עשו בהן שימוש עוד מימי המערות.


Ниже есть продолжение.

החלוקה לימים היא ברורה: השמש זורחת ושוקעת- יום אחד. שלוש מאות שישים וחמישה ימים חולפים בכל שנה- את זה קל לראות לפי המסלול שעושה השמש בשמיים: בכל שנה, המסלולים חוזרים על עצמם. הירח מקיף את כדור הארץ פעם בחודש, שניים עשר פעמים בשנה- גם זו חלוקה ברורה.

האומנם? אבותינו הקדמונים הסתבכו כהוגן בגלל החלוקה ה"פשוטה" הזו. מסתבר ששנה היא לא בדיוק שלוש מאות שישים וחמישה ימים, אלא שלוש מאות שישים וחמישה ורבע ימים [בקירוב]. הירח, לצערנו, מקיף את כדור הארץ פעם אחת בכל עשרים ותשע וחצי יום, ולא בכל שלושים יום בדיוק. הסטיות הקטנות הללו אולי נראות לנו לא משמעותיות, אבל על פני השנים הן מצטברות ומצטברות- עד שפתאום אנחנו מגלים שהאביב כבר לא מגיע באפריל, אלא באוקטובר! מה ההבדל, אתם ודאי שואלים את עצמכם- שיגיע באוקטובר, למי אכפת? לי, באופן אישי, באמת לא משנה. אבל האיכרים הקדומים הרגישו צורך עז להקריב קורבנות לאלים בחגים מיוחדים- ואם האביב מתחיל לטייל לו באופן חופשי על כל לוח השנה, הם היו עלולים לפספס את התאריך הנכון ואז אפשר לשכוח ממים לשנה הקרובה.

יוליוס קיסר ניסה לפתור את הבעיה הזו בשנת 46 לפני הספירה. הוא הכריז שפעם בארבע שנים מוסיפים עוד יום לחודש פברואר- זו 'שנה מעוברת'- ובכך מתקנים את הסטייה הקטנה והאביב חוזר לאפריל. זה היה רעיון מוצלח מאוד, ויוליוס המרוצה צ'יפר את עצמו וקרא את חודש יולי על שמו.


אבל הבעיות לא נסתיימו כאן. מסתבר שאורך השנה הוא לא בדיוק שלוש מאות שישים וחמישה ימים ורבע, אלא קצת פחות מרבע. ודאי תאמרו- זו כבר התקטננות…לא בדיוק רבע, אז מה? ואכן, במשך אלף וחמש מאות שנים איש לא שם לב לסטייה הזעירה הזו. אבל הסטייה הלכה והצטברה באיטיות עד שאלף וחמש מאות שנים אחרי יוליוס, במאה ה-14, פתאום שמו לב ששוב פעם לוח השנה התחרפן לגמרי. הייתה סטייה של עשרה ימים בין לוח השנה לבין השמש, הירח והעונות. הבעיה היתה שעכשיו כבר לא היה קיסר רומאי רב עוצמה שהיה יכול להחליט איך יראה לוח השנה ומי שהעז להתנגד לו מצא את עצמו משוחח עם האריות בקולוסיאום. אירופה הייתה מחולקת למדינות ונסיכויות קטנות שכל אחת עשתה, בעיקרון, מה שהתחשק לה.

התחליף היחידי ליוליוס קיסר היה האפיפיור. הוא לא היה חזק כמוהו, אבל לפחות הייתה לו סמכות רוחנית על מיליוני מאמיניו ברחבי העולם. האפיפיור גרגורי השמיני החליט להקפיץ את לוח השנה עשרה ימים קדימה כדי לסגור את הפער מול המציאות. הוא גם הוסיף תיקונים קלים ללוח השנה של יוליוס, והפך אותו ללוח השנה הגרגוריאני.

המעבר הזה לא היה חלק ולא כולם קיבלו אותו. היו כאלה שהתנגדו לו משיקולים כלכליים: אם, למשל, שילמת עבור אספקת תפוחי אדמה לחודש שלם- לפתע נעלמו לך עשרה ימים! אחרים התנגדו משיקולים פוליטיים: הם חששו שגרגורי מנסה לצבור כוח פוליטי באמצעות 'השתלטות' קתולית על לוח השנה. לאורך מאות שנים היו עדיין מדינות שלא הסכימו לעבור ללוח השנה החדש, דבר שגרר בעיות חמורות במסחר ובבנקאות.

החלוקה של היממה לעשרים וארבע שעות היא עתיקה יותר, והיא מיוחסת למצרים הקדמונים. הם המציאו את שעוני השמש, וחילקו את היממה היום לשניים עשר חלקים (ואז, מטעמי סימטריה, חילקו את הלילה לאותו מספר שעות, למרות שלא הייתה דרך פרקטית למדוד את השעות בלילה). מכיוון שהשעות היו תלויות בתנועת השמש, הן לא היו קבועות באורכן: בקיץ היממה ארוכה יותר ולכן השעות ארוכות יותר. בחורף היום קצר וגם השעות. היוונים הקדמונים ניסו לתקן את הבעיה הזו אבל רק עם המצאת השעונים המכניים במאה השש-עשרה, השעה הפכה להיות מידת זמן קבועה באמת.



מדוע בחרו המצרים להשתמש בחלוקה לשתיים עשרה ולא לעשר, שהיא אולי חלוקה טבעית יותר? אנחנו יכולים רק לנחש. סיבה אפשרית אחת היא מכיוון שבאצבעות יש שניים עשר מפרקים- אם לא לוקחים בחשבון את האגודל- ואפשר לספור איתם. סיבה שניה, ולדעתי סבירה יותר, היא החלוקה לשברים. כשרוצים לחלק את הזמן לחלקים, למשל 'ניפגש מתחת לספינקס בעוד רבע יממה'- קשה לעבוד בשיטה העשרונית. אם היינו מחלקים את היממה לעשר שעות, רבע יממה היא שעתיים וחצי- ואף אחד לא יכול למדוד חצי שעה. לכן, מחלקים את היממה לשתיים עשרה, ואז רבע יממה הם שלוש שעות עגולות ונוחות.

גם החלוקה של השעה לשישים דקות, ושישים שניות לדקה אחת, מגיעה ככל הנראה מאותה הסיבה. הבבלים השתמשו בשיטת החלוקה לשישים מכיוון שהמספר שישים מתחלק באופן מושלם להמון מספרים: 2, 3,4,5,6,10,12,15 ו- 30. המספר עשר, לעומת זאת, מתחלק רק ל-2 ו-5. החלוקה הזו נשתמרה גם אצל היוונים העתיקים, בעיקר בכל מה שנוגע לניווט ואסטרונומיה. לצורך ניווט באמצעות הכוכבים, חילקו את השמים לשלוש מאות ושישים מעלות. כל מעלה חולקה לשישים דקות. בלטינית, החלוקה הזו מכונה Prate minute prima- החלוקה הקטנה הראשונה. Minute פרושו קטן, ואנחנו עד היום אומרים על משהו שהוא קטן שהוא 'מיני'. החלוקה של הדקה לשישים שניות מכונה Prate minute seconda, דהיינו- החלוקה הקטנה השניה. כשהומצאו השעונים שיכלו למדוד זמן ברזולוציה של דקות ושניות, הושאלה החלוקה הזו גם לעולם השענות.

http://www.ranlevi.com/texts/ep33_q_and_a_special_text/

המעשה המופלא בקבוע המסתורי 0x5f3759df (Hebrew)

http://www.gadial.net/2017/08/22/0x5f3759df_part_1/
http://www.gadial.net/2017/08/24/0x5f3759df_part_2/


See also:
http://h14s.p5r.org/2012/09/0x5f3759df.html
https://en.wikipedia.org/wiki/Fast_inverse_square_root

אני רוצה לספר על תעלומה בת למעלה מעשור, שגם היא כנראה שלא תיפתר לעולם אבל היא מעניינת מספיק גם ככה – תעלומת המספר 0x5f3759df וקטע הקוד שבו הוא מופיע. קטע הקוד הזה נמצא, מכל המקומות בעולם, בקוד של משחק היריות מגוף ראשון Quake 3. הוא נתגלה בשנת 2005, כשקוד המשחק שוחרר לציבור הרחב. אפשר למצוא אותו כאן, והוא נראה ככה:





Ниже есть продолжение.

לפני שנתחיל לצלול לקוד, בואו נבהיר מה הוא עושה: זו פונקציה שלוקחת מספר x ומחשבת את
$\frac{1}{\sqrt{x}}$

כלומר את ההופכי של השורש של x. זה הכל. למה זה חשוב לגרפיקה? אסביר זאת בהמשך, אבל בשורת מחץ אחת: כי ככה מנרמלים וקטורים. שאלה אחרת היא למה לעשות את זה ככה ולא לבנות כמו בני אדם שפויים פונקציה שלוקחת את x ומחשבת את
$\sqrt{x}$
אחר כך אפשר לעשות פעולת חילוק רגילה ולחשב את
$\frac{1}{\sqrt{x}}$
כמו בני תרבות. התשובה היא יעילות. יעילות היא מילת המפתח בכל מה שאנחנו עושים פה. פעולת חילוק היא בדרך כלל פעולה יקרה לביצוע יחסית; אם אפשר להימנע ממנה, למה לא.
...
קחו מבט נוסף על הקוד, עכשיו כשאתם יודעים מה הוא אמור לעשות. האם אתם מרגישים קצת מוזר? אני מרגיש מאוד מוזר. חישוב שורש… זה משהו שאמור להיות מסובך, לא? איך אפשר שקוד יבצע גם חישוב שורש וגם הופכי שלו ביחד בכל כך מעט שורות קוד, ויעשה את זה מהיר ומדויק? משהו פה מרגיש כאילו הוא לא מסתדר. אבל הכל מסתדר – זה עובד, וזה עובד מאוד יפה.

בואו נסביר את הקוד שורה שורה, עבור מי שלא מכיר שפות תכנות. אין כאן שום דבר שמעבר ליכולת ההבנה שלכם – זה קוד מאוד פשוט. רק טיפה טרמינולוגיה קודם: כשאני מדבר על "מספר ממשי" אני מתכוון לכל מספר שאנחנו יודעים לכתוב עם ייצוג עשרוני, למשל 3 או 3.141 או 0.333 וכדומה. ליתר דיוק, אני מתכוון רק לאלו מתוכם שאנחנו יודעים לייצג במחשב, אבל מי אלו בדיוק נראה רק בהמשך. באופן דומה, "מספר שלם" הוא מספר שאין לו כלום אחרי הנקודה העשרונית. 3 הוא שלם ו-3.1 או 0.3 הם לא שלמים. גם על השלמים יש הגבלה, שלא אתאר כרגע, לגבי מי מהם יכול להיות מיוצג במחשב.

float Q_rsqrt( float number )

השורה הראשונה הזו אומרת "שלום בוקר טוב אני פונקציה ושמי הוא Q_rsqrt (אני מנחש ש-rsqrt זה קיצור של reciprocal square root – ההופכי של שורש ריבועי), אני מקבלת קלט בשם number שהוא מספר ממשי ומחזירה פלט שגם הוא מספר ממשי". מה שאולי לא ברור לכם הוא למה משתמשים במילה float כדי לתאר מספר ממשי; הסיבה לכך היא שבשפת C, מספרים ממשיים מיוצגים על ידי שיטת ייצוג שנקראת נקודה צפה ואתאר בהמשך הפוסט. אתם לא באמת צריכים להבין אותה בשלב הזה.

שלוש השורות הבאות מגדירות משתנים וקבועים שבהם ישתמשו בהמשך הפונקציה


long i;
float x2, y;
const float threehalfs = 1.5F;



המשתנים x2,y שניהם מספרים ממשיים. לעומת זאת i הוא מספר שלם. זה חשוב כי מספרים שלמים מיוצגים בצורה שונה מאשר מספרים ממשיים כלליים. המילה long נובעת מכך שיש שיטות שונות לייצג מספרים שלמים ב-C שנבדלות בגודל המקסימלי של המספרים שאפשר לייצג. שם מקובל למספר שלם הוא int, קיצור של integer; השם long בא לומר שהמספר השלם הולך להיות גדול יחסית – לכל הפחות בתחום מספרים סביב 0 שגודלו
$2^{32}$
ואולי גם יותר (לא ניכנס פה לדקויות של הגדרות טיפוסים ב-C, זו זוועה שאין כמוה).

השורה האחרונה מגדירה קבוע: משתנה שערכו נקבע מראש ולא ישתנה אחר כך. במקרה הנוכחי, threehalfs מוגדר להיות בדיוק מה ששמו מרמז: המספר 1.5 כאשר הייצוג שלו הוא על ידי float (זה ה-F שבסוף). למה צריך את הקבוע הזה? בהמשך, כשנראה את החישובים שעומדים מאחורי הפונקציה הזו, נראה שהוא אכן צץ מעצמו.

שתי השורות הבאות מאתחלות את המשתנים שהוגדרו קודם:



x2 = number * 0.5F;
y = number;


כלומר, y הוא כרגע בדיוק המספר שקיבלנו בתור קלט, ו-x2

הוא חצי ממנו. למה צריך את זה, נראה אחר כך.

שלוש השורות הבאות הן ללא ספק החלק הכי לא ברור בכל הקוד:


i = * ( long * ) &y; // evil floating point bit level hacking
i = 0x5f3759df - ( i >> 1 ); // what the fuck?
y = * ( float * ) &i;


אשית, הטקסט האנגלי שמופיע אחרי זוג הלוכסנים בסוף שתי השורות הראשונות הוא הערה, כלומר משהו שלא רץ בפועל אלא קיים שם למען הדורות הבאים שיקראו את הקוד. אני מנחש שמי שהוסיף את ההערות הללו לא היה המתכנת המקורי אלא מישהו שניסה להבין מה בעצם הוא עשה שם, וכפי שניתן לראות, השורה האמצעית די בלבלה אותו… כל שלוש השורות הללו הן לחלוטין בלתי קריאות למי שלא מכיר C, אבל קל להסביר את ה"בערך" של מה שהן עושות: השורה הראשונה אומרת "קח את המספר הממשי y ותתייחס אליו לרגע בתור מספר שלם, ואת זה תציב ב-i". השורה האחרונה אומרת "קח את המספר השלם i ותתייחס אליו לרגע בתור מספר ממשי ואת זה תציב ב-y". מפתה לומר שמתבצעת פה המרה ממספר ממשי למספר שלם, וההפך. אבל זה ממש לא מה שקורה פה. המרה היא תהליך מתוחכם שבו מתבצעת מניפולציה על המספר, למשל 3.7 יומר ל-3

כאשר מבצעים המרה. לא. מה שקורה פה הוא יותר מוזר: אנחנו לוקחים את האופן שבו המספר הממשי מיוצג במחשב ומתייחסים לדבר הזה בתור ייצוג במחשב של מספר שלם. זה תעלול מוזר מאוד כי שיטות הייצוג של שני סוגי המספרים הללו הן שונות בתכלית. אפרט על זה בהמשך.

ואז מגיעה השורה האמצעית. דווקא אותה די קל להבין, אבל צריך להכיר את הסימונים. ראשית, הקבוע המסתורי 0x5f3759df. הקבוע הזה הוא בסך הכל דרך ייצוג מקובלת למספר השלם 1597463007, כאשר כותבים אותו בבסיס הקסדצימלי, כלומר בסיס ספירה שבו יש לנו 16 ספרות. ה-0x בהתחלה הוא האופן הסטנדרטי שבו מודיעים לשפת C "הנה עכשיו אני מביא לך מספר בבסיס 16 ולא בבסיס 10 כמו בדרך כלל" וה-d,f הללו שנמצאים שם הם פשוט הספרות עבור 13 ו-15.

קצת יותר מסתורי ה-i >> 1 הזה. אני אסביר בהמשך למה בדיוק משתמשים בסימון הזה, אבל המשמעות שלו פשוטה – זו חלוקה ב-2. אם כן, כל מה שהשורה הקסומה הזו עושה הוא לקחת את הקבוע 0x5f3759df ולהפחית ממנו את "הקלט של הפונקציה שלנו כאשר הוא מתפרש איכשהו בתור מספר שלם ומחולק ב-2".

למה? למה עושים דבר מוזר כזה? בשביל מה?

התשובה היא שהשורות הללו נותנות לנו קירוב לערך של
$\frac{1}{\sqrt{x}}$.

קירוב הזה רחוק מלהיות מושלם, אבל הוא טוב בצורה מפתיעה. כדי לשפר את הקירוב הזה עוד יותר מגיעות השורות האחרונות בקוד:


y = y * ( threehalfs - ( x2 * y * y ) ); // 1st iteration
// y = y * ( threehalfs - ( x2 * y * y ) ); // 2nd iteration, this can be removed


השורות הללו מבצעות שתיהן בדיוק את אותו חישוב:

$y\leftarrow\frac{3}{2}-x_{2}y^{2}$.

חישוב הזה הוא מימוש למקרה הספציפי שלנו של שיטת קירוב שנקראת שיטת ניוטון-רפסון ואתאר בהמשך.


http://www.gadial.net/2017/08/22/0x5f3759df_part_1/
http://www.gadial.net/2017/08/24/0x5f3759df_part_2/

עושים היסטוריה 33 - ההכלאות בין בני אדם לבעלי חיים (Hebrew, 2008)

מה היה קורה אילו לא היו מפסיקים את ההכלאות בין בני אדם לבעלי חיים ומשמידים את התאים הנוצרים?


לפני שנשיב על השאלה 'מה יקרה אם לא נפסיק את הניסוי ונשמיד את התאים הנוצרים?', אולי כדאי לבדוק מדוע מפסיקים את הניסויים הללו בכלל. התשובה לשאלה זו טמונה במטרתם של הניסויים.


Ниже есть продолжение.

המדענים שמבצעים ניסויים גנטיים בהם מערבבים גנים אנושיים וגנים של בעלי חיים, לא עושים אותם רק כדי לראות מה ייצא. לניסויים האלה יש מטרה ברורה. קבוצת מדענים בריטיים, למשל, השתילה דנ"א אנושי (דנ"א הוא החומר הגנטי שלנו, שמעביר את התכונות שלנו מדור לדור) בתוך תאים של פרה- מתוך מטרה לבחון את התגובה של התאים המתקבלים לטיפולים מסוימיים במחלת אלצהיימר. לצורך הניסוי הפרטני הזה, אין צורך לגדל יצור מושלם ובוגר- מספיקים כמה עשרות תאים במבחנה. ברגע שמסתיים הניסוי, התאים עשו את שלהם והם מושמדים. בניסוי אחר, מחדירים דנ"א אנושי לתוך חיידקים כדי לגרום להם להפריש את ההורמון אינסולין. שוב, אין צורך בחיה בוגרת ומושלמת לצורך העניין.

בניסויים אחרים דווקא רצוי לגדל יצור בוגר. ישנם חוקרים ששינו את החומר הגנטי של עיזים כדי לגרום להן להפיק בחלב תרופות שטובות לבני אדם: מעין 'בית חרושת' ביולוגי. במקרה הזה, משנים אך ורק את הגנים הספציפיים שנדרשים כדי לייצר את התוסף בחלב. העז עדיין נראית כמו עז, מתנהגת כמו עז רגילה לחלוטין, ואוכלת את מה שעיזים אוכלות, שזה כמובן גבינת עיזים.

צריך להבדיל בין שני סוגים שונים של 'ערבוב גנטי'. הסוג הראשון מכונה 'כימרה' (Chimera), והוא מצב שבו באותו יצור ישנם שני סוגים של תאים בעלי חומר גנטי שונה לחלוטין. למשל, הלב עשוי מתאים שיש בהם חומר גנטי מסוג אחד, והכבד מחומר גנטי שונה לחלוטין. אם לתת דוגמא פשוטה, זה כמו מכונית שיש בה גיר הילוכים ארופאי ומושב נהג של מכונית יפנית (ירחם האל על מי שיש לו רכב כזה). במציאות, כימרות עשויות להיות שימושיות מאוד: למשל, חזיר שבו גדל כבד אנושי עם תאים אנושיים למהדרין, אותו ניתן להשתיל אחר כך בחולים ללא חשש מדחייה.

השם 'כימרה' מגיע אלינו מהמיתולוגיה היוונית, שם הכימרה הייתה מפלצת איומה שהייתה שילוב של כל מה שהפחיד את היוונים הקדומים: ראש של אריה, גוף של עז, זנב של נחש ועוד קומבינציות דומות. הכימרה חוסלה על ידי הגיבור בלרופון שהיה רכוב על הסוס המכונף פגסוס, אבל שמה נותר עימנו עד היום.

הסוג השני של תערובת גנטית הוא יצירה של דנ"א משולב- דהיינו, באותו התא ישנו חומר גנטי מהחיה המקורית, וגם דנ"א אנושי. במקרה כזה מקבלים יצור שיש לו תכונות שחלקן אנושיות וחלקן חייתיות, כמו למשל החיידקים שמפיקים אינסולין אותם הזכרתי בדוגמאות הקודמות. אם לוקחים את הרעיון צעד אחד קדימה, אל תחום המדע הבדיוני, אנחנו עשויים לקבל אדם משופר (ParaHuman), מעין סופרמן. למשל, אצן עם כוח מתפרץ כשל צ'יטה, או רקדנית עם גמישות חתולית. מצד שני, יכול להיות שנקבל משהו שיהיה קרוב יותר לצבי הנינג'ה- מי יודע. לסוג הזה של ניסויים קמה ההתנגדות הקשה מצידם של אנשים שטוענים שהשילובים האלה הם בלתי מוסריים, אבל זה דיון מסובך ומורכב שכדאי להשאיר אותו לפעם אחרת.

http://www.ranlevi.com/texts/ep33_q_and_a_special_text/

עושים היסטוריה 118 - ובינתיים, במוסקבה, הכלבים נוסעים במטרו- על חייה ומותה של הרכבת התחתית (Hebrew)

mp3

הרכבת התחתית, 'מטרו', היא סימן היכר מובהק של מטרופולין מערבי מודרני. מיליונים נוסעים מתחת לקרקע בכל יום…אך האם ייתכן כי עידן הרכבת התחתית קרב לקיצו?

03:10 על צ'ארלס פירסון, והקמתה של הרכבת התחתית הראשונה בעולם בלונדון
09:30 על פיתוח טכנולוגיית חפירת המנהרות המהפכנית 'חפירת מגן' (Shield Tunneling), והמנהרות הראשונות מתחת לתמזה
15:00 על רכבות תחתית מונעות קיטור, והמעבר להנעה חשמלית
18:15 מדוע תחנות רכבת תחתית, כמו המטרו של מוסקבה, מקושטות כמעט תמיד באמנות מרהיבה?
22:15 הארי בק (Beck) וסיפורה של המפה המפורסמת ביותר בעולם- מפת הטיוב של לונדון
28:30 כיצד מנווטים כלבי הרחוב של מוסקבה ברכבת התחתית, ומדוע ניהלו ניו-יורק וקונטיקט את 'מלחמת האסימונים הגדולה'?
34:10 על האתגרים הכלכליים המשמעותיים שניצבים בפני הרכבת התחתית, והאם תצליח להתמודד מול צורות אחרות של תחבורה ציבורית גם במאה ה-21?…

http://www.ranlevi.com/2012/10/19/ep118_subways/

Ниже есть продолжение.

כפי שחלק מהמאזינים ודאי יודעים, אני חיפאי – ואפילו חיפאי גאה. חיפה היא עיר יפיפיה, ואין מתחרים לאוויר הצלול של הכרמל.

ועדיין, יש רגעים שבהם אני שואל את עצמי אם לא כדאי בכל זאת לעבור למרכז. ביום כיפור האחרון, למשל, לקחתי את הילדים לרכוב על אופניים בכבישים הריקים. אני זוכר רגע מסוים אחד כאשר רדפתי אחרי בני בן ה-4 שדהר בעודו יושב על תלת ההאופן שלו במורד אחד המדרונות התלולים של הכרמל: הילד בדיוק שבר את מחסום הקול, והדופק שלי חצה את קו מאתיים הפעימות לדקה. באותו הרגע, מבעד לערפילי התשישות, שאלתי את עצמי: למה לא תל-אביב, בעצם? מה רע שם, בעיר השטוחה הזו ?

אבל כשהתעוררתי, והחובשים של מד"א הוציאו את האינפוזיה, נזכרתי שיש דבר אחד שיש לנו, החיפאים, ושלתל-אביבים כנראה לעולם לא יהיה: רכבת תחתית. כן, החיים בפריפריה אינם קלים לפעמים, אבל לפחות יש לנו "מטרו" אמיתי, כמו בלונדון, בפריס ובניו-יורק.

הרכבת התחתית היא אחד המאפיינים הבולטים של מטרופולין מודרני מערבי. הבריטים גאים מאוד ב'טיוב' שלהם, והצרפתים מקשטים את ה'מטרו' של פריס ביצירות אמנות שלא היו מביישות את הלובר. מה כל כך מיוחד ברכבת התחתית, שהופך אותה למקור גאווה עירוני ולאומי? מדוע קשה כל כך להקים רכבת תחתית בתל-אביב? כדי לענות על השאלות האלו, הבה נחזור כמעט מאתיים שנים אחורנית, אל לונדון הויקטוריאנית ואל הרכבת התחתית הראשונה בהיסטוריה.

רכבת מתחת ללונדון

בתחילת המאה ה-19 הייתה לונדון בתנופת צמיחה אדירה. בירתה של בריטניה ביססה את מעמדה בתור הלב הכלכלי והמוניציפלי של המדינה, ועשרות אלפי מהגרים ומחפשי עבודה נהרו אליה בכל שנה. האוכלוסייה צמחה בקצב מסחרר.

המהגרים החדשים חיפשו מקומות עבודה וגם, כמובן, מקום לגור בו. מרבית המפעלים ובתי-העסק נמצאו במרכז העיר, אבל הדירות במרכז לונדון היו קטנות, צפופות ויקרות. הדירות בפרברי העיר היו זולות ומרווחות יותר, אבל הפרברים שכנו במרחק של עשרה קילומטרים ויותר מהמרכז. התחבורה הציבורית היחידה הייתה כרכרות שנמשכו על ידי סוסים – אבל הנסיעה בהן הייתה יקרה מאוד, ורק בני המעמד הגבוה היו יכולים להרשות לעצמם לנסוע בהן. הפועלים הפשוטים ניצבו בפני ברירה אכזרית: להצטופף עם כל משפחתם בדירות זעירות במרכז העיר, או ללכת ברגל כל יום עשרות קילומטרים אל מקום העבודה וחזרה.

צ'רלס פירסון (Pearson) היה עורך דין וחבר מועצת העיר של לונדון. פירסון היה בן למשפחה מכובדת ועשירה, אבל למרות הייחוס המעמדי הגבוה, הוא היה מה שאנחנו היינו מכנים היום 'ליברל רדיקלי': הוא ביקש לצמצם את הפרשי המעמדות בבריטניה ולאפשר לפשוטי העם אכות חיים טובה יותר.

ב-1845 פירסם פירסון עלון ובו הציע להקים בלונדון מערך תחבורה תת-קרקעי שיחבר את פרברי לונדון עם מרכזה העסקי. רכבת תחתית שכזו, טען פירסון, תאפשר לפועלים קשי היום לחיות בפרברים המרווחים ולעבוד במרכז העסקי השוקק, ותשפר את איכות חייהם במידה ניכרת.

עמיתיו של פירסון כבר היו מורגלים ביזמות הכלכליות והחברתיות הרבות שקידם עורך הדין הנמרץ לאורך השנים – אבל זו הייתה הצעה מרחיקת לכת ויומרנית מאוד. הרכבת ה'רגילה', זו שנוסעת על פסים מעל האדמה, הייתה המצאה חדשה מאוד באותם הימים – והאתגר הטכנולוגי של רכבת תת-קרקעית נדמה ככמעט בלתי אפשרי.

פירסון דחף את רעיונו וקידם אותו ללא לאות, אך נתקל בהתנגדות רבה מכל הכיוונים. רעיון הנסיעה מתחת לאדמה נראה לרבים מגוחך ומטורף. הנה, לדוגמה, פרשנות שהופיעה בעיתון ה'טיימס' באותה התקופה:

"רכבת מתחת ללונדון מזכירה לרבים מנהרות חשוכות וצפופות, קבורות עמוק באדמה הרחק מהאור ומהחיים. במעברים שחיים בהם רק עכברושים, ספוגים בטפטופי ביוב ומורעלים בגזים שנפלטים מצינורות תשתית הגז. זה עלבון לשכל הישר להניח שאנשים שיכולים לנסוע בכרכרות מעל פני השטח יעדיפו לנסוע בחשכה האיומה של הרכבת התחתית, רק בגלל שהנסיעה שם מהירה יותר."

מטיף נוצרי בשם הד"ר קאמינג תקף את פירסון בחריפות על כך שהוא "מביא את קץ העולם": החפירה בקרקע, טען הכומר, עשויה להפריע את מנוחתו של השטן בגיהנום, ומי יודע מה יקרה אז…אך צ'רלס פירסון היה פוליטיקאי מוכשר. הוא גבר על כל ההתנגדויות, והצליח לשכנע את רשויות העיר לממן הקמת רכבת תחתית ניסיונית שכזו.

הבנייה החלה בשנת 1858, והמנהרה נחפרה בשיטה המכונה 'חפור וכסה' (Cut and Cover). בשיטה זו חופרים שוחה עמוקה בקרקע, מדפנים אותה בלבנים, מניחים בתוכה את פסי הרכבת ואז סוגרים אותה בגג לבנים או בעץ. את הגג מכסים שוב בקרקע, ומעליו סוללים כביש או מדרכה.

לשיטת 'חפור וכסה' חסרונות חמורים מאוד, במיוחד בעיר צפופה כמו לונדון. כיון שאי אפשר לחפור שוחות מתחת לבתים, נאלצו השלטונות לפנות אלפי תושבים מבתיהם ולפצות אותם על הנזק שנגרם להם. החפירות גרמו לחסימת דרכים ומדרכות במשך שנים, והפריעו לחיי היומיום ולעסקים בשכונות שלמות. המנהרות שנחפרו היו רדודות מאוד – בעומק של חמישה מטרים, בדרך כלל – ולא ניתן היה לבנות מעליהן בניינים גדולים שדרשו יסודות עמוקים. חסרונות אלה הביאו לכך שעלות הקמת קו רכבת תחתית באורך של קילומטר אחד בלבד הייתה למעלה ממיליון פאונד, סכום אדיר במונחים של אותם הימים.

נדרשו חמש שנים ארוכות לחפור את המנהרה כולה, אך ב-1863 הושלם הפרויקט והרכבת התחתית הראשונה בעולם הייתה מוכנה לצאת מהתחנה. הבריטים היו גאים מאוד, וחגגו את סיום הבנייה במשתה מפואר ורב משתתפים. ראש הממשלה הבריטי, לורד פלמרסול, הוזמן לאירוע אבל סירב להגיע: הוא היה בן שמונים והעדיף, כדבריו, "לבלות כמה זמן שרק אפשר מעל האדמה."

רכבת המטרופוליטן, או 'מט' בקיצור, כפי שנקראה הרכבת התחתית, הייתה הצלחה אדירה. שלושים אלף איש נסעו בה ביום הראשון להפעלתה, ולמעלה מעשרה מיליון בעשרת השבועות הראשונים בלבד. צ'רלס פירסון הלך לעולמו שנה קודם לכן ולא זכה לחזות בהתגשמות חלומו, אבל הרכבת התחתית שהגה אכן שיפרה את מצב פועליה קשי היום של לונדון ללא הכר: רבים מהם עברו להתגורר בפרברים המרוחקים, בדירות גדולות ומרווחות ובאכות חיים גבוהה. התחבורה הציבורית החדשה גם תרמה רבות לכלכלת לונדון, ומרכזי עסקים נוספים הוקמו מחוץ למרכז ההיסטורי והעתיק של הבירה.

לשיטת ה'חפור וכסה' שבה נחפרו קוויה הראשונים של רכבת המטרופוליטן היה חיסרון נוסף, והוא העובדה שלא ניתן היה להעביר כך מנהרות דרך נהר התמזה, הנהר הגדול שחוצה את לונדון במרכזה. כל עוד הרכבת התחתית הייתה מוגבלת לצד אחד בלבד של העיר, נגזר עליה להיות אמצעי תחבורה משני ומוגבל.

ניסיונות לחפור מנהרות מתחת לתמזה נעשו עוד בתחילת המאה ה-19, אבל כולם כשלו. האדמה הרכה ולחץ המים מלמעלה גרמו למנהרות להתמוטט כמעט מיד, וחפירת מנהרה כזו נראתה לרבים כמו משימת התאבדות.

מרק איסמברד ברונל (Brunel) היה מהנדס צרפתי שהיגר לאנגליה. ברונל שירת בתור קצין בצי הצרפתי, וכאיש ים הכיר היטב את אחד המזיקים הגדולים לספינות עץ באשר הן: תולעת קטנה בשם Shipworm. ה-Shipworm הייתה קודחת חורים זעירים בעץ הספינה, והורסת אותה מבפנים.

כששמע ברונל על הניסיונות לחפור תעלה מתחת לתמזה, נזכר בתולעת הקטנה. הוא ידע של-Shipworm יש שריון קשקשים קטן שמגן על ראשה בזמן שקדחה בעץ, ובו בזמן אפשר לה לסלק את הנסורת שנוצרת בזמן הקידוח אחורנית, כדי שלא תפריע. בהשראת ה-Shipworm פיתח ברונל שיטה חדשה לחפירת מנהרות, אותה כינה 'חפירה באמצעות מגן' (Shield Tunneling).

המגן שהמציא ברונל היה פיגום עשוי ברזל בן שלוש קומות. בחלקו הקדמי של הפיגום היו פתחים רחבים שאפשרו לפועלים לחפור בקרקע בנוחות יחסית, ובצדדיו היו לוחות מתכת גדולים שתמכו בקירות ומנעו מהם להתמוטט. בזמן שהפועלים על המגן חפרו קדימה, פועלים מאחוריהם דיפנו את הקירות בלבנים וחיזקו אותם – וברגע שהיה רווח מספיק לפני המגן, המתקן כולו נדחף כמה סנטימטרים קדימה.

ברונל החל לחפור את המנהרה שלו ב-1825 יחד עם בנו, איסמברד קינגדום ברונל. קינגדום הצעיר היה רק בן 18, אך מוכשר לא פחות מאביו ובשנים שלאחר מכן עשה לעצמו שם כאחד המהנדסים הגדולים בהיסטוריה: הוא תכנן גשרים, מסילות רכבת וספינות חדשניות ופורצות דרך. הקריירה המבטיחה הזו הייתה עלולה להגיע לקצה עוד לפני שהחלה, שכן למרות המצאת המגן – חפירת מנהרת התמזה הייתה עניין מסוכן מאוד. המנהרה קרסה פעמיים בשעת הבנייה: בפעם השנייה נהרגו שישה מהפועלים. קינגדום ניצל בעור שיניו, כשפועל שעמד בחוץ שמע אותו דופק על מכסה יציאת החירום שהיה נעול: הוא הצליח לפתוח את המכסה ברגע האחרון ממש, ומשה את קינגדום כשזה היה כבר חסר הכרה.

שנפתחה לבסוף מנהרה התמזה בשנת 1842 היא הפכה לגאוות תושבי לונדון. מיליון הולכי רגל חלפו דרכה בחודשים הראשונים לאחר שנחנכה, והבריטים ראו בה 'הפלא השמיני של העולם'. מאוחר יותר הוסבה המנהרה לתנועת רכבת התחתית, והיא חלק מהמערך תחבורתי זה גם בימינו.

אך למרות השגו המרשים של ברונל, מנהרת התמזה הוכיחה שטכנולוגית כריית המנהרות עדיין אינה בשלה דיה: נדרשו לברונל ובנו 20 שנה כדי לחפור אותה, והפרויקט חרג מאוד מהתקציב המתוכנן.

פריצת הדרך המשמעותית בתחום זה נרשמה לזכותו של מהנדס בריטי נוסף בשם ג'יימס הנרי גרייטהד (Greathead). גרייטהד ועמית נוסף, פטר ברלו (Barlow), שיכללו את המגן שהמציא ברונל: במקום פיגום בגובה שלוש קומות ובמשקל של 120 טון, הם פיתחו מגן בצורת צינור שקוטרו שני מטרים וחצי בלבד, ומשקלו כשתי טונות. המגן הקטן היה נוח בהרבה, וגרייטהד הצליח ב-1869 לכרות מנהרה חדשה מתחת לתמזה בשנה אחת בלבד ובתקציב נמוך באופן יחסי.

המנהרה החדשה, שכונתה Tower Subway, הייתה כישלון פיננסי. היא יועדה בתחילה לרכבת תחתית, אבל הוסבה בתוך חודשים ספורים לתנועת הולכי רגל. גם השינוי הזה לא עזר, והמנהרה נסגרה בתוך שנים ספורות בלבד. אפשר להבין מדוע: ההליכה בתוך הצינור החשוך, הקלסטרופובי והמחניק לא הייתה חוויה מרנינה, וכמעט כולם העדיפו לחצות את התמזה על גבי הגשרים שמעליו. כיום משמשת ה-Tower Subway כתשתית לכבלים אופטיים.

למרות הכישלון הפיננסי, המגן שפיתחו גרייטהד וברלו היה נקודת מפנה בהיסטוריה של כריית המנהרות, ובתולדותיה של הרכבת התחתית הלונדונית בפרט. 'מגן גרייטהד' אפשר לכרות מנהרות עמוקות – עד עשרים מטרים מתחת לפני הקרקע – ללא כל הפרעה לתנועה או לבניינים שמעליהם. עובדה זו אפשרה להרחיב את הרכבת התחתית בקצב גבוה הרבה יותר משאפשרה שיטת 'חפור וכסה'. עד סוף המאה ה-19 כבר היו עשרות תחנות רכבת תחתית חדשות בכל רחבי העיר. המנהרה העגולה, סימן ההיכר של חפירה באמצעות מגן גרייטהד, זכתה לכינוי החיבה 'Tube', 'שפופרת', ושם זה דבק ברכבת התחתית הלונדונית כולה עד היום.

הצלחתה של הרכבת התחתית הלונדונית היוותה השראה לעשרות אדריכלים ומהנדסים ברחבי העולם, ובכל העולם המערבי החלו ערים גדולות להקים רכבות תחתיות משלהן – כמו המטרו בפריס, שהעניק את שמו לרכבות תחתיות בכלל.

חיסרון משמעותי נוסף של הרכבת התחתית הלונדונית הצעירה היה השימוש בקטרים מונעים בקיטור. תנורי ההסקה של מנועי הקיטור פלטו עשן כבדואדי גפרית צורבים, שמילאו את המנהרות התת-קרקעיות והחניקו את הנוסעים.

כיוון שבאותה התקופה, המחצית השנייה של המאה ה-19, לא הייתה אלטרנטיבה מעשית למנוע הקיטור, החברה שהפעילה את הרכבת התחתית ניסתה להתמודד עם הבעיה באמצעות פתחי איוורור גדולים לאורך מסלול הנסיעה. אנשי החברה חששו שמראה פלומת עשן גדולה שמתרוממת בפתאומיות מחור באדמה עלול להפחיד את הולכי הרגל ברחוב, ולכן עשו הכל כדי להסתיר את פתחי האיוורור האלה. אם תבקרו כיום ברחוב ליינסטר גרדנס שבלונדון, למשל, הציצו בבתים מספר 23 ו-24. למראית עין, אלו בתי מגורים רגילים לחלוטין: ח לונות עם וילונות, דלתות ומרפסות, אפילו עציצים מטופחים בכניסה. בפועל, עם זאת, אלו בתי-דמה: קירות חיצוניים בלבד שמסתירים מאחוריהם את פתחי האיוורור הישנים. הרמז היחיד לכך שאיש אינו גר בבתים אלה הוא העדרן של תבות הדואר… אחת מהמתיחות האהובות על הלונדונרים היא להזמין פיצה לרח' ליינסטר גרדנס מס' 24, ולצפות בשליח הטירון דופק על ה"דלת" במשך דקות ארוכות. הומור בריטי, אתם יודעים.

כל עוד לא הייתה מערכת תחבורה ציבורית שהתחרתה ברכבת התחתית, הסכימו תושבי לונדון לסבול את המחנק – אך בסוף המאה ה-19 החלו להופיע רכבות רחוב קטנות – 'טראם', בלעז – מונעות בחשמל, טכנולוגיה חדשה באותו הזמן. הנסיעה בטראם המאוורר הייתה נעימה בהרבה מהקרונות המחניקים של ה'טיוב', והנוסעים החלו נוטשים את הרכבת התחתית בהמוניהם. למנהלי הרכבת לא הייתה ברירה, וב-1903 עברה המערכת כולה שיפוץ מסיבי, וכל הקטרים הוסבו למנועים חשמליים.

כיום, רובן המוחלט של הרכבות התחתיות בעולם מבוססות על הנעה חשמלית. לצד מסילות הברזל שעליהן נעים הגלגלים, ישנה בדרך כלל מסילה שלישית ובה מתח גבוה של מאות עד אלפי וולטים: קורה מיוחדת שבוקעת מהרכבת נוגעת במסילה השלישית במהלך הנסיעה, והזרם מועבר למנועים חשמליים בקרונות. המסילה המחושמלת מהווה סיכון בטיחותי מובהק, וכבר היו לא מעט מקרים שבהם נוסעים שיכורים השתינו על המסילה וקיבלו את השוק של החיים שלהם. עם זאת, מבחינה כלכלית משתלם מאד לייצר את החשמל בתחנה מרכזית אחת ולהעביר אותו לרכבות הרחוקות, מאשר שכל רכבת תסחוב עליה מנועים דיזל כבדים ואספקת דלק מתאימה. מעניין לציין גם שלאורך השנים הלך והתמעט מספר אנשי הצוות ברכבות התחתיות, וכיום אפשר למצוא רכבות אוטומטיות לחלוטין, שנכנסות ועוזבות את התחנה כמו מעליות.

מטרו ואמנות

אחד המאפיינים המרתקים של רכבות תחתיות בכל העולם, הוא הקשר ההדוק שלהן עם האמנות.

הדוגמה הטובה ביותר לקשר זה היא, כנראה, הרכבת התחתית של מוסקבה. תחנות המטרו המוסקביות הן כמעט מוזאונים בפני עצמן: הן מקושטות במוזיאקות נפלאות, עמודי גרניט ושיש, פסלי ברונזה נהדרים ונברשות עוצרות נשימה. תייר שלא ביקר ברכבת התחתית של מוסקבה, כאילו לא ביקר בעיר בכלל. האמנות תוספת מקום של כבוד בכמעט כל רכבת תחתית בעולם – החל משטוקהולם השבדית, שכול אחת ממאה התחנות של המטרו שלה מעוצבת ומוארת באופן ייחודי, דרך פריס וליסבון, ואפילו הכרמלית החיפאית שמקושטת בפוחלצים של בעלי חיים מגן החיות הסמוך, גם אמנות גם מיחזור.

לא קל להסביר את הקשר בין אמנות ורכבות תחתיות. פה ושם אפשר למצוא גם תחנות רכבת רגילה, קרקעיות, שמצויות בבניינים עתיקים או מרשימים מאד- אבל ככלל, רוב תחנות הרכבת והאוטובוס נוטות להיות פונקציונליות וספרטניות יחסית לתחנות הרכבת התחתית.

ייתכן והסיבה להשקעה באמנות טמונה במאמץ האדיר שנדרש כדי להקים את הרכבת התחתית. המטרו של מוסקבה, למשל, הוקם בשנות השלושים של המאה העשרים ונחשב לפרויקט הגדול והמורכב ביותר של ברית המועצות עד אז: עשרות אלפי פועלים ואנשי מקצוע, מכל רחבי המדינה, עמלו על חפירת המנהרות במקושים, גרזנים ועגלות שנדחפו ביד. הנהרות התת-קרקעיים שזורמים מתחת לעיר הקשו מאוד על העבודה. יכול להיות שהמיזם כולו היה נכשל, אלמלא כוחה הריכוזי של המפלגה הקומוניסטית ויד הברזל של סטלין שחברו כדי להתגבר על כל מכשול, ובכל מחיר. כשנפתחה לבסוף הרכבת התחתית, במאי 1935, חגגה ברית המועצות בתהלוכות רחוב בנות עשרות אלפי משתתפים, פוסטרים חגיגיים ואפילו הופעה מיוחדת של תאטרון הבולשוי. עבור הקומוניסטים, המאמץ שהושקע בהקמת הרכבת התחתית היה הוכחה לעצמת הסוציאליזם ועליונותו על פני הקפיטליזם – וכיוון שהיה מדובר ב'יהלום שבכתר' הסובייטי, היה זה אך טבעי שהתחנות יקושטו בכל ההדר והתפארת האפשריים. ייתכן שאותו הרציונל – אמנות כסממן פטריוטי של גאווה והתגברות על קשיים – תקף גם במקומות אחרים בעולם, במידה כזו או אחרת.

סיבה אפשרית נוספת לקשר שבין הרכבת התחתית לאמנות היא החיבור שבין תחנת הרכבת התחתית והשכונה או הרחוב שבו היא נמצאת. כל תחנה היא חלק בולט ובלתי נפרד מהנוף העירוני שסביבה: כל התושבים בשכונה מכירים אותה ומשתמשים בה, וכמעט תמיד התחנה נושאת את שם הרחוב שבו היא נמצאת. במילים אחרות, התחנה מייצגת את האזור שלה, כמו שבית של סופר מפורסם יכול להוות נקודת ציון מרכזית בהיסטוריה של השכונה: קישוט התחנה נותן לה צביון ייחודי ומכובד, כמו לוח מתכת מהודר שעליו נכתב – 'בבית זה התגורר מארק טווין (או ש"י עגנון) בין השנים'…

תוצאת לוואי חיובית לייחוד האמנותי של כל תחנה, היא ניווט קל יותר ברחבי הרכבת התחתית: עבור נוסעים קבועים ברכבת, מבט חטוף מספיק כדי לדעת היכן הם נמצאים. אגב, הצורך בחלונות ברכבת התחתית אינו מובן מאליו: בקרונות הראשונים של ה'טיוב' הלונדוני לא היו חלונות, כיוון שהמתכננים לא ראו סיבה להוסיף אותם: אחרי הכול, מה כבר יש לראות בתוך המנהרות?… רק מאוחר יותר, בעקבות מחאות הנוסעים, נכנסו לשימוש קרונות עם חלונות.

הכרמלית בחיפה היא הרכבת התחתית הקצרה ביותר בעולם: 2000 מטרים אורכה. לכרמלית רק שש תחנות, כך שקשה ללכת לאיבוד. בהשוואה, אורכה של הרכבת התחתית בשנחאי, סין, הוא 425 קילומטרים, ויש בה 285 תחנות. הרכבת התחתית של ניו-יורק קצרה יותר, "רק" 337 קילומטרים, אבל יש בה 421 תחנות. עבור תייר או נוסע מזדמן, ניווט ברכבת תחתית כה מסועפת יכול להיות אתגר אמתי. הפתרון הפשוט והמובן מאליו הוא מפה טובה וברורה של קווי הרכבת – אבל מסתבר שלא קל ליצור מפה טובה וברורה. למעשה, נדרשו למעלה משישים שנות ניסוי וטעיה כדי להפיק אחת כזו.

מפת המטרו הלונדוני

הארי בק (Beck) היה שרטט של מעגלים חשמליים: הוא יצר סכמות ודיאגרמות המתארות תשתיות חשמל מורכבות כדי שהחשמלאים והמהנדסים יוכלו להיעזר בהם בשעת בניית המערכות ותחזוקתן. בק הועסק על ידי רשות הרכבת התחתית של לונדון כעובד זמני בתקופת השפל הכלכלי בשנות העשרים של המאה העשרים. בדומה למרבית העובדים הזמניים, פוטר בק כשנסתיים חוזה ההעסקה שלו.

כשישב בביתו, בין עבודות, המשיך בק לחשוב על הרכבת התחתית. השנה הייתה 1931, והקו הבודד של רכבת המטרופוליטן הפך למערכת תחבורה מסועפת מאוד שהכילה למעלה ממאה תחנות ושמונה קווים. כל המפות הקיימות של ה'טיוב' היו מבוססות על מפות גאוגרפיות רגילות של לונדון, שעליהן שורטטו התחנות ומסלולי הקווים – אך בק לא אהב אותן במיוחד. הפריעה לו העובדה שפיזור תחנות הרכבת התחתית לא היה אחיד: היו תחנות רבות במרכז הצפוף של העיר, ומעט תחנות בפרברים. בדרך כלל, מפה גאוגרפית משורטטת בקנה מידה אחיד וקבוע, כדי שלא ליצור עיוותים – אך עובדה זו הביאה לכך שבמרכז העיר היו סימונים צפופים ושמות תחנות בכתב זעיר, ורק מעט סימונים בפרברים שבשולי המפה. המפה הגיאוגרפית הייתה טובה לניווט על פני הקרקע, אך לנוסעים ברכבת התחתית היה קשה לקרוא אותה ולהבין היכן עליהם להחליף רכבת, למשל.

בק, כאמור, עסק בשרטוט מעגלים חשמליים. שרטוט מעגל חשמלי הוא שרטוט סכימתי – דהיינו, הוא מציג את הקשרים שבין הרכיבים, אבל לא את המיקום הפיזי שלהם אחד ביחס לאחר. זו הצורה הטבעית לייצג מעגלים חשמליים, כיוון שברוב המקרים בשרטוט מעגליים חשמליים לא חשוב לדעת היכן נמצא נגד מסוים, אלא חשוב יותר להבין לאלו רכיבים הוא מתחבר. אופן מחשבה זה היווה את ההשראה לרעיון המבריק של הארי בק. הוא עצמו חי בלונדון ונסע יום יום ברכבת התחתית: לנוסעים ב'טיוב', ידע, לא ממש אכפת היכן הם נמצאים במרחב הפיזי של לונדון – שכן הם יושבים בקרון בעומק של עשרים מטרים מתחת לאדמה. מה שמעניין אותם הוא לאן הרכבת שלהם נוסעת, מהי התחנה הבאה ואיפה אפשר להחליף קווים.

בק נטל את כלי השרטוט שלו, וצייר מפה של הרכבת התחתית שהייתה שונה לחלוטין מכל מפה שקדמה לה. במקום כבישים מתפתלים, היו בה רק קווים ישרים וזוויות של 45 מעלות. בק נתן לכל קו רכבת צבע משלו, כדי שהקורא יוכל לעקוב בקלות אחר המסלול הצפוי. במקום סימונים שמציינים היכן נמצא הפרלמנט וארמון המלוכה, היו בה רק שנתות זעירות שציינו את סדר התחנות בכל קו ומעוינים שהראו היכן ניתן להחליף רכבת. השנתות עמדו במרחקים קבועים זו מזו, ולא משנה אם במציאות התחנות היו מרוחקות מאה מטר או מאה קילומטר זו מזו.

הפרט הגיאוגרפי היחיד שהשאיר בק במפה שלו היה תוואי סכמטי מאד של נהר התמזה, רק כדי שהקורא יכול להבין פחות או יותר היכן הוא נמצא בעולם 'האמתי', ולא יותר.

בק שלח את המפה שלו למנהלי הרכבת – ואלו דחו אותה על הסף. הם מעולם לא ראו מפה משונה כזו, ולא ידעו איך לאכול אותה. בק לא התייאש ושלח אותה שוב שנה מאוחר יותר. הפעם הסכימו ברכבת התחתית להדפיס מהדורת ניסיון של המפה שלו ולהפיץ אותה במספר תחנות, כדי לבחון את תגובת הציבור. בתוך שבועות ספורים כבר היה ברור שמדובר בהצלחה אדירה: המפה נחטפה מהמדפים, והנוסעים הללו אותה בכל פה. המפה של בק לא הייתה חפה מחסרונות: כיוון שלא הייתה בה כל התייחסות למרחקים בעולם האמתי, היו מקרים שבהם תיירים נכנסו לתחנה אחת, נסעו שלוש תחנות, החליפו שני קווים – ויצאו מהרכבת בתחנה שהייתה מרוחקת רק מאה וחמישים מטרים מתחנת המוצא שלהם… אך החסרונות האלה היו כאין וכאפס לעומת הפשטות והבהירות שבה העבירה המפה את המידע החשוב לנוסעים.

מפת הרכבת התחתית של הארי בק נחשבת היום לאייקון עיצובי מהמעלה הראשונה ולאחת מהדוגמות הקלסיות לעיצוב מודרני שמשלב באופן מושלם צורה (Form) ופונקציונליות (Function). כמעט כל מפת תעבורה שתמצאו היום היא צאצא ישיר של המפה של בק – כולל, כמובן, גם מפת הקווים של רכבת ישראל, עובדה שממחישה היטב את הניתוק העקרוני בין מה שמשורטט במפה לבין מה שקיים במציאות.

מעניין לציין, אגב, שלא כל הנוסעים ברכבת התחתית זקוקים למפה כדי לנווט. ד"ר אנדרי פוירקוב (Poyarkon) הוא ביולוג רוסי שעקב במשך שלושים שנה אחר כלבי הרחוב של מוסקבה, כדי ללמוד כיצד הם מסתגלים לחיים בסביבה אורבנית לצד בני אדם. אחת התגליות המרתקות שחשף מחקרו של פוירקוב היא העובדה שכמה עשרות כלבים למדו, בדרך זו או אחרת, להשתמש ברכבת התחתית של מוסקבה. אותם כלבים סיגלו לעצמם אורח חיים 'בורגני': את לילותיהם הם מבלים בפרבריה של מוסקבה, ובבקרים הם נוסעים ברכבת התחתית אל מרכז העיר – שם קל יותר למצוא מזון. לא ברור איך בדיוק הכלבים יודעים באיזו תחנה הם צריכים לרדת: אולי הם נעזרים בכרוז שמודיע את שם התחנה הקרובה, או אולי לכל תחנה יש ריח אופייני משלה. כלבי המטרו של מוסקבה אינם משלמים על הנסיעות שלהם, אבל זה לא ממש מפריע לאף אחד. כשבני אדם אינם משלמים, זה כבר עניין אחר.

בשנת 1982 אימצה מדינת קונטיקט שבארצות הברית שיטת תשלום חדשה על נסיעה במכונית בכבישי אגרה: הנוסעים רכשו אסימונים בשווי 17.5 סנט, ושילשלו אותם למכונות התשלום האוטומטיות בכניסה לכביש. שבועות ספורים לאחר מכן הופתעו פקחי הרכבת התחתית של ניו-יורק לגלות את האסימונים החדשים של קונטיקט – במכונות התשלום האוטומטיות בתחנות הרכבת התחתית בעיר.

בירור קצר העלה ששני האסימונים – זה של הרכבת התחתית בניו-יורק וזה של כבישי קונטיקט – זהים כמעט לחלוטין. ההבדל המשמעותי ביניהם היה המחיר: אסימון של הרכבת התחתית עלה לנוסע 75 סנט, קצת יותר מפי ארבע ממחירו של אסימון מקונטיקט. מהרגע שגילו הנוסעים שהמכונות בניו-יורק מוכנות לקבל גם את האסימונים הזולים, אלפים מהם נתגלו בכל שבוע במכונות התשלום האוטומטיות.

רשות התחבורה של עיריית ניו-יורק פנתה בבהילות את הרשות המקבילה בקונטיקט, ודרשה ממנה להחליף מיד את האסימונים. בקונטיקט הסכימו בתחילה לדרישה, אבל בתוך זמן קצר חזרו בהם: סביר להניח שהם לא היו עיוורים לעובדה שהיחידה שמפסידה מכל העניין היא ניו-יורק, שהרי אף אחד לא יקנה אסימונים יקרים ברכבת התחתית וישתמש בהם בקונטיקט.

ראש העיר אד קוץ' הוקיע את הרמאים שהשתמשו באסימונים המזויפים וכינה אותם 'מצורעים'. ההשפעה היחידה שהייתה לדברי התוכחה היא שטף של טלפונים זועמים מחולי צרעת ואיומים בתביעות דיבה: השימוש באסימונים המזויפים ברכבת התחתית לא פחת.

בעיריית ניו-יורק החליטו לעלות מדרגה במה שהעיתונות כבר כינתה, בשלב זה, 'מלחמת האסימונים הגדולה' נגד קונטיקט. פקחי העירייה הציבו מארבים ליד מכונות התשלום האוטומטיות בכניסה לתחנות הרכבת התחתית, ותפסו 'על חם' נוסעים ששילשלו פנימה אסימונים לא-חוקיים: כל מי שנתפס הובל אחר כבוד לתחנת המשטרה, נלקחו ממנו טביעות אצבעות והוגש נגדו כתב אישום. המטרה הברורה הייתה להשפיל את העבריינים, שרבים מהם היו, כמובן, תושבי קונטיקט שבאו לעבוד בניו-יורק. לשם כך דאגו הפקחים להזמין למארבים גם צלמי עיתונות, שתיעדו את המעצרים בזמן אמת ופירסמו את שמותיהם של העצורים – ביניהם גם עורכי דין, סוחרים בבורסה ובעלי מקצוע מכובדים אחרים. מלחמת האסימונים נמשכה שלוש שנים, ונסתיימה בשנת 1985 כשקונטיקט החליטה להפסיק כליל את התשלום באסימונים בכבישים המהירים שלה.

על פי ההערכות הפסידה ניו-יורק כשני מיליון דולר כתוצאה מהרמאות הזו: סכום לא מבוטל, אבל סביר להניח שהיו לעיר הענקית צרות גדולות יותר באותה התקופה. מדוע, אם כן, לקחו אד קוץ' ועיריית ניו-יורק את עניין האסימונים המזויפים בכזו רצינות? להערכתי, הסיבה לכך היא שהרכבת התחתית בניו-יורק הייתה שקועה באותו הזמן בחובות כבדים, ובעירייה רצו להראות לכולם שהם אינם מקלים ראש בעניין ומנסים להפוך את הרכבת לעסק רווחי יותר.

קשיים פיננסיים לא היו נחלתה הבלעדית של הרכבת התחתית בניו-יורק. הרכבת התחתית היא, על הנייר, הדרך הטובה ביותר לשנע בני אדם ממקום למקום בתוך עיר גדולה: במונחים של מספר פוטנציאלי של נוסעים לשעה פר כיוון נסיעה, אין לרכבת התחתית מתחרים. בניגוד לאוטובוסים, מוניות, רכבות עיליות וטראמים, לרכבת התחתית יש זכות קדימה מושלמת בדרך שבה היא נוסעת. אפשר להכניס רכבת חדשה לתחנה בכל שתי דקות, וכיוון שלכל רכבת יש כמה וכמה דלתות ניתן להעמיס אותה במאות נוסעים בכמה עשרות שניות.

אך עקב אכילס של הרכבת התחתית הוא העלויות האדירות שכרוכות בהקמתה. יחד עם עלויות התפעול הגבוהות, אין כמעט שום סיכוי שמכירת כרטיסים תצליח להכניס מספיק כסף לקופת החברה המפעילה כדי לכסות את ההשקעה. למעשה, נדיר מאוד למצוא רכבת תחתית, בכל מקום בעולם, שמצליחה להרוויח מספיק כסף ממכירת כרטיסי נסיעה כדי לכסות את עלויות התפעול שלה. רובן המוחלט של הרכבות התחתיות זקוקות לסובסידיה מהרשויות כדי להמשיך להתקיים. עובדה זו מרמזת, אולי, גם על עתידה של צורת תחבורה זו.

כשמקבלי ההחלטות במטרופולין מודרני ומתפתח, כמו תל-אביב למשל, צריכים להחליט על מערכת התחבורה הציבורית העתידית של העיר, עומדות בפניהם לרוב שתי אפשרויות מעשיות. הראשונה היא רכבת תחתית, והשניה היא אוטובוסים. מערכות נוספות כמו טראמים, רכבות עיליות ואפילו אופניים חסרות, בדרך כלל, את הקיבולת הגבוהה שיש לשתיים האלה ומהוות לרוב רק תוספת משלימה להן.

לאוטובוסים יש חסרונות ברורים: הם נוחים פחות מרכבות תחתיות, הם מושפעים מהעומס בכבישים כמו שאר כלי הרכב ומנועי הבנזין שלהם תורמים לזיהום האוויר בעיר. מצד שני, עלות הקמתה של מערכת תחבורה מבוססת אוטובוסים היא כמאית בלבד מעלות הקמת רכבת תחתית: דהיינו, על כל קילומטר של רכבת תחתית, ניתן להוסיף מאה קילומטרים של קווים ומסלולים באוטובוס. מאה תחנות אוטובוס יהיו זולות יותר מתחנה אחת של רכבת תחתית…

קל לכעוס על ממשלות ישראל לדורותיהן שמשכו וגררו את עניין הרכבת התחתית בתל-אביב במשך עשורים רבים, אבל במבט מפוקח על המציאות הכלכלית אפשר להבין את חוסר הרצון להכנס להרפתקה כזו. תחבורה ציבורית מבוססת אוטובוסים, על כל חסרונותיה, מצליחה כמעט תמיד להיות רווחית – בעוד שאפילו נוסעיה של הרכבת התחתית המהוללת של לונדון סובלים מזה שנים מהעדר מיזוג אוויר בקרונות, עקב בעיות התקציב הכרוניות. נוסף על כך, לרכבות תחתיות קשה להתמודד עם תהליכי התפתחות אורבנית: שינוי תוואי של קו תחתית כדי לשרת מרכז מסחרי חדש שצמח בקצה השני של העיר הוא סיפור יקר, בזמן שקו אוטובוס חדש הוא עניין פשוט בהרבה.

הכרמלית בחיפה היא, לדאבוני, דוגמה נהדרת לחסרונות אלה. כשנבנתה הרכבת התחתית החיפאית בשנת 1959, הדר והעיר התחתית היו מרכזי מסחר שוקקי חיים, ושם גם הוקמו מרבית התחנות. בזמן שחלף מאז ירדו שתי השכונות מגדולתן והוחלפו במרכזים חדשים, כמו מתחם היי-טק של מת"ם בדרום העיר. לרוע המזל, חציבת מנהרות חדשות בהר היא הוצאה גדולה מדי, ולכן הכרמלית מובילה כמה אלפי נוסעים בלבד בכל יום ואינה מועילה כלל להקלת עומסי התנועה. על פי דו"ח של עיריית חיפה משנת 2004, הכרמלית הפסידה למעלה מתשעים מיליון דולר בחמש עשרה השנים האחרונות.

עתיד המטרו

זהו, אם כן, סודה האפל של הרכבת התחתית. למרות האמנות המרהיבה ונוחות הנסיעה, מחקרים בינלאומיים מוכיחים שרכבות תחתיות כמעט אף פעם אינן מצליחות לעמוד בציפיות מהן: עלות הקמתן בדרך כלל תהיה גבוהה מהצפוי, ומספר הנוסעים נמוך בהרבה מהצפוי. יש מי שטוענים שכסף זה לא כל הסיפור: הרי גם שירותי הכבאות החיוניים, למשל, לא פועלים לשם רווח אבל אף אחד לא מעלה על דעתו לבטל אותם. מצד שני, לשירותי הכבאות אין תחליף של ממש – בעוד שלרכבת התחתית יש תחליפים. כשבנו הבריטים את הרכבת התחתית שלהם, לא היו עדיין אוטובוסים ומנועי בנזין. יכול מאוד להיות שלו היו צריכים להחליט על הקמתה היום, הרכבת התחתית לא היה מצליחה 'להתרומם מהקרקע', אפשר לומר.

מה טומן בחובו העתיד לרכבות התחתית? לא הרבה, כנראה. השילוב רב-העצמה של רשתות אלחוטיות, מחשוב נייד ומכשירי GPS הופך בהדרגה את חוויית השימוש באוטובוס לנעימה יותר מאי פעם, ומעקר חלק מהיתרונות של הנסיעה ברכבת התחתית. כבר היום אפשר למצוא אפליקציות לטלפונים החכמים שמסייעות לבחור את מסלול הנסיעה המהיר ביותר, מעדכנות על מיקומו המדויק של האוטובוס ובעוד כמה זמן ייכנס לתחנה. אלטרנטיבות תחבורתיות חדשות כמו מכוניות ללא נהג נראות אף הן באופק. עושה רושם שהסיכוי היחיד של הרכבת התחתית לצלוח את המאה העשרים ואחת ללא פגע, הוא אם מחיר הנפט יעלה לרמה כה גבוהה עד שההשקעה ברכבת התחתית החשמלית תהיה משתלמת יותר מאחזקת צי גדול של אוטובוסים זוללי דלק.

ומה לגבי הרכבת התחתית בתל-אביב? על פי דיווחי העיתונות, ממשלת ישראל התחייבה לבנות רכבת תחתית בתל-אביב בחמש עשרה השנים הקרובות. יכול להיות שזה יקרה. מאידך גיסא, תרשו לי לצטט משירו של נתן אלתרמן:

"שוב הושיט לנו אצבע קטנה העתיד,

ושוב התחמק, הנבל!

כבר זכינו כמעט לרכבת תחתית, והנה אכזבה – חבל…"

השיר נכתב ב-1936, דרך אגב – ודי לחכימא ברמיזה.

http://www.ranlevi.com/texts/ep118_subways_text/

עושים היסטוריה 115 - טרולים, כרישים וציפורים עצבניות- על פטנטים בעידן טכנולוגיית המידע (Hebrew)

mp3

חוקי הפטנטים מלווים את המהפיכה הטכנולוגית מזה מאות שנים, ומסייעים לקידמה ולשגשוג. אך בשנים האחרונות הפכו הפטנטים לכלי נשק בידיהן של חברות ענק ועורכי דין ממולחים…האם הפטנטים יבלמו את הקידמה במקום לסייע לה?

http://www.ranlevi.com/2012/08/16/ep115_patents_information_age/

Ниже есть продолжение.

כשהוציאה גוגל את 'אנדרואיד', מערכת ההפעלה לטלפונים 'חכמים', רתח סטיב ג'ובס מזעם. הסופר וולטר אייזיקסון תיאר את תגובתו של המנכ"ל המיתולוגי של אפל להצלחת הטלפונים מבוססי-אנדרואיד, אשר נגסו חל קים גדולים מנתח השוק של האייפון:

"…גוגל, אתם העתקתם את האייפון בלי בושה… .אני אלחם בכם עד נשימתי האחרונה, ואני אבזבז כל פני מ-40 מיליארד הדולר שיש לאפל בבנק כדי לתקן את העוול הזה. אני הולך להרוס את אנדרואיד, בגלל שזו סחורה גנובה."

סטיב ג'ובס היה ידוע כאדם נחוש שאינו מוותר בקלות. אם הכריז שהוא מתכוון 'להרוס את אנדרואיד', סביר להניח שהתכוון למה שאמר. מצד שני, ברור שאפל אינה יכולה להגיע באופן פיזי לכל טלפון חכם שכזה ולשבור אותו עם פטיש. היא גם אינה יכולה לגייס צבא פרטי ולהסתער על ה'גוגלפקס', משרדיה הראשיים של גוגל בקליפורניה. לאפל יש מעריצים רבים ומסורים, אבל בואו נודה על האמת – משתמשי אפל הם פחות סיירת מטכ"ל ויותר ציפורים עצבניות.

כלי הנשק במלחמתה של אפל נגד אנדרואיד הם הפטנטים. בשנים האחרונות הגישה אפל סדרת תביעות, בכמה מדינות, בגין הפרות פטנטים כנגד כמה וכמה יצרניות של טלפונים 'חכמים' כגון סמסונג, HTC ומוטורולה. אפל טוענת כי מוצריהן של חברות אלה הם העתקים בוטים של האייפון שלה, ודורשת מהן לא רק פיצויים בגובה מיליאר די דולרים – אלא גם הפסקה מוחלטת של שיווק המכשירים: דרישה שפירושה פשיטת רגל כמעט ודאית. סמסונג ו-HTC משיבות מלחמה שערה ותובעות את אפל על הפרת פטנטים שלהם, בסכומים דומים.

מפתה לפטור את האסטרטגיה של אפל כהמשך ישיר לאישיותו של סטיב ג'ובס, שהיה גאון מבריק בענייני טכנולוגיה ועיצוב, אבל אי אפשר לומר עליו שהיה אדם נחמד. אך אם נרים את מבטנו ממשרדיה של אפל ונסקור את תעשיית ההיי-טק כולה, נגלה שמדובר למעשה במלחמת עולם. כמעט ואין אף חברת טכנולוגיה גדולה אחת שאינה נמצאת בעיצומה של מלחמת פטנטים נגד חברה אחרת – ובמקרים רבים כנגד מספר חברות באותו הזמן. מוטורולה נגד RIM, יצרנית הבלקברי. פייסבוק נגד יאהו, קודאק נגד אפל, אורקל נגד גוגל, נוקיה נגד אפל, מוטורולה נגד מיקרוסופט – והרשימה עוד ארוכה. כולם תובעים את כולם!

כיוון שהפסד בתביעה שכזו פירושו הפסד כספי של מאות מיליונים עד מיליארדי דולרים, כל החברות מצטיידות בכלי נשק – דהיינו, פטנטים. למשל, מיקרוסופט, אריקסון וסוני רכשו לאחרונה 6000 פטנטים שהיו שייכים לחברת 'נורטל' הקנדית תמורת 4.5 מיליארד דולר. מיקרוסופט רכשה 800 פטנטים מחברת AOL תמורת יותר ממיליארד דולר. גוגל הגדילה לעשות וקנתה את מוטורולה-מוביליטי, לשעבר חטיבת הטלפונים הניידים של מוטורולה, תמורת 12.5 מיליארדי דולרים. מוטורולה-מוביליטי מחזיקה ב-17,000 פטנטים, וכולם יעברו לרשות גוגל.

תביעות על הפרת פטנט אינן דבר חדש, כמובן – אך אף על פי כן, מלחמות פטנטים גלובליות ורחבות היקף שבהן כולם תובעים את כולם ואלפי פטנטים מחליפים ידיים תמורת מיליארדי דולרים, הן תופעה ייחודית וחסרת תקדים בהיסטוריה. מה השתנה בעולם הטכנולוגיה ובעולם המשפט שהפך את הפטנט מאמצעי שנועד להגן על אינטרסים של ממציא מוכשר, לכלי נשק התקפי בידי עורכי דין? האם הפטנט הפך מכלי שמעודד חדשנות, לכזה שחונק אותה ומאיים לעצור בחריקה את גלגלי הקדמה הטכנולוגית?
פטנטים בונציה

במאה החמש-עשרה הייתה ונציה עי ר-מדינה רב תרבותית ליברלית אשר משכה אליה סוחרים ואנשי מקצוע מכל רחבי אירופה. במיוחד נודעה ונציה בתעשיית הזכוכית המפותחת שלה, וראשי העיר חיפשו דרכים לעודד את יצרני כלי הזכוכית לפתח טכניקות חדשות ומתקדמות מחד, אבל גם לדרבן אותם לחלוק את הטכניקות עם שאר היצרנים ובכך להועיל לכלכלת העיר כולה. זו בעיה לא פשוטה, שהרי האינטרס המובהק של מי שהמציא טכניקה חדשה וטובה לייצור זכוכית הוא לשמור על המצאתו בסוד: כל עוד הוא היחיד שמסוגל לייצר את הזכוכית האכותית, הוא יכול לדרוש מחיר גבוה תמורת מוצריו. ברגע שכולם יידעו לעשות זאת, התחרות תכריח אותו להוריד מחירים ורווחיו יקוצצו.
הפתרון של הוונציאנים היה, כפי שאולי ניחשתם, הפטנט. מקורה של המילה 'פטנט' הוא במילה הלטינית Patere, שמשמעותה 'לפתוח לרווחה': כל ממציא שהיה מוכן לחשוף את המצאתו ברבים ולחלוק את פרטיה המלאים עם הציבור הרחב, זכה לבלעדיות מוחלטת על הזכות לעשות בה שימוש למשך מספר שנים מוגדר מראש. הסידור הזה התאים מאד ליצרני הזכוכית: במקום להתאמץ ולהסתיר את שיטות הייצור שלהם מאחורי דלתות נעולות ומפעלים סגורים כשסכנת הריגול התעשייתי מרחפת מעל ראשם ללא הרף – הם זכו במונופול מוחלט על המצאתם, מונופול שהיה מגובה על ידי רשויות החוק. בתום תקופת הבלעדיות היו כל היצרנים רשאים לעשות שימוש בטכנולוגיה המתקדמת, והידע החדש קידם את תעשיית הזכוכית כולה ובעקיפין גם את כלכלתה של ונציה.

הרעיון העקרוני של בעלות אקסקלוסיבית על המצאה או מוצר לא היה חדש בימי ונציה, במאה החמש עשרה. בלעדיות שכזו הוענקה סביב שש מאות לפנה"ס לטבחים שיצרו מנות קולינריות אכותיות במיוחד. ייחודו של הפטנט הוונציאני היה בכך שגילם בתוכו עיקרון בסיסי של פטנטים מודרניים: חשיפה של פרטי ההמצאה, בתמורה לבלעדיות לזמן מוגבל – עשרים שנה, בדרך כלל. יתרונו הגדול של הפטנט הוא בכך שכולם מרוויחים ממנו: הממציא נהנה מהבלעדיות, והחברה כולה מרוויחה מהחשיפה וההתקדמות הטכנולוגית שבאה בעקבותיה. יחד עם זאת, כמעט מרגע שנהגה רעיון הפטנט היה מי שניסה לנצל אותו באופן ציני ומנוגד למטרה ששמה נוצר.

הפטנט הראשון שניתן בבריטניה הוענק לאדם בשם ג'ון מאוטינם, בשנת 1449. ג'ון היה מומחה לייצור זכוכית והוא היגר אל לונדון מאזור בלגיה של ימינו. המלך הנרי השביעי החליט להעניק לו בלעדיות על הטכניקה שהביא עמו מארץ מולדתו כדי לפתות את ג'ון להישאר בבריטניה ולקדם את תעשיית הזכוכית המקומית.

בתוך כמה עשרות שנים בלבד, עם זאת, החל בית המלוכה להשתמש בפטנטים כמקור הכנסה לכל דבר. כל מי שהיה מוכן לשלם מספיק כסף, קיבל פטנט – ולא משנה אם ההמצאה שלו הייתה מקורית או בנאלית לחלוטין. הקריטריונים היחידים לקבלת פטנט היו מידת קרבת הממציא לחצר המלוכה, וכמה דחוק היה מצבו הפיננסי של המלך: כך, למשל, הצליח סוחר אלמוני לרשום פטנט על… מלח. הפטנט איבד כל משמעות ככלי בשירות הציבורי. בתחילת המאה ה-17 נקעה נפשו של הציבור משחיתות זו, והמלך נאלץ להחיל רפורמה מקיפה שבמסגרתה בוטלו כמעט כל הפטנטים הקודמים ונקבעו קריטריונים ברורים לקבלת פטנטים חדשים. הכללים שנוסחו במסגרת רפורמה זו היוו את הבסיס לחוקי הפטנטים במרבית מדינות המערב בימינו.
קריטריונים לפטנט

חוקי הפטנטים משתנים ממדינה למדינה, אבל הקריטריון לקבלת פטנט דומה מאד בכולן. כדי להירשם כפטנט על ההמצאה להיות חדשה, אינה ברורה מאליה לאדם בעל ידע סביר בתחום, ושניתן יהיה לעשות בה שימוש בתעשייה.

שני הקריטריונים הראשונים די ברורים מאליהם. גם אם המצאתי מחדש את הגלגל באופן עצמאי, לא אוכל לקבל עליו בלעדיות כיוון שהוא נמצא בשימוש עוד קודם. באותו האופן, אם בכל גלגלי האופניים בעולם יש לכל היותר עשרה חישורים, ואני פיתחתי גלגל אופניים ובו אחד עשר חישורים- לא אוכל לרשום פטנט על הפיתוח, מכיוון שתוספת זו תהיה ברורה מאליה לכל יצרן אופניים, ואינה דורשת יצירתיות מיוחדת.
הקריטריון השלישי הוא מעט פחות ברור מאליו: על ההמצאה להיות שימושית בתעשייה, או במילים אחרות – ניתנת למימוש בפועל. התנאי הזה נמצא בלב מושג הפטנט המודרני, והוא קיים כדי להבטיח שפטנטים אכן ישרתו את מטרתם: לקדם את כלכלתה של המדינה. למדינה כדאי לאכוף את הבלעדיות של ממציא על פיתוח מסוים רק אם חשיפת ההמצאה תקדם בעתיד את התעשיה המקומית. המצאה שלא ניתן ליישמה באופן מעשי, גם אם היא מבוססת על רעיון מבריק, היא חסרת ערך מבחינה מעשית ולמדינה אין שום אינטרס להגן עליה.

שלושת הקריטריונים הללו- חדשנות, יצירתיות ושימושיות- שימשו אותנו נאמנה וסייעו לקידום הטכנולוגיה והתעשייה במשך קרוב לארבע מאות שנה. אך במאה העשרים החלה הטכנולוגיה משנה את אופייה: מהמצאות ופיתוחים מכניים באופיין, כמו מנועי קיטור ופסי ייצור, החדשנות עברה לכימיה, הביולוגיה והרפואה. הקריטריונים המוכרים לפנטנטים עדיין היו שרירים ותקפים, אבל כעת התלוו אליהן כמה בעיות ודילמות לא פשוטות.

הנה, למשל, דילמה בסיסית מתחום הביולוגיה.
נניח, לשם הדוגמה, שמחר בבוקר מתגלה הורמון חדש אשר יש לו חשיבות קריטית לבריאותנו. אותו הורמון היה קיים, כמובן, גם לפני שנתגלה בפועל על ידי המדענים – כך שהוא מפר את הקריטריון הראשון והבסיסי ביותר לרישום פטנט: הוא אינו 'חדש'. מצד אחר, אף אחד אינו יודע עדיין כיצד ניתן לייצר אותו באופן מלאכותי במעבדה, ולכן החוקר הראשון שיגלה את הדרך לעשות כן רשאי לטעון בצדק שהמציא תהליך ייצור חדש, שאינו ברור מאליו ושיש לו יישומים מועילים בתעשייה. האם ניתן לרשום פטנט על תהליך ייצור ההורמון המלאכותי, או לא? במילים אחרות, האם ניתן לרשום פטנט על תרכובת כימית אשר מקורה בייצור חי?

בענפים אחרים של המדע, הדילמה הזו פשוטה בהרבה. בפיזיקה, למשל, ידוע לכל שלא ניתן לרשום פטנט על תאוריה חדשה: ההנחה הבסיסית היא שמדובר ב'גילוי' ולא ב'המצאה'. באותו האופן, לא ניתן לרשום פטנט על נוסחה חדשה או על הוכחה מבריקה במתמטיקה. בביולוגיה, עם זאת, קיימים גוונים רבים יותר של אפור.

הנה דוגמא נוספת. אננדה צ'קרברטי (Chakrabarty) היה גנטיקאי שפיתח בשנות השבעים בקטריה המסוגלת לפרק נפט גולמי, למשל לצורכי ניקוי זיהומי נפט בים. בשנת 1979 הגיש צ'קרברטי בקשה לפטנט על המצאתו, אך נדחה על ידי פקידי משרד הפטנטים האמריקני בטענה שלא ניתן לרשום פטנט על בעל חיים.
זו טענה מובנת למדי: הרי לא הגיוני לרשום פטנט על חתול, ולא משנה כמה טוב הוא יודע לנגן על פסנתר וכמה מיליוני צפיות יש לו ביו-טיוב. אננדה, עם זאת, הגיש ערעור לוועדת חריגים ממשלתית וטען שלא מדובר בבעל חיים רגיל, כי אם בייצור חדש ומלאכותי, שמעולם לא היה קיים קודם לכן בטבע. הועדה קיבלה את הערעור, ואישרה את הפטנט.
משרד הפטנטים לא ויתר, ובשנת 1980 הגיש ערעור לבית המשפט העליון בבקשה לבטל בכל זאת את הפטנט. בית המשפט התלבט קשות, ולבסוף פסק ברוב דחוק של חמישה שופטים נגד ארבעה לטובתו של צ'קרברטי. פסק הדין קבע שכל המצאה חדשה – ובכלל זה גם תרכובת כימית אורגנית – יכולה להיות פטנט, בתנאי שהיא מיוצרת באופן מלאכותי. מבחינה זו, זה לא משנה אם מדובר בבעל חיים או במולקולה של דנ"א: אם זה מלאכותי, זה פטנט. פסק דין זה נחשב לפורץ דרך, וסלל את הדרך למבול של פטנטים חדשים בתחום הביוטכנולוגיה. למשל, אוניברסיטת הארוורד האמריקנית רשמה פטנט על ה-'אונקומאוס': עכבר מהונדס גנטית שמשמש לחקר מחלת הסרטן.

אף על פי כן, הביוטכנולוגיה ממשיכה לספק למשפטנים ולמחוקקים דילמות אתיות ומוסריות. למשל, מקובל על מרבית מדינות העולם שלא ניתן לרשום פטנט על בן אדם שלם, גם אם יצליח מישהו ליצור אחד כזה בתנאי מעבדה ביום מן הימים. גם רישום פטנטים על תאי-גזע עובריים, למשל, נתקל בקשיים רבים כיוון שהוא סותר, לכאורה, את רעיון 'קדושת החיים' המקובל במרבית המדינות המפותחות.

דוגמה טובה לבעייתיות האתית והמוסרית הזו ניתן למצוא במקרה של ג'ון מור (Moore). מור האמריקני חלה בלוקמיה בשנת 1976, ואושפז בבית החולים האוניברסיטאי UCLA שבלוס-אנג'לס. הרופא שטיפל בו, דוק' דוויד גולד, המליץ לו לעבור ניתוח לכריתת הטחול כדי למנוע את ההתפשטות הסרטן, ומור הסכים. לפני הניתוח החתים הרופא את מור על הצהרה משפטית סטנדרטית למדי ובה אישר החולה לבית החולים להשמיד את כל הרקמות, דגימות הדם ושאר החומר האורגני שיוצא מגופו במסגרת הטיפול. הניתוח הצליח, ובין השנים 1976 ו-1983 המשיך מור לבקר בבית החולים באופן קבוע, ודוק' גולד המשיך לקחת ממנו דגימות דם. באחד מהביקורים הקבועים הגיש דוק' גולד לג'ון מור הצהרה משפטית חדשה לחתום עליה. נוסח ההצהרה היה שונה מזה של ההצהרה הקודמת: מור נתבקש לאשר שהוא מעניק לבית החולים את כל הזכויות על מוצרים מסחריים שפותחו כתוצאה מהמחקר על דגימות הדם שלו.

הנוסח החדש עורר את חשדו של ג'ון מור. הוא סירב לחתום והראה את המסמך לעורך דינו. בירור של עורך הדין העלה עובדה מפתיעה ביותר: הסתבר שהדוק' דיוויד גולד הצליח להפוך את התאים הסרטניים שהפיק מגופו של מור, למה שמכונה Cell Line, 'שורת תאים' בעברית: תאים שניתן לגדל אותם בתרבית בתנאי מעבדה. שורת תאים שכזו היא כלי חשוב במחקר רפואי., לא רק שגולד הוציא עליה פטנט אלא שהוא אף חתם על עסקות עם חברות מסחריות בהיקף של מאות אלפי דולרים.
ג'ון מור תבע את דוק' גולד ודרש נתח מהרווחים, בטענה שהתאים המדוברים הם למעשה תאי גופו שלו ושייכים לו – ולכן אסור היה לדוק' גולד לרשום עליהם פטנט. המקרה נידון בבית המשפט בשנת 1986, ותביעתו של מור נדחתה. השופטים קבעו שלמרות שהם מבינים את זעמו של מור על כך שדוק' גולד ניהל מחקר על רקמותיו ללא ידיעתו, והם אפילו מאשרים לו לתבוע את דוק' גולד על טיפול רפואי לקוי אם ירצה בכך, עצם העובדה שמור חתם על הצהרה המתירה לבית החולים להשמיד את הרקמות האלה מעידה על כך שהוא היה מוכן לוותר על הבעלות עליהן. הזכויות על הפטנט נותרו, אם כן, בידיו של דוק' גולד – אם כי ברור שהעננה האתית מעל מעשיו עדיין לא התפוגגה כליל.

שטח אפור נוסף הוא זה של פטנטים הקשורים בהליכים רפואיים. הכוונה כאן אינה לתרופות או לציוד רפואי, שעליהן מותר ומקובל לרשום פטנט, כי אם לפעולות פיזיות. למשל, נניח שמחר בבוקר אמציא את "תמרון לוי": גרסה חדשה ויעילה יותר ל'תמרון היימליך", טכניקת עזרה ראשונה של לחיצת הבטן והסרעפת כדי להציל אדם שנחנק כתוצאה מגוף זר בקנה הנשימה. האם מותר לי לרשום פטנט על "תמרון לוי"? נזכיר שפטנט הוא זכות לבלעדיות על ההמצאה, כך שבפעם הבאה שחמותכם הפולנייה משתנקת בזמן הסעודה המשפחתית – יש לכם תירוץ מצוין לכך שלא רצתם לסייע לה…

הדוגמא הנ"ל מעט אבסורדית, כמובן: חמות פולניות לא מתות כל כך מהר… ובכל זאת, שאלה דומה נידונה בבית משפט בארצות הברית בשנת 2011.

חברת פרומתיאוס לאבס (Prometheus Labs) פיתחה שיטה לזיהוי מינון נכון של תרופה כלשהי בהתאם לריכוז של כימיקל מסוים בדם, ורשמה עליה פטנט. חוקרים של מכון המחקר מאיו (Mayo Clinic) פיתחו שיטה דומה מאד לאותה הבדיקה- ופרומתיאוס תבעה את המכון על הפרת פטנט. תביעה זו משכה אליה תשומת לב ציבורית רבה בארצות הברית, כיוון שבדיקת דם היא הליך רפואי מקובל מאד. אם ניתן יהיה לרשום פטנט על הפעולה הפיזית של מדידת ריכוז כימיקל כלשהו בדם, לא תהיה מניעה לרשום פטנטים גם על הליכים רפואיים אחרים כמו בדיקה של דגימה תחת מיקרוסקופ או חיתוך רקמה בזווית מסוימת בזמן ניתוח. מכאן ועד פטנט על 'תמרון לוי' הדרך קצרה מאוד…

למרבה המזל, בית המשפט האמריקני דחה את תביעתה של פרומתיאוס וביטל את הפטנט על השיטה שהמציאה: השופטים הגדירו את הקשר שבין ריכוז הכימיקל בדם ומינון התרופה כ'חוק טבע', שעליו לא ניתן לרשום פטנט.

על אף החלטה זו, החוק האמריקני הקיים בימינו יוצר מצב אבסורדי: מותר לרשום פטנט על הליך רפואי, אבל החוק אינו מאפשר לתבוע רופא או איש צוות רפואי אחר על הפרה של פטנט כזה. דהיינו, אם רשמתי פטנט על 'תמרון לוי' וחובש של מד"א השתמש בו כדי להציל חיים של אדם כלשהו – החובש מפר את הפטנט שלי, אבל הוא מוגן מפני תביעה. אם, לעומת זאת, מישהו שאינו איש צוות רפואי מבצע אותו התמרון… ובכן, ניפגש בבית המשפט.
פטנטים בתוכנה

אם חשבתם שהקדמה הרפואית והביולוגית מציבה אתגר בפני חוקי הפטנטים בני מאות השנים, אזי דעו לכם שהמצב א פילו חמור יותר כשזה מגיע לעולם ההייטק וטכנולוגיית המידע. הנה דוגמה לאתגר שכזה.

בשנת 1999 הופצה באינטרנט תוכנה בשם DeCSS אשר נועדה לאפשר העתקה של סרטים מתקליטורי DVD. התוכן על התקליטורים מוצפן, ו-DeCSS אפשרה לכל אחד לפצח את ההצפנה ולהעתיק סרטים מה-DVD אל הכונן האישי שלו במחשב. אולפני הסרטים הגישו תביעה כנגד בעלי אתרים שהציבו קישורים להורדת התכנה מאתריהם, ובית המשפט הוציא צו מניעה האוסר על הפצת התכנה עד גמר ההליכים.
האיסור על הפצת התכנה עורר את זעמם של פעילים למען חופש המידע באינטרנט, אשר ראו בהחלטת בית המשפט פגיעה בחופש הדיבור שלהם. תכנה, לדעתם של פעילים אלה, אינה רק מוצר מסחרי, אלא גם רעיון – ואיסור על הפצת רעיונות הוא איסור דרקוני וחסר תועלת. כדי להוכיח שתכנה היא יותר רעיון מאשר מוצר, הם המירו את קוד התכנה המקורי שנכתב בשפת C, שפה תוכנה מקובלת, לצורות אחרות ושונות בתכלית. למשל, מישהו כתב את קוד התכנה בסגנון ה'הייקו', פואמה יפנית בחרוזים. הנה תרגום של קטע קצר מהפואמה:

"אלמנטים במערך
מתחילים באפס ונספרים למעלה
אל תשכח!

שלמים הם באורך ארבע
בתים, או שלושים ושניים סיביות
שזה אותו הדבר."

למרות שפורמט ההייקו שונה לחלוטין משפת C, אדם בעל ידע מתאים בתכנה לא יתקשה להמיר את הפואמה בחזרה לקוד שמחשב מסוגל להבין. באותו האופן, היו מי שהמירו את הקוד המקורי לשיר רוקנרול…לספר אודיו…גם למעגל חשמלי של נגדים וקבלים, הדפס על חולצת טי-שירט, רצף של בסיסים במולקולת DNA, בר-קוד כמו זה שעל מוצרים בסופר, ואפילו נוסחה מתמטית טהורה. כל אלה מדגימים באופן מרהיב את העובדה שהחלק המהותי בתכנה אינו המילים והסימנים שמייצגים אותה, כי אם הרעיון (או בעגה המקצועית, האלגוריתם) שהיא מכילה.

עובדה זו היא בעלת חשיבות בעולם הפטנטים, כיוון שעל פיתוחים טכנולוגיים ניתן לרשום פטנט, אבל על רעיונות מופשטים כגון אלגוריתמים לא ניתן. מרבית המדינות בעולם אינן מאפשרות לרשום פטנט על קוד תכנה, אבל ניתן לעקוף איסור זה על ידי רישום פטנט על 'מערכת מחשב' המממשת את התכנה הזו בפועל- למשל, מעבד שמריץ את התכנה רצה. כתוצאה מכך, נוצר מצב מסובך ועדין מאוד שבו לא ברור אם הפטנט מגן על החומרה של מערכת המחשב, או התכנה עצמה. בתי משפט פסלו פטנטים מסוימים של תכנה אבל אישרו את תקפותם של פטנטים אחרים כמעט זהים להם, כך שכיום קיים בלבול גדול בתחום זה ורבים קוראים לבטל לחלוטין את הזכות לרישום פטנט על קוד תכנה.

עיצוב מוצר וממשק משתמש הם שני תחומים נוספים שבהם חוקי הפטנט הישנים והבדוקים מאבדים את יעילותם.

פתחתי את הפרק בתיאור התביעות שהגישה חברת אפל נגד סמסונג ו-HTC, יצרניות מכשירי אנדרואיד. בחינה מעמיקה יותר של כתב התביעה נגד סמסונג מלמדת אותנו עד כמה רעועה הקרקע שעליה ניצבים חוקי הפטנטים בימינו. לאפל יש פטנט על העיצוב העקרוני של מכשירי אייפון: מוצר ריבועי בעל פינות מעוגלות ושוליים שחורים. הטלפונים החכמים של סמסונג – כמו מרבית המכשירים הניידים המתוחכמים של השנים האחרונות – הם מוצרים ריבועיים בעלי פינות מעוגלות ושוליים שחורים, ועל כן מאשימה אפל את סמסונג שהיא מנסה לבלבל את הצרכנים ולגרום להם להאמין שהם קונים אייפון, בזמן שהם למעשה קונים מכשיר מדגם 'גלאקסי', למשל.

על פני השטח, זו טענה מגוחכת.

אם חושבים על העניין עוד קצת, ושוקלים אותו ברצינות… זו עדיין טענה מגוחכת. אינני מכיר אף אחד שיצא מחנות כשהוא אוחז בסמרטפון מתוצרת סמסונג ומשוכנע שרכש אייפון. גם סמסונג טוענת שמדובר בתביעה מגוחכת, ושלא הגיוני שאפל תקבל בעלות על ריבועים שחורים בעולמנו.

אף על פי כן, לאפל יש פטנט רשום על העיצוב שלה, ולכן על פי חוק יש לה את הזכות הבלעדיות לעשות בו שימוש. משפטים בארצות הברית מתנהלים מול חבר מושבעים אשר מורכב מאנשים פשוטים שאינם מומחים בתחום שבו הם נדרשים להחליט, ועל כן סמסונג אינה יכולה להרשות לעצמה להניח שתנצח במשפט בוודאות. מחיר התבוסה – איסור על שיווק הטלפונים החכמים – גבוה כל כך, עד שהברירה היחידה של סמסונג היא לתבוע בחזרה את אפל על הפרת פטנטים משלה. סמסונג היא חברה ותיקה שעוסקת בפיתוח מוצרים מתקדמים במשך עשרות שנים, ובבעלותה אלפי פטנטים – כמו, למשל, פטנט על צילום תמונה במכשיר נייד ושליחתה דרך הרשת הסלולרית, או השמעה של קובץ mp3 בטלפון הנייד תוך כדי ביצוע פעולות אחרות במכשיר, כמו גלישה באינטרנט. גם כאן מדובר בפטנטים רחבים במידה אבסורדית ובלתי הגיונית, כמובן.

כעת אנו יכולים להבין טוב יותר את הבסיס למלחמות הפטנטים העכשוויות בין חברות הטכנולוגיה הגדולות, ומדוע חברות כמו גוגל ומיקרוסופט מבזבזות הון עתק על רכישת עשרות אלפי פטנטים. חוקי הפטנטים הקיימים יוצרים מצב מעוות שבו חברה אינה יכולה להניח בוודאות שהיא אינה מפירה פטנט של חברה אחרת, גם אם תשתדל מאוד שלא לעשות כן. הפיתרון היחיד למצב זה הוא ליצור אלמנט של הרתעה שאינו שונה בהרבה ממירוץ החימוש בין ברית המועצות וארצות הברית בימי המלחמה הקרה. מספיק מנהל אגרסיבי אחד שמשוכנע שהוא יכול להשיג יתרון תחרותי על פני חברה יריבה באמצעות הגשת תביעה על הפרת פטנט, כדי לפתוח ב'מלחמת עולם' של תביעות ותביעות נגדיות.
טרולי פטנטים

במיתולוגיה הסקנדינבית, 'טרול' הוא יצור מרושע ותוקפני. אחת מהטקטיקות הנפוצות של טרולים בסיפורים העתיקים היא להתחבא מתחת לגשר ולהמתין לעוברי-אורח. ברגע שהתקרבו הנוסעים אל הגשר, הטרול היה מזנק ממקום מחבואו, שולף נבוט אבן ענק וסוחט דמי מעבר על הגשר 'שלו', כביכול.
הטרולים המיתולוגיים שייכים להיסטוריה, אבל החליפו אותם טרולים מודרניים ומתוחכמים בהרבה. למשל, בשנת 2011 קיבלו מספר מפתחי אפליקציות לאייפון מכתב מחברה אלמונית למדי בשם Lodsys. במכתב טענו עורכי דינה של Lodsys כי המפתחים מפרים פטנט השייך לחברה ועל כן עליהם לשלם לה אחוזים מרווחיהם, או שתוגש כנגדם תביעה בבית משפט. ומהו הפטנט המופר? הכפתור Buy Now המוכר, המאפשר למשתמש לרכוש את האפליקציה בנוחות ובמהירות. Lodsys טוענת כי ברשותה פטנט על עצם השימוש בכפתור שכזה במסגרת אפליקציה.

מובן מאליו שהמפתחים המאוימים טענו שמדובר בלא יותר מניסיון סחיטה: הרי ברור לכולם שכפתור 'קנה עכשיו' הוא מאפיין כה ברור מאליו של אפליקציית אייפון, עד שאף אחד לא חושב פעמיים לפני שהוא עושה בו שימוש. ובכל זאת, פטנט הוא פטנט: התביעות עדיין עומדות בעינן ויתבררו בבית משפט.

Lodsys היא דוגמה טיפוסית לחברה המכונה "ישות לא יצרנית" (Non Parcticing Entity), או בשם הלא-רשמי 'טרול פטנטים'. על פי חוק, פטנטים ניתנים למכירה והעברה, כמו כל סחורה אחרת: הטרולים רוכשים פטנטים מממציאים פרטיים או מחברות טכנולוגיה שפשטו את הרגל, ממתינים עד לרגע שבו הטכנולוגיה הרלוונטית הבשילה מספיק כדי להפוך לעסק מכניס ורווחי – ואז מפתיעים את קרבנותיהם בדרישה לתשלום תמלוגים ואיום בהגשת תביעה.
מספר החברות שעוסקות בפעילות שכזו גדל מאוד בשנים האחרונות, וב-2011 בלבד הוגשו תביעות כנגד למעלה מ-6000 חברות טכנולוגיה. רוב התביעות האלה הן על הפרות 'לכאורה' של פטנטים שנראים לרובנו טריוויאלים לחלוטין. למשל, חברה בשם EveryMD תבעה את פייסבוק בטענה שהרעיון של 'דף בית' (Home Page) ותגובות לסטטוסים – שייך לה. חברה בשם 'פולאריס' תובעת את אמזון ויאהו בגלל שהן משתמשות בשירות של דואר אלקטרוני אוטומטי, שהפטנט עליו שייך לה. חברה נוספת, Data Carries, הגישה ב-2012 תביעה נגד אפל, נוקיה ו-Linkedin על השימוש בפונקציית 'השלמה אוטומטית של מילים' בשדה חיפוש.

תביעות שכאלה נראות קנטרניות וחסרות סיכוי: האם יכול להיות שמישהו באמת מאמין שיש לו בלעדיות על תגובות באתרים, או על שליחת דואר אלקטרוני? אך המציאות מוכיחה שאסטרטגיית הסחיטה פועלת היטב ומכניסה לטרולים כסף רב. הסטטיסטיקה המקובלת גורסת כי עלויות משפט בתחום הפטנטים הן מיליון עד שניים וחצי מיליון דולר, בממוצע! ואלו רק העלויות הישירות של שכר עורכי הדין, אגרות וכולי. חברות גדולות ועשירות יכולות להרשות לעצמן ללכת למשפט, אבל סטארט-אפים זעירים וחברות בתחילת דרכן אינן מחזיקות במשאבים שכאלה. תשעים וחמישה אחוזים מתביעות הטרולים מסתיימות בהסדר מחוץ לבית המשפט: החברה הנתבעת מעדיפה לשלם כמה מאות אלפי דולרים, ולסגור את העניין.

אם האסטרטגיה הטפילית הזו מרתיחה אתכם ומעוררת בכם בחילה קלה, אתם לא לבד. קשה למצוא אנשים שיסנגרו על הטרולים ושיטותיהם, והשנאה כלפיהם כמעט אוניברסלית. אבל כשהכסף מדבר, כנראה שהמוסר עובר לכיסא האחורי: על פי מחקר מ-2011, הטרולים עלו לחברות הטכנולוגיה האמריקניות כ-29 מיליארד דולר בשנה זו בלבד. הרווחים האסטרונומיים הם גם הסיבה לכך שלא מעט ארגונים כלכליים ובתי השקעות תומכים בטרולים ומשקיעים בהם, ועל ידי כך מאפשרים להם לתקוף גם חברות טכנולוגיה עשירות ועתירות אמצעים. למשל, חברת Intellectual Ventures, טרול פטנטים מוכר מאד בארצות הברית, גייסה לא מכבר חמישה מיליארד דולרים ממשקיעים שונים כדי לרכוש פטנטים חדשים. בין מהמשקיעים, דרך אגב, אפשר למצוא גם חברות טכנולוגיה שמעבירות פטנטים שלהן לרשות הטרולים, תמורת אחוזים מהרווחים העתידים.

שאלת הטרולים מטרידה מאוד את תעשיית ההיי-טק בארצות הברית, שכן אפשר לראות בפעילותם של טרולי הפטנטים מעין 'מס על חדשנות' אשר נופל בעיקר על כתפיהן של חברות קטנות ובינוניות. כל חברת ענק משפיעה הייתה פעם חברה קטנה ושברירית, והאיום מצדם של הטרולים עשוי לחסל חברות קטנות שכאלה לפני שניתנה להם הזדמנות להוכיח את עצמן.
רבים מנסים למצוא פתרונות שירסנו את אסטרטגיית הסחיטה של הטרולים, ואחת הטענות הקבועות שעולות בכל דיון בנושא היא שפקידי הפטנטים הם אשמים עיקריים בהצלחתם של הטרולים. אחרי הכול, הם אלו שאמורים למנוע רישום פטנטים מופרכים כמו הפטנט על כפתור 'קנה עכשיו' באפליקציות. אם הפקידים היו עושים את עבודתם כמו שצריך, הם היו צריכים לפסול פטנטים כאלה על סמך העובדה שהם ברורים מאליהם לאיש מקצוע בעל ידע בתחום, שהוא כזכור אחד הקריטריונים החשובים לאישור פטנט.

אך לא כולם מסכימים עם טענה זו. ברור שלפחות בחלק מהמקרים פקידי הפטנט אישרו פטנטים כוללניים מדי שלא היו צריכים להתקבל, אבל אל לנו לטעות ולחשוב שמדובר בפקידים טפשים וחסרי הבנה. ההפך: פקידי הפטנטים הם כמעט תמיד אנשים מנוסים ובעלי השכלה אקדמאית נרחבת בתחום עיסוקם. למי ששכח, היה פקיד פטנטים שאפילו זכה להצלחה "מסוימת" בפיזיקה – שמו… אלברט איינשטיין! העומס על כתפיו של פקיד פטנטים ממוצע הוא גבוה מאד ומשך הזמן העומד לרשותו לשם בדיקת הפטנט ואישורו מוגבל, כך שסביר להניח שפה ושם יצליחו פטנטים מופרכים לחמוק מפסילה.

פרופ' ג'רארד מגליאוקה (Magliocca), מהמחלקה למשפטים באוניברסיטת אינדיאנה, העלה שאלה נוספת ומעניינת במאמר שבו סקר את בעיית הטרולים וההיסטוריה שלה. אם פקידי הפטנטים הם האשמים במצב הקיים, תהה הפרופסור, מדוע אנו נתקלים בבעיה הזו רק עכשיו, ורק בפטנטים בתחום הטכנולוגיה? אם פקידי הפטנטים גרועים כל כך, ההיגיון גורס שהיינו צריכים להיתקל בבעיה דומה כבר לפני חמישים ושישים שנה, ובתחומים אחרים של התעשייה. עצם העובדה שמדובר בתופעה חדשה מצביעה על כך שאולי קיימים גורמים סמויים נוספים שמשחקים תפקיד חשוב בעניין.

מאמרו (המצוין) של פרופ' מגליאוקה נפתח בציטוט הבא:

"מתוך אינספור פטנטים רדומים, יהיו כאלה שיכילו בתוכם איזהשהו עיקרון חדש… שהממציא, עם זאת, לא הצליח למצוא לו שימוש בעצמו. ממציא אחר, עיוור לעובדה שעיקרון זה כבר נתגלה קודם, היה מוכשר מספיק כדי למצוא לו גם יישום מעשי ורווחי. כרישי הפטנטים של עולם המשפט, אשר עינם תמיד פקוחה כדי לאתר מקרים שכאלה, ייגשו לממציא הראשון וירכשו ממנו את הפטנט חסר-התועלת שלו – ואז מיד ינסו לסחוט את הממציא השני והרווחי."

זהו, כמובן, תיאור קלסי של אסטרטגיית הסחיטה של טרולי הפטנטים. הפרט המעניין כאן הוא שמילים אלה נאמרו לפני יותר ממאה ושלושים שנה, ב-1878. הדובר, סנטור אמריקני בשם אייזק קריסטיאנסי, הלין על בעיה חמורה שפקדה את החקלאים בארצות הברית, ושמזכירה מאוד את מצבה של תעשיית ההיי-טק בימינו. אמנם נדמה שהמרחק בין חקלאות במאה ה-19 ותעשיית האלקטרוניקה במאה ה-21 כמעט בלתי ניתן לגישור, אבל פרופ' מגליאוקה מציע לנו ללמוד מהעבר כדי לנסות ולפתור את בעיות ההווה.

שנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 היו שנות פריחה במשק האמריקני. מלחמת האזרחים הסתיימה זמן מה קודם לכן, והשקט התעשייתי תרם לכך שהכלכלה הלכה והתחזקה בהתמדה.
פטנטים, מטבעם, נועדו כדי לעודד חדשנות ויצירתיות טכנולוגית, ומשרד הפטנטים החליט לעדכן את הנהלים הקיימים כדי לדרבן יצירתיות בתחום החקלאות. לרוע המזל, קשה מאד להמציא כלים חקלאיים חדשים לחלוטין. הניסיון המעשי שלי בחקלאות מסתכם, לצערי, בהאזנה לתקליטים של 'נקמת הטרקטור' – אבל אני די בטוח שהמעדר, המחרשה, המגל ושאר הכלים החקלאיים הומצאו כבר לפני אלפי שנים.
כדי לאפשר בכל זאת רישום של פטנטים ולעודד חדשנות, שינה משרד הפטנטים את החוקים כך שניתן יהיה לרשום פטנט גם על פיתוח טכנולוגי בעל מאפיינים אסתטיים. במילים אחרות, ההמצאה לא חייבת להיות חדשה מאד במישור המעשי והיישומי: גם שינוי בעיצוב יכול להספיק כדי לאפשר רישום של פטנט. תוצאת שינוי זה הייתה שטף של פטנטים חדשים על כלים חקלאיים שכל ההבדל בינם ובין כלים קיימים היה שינוי קל בידית האחיזה, בצבע, בחומר ממנו עשוי הכלי וכדומה. בתוך שבע שנים בלבד הוגשו יותר פטנטים מבכל שמונים השנים הקודמות גם יחד.

בתוך זמן קצר הופיעו גם טרולי הפטנטים. הם נודעו אז בשם 'כרישי פטנטים', אבל דרך הפעולה שלהם הייתה זהה למדי לזו של מקביליהם בימינו. עורכי דין ממולחים היו רוכשים פטנטים מממציאים תמורת כמה עשרות דולרים, ואז עוברים מחווה לחווה ובוחנים את כלי העבודה של החקלאים. אם המעדר או המחרשה היו דומים לתיאור שהופיע בפטנט שברשותם – וכמעט תמיד הם היו דומים, מן הסתם – עורך הדין היה מאיים על החקלאי בתביעה על הפרת פטנט, אלא אם ישלם לו כמה מאות דולרים. החקלאים המסכנים, שלא הייתה להם השכלה משפטית וגם לא משאבים כדי להילחם בכרישים בבתי-משפט, היו נכנעים ומשלמים. קול צעקה קם בקרב הארגונים החקלאיים, שהפעילו לחץ על נציגיהם בבית הנבחרים. אז, כמו היום, עיקר הטענה הופנתה – ובמידה רבה של צדק – כלפי משרד הפטנטים.

אך פרופ' מגליאוקה מוצא עוד כמה גורמים או נסיבות שהיו תקפים אז, בשלהי המאה ה-19, ותקפים גם בתעשיית ההיי-טק כיום.

ראשית, החקלאים היו פגיעים לסחיטה מצד הכרישים כיוון שהיה זה בלתי אפשרי עבורם להימנע מהפרת הפטנט: לא היה להם מספיק כסף כדי לרכוש כלי עבודה חדשים ו"בטוחים". גם חברות הטכנולוגיה בימינו פגיעות מאד לסחיטה שכזו. כל מוצר מתקדם הוא תוצאה של שכלול הדרגתי לאורך זמן, ולכן הוא משלב בתוכו פטנטים קיימים רבים. כמעט תמיד בלתי אפשרי לשנות חלק קטן מהמוצר כדי להימנע מהפרת הפטנט, מבלי שהשינוי ישפיע בצורה מרחיקת לכת על המוצר כולו. על כן לחברות הטכנולוגיה אין אלטרנטיבה אלא לעבור על ה"גשר" שהטרול טוען לבעלות עליו.

שנית, חקלאי שבחר להתנגד לסחיטה וללכת לבית המשפט, לא היה יכול להיות בטוח שייצא זכאי. ההבדל בין מעדר למעדר אינו גדול, ומי יודע אם יצליח להוכיח לשופט באופן משכנע מספיק שהמעדר שלו שונה באופן מהותי מהמעדר המופיע בפטנט. חוסר הוודאות הביא לכך שגם חקלאים עשירים שהיו יכולים להרשות לעצמם לקחת את הכרישים לבית המשפט, בחרו במקרים רבים שלא לעשות כן. כפי שכבר ראינו קודם במקרה של אפל נגד סמסונג, גם בימינו חברות הטכנולוגיה אינן יכולות להניח במידה סבירה של ודאות שהמושבעים במשפט ידעו להבחין בין תביעה לגיטימית לנסיון סחיטה.

שלישית, אז – כמו היום – פטנטים היו זולים. היה קל מאד להוציא פטנט על שינוי עיצובי בכלי חקלאי אז, וקל מאד להוציא פטנט על ואריאציה קלה של קוד תכנה או שינוי זעיר במעגל אלקטרוני היום. קלות זו מביאה לכך שהטרולים מחזיקים ברשותם עשרות אלפי פטנטים רדומים, שסביר להניח שלפחות אחד מהם דומה מאד לטכנולוגיה קיימת. פרופ' מגליאוקה משער שהניצול לרעה של פטנטים, כפי שעושים הטרולים, מגיע לשיאו כשכל שלושת התנאים לעיל מתקיימים – חוסר היכולת להימנע מהפרת הפטנט, אי-ודאות לגבי תוצאת המשפט ועלות נמוכה של פטנטים.

אם כן, כיצד ניתן למנוע ניצול לרעה של פטנטים על ידי טרולים וכרישים?

אפשרות אחת היא לתת לחברות גדולות ועשירות כגוגל ומיקרוסופט להילחם בטרולים בבתי המשפט. על פניו, חברות הענק האלה יכולות להרשות לעצמן לשכור את שירותיהם של עורכי הדין הטובים ביותר, והן עצמן מחזיקות בעשרות אלפי פטנטים מאיימים משל עצמן.

לרוע המזל, אפשרות זו נפסלת על הסף: הטרולים חסינים מפני אימתן של החברות הגדולות. טרולי הפטנטים, מעצם טבען, הם ארגונים משפטיים שעוסקים אך ורק בתביעות בבתי משפט: אין להם מעבדות מחקר, מפעלי ייצור או מוצרים כלשהם. הטרולים לעולם לא יפרו פטנט של מישהו אחר, שהרי כדי להפר פטנט עליך לייצר משהו. הפטנטים שצוברות החברות הגדולות יכולים, אולי, לאיים על חברות גדולות אחרות – אבל הם חסרי תועלת לחלוטין כנגד הטרולים. נזכור גם שלטרולים רבים יש "גב פיננסי" איתן בדמותם של משקיעים חיצוניים ששמחים לנסות ולגזור קופון על גבן של חברות הטכנולוגיה הגדולות, כך שגם להם יש עורכי דין טובים משל עצמם. במילים אחרות, גוגל לא תציל אותנו.

אפשרות נוספת היא לשנות את חוקי הפטנטים. זה היה הפיתרון שבו נקטו, בסופו של דבר, המחוקקים בסוף המאה ה-19: הקונגרס העביר חוק שביטל באיווחה אחת את כל הפטנטים המגוחכים על שינויי עיצוב בכלים חקלאיים, והחזיר את המצב לקדמותו. פעולה זו הייתה יעילה ביותר, ותופעת כרישי הפטנטים נעלמה כמעט באותה המהירות שבה הופיעה.

למרבה הצער, נדמה שבימינו קשה הרבה יותר ליישם פתרון גורף וחותך שכזה. גופים וחברות רבים יתנגדו לשינויים גורפים בחוקי הפטנטים וינסו להכשיל אותם, כמו למשל חברות התרופות והביוכימיה, שהחוקים הנוכחיים מעניקים להן הגנה טובה ובענף זה לא קיימת תופעת הטרולים. גם חברות ההיי-טק הגדולות אינן ששות לשינויים מהפכניים בחוק: הן, כזכור, השקיעו מיליארדים רבים של דולרים ברכישת פטנטים, ולא ירצו לראות את כל ההשקעה הזו יורדת לטמיון. ייתכן ויהיו שינויים גדולים בחוקי הפטנטים בעתיד, אבל בינתיים אין מהפכה באופק.

האפשרות השלישית היא להוציא את הטרולים מחוץ לחוק, חד וחלק: לחוקק חוקים שיאסרו על פעילות סחטנית שכזו. קשה להאמין שמישהו יתנגד לחוק כזה, הלא כן?

שוב, המציאות טופחת על פנינו. כדי להוציא את הטרולים מחוץ לחוק, יש קודם כל להגדיר מיהו "טרול פטנטים", וזו אינה משימה פשוטה. למשל, אם נבחר להגדיר טרול כ"חברה קטנה שאינה יצרנית, אשר סוחטת חברות אחרות באמצעות פטנטים", מיד ניתן להביא דוגמאות להתנהגות זהה מצדן של חברות בעלות מאפיינים שונים. למשל, בשנות השמונים איימה IBM על חברת SUN בטענה שהיא מפירה פטנט של IBM. ובמה עסק הפטנט המדובר? בציור של קו עבה על מסך מחשב. כן, אתם שומעים נכון: ל-IBM היה פטנט על ציור של קו על מסך. האיום עשה את שלו, ו-SUN (שהייתה אז חברה קטנה בהרבה מה"ענק הכחול") נכנעה ושילמה סכום לא ידוע. IBM היא חברה גדולה ויצרנית, ובכל זאת הפגינה התנהגות 'טרולית' וסחטנית למהדרין. זו, כמובן, רק דוגמה אחת מיני רבות, כמובן.

נוסף על כך, ייתכן וחקיקה נגד טרולים תפגע שלא במתכוון בממציאים תמימים. אם נמנע מגופים קטנים לתבוע חברות גדולות, כיצד יוכלו ממציאים להגן על עצמם? מה ימנע מחברה כמו IBM, אינטל או אפל להפר במתכוון פטנטים של חברות סטרט-אפ קטנות וחלשות, אם החברות הגדולות ידעו שהן חסינות בבית המשפט? טרולי פטנטים רבים מצדיקים את פעילותם בכך שהם מגינים, כביכול, על האינטרסים של הממציאים הקטנים והחלשים.

בכל זאת, פה ושם יש מי שמצא שיטות יצירתיות להתגבר עם בעיית הטרולים. למשל, חברה בשם Lexmachina מציעה שירות "מודיעין עסקי" לחברות נתבעות: תמורת תשלום לא גבוה, Lexmachina סורקת באמצעים ממוחשבים את כל פסקי הדין הרלוונטיים לתביעה המדוברת במטרה לגבש תמונה אמינה יותר של האיום מצידו של הטרול.
נזכיר שאחד מהגורמים שמסייעים מאוד לטרולים הוא חוסר ודאות מצד הקרבן לגבי תוצאת המשפט. על פי המידע שמפרסמת Lexmachina, הטרולים מפסידים כתשע מתוך עשר תביעות שמגיעות לבית המשפט אבל הנתבעים, כאמור, מעדיפים כמעט תמיד שלא לקחת סיכון ולשלם את דמי הכופר. אם השירות שמספקת Lexmachina יאפשר לחברה הנתבעת לדעת במידה סבירה של ודאות שהיא עשויה לנצח במשפט, הדבר ישנה לחלוטין את תנאי ההתמודדות. האיום הגדול ביותר על הטרול הוא הפסד בבית המשפט: אם הנתבעת תצליח להוכיח בבית המשפט שהפטנט אינו תקף – למשל, שמישהו כבר המציא משהו דומה בעבר – והשופט יכריז על הפטנט שבידי הטרול כמבוטל, הטרול לא יוכל להשתמש בו יותר כדי לתבוע חברות אחרות… במצב כזה, הטרול יעדיף לסגת מהאיום שלו במקום לשלוף את הנבוט מהחגורה ולגלות שמדובר בנבוט-צעצוע.

הדוגמות שהבאתי בפרק עד כה, מביולוגיה דרך רפואה ועד הטרולים הסחטנים, מעידות על האתגרים שניצבים בפני בתי מחוקקים בכל העולם. הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מהיר יותר מאי פעם, ומביאה עימה דילמות חדשות שהחוקים הקיימים לא נועדו להתמודד עמן. בזמן שחולף עד שמתגבשת הסכמה לגבי חוקים חדשים, הם בעצמם הופכים להיות לא רלוונטיים.

מה הפיתרון לבעיית הפטנטים? נכון להיום, אין לאיש תשובה מוחלטת. ההצעות נעות בין שינויים קלים בחוקים הקיימים – כגון תפוגה מהירה יותר של הבלעדיות שמעניק הפטנט או להעלות את האגרה על רישום פטנטים באופן דרסטי כדי להפחית את מספרם – לבין קריאות לבטל לחלוטין את מוסד הפטנטים. יש מי ששואלים את עצמם אם יש בכלל טעם לעסוק בשאלות האלה: מי יודע, אולי בעוד שנים ספורות תהיה לכל אחד מאיתנו מדפסת תלת-ממדית בבית, וכל אחד יוכל להדפיס לעצמו כל מוצר שירצה. במצב כזה, הגבלות ובלעדיות על חופש הייצור יהיו חסרות תועלת, לפחות ברמת האדם הבודד, ממש כמו שרשתות שיתוף הקבצים הפכו את שאלת זכויות היוצרים על מוסיקה וסרטים לכמעט לא רלוונטית.

http://www.ranlevi.com/texts/ep115_patents_information_age_text/

Трагедия советского интернета

Заметка полностью.

См. также:
Об истории интернета. Часть II. ОГАС и Киберсин








В прошлом году издательство MIT Press выпустило книгу историка медиа Бенджамина Питерса о том, как в Советском Союзе придумали, но не смогли создать интернет. В очередном выпуске рубрики «Записки технодетерминиста» Кирилл Мартынов рассказывает об этом издании и бесславной судьбе советской киберутопии, задушенной бюрократами.

Benjamin Peters. How Not to Network a Nation: The Uneasy History of the Soviet Internet. — MIT Press, 2016.

В конце 1973 года в New York Times вышла серия публикаций, посвященных разработке в Советском Союзе компьютерной системы управления национальной экономикой.

Ниже есть продолжение.

Автор статей, редактор научного раздела газеты, Генри Либерман недавно вернулся из двухнедельной поездки по СССР. Первые вычислительные центры будущей сети ОГАС (Общегосударственной автоматизированной системы учета и обработки информации) уже строились на его глазах в Москве и Ленинграде. В тестовом режиме отдельные элементы проекта должны были заработать через два года, а полностью советская экономика могла быть передана под управление компьютеров к 1990 году, для этого пришлось бы связать воедино как минимум 50 тысяч промышленных предприятий и еще почти столько же крупных сельскохозяйственных производств. Работами руководил всемирно известный математик Виктор Глушков, мечтой которого был апгрейд замедляющегося советского социализма за счет децентрализованной системы вычислительных центров. Глушков строил кибернетическую нервную систему управления народным хозяйством. Для сторонников свободного рынка этот Кибергосплан представлял бы собой нечто более мрачное, чем Скайнет. Для технооптимистов, верящих в рациональное и справедливое общество, проект Глушкова — потерянная родина. Но в любом случае цифровой коммунизм погиб, едва сделав первые шаги. Создатели советского интернета не получили шанса изменить историю. О том, почему это случилось, рассказывает книга историка медиа Бенджамина Питерса, вышедшая в 2016 году в издательстве Массачусетского технологического института (MIT).

Поражение советской IT-отрасли в конкуренции с США обыкновенно объясняют сочетанием трех факторов. Во-первых, слабой технологической базой СССР и ставкой на копирование американских компьютеров, сделанной уже в 1970-е. Во-вторых, отсутствием частной собственности, конкуренции и предпринимательской инициативы. И, наконец, изоляцией перспективных технологий в военном секторе и минимальным количеством разработок двойного назначения, доступных советскому народному хозяйству. Питерс не пытается опровергнуть все эти аргументы, но сосредоточивается на альтернативном объяснении: по его мнению, ключевой вклад в провал красного интернета внесла советская бюрократия. Главный тезис его книги звучит так: в тех ситуациях, где агенты капиталистической экономики, будто бы обязанные конкурировать между собой, в действительности демонстрировали способность сотрудничать для решения комплексных и принципиально новых задач, там советские ведомства, задача которых формально заключалась в том, чтобы обеспечивать социалистическую кооперацию, напротив, усердно защищали собственные аппаратные позиции. В итоге неспособность номенклатуры договариваться затормозила проект Глушкова, а после ранней смерти академика в 1982 году у ОГАС вообще не осталось крупных лоббистов. Формально не отвергнутый окончательно проект был закрыт из-за неактуальности лишь к 1989 году. «Советский Союз не смог построить интернет не столько из-за нехватки технологий или отсутствия частной собственности, — пишет Питерс, — сколько из-за невозможности протолкнуть столь масштабный проект через все ведомства, интересам которых он противоречил».

Оттепель инженера Китова

Проект Глушкова был не первой попыткой создания советского интернета. В 1958 году группа военного инженера Анатолия Китова разработала один из самых быстрых компьютеров в мире — «М-100» (индекс означает сто тысяч операций в секунду). Получив рабочий образец своей машины, Китов осознал важность объединения вычислительных мощностей в компьютерную сеть. Первые документы, подготовленные Китовым на этот счет, появились еще до начала американских работ над ARPANET, предтечи Интернета, ставшей ответом на запуск советского спутника. В 1959 году в письме на имя Хрущева Китов представил проект «Красная книга», предусматривавший создание в СССР Единой государственной сети вычислительных центров (ЕГСВЦ), которая объединяла бы управление армией и народным хозяйством. В духе времени инженер ставил вопрос о глобальном соперничестве с США. В создании принципиально новой технологической платформы он видел возможность «обогнать Америку, не догоняя ее», то есть организовать качественный рывок там, где американцы еще не имеют преимущества.

Питерс утверждает, что письмо Китова было спровоцировано оттепелью. В представлении инженера кибернетика была языком, на котором говорит научная марксистская теория управления обществом. Что еще более важно, компьютеризация представлялась ему противоядием против недавнего прошлого, в котором все решения в жизни страны принимались по воле одного человека. Китов видел свой проект инструментом десталинизации: очевидно, кто жил при Сталине, не боится ни Скайнета, ни Кибергосплана. Эта оптика вполне соответствует романтическим представлениям о науке, распространенным в СССР в начале 60-х годов, культу советского ученого-гуманиста. «Возможно, кибернетика даже могла бы гарантировать, что нового диктатора не появится», — рассуждает Питерс.

Проект «Красной книги» предполагал, что советская компьютерная сеть работает в первую очередь над решением оборонных задач. Однако Китов считал, что гражданские организации могут использовать машинное время сети для расчетов, связанных с экономическим планированием, в ночное время, пока армия спит. Вычислительные мощности, созданные для военного противостояния Америке, могли бы, по мысли инженера, использоваться и для обработки гражданской статистики в реальном времени, что позволило бы каждую ночь уточнять текущий экономический план СССР. На пути письма Китова к Хрущеву встала военная контрразведка. Питерс пишет, что военные были в ярости: мысль о том, что армия должна делиться ресурсами с Госпланом, казалась им атакой на обороноспособность страны и, как можно предположить, на собственные аппаратные интересы. Секретная комиссия признала идеи Китова вредными, инженер был лишен членства в партии (позже он был восстановлен), ему также был закрыт путь к дальнейшей военной карьере. На десять лет идеи о переводе советской экономики под управление кибернетиков были в основном забыты. Питерс упоминает еще о двух героях несостоявшейся кибернетической революции: создателе Института проблем передачи информации Александре Харкевиче и руководителе Главного вычислительного центра Госплана СССР Николае Ковалеве, которые пытались реанимировать идеи вычислительной сети в 1962 году, на излете оттепели. Но к 1970 году проект большой советский киберутопии вернулся всерьез — в виде ОГАС Глушкова.

Киберсоциализм в двух отдельно взятых странах

За время, прошедшее между предложениями, сформулированными в «Красной книге», и проектом ОГАС, развитие советской вычислительной техники заметно сбавило темпы, и конкурентоспособных разработок у советских инженеров становилось все меньше. К работе по проектированию новой компьютерной сети в СССР на этот раз была привлечена американская Control Data Corporation (CDC), заключившая с советским правительством десятилетний контракт, предполагающий кроме помощи в создании ОГАС консультирование в сфере полупроводниковых технологий. В ту эпоху CDC входила в число крупнейших производителей компьютерной техники в США наряду с IBM и DEC. Выполнение контракта было осложнено американским законодательством, запрещающим передачу новейших технологий двойного применения, включая вычислительные машины, в СССР. В рамках расследования действий CDC прошли специальные слушания в американском Конгрессе.


В самих США к тому моменту уже четыре года существовал ARPANET, созданный по инициативе военных в рамках ответа на глобальные вызовы Холодной войны. Проект ОГАС демонстрировал, что СССР по-прежнему обладает возможностями для технологического рывка в сфере компьютерных сетей. Американская сеть изначально создавалась лишь как распределенная система связи на случай ядерного конфликта и затем развивалась как система обмена научной информацией, а создатели ОГАС намеревались использовать свою версию интернета для того, чтобы максимально раскрыть потенциал всей социалистической плановой экономики. Советские инженеры пытались играть вдолгую, и перспективы такой игры были довольно пугающими для американцев. ARPANET и ОГАС родились до эпохи персональных компьютеров и тем более мобильных устройств, пригодных для выхода в сеть , так что представить себе, как первая превращается в современный вездесущий интернет, было невозможно. Проблема ОГАС, возможно, была связана как раз с мегаломанскими планами советских разработчиков. Они не хотели работать над скромной резервной системой связи, которая могла бы затем расти для решения новых задач. Их воображение рисовало образы обновленного социализма, который должен был наступить немедленно после того, как заработает красный интернет.

В начале 1970-х СССР входил в эпоху застоя, и советские экономисты были прекрасно об этом осведомлены. Академик Глушков рассматривал ОГАС как единственную возможность для дальнейшего развития страны. Проблема, которую он решал, была известна уже первому советскому правительству: Маркс и Энгельс рассказали, куда нужно двигаться в ходе построения коммунизма, но не дали точных инструкций о способах такого движения. Вопрос о конкретных формах организации социалистической экономики всегда был по меньшей мере дискуссионным. Ленин внедрял сначала военный коммунизм, списанный с немецкой трестовой экономики Первой мировой войны, затем обратился к НЭПу. Автором канонической версии советского планового хозяйства стал Сталин : пятилетние планы, спускаемые из Москвы, мобилизация и милитаризация, сверхцентрализация. Глушков считал, что нужно сделать следующий шаг. Без автоматизации, рассуждал он, уже к 1980 году для эффективного управления советской экономикой потребовалось бы все взрослое население СССР. В интервью, опубликованном New York Times, он делает еще более пессимистичный прогноз: вместе с ростом плановой экономики и усложнением ее технологического уклада для принятия эффективных решений в ней потребовалась бы работа десяти миллиардов администраторов. Единственное спасение плановой экономики заключалось в том, чтобы делегировать эту работу машинам. Воображение математика рисовало тысячи локальных компьютеров, связанных друг с другом через региональный мейнфрейм (сервер); сеть таких мейнфреймов должна быть синхронизирована по всей стране. Между вычислительными центрами в этой системе постоянно, не останавливаясь ни на секунду, идет обмен планами, отчетами и индустриальными стандартами — так машины, не нуждающиеся в отдыхе и не совершающие ошибок, приближают коммунизм.

Интересно, что попытки построения киберсоциализма предпринимались в те годы не только в СССР. Социалистическое правительство Чили в 1970 году пригласило в страну британского кибернетика Стаффорда Бира, перед которым была поставлена задача по разработке местного аналога ОГАС — компьютерной системы Киберсин. К 1972 году элементы этой сети в Чили реально функционировали, объединив около 500 предприятий. Военный переворот, организованный генералом Пиночетом, и падение режима Альенде привели к отказу от программы, причем сеть была целенаправленно разрушена. Сейчас существует как минимум одна монография, посвященная чилийскому интернету, — это работа Иден Медины «Cybernetic Revolutionaries: Technology and Politics in Allende’s Chile», тоже изданная в MIT.

Либералы, ортодоксы и кибернетики

«Разрабатывая ОГАС, мы движемся не только к централизации, но и к децентрализации», — говорил Глушков редактору New York Times. Делегированные компьютерам важнейшие хозяйственные решения могли бы приниматься на местах. Авторизованные пользователи в регионах могли в дальнейшем связываться друг с другом напрямую, без разрешения из центральных узлов сети.

Архитектура ОГАС предполагала отказ от архитектуры фон Неймана, то есть раздельного функционирования памяти, центрального процессора и устройств управления. Сегодня она могла бы называться нейросетью — разработчики Глушкова моделировали систему связей между синапсами в гигантском киберкоммунистическом мозге.

При этом в идеологическом отношении проект Глушкова был альтернативой программе реформ, намеченной знаменитым советским однофамильцем Генри Либермана, Евсеем, в 1962 году в статье «План, прибыль, премия». Манифест либерализации советской экономики был опубликован «Правдой» и предполагал внедрение элементов рыночных отношений в плановое хозяйство. Идеи Евсея Либермана легли в основу косыгинских реформ 1965 года, захлебнувшихся к началу следующего десятилетия. В книге Питерса дискуссиям об «экономической кибернетике» посвящена вторая глава, где среди прочего представлена типология экономических теоретиков в СССР. Они делились на три группы: ортодоксы, которые считали, что реформы избыточны; либералы, выступавшие за введение рыночных механизмов; наконец, кибернетики, которые считали, что реформы должны лежать в плоскости технологического рывка. Лидер последних, Глушков, считал, что если мы не можем надеяться на рынок, нужно сделать ставку на поиски баланса спроса и предложения в рамках гигантской вычислительной модели. Она создается компьютером и уточняется по мере необходимости в режиме реального времени гораздо быстрее, чем это могут делать люди, даже если они коммунисты.

Отдельные элементы ОГАС сильно опережали свое время и, например, предполагали внедрение безбумажного документооборота, программирование с использованием естественного языка (советская Siri!) и даже внедрение электронных денег для взаиморасчетов между предприятиями. Проект советских e-money был подготовлен Глушковым еще в 1962 году, но тогда не вызвал интереса у руководства страны.

Плюс теоретическое обоснование бессмертия

Питерс пишет, что Глушков интуитивно понимал важность обмена локальной информацией при проектировании сетей и к тому же сам постоянно жил «децентрализованно», на два города. Математик в течение двадцати лет возглавлял Институт кибернетики украинского отделения Академии наук, но для решения существенных вопросов был вынужден ездить в Москву. Глушков регулярно обдумывал математические проблемы в поезде Киев — Москва, который называл своим вторым домом. Средний возраст сотрудников его института в середине 1960-х составлял 25 лет, в социальном отношении это была словно воплощенная в реальности научная утопия из ранних повестей Стругацких .

В 1963 году Глушков, придерживавшийся жесткого распорядка дня, получил первый инсульт, и в конечном счете эта болезнь привела к его кончине девятнадцатью годами позже. В некрологе Глушкова, опубликованном в США, он был назван «королем советской кибернетики», а его биографы описывают его как универсально образованного человека своего времени. Еще подростком он изучал Гегеля в оригинале, читал лекции на английском, а в более зрелом возрасте однажды в течение двух часов на спор декламировал тексты Гёте на немецком.

Вдохновленные Клиффордом Саймаком и Айзеком Азимовым, члены команды Глушкова обсуждали теоретическую возможность «информационного бессмертия» — перевода человеческого сознания в цифровую форму, его загрузки в компьютер. Умирая, Глушков утешал свою жену рассуждениями в духе космиста Николая Федорова: «Не волнуйся, однажды свет нашей Земли достигнет далеких созвездий, и на каждой из солнечных систем мы вновь будем молодыми. Так мы вечно будем вместе». Жена Глушкова Валентина вообще сыграла ключевую роль в его карьере: когда в 1950-е годы перед молодым ученым стоял выбор, чему посвятить свою жизнь, он согласился на переезд в столицу Украины и работу в сфере кибернетики, потому что жене нравилась мягкая киевская осень.

Институт кибернетики под руководством Глушкова умел развлекаться: к новогодней вечеринке 1960 года сотрудники придумали «Кибертонию» — виртуальную страну, в которой правит совет роботов. «Кибертония» в дальнейшем проводила регулярные развлекательные мероприятия в Киеве и Львове, конференции и детские праздники, издавала брошюры, собственную валюту и даже проект кибернетической Конституции. В 1965 году, например, детям раздавали паспорт страны, на обложке которого был изображен робот, играющий на саксофоне (символ американской музыки, отмечает Питерс). Заметка об этом мероприятии была опубликована на украинском языке в газете «Вечерний Киев», а сами кибернетики параллельно напечатали листовку «Вечерний Кибер», поздравлявшую читателей «с новым кодом». Питерс связывает эту легкую фронду с большой традицией, характерной и для западных стран: киберкультура часто оказывается контркультурой.



В то же время кибернетик Глушков называл себя марксистом, к ужасу своих критиков легко ссылался на тексты классиков и был готов использовать философскую эрудицию для борьбы за признание своего проекта ортодоксально мыслящими советскими бюрократами.

Гарбузов против Кибергосплана

Ключевая аппаратная драма вокруг будущего советского интернета развернулась 1 октября 1970 года — в день, когда внедрение ОГАС обсуждалось на заседании Политбюро. Если проект Китова был уничтожен военными еще до стадии его рассмотрения по существу и, в частности, разработки бюджета, то Глушков со своим ОГАС зашел заметно дальше. Его противником в итоге оказался министр финансов СССР Василий Гарбузов, находившийся на этом посту в течение четверти века, вплоть до начала перестройки. Гарбузов считал, что компьютеры, конечно, могут быть полезны для народного хозяйства, но не принимал идей кибернетиков. В его представлении вычислительные машины, например, могли стимулировать птицеводство, контролируя демонстрацию цветных ламп и проигрывание специальных звуков для куриц-несушек. Питерс иронизирует, что подобные новаторские технологии Гарбузову продемонстрировали в Минске, как раз накануне визита Глушкова в Кремль.

В действительности Гарбузов вряд ли был столь наивным — его подлинная мотивация была связана с желанием защитить позиции своего ведомства. По слухам, во время личной встречи с премьером-реформатором Алексеем Косыгиным он угрожал, что если конкурирующее ведомство (Центральное статистическое управление) сохранит свой контроль над ОГАС, то Минфин будет вынужден блокировать любые инициативы по продвижению этого проекта. Пятью годами раньше Гарбузов сыграл аналогичную роль в отношении реформ, предложенных самим Косыгиным. К слову, этот формат аппаратных войн между советскими ведомствами был почти без изменений перенесен в современную Россию. По сути, Гарбузов просто сказал, что денег на кибернетическую экономку нет, ведь у Минфина не было интереса находить их.

На заседании Политбюро в тот день отсутствовали Косыгин и еще относительно молодой и дееспособный Брежнев — два человека, которые могли бы гипотетически поддержать Глушкова. В итоге Гарбузов убедил присутствующих, что торопиться с ОГАС не нужно. И хотя в начале обсуждения Политбюро было настроено по отношению к Глушкову благожелательно, он ушел ни с чем. Проект ОГАС положили на полку на многие годы, хотя никогда до конца не отказывались от него. Консервативные планы правительства предполагали, в частности, что девятая пятилетка (1971–1975 годы) должна среди прочего заложить материальную базу для создания ОГАС, запустив 1600 вычислительных центров в регионах и увеличив выпуск компьютерной техники в СССР в 2,6 раза. В значительной степени это было возвращением к идее ЕГСВЦ Китова; таким образом, советские бюрократы в общей сложности потратили на обсуждение этого плана пятнадцать лет. Но в итоге и этот урезанный сценарий развития компьютерной сети в СССР не получил необходимого финансирования и не был реализован полностью.

Столкновение с интересами Минфина не было единственным в трудной и долгой судьбе ОГАС. Политическая история СССР оказывала сильное давление на развитие компьютерных технологий в стране, и Питерс фантазирует о том, что могло бы случиться, если бы Глушков дожил до 1985 года и предложил свое видение будущего социализма Горбачеву. В истории ОГАС столкнулись два видения бюрократии. Сам Глушков, судя по всему, верил в ее веберовский, рационалистический идеал и пытался снабдить такого бюрократа идеальным оружием. Но советская номенклатура, название которой стало нарицательным после одноименной книги Михаила Восленского, ходившей в самиздате с 1970 года, преследовала другие интересы, и главным из них было сохранение status quo.

Эгоистичный социализм в нефтяном лимбе

Книга Питерса утверждает, что поражение советского интернета не было ни естественным, ни неизбежным. Речь шла о политической борьбе ученых-кибернетиков и советских чиновников, и итоги такой борьбы не были предопределены заранее.

«Силы, которые уничтожили ОГАС, в конечном счете привели к распаду СССР в целом, — пишет Питерс. — Речь идет о злоупотреблениях своим служебным положением советскими чиновниками». Вся логика советской системы заставляла потенциальных бенефициаров цифрового социализма, от высшего руководства страны до простых рабочих, в краткосрочной перспективе сопротивляться любым изменениям. Усилий энтузиастов и визионеров из Института кибернетики, как и реформаторов, приходивших из других областей, раз за разом оказывалось недостаточно. В результате вместо собственного интернета к концу 1980-х годов СССР обладал тысячами разрозненных вычислительных центров, работавших на уровне отдельных учреждений и предприятий. «Советское государство провалило задачу по созданию национальной компьютерной сети не потому, что оно было слишком жестким или вертикально организованным, но потому, что в реальности оно было слишком изменчивым и ненадежным», — заключает автор. Иными словами, трагедия советского интернета была связана не с избыточной жесткостью советского общества, но, наоборот, с нерегулируемой конкуренцией между его отдельными агентами, принимавшими решения. Никто не смог вынудить этих агентов функционировать достаточно open и flat, чтобы оказаться готовыми к новому технологическому рывку. Питерс настаивает, что традиционное объяснение, согласно которому развитие интернета — это триумф свободного рынка над социалистическим планированием, является ошибкой.

Будущую природу этого кризиса понимал еще Анатолий Китов, который в конце 1950-х годов просил Хрущева о создании отдельного кибернетического ведомства, способного лоббировать собственные интересы в правительстве и Политбюро, — Госкомупра. Это предложение также было отклонено; ни советские военные, ни деятели партии не желали получать нового конкурента, играющего на их поле.

Свою роль в отказе от реформ — как либеральных, так и «кибернетических» — сыграли, вероятно, и колебания цен на нефть>. Об этом неисчерпаемом вплоть до середины 1980-х источнике уверенности советских бюрократов в завтрашнем дне. Питерс в своей книге не вспоминает. А между тем постоянный приток нефтедолларов в советский бюджет, начиная с 1973 года, определенно влиял на те решения, которые можно было проводить через Политбюро. Советский интернет пятнадцать лет провел в нефтяном лимбе, и когда нужда в нем вновь возникла, умерли те, кто знал, как его делать — как в инженерном, так и в аппаратном и идеологическом смыслах слова.

Если бы набор вводных СССР начала 1970-х был другим, советский интернет мог стать реальностью. Но все же Питерс, по всей видимости, слишком увлекается своей моделью, в рамках которой капиталисты оказываются более социалистами, чем сами социалисты, а советские бюрократы, наоборот, демонстрируют хищнические повадки крупных буржуа. Нерегулируемая конкуренция бюрократов — следствие институциональных условий, существующих со времен сталинского СССР. И у нас, по всей видимости, просто нет подходящих аналитических инструментов, позволяющих оценивать вероятность иного сценария советского прошлого. В двух возможных мирах — капиталистическом и социалистическом — в одну историческую эпоху появились компьютерные сети. Но только «кооперативный капитализм» дал им шанс. В этом нет ничего удивительного, если вспомнить, например, что от Валлерстайна до Жижека существует линия интерпретации Маркса, описывающая последнего как техноопимиста, восторгающегося мощью капиталистической индустриальной революции.

Была ли сеть неизбежна?

Для Питерса трагедия советского интернета есть нечто большее, чем простая глава из учебника истории. Он видит здесь теоретическую проблему и актуальный политический контекст. Почему одни и те же технологические идеи развиваются по-разному в разных социальных контекстах? Почему Китай не смог использовать потенциал открытого им пороха? Почему в нашем случае вторая экономика мира не смогла создать собственной версии глобальной компьютерной сети, несмотря на все интеллектуальные, вычислительные и финансовые возможности? Иными словами, это вопрос о границах технологического детерминизма.

В простейшем виде детерминизм предполагает, что развитие техники определяет модели социальных взаимодействий, задает их границы. Так, например, железнодорожный транспорт сделал возможным феномен концентрационного лагеря — именно в возможности дешевой перевозки тысяч людей на дальние расстояния лежат технологические предпосылки для тоталитарных режимов XX века. При этом можно заметить, что концлагеря не были атрибутами каждого общества, располагающего железными дорогами. Более сложные модели уходят от линейной зависимости и ставят вопрос о коэволюции общества и техники.

Отвечая на этот вопрос, Питерс обращается к политической критике и предлагает перевернуть тезис, вынесенной в заголовок известной статьи Бруно Латура «Технологии — это общество, сделанное прочным». Обратное так же верно, утверждает автор, так что общество — это технологии, сделанные хрупкими. «Хотя сегодня наши компьютерные сети процветают, — пишет Питерс, — история советского интернета показывает нам, что нынешние сети не являются чем-то естественным или необходимым». Хотя глобальный интернет возник в результате «капиталистической кооперации», рассуждает он, нет никаких гарантий, что его не ждет судьба советского кибернетического проекта. Интересы частных лиц, крупных компаний и государственных регуляторов могут уничтожить сеть, которая в течение нескольких десятилетий работала на общественное благо.

Нынешние российские чиновники, мечтающие о создании суверенной сети, снова выступают в роли министра финансов Гарбузова. Они защищают интересы своих ведомств и готовы ради этой цели вновь похоронить проект открытой сети. История падения советского интернета оказывается возможным сценарием нашего — не только российского — будущего.

Важнейший вопрос, остающийся открытым в книге Питерса, связан с принципиальной работоспособностью кибернетического социализма. Действительно ли компьютеры могли сделать плановую экономику более эффективной? И если да, то при каких условиях? Если же кибернетический социализм не был возможен в принципе и ставка Глушкова и его коллег была фундаментально ошибочной, то к каким экстерналиям могло бы привести воплощение их идей в реальности? Как изменилась бы общественная обстановка в стране, где десятки тысяч инженеров и ученых получили бы возможность обмениваться информацией? Как использовали бы новые технологические возможности КПСС и советская армия? Создала бы советская сеть новую цифровую тиранию или привела к ускоренной демократизации? Как СССР, обладающий собственным интернетом, переживал бы падение цен на нефть, перестройку, гласность, и каким он вошел бы в 1991 год? Получили бы две компьютерные сети, советская и американская, возможность обмениваться данными, и как это изменило бы мир?

Все это выглядит сюжетом для ненаписанного романа Чайны Мьевиля. А пока альтернативная история кибернетического СССР обсуждается только на форумах — в реальном интернете.



https://gorky.media/reviews/tragediya-sovetskogo-interneta/