יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.
אמר רבי יוחנן: מנעיין תחיית המתים מן התורה?
מה עשתה התורה כדי שנדע שיש תחיית המתים? מה יוצר אינטויצייה של תחיית המתים?
- ונתתם ממנו את תרומת השם לאהרון הכהן.
אבל אין אפשרות לקיים את הפסוק הזה. אהרון מת. איך אפשר לתת לו תרומה מהגידולים של ארץ ישראל? הוא לא ניכנס לארץ ישראל בכלל. אלה מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנים לו תרומה. מכאן תחיית המתים מן התורה.
אפשר להבין את הפסוק גם אחרת. נותנים תרומות ומעשרות לבנים שלו. אז למה לו כתוב ל"כהן", אלא לאהרון הכהן? מכיוון שאתה נותן את זה לכל כהן, אלא לכהן מתאים, לכהן שמזכיר לך את אהרון. אם זה כהן שהתנהות שלו לא ראויה, אני לא אתן לו לתרומה, אם זה כהן כשאני רואה אותו, אני מרגיש שנתתי את התרומה לאהרון הכהן, אז לתת לו. זה דברי רבי ישמאל תאנא "לאהרון" כאהרון. הוא צריך להיות כמו אהרון, "אהרון-חבר". מה זה חבר? בן אדם ישר וצדיק, תלמיד חכם.
מוסד הכהונה והתרומות ומעשרות זה מה שמבסס אצלי את תחיית המתים. זה שייך לחברה העתיקה ולא לחברה החדשה. בחברה העתיקה שרוב המכריע של האוכלוסייה הוא חקלאי, והחקלאות זה דבר שמחזקת את הרעיון של המוות, כי אנחנו מגדלים תבואה, אבל בסוף בה החורף והורס את הכל. וגם אני עובד בשדה, אבל ביום מן הימים אני אמות. והדור הבא הוא זה שיעבד את השדה. אז מה אצלי מחזק את ההכרה שיש משהו נצחי, שעובר בתוך העולם החולף שלי. התשובה היא - הכהונה. בתוך נחלה של ישראל בארץ ישראל יש מוסד קבוע והוא המקדש. ובמקדש שום דבר אינו משתנה, במקדש הכל קבוע ועומד, אפילו ביום השבת מקריבים את קורבן התמיד, כאילו לזמן אין לו אחיזה בנעשה במקדש. אני ניכנס לבית המקדש, אני רואה את הנצח בעיניים. אני רואה את השראת השכינה, אני רואה את הכהנים, והכהנים עושים אלי רושם עדיר. אני רואה חתיכת נצח בעולם הזה. זה קורה שלוש פעמים בשנה. מה מפרנס אצלי את הקשר לחוויה הזאת? זה שעכשיו כהן מגיע אלי אל הגורן ואומר: "שלום, באתי לקחת תרומה". "אווו, אתה, מר כהן, אני זוכר אותך, איזה יפה היית בהזערה כשבאתי להקריב קורבן חגיגה. עשיתי עלי רושם עדיר." ואז מתחילים לדבר על עינייני חינוך ומה שלום הבית וקצת לתקן את התפילין שלך ועוד כמה דברים. ז"א מוסך הכהונה בתפארתו מהווה משהו שהוא טרנסצדנטי לזמנים, כלומר נוכחות של נצחיות בתוך עולם של הוויה והפסד ומכאן - תחיית התמים. זה מתאים לעידן העתיק כשהעם היהודי היה העם העברי... הכהן מת, זה נכון, אבל לכהן אין לו אחיזה על המוות, הרי הכהנים אינם יודעים מוות מה הוא. הרי כהנים לא נוגעים במתים, אסור לכהן לתמא מוות. יותר מזה, כהן לא יודע מה זה צרות הפרנסה, מפרנסים אותו. הוא גם לא יודע מה זה משבר, הוא אף פעם לא התחתן עם גרושה. כלומר כהן חי חיים מלאכותיים, הוא קצת מורם, הוא קצת מתהלך מעל הקרקע. לא לגמרה, נכון. אבל בשביל הקלאי פשוט זה מהווה נקודת ייחוס שהיא מעל ההרגל. ככה זה מעיד על תחיית המתים.
כל זה מתאים לסוג מסוים של תקופה, דהיינו תקופת הבית הראשון. אבל מוסד הכהונה יכול בהחלט להידרדר. ומה עושים כשכהונה מידרדרת? הרי אין אז ראיה לתחיית המתים.
No comments:
Post a Comment