....עם הפרסום הרשמי, צפים ועולים אל פני השטח גם מאבקי אגו על קרדיט, כבוד ויוקרה ועל האופן שבו אישים שונים ייזכרו בהיסטוריה...
יש לא מעט אירוניה בעובדה שההישג הצבאי־מדיני־אסטרטגי, מן החשובים ב־70 שנות קיומה של המדינה, הושג אף שתחילתו בכישלון מודיעיני...
...
הטענות האלה מרגיזות את אמ"ן, שבראשו עמד אז אלוף עמוס ידלין. "חשיפת הכור היא אחד ההישגים הגדולים של אמ"ן בפרט והמודיעין הישראלי בכלל", טוען תא"ל דרור שלום, כיום ראש חטיבת המחקר באמ"ן, ואז, לפני יותר מעשור, רב־סרן, ראש ענף סוריה בחטיבה. "כבר מ־2003 גילו קצינים צעירים מהמחקר ומהזירה הטכנולוגית סימנים לפעילות חשודה בסוריה בתחום הגרעין. מאז ומעולם ייחסנו חשיבות לתחום זה של נשק בלתי קונבנציונלי (נב"ק), שיש בו תוחלת נזק גדולה. נקודת המוצא שלנו אז וגם כיום היא: נניח שאם למדינת אויב יש תוכנית לנשק גרעיני, מהן הפעולות שהיא הייתה עושה לקידומה ומה יכולים להיות הסימנים המעידים על כך"...
כך או כך, נקודת המפנה הייתה כתוצאה מטראומת לוב של המודיעין הישראלי. בערב חג המולד 2003 הודיע שליט לוב, מועמר קדאפי, כי יסכים לוותר על תוכניותיו לייצור נשק להשמדה המונית, ובכלל זה נשק גרעיני. מי שסיפק לתוכנית הגרעין של לוב את הידע, הטכנולוגיה, החומרים, הציוד והייעוץ היה ד"ר עבד אלקדיר חאן, שנחשב ל"אבי פצצת הגרעין" של פקיסטן וגדול סוחרי הגרעין שידע העולם. גם תוכנית הגרעין של איראן נהנתה משירותיו.
יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.
http://www.maariv.co.il/news/military/Article-628606...
הרמטכ"ל דאז רא"ל גבי אשכנזי, שנכנס לתפקידו בפברואר 2007, לאחר מלחמת לבנון השנייה, על רקע התפטרותו מהתפקיד של דן חלוץ, כשברקע מסקנות ועדת וינוגרד. "במסגרת הכנותיי לתפקיד קיבלתי סקירות מאמ"ן, משב"כ ומהמוסד", הוא מספר. "בהערכות המודיעין התעוררו חשדות לגבי עיסוק של סוריה בגרעין, אך לא היו הוכחות. ובעבודת מודיעין יש המון חשדות. הגרעין הסורי לא היה דבר שייחסו לו חשיבות".
...
לפני כמה שנים אמר לי שבתי שביט, שהיה ראש המוסד בשנות ה־90, כי בישראל ידעו על מסעותיו של ד"ר חאן במזרח התיכון, שבהם הציע למדינות אחדות את שירותיו ואת הידע שלו לייצור נשק גרעיני. "ידענו על נסיעותיו, אך לא הבנו את המשמעות שלהן", הודה שביט. "אם היינו מבינים, הייתי ממליץ על מבצע חיסולו. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שחיסול של אדם היה יכול להיות מהלך משנה היסטוריה".
הודעתו המפתיעה של קדאפי כי ארצו מפתחת נשק גרעיני באה לאחר משא ומתן חשאי שניהל עם נציגי הסי־איי־אי של ארצות הברית וה־
MI6
הבריטי. אמ"ן והמוסד גם יחד הוכו בתדהמה. לא היה להם שמץ של מושג על המשא ומתן החשאי ועל כוונתו של שליט לוב, והם למדו עליה מהתקשורת. זו הייתה הפתעה כפולה; התברר כי אף שלוב הייתה יעד ברמה כזו או אחרת של המודיעין הישראלי, הוא לא ידע דבר וחצי דבר עד כמה מפותחת הייתה תוכנית הגרעין שלה.
האכזבה השנייה הייתה שהסי־איי־אי, שנחשב לבעל ברית של המוסד, לא בטח בידידתו והסתיר ממנה את המהלכים לפירוק לוב מנשקה הגרעיני. הסיבה לכך הייתה דברים שאמר ב־2001 ראש הממשלה אריאל שרון כשגילה שלוב עושה מאמצים לפתח נשק גרעיני. המידע על כך הגיע מהסי־איי־אי, שכעס על הפטפטנות של שרון והחליט להעניש את ישראל ולמדר אותה.
היעדר המידע על לוב הוביל כבר אז לחילופי האשמות בין שני הארגונים בשאלה מי אחראי לכך. האמת היא ששניהם. "אין ספק שהמקרה הלובי היה קטליזטור שהביא אותנו לבדוק את עצמנו בכל הקשור לנב"ק", מאשר תא"ל אלי בן־מאיר, שב־2016 פרש מתפקידו כראש חטיבת המחקר באמ"ן והוחלף בידי דרור שלום. בן־מאיר שימש ב־2005 ראש הזירה הטכנית בחטיבת המחקר ואחד מקציני המודיעין המובילים של מבצע "מחוץ לקופסה".
על רקע זה, באמ"ן ובמוסד שאלו את עצמם - אם לא ידענו על הפעילות של חאן בלוב, מה עוד איננו יודעים? בעקבות כך, מאז 2004 הוחלט לבדוק כל פיסת מידע שנאספה ונאגרה בעשור שקדם במאגרי המידע של המוסד ואמ"ן, בקשר למעשיו, לשיחותיו ולמסעותיו של ד"ר חאן במזרח התיכון. באותה בדיקה התברר לחוקרים כי בין היתר ביקר חאן בערב הסעודית, במצרים ובסוריה. ההערכה גרסה כי מכיוון שסעודיה ומצרים הן מדינות ידידותיות לארצות הברית, לא ימהרו שליטיהן להיענות להצעותיו של ד"ר חאן לרכוש ממנו ידע וטכנולוגיה גרעיניים. ואכן הנחה זו הייתה נכונה.
בשני הארגונים הוחלט אפוא להתרכז בסוריה, שתחת בשאר אסד, שעלה לשלטון כברירת מחדל משפחתית בשנת 2000 לאחר מות אביו חאפז. הוא הצטייר כבעל אישיות גבולית, חסרת ניסיון, שעלול היה להתפתות למעשים פזיזים או הרפתקניים. כך לדוגמה, הוא האיץ את שיתוף הפעולה של ארצו עם איראן וחיזבאללה. אבל מהר מאוד השתנתה עליו הדעה בחטיבת המחקר, שבראשו עמד תא"ל יוסי בידץ. "לא זלזלנו באסד", מציין תא"ל שלום. "לא נשענו על קונספציה כאילו אסד לא ילך על נשק גרעיני. התחלנו להבין שיש דברים בגו. החלו להגיע פיסות מידע וגילינו סימנים מחשידים, אפילו אם הם היו פשוטים כמו תנועת אנשים וכלי רכב, עגינת ספינות אספקת מזון, ואפילו חשדנו במיקום אפשרי לפעילות הגרעינית".
אבל עדיין, הנושאים המרכזיים שהעסיקו באותה תקופה את המודיעין הישראלי היו איראן וחיזבאללה. "הייתי צריך להסביר לאנשי מדוע למרות זאת אני מתעקש לעסוק גם בסוריה", מספר תא"ל אלי בן־מאיר. מה עוד שבקיץ 2006 הקשב הישראלי הופרע עוד יותר בגלל מלחמת לבנון השנייה. גם הדרג המדיני וגם הצבאי־מודיעיני היו טרודים בהדיפת הביקורת על תפקודם במלחמה, והמתינו בציפייה דרוכה ובחשש למסקנות ועדת החקירה בראשות השופט אליהו וינוגרד.
"כל אותו זמן המשיכו הידיעות לזרום", מוסיף תא"ל בן־מאיר. "היו צילומי לוויין, ודף הידיעות על פעילות חריגה בסוריה הלך והצטבר". אבל למרות זאת המשיך המודיעין הישראלי לגשש באפלה.
על סמך הממצאים המדאיגים הראשונים, פנה המוסד לסי־איי־אי ולארגוני ביון ידידותיים אחרים, ובירר אם הם יודעים משהו על כוונות הגרעין של סוריה. כולם השיבו בשלילה. המודיעין הישראלי הבין שאין לו לסמוך, אלא על עצמו. אבל הכישלון המודיעיני לא היה רק נחלת ישראל. גם המעצמה הגדולה ביותר בעולם לא ידעה, לא רק על מה שהתרחש בסוריה. אפשר לתת אולי למודיעין האמריקאי ליהנות מן הספק, שכן סוריה לא הייתה יעד מרכזי לאיסוף מידע מצד ארצות הברית.
"אבל מה לגבי צפון קוריאה?", שואל פרדו. "איפה היו האמריקאים? צפון קוריאה היא יעד חשוב ביותר עבורם. ובכלל לא ברור אם אסד ניהל את הפרויקט הגרעיני או שמא היו אלה הצפון־קוריאנים". בשיחה עמי אמר פרדו כי "יש לו אפילו ספקות אם הפלוטוניום, שהיה מיוצר בכור, היה נשאר בסוריה ואולי היה בכלל עובר לצפון קוריאה. זה כישלון מהדהד של האמריקאים".
ראש המוסד דגן והרמטכ"ל אשכנזי פנו אל ראש הממשלה שרון בבקשה להגביר את מאמצי איסוף המודיעין על תוכנית הגרעין של סוריה. שרון נענה לבקשה והורה להקצות לכך תקציב מיוחד. גם מחליפו, אולמרט, המשיך בקו זה והעניק את כל המשאבים הדרושים לשם איסוף המידע.
"לזכותו של מאיר דגן ייאמר שהוא נתן הנחיה ברורה להמשיך במאמצים לחפש מידע על הגרעין הסורי", מדגיש בן ברק. "ההנחיה שלו הייתה שעד שאין הוכחה פוזיטיבית שאין להם תוכנית גרעין צבאית, ממשיכים לחפש. מאיר ראוי בעניין זה לצל"ש. הוא קבע חד־משמעית שלא עוזבים את הנושא, אלא אם יודעים בוודאות: כן או לא".
צוותים של אמ"ן והמוסד קבעו תוכנית עבודה, שתחמה את החלוקה ביניהם וקבעה באילו יעדים – אנשים ואתרים – יש להתמקד. אמ"ן פעל בעיקר באמצעות יחידת 8200 שהאזינה, יירטה תשדורות ופענחה אותן. כמו כן, לפי הפרסומים, הושם דגש מיוחד על הניסיון למעקב אחר אסד, אחר יועצו המיוחד והמתאם של המיזם הסודי, גנרל מוחמד סולימאן (שפחות מחצי שנה לאחר השמדת הכור חוסל בביתו בלטקיה בירי צלפים, שמיוחס לישראל), ואחר ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של סוריה, איברהים עותמאן, שהיה אחד היעדים המרכזיים של מאמצי האיסוף. סולימאן ועותמאן היו זהירים ביותר. אך כל מה שמודיעין זקוק לו הוא מעידה אחת קטנה או מזל. "אנחנו חיים מטעויות אנוש", מדגיש בן ברק.
ישראל מעולם לא לקחה אחריות על פעילות המוסד בווינה, וכל מה שמתפרסם מבוסס על מאמר ב"ניו יורקר". לפי אותו פרסום, הרבה עותמאן לצאת לנסיעות לאירופה, ובמיוחד לווינה, לדיונים במטה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). לפי פרסום זר, לוחמי המוסד פרצו לחדרו במלון בלונדון, ואילו לפי גרסה אחרת לחדרו בווינה. לפי אותם פרסומים, בחדירות אלה במרץ 2007 הושג מידע רב ערך שנמצא במכשיר הדיגיטלי של עותמאן.
משחזרו אנשי המוסד לישראל, הם העבירו את החומר שהעתיקו למעבדה. אבל בגלל ניסיון העבר והתחושה שאולי גם הפעם המבצע לא יניב תוצאות, לא הייתה תחושה של בהילות. פענוח המידע נמשך כמה ימים. "ואז יום אחד נכנס אלי ראש הקמ"נים שלי", מוסיף רם בן ברק, "ואמר לי בהתרגשות: תראה מה מצאנו".
התברר כי מדובר היה באוצר בלום של מידע. בין השאר היו בו עשרות צילומים מתוך אולמות המבנה, על הציוד שבו, וכן תמונות של מדענים סורים בחברת מדעני גרעין מצפון קוריאה. אלה העידו בבירור שהמבנה אינו משמש כמתקן להעשרת אורניום, אלא שמדובר בכור גרעיני להפקת פלוטוניום. צילומי לוויין הריגול "אופק", שכבר היו בנמצא, עם הצילומים מתוך הבניין, הובילו למסקנה שסוריה בונה בדיר א־זור, במזרח המדינה, כ־145 קילומטרים מגבול עיראק, כור גרעיני. הוא דמה מאוד לכור הגרעיני של צפון קוריאה ביונגביון, שבו היא מפיקה פלוטוניום לפצצות הגרעין שלה. מדוע היו בחזקתו של עותמאן הצילומים? הוא כנראה העלה אותם למכשיר הדיגיטלי שלו בטעות. איך אמר בן ברק: המודיעין נבנה מטעויות וחולשות אנוש.
להצדקת כישלונם ולהגנתם יכולים אנשי המודיעין הישראלי – ובעיקר אמ"ן – לטעון טענה אחת חשובה. תוכנית הגרעין הסורית הייתה מאוד ממודרת. רק קומץ בכירים בסוריה, ובהם סולימאן ועותמאן, ידעו על קיומה. עד היום ההערכה במודיעין הישראלי היא שאיראן, כבר אז בעלת ברית חשובה של הנשיא אסד, לא ידעה על כך.
הצפון־קוריאנים והסורים בנו מבנה גדול, שאורכו 40 מטרים וגובהו 20 מטרים, שחלקים ממנו היו במעבה האדמה, והוא הוסווה כמיזם חקלאי, לא הרחק מנהר הפרת. בתוך המבנה הוקם הכור הגרעיני על מחלקותיו השונות. מצילומי לוויין או צילומי מטוסים לא היה ניתן לגלות את מה שהוסתר במבנה, שנראה תמים לחלוטין. כדי לחזק את הרושם כי מדובר בפרויקט אזרחי, לא הוצבו במקום סוללות נגד מטוסים ולא נראו בו לובשי מדים. כל התנועה אל האתר וממנו הייתה של כלי רכב אזרחיים. במודיעין קראו למעורבים במיזם הסורי "צבא הצללים".
דגן לא שיתף במידע שהשיגו לוחמיו את הרמטכ"ל, ומיהר עם ראש אגף המודיעין שלו, אמנון סופרין, להיפגש עם ראש הממשלה אולמרט. ימים אחדים לאחר מכן, כשאשכנזי נפגש עם דגן, הוא שאל אותו: "אתה מנסה למדר אותי?". דגן התנצל, ואשכנזי קיבל את ההתנצלות.
פענוח התמונות הוביל את אנשי המחקר של קהילת המודיעין ואת המומחים של הוועדה לאנרגיה אטומית (וא"א) שהשתתפו בדיונים להגיע לעוד מסקנה חד־משמעית: סוריה נמצאת במרחק של חודשים מהשלמת בנייתו של הכור ומהרגע שבו יהפוך ל"חם", כלומר יוכנס אליו חומר רדיואקטיבי. הערכה זו התחזקה גם משום שבתצלומי לוויין נחשפו תחנת שאיבה וקו של צינורות מים מנהר הפרת אל המבנה. המים נועדו למערכת הקירור של הכור, שבנייתה היא השלב האחרון לפני שהכור נכנס לפעולה.
כששמע אולמרט בפגישה את הממצאים שדגן הציג בפניו, הרצינו פניו והוא שאל: "מה אנחנו הולכים לעשות בקשר לזה?" לדגן לא הייתה תשובה, וגם אם היו לו רעיונות והצעות, הוא לא רצה לשלוף מהמותן. זה גם לא היה הפורום המתאים שבו מתקבלות החלטות כאלה. את התשובה לשאלה היה צריך לספק בעיקר הרמטכ"ל.
"לא הייתי מוכן במרץ 2007 למצב כה מתקדם שבו נדרשות להתקבל החלטות דרמטיות", מודה אשכנזי. "זה הגיע מבחינתי ברגע לא נוח. אני רמטכ"ל חדש. צה"ל היה פגוע לאחר המלחמה בלבנון ודוח וינוגרד. היו פערים וליקויים, והיה צורך למלא את המחסנים הריקים. תפקידי היה לשקם את הצבא, לאמנו ולהחזירו לכשירות, וכל זה כשברקע יש ירי רקטות על שדרות והדרום. ולא רק זאת, היה גם חוסר אמון של הציבור בצבא ותחושה שהעורף חשוף".
אבל מהר מאוד אשכנזי הגיע למסקנה כי "צריך להרוג את הכור באופן שלא תהיה מלחמה ולהכין את העורף אם היא בכל זאת תפרוץ". בקיצור למנוע מלחמה כוללת עם סוריה. מאותו רגע שהגיעה "ידיעת הזהב", ההובלה והאחריות למשימה הוטלו על צה"ל. במערכת הביטחון הורכבה קבוצה מצומצמת של מומחים של צה"ל, המוסד, הוועדה לאנרגיה אטומית ושירות הביטחון הכללי (אף שנגיעתו לסוגיה היא הקטנה ביותר): כולם בעלי ידע וזיקה בתחומי הגרעין, המבצעים המיוחדים, המודיעין וחיל האוויר.
...
Краткое содержание:
...Амос Арэль и Алуф Бен в газете "Гаарец" отмечают, что эта операция – не только история успеха ЦАХАЛа, но и история провала израильской разведки, под носом у которой в течение нескольких лет велись работы по строительству ядерного объекта. В статье говорится и о том, что эта операция стала звездным часом премьер-министра Эхуда Ольмерта после неудачной войны в Ливане летом 2006 года, хотя Израиль и не брал на себя ответственность за уничтожение реактора в Сирии. "Гаарец" называет три ключевые фигуры, благодаря решительности которых реактор был разрушен: премьер-министр Израиля Эхуд Ольмерт, глава "Мосада" Меир Даган и командующий ВВС Элиэзер Шкеди. Но руководитель "Мосада" долгое время отказывался верить в то, что Дамаск действительно пытается построить реактор.http://txt.newsru.co.il/arch/press/21mar2018/syria2007_press.html
При этом Алуф Бен пишет, что Эхуд Барак, вновь занявший пост министра обороны за несколько месяцев до атаки на реактор, настаивал на необходимости отложить операцию, считая ее недостаточно подготовленной. Об этом говорит и военный корреспондент радиостанции "Кан Бет" Кармела Менаше...
"Гаарец" пишет о том, что Сирия выражала заинтересованность в ядерных технологиях с конца 90-х годов, когда страной правил Хафез Асад. Но Израиль обратил на это внимание только в конце 2003 года, после того, как стало известно о сворачивании под давлением США и Великобритании ядерной программы в Ливии. Амнон Суфрин, возглавлявший тогда разведывательный отдел "Мосада", признался журналистам, что сам узнал о ливийской программе утром в субботу, 19 декабря 2003 года, когда о ее прекращении объявили по радио. 20 декабря 2003-го Суфрин собрал своих подчиненных, поручив им не только проанализировать ливийскую ядерную программу, но и собрать информацию о возможных подобных программах в странах ближневосточного региона. Через полтора месяца был сделан вывод, что такая программа реализуется в Сирии, соответствующий отчет Дагану был подан в феврале 2004-го. В 2005-м было получено подтверждение о сирийском проекте от военной разведки, установлено точное местонахождение строящегося "кубика" в Аль-Кибаре и получены детальные данные об этом объекте. Но в течение длительного времени не было понятно предназначение строящегося объекта. В ноябре 2006-го была высказана гипотеза, согласно которой сирийцы строили плутониевый реактор. В январе 2007-го были получены спутниковые фотографии, на которых было видно, что сирийцы строят трубопровод от Евфрата до объекта в Аль-Кибаре, что сочли признаком подготовки к созданию системы охлаждения реактора.
В публикации "Гаарец" упоминается статья Давида Маковского в журнале New Yorker в 2012 году, где впервые было рассказано, как в начале марта 2007-го израильские агенты проникли к венскую квартиру главы сирийской комиссии по атомной энергии Ибрагима Отмана и похитили секретные данные о строительстве объекта в Аль-Кибаре. Израиль до сих пор не признает факт проведения такой операции в столице Австрии. Но, очевидно, что именно эти документы и фотографии развеяли все сомнения по поводу того, какого рода объект строят сирийцы с помощью специалистов из КНДР.
