Thursday, December 31, 2015

חגיגות ה"נובי גוד" בקרב עולי חבר המדינות (Hebrew)

Немного сокращено. Форматирование не сохранено.
См. также:
Новый год в Советском Союзе


שנה אזרחית חדשה במגזר דוברי הרוסית
רקע

נובֶי גוֹד (ברוסית, "שנה אזרחית חדשה" Noviy God, Новый год), כך קוראים עולים דוברי רוסית ללילה האחרון של השנה על-פי הלוח הגרגוריאני, שתחילתו ב-31 בדצמבר והמשכו ב-1 בינואר. באנגלית קוראים לזה New Year's Eve, בצרפתית - Jour de l'An.

ערב השנה החדשה נחוג כמעט בכל רחבי העולם, גם במדינות כמו יפאן, הודו, טורקיה, תאילנד ואף ישראל, שהנצרות אינה דתן הרשמית. ניתן לייחס זאת לעובדה, ששיגרת החיים – ובכלל זה חיי התרבות, הכלכלה והמסחר - ברוב מדינות תבל מתנהלת על-פי לוח השנה הגרגוריאני.


יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.

עבור העולים מחבר העמים זוהי שמחה משפחתית מובהקת, חגיגת תחפושות עליזה לילדים וסיבה למסיבה. בני משפחה וחברים מתכנסים לסעודת חג כיד המלך, מחלקים זה לזה מתנות, שותים שמפניה ועושים שמח. מבחינתם, אין לנוֹבֶי גוֹד כל זיקה דתית, למרות קירבתו לחג המולד. בכך הם ממשיכים, בעצם, מסורת של חג עממי חילוני, שנקבעה בברית-המועצות האתיאיסטית של תחילת המאה הקודמת.

בישראל, הציבור הוותיק מזהה את חגיגת ה-31 בדצמבר כסילסבטר. עולי מדינות חבר העמים מעולם לא השתמשו בשם זה, ורק מעטים מהם שמעו עליו קודם עלייתם ארצה.
הלוח היוליאני והלוח הגרגוריאני

לוח-השנה היוליאני הוא גירסה מוקדמת של לוח-השנה, המקובל ברוב ארצות העולם. הלוח היוליאני קרוי על שמו של יוליוס קיסר, שהנהיג אותו ברחבי האימפריה הרומית בשנת 45 לפני הספירה, במקום לוח-השנה הירחי (הזמן שנדרש לירח להקיף את כדור הארץ). יוליוס קיסר קבע שכל שנה רביעית תהיה שנה מעוברת (בת 366 ימים). על-פי לוח זה, שנה ממוצעת היא בת 365.25 יום, דהיינו, גדולה ב-11 דקות לערך משנת-החמה. דקות נוספות אלו הצטברו ליום שלם מדי 128 שנים.

הפער נסגר בלוח-השנה הגרגוריאני (קרוי גם "לוח-השנה האזרחי", או "לוח-השנה הלועזי"), שהנהיג האפיפיור גרגוריוס ה-13, בשנת 1582. הלוח הגרגוריאני משמש ברובן המכריע של מדינות העולם לקביעת מועדים 'אזרחיים' (כלומר, כל מועד שאינו דתי-פולחני). בכנסייה הקתולית ובכנסיות הפרוטסטנטיות הוא משמש גם לקביעת מועדים דתיים. במדינת ישראל הוא מוכר כלוח-שנה רשמי בצד הלוח העברי.

התיקון נעשה לאחר שיועציו של האפיפיור גילו, כי הטבלאות שנועדו לחישוב מועד חג הפסחא הנוצרי אינן יעילות. מועצת חכמים של תיאולוגים ואסטרונומים ישבה על המדוכה, והציעה שיטת חישוב שונה של השנה המעוברת. האורך הממוצע של השנה התקצר, והתקרב מאוד לאורך הממוצע של שנת-החמה.

השינוי התקבל מיד בארצות הקתוליות (בעיקר באיטליה, צרפת, ספרד, פורטוגל ועוד). בארצות הפרוטסטנטיות (סקנדינביה, צפון גרמניה) הוא אומץ רק ב-1700. רוסיה אימצה את הלוח הגרגוריאני רק 218 שנה לאחר מכן, בשנת 1918, עם המהפכה הבולשוויקית והיחלשות כוחה של הכנסייה הפרבוסלבית, שטירפדה את המעבר כל השנים מטעמים דתיים. גם כך, הלוח הגרגוריאני משמש לצרכים אזרחיים בלבד. מועדים דתיים נקבעים עד היום על-פי הלוח היוליאני הישן. את הכריסמס, לדוגמה, חוגגים הרוסים ב-7 בינואר ולא ב-25 בדצמבר.

ה-1 בינואר נקבע על-ידי יוליוס קיסר, עוד בשנת 45 לפני הספירה, כיום הראשון של השנה האזרחית החדשה. בתקופת ימי הביניים באירופה, שבמהלכן התחזק מעמדה של הכנסייה הקתולית, הוחלט כי ה-1 בינואר נטול הקשר נוצרי משמעותי, ולכן יש להצמידו לתאריך בעל ציביון דתי. מכיוון שלא נקבע תאריך חלופי מוסכם, בחרו מדינות רבות באירופה מועד דתי משלהן לציון כניסת השנה החדשה - חג המולד או הכריסמס (ב-25 בדצמבר), חג הפסחא או ה-25 במרץ (יום צליבתו של ישו, על-פי מסורות מסוימות).

הלוח הגרגוריאני עשה סדר גם בנקודה זו, וקבע את ה-1 בינואר כיום הראשון של השנה האזרחית החדשה. תאריך חגיגי זה, שנראה כיום כמובן מאליו, נתקל במאמצים נמרצים של הכנסייה הקתולית לבטלו, בגלל ההילולות הפגאניות שנתלוו אליו (מקורן באמונה קדומה שזוהי שעת מעבר, ועל כן מותר לעשות בה דברים שאסורים בשעות אחרות). הניסיון לא עלה יפה, ההמונים התעקשו לחגוג את השנה החדשה ב-1 בינואר, ובסופו של דבר, עם הנהגת הלוח הגרגוריאני, נאלצה הכנסייה להתקפל. שנת 1622 הייתה הראשונה שבה החלה השנה באופן רשמי ב־1 בינואר בארצות הקתוליות.
תולדות החג ברוסיה הצארית והסובייטית
ציון השנה האזרחית החדשה - הנובי גוד
אדוארד סברלדין
העולים מתחפשים לדמויות המסורתיות דייד מורוז וסנייגורוצ'קה

עד המאה ה-16 חגגה רוסיה הצארית את תחילת השנה ב-1 בספטמבר, לפי הלוח היוליאני. בשנת 1700, על-פי צו מלכותי שפירסם הצאר פטר הגדול (1725-1672(Пётр I Вели́кий)), הוחלף לוח-השנה היוליאני בלוח הגרגוריאני, וה-1 בינואר הפך לתאריך הקובע. תקופת שילטונו של פטר הגדול עומדת בסימן התפשטותה הטריטוריאלית של רוסיה לכיוון מערב, באופן שהפך אותה למעצמה אירופית מהדרג הראשון.

כבר בשנים הראשונות לשילטונו יזם פטר הגדול רפורמות מקיפות, שנועדו להביא את המודרניזציה לרוסיה. זאת, בעקבות ביקורים ממלכתיים שערך באנגליה ובצרפת, שם נחשף לתרבות ולגינונים שלא הכיר. אחד השינויים שהגה היה קביעת ה-1 בינואר כיום הראשון של השנה האזרחית. אזרחי מוסקווה העירוניים (באותה תקופה, מוסקווה הייתה העיר הגדולה והמשמעותית היחידה באימפריה הרוסית) נצטוו להתייחס ליום זה כיום חג, "להבעיר מדורות, לקשט את הבתים בירוק, לרקוד ולשמוח".

האמונה הנוצרית החלה לחלחל לאזור רוסיה של ימינו החל מסוף המאה התשיעית, באמצעות מיסיונרים שהגיעו מערי האימפריה הביזאנטית. בשנת 950 בקירוב קיבלה על עצמה אולגה הראשונה, שליטת רוסיה, את האמונה הנוצרית. נכדה, ולדימיר הגדול, היה השליט שהפך את הנצרות לדת המדינה ומיגר את עבודת האלילים, שהייתה נפוצה ברוסיה עד ימיו.

בשנת 1054 התחולל בעולם הנוצרי "הסכיזם הגדול", פיצול בין הכנסיות שהיו מצויות בתחום האימפריה הביזנאטית, המזרחית (שנקראו מאז אורתודוקסיות) לבין הכנסיות שהיו מצויות בתחום האימפריה הרומית, המערבית (שנקראו מאז קתוליות). המאמינים הנוצרים ברוסיה השתייכו לכנסייה הפרבוסלבית (מילולית, "הכנסייה הנכונה", תרגום השם "אורתודוקסית" ביוונית, שפירושו "האמונה הנכונה"). המאפיינים הייחודיים של כנסייה זו, הידועה גם בכינויה הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית, הם התפילות, הנערכות בלשון הסלאבית העתיקה והשימוש בלוח-השנה היוליאני.

נצרות הייתה הדת הרשמית במשך מאות שנים, עד תחילת המאה העשרים. אומנם, במאה ה-18 התהדק הפיקוח המדינה על הכנסייה ובמאה ה-19 זיעזע המהפכן קארל מרקס, אבי המרקסיזם, את אושיות המימסד האורתודוקסי בקביעתו הנחרצת, כי "הדת היא אופיום להמונים". אך את המהלומה המוחצת הנחיתה מהפכת אוקטובר 1917. המשטר הבולשוויקי, שאימץ את הדוקטרינה המרקסיסטית האתיאיסטית, אסר על קיום פולחן דתי מכל סוג שהוא. יחסי הכנסייה עם השילטון הידרדרו לשפל חסר תקדים.

הבולשוויקים ראו בנצרות גורם שמילא תפקיד מכריע בדיכוי ההמונים לאורך ההיסטוריה, ורדפו את כוהניה. ראשי הכנסייה שנמלטו מברית-המועצות הקימו את "הכנסייה הלבנה", שאיגדה את המאמינים שמחוץ לברית-המועצות, בעוד מוסדות הכנסייה בתוך ברית-המועצות השתייכו למה שהוכר בתור "הכנסייה האדומה".

ב-1916, בעיצומה של מלחמת-העולם הראשונה, יצאה קריאה להטיל חרם על מסורת עצי האשוח בחג המולד, שמקורה בגרמניה. לחרם הדתי היה גם רקע מדיני-צבאי: האימפריה הרוסית ספגה באותה שנה מפלה ניצחת מידי הצבא הגרמני בקרבות מלחמת-העולם, ומאוחר יותר נאלצה לחתום על הסכם כניעה.

החרם הרשמי בברית-המועצות נמשך עוד שנים רבות, בנימוק שהשימוש בעץ האשוח הוא "נוהג בורגני שמקורו בדעה קדומה דתית". החל משנת 1928 הוטל איסור חמור על הצבת עץ אשוח בבית או במקום ציבורי, ומי שהעז להפר את החוק, היה צפוי לעונש כבד. רפש הוטח גם ב"סבא כפור" (דֶד מוֹרוֹז, הגירסה הרוסית של סנטה קלאוס. ראו הרחבה בהמשך), שאותו הגדיר המשטר כ"בן-בריתם של הכומר והקוּלָאק" (הקולאקים, חקלאים אמידים בעלי חוות, היו שנואי נפשו של הפרולטריון, מעמד הפועלים חסר הרכוש).

המהפך התחולל בדצמבר 1935, בעקבות פירסום מכתבו של פָּאבֵל פּוֹסְטִישֵב בביטאון המפלגה פראבדה. פוסטישב, עסקן פוליטי וחבר מפלגה בכיר, הציע להציב עצי אשוח בבתי-ספר, בתי ילדים, מועדוני ילדים, בתי-קולנוע ואולמות תיאטרון. הוא נימק זאת בכך, שמקורותיו של חג תחילת השנה חשובים פחות מתרומתו לילדי ברית-המועצות.

המפלגה אימצה את ההמלצה ובהדרגה ריככה את התנגדותה. ב-1936 השילטונות הסובייטיים התרצו סופית ואישרו את קיום החג ועצי אשוח במתכונתם החילונית והאזרחית. ב-1937, שחקן בתלבושת דֶד מוֹרוֹז נכנס לראשונה בשערי היכל המועצות (Palace of Unions) במוסקווה. בשנים שלאחר מכן, טקס "עץ השנה החדשה" בהיכל המועצות, נחשב כמחווה של הוקרה לילדי אמא רוסיה.

על אף שאין לערב השנה החדשה אופי פוליטי, הוענק לו מעמד חשוב ומיוחד בברית-המועצות, כחג הלא-קומוניסטי היחיד בשנה. כל החגים האחרים - יום המהפכה, יום-השנה להולדת לנין, חג הפועלים, חג כורי הפחם וכדומה - היו במהותם תכתיב של המשטר. נובֶי גוֹד היה היחיד שלא נשא חותם קומוניסטי, ולכן התנחל בלבבות האזרחים מן השורה.

זו גם אחת הסיבות לכך, שהעולים ממשיכים לחגוג אותו גם כיום. העם הרוסי, שבמשך שנים ניסה לשמר את מנהגי החג המקורי, אימץ את החג החילוני-האזרחי שאומנם הוזז בשבוע (ה-1 בינואר במקום ה-25 בדצמבר), אך עדיין הכיל מאפיינים דומים לאלה של חג המולד הנוצרי (עץ אשוח, כרטיסי ברכה, מתנות).

בשנות הקומוניזם התחזק מעמדו של נובֶי גוֹד כחג לאומי מחד, משפחתי ועממי מאידך. החג נפתח בברכה מסורתית של נשיא ברית-המועצות ששודרה בכל ערוצי התקשורת, ונמשך בשידורי טלוויזיה, מופעי אמנים וקונצרטים חגיגיים בערוץ המרכזי.
דֶד מוֹרוֹז ונכדתו סְנֶגוּרוֹצְ'קָה
ברכה מסורתית מהנשיא בנוביי גוד
איגור יבדוסין
עולי חבר העמים פותחים את השנה האזרחית עם ברכת הנשיא הרוסי מהקרמלין שבכיכר האדומה

על-פי מסורת הכריסמס המערבית, סנטה קלאוס מגיח בערב החג מאי-שם בקוטב הצפוני על גבי מזחלת הרתומה לאיילים מעופפים, ונוחת על גגות הבתים. סבא חג המולד מתואר כזקן חביב וכרסתן, בעל זקן-מידות לבן, לבוש גלימה אדומה, מגפיים אדומים ומצנפת צמר לראשו. בערב חג המולד הוא פוקד את בתיהם של המאמינים, משתלשל פנימה דרך הארובה, מחלק מתנות לילדים ומגשים את משאלותיהם. בשאר ימות השנה עוסק סנטה קלאוס בהכנת המתנות, ובעריכת רשימות של הילדים הראויים לקבל אותן.

בן-דמותו הרוסי של סנטה קלאוס נקרא דֶד מוֹרוֹז ("סבא כפור"). גם הוא מחלק מתנות לילדים, אך מגיע לבתיהם לא במזחלת, אלא על גבי טרויקה (כרכרה רתומה לשלושה סוסים), בישראל, בהיעדר שלג, מספרים לילדים שהוא מגיע ברגל. ההבדלים ניכרים גם בלבוש. דֶד מוֹרוֹז לובש מעיל פרווה ארוך, כובע פרווה מעוגל ומגפיים גבוהים ואוחז בידו מטה קסמים. נקבע כי צבע מעילו של דֶד מוֹרוֹז לא יהיה אדום, על-מנת לבדל אותו מסנטה קלאוס המערבי. סטאלין, לדוגמה, הורה כי "סבא כפור" ילבש אך ורק מעיל בצבע כחול. עם זאת, הרוסים אינם מקפידים על כך, ולעיתים קרובות ניתן לראות דֶד מוֹרוֹז באדום.

סנטה קלאוס משתלשל פנימה מבעד לארובה, דֶד מוֹרוֹז מתגנב בחשאי, כשכל בני הבית ישנים, ומניח את המתנות מתחת לעץ האשוח. הילדים הנלהבים קמים למחרת בבוקר, ואכן מוצאים את המתנות (שכמובן, הונחו שם בלילה על-ידי הוריהם) למרגלות האשוח.

שורשיו של דֶד מוֹרוֹז נעוצים באמונות פגאניות. אך מהמאה ה-19 החלה דמותו להתעצב באמצעות יצירות ספרותיות וסיפורי אגדות. באותה מאה התנהלה 'תחרות' בין מספר דמויות אגדיות סלביות - בהן סבא ניקולאס, סנטה קלאוס, דד טרסקון ומורוזוקו - על תפקיד מחלק המתנות לילדים לשנה החדשה. בסופו של דבר, זכה דֶד מוֹרוֹז בתפקיד הנחשק.

ההבדל המשמעותי ביותר בין דֶד מוֹרוֹז וסנטה קלאוס הוא, ש"סבא כפור" הרוסי לא עושה את העבודה לבדו, אלא נעזר בנכדתו, סְנֶגוּרוֹצְ'קָה (בתולת השלג. סְנֶג ברוסית, שלג. יש המכנים אותה שלגנית), גם היא דמות מאגדות-עם רוסיות. לפי אחת האגדות, סְנֶגוּרוֹצְ'קָה היא בתם של האביב והכפור, הנמשכת לחברת בני-אדם. היא אינה יודעת לאהוב, כי ליבה קפוא. אמה מרחמת עליה ומעניקה לה את היכולת לאהוב, אך אז ליבה מתחמם והיא נמסה. לפי אגדה אחרת, זוג זקנים ערירי בונה ילדת שלג ומפיח רוח חיים באפה.

דֶד מוֹרוֹז היה הסנטה קלאוס של ברית-המועצות, וכיום של רוסיה. אך מדינות רבות במזרח אירופה, בהן כאלו שנכללו בעבר בגוש הסובייטי, אימצו גירסאות ושמות משלהן לסבא מחלק המתנות.
מנהגי החג בברית-המועצות
חגיגת הנובי גוד
איגור יבדוסין וטניה ברישב
בובה של הדייד מורוז ליד עץ אשוח מקושט

במולדת הישנה, חלק מעולי חבר העמים נהגו לחגוג את כניסת השנה האזרחית החדשה בליל ה-31 בדצמבר, באווירה אינטימית, עם המשפחה הגרעינית. אחרים חגגו בבית עם הרכב מוזמנים רחב יותר, שכלל קרובי-משפחה, מכרים וחברים ממקום-העבודה.

סלון הבית לבש חג. במרכזו ניצב עץ האשוח המסורתי, מואר בנורות קטנות, עמוס סרטים צבעוניים, כדורי זכוכית או מתכת מצוירים או צבועים, בובות המסמלות את החג וסוכריות. משפחות שלא הצליחו להשיג קישוטים מקוריים, בשל מחירם הגבוה או נדירותם, השתמשו בתחליפים זולים, ולעיתים אף בפירות (למשל תפוזים). על-מנת להבהיר שמדובר בחג אזרחי ולא דתי, נהגו להדק לצמרת העץ כוכב אדום גדול (תחליף סובייטי ל"כוכב בית לחם" הזהוב של הנוצרים, שמסמל את הולדת ישו).

אירוח חברים בליל השנה החדשה חרג מסתם עוד ארוחה חגיגית וכלל אלמנטים של קרנבל זוטא, מעין נשף מסיכות ביתי. הילדים התחפשו לחיות וליצורים מהאגדות (פיות, דרקונים, דובים), המבוגרים (לרוב המארחים) התחפשו לשתי הדמויות המרכזיות של החג, דֶד מוֹרוֹז ונכדתו סְנֶגוּרוֹצְ'קָה.

החלק המרכזי של הערב היה נאום לאומה של נשיא ברית-המועצות, אשר שודר בכל הערוצים. בנאום, שנמשך דקות ספורות והסתיים בדקה לחצות בדיוק, נהג השליט להלל את עוצמתה וחוכמתה של המעצמה הסובייטית, לסקור את הישגי השנה האחרונה בכל תחומי החיים ולחתום באיחולי שנה חדשה טובה.

בקבוקי השמפניה היו בהיכון, והמסובים החלו סופרים בקול את השניות שנשארו לסיום השנה, לצליל פעימות שעון הקוּרָאנְטִי (Куранты) הענק בראש 'מגדל המושיע' ((Спасская башня בקרמלין, הכיכר האדומה במוסקבה (ממנה שידרו, ועדיין משדרים, ערוצי הטלוויזיה הרוסיים בשידור חי). שלוש פעימות ממושכות של השעון בישרו את שעת חצות, ונתנו את האות לחליצת פקקי השמפניה.

המארח היה מוזג את המשקה המבעבע לכוסות, והאורחים היו מברכים זה את זה בסֶה נובִים גוֹדוֹם (S Novim Godom, "שנה טובה", ברוסית). הילדים שתו מיץ או מים. אחרי ארוחת החג הדשנה עברו האורחים לסלון, לצפות בתוכניות הבידור בטלוויזיה, ששודרו כל הלילה.

לרוב, האורחים נשארו שעה קלה לצפות בתוכניות, ואז פרשו לביתם. צעירי המשפחה (גילאי 25-15) היו מתארגנים בחבורות ויוצאים לחגוג בכיכרות העיר, אך לא לזמן רב. הקור העז (מדובר בסוף דצמבר) הבריח אותם להמשך החגיגה במקומות סגורים ומחוממים, מסיבות בבתי חברים, מסעדות או מועדונים.

גולת הכותרת של הערב, לפחות עבור ילדי המארחים והאורחים, הייתה פתיחת אריזות המתנות שהוריהם קנו להם מבעוד מועד שחולקו על-ידי דֶד מוֹרוֹז ונכדתו סְנֶגוּרוֹצְ'קָה (לרוב, המארחים המחופשים).
ממשיכים את מסורת האירוח בישראל
חגיגת נובי גוד בחיפה
איגור יבדוסין וטניה ברישב
שולחן חגיגי לכבוד הנובי גוד

עולי חבר העמים ממשיכים בגאווה את מסורת הנובֶי גוֹד גם בישראל, למרות היעדרם של מספר אלמנטים שאיפיינו את החג ברוסיה, כמו יוּלְקָה (עץ אשוח אמיתי), שלג כבד בחוץ, טמפרטורה מתחת לאפס ואווירת חג ברחובות. גם כשה-1 בינואר חל באמצע השבוע, בסיומו של יום עבודה ולימודים, הדבר אינו מרפה את ידיהם. הם מקיימים את מסורת החג גם עבור ילדיהם שנולדו כאן, ולא חוו את השמחה העממית במולדת הישנה. הילדים לא מתלוננים, כי הם מרוויחים פעמיים: שבוע אחרי שקיבלו דמי חנוכה, הם מקבלים גם מתנות לרגל נובֶי גוֹד.

את כניסת השנה החדשה מקדמים, בראש ובראשונה, בסעודת מלכים רבת-משתתפים יחד עם החברים, הגולשת לרוב לשעות הקטנות של הלילה. המבוגרים יחגגו בחברת בני-משפחה, הצעירים יבלו עם בני-גילם בבית, במסעדה, בפאב או במועדון ריקודים. גם צעירים שנולדו בארץ רואים בכניסת השנה החדשה סיבה למסיבה, וחוגגים כל הלילה.

ארוחת החג היא לרוב חגיגה לחיך: למנות הראשונות יוגשו דגים מלוחים, קוויאר וסלטים ביתיים, דוגמת סלט אולִיבְיֶה (מה שנקרא אצלנו "סלט רוסי"), סלט שוּבָה (כמו אולִיבְיֶה, אבל בתוספת דג מלוח) וחָלוֹדיֶיץ (רגל קרושה). מנת הביניים תכלול לרוב נקניקים וגבינות, ואחריה יעלה על השולחן מבחר בשרים חמים (נתחי אווז, ברווז או בשר לבן) ותוספות כמו תפוחי-אדמה. בין לבין יתמלאו הכוסות ביין, שמפניה, וודקה ומשקאות אלכוהוליים נוספים. זאת, על-מנת לאפשר לסועדים להרים כוס ולאחל זה לזה ש"כל הדברים השליליים יישארו מאחור והשנה החדשה תפתח בדף חדש".

הארוחה מתחילה כמה שעות לפני חצות שעון מקומי (בישראל, השנה האזרחית החדשה מקדימה את רוסיה, בגלל ההפרשים בשעון החורף בין שתי המדינות). לאחריה, הם נוהגים לצפות בברכה המסורתית של נשיא רוסיה ואם אין להם תוכניות אחרות להמשך הלילה, הם ימשיכו לצפות בתוכניות הבידור לחג, שמשודרות בערוצי הלוויין מחבר העמים, ולאחרונה גם בערוץ 9 המקומי ("ישראל פלוס"). ערוץ זה מקדיש לנובֶי גוֹד כארבעה ימי שידורים, ששיאם בספיישל בידור בליל ה-31 בדצמבר, בהשתתפות כוכבים מהארץ וממדינות חבר העמים. בערוץ 9 מוסיפים לחגיגה ניחוח מקומי - עץ דקל באולפן במקום האשוח המסורתי, ואמנים ישראלים פופולאריים (צביקה פיק, שרית חדד ואחרים) בספיישל הגדול.

חלק מהציבור החילוני בישראל חוגג את ליל השנה החדשה (מה שמוכר כאן כ"נשפי הסילבסטר"), כמעט מאז קום המדינה, אך ללא כל סממנים דתיים. בשל הקירבה לחג המולד הנוצרי, אין שום ביטוי ציבורי או ממלכתי לחג בדמות עצי אשוח ברחובות, זיקוקים די-נור או מופעי בידור בכיכרות הערים. עם זאת, בשנים האחרונות גוברת הפופולאריות של חגיגות ה-31 בדצמבר. יש המייחסים זאת להשפעתם של עולי חבר העמים, לגלובליזציה ולהתחזקות מעמד היאפים.

דור הצברים החילוניים והמבוססים נוטה לחקות אופנות ומנהגים מערביים, כאשר לנגד עיניהם עומדים החגיגה ההמונית של ה-New Year's Eve בכיכר טיימס בניו-יורק, מסיבות השנה החדשה במקומות ציבוריים ובמוקדי בילוי ברחבי העולם. עבורם, אין זה חג בעל אופי דתי, אלא מסיבה שנועדה לציין תאריך מיוחד בשנה, עם אלמנטים של נהנתנות, גרגרנות (שמפנייה וקוויאר) ונשיקת החצות המפורסמת לקינוח.
...
עץ האשוח והקישוטים
תולדות המנהג

שורשיו של עץ חג המולד נטועים במנהג הפגאני של הצבת עץ, המסמל את החיים, בשיאו של החורף. בפסיפס עתיק שנתגלה בתוניסיה, נראה דיוניסוס, אל היין במיתולוגיה היוונית, אוחז בידו ענף עץ אשוח כסמל לחיים. הנצרות ניכסה לעצמה את העץ ירוק-העד, כסמל לנצחיותו של ישו.

האיזכור הראשון לשימוש בעץ אשוח בעידן המודרני היה בשנת 1570, בעיר ברמן בגרמניה. בית הגילדות העירוני קושט לקראת חג המולד בעץ אשוח עמוס בפירות, אגוזים, פרחי נייר וכעכים. במאה ה-17 החלו להציב עצי אשוח בבתים פרטיים, וגם זאת בגרמניה בלבד. במאה ה-18 המנהג התפשט למדינות נוספות באירופה.

עץ חג המולד הראשון בארצות-הברית הוצב בשנת 1777 בעיר וינדזור לוקס, אם כי יש ערים נוספות הטוענות לבכורה. כיום, ערים רבות בעולם נוהגות להציב עץ חג מולד במיקום מרכזי (מרכז רוקפלר בניו-יורק, כיכר טרפלגר בלונדון וכדומה). עץ חג המולד הלאומי של ארצות-הברית מוצב סמוך לבית הלבן בוושינגטון, והנשיא מתכבד בהדלקת התאורה שלו.
קישוט עץ האשוח בישראל

היות ובישראל אין בנמצא עצי אשוח אמיתיים, העולים מסתפקים בתחליף פלסטיק ונייר-בד. עצי האשוח המלאכותיים המוצעים למכירה הם בצבע ירוק מסורתי, אבל גם בצבעים פחות צפויים כמו כסף, לבן וזהב. האשוח הסינטטי פותר את בעיית היעדר החלופה הטבעית, ומהווה גם השקעה משתלמת לטווח הארוך (ניתן לשוב ולהשתמש בו שנה אחר שנה). מסקר שנערך על ידי מכון טלגרפי, המתמחה במגזר הרוסי, עולה כי 79% ממשפחות העולים נוהגות לרכוש לכבוד החג עץ אשוח וקישוטים, כאשר ההוצאה הממוצעת למטרות אלו עומדת על 150 ש"ח (נכון לסוף 2007).[

עצי אשוח נמכרים בדוכנים מיוחדים ובחנויות הספרים ברוסית, במבחר גדלים - משני מטרים למתחילים ועד שישה מטרים למהדרין, בהתאם לגודל הדירה והתקציב. המחירים נעים בין 50 שקלים לכמה אלפי שקלים, בהתאם לגודל (נכון לסוף 2007).

לרוב, ההורים מקשטים את העץ ביחד עם הילדים, והופכים את הפעילות לאירוע משפחתי עליז. הקישוטים כוללים סרטי בד וסרטים נוצצים מכסף, וכן כדורים צבעוניים מזכוכית, בדולח או מתכת, מעוטרים בציורים או בספרות השנה האזרחית החדשה. קישוטים נוספים: נורות צבעוניות (גֶרילָנְדִי, ברוסית) או תאורה אחרת, פירות קטנים מפלסטיק (דובדבן או תפוח עץ), פעמונים קטנים, בובות המסמלות את החג (דד מורוז וסנגורוצ'קה, דמויות מלאכים) ועוד.
...
המבחר כולל עשרות רבות של קישוטים ותוספות לעץ האשוח. הקישוטים מיובאים על-ידי יזמים עולים מאיטליה, צרפת ובלגיה. טווח המחירים נע משקלים בודדים לפריט ועד כמה אלפים. לדוגמה: בובת דֶד מוֹרוֹז בגודל טבעי, שרוקדת ומדקלמת שיר ברכה באנגלית, עולה כאלפיים שקלים, נכון ל-2007.

בעוד מרבית הישראלים נוטים להסתייג מהסמלים והמוטיבים של חג המולד הנוצרי (איילים, סנטה קלאוס, עץ אשוח), העולים היהודים לא מייחסים להם כל משמעות דתית. הרוסים הלא-יהודיים כן, הם חוגגים את ה-31 בדצמבר כחג מולד לכל דבר. בעיניהם, סמלים אלו נועדו לשוות לחג החילוני "מימד של קסם ואגדה" עבור הילדים, ותו לא.

מתנות וכרטיסי ברכה

קניית מתנות לילדים היא אלמנט מרכזי בחג, בדומה למקובל במערב. לפי האגדה, "סבא כפור" מתגנב לבית באישון לילה, כשכל בני-הבית ישנים, מניח את המתנות למרגלות עץ האשוח. הילדים קמים למחרת בבוקר, ואכן מוצאים את המתנות (שהוריהם הניחו מראש). יש הורים שלא רוצים להשאיר את הילדים במתח, ומעניקים להם את המתנות עוד בערב החג.

בנוסף, נוהגים בני המשפחה להעניק מתנות זה לזה, איש כפי יכולתו. לעיתים זו טבעת יהלום לבת-הזוג, לעיתים בושם צרפתי יוקרתי. האישה תעניק לגבר פריטי לבוש נחשקים, כגון חליפה חדשה ומהודרת, עניבה, חגורת-עור איטלקית, בושם או אפטר-שייב. גם המוזמנים לנובֶי גוד לא באים בידיים ריקות. הם מביאים עימם בקבוקי משקה חריף, שוקולדים ובונבוניירות.
...
עולי חבר העמים נוהגים לשלוח כרטיסי ברכה וגלויות לחג לחברים ולמכרים, בדומה למקובל בארצות-הברית ובאירופה. הגלויות והכרטיסים, הנמכרים בדוכנים ובחנויות ספרים ועיתונים, מעוטרים לרוב בציורי סמלים של החג, דוגמת עץ אשוח, סבא כפור, קישוטים ועוד. בדרך זו שומרים על קשר עם קרובים, מכרים רחוקים וידידים.

כיום, בעידן האינטרנט והמסרים המיידיים, חלק ניכר בוחר לשלוח ברכת סֶה נובִים גוֹדוֹם ("שנה טובה") באי-מייל, או אף הודעת SMS או MMS (הודעת SMS בצירוף תמונה צבעונית, מוסיקה ואפילו קליפ וידאו קצר).

החג כחגיגה צרכנית
גורמים עסקיים מזהים בשנים האחרונות את הפוטנציאל הכלכלי, הגלום בכמיהתם של עולים רבים לחגוג את השנה האזרחית החדשה בגדול, ממש כמו ברוסיה.

חלונות-הראווה של חנויות רבות בערים בעלות ריכוז עולים גבוה, מתמלאות במוצרי החג כבר בחודש נובמבר. אחד המוקדים העיקריים היא התחנה המרכזית החדשה בדרום תל-אביב. שורה ארוכה של דוכני ספרים ברוסית במתחם התחנה, הופכת בין-לילה ליריד נובֶי גוֹד ססגוני. הדוכנים עמוסים קישוטים מסורתיים, בלונים, כדורי בדולח ומתכת בוהקים, שרשראות של נוריות, דמויות של סבא כפור ונכדתו סנגורוצ'קה, לצד בובות של סנטה קלאוס המקורי, וכמובן, עצי אשוח בשלל גדלים.

לפי הערכות המארגנים, כ-30 עד 40 אלף איש פוקדים את היריד מדי שנה. רובם עולי חבר העמים, אך יש בהם גם לא מעט צברים, שמתכננים לחגוג את הסילבסטר כהלכתו, סביב עץ אשוח מקושט. חלקם משתמש בקישוטים הצבעוניים כדי להוסיף צבע ואווירה חגיגית לבית.

בדצמבר 2004 נערך במתחם גני התערוכה בתל-אביב, יריד צרכנות ומופעים ענק לקראת הנובֶי גוֹד, במיוחד למגזר הרוסי. ביריד, שנקרא רוּסְטִיבָל ("פסטיבל רוסי") היו עשרות דוכנים של חפצי אומנות, מתנות, קישוטי חג, תכשיטים, אופנה, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, נסיעות ותיירות, ריהוט ועוד, לצד הופעות של אמנים ידועים מרוסיה ומישראל. במרכז מתחם התערוכה הוקמה "חצר רוסית", ובה שולחנות עם מפות רקומות, סמוברים (מיחמים), מלאכת יד אותנטית, מאכלים רוסיים ועוד.

עלות המצרכים לארוחת החג, מהווה סעיף הוצאה נכבד למשפחה שחוגגת את חג המולד, ועשויה להגיע ל-1000 שקלים בממוצע לקנייה. בנוסף, צריך לקחת בחשבון את תקציב המתנות - בגדים, תכשיטים, בשמים וצעצועים. לפי הערכה של חברת פירסום ושיווק מובילה המתמקדת במגזר הרוסי, ההוצאה על מתנות עומדת על כ-600 שקל בממוצע למשפחה (נכון ל-2007).
המסעדות החביבות על עולי חבר המדינות, גוזרות אף הן קוּפּוֹן שמן בליל התחדש השנה. בגלל הביקוש, צריך לשריין מקום חודשים מראש. המחירים מרקיעי השחקים אינם מרתיעים. בילוי של ערב במסעדה נע בין 600 בערי הפריפריה ל-1400 שקלים לזוג במסעדות היוקרתיות במרכז . המחיר כולל ארוחה כיד המלך, תוכנית אמנותית וחלוקת מתנות לחוגגים על-ידי עובד מסעדה בתחפושת "סבא כפור".

בנוסף, יש עולים שמציעים שירות שליחויות מדלת לדלת, על תקן סבא כפור או סנטה קלאוס. הם מתלבשים בהתאם, מעמיסים את המתנות שנמסרו להם מבעוד מועד על-ידי ההורים לתוך שק צבעוני, ומחלקים אותן לילדים שהוריהם הזמינו את השירות.

לפי הערכה של משרד הפירסום שרייבר מגזרים, המתמחה במגזר הרוסי, התעשייה שהתפתחה סביב חגיגות השנה החדשה של יוצאי חבר המדינות, מגלגלת כ-78 מיליון שקלים בשנה (לפי נתוני 2005). יש עשרות חברות הפקה ואירועים במגזר הרוסי, ששוכרות אולמות אירועים ומסבות אותם ל"רוסיה הקטנה" ללילה אחד, עם אוכל רוסי, מוסיקה רוסית, תפאורה ואווירה של המולדת הישנה והרבה אלכוהול. בעלי אולמות זיהו את הפוטנציאל זה מכבר, והם גובים מהמפיקים תעריף גבוה מהרגיל.

רשתות המזון אף הן נוטלות לעצמן פרוסה מהעוגה. רשתות ארציות ומקומיות, גדולות כקטנות, ממרכולים בפריסה ארצית (דוגמת טיב טעם) ועד מעדניות מתמחות, מעמיסות על מדפיהן מוצרים החביבים על החיך הרוסי. בסניפי רשת מגה בעיר, לדוגמה, מוכרים מארזי ממתקים בתוך מגפי קרטון אדומים ודמויות קרטון של סנטה קלאוס.
...
ההיבט הפוליטי של החג
יריד הנובי גוד
ניב קלדרון
בתחנה המרכזית החדשה בת"א

נובֶי גוֹד נותר אחד האירועים הבודדים המייחדים את המגזר הרוסי בישראל, שבתחומים רבים אחרים עובר תהליך לוקליזציה מואץ. פוליטיקאים המחזרים אחר הקול הרוסי מודעים לכך, ורבים מהם מפרסמים ברכה לחג בכלי-התקשורת ברוסית.

ראשי הממשלה לשעבר, אריאל שרון ואהוד אולמרט, נהגו לברך את העולים בברכת סֶה נוֹבִים גוֹדוֹם. הברכות נישאו במפגשים אישיים עם ציבור הבוחרים, במודעה בעיתונים המובילים בשפה הרוסית ובערוץ 9 בטלוויזיה. העולים מכנים זאת בציניות "שוק מחנה יהודה של המגזר", המקבילה של סיורי פוליטיקאים בשוק הירושלמי בתקופת מערכת בחירות, בניסיון להחניף לעמך.
המחלוקת סביב חגיגות ליל הסילבסטר
יריד הנובי גוד בחיפה
איגור יבדוסין

בשנים האחרונות מתנהלת (בעיקר באינטרנט) מלחמת חורמה בין אלו המבקשים לבטל את מסורת חגיגות ליל הסילבסטר בישראל, ובין אלו שלא מבינים מדוע יש לוותר על מה שנתפס בעיניהם כלא יותר מסתם סיבה למסיבה. במלחמה הזו הכל מותר: המצאת 'עובדות' היסטוריות על סילבסטר ויחסו הרע ליהודים, לצד ניסיון להציג את החג כאירוע אזרחי גרידא המנותק מההקשר הדתי-נוצרי.

ההקשר הנוצרי הוא הסיבה העיקרית לפסול, שמטילה היהדות בחגיגת ליל השנה האזרחית החדשה. בהלכה היהודית חל איסור לציין חגים של עובדי עבודה זרה, ולקטגוריה הזו שייכת גם הנצרות לפי דעת רוב הפוסקים, ובהם הרמב"ם. הטענה העיקרית שכנגד גורסת, כי בישראל ציון הסילבסטר הוא איננו עניין דתי אלא אזרחי גרידא. ואולם, ביהדות לא קיימת הפרדה שכזאת, והיא אוסרת לא רק על עבודה זרה ממש, אלא גם על "חוקות הגויים"- כלומר, גם מנהגים ולא רק מעשים.

בסוף שנות ה-80', נהנו נשפי הסילבסטר בישראל מפופולאריות רבה. המימסד הרבני הכריז מלחמת חומרה, והורה למועצות דתיות בערים ברחבי הארץ לשלול את תעודת הכשרות מבתי-מלון ומאולמות אירועים שבהם ייערכו חגיגות אלו. בתי-מלון רבים אכן התקפלו, אך החגיגות נמשכו במועדוני-לילה, במסעדות ובאולמות שבלאו הכי לא נזקקו להכשר של הרבנות.

התפנית הגיעה ממקום בלתי-צפוי - עתירה לבג"ץ, שהגישה רקדנית-הבטן אילנה רסקין נגד המועצה הדתית ירושלים. רסקין טענה כי המועצה ביקשה למנוע את הופעתה "הבלתי-צנועה" כהגדרתה, באולם שמחות, ולא - תישלל תעודת הכשרות של אולם השמחות. בג"ץ קיבל (במאי 1990) את עתירתה וקבע, כי את תעודת הכשרות יש לתת לפי שיקולים הקשורים בכשרות המזון בלבד, משום שהחוק "לא נועד לשרת מטרות של השלטת דיני ההלכה בעניינים, אשר אינם חלק מדיני כשרות המזון".

הרבנות אולי הפסידה בקרב, אבל לא ויתרה על המערכה. ב-1999, לדוגמה, פורסם בתקשורת כי הרבנות אוסרת על בתי-המלון לחגוג את הסילבסטר, ומאיימת על מי שיעשה זאת בשלילת תעודת הכשרות.

בשנים האחרונות, בהשפעת האמריקניזציה הגוברת, העובדים הזרים החוגגים כאן את חג המולד, סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע שעלילתם מתמקדת בחג ("אהבה זה כל הסיפור", "רווק פלוס ילד" ועוד), הולך החג ומשתלב בפסיפס הפלורליסטי של ישראל המודרנית. במקביל, נראה כי החשדנות של ציבור שומרי המסורת כלפי הסממנים הנוצריים של החג, נחלשת.
מה זה או מי זה סילבסטר?
יריד הנובי גוד
סרגי יעקב גריטץ
בתחנה המרכזית החדשה בת"א

התייחסות היחידה בספר החוקים הישראלי לחג השנה האזרחית, מסתכמת בהודעה על-פי פקודת סדרי השילטון והמשפט, בה נכלל בחגי הנוצרים תושבי ישראל חג בשם "ראש השנה", שהוא ה-1 בינואר. השם "סילבסטר" כלל אינו מוזכר. ואכן, למרות שעברו קרוב לעשרים משנה מתחילת גל העלייה ההמונית מברית-המועצות, הישראלי הממוצע עדיין מכנה בטעות את ליל השנה האזרחית בשם "סילבסטר", אם מחוסר הבנה או מתוך בורות.

שיעור קצר בהיסטוריה: האפיפיור סילבסטר הראשון ( 335- 314 לספירה), היה הבישוף של רומא בתקופתו של קונסטנטינוס, הקיסר הרומי הראשון אשר גילה יחס אוהד לנצרות. סילבסטר התפרסם בעיקר בזכות הצלחתו לשכנע את קונסטנטינוס להתנצר. תקופת כהונתו של סילבסטר הראשון עמדה בסימן פריחה לנצרות, שהפכה מדת שולית ונרדפת לדת השלטת באימפריה.

שמו של סילבסטר נקשר לחגיגות סוף השנה האזרחית, באופן מקרי למדי. לכל קדוש נוצרי יש יום בלוח השנה שנקרא על שמו, כי בו חל יום לידתו, מותו או אירוע חשוב בו היה מעורב. סילבסטר, שהוכרז קדוש על-ידי הכנסייה, נפטר ב-31 בדצמבר, ולפיכך הפך התאריך ליום הזיכרון המקודש לו.

הכנסייה הקתולית התנגדה במשך שנים לעריכת חגיגות פומביות לכבוד סילבסטר ב-31 בדצמבר, זאת בשל המקורות הלא-נוצריים של החג. מבחינת הכס הקדוש, מדובר ביום זיכרון לקדוש אחד מתוך מאות, ואין הצדקה להפלותו לטובה על פני האחרים. יתירה מכך, עבור מרבית המדינות הקתוליות, ה-31 בדצמבר אינו נחשב תאריך יוצא-דופן. זאת, כיוון שבלוח שלהן קיים פטרון קדוש דומה לכל יום ויום בשנה.

יש לציין, כי רוב העולים כלל לא נתקלו בשם סילבסטר, עד שהגיעו לישראל. משיחות שקיימנו עם עולים רבים מתברר, שאין להם שמץ של מושג מה מקור השם, מי או מה היה סילבסטר. מבחינה זו, הם אינם שונים מישראלים רבים שמכנים כך את ליל ה-31 בדצמבר.

מקור ההתנגדות ל"חגיגות הסילבסטר" בקרב מגזרים מסוימים בחברה הישראלית (בעיקר דתיים ומסורתיים), בטענה שהאפיפיור שעל שמו הן נקראות היה עוכר ישראל מובהק. הם רואים בו צורר יהודים, ומייחסים לו האשמות חמורות כגון כפייה על יהודים להתנצר, כמו גם עינויים קשים והמתת מי שסירבו להמיר את דתם.

המקורות ההיסטוריים אינם מספקים עדויות ליחסו של האפיפיור סילבסטר ליהודים, לטוב ולרע, ואין ראיות לרדיפת יהודים בתקופתו. מה שידוע הוא, כי סילבסטר קיבל מהקיסר קונסטנטינוס את האדיקט מילאנו, כתב סמכות המקנה לנוצרים זכויות-יתר ברחבי האימפריה הביזאנטית. אדיקט מילאנו היה צו של סובלנות דתית, שנתן לנוצרים ולאחרים (כולל היהודים) את זכות חופש הפולחן, לפחות לזמן-מה.

הכנסייה לא חוקקה שום חוקים בעקבות הצו, משום שטרם הייתה לה הסמכות או הכוח לחוקק אותם. קונסטנטינוס עצמו, מאוחר יותר, רדף באכזריות עובדי-אלילים וביטל את הדת הפגאנית הרומית. את היהודים הוא הניח לנפשם, ורק אסר על נישואי תערובת בינם לבין נוצרים.

מקור ההאשמות הוא ככל הנראה בגורמים המתנגדים לחגיגות ליל הסילבסטר, ומנצלים את האינטרנט כדי להפיץ "כתבי אישום" חסרי שחר.

לסיכום: השם סילבסטר דבק בחגיגות השנה האזרחית של עולי חבר העמים, בלא שום ביסוס. השילטון הקומוניסטי הקפיד לעקר כל סממן דתי מחגיגת השנה החדשה, כך שלחגיגת ה-31 בדצמבר של העולים, קודם בברית-המועצות וכיום בישראל, אין כל קשר לחג הנוצרי, למרות הסממנים החיצוניים של חג המולד (עץ האשוח, הקישוטים, המתנות). עבורם, זה חג משפחתי והמשך המסורת מבית אבא.

http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=7409

Хазин: Краткий анализ последствий повышения учетной ставки ФРС США

Комитет по открытым рынкам Федеральной резервной системы США поднял учетную ставку ... С интервала 0-0.25% до 0.25-0.5%. И эта ситуация требует комментария, хотя обсасывалась уже много раз до того.

Прежде всего, важность этой ставки для мировой экономики состоит не только в том, что она определяет цену кредита. Собственно, при таком росте базовой ставки стоимость самого коммерческого кредита может практически не измениться - слишком уж она незначительна. Но есть еще одно обстоятельство - эта ставка, во многом, определяет стоимость обслуживания долга. Который за последние годы только рос и достиг запредельно больших величин.

Собственно, если смотреть на жизнь трезво, то величина долга особой роли не играет, если нет острой необходимости срочно его возвращать. Важна стоимость обслуживания этого долга. А вот здесь все было отлично, поскольку при минимальной ставке и стоимость обслуживания была (относительно) приемлемой. Даже для домохозяйств. Беда в том,что ставку начали поднимать...


Ниже есть продолжение.

В этом смысле поступок руководства ФРС носит достаточно сложный характер. С одной стороны, они попали в «вилку» - многомесячная пропаганда «конца кризиса» (которого нет ни в одном глазу) требует повышения ставки. Если этого не сделать, то у народа могут возникнуть ощущения, что и роста-то нет -- а тогда проблемы будут сильно круче, например, могут упасть потребительские настроения. Так что нужно поднимать.

Кроме того, официальные статистики несколько перестарались и выдали такие хорошие показатели экономики (в части безработицы, например), что тянуть дальше было неприлично. Да, серьезные эксперты (в том числе, в самой ФРС) отлично понимают реальную цену этих показателей, но они не менее хорошо знают, что находятся на сцене, а потому, свое понимание на публику не выдают. Хотя для профессионалов оно вполне видно.

С другой, серьезное поднятие ставки вызовет резкий рост стоимости обслуживания долга и могут начаться массовые банкротства, этого допускать нельзя. Значит, есть два варианта. Либо - оттягивать подъем ставки (что мы и наблюдали много месяцев), либо - сымитировать этот подъем. То есть, формально условия выполнить, но банкам намекнуть, что повышать стоимость обслуживания «старых», то есть уже сделанных долгов - нельзя. Про «новые», то есть те, которые начнут возникать с сегодняшнего дня, ничего сказать не могу, скорее всего, это просто не получится.

И тогда есть шанс, что неприятности, то есть накопление более «дорогих» долгов, будет идти достаточно медленно и что-то можно будет придумать. Или приток дешевого капитала (не зря же МВФ рекомендовал «развивающимся» странам девальвировать свою валюту, хотя еще не так давно осуждал т.н. «валютные войны», которые мы еще в 2002 году окрестили «парадом девальваций»), или снова опускание ставки. Исключительно по объективным внешним причинам, а вы что подумали?

Если бы ставку подняли до 1-1.5 процентов, эффект мог бы быть быстрым. А сейчас - это крайне маловероятно. Чистые спекулянты могли несколько оживиться, поскольку сигнал о росте принят «обществом» и есть шансы на приток капиталов на спекулятивные рынки. Я думаю, что этот эффект будет не очень значительным, но, впрочем, кто его знает, психиатрию рядовых американцев, которые верят своему правительству. Больные люди, что скажешь! Впрочем, не зря они в таком количестве антидепрессанты принимают - чтобы заглушить острый когнитивный диссонанс, между официальными показателями и реальностью, данной в ощущениях. В нашей стране, впрочем, такая же ситуация, только у нас-то народ точно знает, что правительство врет, поэтому депрессия не такая сильная.

В общем, я бы сказал, что более сильных эффектов от повышения ставки пока ждать не приходится. Само повышение чисто косметическое, эффект «накопления» (который то ли будет, то ли нет) новых, более дорогих кредитов, может сказаться только через много месяцев. Но самое главное - если ФРС больше ставку повышать не будет, то ничего и не произойдет. А вот если будет - то это, в конце концов, начнет сказываться на стоимости обслуживания накопленного долга - и вот тогда-то все и повалится!
http://khazin.ru/khs/2163934

Дмитрий Бачило: Вместо новогодних передач на ТВ - 2016

[31.12.2013] Дмитрий Бачило: вместо новогодних передач

Фильм "Жертвуя пешкой" (2015)

"Жертвуя пешкой" (англ. Pawn Sacrifice) - американский биографический фильм про Роберта (Бобби) Фишера. В основном, он описывает ход матча с Борисом Спасским за звание чемпиона 1972 года, хотя показана и предыстория как Фишер дошёл до этой вершины. В конце лишь мимолётом указана его судьба после этого. В фильме также показано, как гениальный разум Фишера, взвинченный паранойей, начинает охватывать безумие.

Режиссёр Эдвард Цвик объясняет значение названия фильма:
Есть Генри Киссинджер и Ричард Никсон звонящие Бобби Фишеру; есть Брежнев и агенты КГБ, следящие за Борисом Спасским. Оба были пешками [в руках] своих народов.

В фильме очень хорошо передана атмосфера тех дней. Биттлз, война во Вьетнема, полёт первого человека в космос, холодная война, идеологическое противостояние двух систем, Китай под крылом СССР, доминирование СССР в шахматах, дисковые телефоны. Большинство из перечисленных выше вещей показаны в виде серии хорошо узнаваемых коротких отрывков в начале фильма, лишь некоторые из них проговорены явно в диалогах. Мне понравился этот приём, хотя отрывки слишком короткие, я перематывал несколько раз, чтобы понять, что же там показывают.

Ниже я опишу два эпизода с фильма и дам некоторый шахматный контекст.

Ниже есть продолжение.

1 млрд. людей следили по телевизору за ходом этого матча. В одной из сцен, показано, как двое простых американцев, прильнувших к экрану смотрят за ходом одной из партий. К ним подходит третий и говорит, что партия закончилась в ничью, что это повтор. "Тшшшь",- говорят они ему,-"Мы знаем, что это повтор,"- и продолжают смотреть трансляцию. Комментарий в сторону, в нынешних матчи повторы вообще никто не делает. Дай бог, чтобы были короткие включения в прямой эфир.

Другая сцена. Для меня кульминацией фильма стал (очередной) ультиматум Фишера после неявки на вторую партию матча, а конкретно сцена, в которой показан Спасский, сидящий у себя в номере. По фильму, он также как и Фишер страдает манией преследования, считает, что за ним следит КГБ (это не лишено смысла) и Брежнев лично (что уже преувеличение). Мне известно, что в СССР смотрели на этот матч как части противостояние двух систем, что за Спасским стоял весь спорткомитет и что было и давление на Спасского. Для меня стало некоторым откровением, что в США дела обстояли точно также. Фишера "вели" с самого верху, потакая всем его прихотям, главное, чтобы он стал "витриной" капитализма. Всё же, я не нашёл доказательств, что у Спасского также были проблема с психикой, ИМХО, это преувеличение, своеобразный приём в фильме, чтобы показать, что оба знаменитых шахматиста были лишь пешками в чужих руках.


...Матч за звание чемпиона мира по шахматам 1972 года между Борисом Спасским и Робертом Фишером. Этот матч, в котором в разгар холодной войны встретились граждане СССР и США, неоднократно назывался в западной прессе того времени «матчем столетия». Призовой фонд матча впервые в истории шахмат составлял 250 000 долларов.

После победы Фишера встречали в США как национального героя. Западная пресса осыпала его лестными эпитетами, многие известные люди — певцы, актёры — искали его дружбы и хотели учиться у него шахматной игре. Фишеру предлагали также многомиллионные рекламные контракты, но он отказался от всех предложений. Через несколько месяцев он постепенно перестал появляться на публике, говоря, что очень устал.

Победа Фишера способствовала популяризации шахмат на Западе — сначала среди светской публики, а затем и среди молодёжи, считавшей Фишера своим кумиром. Особенно заметно это было в США и Исландии. К сожалению, для самого Фишера этот матч оказался последним официальным. До 1975 года, когда американец должен был защищать своё звание, он не участвовал ни в одном турнире, а затем отказался играть и матч за звание чемпиона мира, уступив титул Карпову без борьбы. С тех пор Фишер не сыграл ни одной партии в официальных турнирах ФИДЕ.

Карпов был объявлен чемпионом мира без матча. Переговоры о провидении такого матча продолжались и после этого, однако, этот матч так и никогда не состоялся.

В 1992 югославский банкир Е. Василевич предложил Фишеру организовать коммерческий матч-реванш с Б. В. Спасским и экс-чемпион неожиданно согласился. Призовой фонд матча составил 5 миллионов долларов США. Матч проходил на острове Свети-Стефан в Югославии, на условиях, выдвигавшихся ранее Фишером для матча с Карповым: до 10 побед.

Ещё до начала матча Фишеру пришло письменное уведомление от Госдепартамента США о том, что участие в матче на территории Югославии нарушает международное эмбарго (бойкот Югославии, объявленный США), и Фишеру за этот матч грозит до 10 лет тюрьмы. На предматчевой пресс-конференции Фишер демонстративно разорвал письмо и плюнул на его обрывки со словами:

Я заставил людей поверить, что Штаты — интеллектуальная держава, что в ней живут умные люди, а они вместо благодарности разорили меня, унизили меня, плюнули на меня. И я отвечаю им тем же.

Матч состоялся, и Фишер победил в нём со счётом 10:5, всего было сыграно 30 партий. Тогда и впоследствии Фишер называл этот матч "матчем на первенство мира", подчёркивая, что продолжает считать себя чемпионом, поскольку его так никто и не победил. Хотя никто в шахматном мире эти заявления всерьёз не воспринимал, сам матч вызвал огромный интерес, главным образом, потому, что должен был показать, сохранил ли Фишер своё высочайшее шахматное мастерство. По единодушному мнению комментаторов, продемонстрированный в матче уровень игры обоих игроков был существенно ниже того, что они показывали в 1970-х годах.

При написании заметки были использованы материалы Википедии.