עושים היסטוריה 148: השער שגרם לנשיא פיפ"א לרצות למות – מדוע שופטי כדורגל אינם נעזרים בטכנולוגיה? (Hebrew)

mp3




Goal-line technology put to the test

https://www.youtube.com/watch?v=v-YrhySY2RM

בכל ספורט כמעט, מטניס ועד כדורסל, עזרים אלקטרוניים הם חלק בלתי נפרד מהשיפוט במשחק. דווקא בכדורגל, הספורט הפופולארי ביותר בעולם, לשופט אסור להעזר בטכנולוגיה כדי להגיע להחלטה הנכונה. מדוע? האם מדובר בשמרנות חסרת פואנטה, או בהחלטה מודעת וחכמה? ומהו השער שגרם להתאחדות הכדורגל העולמית לשנות את דעתה בפעם הראשונה אחרי מאה שנים?

: הכדורגל החל ממשחק אלים בצורה בלתי רגילה (רמז: אלות היו חלק בלתי נפרד מהמשחק) אך התעדן עם השנים.
1600: לאמצעי התקשורת, ובפרט לטלוויזיה, יש השפעה רבה על הגופים המקבלים החלטות בכדורגל – אך האם יש להם אינטרנס לעזור ולמנוע טעויות שיפוט?
2140: הכדורגל משגשג בזכות אוהדיו – אך אלו עוברים שינוי מהותי בעשרים השנים האחרונות, שינוי שאת השלכותיו ניתן לראות גם בחוקי המשחק.

הערות ותיקונים:
1. מטה פיפ"א נמצא בציריך, ולא בז'נבה.
2. הפגישה ההיסטורית בה חוקקו חוקי הכדורגל נערכה ב-1863, ולא כפי שנאמר בפרק. התאריך המוזכר בפרק הוא שנת ייסודה של IFAB.

http://www.ranlevi.com/2014/08/30/ep148_tech_and_soccer/

См. также:
IFAB - Международный совет футбольных ассоциаций



Ниже есть продолжение.

ני מקבל מהמאזינים רעיונות רבים לפרקים חדשים. כמעט בכל יומיים אני מקבל אי-מייל בסגנון – 'תגיד רן, למה שלא תעשה פרק על X' או 'כבר מזמן לא עשית פרק על Y', ובדרך כלל מדובר על רעיונות טובים שמעניינים אותי – נושאים שאני עצמי כנראה לא הייתי חושב עליהם מיוזמתי.

אבל פה ושם יש, כמובן, גם הצעות לנושאים שאני לא ממש מתלהב מהם, נושאים ש'לא עושים לי את זה.' כשפנה אלי משה טלסניק לפני מספר חודשים והציע לי לעשות פרק שקשור בכדורגל – אני מודה שהתגובה הראשונית שלי הייתה ספקנית למדי. זה לא שאני לא אוהב ספורט, אבל כדורגל זה לא ממש אני. פה ושם אני צופה במשחקים חשובים בטלוויזיה, יושב עם חברים בפאב בגמר גביע העולם – אבל אינני עוקב אחר המשחקים בליגה הישראלית, ואין לי מושג מי מלך השערים הנוכחי. פרק על כדורגל?… אני מעדיף לעשות פרק על שערים לוגיים.

אבל אז סיפר לי משה שהוא חוקר את הקשר שבין כדורגל לטכנולוגיה, והציג בפני את הנושא שבחר לעבודת התזה שלו. כששמעתי את שאלת המחקר של התזה, ה'אנטנות' שלי התרוממו מיד. זו הייתה מסוג השאלות שכנראה לא הייתי שואל לעולם – אבל בו בזמן, מסוג השאלות שכשאתה שומע עליהן אתה אומר 'איך לא חשבתי על זה קודם?!'. בו ברגע החלטתי לעשות פרק סביב השאלה הזו.

ש: שלום משה.
ת: אהלן, רן.
ש: ספר על עצמך.
ת: קוראים לי משה טלסניק. אני עובד כמפתח תכנים במרכז למחקר ופיתוח של רשת אורט ישראל. אני סטודנט לתואר שלישי בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן. חוקר כדורגל – ליתר דיוק, מדע וטכנולוגיה בכדורגל. בימים אלה אני מבצע מחקר על קבוצת מכבי חיפה. אני גם אבא לשניים.
ש איך הגעת לנושא של שיפוט וטכנולוגיה בכדורגל?
מ: כשהתחלתי את הלימודים בתכנית למדע טכנולוגיה וחברה, בשנה השנייה כשעדיין לא היה לי נושא השתתפתי בסדנת כתיבה. והתרגיל הראשון היה לכתוב על למה המחקר שלנו רלוונטי. עכשיו, בכלל לא היה לי מחקר. וחיפשתי נושא. ואז נזכרתי בשער, אחד מאד ספציפי – למעשה, שער שלא אושר – ורק כשיצאתי למחקר והתחלתי לבדוק שלמעשה אותו שער שלא היה, עשה לא פחות ממהפכה היסטורית בכדורגל.

מהו אותו שער היסטורי שדירבן את משה לכתוב את התזה שלו, ומהי שאלת המחקר המרתקת? סבלנות. הבה ניקח צעד אחד אחרונה, ונאמר מספר מילים על הקשר העקרוני שבין ספורט וטכנולוגיה.

בהכללה, ניתן לומר שטכנולוגיה, במובן הרחב ביותר של שימוש בכלים במסגרת פעילות אנושית כלשהיא, היא חלק בלתי נפרד מהספורט המודרני. ישנם סוגי ספורט שבהם הטכנולוגיה היא הבסיס שעליו נשענת הפעילות כולה: לדוגמה, במירוצי מכוניות, לנתוני המנוע השפעה לא פחותה על תוצאת המירוץ מזו של הנהג. בסוגי ספורט אחרים, הטכנולוגיה אינה הבסיס לפעילות אבל היא חלק בלתי נפרד מממנה. החומר שממנו עשוי בגד הים של שחיין – ובפרט, הגרר שהוא מפעיל על המים בבריכה – יכולים לקבוע אם יסיים במקום הראשון במשחה, או יפגר אחר המנצח בעשר מאיות השנייה. מי שהחזיק ביד מחבט טניס מקצועי יודע עד כמה החומר שממנו עשוי המחבט יכול להשפיע על עצמת החבטה.

בפרט, טכנולוגיה היא גם חלק בלתי נפרד משיפוט בענפי ספורט רבים. שופטי כדורסל נעזרים בהילוכים חוזרים כדי לפסוק באירועים שונים במהלך המשחק, לשופטי הטניס יש מערכת שמזהה אם הכדור נחת בתוך תחומי המגרש, ובסיוף המחשב הוא זה שקובע מי דקר את מי, מתי ובאיזו נקודה בגוף.

ומה קורה בעולם הכדורגל? ובכן, גם שחקני הכדורגל מוקפים בטכנולוגיה מתקדמת בכל רגע ובכל מקום. הרופאים עוקבים אחר מדדי גופם באמצעות חיישנים אלחוטיים, והמאמנים מנתחים את ביצועיהם בוידאו. הנעלים, הבגדים התרמיים ואפילו הכדור שבו הם בועטים מיוצרים בתהליכים מתקדמים ביותר. הדשא שעליו הם דורכים מטופח באמצעות מערכות השקיה אלקטרוניות, וכל נגיעה שלהם בכדור מוקרנת על מסך ענק לטובת אלפי הצופים ביציעים. יש המון טכנולוגיה בכדורגל. אך מה בעניין שיפוט בכדורגל?

לא קל להיות שופט כדורגל. במישור הפיזי, שופט ראשי במשחק בליגות המקצועניות צריך לעמוד בדרישות אתלטיות לא קלות. על המגרש רחב הידיים, השופט רודף אחרי כדור שנבעט במהירות אדירה ואחרי ספורטאים שרצים למעלה מעשרה קילומטרים בתשעים דקות. במישור הנפשי, הוא נמצא תחת לחץ פסיכולוגי אדיר. השופט הוא דמות מרכזית במשחק, ולהחלטה שגויה שלו יכולות להיות השלכות קשות. מעבר למפח הנפש של הקבוצה המפסידה ושל אוהדיה, הדחה מטורניר גביע או הפסד במשחק האליפות פירושם גם הפסד של עד עשרות מיליוני דולרים.

ומהם הכלים הטכנולוגיים שבהם נעזר השופט כדי לקבל את ההחלטות החשובות והמכריעות שהוא צריך לקבל, בתנאים כה קשים? משרוקית, שני כרטיסי קרטון צבעוניים, שעון יד, פנקס ומערכת קשר בסיסית שבעזרתה הוא יכול לשוחח עם שני קוונים על הקווים ושופט עזר ברחבת החילופים. לכנות את העזרים האלה בשם 'כלים טכנולוגיים' הוא כמו לומר על אוהדי בית"ר ירושלים שהם ליברלים.

בתנאים שכאלה, אין פלא שמשחק הכדורגל עתיר בשגיאות שיפוט. השאלה ששאל משה טלסניק את עצמו, השאלה שבבסיס עבודת המחקר שלו, הייתה: מדוע שופטי הכדורגל אינם נעזרים בטכנולוגיה כדי לקבל החלטות? הרי כפי שראינו, הטכנולוגיה היא חלק מהמשחק בכל תחום אחר של הכדורגל – מאימונים ועד הלבשה. נדמה שרק השיפוט חסין מפני חדירת הטכנולוגיה: פרט לעזרים הפשוטים שהשופטים מחזיקים בכיסיהם ועונדים לצאוורם מזה מאה שנה, נאסר עליהם לעשות שימוש אפילו באמצעים טכנולוגיים שנחשבים כיום לבסיסיים. הילוכים חוזרים של מצלמות טלוויזיה, למשל, קיימים מאז שנות השישים ושופטים בענפי ספורט רבים – מכדורסל ועד פוטבול אמריקני – עושים בהם שימוש בכל משחק. בכדורגל, מותר להעזר בהילוך חוזר כדי להעמיד לדין משמעתי שחקן שביצע עבירה חמורה – אבל אך ורק לאחר המשחק. במהלך ההתמודדות עצמה אסור לשופט לשנות את החלטתו, אפילו אם על מסכי הענק שבאיצטדיון מוקרן הילוך חוזר שמעיד בברור על טעות שיפוט.

אין בזה שום היגיון! האם מישהו מאתנו היה מוכן ללכת לרופא שמשתמש אך ורק בטכנולוגיה בת מאה שנה, ומתעקש לאבחן סרטן באמצעות סטטוסקופ למרות שיש לו סורק CT בחדר הסמוך? ברור שלא. אז מה מייחד את משחק הכדורגל מכל תחום אחר של חיינו המודרניים, וכמעט כל סוג אחר של פעילות ספורטיבית? מי בולם את חדירת הטכנולוגיה אל השיפוט, והאם מדובר בשמרנות חסרת היגיון? זו ההייתה השאלה שדירבנה את משה לצאת למסע מחקר פרטי שלקח אותו אל משרדיה של פיפ"א בז'נבה, איצטדיוני כדורגל בתל אביב וארכיונים מקוונים של עיתונים בני עשרות שנים. התשובות שחשף יכולות ללמד אותנו לא רק כמה עובדות מפתיעות על מאחורי הקלעים של עולם הכדורגל, אלא גם לקח מרתק על הטבע האנושי.
שורשי הכדורגל המודרני

שורשי הכדורגל המודרני נעוצים באנגליה, במאה ה-14, אז שיחקו פשוטי העם בגרסא מוקדמת של המשחק המוכר לנו. השלטונות לא אהבו את המשחק, וניסו לאסור על אזרחי הממלכה לשחק אותו. מדוע? כיוון שבאותם הימים לא רק שלא היה שיפוט בכדורגל – בקושי היו חוקים. לא הייתה כל הגבלה על מספר השחקנים על המגרש, מותר היה לגעת בכדור בכל חלק בגוף – ואפילו היה מותר להשתמש במקלות ובאלות כדי להכות את היריב. פציעות קשות והרוגים היו אירועים שכיחים במשחק. אפילו בתחילת המאה ה-19 הכדורגל היה משחק אלים כל כך, עד שתייר צרפתי שצפה במשחק כדורגל במשחק בעיר דרבי בשנת 1829 רשם ביומנו –

"אם לזה הם קוראים 'משחק כדורגל', לְמה הם קוראים 'מלחמה'?"

לאורך השנים חוקקו מלכי וממשלות אנגליה עשרות חוקים שנועדו למנוע את משחקי הכדור או למתן את האלימות בהם, אך לא הצליחו למגר אותם לחלוטין. במאה ה-19, עם עליית מעמד הביניים באנגליה, השתנה גם אופיו של הכדורגל. המשחק אומץ על ידי בתי ספר ומכללות יוקרתיים כמו קמברידג' ואוקספורד, שקידשו ערכים ג'נטלמניים כגון תחרות הוגנת ושמירה על הכללים. הג'נטלמניות הייתה עיקרון כה חשוב עבור שחקני המכללות, עד שלא היה צורך בשופט כלל שכן ההנחה הבסיסית הייתה שג'נטלמן לעולם לא יבצע עבירה במתכוון.

משחק הכדורגל בגרסתו ה'עדינה' יותר זכה להצלחה, והפופולריות שלו גאתה ברחבי המדינה כולה. הצלחה זו הציפה בעיה חמורה, והיא העובדה שפרט למכללות שהסכימו ביניהן מראש על הכללים – לא היו חוקים מוסכמים לכדורגל: בכל מקום שיחקו לפי כללים אחרים, דבר שהביא לכך שקבוצות מערים שונות לא היו יכולות לשחק זו מול זו.

עורכי העיתון היוקרתי 'הטיימס' הבחינו שכתבות על משחקי כדורגל תורמות מאוד למכירות העיתון, והחליטו לעשות מעשה. בשנת 1883 יזם העיתון סדרת מפגשים של נציגים מאחד עשר מועדונים מובילים בעיר לונדון, כדי לקבוע אחת ולתמיד ובאופן מוסכם את חוקי המשחק. המסמך שיצא מפגישות אלה הוא הבסיס לכדורגל שאנחנו משחקים כיום: אחד עשר שחקנים בכל קבוצה, כדור אחד, בלי לגעת בידיים.

אגב, מעניין לציין שלא כולם הסכימו עם הכללים החדשים. מועדון כדורגל אחד – בלקהית' (Blackheath) – סירב לקבל את העובדה שמעתה אסור לגעת בידיים ולהרביץ. אנשי המועדון פרשו מהפגישות וייסדו ספורט חדש בשם 'רוגבי'.

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1886, נוסדה ועדת הכדורגל הבינלאומית – IFAB – שמאז מתכנסת אחת לשנה וקובעת את החוקים שלפיהן ישוחק המשחק. כשצבר הכדורגל פופולריות גם מחוץ לאיים הבריטיים נוסדה התאחדות הכדורגל הבינלאומית – FIFA – שאחראית על הניהול השוטף של הענף, אך כאמור אינה זו שקובעת את חוקיו. לנציגיה של פיפ"א ארבעה קולות מצביעים ב-IFAB: ארבעה נוספים שייכים להתאחדות האנגלית, האירית, הסקוטית והוולשית. שינויים בחוקת המשחק מאושרים ברוב של שישה קולות מתוך שמונה.

בימיו הראשונים של הכדורגל המאורגן היו החלטות שיפוט מתקבלות בהסכמה על ידי הקפטנים של שתי הקבוצות המשחקות. אם הקפטנים לא הצליחו להסכים ביניהם, הם היו פונים לשני שופטים – Umpires – שצפו במשחק. אם שני השופטים לא הגיעו להחלטה משותפת, הם היו פונים (מלשון To Refer) לשופט שלישי שהיה 'הבורר' – Referee. תהליך שיפוט זה היה ממושך ומייגע, וברבות הזמן החליטה IFAB להשאיר את ההחלטות כולן בידיו של השופט הבורר.

מאז ועד היום לא חל שינוי משמעותי באופן שבו מנהל השופט את מהלך המשחק, ובפרט לא נכנסו לשימוש עזרים טכנולוגיים שיעזרו לו לקבל החלטות נכונות ומדויקות יותר. השערת המחקר הראשונית של משה טלסניק הייתה שהסיבה לכך נעוצה בשמרנות עקרונית של IFAB, שמסרבת לחדש ולרענן חוקים בני עשרות שנים. עד מהרה נתברר לו שזו אינה יכולה להיות הסיבה, שכן המציאות מוכיחה שכשחברי IFAB חשים שיש מקום לשינוי בחוקי המשחק – הם אינם מהססים לעשות זאת, ובזריזות.

למשל, טורניר גביע העולם של 1990 שנערך באיטליה נחשב לאחד מגביעי העולם המשעממים ביותר אי פעם. חלק ניכר מהקבוצות העדיפו לשחק באופן הגנתי ולהמר על ניצחון בבעיטות עונשין, והתוצאה הייתה ממוצע שערים למשחק של 2.21 – הממוצע הנמוך ביותר בהיסטוריה. ארגנטינה הגיעה לגמר למרות שהבקיעה חמישה שערים בלבד בטורניר כולו – שיא שלילי נוסף בתולדות המשחקים. להולנדים יש אימרה שלפיה במונדיאל משעמם מנצחים הגרמנים – ואכן, הגרמנים ניצחו. הביקורת הנוקבת על אכות המשחקים הביאה את IFAB ליזום שינויי חקיקה החלטיים בתוך פחות משנה: כדי להקשות על בזבוז זמן נאסר על שוער לקלוט בידיו כדור שנמסר אליו משחקן קבוצתו, וכדי לעודד משחק התקפי הוחלט על הוצאת כרטיס אדום למי שמכשיל שחקן יריב שנמצא בעמדת הבקעה. מכאן שלפחות על הנייר, IFAB אינו חושש לשנות את חוקי המשחק כשיש הסכמה רחבה שיש בכך צורך.

אז מי בכל זאת בולם את חדירת הטכנולוגיה אל השיפוט? משה טלסניק זיהה שלושה בעלי עניין נוספים המשפיעים על משחק הכדורגל: הטלוויזיה, העיתונות הכתובה, וקהל האוהדים. בשנים האחרונות הולך מעמדה של העיתונות הכתובה ונמוג כתוצאה מחדירת האינטרנט לחיינו, ולכן נתמקד בשני בעלי העניין האחרים.
התקשורת והשפעתה על הכדורגל

אין ספק כי שידורי הטלוויזיה משפיעים מאוד על עולם הספורט בכלל, ועל הכדורגל בפרט. עיקר הכנסתה של פיפ"א, מאות מיליוני דולרים בשנה, מגיע ממכירת זכויות שידור לערוצי טלוויזיה. אם ערוצי הטלוויזיה היו לוחצים על הגופים המנהלים את הכדורגל לשלב במשחק טכנולוגיות שימנעו טעויות שיפוט, סביר להניח שהיו מצליחים בכך. כפי שמציין משה, רובם המוחלט של אוהדי הכדורגל צופים במשחקים דרך מסך הטלוויזיה ולא יושבים ביציעים.

ת: כל השנים שאני אוהד כדורגל, מעטות הפעמים שיצא לי לצפות במשחק כדורגל במגרש. למעשה, מה שצפיתי בו זה היה משדר טלוויזיוני, עם הקלוזאפים – עם צילומי הקהל, עם לראות את המאמן כועס…
ש: זאת אומרת, זו גרסה מסוימת של אותה מציאות שקיימת על המגרש.
ת: גרסה טלוויזיונית.

משחק הכדורגל שאנחנו רואים על המסך הקטן הוא, כמו כמעט כל תכנית אחרת, מוצר בידורי. הוא צריך לעניין אותנו, לרגש אותנו ולגרום לנו לצלוח את הפסקת הפרסומות הבאה כדי להגיע גם לזו שאחריה. משה ראיין במאים, מפיקים ושדרים בניסיון להבין כיצד הם הופכים את משחק הכדורגל למופע טלוויזיוני מבדר. מפיק טלוויזיה ותיק סיפק לו תיאור מפורט של נקודת שיא טיפוסית במשחק.

ת: לאחר הבקעת שער מתמקדים בשמחת השחקן המבקיע, אחר כך עוברים לשוער המתוסכל שמניח ידיו על מותניו והולך להוציא את הכדור מהשער. מראים את שמחת יציעי האוהדים ואז יוצאים לשלושה הילוכים חוזרים: שניים שמראים את השער מזוויות שונות, ועוד אחד שמראה את המאמן של הקבוצה המבקיעה מניף את ידיו באוויר. השלב האחרון הוא החזרה לשגרה של צילום חידוש המגרש מקו האמצע…
ש: [צוחק] זאת אומרת..זה מתכון!
ת: בוודאי! הנה לפנינו נרטיב של שיא במשחק כדורגל. מכאן הוא יתנהל על מי מנוחות עד שיבוא שער נוסף, עבירה קשה או… טעות שיפוט. תיאור זה חושף בפנינו את צורך אנשי הטלוויזיה בנקודות שיא דרמטיות במשחק הכדורגל – וטעויות שיפוט הן נקודות שיא שכאלה. כל עוד זה לא שבור, לא צריך לתקן. להפך! הפופולריות עולה. מאיר איינשטין, למשל, אמר לי – אני אוהב טעויות שיפוט! יש על מה לדבר. והוא אוהב לדבר…
ש: מבחינתו, אם יש טעויות שיפוט, זה טוב לדרמה, לא?
ת: זה טוב לדרמה. לא רק זה. שידורי הכדורגל לא רק מסתיים בסוף המשחק. נפתחים אולפנים, במיוחד באירועי ספורט גדולים. על מה ידברו? אין כמעט אירועים במשחקי הכדורגל.

במילים אחרות, לאנשי הטלוויזיה יש אינטרס מובהק לשמר את המצב הקיים שבו טעויות שיפוט אקראיות מכניסות 'פלפל' ודרמה במשחקים שבהם אין מספיק שערים או אירועי שיא אחרים. מכאן שאם ערוצי הטלוויזיה אינם בולמים באופן אקטיבי שילוב של טכנולוגיה בשיפוט – הרי שלכל הפחות הם אינם דוחפים את רשויות הכדורגל לשנות את המצב הקיים.
השינוי שעוברים האוהדים

בעל העניין השני במשחק הכדורגל הם האוהדים – שהרי בלעדיהם אין לספורט זכות קיום. השחקנים על המגרש יכולים אולי להתרגל ליציעים מאוכלסים בדלילות – יש ענפי ספורט נידחים שבהם זו הנורמה, אחרי הכל – אבל מבחינה כלכלית גרידא, ללא מיליוני האוהדים שרוכשים כרטיסים ומאות המיליונים שצופים בשידורי הטלוויזיה, הכדורגל היה מפסיק להיות עסק רווחי ומניב לעסקנים שמנהלים אותו. אם חלק ניכר מהאוהדים היה חש שטעויות שיפוט מפריעות מאוד להנאה מהמשחק – IFAB הייתה עושה הכול כדי למנוע את חוסר שביעות הרצון הזו. אז מהי, אם כן, דעתם של האוהדים על המצב הקיים?

קשה להתייחס לציבור מגוון וגלובלי כל כך כמו קהל אוהדי הכדורגל כמקשה אחת. מצד אחד ישנם האוהדים שנגדיר אותם בשפה עדינה – כ'מחוספסים'. עבורם, המשחק הוא מלחמה שחובה לנצח בה – גם אם המשמעות היא לקלל, לזרוק בקבוקים על אוהדי הקבוצה היריבה ולנהום קריאות גזעניות על שחקנים כהי עור. הסופר האנגלי ניק הורנבי הוא, כנראה, לא אחד שישליך בקבוקים מעבר לגדר – אבל כפי שמגדיר זאת משה בתזה שלו, הורנבי (אוהד שרוף של ארסנל) הוא כנראה 'נכדה הרוחני' של קבוצת אוהדים זו. בספרו 'קדחת המגרש', הורנבי מפרט מהם לדעתו המרכיבים החיוניים למשחק כדורגל מוצלח:

"על מנת שהמשחק יהיה באמת חוויה בלתי נשכחת, מסוג המשחקים שאתה חוזר מהם כשכולך רועד מבפנים מרוב סיפוק והגשמה, רצוי שיהיו בו כמה שיותר מהמרכיבים הבאים: שערים […], קהל רועש [וגם] שיפוט גרוע באופן שערורייתי.. חרון ההתמרמרות הוא נדבך חיוני בחוויית הכדורגל המושלמת: אי לכך, איני יכול להסכים עם פרשנים שטוענים שלשופט היה משחק טוב אם לא הרגישו בו […] אני מעדיף להרגיש בשופטים, ולנבוח עליהם, ולהרגיש שהם מרמים אותי."

אוהדים מסוגו של הורנבי, אם כן, אולי מעדיפים – גם אם הם לא חושבים כך במודע – משחק פרוע ולא מסודר כיוון שהוא גורם לאדרנלין לזרום בדם… וכפי שציין הורנבי, אין כמו 'חרון ההתמרמרות' כדי לגרום לאדרנלין לזרום כמו מים. קהל שכזה אינו דוחף את IFAB לשלב טכנולוגיה בשיפוט, שכן אין טעם להתמרמר על החלטה של מכונה.

מאידך, בשנים האחרונות אוהדים מסוגו של ניק הורנבי הולכים ומאבדים את הדומיננטיות ביציעיהן של קבוצות כדורגל אירופיות. יש לכך סיבות רבות שלא ניכנס אליהן, אך השורה התחתונה היא שמחירי הכרטיסים למשחקים במדינות רבות עלו באופן ניכר בעשרים השנים האחרונות, עד לעשרות ואף מאות יורו לכרטיס. הקהל שיכול להרשות לעצמו לרכוש כרטיס הוא ברובו קהל ממעמד הביניים: קהל עדין ומחוספס הרבה פחות מאנשי מעמד הפועלים שגדשו את היציעים לפני שלושים וארבעים שנה. עבור קהל זה, הכדורגל הוא פחות "מלחמה" ויותר "הצגת בידור" – כזו שאפשר לקחת אליה אפילו את האישה והילדים. פיפ"א מעודדת קהל שכזה להגיע למשחקי הכדורגל, ואף התאימה את חוקי המשחק לרוח החדשה שמנשבת מהיציעים.

למשל, כשביקר משה טלסניק במשרדי פיפ"א שבציריך, הוא נתקל באחד המסדרונות – במקרה לגמרי – במר ז'רום וואלק (Valcke), המזכיר הכללי של הארגון. הפגישה המקרית התגלגלה לראיון מקיף שבו חשף וואלק את הלך הרוח של פיפ"א לגבי 'עידון' הכדורגל.

משה: יש תחושה [שפיפ"א מנסה להפוך את הכדורגל] ליותר מעודן, יותר Civilized. כך, למשל, האיסור להוריד חולצות לאחר הבקעת שער.
ז'רום: צריכים להיות כללי התנהגות וחוקים לגבי האופן אפילו של החגיגות. כשאני ואתה באנו לכאן, למשרדי הארגון, נהגנו לפי קוד לבוש מסוים ולא הגענו עם כפכפי גומי.
משה: אבל זוהי שמחה ספונטנית!
ז'רום: כשנולד לך תינוק, אתה לא הולך לחגוג בריצה בלי חולצה מסביב לבית החולים. אותו הדבר צריך להיות על המגרש – צריך לכבד את המקום שבו נמצאים.

תשובות אלו מלמדות אותנו שני דברים. האחד, שז'רום וואלק כנראה לא ביקר בחדר יולדות בסורוקה. השני, שפיפ"א אכן חשה בצורך לשנות את הכדורגל ולהתאים אותו לקהל מעמד הביניים – על ידי איסור על הורדת חולצה, ענישה נוקשה יותר על עבירות חמורות ועוד.
צורך זה הוא אולי הסיבה שלפני ארבע שנים, בפעם הראשונה בכמעט מאה שנים, נכנעה IFAB והחליטה לתת לטכנולוגיה להיות חלק מהשיפוט בכדורגל. כפי שמייד ניווכח זו אמנם כניעה מינימלית ומינורית – אבל בכל זאת, כניעה.
Goal Line Technology

שער נחשב כ'חוקי' אם הכדור עבר במלוא הקפו את קו השער. באופן טבעי, מחלוקות וויכוחים לגבי החלטות שיפוט על כדורים שחצו או לא חצו במלואם את קו השער קיימים כנראה מאז ראשית ימי הכדורגל. הילוכים חוזרים על מסכי הטלוויזיה יכולים היו למנוע חלק ניכר ממחלוקות אלה כבר מאז שנות השישים, אך ב-IFAB כאמור החליטו שלא לאפשר לשופטים להעזר בהם במהלך המשחק.

אך הקהל בימינו אינו אותו הקהל של שנות השישים. עבור הקהל החדש, 'המעודן' יותר, לרעיונות של 'משחק הוגן' ושיפוט צודק יש משקל מהותי, כיוון שכדורגל עבורו אינו רק 'מלחמה' נגד קבוצה אחרת, אלא גם ספורט – ובספורט, כפי שאנחנו מחנכים את הילדים שלנו, לא יפה לרמות. קהל חדש זה מתקשה לקבל בלב שלם טעויות שיפוט בוטות, שכן הן פוגעות באסתטיקה הספורטיבית של הכדורגל.

תחת לחץ הולך וגובר זה החליטה פיפ"א בשנת 1999 לבחון באופן ראשוני וזהיר את האפשרות לעשות שימוש בטכנולוגיות מתקדמת יותר כדי לזהות אם הכדור עבר במלואו את קו השער. מבין מגוון ההצעות והרעיונות שהועלו, שתי טכנולוגיות נחשבות למועדפות ומוצלחות במיוחד.

הראשונה היא טכנולוגיית Hawk Eye, שכבר נמצאת בשימוש קבוע במשחק הטניס. סדרה של מספר מצלמות מהירות עוקבות אחר תנועתו של הכדור, ומחשב מנתח את מיקומו ביחס לקווים המסמנים את גבולות המגרש בטניס, או את קו השער בכדורגל. כשהמחשב מזהה שהכדור חצה את הקו, הוא מאותת זאת לשופט.

הטכנולוגיה השנייה נקראת Goalref, ומבוססת על עיקרון שונה בתכלית – השראה אלקטרומגנטית. חוטי מתכת הטבועים בקורות ומתחת לשער משרים סביבו שדה מגנטי. בתוך כדור הכדורגל, ממש מתחת לשכבה החיצונית שלו, יש חוטי מתכת זעירים. כשחוטי המתכת חולפים דרך השדה המגנטי שבאזור השער הם יוצרים בו אדוות, כמו אבן הנופלת לבריכה שקטה. אנטנות מתאימות סביב השער מסוגלות לזהות את האדוות והתנודות בשדה המגנטי המקורי, למדוד את מיקומו של הכדור ביחס לקו השער ולאותת לשופט בהתאם.

שתי המערכות האלה, Hawk Eye ו- Goalref, מכונות בשם כולל 'GLT' (Goal Line Technology). לכל אחת מהן יתרונות וחסרונות משלה, ופיפ"א בחנה אותן בסדרת ניסויים על פני מספר שנים. התוצאות היו מעודדות: בשני המקרים דיוק המערכות היה מספק למדי. אף על פי כן, בשנת 2010 החליטה פיפ"א להפסיק את הניסויים ולאסור באופן גורף את השימוש ב-GLT. נשיא פיפ"א, ספ בלאטר, הסביר את ההחלטה ברצונה של ההתאחדות לשמר על אופיו האוניברסלי והאנושי של המשחק:

"יש לנו 260 מיליון איש המעורבים במשחק באופן ישיר. ענפי ספורט אחרים משנים את חוקי המשחקים באופן תדיר כדי להגיב לטכנולוגיה חדשה..אנחנו לא עושים זאת, וזה מה שמביא לעניין ולפופולריות של הכדורגל. הבה נשאיר את המשחק עם שגיאות. חברות הטלוויזיה יכולות לשמור לעצמן את הזכות להחליט אם השופט צדק או טעה, אבל השופט הוא זה שעדיין יקבל את ההחלטה – אדם, ולא מכונה."

אך פחות משנה לאחר מכן, ב-2011, הפכה ועדת IFAB את החלטה זו על פיה, והחליטה לאשר את השימוש ב-GLT בכל הטורנירים והמשחקים החשובים. בפעם הראשונה יורשו השופטים להיעזר במערכת מדידה אלקטרונית ומדויקת – ולא רק בעיניהם או בעיני הקוונים – לשם קבלת החלטות.

הכניעה הזו הגיעה בעקבות אותו שער ספציפי, שער שלא אושר, שדירבן את משה טלסניק לכתוב את עבודת התזה שלו. הטורניר היה גביע העולם בדרום אפריקה, בשנת 2010, והמשחק – שמינית הגמר בין אנגליה וגרמניה. משחקים בין אנגליה וגרמניה טעונים תמיד, או כפי שהגדיר זאת שחקנה של אנגליה, פרנק למפרד – 'אין דבר כזה "משחק ידידותי" נגד גרמניה.

ת: ואני זוכר שצפיתי בשער, זה היה אחר הצהריים, התוצאה הייתה 2-1 לגרמנים. ושתי דקות לפני המחצית, פרנק למפרד שהוא שחקן מאד מוכשר, בועט בערך מ-18 מטר לשער הגרמני. הכדור עובר במלואו את קו השער,שעל פי חוקת הכדורגל זה שער חוקי, יוצא החוצה ואף אחד לא ראה, השופט לפחות לא ראה שזה שער ולא חשב שהכדור נחת בפנים. השער לא אושר. עכשיו, בהמשך האנגלים גם הפסידו, קיבלו עוד שני שערים מהגרמנים, הם היו פחות טובים מהגרמנים.
ש: זאת אומרת, השער הזה לא קבע את תוצאת המשחק?
ת: אי אפשר לדעת. זאת אומרת, אם השער הזה היה משווה את תוצאת המשחק אי אפשר היה לדעת איך המשחק היה מתפתח. זה גם מה שהופך את הכדורגל לכל כך יפה וכל כך מיוחד.

קשה לשים את האצבע על הסיבה העיקרית לכך שדווקא שער ספציפי זה גרם לנציגי IFAB לשנות את החלטותיהם הקודמות: לכאורה, מדובר בעוד טעות שיפוט סטנדרטית – לא פחות וגם לא יותר שערורייתית מאינספור טעויות שיפוט אחרות בהיסטוריה. אבל אין עוררין על כך שההחלטה על אישור ה-GLT באה בעקבות אותו שער. ז'רום וואלק, המזכיר הכללי של פיפ"א, אמר זאת בברור בראיון שערך עמו משה:

'היה זה השער הברור במשחקי הגביע העולמי ששינה את דעתנו. אנו נוטים להיות קשובים ולבסוף אנו דנים בנושאים שדורשים טיפול.'

יכול להיות ששערו הפסול של למפרד היה 'הקש ששבר את גב הגמל' בעקבות לחץ הולך וגובר שחשה ועדת הכדורגל הבינלאומית מצד הקהל. כפי שמציין משה טלסניק, כל מי שישב באיצטדיון באותו הרגע ידע שהשער היה חוקי: לכולם היו טלפונים חכמים ביד. בתוך שניות יכלו הצופים לקרוא מסרונים מחברים בבית, דיווחים בטוויטר ובבלוגים ולצפות בשידורים חוזרים באתרי ספורט: כולם, בכל העולם וגם באיצטדיון, ידעו שמדובר בשער חוקי. כולם… חוץ מהשופט.

ת: השופטים הם כמו… הם הגיבורים הטרגיים כאן. חורחה לריאונדה הוא גיבור טרגי. הוא לא באמת התכוון לטעות באותו משחק – אבל בטעות שלו הוא גרם לשינוי.
ש: הם היחידים שמפסידים בעצם. אותם מקללים.
ת: כן, כן.

עבור קברניטי הכדורגל, שכאמור נוטים להיות קשובים לרחשי לב האוהדים, המצב הזה היה בלתי נסבל. ברור לגמרי שלו הייתה מערכת ה-GLT בשימוש בזמן המשחק, השופט היה מאשר את השער ללא היסוס.

ת: נשיא פיפ"א, ספ בלטר, התנגד בכל תוקף להכנסת טכנולוגיה. הוא אמר לעצמו 'אני מעדיף למות לפני שאחזה עוד פעם באירוע כמו שקרה היום.' המבוכה הייתה מאוד גדולה. וזה מה שהביא להכנסת Goal End Technology.

לסיכום, הסטטוס קוו של הימנעות משימוש בטכנולוגיה בשיפוט בכדורגל החזיק מעמד למעלה ממאה שנה בזכות שילוב אינטרסים מצד בעלי עניין שונים: עסקנים ומקבלי החלטות שרצו לשמור על משחק אוניברסלי, זהה ופשוט בכל מקום בעולם, כלי תקשורת ששמחים על הדרמות שמספקות טעויות השיפוט – והאוהדים, שמחפשים 'אקשן' ואדרנלין. בשנים האחרונות חל שינוי באופי הקהל שמגיע למשחקי הכדורגל בליגות האירופאיות: קהל שמעוניין פחות במלחמות וטעויות, ויותר בבידור נקי וספורטיבי. קהל זה מפעיל לחץ עקיף על IFAB להכניס עזרי שיפוט מתקדמים לכדורגל, כמו עזרי השיפוט שהוא מכיר מכל ענפי הספורט האחרים – מטניס ועד כדורסל.

חשוב להכניס את ההחלטה לאשר את השימוש ב-GLT לפרופורציה. ה-GLT יימנע, במקרה הטוב, רק סוג מסוים אחד של טעות שיפוט: אישור או אי אישור שערים על סמך השאלה האם הכדור עבר במלוא הקפו את קו השער. יש עוד טעויות שיפוט פוטנציאליות רבות מספור: החל ממסירה בזמן נבדל, ועד נגיעת יד ברחבה שהייתה צריכה להוביל לבעיטת עונשין מאחד עשרה מטר. אל חשש: לשופטים האומללים יש עדיין אינספור הזדמנויות לטעות.

אך האם באמת 'נפרץ הסכר' ובעקבות ה- GLT נזכה לשטף של שדרוגים אלקטרוניים שיצמצמו למינימום את טעויות השיפוט? קשה לדעת. משה טלסניק מאמין שכך אכן יהיה – אבל הוא לא מייחל ליום הזה.

ת: אני לא חושב שבימי חיי נזכה לראות, אבל אנחנו הולכים לכיוון הזה. אני מאד מקווה שיקח זמן עד שתיכנס טכנולוגיה שתשנה משמעותית את אופי השיפוט במשחק הכדורגל.

באופן אישי, אני מזדהה עם דעתו של משה: גם אני, בסתר לבי, מתקשה לדמיין את הכדורגל בעוד חמישים שנה כמעין משחק 'סטרילי' שבו מחשבים ומצלמות מחליפים את השופט האנושי. יש חן מסוים בעובדה שאני, רן לוי, שהפעם האחרונה שבה שיחקתי כדורגל הייתה בכיתה ג', שלא מסוגל לרוץ ספרינטים תשעים דקות רצופות גם אם חיי יהיו תלויים בכך, ושהכדור היחיד שאני מתקרב אליו בימינו הוא אספירין – יכול לשבת מול המסך, לצקצק בלשון, לנחור בבוז ולהגיד – 'איזה אדיוט! איך הוא לא ראה שהיה שער?!…'

http://www.ranlevi.com/texts/tech_and_soccer_text/

עושים היסטוריה 52: אגדות אורבניות ותאוריות קונספירציה- ספיישל לכבוד יובל פרקים (Hebrew)

הנושא הפעם: אגדות אורבניות ותאוריות קונספירציה…זיכרו, אתה לא פאראנואיד אם באמת רודפים אחריך!-מדוע מנסים הסוציולוגים ללא הרף למצוא הגדרה נכונה ל'אגדה'?
-מהם השורשים הפסיכולוגיים של תאוריות הקונספירציה…
-על המיסתורין של תעלות הקיטור, גברת הבבושקה והטרגדיה המשונה בדיאטלוב פאס…

http://www.ranlevi.com/2009/05/15/ep52_unsloved_special/

Ниже есть продолжение.

אגדות בכלל, ואגדות אורבניות בפרט, מעידות על ראיית העולם של הקבוצות בהן הן מתפשטות – מהם מושגי השכר והעונש שלהן, מהי התנהגות תקינה מבחינה חברתית ומהי התנהגות סוטה, מה מפחיד ומה מצחיק ומהן הדעות הקדומות ששורצות מתחת לפני השטח.

יש רגעים שנחקקים עמוק עמוק בזיכרון, ויש מראות שלא שוכחים אף פעם. הרגע שבו הרמתי את הראש וראיתי את הר הכרמל עולה באש הוא רגע כזה.

אני הייתי תלמיד חטיבת הביניים, וזו הייתה אחת השריפות הגדולות ביותר שאי פעם השתוללו ביערות הכרמל. עמדתי בחצר בית הספר יחד עם עוד כמה חברים. למרות שבית הספר בקריית ביאליק היה במרחק של עשרים קילומטרים מחיפה, ניתן היה לראות את הלהבות האדירות בבירור. האש יצרה מעין כתר צהוב סביב ההר, ואני תהיתי אם בכלל ישארו יערות לטייל בהם. מסוקים של הצבא הגיעו מכיוון הים, חלפו מעל הלהבות והתיזו כמויות אדירות של מים על השריפה. אחד מחברי פנה אלי. "תגיד, אתה מכיר את הסיפור על הצוללן ביער?"

"לא."

"ראיתי את המסוק ונזכרתי בזה. קראתי על זה בעיתון פעם." אמר החבר. "באיזה יער בארצות הברית גילו יום אחד שלד של צוללן תקוע על ענפים של עץ גבוה- קומפלט עם מיכל צלילה, סנפירים וכל זה. אף אחד לא ידע איך הוא הגיע לשם- היער הזה היה די רחוק מאגמים או מהים. עשו חקירה, בסוף הבינו מה קרה שם."

"ומה קרה?"

"הייתה שריפה ביער ההוא, כמה שנים קודם לכן. מטוסים של כיבוי אש הגיעו לאגם כדי לאסוף מים- ואף אחד לא שם לב שהם אספו גם את הבחור המסכן ההוא. הם זרקו אותו מעל האש."

"פשששש…..איזה מזל נאחס!" אמרתי. אני זוכר שחשבתי לעצמי שהסיפור הזה הגיוני לגמרי. זאת אומרת, הסיכוי שמשהו כזה יקרה הוא אחד לכמה מיליונים, אבל מי יודע. החבר אמר שהוא קרא את זה בעיתון- אז זה בטח נכון.

אבל זה לא נכון. הסיפור על הצוללן שבעצים הוא אגדה אורבנית, סיפור דמיוני שעובר מפה לאוזן ושכל קשר בינו למציאות הוא מקרי בלבד. פעם הצוללן הוא צרפתי, ופעם אחרת היער נמצא בקליפורניה. לפעמים הצוללן הוא בכלל דייג, שגופתו החרוכה נמצאה על ידי היערנים כשהוא עדיין לופת בכוח את החכה שלו. אני חשבתי, וסביר להניח שכך גם חשב כמעט כל מי שחזר על הסיפור המרתק הזה לאורך השנים, שהתאונה המשונה הזו אפשרית. אבל תנו קצת קרדיט למהנדסי המטוסים: פתחי היניקה של מטוסי הכיבוי קטנים מכדי שבן אדם יוכל להשאב דרכם.
אגדות אורבניות

סיפורים משונים ומופלאים עוברים בעל פה, מאדם לאדם, מאז שחר ימי האנושות. כשהסיפורים הם אודות אלים וגיבורים במאבקים הירואים, הם מכונים 'מיתוסים'. 'פולקלור' היא קטגוריה המכסה את המשלים, סיפורי המוסר והבדיחות- כל אותם סיפורים דימיוניים שאף אחד לא מאמין שהם אמיתיים. כשזה מגיע ל'אגדות', הסוציולוגים קצת מסתבכים עם ההגדרות. כל כמה שנים מופיע סוציולוג שמנסה להגדיר מחדש מהי אגדה, ובפרט מהי אגדה אורבנית. חצי מהסוציולוגים מנסים להגדיר מהי אגדה, והחצי השני מתלוננים על האינפלציה בהגדרות. העיסוק הכמעט-אובססיבי של הסוציולוגים במציאת הגדרה מדויקת לאגדה ראוי למחקר סוציולוגי בפני עצמו. נדמה לי שהחוקר רוברט ג'ורגס ניסח זאת היטב בשנת 1971, כשכתב: "אגדה היא סיפור שיש לו נרטיב, או שאין לו נרטיב בכלל. הוא ממוקם בעבר או בכלל לא בעבר. חלק מאמינים שהוא נכון, חלק שהוא לא נכון, או גם וגם, או לא זה ולא זה."

אבל אם הניסיונות האינסופיים של סוציולוגים להגדיר מהי אגדה מלמדים אותנו משהו, פרט לעובדה הברורה שיש להם יותר מדי זמן פנוי על הידיים, היא שהם רואים בסיפורי המעשיות הללו חשיבות גדולה. כשסיפור עובר מפה לאוזן, אנחנו לא רק מספרים אותו- אנחנו גם ממציאים אותו מחדש בכל פעם. כל מספר שוכח פרטים מסוימים, ממציא פרטים אחרים ומוסיף קצת עיטורים וקישוטים ססגוניים בהתאם לאופיו וטעמו. בכל רגע נתון מסתובבות באוכלוסיה כמה וכמה גרסאות לאותו הסיפור- ורק הגרסאות המוצלחות ביותר נשארות בזכרון הקולקטיבי שלנו. מכל השאר לא נותר זכר, תרתי משמע.

ומה קובע איזו גרסא תהיה מוצלחת ותתקבע בזכרון הקולקטיבי? זו בדיוק השאלה שמסקרנת את הסוציולוגים. אגדות בכלל, ואגדות אורבניות בפרט, מעידות על ראיית העולם של הקבוצות בהן הן מתפשטות – מהם מושגי השכר והעונש שלהן, מהי התנהגות תקינה מבחינה חברתית ומהי התנהגות סוטה, מה מפחיד ומה מצחיק ומהן הדעות הקדומות ששורצות מתחת לפני השטח. כשהורה מספר לילדו את הסיפור על 'כיפה אדומה', הוא לא נותן לו כלים להישרדות ביער. הוא מסביר לו, בשפת האגדות, שילדים צריכים להשמע למבוגרים מהם אם הם רוצים להצליח בחיים, ובאופן מטאפורי יותר – שאסור לילד לסטות מהתוכניות שהמבוגרים שרטטו עבור עתידו.

אגדות אורבניות, או 'אגדות בנות זמננו' כפי שהן מכונות לעיתים, אינן שונות במאום מסיפורי האגדות של תרבויות פשוטות או פרימיטיביות יותר. הבסיס האנושי לסיפורים הוא זהה בכל התרבויות, מתקדמות כפשוטות, ורק התוכן מתאים את עצמו לזמן ולמקום. כך, למשל, ישנן אגדות אורבניות רבות שמכילות אלמנטים על-טבעיים. דוגמא קלאסית היא אגדת 'הטרמפיסט הנעלם'.

הסיפור, כפי שהוא מופיע במרבית הגרסאות, מתחיל בנהג שאוסף טרמפיסט בכביש נידח. השניים מתיידדים ומשוחחים במהלך הנסיעה, והנהג משאיל לנוסע פריט לבוש – בדרך כלל ז'קט, כובע או צעיף. הטרמפיסט מבקש מהנהג להוריד אותו מול בית כלשהו, וכעבור דקות ספורות הנהג נזכר בפריט שהשאיל לטרמפיסט וחוזר אל הבית המדובר. את הדלת פותחים זוג הורים קשישים. הנהג מבקש לשוחח עם הטרמפיסט, אך ההורים מספרים לנהג המופתע שבנם נהרג בתאונת דרכים לפני שנים רבות- בדיוק באותה הנקודה בכביש שבה אסף אותו הנהג. כשהנהג מסרב להאמין להם, הם לוקחים אותו אל קברו של הטרמפיסט ושם הוא מוצא- כן, ניחשתם נכון- את פריט הלבוש שנתן לו…

הסוציולוגים וחוקרי התרבות אוספים את האגדות האורבניות שמתרוצצות להן בינינו ללא הפרעה, תופסים אותן ומקטלגים לפי נושאים: אגדות על מכוניות, על חיות, סיפורי אימה וכו'. בספרות המקצועית כל הגרסאות לאותה האגדה מופיעות תחת שמות גנריים כמו 'תנינים בביוב של ניו-יורק' או 'גניבת כלייה בלאס-וגאס'.

מהן המאפיינים של אגדה אורבנית? באופן טיפוסי, המספר יטען ששמע את הסיפור ממקור אמין אבל לא קרוב במיוחד- למשל, שהארוע קרה לחבר של חבר שלו. הביטוי הזה, 'חבר של חבר' – Friend of A Friend, או בקיצור FOAF – הפך למעין בדיחה פנימית אצל הסוציולוגים. פה ושם אפשר לשמוע אותם מתייחסים לאגדות אורבניות בשם foaftale.

לאגדה אורבנית טיפוסית ישנם עלילה וגיבור ברורים: זאת להבדיל משמועות או סתם עובדות מוטעות, כמו הטענה המטופשת שבני אדם משתמשים רק בעשרה אחוזים ממוחם. ברובם המכריע של המקרים אי אפשר לזהות את מקורה של האגדה, אבל פה ושם ניתן למצוא יוצאים מן הכלל – כמו, למשל, הסיפור הבא.
התקרית במנהרות הקיטור

המשחק 'מבוכים ודרקונים' (Dungeons And Dragons, או D&D) סבל כמעט מרגע לידתו מיחסי ציבור גרועים. בבסיסו, מדובר במשחק תמים מאין כמוהו: המשחקנים (התרגום העברי התקני ל'גיימרים') יושבים סביב שולחן, מדמיינים ביניהם קרבות כנגד מפלצות קדמוניות או חקר מבוכים אפלים, פה ושם זורקים קוביות ובעיקר זוללים פיצות ושאר אבות המזון. אבל בקרב מי שאינם בקיאים בתרבות הגיקית, 'מבוכים ודרקונים' קיבל תדמית של משחק מסוכן– אזור דימדודים של דמיונות שווא ופנטזיות שמשתלטות על מוחם של המשחקנים שמשחקים בו. אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לכך היא אגדה אורבנית שנפוצה בשנות השמונים. האגדה הזו מספרת על חבורה של סטודנטים שהחליטו לשחק בגרסא מציאותית של D&D. הם לבשו על עצמם מגינים, חרבות ושיריונות, ויצאו לחקור את מנהרות הביוב שמתחת לקולג' שלהם. הפנטזיה הילדותית להם עלתה להם בחייהם: הם מעולם לא נראו עוד.

הבסיס לאגדה אורבנית זו הוא סיפור אנושי עצוב, משונה ואמיתי מאוד. גיבורו הטרגי של הסיפור נער בשם ג'יימס דאלאס אגברט השלישי.

דאלאס היה צעיר מתבגר, ילד גאון שהידע העצום שלו במחשבים הקנה לו כרטיס כניסה לאוניברסיטת מישיגן-סטייט בשנת 1978, והוא בן 16 בלבד. כפי שמרמז שמו המלא, דאלאס היה בן למשפחה אריסטוקרטית ועשירה. להוריו היו ציפיות גבוהות ביותר ממנו. כשדאלאס התקשר לאימו וסיפר לה בגאווה שקיבל ציון של 3.5 מתוך 4 במקצוע מסוים, היא נזפה בו על שלא זכה ב-4 המושלם. באווירה כה מלחיצה, אין פלא שדאלאס פיתח דיכאון עמוק. זאת ועוד, בגלל גילו הצעיר לא היו לו חברים קרובים באוניברסיטה, והוא גם היה מכור לסמים שאותם רקח בעצמו בזכות הידע שלו בכימיה. וכאילו שלדאלאס לא היו מספיק צרות בחיים, הוא גם היה הומוסקסואל שלא יצא מהארון. אם הייתה תחרות אולימפית על גורמי לחץ בחיים, דאלאס היה זוכה בכל שלושת המקומות הראשונים וגם, כנראה, בכסא של השופט.

כעבור שנה, ב-1979, הגיעו מים עד נפש. לא הרחק מהאוניברסיטה עמדה תחנת כוח ישנה ותחתיה השתרעה רשת ענפה למדי של מנהרות שפעם הובילו קיטור והיום היו נטושות. דאלאס נטל שמיכה, כמה קרקרים, קצת מריחואנה, ובקבוק מלא בסמי הרגעה. הוא נכנס לתוך המנהרות ומצא לעצמו חדר צדדי. דאלאס השתרע על השמיכה, עישן מריחואנה והרהר על משמעות חייו. כשהגיע למסקנה המפתיעה שהחיים שלו הם לא משהו, שתה את כל בקבוק סמי ההרגעה והתמוטט על הרצפה.

חמישה ימים חלפו בטרם חש מישהו בהעלמו של דאלאס, והוריו קיבלו הודעה על כך. הם מיהרו לשכור את שירותיו של וויליאם דיר, בלש פרטי. דיר היה אחד מטובי החוקרים הפרטיים שכסף יכול למצוא: הוא היה אדם יסודי ושקול, וגאוותו הייתה בכך שעד לאותה השנה מעולם לא נכשל במציאת אדם נעדר. בחיפוש בדירתו של דאלאס, דיר מצא לוח שעם ועליו היו תקועות כמה עשרות סיכות. הצורה שבה מוקמו הסיכות על הלוח לא נראתה מקרית, והזכירה לדיר צללית של אקדח – רמז אפשרי להתאבדות מתוכננת. אפשרות נוספת הייתה שהסיכות הצביעו על מיקומם של חדרים תת-קרקעיים במנהרות הקיטור של תחנת הכוח הישנה. דיר כבר שמע ממספר סטודנטים שדאלאס נהג להכנס לתוכם מדי פעם בפעם כדי לעשן סמים. כניסה לתוך המנהרות לצורך בדיקתן הייתה בראש סדר העדיפויות שלו. עד מהרה גילה גם את סוד ההומוסקסואליות של הצעיר נעדר. דיר גם שמע מחבריו של דאלאס על משחק שהמתבגר הצעיר אהב לשחק: מבוכים ודרקונים. החברים לא ידעו יותר מדי על המשחק, מכיוון שדאלאס אף פעם לא שיחק אותו בזמן שהותו באוניברסיטה. גם לדיר היה רק מושג קלוש על מה מדובר.

בפני החוקר הפרטי עמדו כמה סיבות אפשריות להעלמות. התאבדות נראתה כאפשרית ביותר, אך אי אפשר היה לשלול רצח, או שאולי דאלאס מוחזק כבן ערובה בידי אנשים שהיו מעוניינים בידע שלו לגבי ייצור סמים או בדמי כופר מהוריו, או בידי פדופיל שניצל את חולשותיו. אפשרות נוספת שהועלתה הייתה שדאלאס יצא לשחק במבוכים ודרקונים בגרסא ה'מציאותית' של המשחק, במנהרות תחנת הכוח.

דיר לא האמין לרגע שזה מה שבאמת קרה: הוא ידע שלדאלאס לא היו חברים ששיחקו איתו מבוכים ודרקונים, וגם אם כן- סביר להניח שהיה מסוגל למצוא את דרכו חזרה בקלות במנהרות שהיו מוכרות לו היטב. דיר החליט שאם דאלאס מוחזק כבן ערובה, לא כדאי להלחיץ את החוטפים בפרסומי חשדות מיותרים בתקשורת. לכן הוא סיפר לעיתונאים רק על רעיון המבוכים ודרקונים בתוך המנהרות- כדי להעסיק אותם בשטויות, בזמן שהוא יורד לעומק העניין. התקשורת עטה על התאוריה הזו מייד: זה היה משונה, זה היה מסתורי, זה היה פריקי לגמרי- אלו היו חדשות נפלאות. כך נוצרה תדמית שלילית ל-D&D, שהמשיכה והעמיקה כשספר בדיוני אודות המקרה יצא לאור כמה שנים מאוחר יותר, ואחר כך אפילו סרט עלילתי מטופש לחלוטין בכיכובו של תום הנקס. מאז, האגדה האורבנית הזו מסרבת למות. בינתיים, וויליאם דיר קיבל אישור לחפש במנהרות. בתוך זמן קצר גילה את החדר של דאלאס: הוא מצא שמיכה, קרקרים- אבל לא את דאלאס.

ביום שאחרי ניסיון ההתאבדות התעורר דאלאס אגברט במנהרות כשהוא חולה מאוד- אבל עדיין חי. הוא זחל החוצה וברח אל ביתו של חבר קרוב שהיה גם מאהבו הסודי. בזמן שכל העולם ואחותו חיפשו אחריו, דאלאס הסתתר בחדר, עישן מריחואנה בכמויות סיטונאיות ולא הוציא את האף החוצה. כעבור זמן מה החל החבר לחשוש. הוא היה בוגר, ודאלאס קטין: הוא פחד שאם יעלו עליהם, הרשויות יאשימו אותו בפדופיליה וניצול מיני.

החבר שיכנע את דאלאס לעזוב את הבית ולעבור לביתו של חבר אחר. המארח החדש לא התלהב מתפוח האדמה הלוהט שנפל בחיקו, ושם את דאלאס על הרכבת לניו-אורלינס. דאלאס, שהיה מסטול רוב הזמן, חזר לעצמו רק כשכבר היה באמצע הדרך דרומה. שוב אחז בו הדיכאון הקשה. הוא עירבב לעצמו ציאניד בתוך כוס בירה שחורה, וניסה להתאבד. ושוב נכשל. כעבור שבוע של חיי רחוב, וכמה ימים של עבודה כפועל פשוט בשדות הנפט המקומיים, החליט דאלאס להתקשר לחברו שוב. השניים שוחחו, והחבר שיכנע את דאלאס ליצור קשר עם וויליאם דיר.

דיר ודאלאס שוחחו ביניהם, והצעיר אימת את חשדותיו של החוקר הפרטי. לוח השעם ובו הסיכות היה בהחלט רמז לכוונותיו של דאלאס: הסיכות אכן ציינו את מיקומם של חדרים תת-קרקעיים, והדימיון לאקדח לא היה מקרי. הוא השביע את דיר שלא יחשוף את הסיפור האמיתי שמאחורי ההעלמות כדי שלא לסכן את חברו שסייע לו. דיר הסכים לשמור על סודיות, ובכך הנציח את האגדה האורבנית שיצר במו ידיו.

לזמן מה, נראה היה שחייו של דאלאס חוזרים למסלול תקין. הוא חזר ללימודים והיחסים עם הוריו השתפרו מעט. אבל ההתדרדרות לא איחרה לבוא: הוא האשים את אימו שהיא לוחצת עליו, עזב את הבית והפסיק ללמוד. שנה מאוחר יותר, ב-1980, כיוון אל עצמו רובה צייד ולחץ על ההדק. ניסיון ההתאבדות הזה היה מוצלח. ארבע שנים לאחר מותו של דאלאס, פרסם וויליאם דיר ספר שכתב אודות הפרשה ובו חשף את הסיפור האמיתי המלא- אך השד כבר יצא מהבקבוק, והאגדה האורבנית כבר עשתה לא מעט סיבובים סביב העולם.
תאוריות קונספירציה

יש קשר הדוק בין תאוריות קונספירציה ואגדות אורבניות. שתי התופעות הללו תלויות, במידה רבה, בסיפורים שמועברים מפה לאוזן, ושתיהן הרוויחו רבות מהופעתו של האינטרנט. האינטרנט הוא רוח גבית מעולה לאגדות אורבניות ותאוריות קונספירציה מכיוון שהוא מאפשר למספר לפנות לקהל רחב מאוד, בעלות נמוכה וללא חסמי צנזורה.

בעשרים בינואר 2002, נעצר ריצ'ארד מקקסלין בן ה-37 על ידי המשטרה בעודו מתגנב למועדון חברים פרטי בקליפורניה בשם 'בוהמיין גרואוב'. בבוהמיין היוקרתי היו חברים כמה מהגברים העשירים ורבי ההשפעה של ארצות הברית. על גופו של מקקסלין נתגלו רובה ציד, אקדח יד, קשת, חרב, סכין וגם מטול רימונים מאולתר. משהו אמר לשוטרים חדי האבחנה שכוונותיו של מקקסלין אינן טהורות. בחקירתו סיפר מקקסלין שמטרתו הייתה להסתנן למועדון ולהוכיח שמאחורי הדלתות המפוארות מתבצעים טקסים שטניים של הקרבת קורבנות אדם, שתיית דם אנושי ואולי אורגיות סאדיסטיות, שנועדו אולי כדי לסייע לשטן להשתלט על העולם. מקקסלין היה מוכן להרוג את כל מי שיעמוד בדרכו אל האמת. את ההשראה לפעילותו שאב הרוצח-המיועד מתוכניות רדיו הזויות, אתרי אינטרנט שוליים ומגזינים סנסציוניים שהצביעו כולם על הפעילות החשאית שמתבצעת, כביכול, במועדון הבוהמיין גרואוב. מקקסלין האמין בתאוריית הקונספירציה הזו מספיק כדי להיות מוכן להרוג ולההרג.

אין שום דבר חדש ב'קונספיריטיזם'. זו ראיית עולם שלפיה חלק ניכר או אפילו כל ההיסטוריה שלנו היא תוצאה של מהלכים סודיים מאחורי הקלעים, התערבויות חשאיות וקובעות גורלות מצד גורמים סודיים, שההיסטוריה הרשמית אינה מודעת להן. הקונספיריטיזם היא המשכו הטבעי של הרעיון הדתי הותיק של מלחמת הטוב-ברע, בני האור בבני החושך, המלחמה שתסתיים במלחמת גוג ומגוג כלל עולמית. ניתן למצוא תאוריות קונספירציה לכל אורך ההיסטוריה, כשאנחנו היהודים בדרך כלל ה'כוכבים' בהצגה המפוקפקת הזו, בתור מי שמנסים להשתלט על העולם.

אלה המאמינים בתאוריות הקונספירציה מתנגדים להסברים המקובלים או הרשמיים לאירועים היסטוריים. הם מציעים הסברים אלטרנטיבים לארועים הללו, שכמעט תמיד ניתן למצוא בהם את המאפיינים הבאים: ראשית, שום דבר אינו מתרחש במקרה. ישנה יד מכוונת לכל דבר, ומטרה אפילו מאחורי ההתרחשויות השוליות ביותר. שנית, הכל קשור זה בזה. אין אף אירוע משמעותי שעומד בפני עצמו, ויש סיבה ומסובב לכל פעולה. ושלישית- שום דבר אינו כפי שהוא נראה. אי אפשר לסמוך על אף אחד, בשום מקרה.

מעניין לציין שחובבי הקונספירציות נוטים לחקות, במאמרים שהם כותבים בעיתונים או באינטרנט, את הספרות המחקרית הקונבנציונלית. הם מצטטים מחקרים קודמים ומומחים-לעניין, מפנים למקורות נוספים וכדומה. מי שמאמין בתאוריית קונספירציה, כמו למשל הניסיון של הצבא או הממשלה האמריקאנית להסתיר נחיתה של חייזרים באזור 51 המפורסם, או שהשב"כ הוא זה שרצח את יצחק רבין, בדרך כלל ינסה לאתר עדויות רבות ככל האפשר לטענותיו. אבל למרות כל המאמצים, תאוריית קונספירציה היא בשורה התחתונה עניין של אמונה: אין שום דרך להוכיח שתאוריה כלשהי אינה נכונה, פשוט מכיוון שהגורמים המסתוריים שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים מסוגלים לפברק כל הוכחה ולטשטש כל ראייה. תאוריית קונספירציה היא, מטבע יסודה, בלתי ניתנת להפרכה.
גברת הבבושקה

ישנם אירועים בהיסטוריה שהותירו חותם בליבן של אומות שלמות. רגעים בהיסטוריה שכמעט כל אחד שתשאל יכול לספר לך מה הוא עשה, איפה הוא היה ועם מי כששמע על המאורע החשוב הזה. איפה הייתם כשרבין נרצח? כל ישראלי זוכר. על איזה מסך טלוויזיה ראיתם בפעם הראשונה את מגדלי התאומים בוערים? אני אזכור את הפרטים האלה עד יומי האחרון, כנראה. רצח קנדי היה ארוע כזה עבור האומה האמריקנית. קנדי היה נשיא צעיר, יפה, אמיץ. הוא עמד איתן מול האיום הסובייטי בקובה. הוא נתן את ההשראה והדירבון שדחפו את חלליות אפולו אל הירח. הוא פלירטט (אולי) עם האישה הסקסית ביותר בעולם, מרילין מונרו. הוא היה התגשמותו של החלום האמריקני. ואז רצחו אותו. טרגדיות מסדר גודל שכזה לא נשכחות מהר. כמו במקרה של רצח רבין, כמו בפיגוע של האחד עשרה בספטמבר, תיאוריות קונספירציה סביב הרצחו של קנדי צמחו כעשבים שוטים שאי אפשר להיפטר מהם בקלות.

רובנו, אני מניח, ראינו את סרט הוידיאו המפורסם שמנציח את רגע ההתנקשות בג'ון אף. קנדי. הסרט הזה, שבו נראה הנשיא נוסע במכוניתו הפתוחה יחד עם ג'קי אישתו, צולם בידי אברהם זאפרודר והוא מראה את הרגע שבו נפגע הנשיא מכדורי הרובה. זאפרודר צילם את הסרט מנקודה שנמצאת מערבית לכביש. אחת מתאוריות הקונספירציה העיקשות ביותר מאז 1963, שנת הרצח, גורסת שהיה יותר מרוצח אחד. הגירסא הרשמית של חקירת הרצח טוענת שהרוצח, אוסוולד, ירה מחלון הבניין מצפון לכביש. אבל יש מי שטוענים שהפצעים שספג הנשיא לא תואמים זווית ירי כזו ושהיה מתנקש נוסף שהתחבא בגבעה המיוערת ממערב לכביש- זאת אומרת, פחות או יותר מאחורי זאפרודר. זו הסיבה שלא ניתן לאשר או להפריך את הרעיון הזה לפי הסרט שלו.

אבל ייתכן וישנו סרט, או תמונות סטילס, שיאפשרו לחקור את הטענה הזו לעומק. בסרטו של זאפרודר ניתן להבחין בבירור באישה שעומדת בצד הכביש, ממזרח למכונית הנוסעת. האישה לבשה מעיל ארוך, אחזה בידיה מצלמה או מסרטה שהסתירו את פניה, וראשה היה עטוף במטפחת בסגנון שבדרך כלל אנו רואים מצויר על בובות הבבושקה הרוסיות.

גברת הבבושקה עמדה על הדשא, בצמוד לכביש, ממש ממול לזאפרודר. היא צילמה את מכוניתו של הנשיא כשזו עברה מולה, וגם את הרקע- את הגבעה המיוערת. הסירטון או התמונות שצילמה גברת הבבושקה עשויים להיות עדות מפתח שיכולה להשקיט את תאוריות הקונספירציה למיניהן- או, השם ישמור, להראות בבירור קנה שני של רובה מבצבץ מבין השיחים. זו יכולה להיות רעידת אדמה היסטורית בקנה מידה בלתי ניתפס.

אבל אף אחד לא יודע מי היא גברת הבבושקה. מייד לאחר הרצח האישה המיסתורית הזו נבלעה בתוך הקהל- ונעלמה לתמיד. האף. בי. איי פירסם מודעות בתקשורת, ביקש, התחנן שגברת הבבושקה תיצור עימו קשר ותאפשר להם לבחון את התמונות שצילמה- אבל לשווא. היא לא התקשרה ולא הופיעה באף תחנת משטרה. כל מה שאנחנו יודעים עליה הוא שהיא נראית כבת שלושים פלוס וששערה שחור. העובדה שגברת הבבושקה לא יצרה קשר עם אף גורם מאז הרצח היא מאוד מאוד בלתי שיגרתית: כל מי שהיה לצד הכביש ברגע ההתנקשות התנדב לספר למשטרה את מה שראה. העיתונאים היו צמאים לכל פיסת מידע וראיינו את כולם, את כל מי שהסכים לדבר. מי שהייתה לו מצלמה ביד באותה השנייה היה, פוטנציאלית לפחות, אדם עשיר מאוד- זאפרודר מכר את הסרט שלו למגזין 'לייף' תמורת סכום שווה ערך למיליון דולרים של ימינו. דמיינו לעצמכם כמה שווה הסירטון או איזה מחיר יכולה גברת הבבושקה לבקש תמורת כל תמונה מהתמונות שהיא צילמה, מהמקום והזווית בו עמדה!

אבל אין גברת, ואין בבוקשה. בשנת 1970 צצה אישה בשם בוורלי אוליבר וטענה שהיא גברת הבבושקה. אבל סיפורה של בוורלי אוליבר אינו אמין וזרוע באי-דיוקים: למשל, המצלמה שלדבריה החזיקה ביד הייתה מדגם שעדיין לא יוצר בזמן הרצח. היא סיפרה שנעמדה מאחורי אב ובנו – אבל השניים העידו שהם הגיעו למקומם ממש ברגע האחרון לפני הרצח, כך שלא סביר שגברת הבבוקשה הספיקה לרוץ ולעמוד מאחורי גבם. לבוורלי גם לא היו תמונות מהרצח: היא טענה שסוכן של האף.בי.איי החרים ולקח אותם אליו.

ברור שהיעדרה של גברת הבבושקה רק העצים את תאוריות הקונספירציה. מדוע היא לא מסגירה את עצמה? האם ייתכן והיא חלק ממזימת ההתנקשות? בתמונות שנלקחו שניות לאחר הרצח נראים כל האנשים כשהם שפופים על הריצפה, מנסים להסתתר משריקות הכדורים- אבל גברת הבבושקה עומדת איתנה על שתי רגליה, וממשיכה לצלם! האם ידעה בוודאות שהיא לא תיפגע?… ייתכן ולעולם לא נדע.
הפסיכולוגיה של הקונספירציה

אין ספק שישנם טיעונים ברורים כנגד רובן המוחלט של תאוריות הקונספירציה. בחלק מהתאוריות ניתן למצוא סתירות לוגיות רבות, ובאחרות הקשרים שבין הארועים כל כך רופפים עד שאפילו עכביש שדוף במיוחד היה מהסס לפסוע על הרשת הרעועה הזו. עצם השאלה האם ייתכן שכל כך הרבה אנשים יהיו מעורבים בתוכנית כלשהי מבלי שאיש מביניהם יתחרט או ינסה לחשוף את האמת תמורת בצע כסף, היא לכשעצמה שאלה שאין עליה תשובה קלה. וכמובן, תמיד ישנו התער של אוקהם, העקרון הבדוק לפיו תמיד יש להעדיף את ההסבר הפשוט על פני ההסבר המסובך והבלתי-סביר.

אבל האנשים שמאמינים בתאוריות קונספירציה דוחים את כל הטענות הללו על הסף. מחקרים שבחנו את המאפיינים הפסיכולוגיים של אנשי המזימות חשפו עובדה מרתקת: מי שמאמין בתאוריית קונספירציה אחת, רוב הסיכויים שיאמין גם בתאוריות נוספות. תוצאה זו מובילה למסקנה הבלתי-נמנעת שהמניע לאמונה בתאוריית קונספירציה הוא מניע פנימי, נפשי, ולא גורם משכנע שמגיע מהחוץ.

מהו אותו מניע? ישנן מספר תשובות אפשריות. ייתכן ותאורית הקונספירציה נותנת למאמינים בה תחושה של שליטה. לעיתים קשה לנו להתמודד עם הידיעה שהעולם הזה הוא אקראי ואכזר, ושמספיק פסיכי אחד עם אקדח כדי לחסל ראש ממשלה אהוב. ייתכן גם שמדובר בתוצאה של חולשות אנושיות. ישנם נוירולוגים רבים שגורסים שהאבולוציה כיוונה אותנו למצוא סיבות משמעותיות לארועים חשובים: אם שמעת שיח נופל מאחוריך, כדאי שתחשוד בטיגריס בתור ברירת מחדל. מכאן נובעת הנטייה הטבעית של המוח האנושי למצוא סדר ומשמעות בכל אירוע.

ואולי הסיבה היא בסך הכל חשדנות אנושית טובה וישנה. הניסיון המצטבר שלנו לאורך ההיסטוריה לימד אותנו שאנשים בעמדות כוח משמעותיות הופכים, במקרים רבים, לשיכורי כוח. הפארנויה של סטאלין עלתה בחייהם של מיליוני בני אדם, וניקסון איבד את הנשיאות בעקבות האזנות סתר שהיו, במידה רבה, תוצאה של שיכרון כוח. כשאדם או ארגון צוברים כוח והשפעה רבים מאוד, קל לחשוד בהם שהם מעל לחוק. הסיפור הבא ידגים נקודה זו היטב.
המיסתורין של דיאטלוב פאס

השנה הייתה 1959, והתאריך ה-28 בינואר. עשרה מטיילים- שמונָה גברים ושתי נשים- עשו את דרכם בשלג העמוק של צפון הרי אורל, רוסיה. מטרתם הייתה הר אוטורטן שפסגתו ניצבה באופק, עשרה קילומטרים משם. הטרק אל אוטורטן היה קשה בימים כתיקונם, ובחורף הרוסי של חודש ינואר הוא היה קשה שבעתיים- הדירוג הרשמי שלו היה 3, דרגת הסיכון הגבוהה ביותר לטרק מסוג זה. יתכן וזה היה המקור לשמו השני של הר אוטורטן: 'הר המתים'.

אך עשרת ההולכים לא היו מוטרדים במיוחד מהסכנה. כולם היו בשנות העשרים לחייהם ובכושר מעולה, טיילים מנוסים, חברים במועדון ספורט אתגרי שאירגן טרקים רבים. מסעות סקי ארוכים בשלג לא היו זרים לאיש מהם. כיממה לאחר היציאה לדרך חש אחד מהם, יורי יודין, ברע והחליט לפרוש מהמסע. הוא ניגש אל מוביל הקבוצה, איגור דיאטלוב בן העשרים ושלוש, והודיע לו על החלטתו. דיאטלוב ביקש ממנו להעביר הודעה אל מועדון הספורט: הקבוצה הייתה מתוכננת לחזור ב-12 בפברואר, אבל להערכתו הם יתעכבו בכמה ימים ספורים בעקבות מזג האוויר הצפוי. עיכובים כאלה היו מקובלים בטרקים ארוכים, וכשהעביר יודין את ההודעה למנהלי המועדון איש מהם לא התרגש במיוחד.

תשעת חברי הקבוצה הנותרים המשיכו בדרכם אל ההר. ארבעה ימים חלפו ללא אירועים מיוחדים, אך בראשון בפברואר חלה התדרדרות במזג האוויר. דיאטלוב החליט להוביל את הקבוצה אל הפאס – המעבר הכיפתי למרגלותיו של הר אוטורטן- לחצות אותו, ולחנות בצידו השני. לרוע מזלו הרוח, השלגים היורדים והראות הנמוכה הטעו אותו והם נסחפו מערבה לכיוון ההר עצמו. בשעה חמש בערב הבין דיאטלוב את טעותו, אך השעה המאוחרת מנעה ממנו כל אפשרות לחזור על עקבותיו. הם החליטו להקים אוהל בנקודה בה עצרו, ולהמשיך למחרת.

בינתיים, במועדון הספורט, המתינו יורי יודין וחבריו לשובה של המשלחת. ה-12 בפברואר הגיע וחלף. עוד יום ועוד יומיים, ושום מסר לא נתקבל מדיאטלוב וחבריו. ככל שנקפו הימים החלו ההורים החרדים ללחוץ על ראשי מועדון הספורט. לבסוף, בעשרים לפברואר, הוחלט להוציא משלחת חילוץ ובה מדריכים וחניכים. עד מהרה הצטרפו לחיפושים גם כוחות משטרה ומסוקים.

ב-26 לפברואר מצאו המחלצים את האוהל שהוקם בפאס, למרגלות ההר. הוא היה נטוש, שבור ומפורק. דפנותיו של האוהל היו קרועות באופן שהביא את המחלצים לחשוב שהוא נחתך מבפנים, כאילו ניסה מישהו להמלט ממנו בכל המהירות האפשרית. מן האוהל נראו טביעות רגליים בשלג שהובילו לכיוון היער הסמוך. כעבור חמש מאות מטרים כבר הטשטשו הסימנים וכוסו בשלג, אך המחלצים המשיכו ללכת באותו הכיוון. לא הרחק משם, על קצה היער, גילו שרידי מדורה ולידה את מה שחששו ממנו יותר מכל: שתי גופות, גבר ואישה. אך ההפתעה האמיתית הייתה לבושם של הנספים, או ליתר דיוק, אי-לבושם: המתים נתגלו כשרק תחתונים לגופם, אפילו ללא נעליים. ענפים שבורים שהיו מפוזרים על השלג העידו על כך שמישהו מהשניים ניסה לטפס על העץ- אולי כדי לראות טוב יותר למרחק, או אולי כדי לברוח ממשהו.

זמן קצר לאחר מכן נתגלו גופותיהם של שלושה מטיילים נוספים, ביניהם זו של איגור דיאטלוב. הם נמצאו בין שרידי המדורה והאוהל, וטביעות הרגליים הצביעו על כך שדיאטלוב וחבריו ניסו לעשות את דרכם בחזרה אל האוהל. הסיבה שלא הצליחו להגיע אליו הייתה ברורה: גם הם, כמו השניים הראשונים, היו ערומים כמעט לחלוטין. הבגדים היחידים לגופם היו פרטי לבוש שנלקחו מגופותיהם של שני המטיילים שמתו ליד המדורה: אחד מהגברים, למשל, לבש את מעיל הפרווה של האישה. בקור של שלושים מעלות מתחת לאפס, תוחלת החיים של אדם שאינו מוגן היטב מהקור נמדדת בדקות. הראשון מבין השלושה התמוטט כעבור שלוש מאות מטרים. השני קרס במרחק של ארבע מאות ושמונים מטרים מהמדורה. איגור דיאטלוב הצליח לחצות את המרחק הגדול ביותר, שש מאות ושלושים מטרים, לפני שהקור הנורא הכריע גם אותו.

חמשת הגופות הוטסו בחזרה אל העיר הקרובה ובדיקה פתולוגית העלתה שאין עליהן סימני אלימות. הנזק היחיד היה תוצאת החשיפה לקור. עובדה זו, יחד עם העובדה שרק טביעות הרגליים של חברי הקבוצה נתגלו מסביב לאוהל, הביאה את החוקרים להסיק שאין מדובר כאן בהתקפה אלימה מצד מקומיים. מדוע, אם כן, נטשו דיאטלוב ושאר החברים את האוהל בבהלה כה גדולה עד שחשו צורך לקרוע את הבד מבפנים ולצאת אל הקור כשרק בגדים תחתונים לגופם? הם השאירו מאחוריהם את כל המזון וציוד ההצלה, וגם את היומנים והמצלמות. מתוך היומנים הצליחו המחלצים לשחזר את מהלך הטרק עד להקמת האוהל, ובאחת המצלמות אף נמצאו תמונות בהם נראים חברי הקבוצה מקימים את האוהל במיקומו הנוכחי.

בעוד החוקרים מנסים להבין מה ארע בדיאטלוב פאס, כפי שכונה המקום מאוחר יותר, נמשכו החיפושים אחרי ארבעת הנעדרים הנוספים. כעבור חודשיים, במאי, נתגלו גופותיהם- אך במקום לשפוך אור על התעלומה, היא רק הלכה והעמיקה. בעוד חמשת הגופות הראשונות נתגלו פחות או יותר על פני השטח והיו נטולות סימני אלימות, ארבעת הגופות החדשות נתגלו במעבה היער כשהן קבורות תחת מטרים רבים של שלג. לשלושה מתוך הארבעה היו פצעים קשים מאוד, שללא ספק הביאו למותם: שברים חמורים בגולגולת, ושברים נוספים בבית החזה. חומרת הפציעות העידה על טראומה חזקה ביותר, בקנה מידה של תאונת דרכים. אחת הגופות- של אישה- נתגלתה כשהיא חסרת לשון. כל הארבעה היו לבושים היטב, בניגוד מוחלט לחבריהם.

שתי התגליות הללו עוררו גל אדיר של תאוריות שונות ומשונות לגבי מה שאירע בדיאטלוב פאס. היו הדיבורים הרגילים והמוכרים אודות מפלצות שלג בסגנון איש היטי, או אולי חייזרים מלאי זדון- אך תאוריית הקונספירציה הנפוצה ביותר הפנתה את האצבע המאשימה אל הצבא הרוסי. על פי דיווחים שונים, בשמיים מעל הפאס ניצפו באותו לילה גורלי קבוצת אורות כתומים – נורי תאורה או אולי כלי טייס. משפחות המתים סיפרו שגוון העור של הגופות היה שזוף מאוד, וששיערם היה אפור מאוד. אחד העיתונאים דיווח על רמות גבוהות של חומר רדיואקטיבי שנתגלו על חלק מבגדיהם של הטיילים. ספק שמועות ספק עובדות אלה יצרו את הרושם שיתכן ומדובר בכלי נשק חדשני ובלתי מוכר שנורה על הקבוצה, אולי מכיוון שנכנסה בטעות לאיזור אימונים סודי ביותר של הצבא.

הצבא הרוסי החזק והמאיים, כמעט כל יכול בברית המועצות הקומוניסטית, הוא מועמד ברור לתפקיד הנבל בתאוריות הקונספירציה. הרי אצלו נמצא הכוח. אולי החליט איזה גנרל לקחת את החוק לידיים- ולהיפטר מהחטטנים שחדרו לשטח 'שלו'? אולי חשפו הטיילים במקרה ניסויים סודיים ביותר? פעולותיו של הצבא בכל הנוגע לחקירת הארוע לא תרמו להשתקת החשדות: מיד לאחר תום החקירה נגנז כל החומר למשך שנים ארוכות. רק שלושים שנה לאחר מכן, בשנות התשעים, ניתנה האפשרות לעיתונאים להציץ בו, ואז נתגלה גם שכמה דפים חשובים חסרים בדו"ח. 'מעטפה של עדויות', למשל, שהמסמכים מפנים אליה- נעלמה לבלי שוב.

לספקנים, כמובן, יש הסבר פשוט הרבה יותר. ייתכן ומפולת שלגים סמוכה הפחידה את הקבוצה באוהל, וחלקם העדיפו לברוח ממנו כל עוד נפשם בם- גם במחיר קריעת הדופן ויציאה אל הקור ללא בגדים. ארבעת הנותרים, שלא נבהלו, הספיקו להתלבש היטב ויצאו לחפש את חבריהם- אך נפלו קורבן בעצמם למפולת שלגים פתאומית ונקברו תחתיה. בלחץ ובהיסטריה הכללית נשכה אחת מהן את לשונה וקטעה אותה. סוף טרגי לטרק עצוב.

תשובות אמיתיות למיסתורין של דיאטלוב פאס כנראה שלא נקבל לעולם. יורי יודין, השורד היחיד מבין העשרה שיצאו לדרך, העיד על עצמו שהוא אינו מפסיק להרהר לגבי גורלם של חבריו. 'אם הייתי יכול לשאול את אלוהים רק שאלה אחת," הוא אמר, "היא הייתה: מה באמת קרה לחברים שלי באותו הלילה?…"

http://www.ranlevi.com/texts/ep52_unsloved_special_text/

IFAB - Международный совет футбольных ассоциаций

По материалам Википедии.

Междунаро́дный сове́т футбо́льных ассоциа́ций (англ. International Football Association Board, сокр. IFAB, в русской транслитерации — ИФАБ) — международная организация, которая занимается ведением и регулированием правил игры в футбол.

Ниже есть продолжение.

Совет представлен родоначальниками футбола: футбольными ассоциациями Англии, Шотландии, Уэльса и Северной Ирландии — и ФИФА, организацией, занимающейся ведением футбола на международном уровне. В совете каждая британская футбольная ассоциация имеет 1 голос, а ФИФА имеет 4 голоса. Решения ИФАБ должны быть одобрены тремя четвертями голосов; это означает, что для принятия решения требуется минимум шесть голосов. Таким образом, 2 голоса ФИФА необходимы для принятия любого постановления ИФАБ, но ФИФА сама по себе не может изменять правила игры; они должны быть согласованы, по крайней мере, двумя членами любых британских ассоциаций. Существует также правило кворума, что по крайней мере четыре из пяти ассоциаций-членов, один из которых должен быть от ФИФА, должны присутствовать на встрече, чтобы заседание состоялось. Совет собирается два раза в год: один раз, чтобы принять решение о возможных изменениях в правилах, регулирующих игры в футбол, и один раз обсудить свои внутренние дела. Первое заседание называется годовое общее собрание, а вторая — ежегодная деловая встреча. За четыре недели до собрания члены ассоциации должны направить свои предложения в письменном виде секретарю принимающей ассоциации. Затем ФИФА выводит список предложений, которые распространяются на все другие объединения на экспертизу. Годовое общее собрание акционеров проводится либо в феврале или марте, а ежегодная деловая встреча проводится в период с сентября по октябрь. В случае о необходимости, Совет может встретиться в специальном совещании независимо от проведения ежегодных встреч. На данный момент, последнее специальное совещание было организовано ФИФА в Цюрихе 5 июля 2012, и на открытой пресс-конференции было объявлено об одобрении Советом системы видео-гол, позволяющей точно определить взятие ворот в сложных ситуациях. Подобная система была опробована на чемпионате мира по футболу 2014 года в Бразилии.

Решения годового общего собрания о внесении изменений в правил игры являются обязательными для конфедераций и ассоциаций-членов, начиная с 1 июля. Но конфедерации, текущий сезон которых еще не закончился до 1 июля могут отсрочить введение принятых изменений в правила игры до начала своего следующего сезона.

История

Хотя правила футбола были в значительной степени стандартизированы в начале 1880-х годов, четыре британских футбольных ассоциаций применяли немного разные версии правил. Это создавало проблемы в организации международных матчей, так как в матчах использовалась редакция правил принимающей стороны. В определенном смысле это было приемлемо, но зачастую несправедливо. Чтобы исправить это, британские ассоциации встретились 6 декабря 1882 года в Манчестере, для того чтобы принять общий набор правил, которые могут быть применены к матчам между сборными британских футбольных ассоциаций. Конференция создала первый международный турнир — Домашний чемпионат Великобритании — и предложил создать постоянно действующий орган для регулирования правил игры.

Первое заседание ИФАБ состоялась в офисе ФА в Холборн Виадук в Лондоне в среду 2 июня 1886 года. У каждой британской ассоциации было равное право голоса.

ФИФА — организация, управляющая всем мировым футболом орган международной организации для спорта — была создана в Париже в 1904 году. ФИФА заявила, что они будут придерживаться правил, установленных ИФАБ. Растущая популярность игры на международном уровне привела к допуске представителей ФИФА в ИФАБ в 1913 году. Первоначально они имели только два голоса и не могли изменить решения, принятыми британскими ассоциациями. В 1958 году Совет принял решение о его нынешней системе голосования, согласно которой каждая из британских ассоциаций имеет 1 голос, а ФИФА — 4 голоса; теперь для принятия решения требуется как минимум 6 голосов из 8 любых членов совета. После разделения Ирландии в 1921 году, наименование ИФА было соотнесено с Северной Ирландией, которая осталась в составе Соединенного Королевства, и за ней был сохранен голос в Совете. Футбольная организация ФАИ образованной независимой Республики Ирландии не имеет голоса британских ассоциаций.

https://ru.wikipedia.org/wiki/%D0%9C%D0%B5%D0%B6%D0%B4%D1%83%D0%BD%D0%B0%D1%80%D0%BE%D0%B4%D0%BD%D1%8B%D0%B9_%D1%81%D0%BE%D0%B2%D0%B5%D1%82_%D1%84%D1%83%D1%82%D0%B1%D0%BE%D0%BB%D1%8C%D0%BD%D1%8B%D1%85_%D0%B0%D1%81%D1%81%D0%BE%D1%86%D0%B8%D0%B0%D1%86%D0%B8%D0%B9

Тель Афек

Курган Тель Афек, библейский город, крупная станция так называемого «морского пути», находящаяся в стратегически очень важной точке — перекресток дорог север-юг и запад — восток, у которого есть значительные источники воды. Водные источники района Афек — это озера, из которых берет свое начало река Яркон, протекающая через Тель-Авив.



Город Афек существовал с ранней бронзы до византийских времен.

Город Афек много раз упоминается в Библии. Во времена поздней бронзы здесь был один из крупнейших египетских форпостов, наряду с Бейт-Шеаном и другими, всего их было 6-7. Уже в те времена место это имело большую стратегическую важность, поскольку здесь проходил один из крупнейших караванных путей (Via Maris (в переводе с латыни «приморский путь», букв. «дорога моря», см. ниже), связывавших Древний Египет с Месопотамией. При раскопках было сделано множество находок, в том числе, обнаружены стены города, которым примерно 3300 лет, вернее их нижняя часть, высотой около 2 м, поскольку выше, на таком каменном фундаменте возводились стены из грязевых кирпичей, которые сохраняются гораздо хуже.




(см. также ниже)


Сохранились также следы слоев филистимлянских времен, периодов царей Давида и Соломона.




Это место — одно их двух, где воевал Александр Македонский в Израиле, второе место — Газа. Другой Александр — Яннай — разбил здесь войска греческого полководца Деметрия во времена правления Хасмонейской династии. В 1 в. до н. э. город был основательно перестроен царем Иродом Великим, который дал Афеку новое название, в честь отца Ирода город был назван Антипатрисом (см. ниже).



Во времена Иудейской войны здесь воевал с евреями Веспасиан, а во 2 в. н. э. — войска императора Адриана против Бар-Кохбы. Существует иудейская традиция, что именно здесь похоронен рабби Акива, впрочем, и на эту тему есть целый ряд различных версий. В христианской традиции Афек или Антипатрис упоминаются в «Деяниях Апостолов» (23:12) в связи с апостолом Павлом. Упоминается, что Антипатрис находился на дороге Иерусалим — Кейсария в одном дне пути от моря.

В 1936 г. отсюда был проложен водовод длиной 65 км в Иерусалим,



в 1955-м — водопровод Яркон — Негев, а в 1964-м эти водоводы включены в общенациональную водную систему.


Ниже есть продолжение.


Крепость Антипатрида (Афэк). К востоку от города, вблизи истока реки Яркон находится большой курган — Тель-Афек, где обнаружены следы поселений среднебронзового и раннежелезного веков, а также эллинистического и римского периодов. Очевидно, речь идет о руинах древнего еврейского города Афек (на иврите «исток»), переименованного царём Иродом в честь своего отца в Антипатриду). На вершине холма — руины укреплённого постоялого двора времен мамлюков. Место с древности было важным пунктом на пути из Египта в Иудею, Дамаск, Ливан и Месопотамию...

Дом египетского наместника.





...Антипатри́да (греч. Ἀντιπατρίς) — древний город, построенный Иродом Великим и названный в честь его отца Антипатра Идумеянина. Он лежал между Кесарией Приморской и Лиддой, на римской дороге из Кесарии в Иерусалим.

Основан в 35 году до н. э. на месте библейского Афека, название которого происходит от ивритского слова «поток».

Крепость расположена у истока реки Яркон, в долине Шарон, там где она переходит в западные склоны Иудейских гор, у шоссе № 483 (Петах-Тиква — Рош-Аин; от Иерусалима — 60 км, Тель-Авива — 15 км, Петах-Тиква — 3 км, Рош ха-Аин — 1 км).

Ещё египтяне неоднократно завоёвывали этот город, как явствует из списков городов, взятых ими. Название города много раз встречается в клинописных надписях ассирийцев.

В Библии Афек числится в списке городов, покорённых Иисусом Навином. Через древний Афек лежал путь на Силом в Самарии, где долгие годы был духовный центр колен Израилевых перед тем, как евреи завоевали Иерусалим. В окрестностях Афека во времена Судей произошло сражение с филистимлянами (1066 г. до н. э.), описанное в Библии:

И выступили Израильтяне против Филистимлян на войну и расположились станом при Авен-Езере, а Филистимляне расположились при Афеке. <…> И произошла битва, и были поражены Израильтяне Филистимлянами, <…> и пало Израильтян тридцать тысяч пеших. И ковчег Божий был взят <…>

(1Цар. 4:1,2, 10,11)


Во время победоносных завоеваний Александра Македонского в Афеке произошла его встреча с Шим’оном ха-Цадиком (Симоном Праведником), иерусалимским первосвященником.

В 35 г до н. э. на месте древнего Афека царь Ирод основал поселение, которое назвал в честь своего отца — Антипатрида. С тех пор за Афеком осталось название Антипатрида. Под этим названием город упоминается и в Деяниях апостолов: «Итак воины, по [данному] им приказанию, взяв Павла, повели ночью в Антипатриду» (Деян. 23:31). Тогда город и стал для христиан местом паломничества. Во время Иудейской войны евреи укрепились в крепости Антипатрида.

Иосиф Флавий описывает взятие Антипатриды: "Еще до того, как дело дошло до боя, евреи в страхе разбежались, оставив лагерь наступающим, которые и сожгли его вместе с соседними деревнями." (с) Иосиф Флавий. Иудейская война, кн. II, гл.19, § 1


* После падения Иерусалима евреи вновь поселяются в Антипатриде.
* В эпоху крестоносцев здесь находилась крепость, названная Крепостью тихих источников.
* Во времена мамлюков один из султанов построил здесь хан (постоялый двор).
* Потом на месте древнего города выросла арабская деревня. Её назвали Мигдал-Цедек (башня Цедека) по имени арабского шейха, который пришёл сюда с гор Самарии.

От древней Антипатриды осталась крепость, в которой укрепились евреи во время Иудейской войны. В средние века крестоносцы захватили её и расширили. Позднее арабы устроили в ней хан. Во времена правления турок крепость стали разбирать, так как камни очень подходили для прокладки железнодорожной колеи. При англичанах вновь использовали камни крепости как строительный материал. И лишь и после последние годы начали реставрировать то, что осталось: стены и башню, стали очищать ров.

Рядом с крепостью в наши дни вырос новый еврейский город Рош ха-Аин («Начало истока»). И действительно, здесь истоки реки Яркон. На их берегах стоит водонапорная станция, перекачивающая воду Яркона через трубопровод на юг, до самого Негева. Эта станция — одна из крупнейших в стране — дала новую жизнь пустынному и сухому Негеву, превратила дикие заброшенные участки в плодоносные поля и сады.

...Via Maris (в переводе с латыни «приморский путь», букв. «дорога моря»), в древнем Египте — дорога Хора — современное название старинного торгового пути, одного из древнейших в истории[1], существовавшего со времен раннего бронзового века, а возможно, и ранее. Он соединял Египет и более северные государства Сирии, Анатолии и Месопотамии.

В Библии «приморский путь» упоминается в Ветхом Завете

Прежнее время умалило землю Завулонову и землю Неффалимову; но последующее возвеличит приморский путь, Заиорданскую страну, Галилею языческую

(Ис. 9:1)

и в Новом Завете:

земля Завулонова и земля Неффалимова, на пути приморском, за Иорданом, Галилея языческая

(Мф. 4:15)

В латинском переводе Нового Завета, Вульгате, это место звучит так: «terra Zabulon et terra Nephthalim via maris trans Iordanen Galilaeae gentium».

Via Maris связывал по суше основные средиземноморские портовые города на протяжении 5000 лет со времени фараонов и ранних цивилизаций (филистимлян, финикийцев, хеттов, лидийцев), более поздних, греческих и римской империи, при крестоносцах, мамлюках и османах. Их следы до сих пор можно встретить на всем маршруте торгового пути: в североафриканских пустынях, в кедровых лесах в Ливане, в сельских районах, а также в городах, таких, как Александрия, Газа, где Via Maris пересекал Дорогу специй, Ашкелон, где Via Maris пересекал Дорогу благовоний, Ашдод, Яффо-Тель-Авив, Акко, Тир, Сайда Бейрут, Библос, Латакия и т. д. В Яффо Via Maris разделялся на две ветви. Восточная шла через город Афек и продолжалась через Мегиддо и Бейт-Шеан, пересекала Иордан и присоединялась к Via Regia, а та, в свою очередь, шла в Дамаск и далее на север. Вторая ветвь шла вдоль палестинского побережья к северу от Яффо через местные порты в таких городах, как Тель-Михаль, Михморет, Кейсария, Дор, Атлит и Акко до финикийского побережья и на север в Анатолию или на восток в Месопотамию. Via Maris служила в качестве одного из основных торговых маршрутов для товаров из стран Африки с Египтом на севере, в то время как товары из Анатолии, Месопотамии и в Азии в целом направлялись в Египет. Она использовалась в качестве основного маршрута для оккупационных властей древних империй: египетских войск, которые вторглись в Азию во втором тысячелетии до нашей эры, с одной стороны, и месопотамских империй: Ассирии, Вавилона и Персии для покорения Египта, с другой стороны.

Позднее, порты, расположенные вдоль Via Maris, поддерживали интенсивные связи через море с портами Европы в Греции, Италии и Испании на протяжении многих веков.

Некоторые точки вдоль маршрута (израильская часть)


* Станции по пути фараона Рамзеса II в его кампании против хеттов, проходившем через Газу. В обратном направлении это маршрут Иакова и сыновей его по пути в Египет.

* Город Ашкелон, где развивалась библейская история Самсона и Далиды, и через эту историю можно получить представление о царстве древних филистимлян.

* Яффо — это город, в котором Via Maris переходил из рук в руки лидеров мусульман и крестоносцев, Саладина и Ричарда Львиное сердце.

* Кесария, с её великолепной архитектурой и богатством римской культуры, где под управлением царя Ирода Via Maris достиг пика своего значения в течение этого периода. Римское завоевание во всех средиземноморских странах имело огромное влияние на улучшение торговых путей и дорог для использования огромной римской армией. Кроме того, во времена царя Ирода, согласно легенде, семья Иисуса использовала тот же маршрут для бегства в Египет со своим новорождённым ребенком.

* Мегиддо. Во время царя Соломона Via Maris процветал и служил в качестве основного пути для торговли с Египтом и Финикией. Маршрут использовался для транспортировки различных материалов для строительства храма в Иерусалиме.

* Финикийский порт Дор (7-е столетие до н. э.). Эта уникальная нация контролировала древнюю торговлю и морские перевозки в Средиземноморье.

* Акко. Наполеон во время своей египетской кампании осаждал Акко в самом конце XVIII века.

Матти Фридман: история Кодекса Алеппо (Кетер Арам Цова)

См. также:
Мордехай Броер: Шитат hабхинот

Журналист «Ассошиэйтед пресс» Матти Фридман собрал множество документов и свидетельств очевидцев и выдвинул оригинальную версию того, что произошло с уникальной рукописью еврейской Библии X века, которой пользовался сам Маймонид, когда толпа погромщиков выбросила ее из сожженной синагоги Алеппо, и она обнаружилась в только что образованном Государстве Израиль.

Куда пропали сотни листов священного текста, имеющих огромную духовную и материальную ценность? Их уничтожили погромщики? Украли сотрудники иммиграционной службы Израиля? В своей лекции автор книги предлагает неожиданные ответы на эти и многие другие вопросы.

http://eshkolot.ru/event/41365

Кетер Арам Цова" (Кодекс Алеппо) (כֶּתֶר אֲרָם צוֹבָא , букв "Корона из страны Арам Цова") - одна из важнейших рукописей еврейской Библии (ТаНаХа), содержащая полную огласовку и кантилляцию текста. Рукопись (Кодекс, т.е.рукопись сшитая в виде книги) была написана в Тверии в 10 в.

Кодекс стал самым авторитетным документом в масоретской традиции (masorah - "передача"), по которой еврейские Священные писания были сохранены передачей от поколения к поколению. Сохранившиеся примеры литературы респонсов показывают, что с "Кетер Арам Цова" сверялись многие еврейские ученые Средневековья, а современные исследования показали, что этот Кодекс отвечает самым точным представлениям принципа передачи традиции, содержа крайне мало ошибок среди примерно 2.7 миллионов огласовок и знаков кантилляции, которые собственно и составляют «масоретский» текст. По этим причинам многие ученые рассматривают "Кетер Арам Цова" в качестве авторитетного представителя традиции передачи, это относится и к самому’ письменному тексту и к его вокализации.

http://ejwiki.org/wiki/%D0%9A%D0%B5%D1%82%D0%B5%D1%80_%D0%90%D1%80%D0%B0%D0%BC_%D0%A6%D0%BE%D0%B2%D0%B0

Александр Непомнящий: "Натив" долгий путь к цели

Заметка полностью. Форматирование моё. Ни слова о Якове Кедми (Яше Казакове)!

В начале августа стало известно, что следующим директором израильской службы «Натив» станет Нета (Наталья) Пелег-Брискин. В отличие от всех предыдущих руководителей этого израильского госучреждения, имевших опыт работы в спецслужбах или в дипломатической сфере, Пелег-Брискин пришла из министерства туризма, где занимала ряд высокопоставленных должностей, в том числе была советником по туризму посольства Израиля в Москве и главой департамента Министерства туризма Израиля в России и СНГ.

Чтобы лучше понять «революционность» состоявшегося назначения, стоит подробнее вернуться к шестидесятипятилетней истории этого израильского ведомства, предпочитавшего до последнего времени, оставаться в тени, как можно меньше привлекая к себе общественное внимание.

Дом Яакова, давайте пойдем во свете Господнем (Исайя, 2:5)

Израильская служба «Натив», также известная как «Лишкат ха-Кешер» (на иврите – «Бюро по связям»), была основана в 1952 году по инициативе первого главы еврейского государства Давида Бен-Гуриона легендарным Реувеном Шилоахом (Засланским), стоявшим у истоков создания израильских спецслужб, и первым руководителем так называемого «Ведомства разведки и специальных задач» («Моссад»).

Ниже есть продолжение.

По сути, «Натив» стал преемником сионистской организации «Моссад ле-Алия Бет» [бет=билти нелагилит, нелегальной], созданной в конце 30-х годов прошлого века и занимавшейся нелегальной доставкой евреев в подмандатную Палестину вопреки запрету британских властей, которые, уступив арабскому давлению, препятствовали еврейскому стремлению вернуться на свою историческую Родину.

С провозглашением в 1948 году независимого государства Израиль репатриации евреев из стран Запада уже ничего не препятствовало. Однако легальный выезд в Еврейское государство из арабских стран, не признавших право на его существование, был закрыт. Проблематичной, а то и вовсе невозможной оставалась и репатриация из стран «Восточного блока», власти которого по идеологическим соображениям старались жестко пресекать чьи бы то ни было попытки покинуть «социалистический рай», с их точки зрения, самим своим фактом дискредитирующие имидж соцлагеря.

При этом продолжение существования возникшего за четыре года до этого Израиля, находящегося во вражеском арабском окружении, напрямую зависело от количества населения. Однако волна репатриации, состоявшая преимущественно из сионистских энтузиастов и бывших узников нацистских гетто и лагерей, возникшая сразу после провозглашения Еврейского государства, резко пошла на убыль. Большинство евреев западного мира, вовсе не торопилось променять свой комфортный быт на жизнь в бедном новорожденном государстве с карточной системой распределения значительной части продуктов первой необходимости.

Зато в СССР – второй по величине еврейской диаспоре после США, где количество еврейского населения достигало трех миллионов, и его восточноевропейских сателлитах, потенциал для репатриации был куда более реальным. Кроме того, послевоенная политика Сталина в отношении евреев становилась все более откровенно антисемитской, что также вызывало в Израиле, ощущающем себя в значительной мере ответственным за судьбу всего еврейского народа, нарастающую тревогу за будущее советского еврейства. Не меньшая угроза нависла и над почти миллионом евреев, проживавших в арабских странах.

В руководстве Израиля пришли к выводу, что добиться спасения всех этих людей открытыми политическими мерами не удастся. Поэтому при «Моссаде» было создано два отдела: тот, что отвечал за поддержку связи с евреями арабского мира и помощь в их переезде в Израиль, был назван «Бицур», развитие же репатриации из СССР и других социалистических стран Восточной Европы были возложены на «Билу».

«Билу» происходило от первых букв библейского стиха: «Бейт Яаков, льху ве-нилеха» («Дом Яакова, давайте пойдем»), указывающего на главную цель – возвращение евреев на историческую Родину, а также совпадающего с названием известного движения еврейских сионистских первопроходцев, возникшего в конце XIX века в Российской империи. Возглавил «Билу» Шауль Авигур (Мееров), харизматичный уроженец Двинска, руководивший до этого организацией «Моссад ле-Алия Бет».

К середине 1950-х годов, когда стало окончательно ясно, что вызволение евреев СССР и стран соцлагеря займет долгие годы, работу отдела «Билу» было решено выделить в совершенно независимую службу, переименованную в «Натив», что означает на иврите «тропа» или «путь». Но вряд ли даже те, кто стояли у истоков создания этой службы, могли предположить, к каким судьбоносным и масштабным изменениям в конечном итоге приведет ее деятельность.

А теперь иди, и Я пошлю тебя к фараону (Шмот, 3:10)

Перед «Нативом» были поставлены ясные цели – установить и поддерживать контакты с евреями Советского Союза и других восточноевропейских социалистических стран, способствовать развитию еврейского национального самосознания и обеспечивать возможность для репатриации. При этом, поскольку еврейская жизнь в Советском Союзе, наладившаяся было после окончания Второй мировой войны, оказалась практически полностью задавлена и уничтожена Сталиным, абсолютное большинство секуляризованных и ассимилированных советских евреев на тот момент было очень далеко от мыслей о возможном переезде в Израиль.

Следует заметить, что, хотя формально «Натив» и входил в число израильских разведслужб, его сотрудникам было запрещено вести сбор информации, не касающейся положения и настроения евреев или отношения к ним властей, а также заниматься деятельностью, наносящей ущерб советскому государству. Задачи службы сводились исключительно к стимуляции выезда евреев в Израиль. Тем не менее, учитывая то, что сионизм был запрещен в СССР еще в 1928 году, а изучение иврита пресекалось в рамках антирелигиозной борьбы, деятельность службы с самого начала воспринималась советскими властями с большим подозрением.

Деятельность «Натива» можно условно разделить на три периода, совпадающие с изменениями в отношениях между Израилем и Советским Союзом: полуподпольный от момента создания и до 1967 года, когда власти СССР инициировали разрыв дипломатических отношений с Израилем, совершенно нелегальный, продолжавшийся вплоть до горбачевской перестройки, и уже полностью официальный с начала 90-х годов.

В первые 15 лет существования «Натива» его сотрудники входили в штаты израильских посольств в Москве и других столицах социалистических стран. Встречаясь с евреями в синагогах, на культурных мероприятиях, на курортах и на частных квартирах, они распространяли информацию об Израиле, снабжали изданиями на идише и иврите, газетами и журналами, специально подготовленными на русском языке, картами Израиля, другой справочной литературой и музыкальными записями. Одновременно «Натив» старался поддерживать и еврейскую религиозную жизнь, обеспечивая молитвенниками, другими необходимыми атрибутами, а иногда оказывая этой деятельности и финансовую помощь.

Для расширения кругозора евреев об Израиле «Натив» активно использовал визиты культурных, научных и спортивных делегаций из Израиля и стран Запада, посещавших международные конференции, семинары, кинофестивали, книжные ярмарки, выставки, спортивные соревнования и другие мероприятия, чтобы передавать с ними материалы о Еврейском государстве. Нередко во встречах с советскими евреями и передаче им информационных материалов принимали участие и приезжавшие в СССР деятели мировой культуры.

Все это вызывало резкое сопротивление советских властей, считающих работу «Натива» националистической и антисоветской деятельностью. Советские органы госбезопасности вели наблюдения за сотрудниками «Натива», высылали, объявляли персонами нон грата, преследованиям подвергались и участники еврейского движения. Все же до 1967 года «Натив» имел возможность действовать на территории СССР и стран соцлагеря.

Слушай, Израиль… (Дварим, 6:4)

Однако после сокрушительной победы Израиля над арабскими соседями в ходе Шестидневной войны, когда Советский Союз, а вслед за ним и другие страны сателлиты, за исключением Румынии, разорвали дипломатические отношения с Еврейским государством, деятельность «Натива» стала совершенно нелегальной.

Тем не менее на протяжении последующих более чем двух десятилетий, передачу информации об Израиле советским евреям удавалось продолжать, действуя теперь через иностранных туристов и участников различных делегаций из стран Запада – как евреев, так и неевреев, а также израильтян, обладавших не только израильским гражданством, а потому имевших возможность посещать СССР.

«Натив» также инициировал создание специального книжного издательства «Библиотека-Алия», выпускавшего книги по еврейской тематике на русском языке, и вещание русскоязычного радиоканала «Голос Израиля».

Были налажены способы материальной поддержки еврейским активистам, в первую очередь семьям «Узников Сиона» («отказникам»), которым власти не позволяли уехать в Израиль, подвергая преследованиям и гонениям.

При этом «Натив» четко продолжал придерживаться линии отказа от участия в антисоветской деятельности, подчеркивая, что еврейские активисты в СССР должны заниматься исключительно еврейскими проблемами и не сотрудничать с диссидентским движением, стремящимся изменить режим.

Шаг за шагом пробуждалось и возрождалось национальное самосознание советских евреев. Со второй половины 60-х годов в городах с высокой концентрацией еврейского населения стали возникать сионистские кружки, которые объединяли евреев, желающих уехать в Израиль. Участники этого еврейского подполья организовывали проведение еврейских национальных и израильских праздников, знакомились с информацией об Израиле, изучали иврит, историю и культуру еврейского народа, еврейскую традицию. Они же проводили митинги в местах массовых расстрелов евреев, печатали и распространяли еврейский самиздат, добиваясь разрешения на репатриацию, составляли письма и обращения в советские и международные организации, организовывали собрания, семинары и демонстрации.

Для подавления всей этой еврейской активности при Пятом управлении КГБ был даже сформирован специальный отдел по «борьбе с враждебной сионистской деятельностью». Советская антиеврейская и антиизраильская пропаганда использовала и так называемые «активные мероприятия», то есть дезинформацию, «грязные трюки» и т. д.

Тем не менее, несмотря на преследования и давление со стороны властей, количество евреев, желающих покинуть Советский Союз, к началу 1970-х годов неуклонно продолжало расти. Советское руководство, однако, противилось еврейской репатриации, теперь уже не столько из идеологических соображений, сколько по политическим причинам. Арабские страны, ставшие союзниками СССР, категорически возражали против усиления Израиля притоком репатриантов.

Отпусти народ мой (Шмот, 7:16)

В самые первые годы своей деятельности для организации репатриации из восточноевропейских стран, таких как Польша или Венгрия, «Натив» нередко использовал откровенно нелегальные методы. Евреев вывозили в багажниках машин или специально оборудованных тайниках. В Румынии евреев банально выкупали, выплачивая взятки непосредственно высшему руководству страны. Так, лично президенту Чаушеску были переведены сотни миллионов долларов.

Однако, для организации массового выезда евреев из Советского Союза, подобные способы, очевидно, никуда не годились. Поэтому в «Нативе» ясно осознавали необходимость создания политических рычагов давления на советскую власть.

Еще в 1955 году по инициативе интеллектуала и публициста Биньямина Элиава (Любоцкого) при «Нативе» был создан особый отдел «Бар», который и возглавил Элиав. Задача, возлагавшаяся на «Бар», состояла в привлечении и мобилизации международного общественного внимания к праву на репатриацию для евреев Советского Союза и стран Восточной Европы, организации борьбы за него и координации этой деятельности в странах свободного мира.

К этому моменту в Израиле уже четко уяснили, что Советский Союз избрал курс на сближение с арабскими странами и конфронтацию с Еврейским государством. В то же время новое правительство Хрущева, пытавшееся наладить отношения с Западом, чувствительнее, чем раньше, относилось к своему имиджу за пределами стран соцлагеря, и потому было куда более восприимчиво к критике. Одним словом, в Израиле решили взломать ворота СССР для еврейской репатриации, акцентируя внимание мировой общественности на нарушении права евреев на свободный выезд. При этом израильское правительство совершенно не было заинтересовано в том, чтобы вина за возрастающую из-за этой борьбы напряженность между Западом и «советским блоком» легла бы на Еврейское государство. Для этого требовались навыки и методы спецслужбы, которой и являлся «Натив».

Сотрудники «Натива» развернули свою деятельность не только в странах Западной Европы и США, но и в Латинской Америке, Канаде, Австралии и Новой Зеландии. Их задача заключалась в том, чтобы в каждой из этих стран местные еврейские общины, интеллектуалы, публичные деятели и политики стали бы давить на свои правительства, чтобы те в свою очередь добивались бы от советских властей предоставления евреям права на выезд в Израиль.

К 1958 году глава «Натива» Авигур пришел к выводу, что именно США обладают достаточным потенциалом влияния на Советский Союз, и с этого момента основная деятельность «Бара» была сосредоточена именно там. Сотрудники «Натива» обеспечивали западные СМИ информацией о советском еврействе, убеждали представителей интеллектуальной и политической элиты выступать с публичными осуждениями дискриминации прав евреев в Советском Союзе, способствовали проведению посвященных этому вопросу конференций.

Так, неизменно оставаясь в тени, «Натив» к 1970 году сумел за 15 лет своей деятельности в достаточной мере подготовить американское общественное мнение, сделав проблему права на репатриацию советских евреев одной из важных в международной повестке дня.

Митинги, демонстрации и другие акции, проходящие в США и других западных странах под библейским лозунгом «Отпусти народ мой», постепенно побуждали все больше лидеров демократических стран присоединяться к требованиям об освобождении советских евреев.

Поэтому, когда советские власти в начале 1970-х развернули показательные процессы против еврейских активистов, добивающихся возможности выехать в Израиль, международное общественное мнение было уже достаточно подготовлено, чтобы обеспечить мощное осуждение и реакцию, вынудившую в итоге советское правительство пойти на уступки. Железный занавес дал трещину, евреи стали выезжать из СССР.

Примерно в то же время начали сказываться результаты влияния эмиссаров «Натива» и на американскую политическую систему. В 1974 году конгрессменами Генри Джексоном и Чарльзом Вэником была инициирована поправка к Закону о торговле США, ограничивающая торговлю со странами, препятствующими эмиграции, а также нарушающими другие права человека. Спустя несколько лет вопрос о свободном выезде советских евреев стал уже постоянной темой на переговорах американских и советских лидеров.

И водил Он их по пустыне сорок лет (Бемидбар, 32:13)

В итоге во многом именно деятельность «Натива» обеспечила развернувшуюся в конце 80-х годов прошлого века массовую репатриацию советских евреев в Израиль. Кропотливая, подчас казавшаяся совершенно безнадежной работа, продолжавшаяся на протяжении четырех десятилетий, сложилась, словно элементы пазла, в единую картину. Подобно Моисею, в течение сорока лет выводившему еврейский народ из пустыни и рабства на свободу, «Натив» вывел советское еврейство на древнюю национальную Родину.

К этому времени сотрудники службы уже снова вернулись в Москву, работая с 1988 года в штате израильских дипломатов, действующих при Голландском посольстве. А с начала 1990-х деятельность «Натива» на территории России и стран СНГ стала полностью легальной. Правда, в первой половине 1990-х «Нативу» еще довелось использовать свои прежние методы для эвакуации еврейских семей из зон локальных конфликтов на Кавказе и Средней Азии. В то же время основной деятельностью службы с этого момента стала полностью легальная консульская работа по выдаче виз для граждан России и стран СНГ, желающих воспользоваться «правом на возвращение» и выехать в Израиль на постоянное место жительства. Кроме того, «Натив» также развернул на постсоветском пространстве ряд культурных проектов.

И построят дома, и жить будут, и насадят виноградники (Исайя, 65:21)

На протяжении последней четверти века деятельность службы «Натив» перестала быть секретной и выходящей за рамки обычного дипломатического или культурного ведомства.

В связи с этим в Израиле уже не раз возникала общественная дискуссия о том, не стоило бы, распределив нынешние функции «Натива» между израильским МИДом и международными еврейскими организациями вроде Еврейского Агентства, закрыть службу. Но каждый раз «Нативу» удавалось вновь отстоять свое право на существование.

«Хотя от спецслужбы, – считает известный израильский политолог д-р Зеев Ханин, – у “Натива” остались разве что пунктуальность и высокая организованность, резко контрастирующие с обычным для многих израильских ведомств балаганом, сохранение этой структуры имеет немалый смысл».

По мнению Ханина, исторически сложилось так, что именно сотрудники «Натива» обладают необходимым профессиональным опытом и знаниями для того, чтобы эффективно разбираться с документами при выдаче виз в Израиль на постоянное местожительство.

«За исключением России и стран СНГ, – объясняет политолог, – во всем остальном мире человек, желающий воспользоваться израильским законом о возвращении и получить гражданство, приносит документ от своей еврейской общины, подтверждающий его связь с еврейским народом. Многие из этих общин существуют столетиями и таким образом возможность злоупотребления законом о возвращении в этом случае минимальна. Но на постсоветском пространстве, где общины были уничтожены после революции и начали возрождаться лишь в последние два десятилетия, ситуация совершенно иная. Поэтому здесь проверкой документов должны заниматься те, кто знакомы с особенностями местной специфики. А это как раз сотрудники “Натива”, накопившие в этом вопросе более чем полувековой опыт».

«Со временем, – заключает Ханин, – по мере все большего развития еврейских общин на постсоветском пространстве, нельзя исключить того, что «Натив» постепенно станет частью МИДа. Тем не менее, на сегодня, его существование в качестве отдельного ведомства совершенно оправданно».

Тут следует заметить, что в последнее время и на Западе начинают возникать проблемы с доказательством еврейства потенциальных репатриантов, являющихся уже третьим поколением, отдаленным от еврейской традиции и общин. Поэтому, возможно, опыт работы службы «Натив» в конечном счете окажется востребованным и в других регионах мира.

Так или иначе, новые назначения в руководстве «Натива» ясно отражают положительные изменения в отношениях между странами и отношении российских властей к еврейской деятельности, равно как и окончательное превращение прежней спецслужбы в обычное государственное ведомство. Между Израилем и Россией больше нет противостояния. И хотя политические интересы двух стран чаще всего далеки от совпадения, между государствами налажены четкие каналы политического диалога и совместной работы, принятые в цивилизованном обществе.

Другими словами, сегодня Израилю для защиты еврейских интересов в России или других странах постсоветского пространства уже не нужно использовать партизанские методы. А назначение бывшего советника по туризму на роль руководителя этой организации позволяет предположить, что последний флер секретности, окутывающий «Натив», уже снят.

http://www.moscow-jerusalem.ru/politika/aleksandr-nepomnyashhij-nativ-dolgij-put-k-celi/

Лидер немецких ультраправых: лесбиянка, замужем за иммигранткой

Заметка полностью.

о мере приближения парламентских выборов в Германии все больше европейских гомосексуалистов и феминисток примыкает к правым силам.

В конце сентября в Германии пройдут парламентские выборы. Основное внимание СМИ традиционно уделяется противостоянию двух главных конкурентов: консервативного Христианско-демократического союза Ангелы Меркель (ХДС) и Социал-демократической партии (СДПГ).

Вот только, похоже, в борьбе между второстепенными партиями, теми, от которых в итоге и будет зависеть, какой станет формируемая победителем коалиция, разворачивается намного более интересная драма, отражающая глубокие и серьезные изменения, происходящие в европейской политике.

Партия "Альтернатива для Германии" (АдГ) располагается справа от Христианских демократов. Израильские СМИ, упоминая о ней, как правило, ограничиваются сообщением о том, что к рядам АдГ примкнуло некоторое количество бывших активистов неонацистской Национал-демократической партии (НДПГ), ныне практически стертой с политической карты Германии.

Дело, однако, даже не столько в том, что неонацисты составляют совершенно незначительную часть активистов АдГ, сколько в том, что, сосредотачивая внимание на этом факте, СМИ напрочь упускают из виду нечто гораздо более парадоксальное.

В качестве своего лидера на парламентских выборах 2017 года партия "Альтернатива для Германии" выдвинула Алису Вейдель, лесбиянку, живущую в официально зарегистрированном браке с иммигранткой азиатского происхождения. Пара даже воспитывает вместе двух детей.

Открытая лесбиянка во главе "крайне правой" партии? На первый взгляд, это может показаться невероятным. Особенно, учитывая тот факт, что платформа АдГ отрицает однополые браки. В действительности же это - результат происходящих прямо на наших глазах фундаментальных политических сдвигов, которые, безусловно, заслуживают внимания и освещения.

Ниже есть продолжение.

Беженцы раскололи левый лагерь

На самом деле, речь вовсе не об уникальном явлении, характерном исключительно для Германии. Партия Марин Ле Пен во Франции также получила поддержку сторонников однополых отношений. То же самое произошло и в Голландии, где за партию Геерта Вильдерса проголосовало немало гомосексуалистов. Чем же объяснить растущую поддержку правых партий всеми этими людьми?

Выдвижение Алисы Вейдель в качестве лидера "Альтернативы для Германии" ясно продемонстрировало новый расклад в политике, принципиально отличный от традиционно существовавшего в Западной Европе до самого последнего времени.

В прошлом знамя борьбы за права женщин и гомосексуалистов гордо несли левые партии. В последние годы, однако, по мере того, как европейский левый мэйнстрим стал недвусмысленно занимать позиции в поддержку массовой иммиграции в Европу из исламских стран, сложилось совершенно новое положение.

Именно "новые правые" партии в Голландии, Франции, Австрии, Британии, скандинавских странах и Германии начали все чаще и больше ассоциироваться с защитой прав женщин и гомосексуалистов. Именно они оказались теми, кто выступил против пренебрежения правами человека со стороны мусульманских иммигрантов, равно как и против готовности СМИ, вместе с политическим и юридическим истеблишментом, хранить молчание перед лицом попрания базовых европейских ценностей "новыми европейцами".

В абсурдной ситуации, сложившейся в Европе в последние годы, еще больше усугубленной нынешним "кризисом беженцев", те самые политические силы, которые до сих пор воспринимались как крайне правые и ультраконсервативные, оказались привлекательными для тех, кого еще недавно считали символами левых. Поскольку именно правые силы сегодня стали привлекать общественное внимание к непрекращающемуся насилию со стороны мусульман в отношении женщин и гомосексуалистов, к позору принудительных браков несовершеннолетних в мусульманских общинах и к убийствам во имя "семейной чести".

Разумеется, противники правых партий утверждают, что единственным побудительным мотивом подобной активности стала абсолютная враждебность к исламу, а не принципиальная нравственная позиция. Тем не менее, все больше женщин и гомосексуалистов, теряющих чувство безопасности и ощущающих себя преданными своими прежними защитниками и союзниками, желая продолжать борьбу за свои права, обнаруживают себя на пути к партиям "новых европейских правых".


"Альтернатива": характерные черты

Вскоре после своего избрания лидером партийного списка Вейдель заявила, что "политкорректность отправляется на свалку истории". Немецкий телевизионный стендапист немедленно решил проверить пределы толерантности, обновленной отменой политкорректности, и назвал Вейдель "нацисткой сукой". Вейдель подал против него иск, который был отклонен окружным судом на том основании, что "общественный деятель должен терпеть даже чрезмерную критику". Теперь Вейдель намерена обжаловать это решение.

На последних выборах, состоявшихся в 2013 году, "Альтернативе" почти удалось преодолеть высокий электоральный порог, составляющий в Германии 5%. Трудно сказать, какова ее нынешняя сила, однако в последние годы поддержка этой партии неуклонно росла. Она сумела войти в парламенты 13 из 16 земель, составляющих федеративную республику.

Первоначально "Альтернатива" была создана по экономическим мотивам. Привлечение немецких ресурсов для спасения греческой экономики вызвало в немецких правых кругах яростное сопротивление политике Меркель, которое, в свою очередь, привело к возникновению новой партии, требующей вернуть Германии национальную валюту.

Вейдель, доктор экономических наук, занимавшаяся исследованием колоссальной пенсионной системы Китая, вступила в партию из-за ее экономической платформы и была принята со смешанными чувствами со стороны партии, активно противостоящей истеблишменту.

По мере того, как кризис в Греции стал ослабевать, казалось, что "Альтернатива" закончила свою историческую миссию. Однако тут наступил кризис беженцев, в котором Меркель снова заняла ультралиберальную позицию и настежь распахнула ворота страны для сотен тысяч иммигрантов, чем вновь вызвала на себя огонь немецких правых, в том числе и в ее собственной партии. "Альтернатива" же возродилась к новой жизни.

Неясно, насколько удастся преуспеть "Альтернативе" на предстоящих выборах. Однако пока она успешно обменивается ударами с правящей партией Меркель, которая лишь недавно заявила, что не намерена вести коалиционные переговоры с "Альтернативой". Последняя же назвала Меркель главной проблемой сегодняшней Германии.

Около 40% немецких граждан еще не решили, за кого отдать голоса. И едва ли состоявшиеся на днях теледебаты между Меркель и ее соперником социал-демократом Шульцем обеспечили их необходимыми для окончательного выбора ответами. В конце концов, оба ведущих немецких кандидата в основном соревновались друг с другом за то, "чей галстук был завязан аккуратнее".

Шульц, правда, попытался в последнее время справиться с падением рейтинга, используя все более агрессивный дискурс против Меркель и обвиняя ее в высокомерии и оторванности от реального положения дел. Непохоже, однако, что этот метод принес ему успех - сторонники обеих больших партий предпочитают в политике максимально сдержанный стиль. И потому, как уже было сказано, настоящая драма, как видно, развернется в борьбе партий второго эшелона.

(перевод Александра Непомнящего)

Источник: MIDA

Автор: Эльдад Бек

http://9tv.co.il/news/2017/09/10/247878.html

Блокчейн всем возрастам покорен

Заметка почти полностью.

Обзор сегмента криптовалют на основе технологий блокчейна, показывает наличие множества проблем, которые не позволяют расти рынку использования цифровых денег. Все эти проблемы находятся в разных сферах нашей жизни. Отсюда этот гигантский разрыв между сторонниками цифровой экономики и скептиками.

Разработчики блокчейн проектов – это молодые, талантливые программисты высочайшего уровня, свято верящих в светлое будущее своих технологий. Уровень развития блокчейн направления сейчас на зачаточном уровне. Все конференции посвящены только обсуждению проблем криптографии, производительности вычислений и банальщины про будущие перспективы основанные на интуиции.

Блокчейн это технология обеспечения уникальности блока информации. Одно из приложений к реальной жизни, это деньги, так как всю свою историю человечество решало эту проблему методом защиты денежных купюр от подделок и проблемы взлома серверов банков.

Ниже есть продолжение.

Нет ещё ни какой экономики, ни какой прямой связи с реальным миром, кроме возможности выводить криптовалюты со спекулятивных бирж и конвертировать их в тот же самый доллар, со всеми его проблемами.

Вот почему серьёзные экономисты не смотрят пока в эту сторону, так как это на данный момент сугубо спекулятивный рынок, действующий по принципу Форекса и полностью зависящий от существующей, умирающей модели экономики.

Да, интуиция молодёжи по поводу криптовалют верна и легко объяснима.

Какой бы ни была новая модель экономики, в ней будет нечто по природе схожее с деньгами и взаимоотношения между людьми в технологических цепочках для производства "тупо жрачки", так как ни кто из нас не в состоянии её производить в одиночку и без техники. Но даже если все деньги мира перевести в криптовалюты, то проблем от этого меньше не станет и отмирающая модель экономики, основанная на стимуляции спроса кредитованием, не оживёт. Просто это будет лучше видно молодому IT generation.

Развивающемуся крипто-сообществу прийдётся заниматься автономными, замкнутыми технологическими цепочками и инфраструктурой функционирующей исключительно на смарт-контрактах и криптовалюте. Это дело долговременной перспективы, но неизбежной.

Становление блокчейн экономики только тогда можно назвать состоявшемся, когда приобретение товаров жизнеобеспечения не будет проходить стадию вывода денег из системы и обмена на наличные. Если крестьянин получив крипто-деньги за молоко, сможет купить на них корм для скота и отложить на покупку трактора, значит смарт-контракт ликвиден.

Однако штрихов к новой модели экономики это не прибавляет. Это лишь стадия развития альтернативного денежного оборота, но не новая экономическая модель...

https://aurora.network/forum/topic/54854-blokchein-vsem-vozrastam-pokoren