Monday, April 01, 2019
עושים היסטוריה 267-268: סודם של הבונקרים על הכרמל 'המבצר האחרון בפלשתינה' (Hebrew)
mp3 Part I
mp3 Part II
См. также:
מאתיים ימי חרדה או המצודה על הכרמאל
עמוד האש פרק 12 - הפתרון הסופי (1941-1942)
עמוד האש - פרק 13 - שואה והגבורה (1942-1943)
על רכס הכרמל – ובמקומות נוספים ברחבי הארץ – מסתתרים בונקרים ועמדות מבוצרות, שרידים ממלה"ע ה-II. שמועות עיקשות טוענות שבונקרים אלה היו אמורים לשמש את הישוב היהודי במאבק הירואי ונואש כנגד הנאצים, אם וכאשר יכבשו את ארץ ישראל. האם יש אמת בשמועות אלה?
...
ביוני 1942 אחזה חרדה עמוקה את הישוב היהודי בא"י: ארווין רומל, 'שועל המדבר' המיתולוגי, עמד לכבוש את הארץ ואולי להמיט על הישוב שואה מוחלטת. היו יהודים שברחו מהארץ, אחרים התבודדו במערות בגליל – והיו מי שתיכננו תוכניות פעולה מעשיות יותר. מה היה תפקידם של הביצורים על רכס הכרמל בתוכניות אלה? מדובר בויכוח היסטורי סוער.
יש המך למטה.
Ниже есть продолжение.
https://www.ranlevi.com/2019/03/17/ep268_masada_on_the_carmel_part1/אנחנו נמצאים עכשיו בחיפה, בגן שעשועים. גן המשחקים על שם שאול סלעי נמצא על הר הכרמל, בכניסה לשכונת דניה הותיקה, והוא נראה פחות או יותר כמו כל גן שעשועים שיצא לכם לבקר בו:ֵ מאובזר קומפלט עם נדנדות, סולמות חבלים ואבות שיושבים על ספסל עם הטלפון הנייד ומקווים שהילדים יתנו להם רבע שעה של שקט. אבל צמוד לגן סלעי יש משהו שאולי לא תמצאו בגני שעשועים אחרים: מחסום נגד טנקים. כן, מה ששמעתם. שתי שורות ארוכות של בזנטים מברזל שנעוצים בקרקע בזווית, ולידם שלט שמסביר שמדובר במחסום שנועד לבלום את התקדמותן של שיירות טנקים. טנקים? בדניה? אתם חייבים להודות שזה מוזר, במיוחד ביחס לשכונה בה הגיל הממוצע של התושבים שלה הוא כזה שאפילו באמפר בכביש נחשב לאקסטרים.
רגע, וזה עוד כלום. בואו נכנס שניה לאוטו. אל תדאגו, זו נסיעה די קצרה.
נסענו מדניה על כביש רכס הכרמל, עברנו את המגדל הגבוה של אוניברסיטת חיפה, ואנחנו נמצאים עכשיו על שביל עפר לא רחוק מהכביש שמחבר בין חיפה ודלית אל כרמל. יש כאן שיחים קוצניים, עצי אלון – ובונקר. שתי קירות אנכיים, כשני מטרים בתוך הקרקע, שיוצרים תעלה צרה – ברוחב של אדם ממוצע. ולא בונקר אחד: יש כאן סדרה שלמה של חפירות ומבני בטון בנויים לתוך ההר לאורך קילומטרים: מאזור האוניברסיטה ועד נשר שנמצאת מעט מזרחית אלינו. את רובם המוחלט של הבונקרים האלה לא ניתן לאתר בקלות: הם מכוסים בצמחייה עבותה וקוצנית, ואפשר לעמוד אפילו מטר או שניים ליד בונקר כזה ולא לדעת שהוא שם.
וגם זה עוד לא הכל. מסתבר שאפשר למצוא עוד בונקרים נסתרים ושרידים של מתחמים מבוצרים דומים במקומות נוספים בישראל: למשל בצומת אלקיים שליד יקנעם, בעמק בית שאן ובבקעת שנור, קצת דרומית לג'נין. כולן עמדות שנראות כאילו תוכננו להתמודד מול כוחות שריון. מי בנה את הבונקרים האלה, וכנגד מי?
תשובה לשאלה זו תיקח אותנו לאחד הסיפורים המרתקים של מלחמת העולם השניה: לתקופה שבה ארץ ישראל המנדטורית הייתה בסך הכל משבצת אחת על לוח השחמט של המלחמה הכבירה הזו, [תותח יורה] תקופה שבה ארגונים ציוניים נאבקו ביניהם על התוויית דמותה של המדינה היהודית שעתידה לקום כאן [דוד בן גוריון] ,ותקופה אפלה של פחד נורא שאולי כאן, בארץ הזו, יקומו מחנות השמדה כמו אושוויץ, דכאו ומיידנק [להבות] – והעם היהודי יגיע לסופו המוחלט. בואו נתחיל.
המרד הערבי הגדול
משה דיין נולד ב-1915 בדגניה, והוריו – חלוצים מבני העלייה השניה – בחרו לקרוא לו על שמו של אחד ממייסדיה של קבוצת דגניה שנרצח על ידי שודדים בדואים. בגיל שש עברה המשפחה לנהלל, שם נחשף דיין הצעיר בפעם הראשונה לפעילותו של ארגון "ההגנה", אליו הצטרף בגיל 15.
שנות נערותו של דיין היו בצילה של התדרדרות הולכת וגוברת ביחסים שבין הישוב היהודי והערבי בארץ ישראל. הציבור הערבי צפה בעיניים כלות בצמיחתו של הישוב היהודי ובעלייה ההולכת וגוברת מאירופה, ורבים הבינו שלא רחוק היום שבו היהודים יהפכו לרוב בארץ ישראל. החשש הפך לפחד, ואת הפחד הזה ניצלו מנהיגים מקומיים כדי ללבות שנאה כלפי היהודים וכלפי ממשל המנדט הבריטי שסייע להם, לפחות לפי השקפת עולמם. הבולט מבין המנהיגים הערביים האלה היה המופתי של ירושלים, מוחמד אמין אל חוסייני, ששילב בהצלחה לאומנות יוקדת והקצנה דתית, וסחף אחריו רבים.
העויינות הגלויה התפרצה לבסוף באפריל 1936, בסדרה של מהומות דמים מהסוג המוכר לנו היטב גם בימינו: פיגועי טרור כלפי יהודים, שנענו בפיגועי גומלין על ידי קיצוניים מהצד השני. במהרה התפשטו המהומות האלה לכל רחבי הארץ, סחפו את הישוב הערבי כולו והפכו למה שזכה לכינוי 'המרד הערבי הגדול'. לא אכנס כאן לפרטי מהלך המרד: די אם נספר שבמשך קרוב לשלוש שנים שקעה ארץ ישראל לתוך רצף ארוך של מהומות, פיגועי ירי והתנקשויות שבמהלכן נהרגו למעלה מחמשת אלפים ערבים, ארבע מאות יהודים ויותר ממאתיים בריטים – עד שלבסוף הצליחו הבריטים להשתלט על המרד, ולחסל או להגלות רבים ממנהיגיו. אמין אל חוסייני הצליח לחמוק מהבריטים ומצא את דרכו לעיראק, שם סייע בארגון מרד נוסף כנגד השלטון הבריטי ופרעות כנגד יהודי עיראק ב-1941.
למרד הערבי הגדול הייתה השפעה דרמטית על הישוב היהודי. מנהיגי היישוב, שעד אז האמינו בהגנה פאסיבית על הישובים היהודיים – שינו את תפיסתם הבטחונית, והחלו דוגלים ב'יציאה מן הגדר': מעבר לפעולות התקפיות כנגד הכנופיות הערביות ובסיסיהן בישובים הערבים. "ההגנה" הטילה על יצחק שדה, קצין לשעבר בצבא האדום ובוגר מלחמת העולם הראשונה, להקים פלוגה קרבית בשם 'הנודדת' שהתפתחה בהמשך למספר "פלוגות שדה", שבצעו מארבים ופשיטות כנגד הפורעים. כמו צעירים יהודים רבים, גם משה דיין התגייס להגנה על היישוב במהלך המרד הערבי הגדול: בתחילה כחבר בכוחות ההגנה על היישובים היהודיים בגליל, ואחר כך כמפקד מחלקה בפלוגות השדה, תחת פיקודו יצחק שדה.
הבריטים והישוב היהודי שיתפו פעולה באופן הדוק בזמן המרד הערבי הגדול: הבריטים עודדו את ההתגייסות היהודית לכוחות ההגנה, סיפקו להם נשק וציוד, וקצינים בריטיים כדוגמת אורד ויינגייט אימנו את הלוחמים היהודים. אבל כשהסתיים המרד הערבי, הסתיים גם שיתוף הפעולה: הבריטים דרשו מהישוב היהודי להניח את נשקו ולחזור לפעילות אזרחית בלבד. לישוב היהודי, שנכווה ולמד לקח ממאורעות המרד הגדול, לא הייתה כל כוונה להניח את נשקו. פלוגות השדה ירדו למחתרת, אבל האימונים המשיכו בעוז.
באוקטובר 1939 השתתף משה דיין בקורס מפקדי מחלקות של ההגנה, כמדריך. הבריטים פשטו על המחנה בו התקיים הקורס ועצרו ארבעים ושלושה חניכים ומדריכים. דיין נשפט על החזקת נשק בלתי חוקית, ונידון לעשר שנות מאסר אותן החל לרצות בכלא עכו.
הבריטים כובשים את סוריה ולבנון
אבל בספטבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה, וטרפה את כל הקלפים. כוחות שריון גרמנים שטפו את מערב אירופה במלחמת בזק שהסתיימה בנפילתה הדרמטית של צרפת ביוני 1940. בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית, ואילו בצרפת קמה 'ממשלת בובות' – הרפובליקה של וישי – ששיתפה פעולה עם הכובש הגרמני.
נפילתה של צרפת הייתה חדשות רעות עבור הבריטים בארץ ישראל. הצרפתים שלטו אז בסוריה ובלבנון, והצבא הצרפתי החל לשתף פעולה עם הגרמנים – למשל, בתדלוק מטוסים גרמנים שיצאו למשימות באזור עיראק, שהיתה תחת שליטתה של בריטניה. הבריטים החלו לחשוש שמא ינצלו הגרמנים את שיתוף הפעולה של הצבא הצרפתי כדי לתקוף את ארץ ישראל ומצרים מצפון.
הפחד הבריטי מפלישה גרמנית מצפון החזיר לתמונה את שיתוף הפעולה עם היישוב היהודי. הבריטים, שזכרון המרד הערבי הגדול היה עדיין טרי גם במוחם, ידעו שאין להם מה לסמוך על עזרתו של הציבור הערבי במלחמה נגד גרמניה. ההפך הוא הנכון: רבים מהערבים, וגם המופתי אל חוסייני ביניהם, העריצו את היטלר וכינו אותו 'אבו-עלי' – דהיינו, איש חזק. רבים מהם תלו בו את תקוותיהם להשתחרר מהכיבוש הבריטי ולהקים מדינה ערבית על שטחי ארץ ישראל. לכן פנו הבריטים שוב אל הישוב היהודי, ואל כוחות הלוחמה הזעירה שצמחו במסגרת ארגון ההגנה בשנים הקודמות. במאי 1941 סייעו הבריטים להגנה לייסד את "פלוגות המחץ" – הפלמ"ח, בקיצור – שהיה הזרוע הצבאית הרשמית של ההגנה. יצחק שדה הקים את הארגון ופיקד עליו, והסגל הפיקודי היה מורכב מבוגרי פלוגות השדה. אסירי ההגנה בבתי הכלא הבריטים יצאו לחופשי. הצבא הבריטי התכונן לצאת למבצע נרחב לכיבוש סוריה ולבנון מידי הצבא הצרפתי, ומשה דיין הפך מאסיר בבית כלא בריטי – למפקד פלוגה בפלמ"ח שסייע לכוחות הבריטים במלחמתם.
ביוני 1941 יצא המבצע לכיבוש סוריה ולבנון לדרך. כשלושים אלף חיילים בריטים, מהם כאלפיים יהודים ועוד חמשת אלפים אנשי המחתרת הצרפתית של שארל דה-גול, פלשו לסוריה ולבנון במספר צירים. כשלוש עשרה חוליות של הפלמ"ח השתתפו במבצע הכיבוש, ובהם מיטב הלוחמים של היישוב היהודי – יצחק רבין, יגאָל אלון, אבישלום דרורי וכמובן, משה דיין. כוחות הפלמ"ח שימשו כמורי דרך וסיירים ליחידות הבריטיות, השתלטו על גשרים חשובים וניתקו קווי טלפון של בסיסי הצבא הצרפתי.
משה דיין פיקד על כוח קטן של חמישה לוחמים יהודים, עשרה חיילים אוסטרליים ומורה דרך צ'רקסי, שנעו על כביש החוף צפונית לראש הנקרה. מטרתם הייתה להשתלט על גשר חיוני על הכביש לצור, ולמנוע מהכוחות הצרפתים לפוצץ אותו לפני שיגיעו הכוחות הבריטים. אך כשהגיע הכוח של דיין אל הגשר, נכונה לו אכזבה: הצרפתים כבר נטשו אותו וחיבלו בכביש בנקודה דרומית יותר.
"בשעה אחת בלילה הגענו אל הגשר הנמצא כחצי קילומטר צפונית [לכפר] איסקנדרון, ולפי אינפורמציה שהייתה בידינו נשמר גשר זה על ידי זקיפים... לא מצאנו כל שמירה על הגשר ונחנו על ידו." כתב דיין בדיווחו. "בשעה 04:00 החלטנו ללכת לאיסקנדרון, על מנת לעזור לשאר הכוחות הבריטים."
בדרכם אל הכפר זיהה דיין תחנת משטרה צרפתית שעל הגג שלה הייתה מוצבת מכונת יריה. הוא החליט להסתער עליה ולכבוש אותה, כדי שלא תפריע להתקדמות הכוחות הבריטים על הכביש הראשי. הכוח כבש את התחנה ודיין עלה על הגג לתצפית על הסביבה. כוחות צרפתיים שחנו בסמוך לתחנת המשטרה שמעו את המהומה והתקרבו אל המבנה. דיין ירה לעברם במכונת היריה שעל הגג, ואז הרים את המשקפת כדי לאתר תוקפים נוספים. זו הייתה טעות. כדור של צלף צרפתי פילח את המשקפת וריסק את עינו השמאלית של דיין. חבריו לצוות של דיין הצליחו להבריח את הכוחות הצרפתיים שצרו על תחנת המשטרה, וכעבור מספר שעות הגיעו לאזור הכוחות הבריטיים.
דיין פונה לבית החולים. הוא החלים, אבל תהליך השיקום שלו היה ארוך וכואב. הוא סבל מכאבים בפצע שסביב עינו ההרוסה, כאבי ראש מעיקים, והתקשה להסתגל לעולם הדו-מימדי שנכפה עליו. אפילו למזוג מים מקומקום לכוס היה לפתע אתגר. דיין בן העשרים ושש, שקיווה ליצור לעצמו קריירה צבאית מפוארת, לא היה בטוח כעת כיצד יוכל אפילו לפרנס בכבוד את אשתו וילדיו הקטנים. הייתה זו תקופה קשה ואפלה בחייו.
האיום הנאצי מצפון
הפלישה הבריטית לסוריה ולבנון נתקלה בתחילה בהתנגדות קשה מצד הצבא הצרפתי, אך תגבורות שהוחשו לזירה מאזור עיראק היטו את הכף לטובת הצבא הבריטי, וביולי 1941 נסתיים המבצע בהצלחה. אבל למרות ההצלחה הזו, בתוך חודשים ספורים הורע מצבה האסטרטגי של בריטניה באורח דרמטי. ביוני 1941, תוך כדי המבצע הבריטי לכיבוש סוריה ולבנון, פלש הצבא הגרמני לברית המועצות, והטנקים הגרמנים החלו שועטים מזרחה בערבות רוסיה. מספר חודשים לאחר מכן, בדצמ' 1941, הצטרפו גם היפנים למחנה מדינות הציר כשתקפו את פרל הארבור שבאוקיינוס השקט, ואז כבשו במהירות את סינגפור, הונג קונג והפיליפינים. לשתי ההתרחשויות האלה, שהתחוללו מאות ואף אלפי קילומטרים מארץ ישראל הקטנה והנדחת, הייתה השפעה דרמטית על הנעשה כאן.
פרופ' אמריטוס יואב גֵלבֵר מאוניברסיטת חיפה חקר במשך שנים ארוכות את הנעשה בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השניה. נתן פוזניאק ראיין את פרופ' גלבר, כמו גם את כל שאר המרואיינים שיופיעו בפרק.
"[גלבר] בשלב מסוים נכנסה יפן למלחמה. הכוחות שהחזיקו את הקו הסורי-טורקי, היו בחלקם הגדול כוחות מהודו ואוסטרליה ואותם היה צריך לשלוח בחזרה להגן על הבית. יחסי הכוחות בחלק הצפוני של זירת המזרח התיכון התערערו מנקודת מבטם של הבריטים. הם עשו הערכת מצב מחודשת. תרחיש הייחוס היה התמוטטות של הצבא האדום, שהייתה די סבירה בתקופה ההיא, וזרימה של הצבא הגרמני דרך הקווקז, או הבלקן דרך טורקיה באפשרות שניה, לעבר המפרץ הפרסי ומקורות הנפט בראש חץ אחד, ולעבר תעלת סואץ – עורק החיים של האימפריה הבריטית – בראש חץ שני."
ולא רק הבריטים היו בלחץ. גם הישוב היהודי נכנס לחרדה קיומית מפני האפשרות שצבאותיו של אדולף היטלר יפלשו לארץ ישראל ויכבשו אותה. אמין אל חוסייני, המופתי הלאומני והקנאי של ירושלים ומנהיג המרד הערבי הגדול, ישב באותה העת בברלין ונפגש עם היטלר כדי לסכם מה יעשו מיד לאחר שייכבשו הגרמנים את ארץ ישראל. היטלר היה גזעני וחשוך כלפי הערבים בדיוק כפי שהיה כלפי היהודים: הוא לא הסכים ללחוץ את ידו של חוסייני וסירב לשתות עימו קפה – אבל זה לא משנה, שהרי הערבים היו אויביהם של הבריטים, ואויבו של אויבי הוא ידידי, לפחות לעת עתה. לכולם היה ברור שמה שעשו הערבים בימי המרד הערבי הגדול יהיה רק קצה קצהו של מה שיקרה כאן אם יקבלו סיוע מהצבא הנאצי.
פרופ' גלבֵר.
"[גלבר] אחרי כיבוש סוריה הייתה פאניקה נוראית בארץ, ב-1941. אתה רואה התבטאויות של אנשים שירדו מהפסים. היו שמועות ברחובות. חזר אז דב יוסף משליחות ארוכה באמריקה ומסביב לכל העולם, שהוא הביא ויזות לחברי ההנהלה של הסוכנות לדרום אפריקה. כל מיני פאניקות מהסוג הזה. היו חיילים ששירתו בצבא, שפינו משפחות מהארץ ונרשמו לפינוי. במחנה שבויים באינדונזיה, הודו-ההולנדית דאז, הי כמה חיילים ארץ ישראליים ששירתו במזרח הרחוק מאוחר יותר במלחמה ונפלו בשבי. סינגפור, או משהו כזה. לידם היה מחנה שבויים לאזרחים נתיני אוייב. הם מצאו שם משפחה ארץ ישראלית עם דרכונים הולנדיים, ב-41' ברחו מהארץ להודו ההולנדית עם הדרכונים ההולנדיים כדי ליפול בשבי היפני, שזה תענוג קטן מאד…
יושב המופתי בגרמניה, אחרי שהבריחו אותו ואת מי שהיה ראש ממשלת עיראק, ראשיד עלי, ומשדר תעמולה למזרח התיכון. הוא כל החורף מבטיח – 'עכשיו חורף ואי אפשר לעשות כלום, אבל רק יבוא האביב, אנחנו צונחים – אני בדבוקה הראשונה – לחדש את המרד.' מה היהודים ידעו? מה שהערבים מדברים ביניהם. לא ידעו מה קורה במלחמה. יודעים הודעות דובר, לא יותר מזה. הם לא שותפי סוד, כולל בן גוריון ושרת, אף אחד מהם לא שותף סוד. יודעים מה אומרים בבתי הקפה בכפרים הערביים, כי שם יש מכשיר רדיו ויושבים כולם ומאזינים. והשמועות האלה הולכות ונפוצות."
"המבצר האחרון בפלשתינה"
בנקודת זמן זו, בשלהי 1941, מחליט הפיקוד הבריטי לעשות מעשה. החשש הגדול של הבריטים לא היה שארץ ישראל תיפול לידיים גרמניות: זה יהיה לא טוב, אבל לא סוף העולם מנקודת מבטה של אימפריה שבאותו הזמן ניהלה מלחמה בכמעט כל העולם – מילולית – בו זמנית. מי שהייתה חשובה באמת בעיני הבריטים הייתה מצרים, וליתר דיוק תעלת סואץ שחיברה בין חלקי האימפריה השונים: אירופה, אפריקה והמזרח הרחוק. הבריטים ידעו שאם תיפול תעלת סואץ לידי הגרמנים, הם יאבדו את מה שהיה אולי היתרון היחסי הגדול ביותר שלהם במלחמה: היכולת לשנע כוחות ואספקה בהיקפים אדירים בין החזיתות השונות. לדידם של הבריטים, הכוחות החמושים של הישוב היהודי היו בסך הכל עוד אמצעי פוטנציאלי לעכב פלישה גרמנית לכיוון תעלת סואץ, או להציק לגרמנים ולהסיח את דעתם אם וכאשר יכבשו את ארץ ישראל.
על כן, הדבר הראשון שעשו הבריטים היה להקים בארץ מחתרת יהודית חשאית, שתכנס לפעולה ביום שאחרי הכיבוש הנאצי. במסגרת הפלמ"ח, למשל, הוקמה 'המחלקה הגרמנית', שאנשיה היו עולים לשעבר ממרכז אירופה. מטרתה של המחלקה הגרמנית הייתה לבצע פעולות חבלה נגד הגרמנים, ולסכסך בינם ובין האוכלוסייה הערבית בארץ: אנשי המחלקה יתחזו לחיילים גרמנים, ויבצעו פיגועי טרור בערבים.
מחנה האימונים של המחלקה הגרמנית הוקם ביער משמר העמק, ונוהל כמחנה צבא נאצי לכל דבר ועניין. דגלים וסמלים נאצים קישטו את המחנה, האימונים היו בשפה הגרמנית, תרגילי הסדר ואפילו השירים ששרו הלוחמים היו בגרמנית. קצינים בריטים אימנו את חברי המחלקה בהפעלת כלי נשק גרמניים שנלקחו שלל ובקרב מגע.
כחלק מאותה מחתרת יהודית, סיכמו הבריטים עם ההגנה על הקמתה של רשת מודיעין שתעביר ידיעות בין הפיקוד הבריטי והלוחמים בשטח. ההגנה הציעה למשה דיין לפקד על הקמתה של רשת המודיעין, והוא לקח את התפקיד בשתי ידיים. החזרה לעבודה הטיבה את מצב רוחו, הקלה על השיקום הרפואי והחזירה את הקריירה הצבאית שלו אל המסלול. הרטייה, שבתחילה הייתה לנטל על משה דיין, הפכה ברבות הימים לנכס התדמיתי הגדול ביותר של המצביא הישראלי שזכה לתהילת עולם כרמטכ"ל במבצע קדש ושר הביטחון במלחמת ששת הימים – לפני הנפילה הכואבת של מלחמת יום הכיפורים.
הדבר השני שעשו הבריטים בתגובה לאיום הפלישה הגרמנית מצפון, מחזיר אותנו אל רכס הכרמל והבונקרים עימם פתחנו את הפרק. הבריטים ניסחו תוכנית הגנה רחבת היקף, תחת השם הדרמטי – Palestine Final Fortress, 'המבצר האחרון בפלשתינה', PFF.
הרעיון העקרוני מאחורי תוכנית 'המבצר האחרון' היה ליצור מספר קווי הגנה מבוצרים שיעכבו את התקדמות השריון הגרמני השועט מכיוון סוריה שבצפון אל עבר תעלת סואץ שבדרום. הדגש כאן הוא על 'יעכבו': לבריטים לא היו אשליות שכמה דיוויזיות הודיות ואוסטרליות יוכלו לבלום את השריון הגרמני הקטלני. הם קיוו לעכב את הגרמנים מספיק זמן כדי שיוכלו להזרים לאזור שלנו תגבורות, או לכל הפחות לפנות את הכוחות בארץ ישראל לבסיסים אחרים כדי שיוכלו להתארגן ולהגיב במתקפת נגד.
התוכנית של הבריטים הייתה להקים כמה קווי הגנה אופקיים, בקו מזרח-מערב, בזה אחר זה, מגבול סוריה וטורקיה של ימינו – ועד אזור נחל אלכסנדר שליד חדרה. כל קו הגנה כזה יכיל סדרה של מתחמים מבוצרים ובונקרים, בדגש על מחסומים ותעלות שיעכבו את כוחות השריון הגרמני. כוחות עורפיים יעמדו בכוננות מאחורי קווי ההגנה כדי לסתום את הפרצות שיווצרו בהן במהלך הלחימה. מבין כל רצף קווי ההגנה האלה, קו אחד במיוחד היה הקריטי ביותר עבור הבריטים.
"[גלבר] ואז הם מסתכלים על המפות ואומרים – איפה המקום האחרון שבו ניתן לעצור התקדמות של שיריון גרמני, מבחינה קרקעית, מבחינת התוואי הטופוגרפי, לפני תעלת סואץ? זה המקום הזה שאנחנו נמצאים עליו, הר הכרמל! הר הכרמל הוא נושק לים."
פרופ' יוסי בן ארצי , אף הוא מאוני' חיפה, הוא גיאוגרף היסטורי המתמחה בחקר ההיבטים הגיאוגרפיים היסטוריים של א"י בעת החדש. פרופ' בן ארצי יסביר לנו מדוע בחרו הבריטים דווקא בהר הכרמל כקו ההגנה שלהם כנגד פלישה גרמנית אפשרית מכיוון סוריה ולבנון.
"[בן ארצי] הרי הבריטים ישבו בסוריה ולבנון, אז למה הם פחדו? משום שלא היה להם מספיק כוח להגן, במידה והגרמנים יתקדמו – מהרגע שפלשו לרוסיה – יעברו את המזרח התיכון וישטפו את סוריה ולבנון, אין להם מספיק כוח לעצור אותם. לכן הם חיפשו בהתחלה קווים בצפון סוריה, ואח"כ בגליל, ובסוף הם עשו ניתוח קרקע והגיעו למסקנה שמה שעשוי לעצור את השריון הגרמני הדוהר בקיץ 41' – אם זה יקרה, כן? שנה לפני המדבר המערבי – זה הרכס שירמיהו הנביא כבר הגדיר אותו כ'גלבוע בהרים והכרמל בים יבוא'.
הכרמל נופל לים בשפיץ ויוצר מחסום טופוגרפי של 500 מ' בשיא גובהו, תלול מאד מצד מערב. בהמשך רמות מנשה יוצרות אמנם שני מעברים – ואדי מילך וואדי ערה – שצריך לחסום אותם, אבל אח"כ זה עולה לאום-אל-פאחם, ממשיך אל הגלבוע ואל מוצבי הברך שאנחנו מכירים אותם כי חלקם התחילו להכנס בקרקע אז. ואז לכל אורך רכס ההרים של המדבר, שומרון ומדבר יהודה וים המלח. יש לכאורה קו טופוגרפי בצורת ר' הפוכה, שחוסם פוטנציאלית את השריון הגרמני. הם לא פחדו מהחי"ר או חיל ההנדסה."
יוחנן רטנר
העבודות על קווי ההגנה החלו בראשית 1942, וחיפה – בהיותה נמל חשוב ומרכז לוגיסטי אסטרטגי עבור הבריטים – ריכזה את מירב תשומת הלב. רכס הכרמל הוכרז שטח צבאי סגור, ויחידות הנדסיות החלו חוצבות בונקרים ונועצות מחסומי נ"ט בנקודות נבחרות על ההר. המעורבות של הישוב היהודי בהקמת הביצורים על רכס הכרמל הייתה מינורית למדי. פרט למספר מצומצם של מתנדבים יהודים שסייעו בחפירות, ואולי גם סיוע הנדסי של חברת סולל-בונה, הבריטים לא ממש שיתפו את מנהיגי הישוב בתוכניותיהם. היה רק יוצא דופן אחד.
יוחנן רָטנֵר נולד באודסה שברוסיה, ולמד אדריכלות באוניברסיטה יוקרתית בגרמניה. סיפור חייו של רטנר מרתק באופן יוצא דופן: למעשה, היו מי שכינו אותו 'פורסט גאמפ הישראלי' בזכות הסיפור האישי הייחודי שלו, שמצליח לגעת – כמעט בלי להתכוון – בהמון אפיזודות אייקוניות בהיסטוריה הישראלית. למשל, הוא ניהל רומן עם רחל המשוררת וכאדריכל, תכנן את קברה המפורסם בבית הקברות של קיבוץ 'כנרת'. בתקופה אחרת ניהל רומן עם רחל כגן, מייסדת ויצ"ו ואחת משתי הנשים היחידות החתומות על מגילת העצמאות. חייו של רטנר עשירים באנקדוטות היסטוריות כאלה, אבל לענייננו אנו אספר רק שכחייל בצבא הרוסי, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, רטנר התגלה כאיש מטה ואסטרטג צבאי מהמעלה הראשונה, והתקדם במהירות בסולם הדרגות עד לדרגה המקבילה לקולונל.
כשעלה יוחנן רטנר לארץ ישראל בשנות העשרים, הצטרף לארגון ההגנה ומונה לראש המפקדה הארצית הראשון של הארגון. במקביל, העסיקו אותו הבריטים כיועץ במטה הכללי שלהם, בקהיר. הכירותו עם הפיקוד הבריטי הובילה לכך שלקח חלק בתכנון תוכנית 'המבצר האחרון'. מיכאל רטנר הוא בנו של יוחנן, והוא יספר לנו על המעורבות של אביו בתוכנית הבריטית.
"[מיכאל] צוות בריטי ברובו, אבל עם שימוש במהנדסים יהודים. הוא למעשה צורף במקרה, כי הסוכנות היהודית הציעה אותו כבעל ניסיון של קצין מטה בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. האנגלים קיבלו אותו, והם הם רק גילו את העושר שהם קיבלו כשהוא בא והציע להם תוכנית לעיכוב הפלישה הגרמנית או הצרפתית, על ידי זה שהוא הציע להם לעבור על ספריית הטכניון, שבו היו הפרסומים של כל חברות הפיתוח ההנדסי שבנו מנהרות וקווי רכבת וכבישים בכל רחבי המזרח התיכון. כל האוצר של הדיווח שלהם, פרסומים מסחריים, למעשה היה בספריית הטכניון. ישב צוות – זו הייתה יוזמה של אבא – בספריית הטכניון, וזיהו נקודות תורפה: איפה שיש מדרון ואיפה שיש מנהרה. הם זיהו גם נקודות תורפה שתוקנו – אבל אם אתה מצמיד שם חומר נפץ [אתה יכול להרוס]. דרך אגב, כדי להבין כמה הם עבדו מהר ויסודי: חלק מנקודות הפיצוץ בליל הגשרים היו נקודות שהבריטים עצמם הכינו בכל הגשרים של ארץ ישראל למקרה שהם יצטרכו לסגת. זאת אומרת הנקודות חושבו בדיוק מבחינה הנדסית. זה היה סופר רציני כל העסק הזה."
יוחנן רטנר עוד עתיד למלא תפקיד קריטי בסיפורנו – אבל כעת הגיע הזמן להסיט את מבטנו מערבה ודרומה, אל צפון אפריקה.
ארווין רומל, 'שועל המדבר'
ביוני 1940, לאחר שהצבא הגרמני הכריע את הצרפתים בנוקאאוט, החליטה איטליה – בהנהגתו של בניטו מוסוליני – להצטרף למלחמה לצידם של הגרמנים, והכריזה מלחמה על בריטניה. לוב שבצפון אפריקה הייתה קולוניה איטלקית מזה עשרות שנים – ומוסליני הורה לכוחות הצבא האיטלקי שהיו מוצבים בה לתקוף ולכבוש את מצרים, שהייתה אף היא קולוניה בריטית. ההחלטה הזו, כמו לא מעט החלטות אחרות של הדוצ'ה, התבררה כשגיאה קולוסלית: הבריטים ריסקו את הצבא האיטלקי העשירי, שבו כמאה ושלושים אלף מחייליו, והניסו אותו כל הדרך בחזרה לטריפולי. למוסליני לא הייתה ברירה אלא לפנות להיטלר, בן בריתו, בתחינה לעזרה. היטלר, בשלב הזה, היה עסוק עד מעל הראש בתכנון הפלישה לברית המועצות, משימה שהייתה מבחינתו חשובה בהרבה מתמיכה בכוחותיו של מוסוליני – אבל הוא הסכים לשלוח לצפון אפריקה כוח צבאי קטן יחסית: 'הקורפוס האפריקני'. חשוב יותר, היטלר העמיד בראש אותו קורפוס אפריקני את אחד מקציניו המוכשרים והמבטיחים ביותר – וזה עשה את כל ההבדל.
ארווין רומל החל את הקריירה הצבאית כמפקד כוחות רגלים במלחמת העולם הראשונה. כקצין צעיר, הוכיח את עצמו כטקטיקן מבריק שידע לנצל חולשות במערכי האויב ולהפוך אותן לנצחונות מזהירים. למשל, הוא הצליח להכריע עמדה מבוצרת של הצבא האיטלקי ולקחת בשבי תשעת אלפים חיילים ושמונים תותחנים – באמצעות כוח של מאה וחמישים חיילים בלבד… ההצלחות הדרמטיות האלה זיכו את רומל בעיטור צלב הברזל וקידום מהיר בשורות הצבא. חוויותיו וניסיונו של רומל במלחמת העולם הראשונה הובילו אותו לכתוב ספר בשם 'חיל הרגלים תוקף' שבו פרש את משנתו הצבאית, שהדגישה את היתרונות של תמרון מהיר והפתעת האויב. ספרו של רומל הפך לרב מכר כלל עולמי והשפיע על סגנון הלחימה של צבאות רבים בכל רחבי העולם.
אם לרומל היה מוניטין מצוין אחרי מלחמת העולם הראשונה, הרי שמלחמת העולם השניה הזניקה אותו למעמד כמעט מיתולוגי. עם פרוץ המלחמה באירופה קיבל רומל את הפיקוד על דיוויזיית השריון השביעית של הוורמאכט. הייתה זו הפעם הראשונה של רומל כמפקד כוחות שריון: עד אותו הרגע, פיקד רק על יחידות חי"ר. אבל הפנצרים הגרמנים, עם המהירות ויכולת התמרון המעולה שלהם, התאימו לסגנון הלחימה של רומל כמו נעלי ריצה לרגליו של יוסיין בולט. הדיוויזיה של רומל נעה כל כך מהר בשדות הקרב הצרפתיים, שבזמנים מסויימים של הלחימה אף אחד – לא הצרפתים וגם לא הפיקוד הגרמני עצמו – לא ידעו איפה היא נמצאת, ודיוויזית השריון השביעית זכתה לכינוי 'דיוויזית הרפאים'.
את המוניטין המיתי והחשיבה הצבאית המבריקה שלו הביא רומל לצפון אפריקה, כשמונה לעמוד בראש הקורפוס האפריקני בפברואר 1941 – וכמעט מייד חולל מהפכה במצב הלוחמה. הוא הסב לבריטים אבדות קשות ודחק אותם בחזרה אל הגבול עם מצרים. בשלב מסוים הצליחו הבריטים להתאושש קמעה ולצאת למתקפת נגד, אבל באביב 42' יצא רומל למתקפה מהירה ודרמטית על מעוז בריטי חשוב בשם 'מבצר טוברוק'. טוברוק הייתה עיר נמל, במיקום אסטרטגי במיוחד: כמעט באמצע הדרך בין קהיר המצרית וטריפולי הלובית. במדבריות של צפון אפריקה לא היו לא מים ולא דלק, ומי ששלט על נמל טוברוק זכה ביתרון לוגיסטי אדיר.
ביוני 1942 נפלה טוברוק לידי הגרמנים. הייתה זו המפלה הצבאית הדרמטית ביותר של הבריטים במלחמת העולם השניה, אולי שנייה בחומרתה רק לנפילת סינגפור לידי היפנים ארבעה חודשים קודם לכן. למעלה משלושים אלף לוחמים בריטים נפלו בשבי הגרמני בטוברוק, כמו גם כמויות אדירות של ציוד ואספקה שהיו במבצר. רומל, 'שועל המדבר' כפי שכינו אותו העיתונים הבריטים, לא עצר והמשיך לדהור מזרחה, לעבר מצרים.
אם הפלישה הגרמנית לרוסיה והאפשרות שהנאצים ינצלו את המומנטום ויפלשו למצרים מצפון, דרך ארץ ישראל, הדאיגה מאוד את הבריטים – הרי שהמתקפה של רומל בצפון אפריקה הכניסה אותם להיסטריה. הפיקוד הבריטי הבין שכעת מסוגלים הגרמנים למחוץ את הכוחות במצרים בתנועת מלקחיים: שריון גרמני מהיר שישטוף את מדבריות הנגב מצפון מחד, וממערב מאידך. לא זאת בלבד: ברגע שישלטו הגרמנים על תעלת סואץ והבסיסים הלוגיסטיים של הבריטים במצרים, שום דבר לא ימנע מהם לשעוט מזרחה דרך ירדן, ולהשתלט על בארות הנפט של עיראק. קווי ההגנה של תוכנית 'המבצר האחרון' בכרמל ובשאר רכסי ההרים בצפון הארץ אולי עשויים לעכב את השריון הגרמני שיבוא מצפון – אבל שום דבר לא יבלום את כוחותיו של רומל מדרום. נפילתם של בארות הנפט ותעלת סואץ עשויה להיות, פשוטו כמשמעו, מכת מוות לצבא הבריטי.
ואם הבריטים היו בהיסטריה, אני חושב שאתם יכולים לדמיין מה עבר בראשם של אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל כששמעו על התבוסה הבריטית בטוברוק. החשש מפני כיבוש גרמני והשמדה טוטאלית של הישוב היהודי בארץ ישראל על ידי הערבים בסיוע הנאצים, הפך לפאניקה של ממש. החרדה הקיומית שבה היה נתונים היישוב היהודי והצבא הבריטי במזרח התיכון יעמדו במוקד הפרק הבא, חלקו השני של הפרק הזה. נשמע על התוכנית הבריטית לנטוש את ארץ ישראל ולהותיר מאחוריהם אדמה חרוכה.
"[גלבר] אבל במצרים היה מרכז זירתי. ז"א, מפקדות ומחסנים שאין להם מה לחפש שם במלחמה. זה נחשב פעם עורף בטוח, אז בנו את זה שם. עכשיו זה היה לא העורף אלא כמעט חזית! התחילו לפנות לעזה, לא"י, לסודן, לכל מיני מקומות."
נשמע על הויכוח הסוער בתוך הישוב היהודי בשאלה מה צריכה להיות דרך הפעולה כלפי האיום הגרמני – האם להכנע ולקוות לטוב, או להלחם עד טיפת הדם האחרונה?
"[גלבר] אם היה קורה משהו ב-42', מי היה מציל אותנו – הח'ברה שהלכו לצבא הבריטי במצרים? או אלה שהתגייסו לפלמ"ח כאן?…"
ולבסוף, נחשוף את 'טוברוק על הכרמל', או בשמה השני – 'תוכנית חיפה': התוכנית שהגו יוחנן רטנר ויצחק שדה להגנה על הישוב היהודי מפני הגרמנים והערבים לכשיגיע רגע האמת.
"[מיכאל] שם הם נפגשים ומכינים את התוכנית כמוצא אחרון לרגע שבו הגרמנים פולשים, וחוצים את הקווים של מצריים. הם מתכננים לרכז את כל האוכלוסייה היהודית ברכס הכרמל ולהתגונן ברכס הכרמל."
כל אלה ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה: 'סודם של הבונקרים על הכרמל, חלק ב' – מצדה על הכרמל'.
...
ביוני 1942 עמד היישוב היהודי בארץ ישראל בפני איום קיומי חמור – אולי המצב הצבאי החמור ביותר שניתן היה לדמיין באותה התקופה. מצפון, השריון הגרמני חדר לעומק החזית הרוסית, פותח את הדרך לפלישה דרך הקווקז או מדינות הבלקן. מדרום, כוחותיו של ארווין רומל, 'שועל המדבר' המיתולוגי, כבשו את מבצר טוברוק בעל החשיבות האסטרטגית ומוטטו את ההגנה הבריטית בגבול מצרים.
"[יואב] השבוע שבין ה-30 ביוני 1942, לשביעי ביולי, זה השבוע של פאניקה במצרים ובארץ ישראל. רומל הגיע לאל-עלמיין בשלושים ביוני, במשך שבוע היו שם קרבות. התחילו לפנות…לא גייסות, אבל במצרים היה מרכז זירתי. ז"א, מפקדות ומחסנים שאין להם מה לחפש שם במלחמה. זה נחשב פעם עורף בטוח, אז בנו את זה שם. עכשיו זה היה לא העורף אלא כמעט חזית! התחילו לפנות לעזה, לא"י, לסודן, לכל מיני מקומות."
בין הפטיש והסדן, בין סוריה בצפון ורומל בדרום, לחשו עדיין הגחלים הלוהטות של המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, ועשרות שנים של שנאה ואיבה המתינו לכובש הנאצי שיבוא כדי להתפרץ בנהרות של דם ואש. הישוב היהודי ניצב בפני האפשרות הריאלית מאד של השמדה טוטאלית: או במחנות ריכוז והשמדה בסגנון אושוויץ ודכאו, או במהומות דמים ופרעות מצד הערבים.
לנו, שחיים במדינה חזקה ואיתנה כמעט מאה שנים מאוחר יותר, לא קל להיכנס לנעליים של אנשי היישוב העברי ולהבין מה עבר במוחם באותם 'מאתיים ימי חרדה': השם שניתן לתקופה זו מאוחר יותר. בואו ננסה. דמיינו לעצמכם שאתם פותחים את הטלוויזיה, וזה מה שאתם רואים במהדורת החדשות של שמונה בערב.
"[קושמרו] ערב טוב. אנחנו פותחים בדיווחים מהדרום, שם ממשיכים כוחות צה"ל לנהל מערכה קשה נגד דיוויזיות השיריון של רומל שחצו את תעלת סואץ. דובר צה"ל מאשר כי למעלה מחמשת אלפים חיילים נהרגו בקרבות עד כה.
[דפנה] עשרות אלפי ישראלים צובאים בשעות האחרונות על שגרירות ארצות הברית בירושלים, בתקווה לקבל ויזה. כל שגרירויות מדינות האיחוד האירופאי בישראל נסגרו בשעות האחרונות, והדיפלומטים הזרים ומשפחותיהם עושים את דרכם בחזרה לארצותיהם.
[קושמרו] שירות הבטחון הכללי מזהיר מפני התחמשות של כוחות המופתי בגליל והכנות להשתלטות על כרמיאל ונהריה. כתבנו בצפון מוסר כי מאות אלפי ישראלים נוטשים בשעה זו את הישובים בצפון ומערב הגליל, והכבישים למרכז הארץ פקוקים לחלוטין.
[דפנה] בנתב"ג מדווחים על חצי מיליון נוסעים שכבר נמצאים בשדה בשעות אלה ומבקשים לעזוב את הארץ. שלושים בני אדם נרצחו במסגרת מריבות שפרצו על כרטיסים אחרונים לטיסות יוצאות.
[קושמרו] דיווחים בלתי מאומתים על קריסה מוחלטת של כוחות צה"ל בדרום בשעות האחרונות, וטנקים גרמניים בפאתי באר שבע. בצפון מוסרים כי ניתק הקשר עם קריית שמונה, שכוחות שריון גרמנים צרו עליה משעות הבוקר. מפקדים לשעבר בצה"ל מעריכים כי אפסו הסיכויים לבלום את הפלישה הגרמנית מצפון.
[דפנה] בשעות האחרונות מגיעים אלינו דיווחים על מהומות דמים ושריפות ענק בחיפה ובירושלים. שכונות שלמות עולות באש. שמועות בלתי מאומתות מדברות על חמש עשרה אלף ישראלים שנרצחו בידי כנופיות ערביות מכפרים באזור המרכז.
[קושמרו] כאן רדיו ישראל החופשית. הצבא הגרמני סיים את השתלטותו על מחנה הקריה בתל אביב. כוחות גרמנים אוכפים את העוצר שהוטל על תל אביב, והתנועה בכל הצירים הראשיים במרכז נאסרה עד להודעה חדשה. ראש הממשלה הגולה בוושינגטון מעביר הערב מסר ברור: המשך ההתנגדות, עד טיפת הדם האחרונה."
אם מה ששמעתם עכשיו גרם לכם לצמרמורות, אני חושב שאפשר להבין מה עבר על אנשי הישוב היהודי אז, באביב 1942. הנה דברים שכתב ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרתוק – לימים משה שרת – אל מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל באפריל, חודשים ספורים לפני המתקפה של רומל בצפון אפריקה:
"אין כל ספק שאם ישטפו הנאצים את ארץ-ישראל, יושמדו כל יהודי הארץ הזאת. השמדת הגזע היהודי הוא סעיף בסיסי בתורה הנאצית. הידיעות המוסמכות שפורסמו לאחרונה מעידות, שמוציאים אל הפועל את המדיניות הזאת באכזריות שלא תתואר במלים. מאות אלפי יהודים נספו בפולין, בארצות הבלקן, ברומניה ובמחוזות שאליהם פלשו הגרמנים בברית-המועצות, כתוצאה מהוצאות-להורג בסיטונות, גירושים בכוח והתפשטותם של רעב וחולי בגיטאות ובמחנות-הריכוז. יש יסוד לחשש שחורבן מהיר שבעתיים יפקוד את יהודי ארץ-ישראל, אם יפלו בידי הנאצים."
תגובת הישוב לאיום הנאצי
כיצד הגיבו ביישוב היהודי לאיום הכיבוש הנאצי? כל אחד בדרכו. חלק ניצלו קשרים ואזרחויות כפולות כדי לקבל ויזות ולברוח מהארץ. היו כאלה שמכרו את בתיהם לשכניהם הערבים, בתקווה לקנות אותם מחדש ביום מן הימים. היו דיבורים על הסתרת ילדים יהודים במנזרים ברחבי הארץ, ואפילו מעשי התאבדות המוניים, כמעשה מגיני מצדה לפני אלפיים שנה.
אחרים, מיעוט קטן, פנה אל המיסטיקה. קבוצות של מקובלים ואדמו"רים – בעיקר מהשוליים הסהרוריים יותר של היהדות – הכריזו על ימי תענית ותפילות, השתטחו על קברי אבות, התבודדו במערות בגליל וטבלות במעיינות קדושים כדי לזכות בסיוע אלוהי. אחד הרבנים אפילו עלה על מטוס קל והתיז מהאוויר דם של תרנגול שחוט לאורך גבולות הארץ.
רוב היהודים, עם זאת, העדיפו להישאר בארץ ישראל ולהתמודד עם מה שיביא איתו העתיד. אבל מה צריכה להיות אופייה של ההתמודדות הזו? זו כבר שאלה אחרת, שיצרה מחלוקת ברורה בקרב העם.
מיעוט קטן יחסית תמך בכניעה ללא תנאי בפני הכובשים הגרמניים, מתוך תקווה שאולי כאן, בארץ ישראל, לא יעשו הנאצים את מה שעשו ליהודים באירופה. כך אמר, למשל, משה שפירא, מנהיג 'הפועל המזרחי' דאז –
"אם יש אפשרות שנייה של חיי גטו בארץ ישראל, הרי נשארת התקווה, אם כי התקווה קלושה, שנעבור את הזמן בקורבנות, בקורבנות גדולים, אבל תהיה עוד שארית הפליטה אשר תהווה את הבסיס לבניין מחודש לאחר שוב הבריטים לארץ."
כאמור, זו הייתה דעת המיעוט. לרוב היהודים לא היה ספק שהנאצים לא ירחמו על יהודי הארץ יותר מאשר ריחמו על יהודי אירופה. אז מה כן? היו שתי אפשרויות בסיסיות: לברוח, או להישאר ולהילחם עד אחרון היהודים. וכאן נחשפה מחלוקת עמוקה בין אנשי מפא"י בהנהגתו של דוד בן גוריון, וזרמים קיצוניים יותר ביישוב היהודי.
ההנהגה המתונה טענה שאין לישוב שום סיכוי לעמוד, מבחינה צבאית, נגד השריון הגרמני. הפתרון שלהם היה לפנות כמה שיותר יהודים מארץ ישראל, בסיועו של הצבא הבריטי. בן גוריון כתב כך:
"ואָנוּ לֹא נִלָּחֵם בהִיטְלֶר, לֹא נָגֵן עַל עַצְמֵנוּ בְּתוֹךְ הָאָרֶץ הַזֹּאת. אֵין לָנוּ בְּרֵרָה, לֹא אֲנַחְנוּ קוֹבְעִים אֶת הָאַסְטְרָטֶגְיָה הָעוֹלָמִית… לֹא אֲנַחְנוּ נַגִּיד להיטלר: "אַתָּה תָּבוֹא רַק עַד שַׁעֲרֵי הָאֶרֶץ וְלֹא תּוֹסִיף, כִּי שָׁם אֲנַחְנוּ נַעֲמֹד וְלֹא נִתַּן לְךָ לָלֶכֶת". […]. הַהֲגַנָּה עַל הָאֶרֶץ לֹא נְתוּנָה בְּיָדֵינוּ וּבְכָל מָקוֹם, בְּמִצְרַיִם וּבְלוּבְיה, גַּם בְּפָרָס וּבְטוּרְקִיָה, אִם יִהְיֶה צֹרֶךְ – שָׁם נִצְטָרֵךְ לַעֲמֹד בִּפְנֵי הָאוֹיֵב הָאָיֹם וְהַנּוֹרָא שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת וְשֶׁל הָעָם."
בן גוריון הציע שבמקרה של נסיגה בריטית יש לפנות את עיקר הכוחות הלוחמים של ההגנה ואת הנהגת היישוב, כדי שיוכלו להקים כוח לוחם בחוץ לארץ ולהישתתף בכיבושה מחדש של הארץ בבוא היום. אחרים האמינו שצריך לפנות דווקא את הנשים והילדים, שאינם מסוגלים להגן על עצמם.
מהצד השני של המתרס היו כאלה ששללו את הרעיון ה"פחדני" של פינוי הישוב יחד עם הכוחות הבריטים הנסוגים. למשל, יצחק טבנקין, ממתנגדיו של בן גוריון, אמר כך:
"אין תקווה לפינוי. […] כמה חרפה יש בדרישה הזאת? הן אנו בני ברית וחייבים ללכת עם הצבא [הבריטי] יחד למלחמה, ואיך נדרוש פתאום שהוא יציל את נשותינו וילדינו? […] "אֵין לָנוּ בְּרֵרָה אֶלָּא לְהֵאָבֵק בְּמִלְחָמָה זוֹ בִּמְלוֹא הַכֹּחַ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ. […] אִם תִּהְיֶה בָּנוּ הָרוּחַ נַעֲמֹד בָּהּ בִּמְלוֹא כֹּחֵנוּ, אוֹ גַּם נִפֹּל בָּהּ בִּמְלוֹא כֹּחֵנוּ, נְכוֹנִים לָעֲמִידָה וּנְכוֹנִים לְהַקְרָבָה."
גם האצ"ל רקם תוכנית של עמידה אל מול האויב. התוכנית של האצ"ל הייתה להתבצר בעיר העתיקה בירושלים ולנהל שם את הקרב האחרון על ארץ ישראל. העיר העתיקה נבחרה מתוך תקווה שאולי הנאצים יהססו להפגיז את המקומות הקדושים לנצרות ולאיסלאם, וכך יוכלו לוחמי המחתרת להחזיק מעמד זמן רב יותר. נעשו אפילו הכנות מעשיות: ב-2010, למשל, בזמן שיפוץ בית כנסת עתיק בירושלים נתגלה סליק של האצ"ל ובו נשק שהוטמן לקראת אותו קרב אחרון.
תוכנית 'מצדה על הכרמל'
בינתיים, תוך כדי הויכוחים והדיונים, אנשי ההגנה והפלמ"ח לא ישבו בחיבוק ידיים. הם תיכננו תוכניות מעשיות לקראת הרגע שבו יפלשו הטנקים של רומל לארץ ישראל.
את יוחנן רטנר, ראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה, הכרנו בפרק הקודם: רטנר, אדריכל וגם קצין מטה בכיר לשעבר בצבא הרוסי, סייע לבריטים לתכנן את קווי ההגנה שלהם כנגד פלישה גרמנית מצפון. כשעלה רטנר ארצה, הוא הכיר את יצחק שדה, מי שהקים את הפלמ"ח. מיכאל, בנו של יוחנן רטנר, מספר על הקשר המיוחד שנוצר בין שני אנשי הצבא האלה.
"[מיכאל] שניהם למעשה משרתים במלחמת העולם הראשונה כמפקדי פלוגות. אבא מבוגר מיצחק שדה כמעט בשנה, אבל הם נפגשים בארץ במפקדת ההגנה, ברמות הכי גבוהות שלה – והם החברים הכי טובים בעולם. אבל ההבדל בין מבנה האישיות הוא מאוד בולט. יצחק שדה שונא את העבודה במטכ"ל, עבודה פקידותית, ותמיד נכשל בזה. אבא, עם החינוך של האוניברסיטה גרמנית והכשרה של קצין מטה אמיתי ברמה גבוהה ואחר כך הכשרה טקטיקה כראש מטה של דיוויזיה – הוא בנוי לעבודת מטה ובשבילו זה טבעי. שני האנשים האלה נפגשים והם משלימים אחד את השני."
ב1942, בעיצומם של ימי החרדה הנוראים מפני הכיבוש הנאצי, הטילה ההגנה על רטנר ושדה לגבש תוכנית אקטיבית להגנה על הישוב היהודי. התוכנית הזו מוכרת במספר שמות: 'מצדה על הכרמל', 'תוכנית הצפון', 'תוכנית חיפה' וגם 'טוברוק על הכרמל' – על שמו של מבצר טוברוק בלוב, שם התבצרו הבריטים בפני כוחותיו של רומל.
מה בדיוק כללה תוכניתם של רטנר ושדה? זו כבר שאלה קשה. למרבה הצער, כל המסמכים הכתובים אודות התכנית הזו הושמדו אחרי המלחמה, בטעות או במתכוון, ולכן כמעט כל המידע שיש לנו עליה מגיע מעדויות אישיות שנכתבו וסופרו אחרי המלחמה. ישנן שתי אסכולות, או שתי תפיסות שונות בתכלית, בנוגע לשאלה זו.
האסכולה הראשונה גורסת שתוכנית 'מצדה על הכרמל' הייתה לרכז את כל או חלק מהישוב היהודי בארץ על רכס הכרמל, סביב הבונקרים והביצורים שהקימו הבריטים במסגרת תוכנית 'המבצר האחרון בפלשתינה' – ושם להילחם בגרמנים ובערבים עד טיפת הדם האחרונה. כך, למשל, טוען מיכאל רטנר, בנו של יוחנן:
"הם מכינים את המוצא האחרון שברגע שהגרמנים פורצים את הקווים של מצרים, והם יודעים שהאנגלים מתכננים נסיגה שלא תתחשב בשום דבר, לרכז את כל היהודים ברכס הכרמל ולהתגונן ברכס הכרמל. […] "אבל מה שנכון זה שהתוכנית של מצדה בכרמל הייתה תוכנית וירטואלית. אבל היא הייתה תוכנית אופרטיבית – זאת אומרת כל צירי הגישה לשריון נחסמו ונבנו כנקודות עמידה. כל התכנון של ההעברה של האוכלוסייה היהודית והריכוז שלה נעשה. זאת אומרת זאת תוכנית וירטואלית אבל סופר מעשית.
[נתן] מה עושים אלה שנשארים בארץ?
[רטנר] הם כולם עוברים לכרמל. כולם עוברים לכרמל, עם סיוע בריטי עקיף מהצי וחיל האוויר שעדיין נמצא בעיראק. מקבלים סיוע כיף ומחזיקים כמה זמן שהם יכולים. נאמר בפירוש שזו עמידה עד הסוף."
איזה סיכוי יש לכוחות הזעומים של הפלמ"ח לעמוד בפני הצבא הגרמני הנורא? על פניו, סיכוי קלוש – אבל יוחנן רטנר היה אופטימי. כך סיפר רטנר בראיון עיתונאי בשנות השישים:
"תכניות אלה עלולות להראות בעיני רבים כבלתי מעשיות, אם אין מעריכים כראוי את השינויים הרבים בטכניקה ההגנתית ובמצב הצבאי המדיני של התקופה ההיא. הכוחות המכניים של הישוב איפשרו הקמת ביצורים חזקים בזמן קצר, התעשיה הא"י הייתה מסוגלת לייצר כמויות גדולות מאוד של מוקשים, וקו ההגנה שהוצע על ידינו היה נוח לשימוש בנשק רב כוח זה. […] יכולנו לקוות, לפי ניתוח המצב הצבאי הכללי, כי הגרמנים לא יפרישו מכוחותיהם המעולים למלחמה באיזור שלנו. […] אפילו הגנת האיזור המבוצר של חיפה, במשך זמן מוגבל, לא נראתה לנו כבלתי אפשרית, כי ניסיון המלחמה הראה שאיזור זרוע בנייני בטון נוח להגנה עקשנית גם מפני כוחות מצויידים ציוד חדיש."
יצחק שדה, לעומתו, היה קצת פחות אופטימי – או אולי צריך לומר, קצת יותר ריאליסטי – אבל גם הוא האמין שעדיפה תוכנית מגננה כלשהי מאשר שום דבר. הוא כתב בזכרונותיו את הדברים הבאים:
"מטה הפלמח עבד באותה תקופה על תכניות צבאיות נרחבות. ידענו שבמקרה של פלישה גרמנית יעבור האוייב על פני הנגב המישורי במהירות מקסמילית, חרף כל הגנתנו. לא השתעשנו באשליות כאילו הישוב לבדו עשוי לעכב את צבאות רומל. ובינתיים חובה עלינו לעבד תכנית שאולי תשכנע את הבריטים שייסיעו בידינו, אפילו אם תוכניתם הכללית מחושבת לנסיגה מכל האזור כולו. תכנית שתאפשר לנו להחזיק מעמד לפחות חודשים או אפילו שבועות. ודאי תכנית דימיונית למדעי, הרפקנית – אך תוכנית יחידה שכנגד היאוש."
מיתוס היסטורי?
כנגד העדויות האלה ישנה אסכולת חשיבה אחרת, ששני דוברים בולטים שלה הם ההיסטוריונים פרופ' יואב גלבר ופרופ' יוסי בן ארצי. הם מאמינים שתוכנית 'מצדה על הכרמל', והרעיון של התבצרות בבונקרים עד טיפת הדם האחרונה – הוא מיתוס, המצאה פיקטיבית שאין לה אחיזה במציאות ההיסטורית. לתפיסתם, רטנר, שדה ואחרים, שכתבו את זכרונותיהם שנים רבות לאחר תום המלחמה, מבלבלים בעדויותיהם בין שתי תקופות שונות: 1941, שאז חשש הישוב היהודי מפני פלישה מצפון, ו-1942 שאז התחלף החשש הזה בפחד מפני פלישה מדרום. פרופ' בן ארצי.
"[יוסי] כאן מערבבים כשמכניסים את יוחנן רטנר להתייעץ. הוא מתבלבל עם הקו הזה בצפון סוריה והכרמל, והזכרונות של יצחק שדה… זאת הבעיה: כותבים על סמך זכרונות, והכל – בצדק – מתערבב כי לא היו תעודות מסודרות כתובות בעניין הזה. רטנר מבלבל בזכרונות שלו, גם שדה מתבלבל בזכרונות שלו – ושניהם סותרים אחד את השני בהרבה מאד הקשרים. אני לא רוצה כרגע להכנס לזה. באמת, ב-41' היה מתוכנן קו בצפון סוריה שרטנר היה מעורב בחלקים מהתכנון שלו, ולכן הוא זוכר את הדבר הזה. אבל למעשה מהר, באביב 42' המצב משתנה."
אז אם 'מצדה על הכרמל' היא רק מיתוס, שברי זכרונות מבולבלים שהתגבשו לכדי פנטזיה שלא הייתה ולא נבראה, אז מה כן היה? פרופ' גלבר טוען שליישוב היהודי כן הייתה תוכנית לחימה ב-42', אבל היא הייתה הרבה יותר קטנה ומצומצמת. זאת אומרת, החרדה מפני הכיבוש הנאצי הייתה אמיתית, אבל אם הצבא הבריטי הגדול אינו מסוגל להתמודד עם כוחותיו של רומל, מה כבר יכול הפלמ"ח לעשות? על כן, מסביר גלבר, כוחות ההגנה של הישוב היו אמורים להגן בעיקר מפני התפרצות מחודשת של המרד הערבי הגדול – ואולי לבלום פלישה מקדימה של הצבא הנאצי דרך הים או דרך האוויר, באמצעות צנחנים.
"[יואב] יש בקיץ 42', אחרי שכל המהומה כבר נגמרה, באוגוסט 42', יש מסמך שנקרא "תוכנית א'\צ'". אני פוגש פעם, אחרי שיצא הדוקטורט שלי כספר והתחילה קצת מהומה, אני פוגש את חיים גורי בירושלים, והוא אומר לי – "יואב, איך אתה כותב שלא הייתה תוכנית הצפון? מה זו תוכנית א'\צ'?" הם כולם הבינו את זה כ- א'\צפון. לא! זה א'\צנחנים! תקרא את זה, הם מדברים על איך מקבלים צנחנים!"
לטענתם של ההיסטוריונים, התוכנית של 1942 כללה בעיקר הגדרת נקודות תצפית לקראת פלישה גרמנית מהאוויר או מהים, והקצאת כוחות ניידים שיהדפו את אותם פולשים.
ואם 'מצדה על הכרמל' היא רק מיתוס, מה מקורו של המיתוס הזה? בן ארצי וגלבר טוענים שהמיתוס של מצדה על הכרמל נולד רק אחר כך, לקראת סיום המלחמה, והוא תוצר של ויכוח פנימי בתוך הישוב לגבי השאלה האם לעודד את צעירי הישוב להתגייס לצבא הבריטי, או להתנדב ליחידות פלמ"ח. בן גוריון ומפא"י תמכו בגיוס לצבא הבריטי. פרופ' בן ארצי.
"[יוסי] הויכוח מגיע לשיאו כאשר מפ"אי ונאמני בן גוריון בעד גיוס ויצירת עובדה שיש לוחמים יהודים ארץ ישראליים – לא יהודים, כי יהודים יש מכל העולם – ארץ ישראליים בצבא הבריטי, לא משנה איפה. גם אם הם יצאו הם יחזרו עם הכובשים שיחזרו לארץ. [בן גוריון רצה] שלישוב היהודי יהיה say בינ"ל במאבק מול הפשיסטים והנאצים ותהיה לו עמדה חזקה יותר במו"מ אחר כך, לתקומתו של הבית הלאומי."
הויכוח על הגיוס לצבא הבריטי
פרט להישג מדיני אפשרי, היו לאנשי מפא"י גם שיקולים מעשיים יותר: אחד – להקים כוח צבאי עולה כסף, ולא מזיק בכלל שהבריטים ישלמו על האימונים והציוד ואנחנו רק ניתן את האנשים. שניים – החיילים שיתאמנו וילמדו במסגרת הצבא הבריטי יהיו בסיס איתן שעליו ניתן יהיה להקים, בהמשך, צבא עברי מיומן. מאמצי השכנוע של בן גוריון ועמיתיו נשאו פרי ביולי 44' כשהבריטים החליטו להקים חטיבה בצבא הבריטי בשם 'הבריגדה היהודית' שהייתה מורכבת כולה מאנשי הישוב, כחמשת אלפים איש. הבריגדה היהודית נשאה סמלים יהודיים וציוניים, אנשיה דיברו עברית והיא אפילה לקחה חלק בקרבות האחרונים של המלחמה.
מהצד השני היו אנשים כדוגמת ישראל גלילי, אחד מראשי ההגנה, שניסו להלחם בגיוס לצבא הבריטי. הם האמינו שאסור לישוב היהודי להסתמך על הבריטים, אלא להקים גוף צבאי משלו. למעשה, היה כבר גוף כזה: הפלמ"ח. לשיטתם, כל צעיר יהודי שמתגייס לצבא הבריטי הוא פחות צעיר יהודי שיכול היה להתגייס לפלמ"ח.
"[יואב] הסיפור נעשה ב-44'. סוף 44'. כשקמה הבריגדה [היהודית]. אז עשו מאמץ אחרון למלא, היו כל מיני חוסרים בבעלי מקצוע צבאי. היה צריך להשלים את הבריגדה. זה כבר סוף המלחמה והמוטיבציה בתחתית, ח'ברה צעירים שהתבגרו תוך כדי המלחמה. הטילו מכסות. ברחוב היה קשה לגייס. הטילו מכסות. על מי אפשר להטיל מכסות? על גופים מאורגנים כמו ההתיישבות, ההסתדרות, הקואופרטיבים לתחבורה. גלילי חוזר וכותב ל[משה] סנה – 'שוד ושבר! הטילו מכסה גם על מחנות העבודה והאימונים.' כלומר על הפלמ"ח. עכשיו, המכסה הייתה למחלקה הגרמנית, 60 איש. זה לא מה שהיה גומר את הפלמ"ח. אבל זה היה כאילו הודאה בבכורה של הצבא הבריטי על פני הכח העצמי. כי אם לא מספיק חשוב להיות בפלמ"ח, ולשלוח שישים ח'ברה לצבא הבריטי זה יותר חשוב, למה שאחרים לא יילכו גם הם [לצבא הבריטי]? מזה פחדו אנשי העבודה, הקיבוץ המאוחד, הספונסרים של הפלמ"ח. ואז כתב גלילי, 'החלטנו לעורר מסע בדעת הקהל להצלת החטיבה.' סיפור תוכנית הצפון זה חלק מהמסע של דעת הקהל. זה היה חלק מהתעמולה לשמר את הפלמ"ח, כי מה המסר שעומד מאחורי זה? אם היה קורה משהו ב-42', מי היה מציל אותנו – הח'ברה שהלכו לצבא הבריטי במצרים? או אלה שהתגייסו לפלמ"ח כאן?… […] פה יש לנו כן פרוטוקול של שיחה [ישראל] גלילי עם קבוצת מפקדים בהגנה שקראו להם 'הטורקים הצעירים.' הוא אומר להם – 'אנחנו מוכרחים להציג איזושהי אלטרנטיבה שתתחרה עם הגיוס לצבא.' וזה [פשר] הפמפום של הפלישה מהאוויר ומהים. כי להלחם נגד 14 דיוויזיות משוריינות גרמניות שיבואו מהצפון או הקורפוס האפריקני שיבוא, זה לא לפי כוחנו. אבל להתעסק עם כמה צנחנים או כמה ח'ברה שיגיחו מסירות נחיתה, את זה אנחנו עוד יכולים לעשות. ולכן מתחילים להציג את זה כאיום האמיתי."
גם פרופ' יוסי בן ארצי מסכים עם תפיסתו של פרופ' גלבר.
"[יוסי] צריך להבין – ההתבצרות בכרמל, השרידים בשטח, כולם שייכים ל PFF הבריטי שנובע מזה שהם עשו הערכת מצב שהם לא יוכלו להגן על ההישגים שלהם בסוריה ולבנון מפני פלישה גרמנית כלפי דרום, והם הלכו לטופוגרפיה הזו שמאפשרת להם לכאורה מכשול אנטי-טנקי טבעי, מתוגבר בכמה חטיבות שיצליחו להשהות את הגרמנים עד שיתייצב כוח מספיק מדרום, על תעלת סואץ.
על זה מתלבשים גם החששות, גם החרדה וגם המיתוסים שנוצרו כאילו – הנה תראו, התכוננו, ועשינו סיורים והתכוננו לתפוס את המערך הזה אם הבריטים ילכו. חלק מבוסס על הויכוח הזה האם להתגייס לצבא הבריטי או ללכת לפלמ"ח. האם ללכת לבריגדה או ללכת לפלמ"ח, שזה ויכוח בין השמאל האידיאולוגי יותר של מפאי, אנשי טבנקין ותומכיו, שהם במונחים של ימינו הימין של תנועת העבודה. אז הם היו נחשבים לשמאל האקטיביסטי. הם היו האופוזיציה החזקה לבן גוריון עד אמצע שנות החמישים."
בנוסף למטרה התעמולתית של המיתוס הזה, טוענים ההיסטוריונים, הסיפור קיבל דחיפה נוספת אחרי המלחמה, כשלארץ ישראל החלו להגיע ניצולי השואה מאירופה. אנשי הישוב היהודי, שלא רצו להצטייר כמי שנחו על זרי הדפנה בזמן ששאר העם היהודי סבל באירופה, הצביעו על הבונקרים בכרמל כדי להראות כיצד הם התכוננו לעמוד בפני הצורר הנאצי. ה'ניפוח' המלאכותי הזה היה הכרחי כיוון שבמציאות, הפלמ"ח שיחק תפקיד מאד מינורי בתוכניות המגננה של הבריטים נגד כוחותיו של רומל. למשל, באפריל 42', בשיאם של מאתיים ימי החרדה, כשהפריצה של רומל למצרים נראתה בלתי נמנעת, שלחו הבריטים את אנשי הפלמ"ח לקיבוצים בדרום הארץ כדי להגן על הנגב. הבעיה הייתה שלפלמ"ח אפילו לא היה נשק, ולכן נשלחו הלוחמים האמיצים להגן על קיבוצי הדרום כנגד השיריון הגרמני עם…מקלות. כן. מקלות. חיים חפר, איש הפלמ"ח, תיאר את הפארסה הזו בשירו 'רבותי ההיסטוריה חוזרת':
"אֶל עֲלְמֵין, אַף אוֹתָךְ לֹא נִשְׁכָּחָה,
עֵת אֶל שְׂדוֹת הַדָּרוֹם הָרְחָבִים,
אֶל הַנֶּגֶב פְּלֻגּוֹנֶת נִשְׁלָחָה
עִם מַקְלוֹת כְּתַחְלִיף לְרוֹבִים…"
אם כן, נותרנו עם שתי אסכולות, או שתי דעות, לגבי תפקידם וחשיבותם של הביצורים על הכרמל. האסכולה הראשונה גורסת שהבונקרים האלה היו חלק חשוב בתוכנית התבצרות של הישוב היהודי על הכרמל כנגד כוחותיו של רומל שאיימו לכבוש את הארץ. יהודים מכל הארץ היו אמורים לעלות אל הכרמל, לאחוז בנשק ולהלחם נגד הנאצים – עד טיפת הדם האחרונה. האסכולה השניה, של ההיסטוריונים גלבר ובן ארצי, גורסת שמצדה על הכרמל היא רק מיתוס שמקורו בתעמולה שהייתה חלק ממאבקים פוליטיים פנימיים בקרב הנהגת הישוב. אולי ביום מן הימים יצוצו מסמכים היסטוריים חדשים, תעודות מארכיון המלחמה הבריטי או אולי העתקים של תוכנית הצפון שנשמרו בעליית גג של מישהו – ורק אז נוכל לקבל תשובה חד משמעית לשאלה הזו.
למזלו הרב של הישוב היהודי – ומן הסתם, גם למזלנו אנו – התערב הגורל כדי לסכל את התוכניות הגרמנית, ממש ברגע האחרון.
מונטי מציל את חזית צפון אפריקה
בחזרה לצפון אפריקה. ביוני ויולי, 1942, שעטו כוחותיו של רומל מזרחה לאורך חופיה של מצרים. הם היכו בכוחות הבריטים וזינבו בהם, עד שלבסוף נבלמו בקושי רב במרחק של כמאה וארבעים קילומטרים בלבד מאלכסנדריה, ליד עיר קטנטנה בשם אל עלמיין.
צ'רצ'יל הבין שכדי להציל את מצרים ותעלת סואץ, עליו לחולל שינוי דרמטי בכוחות הבריטים המוצבים שם. הוא החליט להדיח את מפקד הכוחות הבריטים במצרים, ולהציב במקומו קצין בשם וויליאם גוט. לרוע המזל, מטוסו של גוט הופל כשהיה בדרך לקהיר. לצ'רצ'יל לא הייתה ברירה, והוא שלח למצרים את הבחירה השניה שלו: ברנרד מונטגומרי, המוכר יותר בכינוי המקוצר 'מונטי'.
כמו ארווין רומל, גם מונטי השתתף במלחמת העולם הראשונה כקצין זוטר, זכה באותות הצטיינות על תפקודו במלחמה ולאחריה קודם לתפקידים בכירים יותר. אבל שלא כמו רומל, שהיה כריזמטי ואהוד על חייליו, מונטי היה עקשן, חסר הומור, חסר טקט – ובאופן כללי, טיפוס לא נעים. צ'רצ'יל, בלשונו החדה, אמר על אופיו של מונטי – In defeat, unbeatable. In victory, unbearable. בתרגום חופשי – "אחרי תבוסה, לא מתייאש. אחרי ניצחון – בלתי נסבל."
אבל ברגעי המשבר של הצבא הבריטי בחזית צפון אפריקה, ברנרד מונטגומרי היה בדיוק האדם הנכון במקום הנכון. כבר בשבוע הראשון לאחר נחיתתו במצרים, חולל מונטי מהפכה דרמטית במערך הבריטי. הוא שינה את סדרי הכוחות, הזיז יחידות ושינה את הפריסה ההגנתית בשטח. חשוב לא פחות, מונטי שידר מסר חד וברור לחיילים:
"ביטלתי את כל תוכניות הנסיגה [ממצרים]," הוא הצהיר בפני החיילים. "אם נותקף, לא ניסוג. אם לא נוכל להשאר כאן בחיים, אז נשאר כאן מתים."
לבואו של מונטי הייתה השפעה מחשמלת על החיילים הבריטים. עד אז, שררה בצבא אווירת נכאים. התקשורת הבריטית האדירה את דמותו של רומל, 'שועל המדבר' הבלתי מנוצח, וכל תבוסה בקרב כנגד השריון הגרמני רק חיזקה את תחושות הייאוש וחוסר התוחלת שבעמידה מול מצביא כה דגול. העקשנות האיתנה והפעילות התזזיתית של מונטי היוו משקל נגד לתחושות הקשות האלה, והחיילים הבריטים חזרו להאמין בעצמם.
בנוסף, מצבו הטקטי של ארווין רומל היה הרבה פחות זוהר מכפי שנראה מבחוץ. שנה שלמה של קרבות מתישים במדבר הלובי שחקה את כוחו של 'הקורפוס האפריקני', וממאות הטנקים שהחלו את המערכה נותרו פחות ממאתיים. חייליו של רומל היו מותשים והציוד שלהם סבל מתקלות טכניות מרובות. רומל דרש מהמפקדה הגרמנית אספקה נוספת של ציוד וחיילים רעננים – אבל היטלר האמין שניצחון על ברית המועצות חשוב יותר מנצחון בצפון אפריקה, ורומל לא קיבל את האספקה שדרש. מעט האספקה שכן נשלחה יורטה בדרך, במקרים רבים, על ידי הצי הבריטי.
באוקטובר 42' הסתערו שמונה מאות טנקים בריטים על מאה וחמישים טנקים גרמניים. רומל ביקש להסיג את כוחותיו בחזרה ללוב, אבל היטלר דרש ממנו להישאר ולהילחם עד החייל האחרון. רומל היסס – אך לבסוף החליט להפר את הפקודה ולסגת בכל זאת. ההיסוס הזה עלה לו ביוקר: האבדות הגרמניות היו איומות, והבריטים רדפו אחרי הכוחות הגרמניים כל הדרך בחזרה לטריפולי שבלוב. רומל כתב מאוחר יותר שאותם רגעי היסוס היו הטעות הגדולה ביותר שלו במלחמה. גרמניה איבדה, הלכה למעשה, את צפון אפריקה ואת הסיכוי לחטוף מידי הבריטים את תעלת סואץ ושדות הנפט של עיראק. רומל המובס נאלץ לשוב לאירופה, שם הופקד על הקמת מערך ההגנה שהקימו הגרמנים בחופי צרפת, כנגד פלישה אפשרית של בנות הברית. במרוצת הזמן החל רומל לפקפק בסיכוייה של גרמניה לנצח במלחמה – ובשפיותו של היטלר. כשפנו אליו מספר קצינים וחשפו בפניו תוכנית לסלק את היטלר מהשלטון, רומל סירב לקחת בה חלק – אבל גם לא דיווח עליה לפיהרר. התוכנית נתגלתה וסוקלה, ורומל נאלץ להתאבד כדי שלא יוצא להורג כבוגד.
התאיידותו של האיום מדרום הביאה גם לקיצו של ירח הדבש של היישוב היהודי והמנדט הבריטי. שיתוף הפעולה לא הפסיק – כפי שניתן לראות מהקמתה של הבריגדה היהודית, למשל – אבל הבריטים כבר לא היו נלהבים כל כך לתמוך בהתעצמות הצבאית של היישוב. הסיוע הכספי לפלמ"ח בוטל, וחבריו פנו לקיבוצים לתמיכה כלכלית, מזון ומגורים. גם הפעילות ההנדסית בשטח להקמתם של קווי ההגנה כנגד פלישה גרמנית נעצרה פחות או יותר בבת אחת. הבונקרים בכרמל ננטשו, וברבות השנים נתכסו בבוץ ושיחים קוצניים. מתוכנית חיפה נותרו רק חצאי זכרונות עמומים.
שימור הבונקרים בכרמל
"[מיקי] שמי מיקי גוטשלק, אני בן שמונים ושניים, ואני מדבר על אחת הפרשיות שאני עוסק בהן, לצערי ללא הצלחה."
כשחפרו הבריטים את הביצורים בכרמל, מיקי גוטשלק היה ילד קטן. אביו היה אחד מהמתנדבים היהודיים שסייעו אז בחפירות. עשרות שנים חלפו מאז מלחמת העולם השניה, כשלפתע שבו הבונקרים בכרמל ונכנסו לחייו.
"[מיקי] הפרשה התחילה מזה שעבדתי במשרד הביטחון, ברפאל, שלושים שנה. רוב הזמן היה בבניין ללא חלונות. ואני רציתי להחשף לשמש, לעבוד בפרוייקטים בחיפה, בסביבה, בהיסטוריה, ותחת כיפת השמיים. בדרך מקרה טיילתי בכרמל, נפלתי לתוך תעלה בריטית…
[נתן] פיזית נפלת?
[מיקי] פיזית נפלתי! החלטתי שאולי זה דבר שכדאי לשמר אותו."
הנפילה האקראית לתוך התעלה הבריטית הנשכחת עוררה אצל מיקי זכרונות מבית אבא. מאז שפרש לגמלאות, הוא מקדיש את זמנו לשימור הביצורים הישנים ולהעלאת המודעות לקיומם.
"[מיקי] וארבעה פעמים הבאתי תלמידים למקום. כשהתלמידים בגיל 16-17, במסגרת של"ח, ירדו מהאוטובוס, שאלתי אותם שאלה ראשונה – 'אתם עבדתם פעם עם טורייה? החזקתם ביד טורייה?' אמרו לי – מה זה טורייה? אנחנו מחזיקים את הטלפון ביד.
[נתן] למאזיננו, טורייה זה מעדר….
[מיקי] בסוף העבודה, בשתיים עשרה כשבא האוטובוס לאסוף אותם – הם לא רצו ללכת! הם כל כך נהנו מעבודת ידיים בחפירות בכרמל, דבר שחסר לנוער היום, בגדול, ועל זה אפשר לתת הרצאה נוספת לחלוטין."
מיקי מאמין שהמפתח לשימור המבנים העתיקים הוא פיתוח שביל טיול מסודר, מגודר ומשולט שבו יוכלו המטיילים להתהלך בנוחות בין האתרים ולקרוא על ההיסטוריה שלהם.
"[מיקי] כשאני פיניתי טונות של עפר ואבנים מתוך החפירות, ידעתי שהבונקרים לפני התמוטטות כי הגג מפח החליד והטונות של העפר על גבי הגג גרמו לזה שמתוך ארבעת הבונקרים שגיליתי נותרו רק שניים, וגם הם במצב עלוב ביותר. אם לא ישמרו אותם – לא יהיו בונקרים בכרמל. בנוסף לזה, המקום הזה שחשבתי שיהיה בו שביל היסטורי, 'דרך הבונקרים', מגבעת ההגנה עד האוניברסיטה, היא אחת הדרכים היפות ביותר בצפון. רואים את המדינה ואת ההרים ואת העמקים, עד לגבול לבנון – רואים את ראש הנקרה, נהריה, עכו…ניתן היה על ידי שילוט ותקציב קטן של מעקות וגדרות ביטחון, לעשות שביל מגבעת ההגנה עד האוניברסיטה וחורשת הארבעים, תוך שימור החפירות שגיליתי. לצערי זה לא כך."
"נכון שיש חפירה אחת בשוויצריה הקטנה, שבסיוע של אינטל שימרו אותה ושמו שלט של המבצר האחרון. אבל זו חפירה קטנה, שהבונקר בה מזמן נמחק. כאשר המטיילים לא מגיעים ממש לחפירה, כי יש שם שולחנות וכסאות לפיקניק. למעשה, אם אפשר היה בעתיד הקרוב לקיים את השביל מגבעת ההגנה עד האוני' לטיולי משפחות, עם היסטוריה, שלטים ותמונות, ולהראות עד כמה התוכנית הייתה רצינית."
בואו נקווה שתוכניותיו של מיקי ישאו פרי. אחרי הכל, בין אם "מצדה על הכרמל" הייתה תוכנית אמיתית או רק מיתוס היסטורי, בכל זאת מדובר בתקופה ייחודית ויוצאת דופן בהיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל, ובהיסטוריה של מלחמת העולם השניה בכלל. כשמביטים על הבונקרים הישנים האלה ושומעים את הסיפור שמאחוריהם, קל יותר להעריך את ההקרבה והאומץ של האנשים שהקימו את המדינה הזו. וחוץ מזה, ההצלחה של מיקי היא גם ההצלחה של חיפה – עיר שיש מוניטין לא מוצדק של עיר אפורה ומשעממת, אבל עבור ישראלים חובבי ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה , ויש די הרבה כאלה, היא אולי אחד המקומות המעניינים ביותר בעולם. אחרי הכל, איפה עוד אתה יכול יכול לקוות למצוא מחסום נגד טנקים בגן שעשועים?...
https://www.ranlevi.com/2019/03/31/ep269_masada_on_the_carmel_part2/
מאתיים ימי חרדה או המצודה על הכרמאל (Hebrew)
עושים היסטוריה 267-268: סודם של הבונקרים על הכרמל 'המבצר האחרון בפלשתינה'
עמוד האש פרק 12 - הפתרון הסופי (1941-1942)
עמוד האש - פרק 13 - שואה והגבורה (1942-1943)
בימי מלחמת העולם השנייה עמדה ארץ ישראל שבשלטון המנדט הבריטי פעמיים בפני סכנת פלישה של הנאצים ובעלי בריתם.
הסכנה הראשונה החלה ביוני 1940 כאשר כבשה גרמניה את צרפת, והשליטה בצרפת ובמושבותיה הייתה בידי משטר וישי הפרו-נאצי. בכך באו סוריה ולבנון תחת שלטון פרו-נאצי. הנחת העבודה של הבריטים הייתה שפלישה גרמנית לארץ ישראל מצפון היא אפשרות ריאלית.
בקיץ 1940 החלו הבריטים להקים קווי ביצורים להגנת הארץ מפני פלישה ולהכנת פעולות התנגדות לכובשים, אם תפול בידי האויב.
יש המך למטה.
Ниже есть продолжение.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A8_%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%9Fביוני-יולי 1941, במסגרת המבצע לכיבוש סוריה ולבנון, כבשו אותן הבריטים מידי צבא וישי, אך האיום הנאצי לא הוסר. הבריטים העריכו כי הצבא האדום עלול להתמוטט והנאצים יתקדמו דרומה, יכבשו את הקווקז ויפלשו לארץ ישראל מצפון. למרות ייצוב החזית ברוסיה, הכינו הבריטים תוכנית להגנת הארץ מכיוון צפון, מתוך הערכת מצב שגזרה כי לא יהיה בידם כוחות מספיקים להגנה במרחב הלבנט או הגליל. הכוחות שייסוגו מסוריה יתכנסו למערך הררי מבוצר שמשתרע מרכס הכרמל, להרי גלבוע, בקעת הירדן ומצוקי ים המלח. רק קו זה ייתן אפשרות הגנה מפני השריון הגרמני ותמנע את דהירתו לסיני ולתעלת סואץ. ההגנה נועדה להתבסס על מתחמים של עמדות, תעלות קשר, בונקרים, עמדות נשק כבד ומחפורות לארטילריה, ובהם ימוקמו כוחות של דיוויזיה שמפקדתה בטול-כרם. מאחוריה יעמוד קורפוס גדול יותר שיתגבר פרצות במערך ויעבה כוחות במידת הנדרש. בחורף 1942 החלו כוחות הנדסה וחברות בניה כמו "סולל בונה" לחפור עמדות, לסלול דרכי גישה, לבצר בונקרים ותעלות מדופנות, והכרמל כולו הוכרז שטח צבאי סגור. התוכנית כונתה על כן - ארץ-ישראל-המבצר האחרון (Palestine Final Fortress) ובקיצור PFF. במהלך 1942 וב-1943 עבר משקל הכובד לקרבות הגדולים בצפון-אפריקה, ומערכי הכרמל ננטשו. עם התקדמות קורפוס אפריקה מזרחה גברה ביישוב חרדה, ובהנהגת היישוב נאחזו בתוכנית הבריטית והגו רעיונות להשתמש במערך הנטוש ובמתקנים בחיפה כדי לרכז במרחב זה את היישוב היהודי - אם יפנו הבריטים את הארץ בלחצו של רומל. מלבד רעיונות ומילים כגון "מצדה בכרמל", "חיפה-טוברוק" ו"מוסה-דאג", לא נעשו בפועל הכנות של ממש ובוודאי שלא מעשים בשטח. תקופה זו בתולדות היישוב קיבלה את הכינוי מאתיים ימי חרדה, אך הם חלפו ועברו ללא צורך לקדם תוכניות מסוג זה. לימים, השתמשו בביצורי הכרמל הבריטים שכוונו לצפון - כנימוק בוויכוחים פוליטיים פנימיים ביישוב, כגון בימי הוויכוח על ההתגייסות לבריגדה היהודית או ההישארות בארץ כדי להגן עליה מפני הערבים, כמו אז כשנהגתה תוכנית "מצדה בכרמל". מערך הביצורים אשר שרד בכרמל מוכיח כי אכן היה הוא חלק מתוכנית הגנה כלפי צפון - ואין לו שום קשר להגנה כלפי דרום, משם יגיעו לכאורה כוחותיו של רומל.
...באביב 1942 החל להתקדם מזרחה קורפוס אפריקה בפיקודו של הגנרל ארווין רומל בצפון אפריקה, לכיוון תעלת סואץ. ב"יישוב" השתררה חרדה. דומה היה שלאחר הניצחונות הגדולים של הנאצים ברוסיה באביב 1942 אין כוח שיוכל לבלום אותם בשערי תעלת סואץ, ואזי הדרך לארץ ישראל תהיה פתוחה בפניהם והארץ תכבש על ידם. באותה עת הייתה השמדת יהודי אירופה בעיצומה, וידיעות אודותיה החלו להסתנן למנהיגי היישוב. היה חשש כי אם יכבשו הגרמנים את הארץ, הם יכחידו את יהודי ארץ ישראל וישימו קץ למפעל הציוני.
גם שלטונות המנדט הכירו בסכנת כיבוש הארץ. רבים מערביי ארץ ישראל נקטו עמדה אוהדת כלפי גרמניה וציפו לבואם של צבאות היטלר, אותו כינו "אבו עלי", בתקווה שיביס את הבריטים. עם זאת, חלק קטן מערביי הארץ נקטו בגישה פרו-בריטית ו-6000 מהם אף התגייסו לצבא הבריטי. ההיסטוריון מרדכי נאור מספר (בספרו "הטור השמיני"), על פי חוויות משפחתו, שהתגוררה באותה עת בגן יבנה: "ביישובי דרום הארץ הסתובבו ערבים מהכפרים הסמוכים וחילקו ביניהם את הבתים ואת הנשים". מאחר שהיישוב היה הגורם היחיד עליו יכולים היו הבריטים לסמוך בעת צרה זו, הגיע שיתוף הפעולה בין הנהגת היישוב לבריטים לשיאו בתקופה זו. הפלמ"ח, שנוסד בשיתוף עם הבריטים עוד בשנת 1941 ובתוכו הוקמה המחלקה הגרמנית במטרה לשמש כוח גרילה במלחמה נגד הנאצים אם יכבשו את הארץ, היה בתקופה זו בכוננות גבוהה. ב-27 באפריל 1942 ניתנה לפלוגות הפלמ"ח פקודה לגייס את כל חבריהם בגיוס מלא ולעמוד בכוננות עליונה. בשיא התקדמותם של כוחות רומל, כשפריצתם לאזור הדלתה של הנילוס ותעלת סואץ נראתה בלתי נמנעת וכוחות הצבא הבריטי עמדו בפני נסיגה לעבר הירדן ולעיראק, יצאה פקודה ממטה ההגנה להורדת פלוגות הפלמ"ח לדרום הארץ ולנגב. ברדתם לדרום נתברר כי אין בידיהם כלי נשק בכמות מספקת. עד אז עמדו לרשותם רק כלי נשק לאימונים
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA_%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%A5_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%A9%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8_%D7%9B%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A9_(1941)
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%99%D7%9E%D7%99_%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%94
Sunday, March 31, 2019
Некролог: маршал Иосиф Сталин (The Times)
Архив. Статья вышла в «Таймс» 6 марта 1953 года.
Смерть Сталина, как и смерть Ленина 29 лет назад, ознаменовала собой эпоху в российской истории. Редко случается, чтобы два сменяющих друг друга правителя огромной страны так идеально отвечали ее меняющимся потребностям и так успешно руководили ею в периоды кризисов. Ленин находился у руля в годы революции, гражданской войны и в период неустойчивого экономического восстановления. Сталин, пришедший к власти после революции, взял на себя задачу организовать и дисциплинировать революционное государство и привести в исполнение революционные программы по установлению плановой экономики и коллективизации сельского хозяйства. Таким образом он подготовил страну к встрече с самой серьезной внешней опасностью, которая когда-либо угрожала России со времен Наполеона, и с триумфом провел ее через четыре года суровых испытаний — опустошительного иностранного вторжения.
Эти два человека обладали противоположными характерами, которые соответствовали разным задачам, стоявшим перед ними в ту пору.
Ниже есть продолжение.
Ленин был оригинальным мыслителем, идеалистом, превосходным революционным агитатором. Сталин такими качествами не обладал, но они ему и не требовались. Он был главным образом администратором, организатором и политиком. Ни один, ни другой ни перед чем не останавливались в следовании выбранному политическому курсу, который считали жизненно важным для дела, которому служили. Правда в характере Сталина, по всей видимости, отсутствовал определенный компонент — человечность, которую Ленин, как правило, сохранял в личных отношениях, хотя лидеры союзных стран, имевшие с ним дело во время войны, единодушно отмечали в нем простоту, сочувствие и готовность урезонивать своих неуступчивых подчиненных. По мере того, как война приближалась к концу, Сталин — либо по состоянию здоровья, либо по политическим соображениям — все больше сторонился представителей западных держав, в итоге образовался раскол, который со временем только углублялся в советах Организации Объединенных Наций и в вопросах политики, касающейся западных сателлитов России, пока в Корее не началась открытая война, которая по сей день подогревает рознь и отравляет ситуацию на международной арене.http://m.inosmi.info/nekrolog-marshal-iosif-stalin-the-times.html
Властный лидер
Общественный энтузиазм
На момент своей смерти маршал Сталин пользовался в России и в соседних с ней коммунистических государствах таким личным превосходством, какое практически не имеет параллелей в мировой истории. Его редкие появления на публике вызывали у людей невероятный энтузиазм; его речи и сочинения по любому предмету, — будь то лингвистика, военное искусство, биология, история или теория коммунизма, — воспринимались по сути как сакральные тексты и подробно анализировались сотнями комментаторов. Любая цитата из трудов Сталина могла послужить неопровержимым аргументом. Простого упоминания его имени на политической конференции в любом из государств-сателлитов было достаточно для того, чтобы все присутствующие поднялись со своих мест и приветствовали вождя бурными овациями. Сталинская легенда стала неотъемлемой частью цепи, которая объединяла правоверных коммунистов во всем мире.
Главный цвет, характеризующий Сталина, серый; седые и жесткие, как у барсука, волосы; ноздри и щеки серовато-белого оттенка; такие же усы, хотя в молодости Сталин был шатеном, о чем еще можно было судить по его облику. Сталин говорил тихим голосом, двигался медленно, между тем его лицу было свойственно насмешливое выражение — как у человека, который все время посмеивается над одному ему известной шуткой, — иногда это выражение сменялось широкой улыбкой. Часто, когда он говорил, его взгляд казался до странности отрешенным и отсутствующим, взгляд человека, думающего одновременно о двух или трех вещах. На лице Сталина читалась прежде всего уверенность, без следа нервозности; это было выражение силы и спокойствия, которое внезапно переходило в забавную бдительность. Крепкий, хотя и не атлетического сложения, держащийся с достоинством и одновременно застенчивый, он, несмотря на свой маленький рост, добивался превосходства в любой группе, в которой оказывался.
Иосиф Виссарионович Джугашвили, известный всему миру по одному из своих многочисленных революционных псевдонимов — Сталин, родился 21 декабря 1879 года в Гори, Грузия. Его отец, сапожник и крестьянин по происхождению, умер, когда мальчику было 11 лет. Иосифа отправили на учение в духовное училище в Гори, где он проучился до 1893 года. Именно здесь Сталин в совершенстве овладел русским языком, ведь во всех церковных школах Грузии в то время внедрялась царская политика русификации. Юноша покидал школу в Гори с четким сознанием того, что грузинский национализм загнан в угол, и имея некоторые представления о социальном неравенстве и несправедливости, царивших в его родной Грузии. Правда, учителя и не догадывались о подобных настроениях Иосифа, поскольку он неизменно был лучшим учеником в своем классе. Недаром директор училища и местный священник без колебаний дали ему рекомендацию в Тифлисскую семинарию, куда молодой человек и поступил осенью 1894 года.
Образцовый ученик
Подпольный социалист
В первое время учебы в семинарии Джугашвили показал себя образцовым учеником, способным и усердным, однако его наставники не ведали о том, что к концу первого года обучения молодой человек уже поддерживал связь с оппозиционными группами в Тифлисе и опубликовал в либеральной газете «Иберия» несколько дерзких патриотических стихов. Его связи с радикальными группировками в Тифлисе, во главе которых стояли бывшие семинаристы, привели к тому, что в августе 1898 года молодой человек присоединился к тайной социалистической организации, известной как «Месаме-даси». С этого момента он начал вести своего рода двойную жизнь. Немногие часы досуга Иосиф посвящал чтению лекций по социализму небольшим группам тифлисских рабочих, дебатам в секретном дискуссионном обществе, образованном им самим в стенах семинарии, и чтению радикальных книг. В конечном итоге о его деятельности стало известно руководству семинарии, и в мае 1899 года 20-летнего Джугашвили исключили. Тогда он решил посвятить себя делу революции, но столкнулся с насущной проблемой трудоустройства. В течение нескольких месяцев он зарабатывал тем, что давал уроки детям из семей среднего класса, а в конце 1899 года его взяли на работу сотрудником тифлисской обсерватории, — по всей видимости, эта работа предоставляла ему много свободного времени для занятия политикой. Джугашвили проработал здесь до марта 1901 года, когда политическая деятельность заставила его полностью уйти в подполье.
В ноябре 1901 года Иосиф Джугашвили вошел в состав Социал-демократического комитета Тифлиса, а несколько недель спустя его направили в Батум, где он приступил к созданию мощной подпольной организации и нелегальной типографии. Влияние, которое эта организация под его руководством оказывала на нефтяников Батума, было настолько заметным и сильным, что весной 1902 года Кобу (так в то время звали Джугашвили) арестовали и посадили в тюрьму как опасного агитатора. Несколько недель спустя он сбежал из своей сибирской ссылки и вновь объявился в Тифлисе, где к тому времени в 1903 году произошел великий раскол Социал-демократической партии, в результате которого меньшевики фактически взяли кавказскую партию под контроль. Через несколько месяцев после возвращения «Коба» не без колебаний перешел на сторону Ленина и большевиков и начал энергично агитировать против меньшевиков и других политических группировок.
Первая встреча с Лениным
Роль «Кобы» в ходе «генеральной репетиции» 1905 года носила скорее местечковый, чем общенациональный характер. Помимо организации «боевых отрядов» (позднее они стали предметом серьезных споров внутри партии) и редактирования газеты «Кавказский рабочий листок», которая в течение некоторого времени считалась законной, Сталин продолжал вести энергичную атаку на меньшевиков. Когда в декабре 1905 года он присутствовал на партийной конференции в Таммерфорсе в качестве делегата от Кавказского союза РСДРП (это была довольно неустойчивая группа, поскольку большинство местных лидеров были меньшевиками), «Коба» впервые попал с провинциальной арены кавказской политики в атмосферу подлинно национального собрания. Здесь он также впервые встретился с Лениным. В следующем году Сталин принял участие в Стокгольмском конгрессе, а в 1907 году — в лондонском съезде партии в качестве делегата от Кавказа, где встретился с Троцким.
Вскоре после возвращения с лондонского конгресса он был избран в состав Бакинского комитета, и именно на нефтяных скважинах Баку Сталин, по его собственному признанию, овладел навыком руководства большими массами рабочих. Он был арестован в ноябре 1908 года и выслан в Вологодскую губернию. Однако несколько месяцев спустя сбежал и снова появился на юге под именем Меликянц. Период свободы оказался непродолжительным, поскольку в марте 1910 года Сталин снова был взят под арест и отправлен обратно в Вологду, чтобы до конца отбыть срок по приговору от 1908 года. Выйдя на свободу в июне 1911 года, Джугашвили поселился в Петербурге в доме своего будущего свекра, Аллилуева, хотя ему было запрещено жить в большинстве крупных городов. Впоследствии он снова оказался под арестом. Это был самый разгар реакции, когда партия переживала особенно трудные времена. На небольшой конференции последователей большевизма, которая прошла в Праге в январе 1912 года, Сталина кооптировали в центральный исполнительный комитет партии; и через несколько недель после побега он помог основать в Петербурге новое партийное издание «Правда».
Поворотный момент
«Чудесный грузин» Ленина
Зимой 1912-1913 годов Сталин совершил свою единственную более продолжительную по времени поездку за границу, когда провел несколько месяцев с Лениным в Кракове и некоторое время в Вене. Это был переломный момент в его карьере. Десятью годами ранее Ленин в своей знаменитой брошюре «Что делать?» впервые изложил принцип, который неизменно отстаивал: основным инструментом социальной революции он называл партию, имеющую централизованное управление и состоящую из профессиональных революционеров, которые в своих мыслях и делах отличаются организацией и дисциплиной. Сталин обладал всеми чертами идеального, с точки зрения Ленина, профессионального революционера: он был бесстрашным, дисциплинированным и правоверным. Еще одно преимущество Сталина заключалось в том, что, хотя он и был грузином по происхождению и являлся представителем одного из «зависимых народов», он не разделял сепаратистские или «федералистские» идеи внутри партии и был абсолютным «централистом».
Недаром Ленин в своем письме к Максиму Горькому отозвался о Сталине как о «чудесном грузине», который пишет очерк по национальному вопросу. Работа, опубликованная в конце концов в партийной газете под названием «Марксизм и национальный вопрос», заключала в себе нападки на «национальные» ереси австрийских марксистов Бауэра (Otto Bauer) и Реннера (Karl Renner) и заявление об утвержденной большевиками доктрине, которая проводила осторожный курс в обход тех, кто рассматривал любой национализм как несовместимый с международным социализмом, и тех, кто полагал национализм его основополагающим компонентом. Это было первое из произведений Сталина, подписанное его именем, которое принесло ему известность.
Вернувшись в Россию, Сталин в феврале 1913 года подвергся своему шестому и последнему тюремному заключению и ссылке. Февральская революция 1917 года принесла ему свободу, и, вероятно, он был первым членом центрального комитета партии, приехавшим в Петербург. В этом качестве Сталин временно взял на себя редакцию «Правды». Это был недолгий период отклонения от курса, в котором Сталин впоследствии откровенно признался. Подобно другим ведущим большевикам, находившимся в то время в столице, — за исключением Молотова и Шляпникова, — Сталин считал, что верной тактикой для большевиков является поддержка Временного правительства и объединение с целью защиты отечества; именно эту линию, которая ассимилировала политику большевиков с политикой социал-демократических партий II Интернационала, проводила тогдашняя редакция «Правды». Ленин, томившийся в бездействии в Швейцарии, в своих «Письмах издалека» осудил безволие столичных большевиков. Когда позднее он добрался до Петрограда в пломбированном вагоне и выдвинул свои знаменитые «апрельские тезисы» об отказе от сотрудничества с Временным правительством или с какой-либо другой политической силой, которая будет удерживать Россию в войне, он быстро собрал свою нерешительную партию и подготовил ее ко второй революции. С тех пор Сталин оставался его самым преданным учеником.
Революция 1917 года
Упрочение позиций в партии
Этот ранний этап жизни Сталина представляет для биографа особенную трудность потому, что порою крайне сложно отделить подлинные исторические факты от массы более поздних наслоений главным образом апокрифического характера. Похоже, Сталин впервые сблизился с партийными кадрами во время своего избрания в новый центральный комитет из девяти членов в апреле 1917 года, и после трудных июльских дней, когда Ленин и Зиновьев были вынуждены отступить в Финляндию, а Каменев, Троцкий и прочие были арестованы, партию возглавил Сталин. По возвращении их на политическую сцену он вновь удалился в тень. Хотя нам почти ничего не известно об участии Сталина в работе Военно-революционного комитета в ходе фактического мятежа, он, несомненно, играл важную роль в редакции газеты «Правда». Сталин поддержал Ленина в его споре с Зиновьевым и Каменевым касательно подготовки и времени осуществления Октябрьской революции, а также в споре с Троцким вокруг Брест-Литовска; и хотя выступления Сталина, оставшиеся в протоколах центрального комитета, в обоих случаях были краткими и ничем не примечательными, его верность Ленину в те смутные времена, должно быть, помогла завоевать благодарность большевистского лидера и значительно повысила статус Сталина в партии. В октябре 1917 года Сталин был назначен народным комиссаром по делам национальностей, и одной из первых мер, которые он принял в этом качестве, стало провозглашение независимости Финляндии от России на конференции в Хельсинки. Несмотря на оппозицию ряда партийных элементов, которые расценивали этот шаг как необоснованную уступку буржуазному национализму, декрет был официально подписан Лениным и Сталиным в декабре. Сталин также принимал активное участие в разработке Конституции Российской Социалистической Федеративной Советской Республики 1918 года, а спустя четыре года был еще в большей степени вовлечен в процесс составления федеральной конституции Союза Советских Социалистических Республик.
Разрыв с Троцким
Гражданская война открыла новые перспективы для Сталина с его неослабевающей энергией и несомненными административными талантами. То, что гражданская война послужила поводом для первого открытого разрыва Сталина с Троцким; что Сталин и Ворошилов активно подсиживали Троцкого, критикуя его как за группировку армий, так и за привлечение к делу бывших царских офицеров; что эти взаимные обвинения достигли опасной точки в спорах по поводу защиты Царицына (несколько лет спустя переименованного в Сталинград) от Деникина; что Ленин пытался сгладить эту враждебность и удержать в ряду своих соратников двух бесценных, хотя и неуживчивых заместителей, — все это ясно. Но историк будущего вполне справедливо сочтет сверхчеловеческой задачей попытку отделить зерно истины от плевел последовавших противоречий и извлечь из массива искаженных интерпретаций погребенные под ними достижения Троцкого.
В остальном имя Сталина мало фигурирует в литературе того периода. Общее впечатление, которое он производил на своих коллег вплоть до 1922 года, по-видимому, сводилось к обычной компетентности; хотя его приняли в высшие эшелоны большевистской власти, среди тамошних вождей он казался наименее примечательным и харизматичным. Но его способность выполнять тяжелую и монотонную работу порою даже перевешивала более впечатляющие таланты его соперников, и тот факт, что влияние Сталина в государстве и его позиции внутри партийной машины были сильны как никогда, не мог остаться незамеченным. К концу гражданской войны он занимал три важных должности: состоял членом Политбюро, был комиссаром по делам национальностей и комиссаром рабоче-крестьянской инспекции (Рабкрин).
В марте 1922 года он был назначен генеральным секретарем партии — эта должность была создана недавно и, очевидно, подходила для его довольно заурядных способностей. Хотя в то время никто не воспринимал этот пост как потенциальную ступеньку к верховной власти, тем не менее он в совокупности с другими сферами влияния Сталина обеспечил ему невероятный статус. Хотя у руля по-прежнему находился Ленин, сталинское влияние постепенно становилось сопоставимым с влиянием Ленина.
В мае того же года у Ленина случился первый удар, от которого он временно, хотя и не полностью, оправился. Второй удар в марте 1923 года сразил его окончательно. С этого момента, когда Ленин полностью утратил дееспособность, до его смерти в январе 1924 года место правопреемника оставалось вакантным.
Если бы кто-то серьезно оценивал шансы Сталина на успех, письмо Ленина в центральный комитет партии, — которое обычно, пусть и неоправданно, называют завещанием Ленина, — могло бы показаться для этого решающим препятствием. Ленин писал это письмо в конце декабря 1922 года, а постскриптум датировал 4 января 1923 года. В нем лидер большевиков, отдававший себе отчет в том, что его дни сочтены, давал характеристики основным партийным руководителям. Ленин отметил, что Сталин, с тех пор как стал генеральным секретарем, «сосредоточил в своих руках необъятную власть», и выразил опасение, что Сталин не всегда может использовать эту власть осторожно. Он назвал Сталина «слишком грубым» и предложил заменить его кем-то «более терпимым, более лояльным, более вежливым, более внимательным к товарищам, менее капризным и т. д.». К счастью для Сталина, Ленин в своем письме также не удостоил уважительными отзывами Зиновьева, Каменева и Бухарина, так что многие были заинтересованы в том, чтобы этот документ не получил широкого распространения. Хотя с ним ознакомились все члены центрального комитета, и его подлинность никогда не оспаривалась. Но Сталину следует отдать должное: он обладал исключительным умением преодолевать такого рода серьезные препятствия. Когда в апреле 1923 года проходил двенадцатый съезд партии, было известно, хотя публично об этом не говорилось, что положение Ленина безнадежно. В качестве его преемников рассматривалась группа из трех человек («тройка»); и свободно упоминались имена Зиновьева, Каменева и Сталина. Сталин с непревзойденным тактом защищал от нападок не столько себя, сколько Зиновьева и Каменева. Троцкий постепенно был оттеснен в сторону. Критика в его адрес, связанная с подрывом единства партии, началась осенью того же года.
1924 год был решающим для прихода Сталина к власти. В течение этого года он впервые в полной мере продемонстрировал ту удивительную политическую ловкость, которая заставила всех его соперников выглядеть на его фоне растяпами и любителями. Во-первых, он инициировал процесс, который со всей справедливостью можно назвать «канонизацией» Ленина. С момента смерти Ленина и почти полностью благодаря сталинской инициативе каждое слово, сказанное или написанное Лениным, стало восприниматься как сакральное — подобно тому, как сам Ленин относился к произведениям Маркса и Энгельса; и каждый, кто осмеливался с ним не соглашаться, теперь оказывался под подозрением не просто как еретик в прошлом, но как потенциальный еретик в будущем. Это оружие было нацелено прежде всего на Троцкого, чей порывистый характер и долгая история стычек с Лениным в прошлом сделали его в высшей степени уязвимым. Но это также могло послужить оружием против Зиновьева и Каменева, которые за свое отступничество не раз подвергались жестокой критике со стороны Ленина. Сталин вел себя слишком благоразумно и предпочитал не высовываться, вот почему и не попал под удар критики, — не считая неофициального «завещания», которое теперь постепенно предавалось забвению. Это был отрицательный актив. Зато как тогда, так и потом предпринимались гигантские усилия, чтобы создать положительный образ Сталина как самого способного ленинского помощника, самого преданного ученика и избранного политического преемника.
Контроль над партийной машиной
Укрепление власти
Во-вторых, прекрасно понимая, каким невероятным авторитетом в партии обладает знаток марксистской теории, Сталин вознамерился повысить свою квалификацию в этой области. Весной 1924 года он прочитал в московском университете имени Свердлова курс лекций «Основы ленинизма», — грамотно изложив ленинскую концепцию марксистской доктрины и ее применения на практике. Он продолжил наступление на Троцкого. В самих лекциях Сталин придерживался обычной точки зрения о том, что окончательный успех русской революции зависел от распространения революции в других странах Европы. Однако, судя по революционным неудачам 1923 года в Германии, можно было предположить, что перспектива ее завершения была весьма отдаленной; а после того, как новый международный статус Советского Союза в 1924 году был признан всеми основными державами, за исключением Соединенных Штатов, поощрение мировой революции становилось все более неудобной политикой.
В конце 1924 года Сталин выпустил исправленное издание своих лекций, в которых провозгласил доктрину «социализма в отдельно взятой стране». Таким образом, Троцкого легко можно было заклеймить как интернационалиста, апологета «перманентной революции», к тому моменту утратившей свою актуальность.
В-третьих, Сталин усилил контроль над партийной машиной и понял, как использовать ее для того, чтобы расстраивать планы собственных врагов. На посту генерального секретаря он уже заведовал всеми повышениями и назначениями на ключевые посты в партии. Партийные ряды полнились новыми членами, верными ленинским заветам; этим процессом массового обращения в новую «веру» руководил Сталин и его соратники. Каких бы мнений ни придерживались партийные лидеры, численность должна была перевесить. Вскоре на партийных собраниях Троцкого начали заглушать своими криками исполненные энтузиазма молодые сталинисты.
Изгнание Троцкого
К январю 1925 года запущенная против Троцкого кампания набрала достаточно силы, чтобы позволить сместить его с поста народного комиссара по военным делам. Накануне нового года Зиновьев и Каменев, борясь с растущей властью Сталина, стали искать сближения с Троцким. Но было слишком поздно — все трое были обречены. В 1926 году Сталин добился осуждения троцкистов и зиновьевцев как участниками партийной конференции, так и Коминтерном, а в ноябре 1927 года Троцкий, Зиновьев и Каменев были формально исключены из партии. Через два месяца Троцкий был насильственно выслан из Москвы и отправлен в Алма-Ату в Средней Азии. Окончательная высылка из России произошла в январе 1929 года.
В завершившейся подобным образом борьбе личное соперничество переплеталось не только с уже упомянутыми вопросами внешней политики, но и с внутриполитическими противоречиями. Троцкий всегда был сторонником индустриализации и планирования. Сталин запустил против него кампанию, где фигурировали лозунги нэпа о снятии напряжения в крестьянской среде и без конца повторялось обвинение в том, что Троцкий «недооценивал крестьянство». Но вскоре Сталин посчитал этот радикализм слишком опасным и с 1925 года умело начал проводить средний курс между «левой» оппозицией Троцкого и Зиновьева, которых обвиняли в игнорировании крестьянства, и «правой» оппозицией Рыкова и Бухарина, которые преувеличивали политику умиротворения крестьянства.
После разгрома Троцкого, Зиновьева и Каменева Сталин еще не занимал наивысшей позиции в Политбюро. Ему по-прежнему приходилось иметь дело с «правой» оппозицией Бухарина, Рыкова и Томского. Вопреки пророчествам недавно поверженной оппозиции влиятельная группа Бухарина не смогла затмить влияние Сталина. Пятнадцатый съезд избрал новое Политбюро из девяти членов, и в новом составе Сталин получил большинство голосов, в том числе его поддержали Каганович и Микоян. Враждующие силы внутри Политбюро вступили в открытый конфликт только в 1928 году, когда Политбюро в связи с голодом и нехваткой зерна объявило «чрезвычайные меры», в результате чего Сталин призвал «ликвидировать кулаков как класс». Хотя в Политбюро против этих мер выступал Бухарин и его группа, лишь в апреле 1929 года Сталин открыто осудил Бухарина как лидера «правой» оппозиции его политике в отношении деревни. Вскоре Бухарин, Рыков и Томский были исключены из Политбюро и сняты с других важных постов. Теперь Сталин сосредоточил всю власть в своих руках и отныне считался фактическим правителем Советского Союза, — о чем ярко свидетельствовали торжества по случаю его пятидесятилетнего юбилея, которые в декабре 1929 года сопровождались необычными демонстрациями. В то самое время, когда Троцкий оказался в изгнании, Сталин готовил мощный поворот на индустриализацию. Первая пятилетка была запущена им в 1928 году. Неизбежно сопутствующей ей проблемой была коллективизация сельского хозяйства: хотя до 1931 года эта мера не рассматривалась всерьез, она фигурировала в повестке дня партии с конца 1927 года. В течение всего этого периода, несмотря на ряд допущенных ошибок (особенно в оценке скорости, с которой следовало проводить коллективизацию), сталинское чутье ни разу его не подводило. Очень немногие из предпринимаемых им политических шагов казались оригинальными ему самому, — если таковые вообще были; однако Сталин обладал уникальной способностью делать их вовремя и, когда нужно, переждать.
В середине тридцатых годов, когда индустриализация шла полным ходом, а коллективизация стала свершившимся фактом, складывалось впечатление, что буря наконец миновала. Вторая пятилетка обещала рост выпуска товаров народного потребления. Публичные выступления Сталина стали звучать более оптимистично, и, вполне вероятно, что изначально он воспринимал «Сталинскую конституцию», провозглашенную в 1936 году, как венец своей работы. Страна уже жила при социализме; дорога к коммунизму, пусть он и казался далекой мечтой, была открыта; рост материального благосостояния и расширение конституционных свобод стали перспективами ближайшего будущего. Эти ожидания, если они были, не оправдались. В середине тридцатых годов Советский Союз вступил в новый период бурь и невзгод. Убийство Кирова в конце 1934 года стало симптомом или отправной точкой серьезного внутреннего кризиса; при этом на международной арене Германия вновь стремительно сосредотачивала в своих руках власть, становясь серьезной угрозой для Советского Союза. Внутренний кризис носил смутный характер, его свидетельства были спорными, а для устранения этого кризиса Сталин прибегал к методам, которые бросили на его имя серьезную тень. Трудности становления колхозов, ликвидация кулачества, необходимость — перед лицом нацистской угрозы — наращивать темпы индустриализации — все это тяжким бременем легло на плечи простых людей и порождало недовольство, порою и в высших эшелонах власти. Сталин решил нанести жесткий удар. В последовавшей за этим панике сводились старые счеты, появлялась новая вражда, и, вероятно, все зашло намного дальше, чем вначале Сталин или кто-либо другой мог помыслить.
Судебные процессы над предателями
В 1935 и 1936 годах прошел целый ряд судебных процессов над многими выдающимися большевиками, которые в тот или иной период были замешаны в «троцкизме» или других формах оппозиции режиму — в их числе Зиновьев, Каменев и Бухарин, — большевики сами признавались в измене, и их приговаривали к расстрелу. В 1937 году расстрелам подвергся целый ряд ведущих генералов — по аналогичным обвинениям, но уже без публичного разбирательства. Из большевистских лидеров первого поколения почти никто не выжил, кроме Сталина, Молотова и Ворошилова.
В 1938 году чистки завершились. Ягода, долгое время бывший главой ГПУ и его преемника НКВД, в конце 1936 года был отстранен от должности и теперь сам пал жертвой чисток; как и его преемник Ежов, в прошлом влиятельный лидер партии, который исчез со сцены примерно в то же время. Наказание в ходе чисток отчасти зависело от степени доверия к сообщениям и признаниям в активной измене со стороны обвиняемого; и надо признать, что впоследствии советскому режиму удалось выдержать почти невыносимое напряжение военного времени и преодолеть его с меньшим количеством разрывов и трещин, чем предсказывало большинство наблюдателей. Однако несомненно, что ущерб, нанесенный чистками советскому престижу на западе, стал роковым препятствием для внешнеполитического курса по созданию общего оборонительного фронта с западными державами, которому тогда была привержена советская дипломатия. Вероятно, в этом заключался самый серьезный и самый катастрофический просчет того периода.
Мюнхен и последующий период
Договор с нацистами
В тридцатые годы советская внешняя политика, равно как и советская внутренняя политика были чисто сталинским творением. По своим наклонностям Сталин долгое время был скорее советским националистом, нежели интернационалистом; и теперь, когда он окончательно упрочил свои позиции во власти, вся ответственность за последствия построения «социализма в отдельно взятой стране» ложилась на него одного. Перед лицом германской угрозы Сталин без смущения провел идеологическую смену фронта, необходимую для того, чтобы Советский Союз мог вступить в Лигу Наций и заключить договоры о союзе с Францией и Чехословакией. В конце концов этот проект распался не за недостатком доброй воли у СССР, но ввиду слабости Франции и того, что с точки зрения СССР было двойной политикой со стороны Великобритании. До тех пор, пока Великобритания, по всей видимости, колебалась между договором с Германией и общим фронтом против нее, Сталин, со своей стороны, тоже решил оставить обе двери открытыми. Хотя Мюнхен и был серьезным шоком для перспектив сотрудничества, он частично компенсировался британским перевооружением, и в течение всей зимы загадка британской политики так и не была решена. 10 марта 1939 года на восемнадцатом съезде партии Сталин выступил с недвусмысленным предупреждением о том, что советская политика не даст «втянуть в конфликты нашу страну провокаторам войны». Однако очень скоро целый ряд событий свел его заявления на нет.
Начало военной лихорадке положил гитлеровский захват Праги в середине марта. Теперь Великобритания отчаянно готовилась к войне и искала союзников на востоке. Два варианта по-прежнему оставались для нее открытыми.
Она могла бы вступить в союз с Советским Союзом ценой принятия советской политики в Восточной Европе — в Польше, в Румынии, в странах Балтии; либо она могла бы вступить в альянс с антисоветскими правительствами этих стран и тем самым загнать Советский Союз во враждебный лагерь. Британская дипломатия была чересчур простовата и невежественна в вопросах, касающихся Восточной Европы, чтобы понять всю сложность стоявшего перед ней выбора. Она без оглядки ринулась заключать пакты об общей защите с Польшей и Румынией; и буквально через несколько дней, 3 мая 1939 года, отставка Литвинова и его замена Молотовым сигнализировали о существенных переменах в советской внешней политике. Направленная в Москву британская миссия оказалась не в состоянии достичь какого бы то ни было прогресса.
Переговоры продолжались; но пока Великобритания не была готова отказаться от альянса или подвергнуть своего нового союзника жесткому давлению, они были обречены на неудачу. Когда Гитлер решил действовать, Сталин, со своей стороны, тоже не стал колебаться. Риббентроп приехал в Москву, и был подписан германо-советский договор. Справедливости ради надо сказать, что Сталин рассматривал его как крайнее средство. Он бы предпочел союз с западными державами, однако не мог прийти с ними к единым, удовлетворяющим его договоренностям.
Шаткий нейтралитет
Затем на протяжении двадцати двух месяцев Советский Союз сохранял в высшей степени напряженный нейтралитет. В ответ на продвижение Германии в Польшу СССР вновь оккупировал белорусские территории, переданные Польше по Рижскому договору 1921 года. Таким образом, советско-германское противостояние началось уже к осени 1939 года — в Польше, на Дунае и на Балтике. Война с Финляндией зимой 1939-1940 гг. была развязана с целью укрепить оборону Ленинграда путем расширения границы в западном направлении. В конечном итоге эта цель была достигнута, но ценой потери советским правительством значительной доли престижа и формального исключения Советского Союза из Лиги Наций.
После поражения Франции в Советском Союзе начал расти страх того, что немцы одержат победу и возобладают в Европе; по этой причине стремительными темпами начались военные и промышленные приготовления. Вероятно, теперь уже Сталин предвидел неизбежность конфликта, но не хотел его провоцировать или ускорять. В ноябре 1940 года он отправил в Берлин Молотова, правда, не имея возможности хоть как-то смягчить ощутимое столкновение интересов. С другой стороны, гарантии сохранения нейтралитета предоставила Япония в ходе визита Мацуока в Москву в апреле 1941 года. В следующем месяце Сталин, до сих пор единственный генеральный секретарь партии и без официального звания, стал председателем Совета народных комиссаров — премьер-министром СССР. Это назначение стало тревожным звоночком внутри страны и за ее пределами.
Россия в войне
Тяжелое бремя ответственности
Вторжение Германии в Советский Союз 22 июня 1941 года и внезапная угроза, нависшая над столицей, легли на плечи Сталина огромным грузом забот и ответственности. С самого начала высшее военное руководство и организация обороны перешли к Государственному комитету обороны, состоявшему из пяти членов — Сталина, Молотова, Ворошилова, Берии и Маленкова, под председательством Сталина, хотя последний принял звание маршала только в марте 1943 года, и уже позднее ему было присвоено звание генералиссимуса. Во время войны традиционные обращения Сталина к народу по случаю Первого мая и накануне Седьмого ноября приняли форму широкомасштабных обзоров военных операций и военной политики. Он также стал проявлять себя более активным дипломатом. До войны Сталин старательно избегал иностранцев. Теперь, помимо регулярных бесед с послами союзных государств, к нему потянулась нескончаемая очередь важных посетителей. Лорд Бивербрук (Lord Beaverbrook) и мистер Гарриман (William Harriman) были в Москве в августе 1941 года для организации поставок с запада; Черчилль приезжал в августе 1942 года, а потом в октябре 1944 года с Иденом (Anthony Eden). В декабре 1943 года Сталин встретился с президентом Рузвельтом и Черчиллем в Тегеране, а в феврале 1945 года — в Ялте. Последняя встреча «большой тройки», на которой Рузвельта сменил Трумэн, а Черчилля — Эттли (Clement Attlee), состоялся в Потсдаме в июле 1945 года.
Из дипломатических вопросов Сталина особенно беспокоила вечная проблема советско-польских отношений. Благодаря большому терпению ему в конечном итоге удалось добиться признания нового польского правительства союзниками и принятия ими в качестве границы между Советским Союзом и Польшей так называемой «линии Керзона», первоначально проведенной союзными и присоединившимися державами на мирной конференции 1919 года в Париже. Он без устали трудился над тем, чтобы обеспечить своей стране положение, в котором она ни в чем не уступала бы другим великим державам, и на которое она заслужила себе право своими достижениями и жертвами, понесенными в ходе войны.
Внутренняя политика
Коминтерн и церковь
Два неожиданных решения, касающихся внутренней политики — роспуск Коминтерна и возобновленное признание православной церкви — несомненно, были приняты Сталиным во время войны с оглядкой на союзников; вместе с тем они отвечали давней, усилившейся во время войны тенденции ставить национальные вопросы выше идеологических соображений. Реформы 1944 года, предоставившие основным республикам Советского Союза отдельные армии и отдельные права на дипломатическое представительство за рубежом, вероятно, отчасти были нацелены на обеспечение Украине и Белоруссии независимого членства и права голоса в Организации Объединенных Наций.
Когда война закончилась, Сталину шел шестьдесят шестой год. Осенью 1945 года он провел более двух месяцев в Сочи на Черном море, и этот отпуск вождя как обычно породил целую волну слухов, между тем он был не более чем заслуженной и необходимой передышкой, отдыхом от обременительных государственных дел. В декабре Сталин вернулся в Москву ко времени визитов Бевина (Ernest Bevin) и Бирнса (James Byrnes). С тех пор Сталин все реже поддерживал личные связи с представителями западных держав. В феврале 1946 года он принял участие в выборах в Верховный Совет, где выступил с главной предвыборной речью, в которой предсказал скорое свертывание системы хлебных пайков, — однако эти надежды не оправдались по причине плохого урожая. Сталин также заявил, что Советская коммунистическая партия намерена предложить новые инициативы для развития экономической области с тем, чтобы утроить довоенные производственные показатели. Несмотря на преклонные годы, Сталин продолжал удерживать в своих руках бразды правления и в марте 1946 года был вновь утвержден секретарем центрального комитета партии. В том же году государственное издательство приступило к публикации полного собрания его произведений.
Растущее недоверие
Беспрецедентная популярность в некоммунистическом мире, которую с завершением войны завоевал русский народ в целом и маршал Сталин в частности, вскоре сменилась недоверием. Ожидалось, что сталинская довоенная доктрина «социализм в отдельно взятой стране» послужит основой для мирного сосуществования в послевоенный период. Собственные комментарии Сталина по поводу международных дел порою подтверждали, а порою и опровергали эту перспективу. Так, отвечая на вопросы, заданные ему московским корреспондентом «Санди таймс» (Sunday Times) в сентябре 1946 года, Сталин заявил, что несмотря на идеологические разногласия он верит в возможность длительного сотрудничества между Советским Союзом и западными демократиями, и что коммунизм в одной стране вполне возможен. Его слова вызвали интерес у всего мира и были восприняты как приветственное заявление, во многом снявшее растущую международную напряженность. Однако через месяц, отвечая на вопросы, присланные ему «Объединенной прессой Америки» (United Press of America), Сталин заявил, что, по его мнению, «разжигатели новой войны», — он назвал нескольких выдающихся британских и американских государственных деятелей, — представляют собой наиболее серьезную угрозу для мира, и таким образом свел на нет произведенное ранее хорошее впечатление.
Послевоенная политика России в отношении соседей никоим образом не подтверждала миролюбивые заверения Сталина. Независимые страны Балтии: Литва, Латвия и Эстония — уже были включены в состав России в 1940 году. Финляндия и Болгария были вынуждены расплачиваться за поражение и уступить свои территории России, а Польша в качестве награды за победу подверглась еще большей ампутации. На Дальнем Востоке Россия выдвинула претензии на Северный Сахалин и Курильские острова в качестве платы за свое участие в войне против Японии. Во всех странах, по которым прошла Красная Армия, должен был установиться коммунистический режим, а его противники ликвидированы, — это было лишь вопросом времени. К середине 1948 года границы коммунизма простирались от Эльбы до Адриатики. Год спустя коммунизм победил в Китае. Сталин правил судьбами столь обширной империи, о которой ни один царь не мог и мечтать.
Именно государственный переворот в Праге в феврале 1948 года окончательно заставил Западную Европу и Северную Америку сообща принять меры для обеспечения обороны. Североатлантический договор был подписан 4 апреля 1949 года. Однако за год до этого события Запад благополучно отразил еще один удар со стороны России. Речь идет о воздушном мосте, открытом в июне 1948 год в ответ на блокаду Берлина.
Весь этот период активной российской экспансии Сталин как и прежде оставался на заднем плане. Лишь в редких случаях он принимал у себя иностранных дипломатов, хотя лидеры стран-сателлитов, естественно, имели к нему более свободный доступ. Время от времени высказывались предложения провести новую конференцию с участием Сталина, американского президента и британского премьер-министра, но ни одно из них так и не было реализовано. В 1946 году президент Трумэн объявил о том, что пригласил Сталина в Вашингтон для неофициального визита, но тот счел необходимым отклонить приглашение по состоянию здоровья. В последнем интервью, которое Сталин дал иностранному корреспонденту [представителю «Нью-Йорк таймс» (The New York Times) в декабре 1952 года], он поддержал инициативу по проведению переговоров с главой новой американской администрации, президентом Эйзенхауэром. По его словам, он был заинтересован в любом дипломатическом шаге, направленном на прекращение вражды в Корее. Президент Эйзенхауэр объявил о своей готовности в прошлом месяце (так в тексте — прим. ред. ИноСМИ) при определенных обстоятельствах встретиться со Сталиным, а потом и Черчилль заявил Палате общин, что не исключает возможности трехсторонних переговоров.
Новая роль Сталина
Экономист-теоретик
Именно в последний год жизни Сталин выступил в роли, которая удивила бы его бывших коллег, таких как Ленин и Троцкий, но которая по той же самой причине вполне могла стать для него предметом наибольшей гордости, — речь идет о роли теоретика, трактующего экономику в традиции Маркса, Энгельса и Ленина (и не уступающего им в важности своих оценок). Незадолго до девятнадцатого съезда Коммунистической партии, состоявшегося в Москве в октябре 1952 года — первого съезда с 1939 года — Сталин опубликовал работу «Экономические проблемы социализма в СССР», которая с тех пор стала хрестоматийным учебником для коммунистов во всех странах мира. В этой работе Сталин предупредил читателей, что, несмотря на все успехи России в построении нового общества, было бы неправильно думать, что естественные законы экономики в России не применяются в такой же мере, как в других странах. Он также предсказал углубление кризиса капитализма, отрыв западноевропейских стран от Соединенных Штатов и неизбежность войны между этими капиталистическими странами. Кроме того, Сталин изложил программу основных предварительных условий, необходимых для перехода к коммунизму в Советском Союзе. На съезде произошла реорганизация партийных органов: Политбюро и Оргбюро были объединены в единый орган — Президиум ЦК, председателем которого стал Сталин.
По случаю семидесятилетия вождя в декабре 1949 года по всему Советскому Союзу прошли массовые празднования, и на 38 самых высоких вершинах Советского Союза были установлены бюсты Сталина. В честь юбилея была также учреждена Международная Сталинская премия мира, которая вручалась каждый год в день его рождения.
3 марта 1953 года по московскому радио было объявлено о том, что Сталин находится в тяжелом состоянии в результате кровоизлияния, что он потерял сознание и речь и в течение длительного периода не сможет осуществлять руководящие функции.
О личной жизни Сталина мы знаем очень немного. В 1903 году он женился на Екатерине Сванидзе, глубоко религиозной женщине, сестре его грузинского товарища. В 1907 году она умерла от пневмонии и оставила Сталину сына Яшу. Его вторая жена, на которой он женился в 1918 году, Надежда Аллилуева, была на 20 лет моложе Сталина. Она была дочерью большевистского рабочего, с которым Сталин поддерживал контакты как на Кавказе, так и в Санкт-Петербурге. Ранее Надежда работала одним из секретарей Ленина, а затем училась в техническом институте в Москве. Этот брак также закончился смертью супруги в ноябре 1932 года. Она оставила вождю двоих детей: дочь Светлану и сына Василия, ставшего высокопоставленным офицером советских ВВС. Позднее Сталин женился на Розе Каганович, сестре Лазаря Кагановича, члена Политбюро.