״אתי החיים משחק הרבה", היה הספר האחרון שקנה דביר שורק בחייו. המוכרים בחנות אולי התפלאו קצת: תלמיד ישיבה מתנחל בעל פיאות וכיפה סרוגה לא נחשב בימינו הקורא הממוצע של גרוסמן. גם בגלל הפיאות והכיפה, וגם בגלל שנערים בני-עשרה אינם נתפסים ב-2019 כקהל הטבעי של רומנים. הוא קנה את החדש של גרוסמן בערך בשעה שבה חבורת מלאכי המוות יצאה ברכב, בדרכה ליטול את חייהם של יהודים על רקע של שנאת ישראל. ספר וסכין, ספרא וסייפא. חתן פרס ישראל פרסם הודעת אבל נוגעת ללב.
כבן לעורך מוסף ספרות והגות ביישוב עם מודעות פוליטית חריגה, דביר ודאי ידע שגרוסמן סימן את מפעל ההתנחלויות כיריב מושבע. למעשה הוא ביקש להחרים אותן.
יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.
https://www.facebook.com/AmitSegalNews/photos/a.633940203295653/2462869410402714/את השמאל הם מאשימים בגלותיות, אולם הם עצמם אינם ממש בני הארץ", כתב ב-1987 ב"הזמן הצהוב" אחרי ביקור בעפרה. הדיוק הנפלא והעדין שלו התחלף בספר הזה בהלמות פטישים קהה. "הארכיטקטורה של יישוביהם זרה לנוף, יהירה ומתנשאת. השפה העברית בפי רבים מהם קלוקלת ורדודה ושבלונית. כמעט שלא תמצא בבתיהם ספרים, להוציא ספרי קודש, ומעורבותם התרבותית נמוכה בדרך כלל".
בבית של דביר, כמו בבתים אחרים בעפרה, מדברים עברית יפה בין מדפי ספרים עמוסים בשלו, עוז וגרוסמן. בניגוד לדימוי הדמוני שטופח להם שנים, בגוש עציון ובנימין לא צמחה אליטה מנותקת ויהירה, אלא דור שמבקש (לפעמים אפילו יותר מדי) לשמוע את יריביו.
דביר שורק דווקא התאמץ להבין את גרוסמן. מעשיו הוכיחו שהוא היה מהנעלבים ואינם עולבים, המוחרמים ולא מחרימים. מילותיו היפות של הסופר אמש היו מעשה יפה של הושטת יד.
מה הצוואה שהשאיר לנו דביר בדרך העולה למגדל עוז, חובק בזרועותיו רומן של סופר גדול? כשעשה את דרכו ערב תשעה באב אל הישיבה, עם ספר של יריב אידיאולוגי הוא סימן לנו, בלי דעת, לקח חשוב, ישן: אנשים אחים אנחנו.
No comments:
Post a Comment