Saturday, August 08, 2020
Friday, August 07, 2020
Раввин Адин Штейнзальц похоронен на иерусалимском кладбище на Масличной горе
В Иерусалиме в возрасте 83 лет скончался известный раввин Адин Эвен-Исраэль (Штейнзальц), лауреат премии Израиля, переводчик Талмуда на современный русский язык, основатель Института изучения иудаизма, а также сети школ на территории бывшего СССР. Его сердце остановилось утром 7 августа в больнице "Шаарей-Цедек".
...Похороны состоятся в 14:00 состоятся на кладбище "Шамгар" на Масличной горе. Семья обратилась с просьбой не приходить на кладбище из-за коронавируса. Церемония будет передаваться в прямой трансляции ведущими новостными ресурсами....
Раввин был очень близок к Любавичскому ребе, которому посвятил одну из своих книг "Мой ребе". Именно он посоветовал Штейнзальцу взять другую фамилию - Эвен-Исраэль.
Ниже есть продолжение.
Родился Адин Штейнзальц в 1937 году в Иерусалиме. Изучал математику, физику и химию в Еврейском университете в Иерусалиме в дополнение к изучению Торы. В 1961 году создал экспериментальную среднюю школу возле Беэр-Шевы, в которой внедрил новаторскую учебную программу и методику, основанную "на учете познавательных интересов учеников, развитии их творческого потенциала и уверенности в своих возможностях. В свои 23 года он стал самым молодым директором школы в Израиле.https://txt.newsru.co.il/israel/07aug2020/funeral801.html
В 1965 году Адин Штейнзальц основал Израильский институт талмудических публикаций (המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים) и начал свою монументальную работу над переводами и комментариями к Талмуду, в частности перевод на современный иврит, английский, русский и некоторые другие языки.
Издания Талмуда Штейнзальца включают в себя перевод с арамейского, на котором по большей части тот написан, и всесторонний комментарий. Работа над изданием Вавилонского Талмуда была завершена лишь в ноябре 2010 года.
Широкую известность Штейнзальцу принесла книга "Роза о тринадцати лепестках" об основах Каббалы. Она издана на многих языках, в том числе и русском. В целом раввин издал более 60 книг по основам иудаизма, еврейской мистике, философии, социологии.
В Израиле и на территории бывшего СССР он организовал сеть школ по изучению иудаизма. Открытый им Московский образовательный центр "Мекор хаим" стал одним из первых еврейских культурно-образовательных центров. В 1989 году в Москве был также основан Институт изучения иудаизма в России (Институт Штейнзальца), координирующий культурно-образовательные программы Штейнзальца в республиках бывшего Советского Союза.
...Штейнзальц известен как учитель и духовный наставник множества учеников. В Израиле и на территории бывшего СССР он организовал сеть школ и других учебных заведений. Штейнзальц имел степень почётного доктора ряда университетов среди которых: Иешива-университет, Университет имени Бен-Гуриона, Университет имени Бар-Илана, Брандейский университет, Международный университет Флориды. Помимо этого он являлся главой йешивы в йешиват эсдер поселения Ткоа в Иудее...
В 1990-е газета "Вести" публиковала уроки раввина Штейнзальца, который тот готовил для новых репатриантов из бывшего СССР. Фундаментальной же для русскоязычного еврейства стала его книга "Введение в Талмуд".
Издание TIME в публикации, посвященной раввину Штейнзальц, назвала его "величайшим мыслителем современности".
ברוך דיין האמת
https://www.vesty.co.il/main/article/rJq11B5911P
Египет и Греция подписали договор о границах эксклюзивных экономических зон
Правительства Египта и Греции подписали в четверг, 6 августа, договор о границах эксклюзивных экономических зон двух стран в Средиземном море.
Соглашение было подписано в Каире министрами иностранных дел Самехом Шукри и Никосом Дендиасом.
В Афинах подчеркивают, что договор между Египтом и Грецией фактически лишает смысла подписанный ранее договор о морских границах, подписанный между Турцией и правительством национального согласия Ливии, не соответствовавший международному морскому праву.
Ниже есть продолжение.
Дендиас, в частности, подчеркнул, что греко-египетский договор основан на международном морском праве, в отличие от "незаконного и юридически необоснованного договора между Турцией и правительством в Триполи".https://txt.newsru.co.il/world/07aug2020/eastmed3002.html
Незадолго до подписания договора с Египтом Дендиас заявил, что Греция готова начать немедленные переговоры по демаркации морских зон с Турцией.
В июне 2020 года Греция подписала договор о границах эксклюзивных экономических зон с Италией.
Между тем, министр иностранных дел Турции Мевлет Чавушоглу заявил, что греко-египетский договор нарушает права Турции и Ливии и, соответственно, является незаконным.
Число жертв взрыва в Бейруте возросло до 154, в больницах остаются 120 пострадавших
Более 5000 человек получили ранения и травмы. 120 пострадавших остаются в больницах, многие из них в тяжелом состоянии.https://txt.newsru.co.il/mideast/07aug2020/beirut_120.html
Thursday, August 06, 2020
עושים היסטוריה 323: אני חושב, משמע אני עצלן – על רנה דקארט (Hebrew)
עם ספרון דקיק של כמאה עמודים בלבד, רנה דקארט חולל מהפכה דרמטית בעולם המתמטיקה – אבל הפרט המדהים הוא שאפילו ההישג הכביר הזה, הוא לא ההישג שבזכותו אנחנו מזכירים את הפילוסוף הצרפתי. מדוע מכונה דקארט 'אבי המדע המערבי המודרני', ומה פרוש הביטוי 'אני חושב, משמע אני קיים?'.
Cognito Eros Sum
אני חושב, משמע אני קיים
יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.
https://www.ranlevi.com/2020/08/04/osimhistoria-323-decartes/אם תכנסו לאתר של 'עושים היסטוריה' ותביטו על הרשימה המלאה של כל שלוש מאות עשרים ושניים הפרקים הקודמים של הפודקאסט, תמצאו שעשיתי פרקים על כמעט כל תחום שאפשר להעלות על הדעת. פיזיקה? יש. ביולוגיה? יש ויש. פסיכולוגיה, היסטוריה צבאית, בלשנות, חלל? יש, יש, יש ויש. אפילו על ציור וכדורגל, שני תחומים שבהם אני מחזיק שיא עולמי בחוסר-יכולת, עשיתי פרקים בעושים היסטוריה.
אבל יש תחום אחד שלא תמצאו ברשימה הארוכה הזו: פילוסופיה. ולא במקרה. במשך המון שנים לא הערכתי פילוסופיה, ולא הערכתי פילוסופים. אני חושב שזה משהו שנטוע באישיות שלי: אני מה שנקרא 'פותר בעיות.' אם משהו לא עובד, אני מתקן אותו. זאת אומרת, אם תשאלו את אשתי היא כנראה תגיד לכם שאני מדבר שטויות, כי היא כל הזמן מצביעה על קירות שצריך לצבוע, ענפים שצריך לגזום ופילטרים שצריך לנקות – ואני לא עושה עם זה שום דבר… אבל זה לא נכון: א', הבנתי כשביקשת ממני בפעם הראשונה. לא צריך להציק לי כל חצי שנה. וב', יש בעיות שאני נהנה לפתור יותר מאחרות.
אבל הנקודה היא שאני מעדיף לפתור בעיות מאשר לדבר עליהן: זו כנראה הסיבה שנעשתי מהנדס. פילוסופים, לעומת זאת…למונטי פייתון יש מערכון מעולה בשם 'כדורגל של פילוסופים': גרמניה נגד יוון בגמר אליפות העולם. בצד היווני אפלטון, אריסטו, סוקרטס וארכימדס – ובנבחרת הגרמנית משחקים קאנט, הֵגל, ניטשה, ובאופן מעט מפתיע, בקרנבאואר. השופט שורק לפתיחת המשחק ו…כל הפילוסופים מתחילים לדבר, להתלבט ולהתווכח, אבל אף אחד לא בועט בכדור.
זו גם הייתה התפיסה שלי לגבי פילוסופיה בכלל. מה נסגר עם כל הדיבורים האלה? If you have to shot, shot – don't talk…
אבל אם כך, למה אתם מקשיבים לפרק על רנה דקארט, שהוא אולי הפילוסוף המפורסם ביותר בהיסטוריה? ובכן, השתנתי. אולי זה הגיל: כשהתחלתי את עושים היסטוריה הייתי בן 33, והיום אני בן 45. אולי זה בגלל שהיום, אחרי שלוש מאות עשרים ושניים פרקים של עושים היסטוריה, אני מתחיל להבין שלמרות מאות אלפי הספרים והמאמרים שקראתי, יש עוד כל כך הרבה שאני לא יודע, ושכנראה לא אדע לעולם. אולי פשוט הגזמתי עם הסמים, הסקס והרוקנ'רול.
תהה אשר תהה הסיבה, בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי נמשך יותר ויותר לפילוסופיה – ולשאלות העמוקות, הקיומיות, שהפילוסופים מנסים לענות עליהן. מה זה היקום הזה שאנחנו חיים בתוכו? איך נוצרת 'מחשבה' בתוך מוחנו? למה המכונות של הרב-קו אף פעם לא עובדות כשאני ממש חייב לטעון את הכרטיס?
יחד עם הנטייה הפילוסופית הזו, מצאתי את עצמי מתעניין יותר ויותר במתמטיקה – ולא במקרה. כשהייתי ילד, חשבתי שמתמטיקה זה לפתור משוואות, לגלות לֵמה שווה X ומתי יפגשו הרכבות שיוצאות מחיפה ומתל אביב. היום אני מבין שכל הבעיות עם הרכבות הן פיקציה, כי הלו"ז של רכבת ישראל הוא כיאוטי ברמה הקוונטית – ומתמטיקה לא עוסקת במספרים: היא עוסקת ברעיונות, והמתמטיקאים לא מנסים לפתור משוואות – הם מנסים לגלות, דרך המשוואות, את החוקים והעקרונות ששולטים או מתארים את היקום שלנו.
וזה בדיוק מה שמרתק ברנה דקארט. דקארט לא היה רק הוגה דיעות – הוא גם היה מתמטיקאי, והרעיונות שלו – כפי שנגלה מיד – הושפעו מאוד מהיופי, מהסדר והאמיתות העמוקות שחושפת המתמטיקה.
ההשפעה ההפוכה של בית הספר
רנה דקארט (Rene Descartes) נולד בצרפת ב-1596, בעיירה שאז נקראה La Haye והיום נקראת דקארט, על שמו. אמו של דקארט נפטרה כשהיה כבן שנה, ואביו – יואכים דקארט, עורך דין מצליח – שלח אותו לגור עם סבתו, אמה של אמו. גם כשנישא יואכים מחדש, זמן מה לאחר מכן, הוא לא לקח את רנה אליו הביתה אלא השאיר אותו לגדול אצל הסבתא. אנחנו לא יודעים לומר איזו השפעה הייתה לצעד הזה על אופיו של דקארט הצעיר, אבל אנחנו כן יודעים שהרבה שנים לאחר מכן, כשיואכים דקארט הלך לעולמו – רנה דקארט אפילו לא טרח להגיע להלוויה שלו.
אבל משפחת דקארט הייתה אמידה מאוד ובעלת אדמות, כך שלפחות כסף לא היה חסר ורנה זכה לחינוך מצוין. הוא למד בבית ספר נוצרי, אבל נחשף שם לכל הקלאסיקות שהתרבות האירופאית יכלה להציע לאדם צעיר ומשכיל: הוא למד מתמטיקה, לטינית ויוונית עתיקה, קרא שירה ולמד את רעיונותיהם של אריסטו, אפלטון ושאר הפילוסופים היוונים הקלאסיים.
אולי תופתעו לשמוע שלכל החינוך המעולה הזה הייתה השפעה הפוכה לחלוטין על דקארט, מזו שניתן לצפות לה: במקום תשובות וידע, דקארט סיים את בית הספר בעיקר עם המון שאלות פתוחות וחוסר וודאות. כך כתב דקארט על ימי בית הספר שלו:
"הבטיחו לי שאוכל לרכוש ידע ברור וודאי על כל מה ששימושי בחיים. היה לי רצון עז ללמוד. אבל כשסיימתי את לימודיי, בשלב שבו האדם בדרך כלל מתקבל לשורותיהם של המלומדים – דעתי השתנה מהקצה אל הקצה. מצאתי את עצמי נבוך אל מול כל כך הרבה ספקות וטעויות, עד שחשבתי שלא יצא לי דבר מכל הניסיונות שלי לחנך את עצמי, וכל מה שעשיתי זה לגלות עוד ועוד על בורותי."
האשמה, אגב, לא הייתה בבית הספר עצמו: דקארט היה מרוצה מאוד מאיכות ההוראה, ובאחת ההזדמנויות אפילו המליץ לאב שהתייעץ איתו לשלוח את בנו לאותו בית ספר נוצרי. הבעיה הייתה במקור הידע שנלמד בבית הספר. דקארט חיפש תשובות ברורות ומוחלטות, אבל ככל שהעמיק לחפור הוא גילה שלמעשה, כל התשובות שהוא מקבל מהמורים שלו הן לא עובדות מוחלטות – אלא דעות. דעות של אנשים שמתו לפני המון המון זמן.
"למדתי שהפילוסופיה [הקיימת] עיצבה את מוחותיהם של האנשים המבריקים ביותר לאורך מאות שנים – ושלמרות זאת, אי אפשר למצוא בה ולו דבר אחד שאינו שנוי במחלוקת, ולפיכך שאינו נתון לויכוח. […] על כל עניין ודבר יש אינספור דעות שונות ומנוגדות, ולכל דעה יש אדם מלומד ומשכיל שתומך בה. אבל מכיוון שבסופו של דבר רק אחד מהם יכול להיות צודק, החלטתי שכל מה שהוא בגדר השערה – הוא לא הרבה יותר טוב מלא לדעת כלום."
אחרי שסיים את בית הספר, דקארט פנה ללימודי משפטים – אבל כנראה שעשה את זה רק כדי לרצות את אביו, שכן אחרי שסיים את התואר, הוא לא עבד יום אחד בחייו כעורך דין. במקום זאת, הוא החליט לצאת למסע ארוך ברחבי אירופה מתוך כוונה להכיר טוב יותר את העולם, לצבור חוויות, לפגוש אנשים מעניינים – וכך, אולי, למצוא תשובות לשאלות ולספקות שהטרידו את מנוחתו. לשם כך התגייס לצבאו של אציל הולנדי, שם שירת כמהנדס צבאי.
למזלו של דקארט, השנתיים שבילה בצבאו של אותו אציל הולנדי ומאוחר יותר בצבאו של אציל גרמני אחר, היו שנים שקטות יחסית, ללא קרבות דרמטיים – וכך יכול היה רנה להקדיש את זמנו ללימודי מתמטיקה, פיסיקה והנדסה, כמו גם שיחות עם אנשים מעניינים שפגש לאורך הדרך. נקודת השיא של תקופה זו בחייו של דקארט – ואולי הרגע שקבע את מסלול חייו מכאן ואילך – הייתה סדרת חלומות שחלם לילה אחד, כשהסתתר מהקור הגרמני בתוך בקתה קטנה ומחוממת. בראשון, דקארט חלם שהוא נאבק ללכת מול רוח עזה. החלום השני היה קצר יותר, וכלל רעש חזק – כמו רעם אדיר. החלום השלישי היה מפויס יותר, ובו גילה דקארט ספר שירה ומילון שניתנו לו על ידי זר מסתורי.
חוקרים רבים – כולל זיגמונד פרויד המפורסם – ניסו לנתח ולפרש את חלומותיו אלה של דקארט מזוויות שונות. דאקרט עצמו, בכל אופן, היה משוכנע שמדובר בלא פחות מהתגלות אלוהית. שני החלומות הראשונים היו אזהרה מאלוהים שעליו לשנות את מסלול חייו, והחלום השלישי היה חלום נבואי: המילון שראה דקארט הוא סמל לאיחוד של כל המדעים השונים תחת בסיס משותף אחד, וספר השירה מסמל את האיחוד של הפילוסופיה והחכמה – שתי המשימות שהטיל עליו אלוהים.
ההתגלות הזו הובילה את דקראט בן ה-23 לנסח לעצמו ארבעה עקרונות שינחו אותו בהמשך חייו.
"העיקרון הראשון – לעולם לא לקבל כאמת מוחלטת את מה שאני לא יודע בוודאות שהיא אמת מוחלטת.
העיקרון השני, לחלק כל בעיה קשה לכמה שיותר בעיות קטנות ופשוטות יותר, כדי שניתן יהיה להגיע לפתרון.
השלישי – לארגן את מחשבותי כך שהן מתחילות מהדברים הפשוטים ביותר והקלים ביותר שאפשר לדעת, ומהם לטפס, צעד אחר צעד, אל ידע מורכב יותר.
ואחרון, להקפיד תמיד על כל הפרטים הקטנים ביותר, כדי שאדע בוודאות שלא השמטתי שום דבר חשוב."
דקארט עוזב את צרפת
דקארט המשיך לטייל ברחבי אירופה במשך מספר שנים נוספות, עד שחזר לפריז כשהיה כבן עשרים ותשע. שם, בבירה הסואנת, פגש ועבד עם כמה מהמוחות המבריקים ביותר בצרפת באותה התקופה – אבל כל השאון וההמולה הזו לא התאימו לו. דקארט אהב להתבודד, לחשוב מחשבות עמוקות ולכתוב – וכל האנשים האלה שהסתובבו סביבו ורצו תשומת לב, זה לא ממש התאים לו.
בנוסף, לדקארט היה הרגל מסוים עליו הקפיד בקנאות. בתור ילד, דקארט היה חלש, חיוור וחולני מאוד: ייתכן ואפילו סבל משחפת. בגלל בריאותו הלקויה, בבית הספר בו למד הסכימו לסידור חריג: בזמן שכל הילדים קמו בשש בבוקר – דקארט קיבל אישור מיוחד להישאר לישון עד שעה אחד עשרה לפני הצהריים. דקארט התאהב בסידור הזה – ובינינו, אי אפשר להאשים אותו – ומכאן ועד סוף ימי חייו הקפיד לישון עד מאוחר. תרמה לכך העובדה שדקארט לא היה צריך לעבוד קשה: הכסף שקיבל בירושה מאביו הספיק לו כדי להתקיים בנוחות יחסית. אבל בפריז הוא היה מוקף בהמון אנשים, שחלק מהם – רחמנא ליצלן – התעוררו לפני ארוחת הצהריים ורצו לדבר איתו, וזה לא כל כך התאים לדקארט. על כן הוא עזב את פריז ועבר להולנד – וכדי לוודא שאף אחד לא יציק לו, הוא שמר מקום מגוריו בסוד וחשף אותו רק לכמה חברים טובים שהיו מעבירים לו מכתבים ממלומדים אחרים. מדי פעם בפעם אפילו החליף מקום מגורים, רק כדי לוודא שאף אחד לא יוכל לעקוב אחריו.
והייתה לדקארט עוד סיבה טובה לעזוב את צרפת ולעבור להולנד. תפיסת העולם השלטת באירופה באותם הימים הייתה תפיסת העולם של אריסטו, שהכנסייה הקתולית אימצה בחום. ברוב מדינות אירופה, מי שהעז להביע דיעות מנוגדות לתפיסת העולם הזו – בדרך כלל יצא מזה בשן ועין. אולי הדוגמה המוכרת ביותר בהקשר הזה היה הויכוח לגבי מקומו של כדור הארץ ביקום: אריסטו טען שכדור הארץ נמצא במרכז, והשמש ושאר כוכבי הלכת סובבים אותו. גלילאו גליליי, שהיה מבוגר מדקארט בכמה עשרות שנים בלבד, העז לפרסם ספר ובו הביע תמיכה בטענותיו של קופרניקוס לפיה דווקא השמש היא במרכז. הכנסייה הנוצרית לא אהבה את התעוזה הזו, וגלילאו נשפט למעצר בית עד תום ימי חייו.
דקארט שמע על מה שמתרחש באיטליה – ולא אהב את מה ששמע. הוא עמל באותה התקופה על כתיבת הספר הראשון שלו, שחלק מהרעיונות שהביע בו היו דומים מאוד לדברים שהשמיע גלילאו – ולכן חשש מתגובה דומה מצד הכנסיה בצרפת. הולנד, לעומת זאת, הייתה אחת המדינות הליברליות והפתוחות ביותר באירופה, ושם הרגיש דקארט בטוח יחסית.
אבל למרות הפלורליזם היחסי בהולנד, דקארט החליט בכל זאת לגנוז את הספר הראשון שלו ליתר בטחון – ולפרסם אותו רק אחרי מותו. כמה מחבריו, שקראו את כתב היד, הפצירו בו בכל זאת לשחרר לעולם חלק ממה שכתב שם – ודקארט הסכים. הוא פרסם כמה מאמרים או ספרונים, שעסקו בתחומים שונים ומגוונים כגון מטאורולוגיה ואופטיקה. בספר על האופטיקה, למשל, חשף דקארט את אחד מהישגיו המדעיים הראשונים: ניסוח מה שמכונה 'חוק השבירה', או בשמו המוכר יותר היום 'חוק סנל' – החוק הפיזיקלי המסביר את התנהגות קרני האור כשהן עוברות בין תווכים שונים, כגון מים ואוויר.
אבל הספר החשוב ביותר שפירסם דקארט באותה תקופה הוא ללא ספק הספר 'La Geometrie' – 'הגיאומטריה', שראה אור ב-1637. הספר הזה – היחיד שפרסם דקארט בתחום המתמטיקה, ואפילו לא ספר ארוך במיוחד, בסך הכל מאה עמודים – הוא אחד הספרים החשובים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של המתמטיקה. אפשר לזהות את ההשפעה הזו אפילו מבלי להכיר את תוכנו של הספר. כיצד? קצת בדומה לאופן שבו אפשר לזהות את ההשפעה של ה'גשש החיוור' על התרבות הישראלית, בזכות עושר הביטויים ואמרות השפר שנכנסו ללקסיקון שלנו: ביטויים כמו 'סע לשלום, המפתחות בפנים,' 'ישראבלוף' ו-'לשרוף את המועדון.' במקרה של דקארט, סימונים מתמטיים שאנחנו משתמשים בהם היום – למשל, x ו- y כמייצגים של נעלמים שערכם לא ידוע, a, b ו- c כמייצגים של קבועים (constants) שיכולים לקבל כל ערך שנרצה – ואפילו הייצוג של חזקה כספרה קטנה מעל ספרה גדולה יותר – הם סימונים שהמציא דקארט והופיעו לראשונה בספרו.
במרכז La Geometrie ניצבת אחת הבעיות הגיאומטריות העתיקות ביותר של תקופתו: בעיה בלתי פתורה המיוחסת למתמטיקאי יווני בשם פאפוּס (Pappus) מהמאה הרביעית לספירה – אבל מקורה האמיתי הוא ככל הנראה אפילו עתיק עוד יותר, בתקופתם של אריסטו ואפלטון כשמונה מאות שנים קודם לכן. כדי להבין את פשרה את החידה הגיאומטרית העתיקה הזו עלינו ראשית לומר כמה מילים על האופן שבו ניסו חכמי יוון העתיקה לפתור בעיות כאלה באופן כללי.
המהפכה המתמטית של דקארט
כולנו למדנו גיאומטריה בבית הספר היסודי, וכולנו זוכרים את המבנה הכללי של בעיות גיאומטריות: נותנים לנו צורה גיאומטריות בסיסית – קווים מקבילים, עיגול, משולש וכדומה – וכמה עובדות בסיסיות על הצורה הזו (למשל, שזוויות מסויימות שוות זו לזו או שהמשולש הוא שווה שוקיים). בעזרת הנתונים הללו, עלינו להוכיח אמת כלשהי, כמו לדוגמא שוויון בין שתי צלעות או זוג זוויות כלשהן.
ההוכחה הזו – וזה הפרט החשוב לענייננו – אסור לה שתעשה באמצעות מדידה: זאת אומרת, אסור לנו לקחת סרגל, למדוד את אורכן של שתי הצלעות על הדף ולומר משהו בסגנון – 'אורך כל צלע הוא שלושה ס"מ ושני מילימטרים, ולכן הן שוות.' לא: המתמטיקאים היוונים הסכימו לקבל אך ורק הוכחות המבוססות על אקסיומות בסיסיות וטענות לוגיות הנובעות מהן. במילים אחרות, אנחנו מתבקשים להוכיח רעיון עקרוני ואוניברסלי כלשהו, ולא רק לפתור את הבעיה הספציפית שמצויירת לנו על הדף.
'כלי העבודה' של הגיאומטרים היוונים היו אותם כלי העבודה הבסיסיים שאנחנו משתמשים בהם גם היום: סרגל ומחוגה. אבל כדי לוודא שההוכחות שלהם אכן אוניברסליות ועקרוניות, גם הסרגל והמחוגה בהם השתמשו הגיאומטרים בהוכחות שלהם לא היו כלים פיזיים ומוחשיים שאפשר להחזיק ביד – אלא סרגל ומחוגה אידיליים ומופשטים. ה'סרגל' הגיאומטרי האידילי הוא סרגל אינסופי שאין עליו סימונים – ז"א, אי אפשר למדוד בעזרתו מרחקים, אלא רק לצייר קווים ישרים – והמחוגה האידילית היא כזו שאפשר לפתוח אותה לכל רדיוס שרוצים, אבל ברגע שמרימים אותה מהדף – היא מתקפלת חזרה, כך שאי אפשר להשתמש בה כדי לשרטט שני עיגולים זהים או להשוות את הרדיוסים שלהם. במילים אחרות, כמו טבען של ההוכחות הגיאומטריות – גם הסרגל והמחוגה הגיאומטריים הם לא כלי עבודה אמיתיים, כי אם הפשטה רעיונית של אותם כלי עבודה.
מדוע אני מספר לכם את כל זה? מכיוון שמדי פעם בפעם נתקלו חכמי יוון העתיקה בבעיות גיאומטריות כל כך מורכבות, שנדמה היה שאי אפשר לפתור אותן באמצעות סרגל ומחוגה – אפילו לא בעזרת הסרגל והמחוגה ה'מופשטים' והאידילים. אפשר לומר שהבעיות האלה ייצגו סוג של 'קיר' שהגיאומטריה הקלאסית לא הייתה מסוגלת לשבור. מטבע הדברים, הבעיות המיוחדות האלה הן הבעיות שהכי סיקרנו מתמטיקאים כמו רנה דקארט – ואחת מהן הייתה הבעיה של פאפוס.
אני לא מתכוון לתאר לכם את הבעיה של פאפוס: קודם כל אנחנו בפודקאסט, ועד שאני אסיים לתאר לכם באופן מילולי את כל הקווים והזוויות אתם תרצו לחנוק אותי. ושנית, זה גם לא ממש משנה: מה שחשוב בבעיה של פאפוס זה הרעיון שמאחוריה, ולא הבעיה עצמה. המטרה בבעיה של פאפוס היא זו: עלינו למצוא קו שכל נקודה עליו מקיימת תנאי כלשהו שנתון בשאלה. בהתאם לתנאי הספציפי שאנחנו מקבלים בבעיה, הקו הזה יכול להיות אחד משלוש אפשרויות בסיסיות: עקומה פשוטה כמו קו ישר או עיגול, עקומה מורכבת יותר כמו אליפסה או פרבולה, ולבסוף עקומה ממש מורכבת כגון ספירלה.
פאפוס וגיאומטרים אחרים הצליחו לפתור את הבעיה עבור המקרים שבהם העקומה היא פשוטה: במקרים כאלה, אפשר בקלות יחסית למצוא נקודה או שתיים שמקיימות את התנאים הרצויים – ואז להעביר דרכן קו ישר או קשת באמצעות סרגל ומחוגה. במילים אחרות – פתרון קלאסי של בעיות גיאומטריות, לא שונה בהרבה ממה שאני ואתם עשינו בכיתה ה'. הבעיה הייתה במקרים שבהם הפתרון היה עקומה מורכבת כמו אליפסה או ספירלה. את העקומות המורכבות האלה אי אפשר היה לשרטט באמצעות סרגל ומחוגה – או במילים אחרות, זה אותו ה'קיר' שמעבר לו עושה רושם שהגיאומטריה הקלאסית מפסיקה לעבוד.
אבל דקארט הכיר סוג מסוים של מתמטיקה שלא הייתה קיימת בתקופתם של אוקלידס ועמיתיו: אלגברה, תחום שפיתחו מתמטיקאים מוסלמים מאות שנים אחרי תקופת יוון העתיקה. גם גיאומטריה וגם אלגברה עוסקות במספרים, כמובן – אבל כל אחת בצורה אחרת. בגיאומטריה מייצגים מספרים באמצעות מה שאפשר לכנות 'ישויות גיאומטריות' – למשל קו ישר או זווית – והקשרים בין המספרים מיוצגים באמצעות צורות גיאומטריות כגון משולשים ומעגלים. באלגברה, לעומת זאת, מייצגים מספרים כסמלים – דהיינו x, y, a, b וכדומה – ואת הקשרים בין המספרים האלה מייצגים באמצעות משוואות, כמו למשל – y=x+1.
שני התחומים המתמטיים האלה, גיאומטריה ואלגברה, היו שימושיים מאוד לפתרון בעיות מתמטיות מסוימות, כל אחד בעולם שלו – אבל העולמות האלה היו נפרדים זה מזה: בעיות בגיאומטריה אפשר היה לפתור אך ורק באמצעות הרעיונות הגיאומטריים, ובעיות באלגברה אפשר היה לפתור אך ורק באמצעות הכלים האלגבריים. אפשר לדמות את זה לברגים ומברגים: יש ברגים שבראש שלהם יש חריץ יחיד, ואפשר להבריג אותם רק עם מברג שטוח – ויש ברגים עם ראש בצורת צלב שאפשר להבריג רק עם מברג פיליפס. אם יש לך בורג עם חריץ יחיד ומברג פיליפס – אכלת אותה.
מדוע חיו האלגברה והגיאומטריה בעולמות שונים ונפרדים זה מזה? ובכן, נניח שיש לך בעיה מתמטית מסוימת באלגברה. אם אתה רוצה לפתור את אותה הבעיה באמצעות הכלים שמציעה הגיאומטריה – אתה צריך 'לתרגם' את הבעיה האלגברית לשפת הגיאומטריה. למשל, נניח שהבעיה האלגברית כוללת פעולת חיבור. אין בעיה! באלגברה, הסכום של X ושל Y הוא X+Y, ובגיאומטריה, הסכום הוא ישר חדש שהאורך שלו הוא האורך של שני הישרים המחוברים. זאת אומרת, פעולת חיבור באלגברה מתנהגת אותו הדבר בגיאומטריה.
אבל מה לגבי כפל? המ…בואו נראה. באלגברה, שתיים כפול שתיים שווה ארבע: דהיינו, מספר רגיל. אבל בגיאומטריה, מכפלה של שני ישרים היא לא מספר רגיל, אלא שטח: דהיינו, אם יש לנו ריבוע שאורך כל צלע שלו הוא שני ס"מ – מכפלת הצלעות היא שטח הריבוע, ארבע ס"מ רבועים. באותו האופן, התוצאה של x^3 – שבאלגברה היא, שוב, מספר רגיל לגמרי – הופך להיות נפח בגיאומטריה. אבל…מה לגבי x^4?….
כאן אנחנו נתקעים בקיר. באלגברה, איקס ברביעית הוא בסך הכל מספר רגיל: לדוגמא, 2^4 זה 16. אבל בגיאומטריה…. מה זה בכלל? נפח ארבע-מימדי?? איך אפשר לצייר את זה? המתמטיקאים היוונים לא היו מסוגלים לדמיין לעצמם גיאומטריה רב-מימדית – ובצדק, גם אנחנו לא מסוגלים. זו דוגמה לפעולה מתמטית שקיימת באלגברה אבל לא קיימת בגיאומטריה – ומכאן הנתק בין הגיאומטריה והאלגברה.
כאן נכנס לתמונה רנה דקארט, שבספרו 'הגיאומטריה' הצליח – בהברקה גאונית ממש – ליצור את ה'גשר' החסר בין הגיאומטריה והאלגברה. הוא עושה זאת באמצעות שימוש ברעיון חדש: יחידת אורך אידילית בשם unity, או בתרגום לעברית – 'יחידה'. מהי 'יחידה'? זה נשמע מסובך, אבל בעצם כולנו מכירים את הרעיון הזה מאז שהיינו ילדים. נניח שאנחנו רוצים לשחק כדורגל בדשא בהפסקה: לוקחים ארבעה תיקים, שמים שניים בכל צד של המגרש – והנה, יש לנו שני שערים. אבל איך נוודא ששני השערים הם בדיוק באותו רוחב? טוב, זה פשוט: לוקחים ילד אחד, אומרים לו – תמדוד שלושה צעדים, ובודקים שכל שער הוא ברוחב של בדיוק שלושה צעדים. מה האורך המדויק של כל צעד של הילד? חצי מטר? שבעים וחמש וחצי ס"מ? זה לא חשוב. מה שחשוב זה ששני השערים הם ברוחב של שלושה צעדים כל אחד, וזה הכל. במילים אחרות, שכל שער הוא ברוחב של שלוש יחידות. וזו המשמעות של Unity, או יחידה אידילית, במובן של דקארט: האורך האמיתי של היחידה לא משנה, אלא רק היחסים בין הישרים כפי שהם נמדדים ביחידות האלה: אם ישר אחד הוא פי שניים יותר ארוך מישר אחר, אנחנו נאמר שהאורך שלו הוא שתי יחידות.
באמצעות השימוש ברעיון החדש של 'יחידה', דקארט הראה כיצד הוא יכול להפוך כל פעולה מתמטית באלגברה – למשל, כפל ואפילו הוצאת שורש – לפעולה מקבילה בגיאומטריה. איך הוא בדיוק עושה את זה – זה קצת מסובך להסביר בפודקאסט שאין בו אלמנט ויזואלי, אבל אני מבטיח לכם שזה מאוד פשוט: ילד בכיתה ה' יכול להבין את זה די בקלות.
אחרי שהוכיח שהוא יכול להמיר פעולות חישוב באלגברה לשרטוטים גיאומטריים – ולהיפך – דקארט חוזר לבעייה של פאפוס. הוא מראה כיצד הוא יכול לתרגם את העקומות המסובכות שהן הפתרונות הגיאומטריים האפשריים של הבעיה – אליפסה, פרבולה וספירלה – למשוואות אלגבריות כמו X^2=Y^2+A. דהיינו, הוא מתרגם את בעיית פאפוס מהעולם הגיאומטרי שבו היא חיה כרגע – לבעייה שקולה בעולם האלגברי. יותר מזה, דקארט למעשה מוכיח שכל הישויות הגיאומטריות האלה – אליפסה, פרבולה וכו' – הן למעשה פתרונות של משוואות אלגבריות.
ולמה זה חשוב? כי את בעיית פאפוס, שהיא בעיה שכפי שאמרנו קשה לפתור אותה באמצעות סרגל ומחוגה גיאומטריים – קל לפתור באמצעות טכניקות אלגבריות. במילים אחרות, דקארט לקח בעיה גיאומטרית קשה לפתרון, והפך אותה לבעיה אלגברית קלה לפתרון.
התובנה הזו התפוצצה על עולם המתמטיקה כמו זיקוק ענק ביום העצמאות: דקארט הפיל את ה'קיר' שחסם את הגיאומטריה, ולמעשה איחד את הגיאומטריה והאלגברה לגוף אחד. בכך פתח דקארט בפני המתמטיקאים עולם חדש של אפשרויות – דרך חדשה לגמרי להתבונן על כל מיני בעיות שבעבר נחשבו לבלתי ניתנות לפתרון. כמה עשרות שנים לאחר מכן לקחו אייזיק ניוטון וגוטפריד לייבניץ את ההברקה הזו של דקארט, ויצרו בעזרתה את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי – אבן היסוד של כמעט כל תחום במדע המודרני.
אגב, כאן צריך לציין עובדה מעניינת. מערכת הצירים שאנחנו משתמשים בה במתמטיקה – ציר X וציר Y, שמאונכים זה לזה – קרויה 'מערכת הצירים הקרטזית', על שמו של דקראט. אבל בניגוד למה שמקובל לחשוב, דקארט לא המציא את מערכת הצירים שקרויה על שמו: היא כלל אינה מופיעה בספר שלו. אם כן, למה אנחנו מכנים את מערכת הצירים הזו 'קרטזית', על שמו? האם דקארט קיבל כאן קרדיט על משהו שלא הוא המציא?
לא בדיוק. אם חושבים על זה, הקונספט של מערכת הצירים כמו שאנחנו מכירים אותה מבוסס כולו על הרעיון של Unity, 'יחידה'. אם אבקש מכם לצייר לי מערכת צירים כזו, אתם תציירו קו אחד אופקי, קו אחד אנכי, ואז תסמנו על הקווים האלה סימונים במרחקים קבועים – 1, 2, 3 וכו'. המרחקים האלה הם למעשה יחידות! אנחנו אומרים שנקודה כלשהי במערכת הצירים נמצאת במרחק של 3 יחידות על ציר X ושתי יחידות בציר Y – אבל אנחנו לא אומרים שמדובר בשלושה ס"מ או בשני קילומטרים – רק 'יחידות'. במילים אחרות, זהו אותו הרעיון הבסיסי של דקארט – רק קצת משוכלל יותר ונוח לעבודה. מי שהגה אותו היה מתמטיקאי אחר, שתרגם את ספרו של דקארט מצרפתית ללטינית. כחלק מהתרגום הזה, כדי להסביר טוב יותר את הרעיונות המהפכניים של דקארט – הגה אותו מתמטיקאי את הרעיון של מערכת צירים – שהפך ברבות השנים לאבן הפינה של המתמטיקה המודרנית.
אם כן, דקארט חולל מהפכה במתמטיקה – ועובדה זו לבדה דיה כדי להכניס אותו לספרי ההיסטוריה. אבל La Geometrie מעניין גם מסיבה נוספת, שקשורה בקשר הדוק לפילוסופיה שהגה דקארט כמה שנים מאוחר יותר.
בספר שלו, דקארט מדגים לנו את עוצמתה של המתמטיקה – וליתר דיוק, את עוצמתה של השיטה, ה'מתודה' המתמטית: הוא מתחיל מרעיון בסיסי ופשוט ככל האפשר – במקרה הזה, סדרה של קווים וזוויות מוגדרים – ומפעיל עליהם סדרה של צעדים לוגיים קטנים, פשוטים ובסיסיים עד שהוא מגיע לתוצאה הרבה יותר מורכבת ומעניינת. והכי חשוב, התוצאה שהוא מגיע אליה – במקרה הזה, החיבור בין האלגברה והגיאומטריה – חייבת להיות נכונה, מכיוון שהיא מורכבת מרעיון בסיסי ופשוט ועליו סדרה של צעדים קטנים שכל אחד מהם בפני עצמו נהיר, ברור וקל להוכחה.
הרעיון הזה הוא לא מקורי של דקארט, כמובן – ככה עובדת המתמטיקה מאז ימי הבבלים והפרסים – אבל זה רעיון שמשתלב בצורה נפלאה בארבעת העקרונות הבסיסיים שדקארט ניסח לעצמו בעקבות החלומות שחלם – עקרונות שמטרתם הייתה לעזור לו להבין טוב יותר מה נכון בעולם שלנו, ומה לא נכון. זוכרים? לחלק בעיה קשה לכמה בעיות קטנות ופשוטות יותר, להתחיל מרעיונות פשוטים ולטפס מהם אל ידע מורכב יותר, והכי חשוב – "לעולם לא לקבל כאמת מוחלטת את מה שאני לא יודע בוודאות שהיא אמת מוחלטת," או במילים אחרות – את מה שאני לא יכול להוכיח שהיא אמת מוחלטת. או כפי שניסח זאת דקארט בעצמו:
"השרשראות הפשוטות והארוכות של הסקת מסקנות שבהן נעזרים הגיאומטרים כדי לפתור אפילו את הבעיות הכי מורכבות שלהם, גרמו לי להבין שכל הדברים – כל הידע שאליו מסוגל האדם להגיע – מחוברים זה לזה באותו האופן, ושאין שום דבר שהוא כל כך זר ומוזר לנו עד שלא נוכל להבין אותו, או חבוי כך שלא נוכל לגלות אותו – וזאת בתנאי שנזהר לא לקבל שקר כאמת, ותמיד נשָמר במחשבותינו את הסדר ההכרחי כדי להסיק אמת אחת מתוך אמת אחרת."
וזה היה הבסיס להברקה הגדולה הבאה של דקארט: הפילוסופיה שלו, שהיא למעשה הפילוסופיה שעליה מושתת כל המדע המודרני.
המדע של אריסטו
כשאנחנו באים לדבר על המדע ה'מודרני', כדאי ראשית להסביר מה היה כאן קודם, לפני המדע המודרני. ובכן, ה"מדע" הזה היה המדע של אריסטו – שכאמור, בזכות הכנסיה הנוצרית שאימצה אותו לחיקה, הפך לבסיס של כל ההגות המדעית והתיאולוגית במשך למעלה מאלף וחמש מאות שנים, עד שלהי ימי הביניים. הפילוסופיה של אריסטו מורכבת מהרבה נדבכים, כמובן, אבל אנחנו נתמקד באחד מהם – והוא האופן שבו הסביר אריסטו (או נכון יותר לומר, המלומדים שפירשו את כתביו) את העולם שבו אנחנו חיים.
אתם יודעים מה, בואו נעזוב לרגע את האולפן ונצא החוצה. אני נמצא עכשיו על הגג של הבניין שלנו ברמת גן, בקומה השישית, ואני מחזיק ביד אבן. עכשיו, אני אקח את האבן הזו ואשחרר אותה מעבר למעקה של הגג…. טוב, אז האבן נפלה למטה. זה היה צפוי. אבל…למה? למה שהאבן תיפול למטה, ולא תרחף באוויר? התשובה של אריסטו הייתה שמקורה של האבן הוא בבטן האדמה, והאבן רוצה לחזור אל כור מחצבתה – ולכן, כשניתנת לה האפשרות, האבן שואפת להתקרב אל האדמה, דהיינו אל מרכז כדור הארץ. אותו ההגיון היה תקף לגבי כל דבר ולגבי כל תופעה. מדוע אוויר חם מתרומם? כי הוא רוצה להיות למעלה. מדוע לציפור יש כנפיים? כי היא רוצה לעוף, ולכן הגוף שלה מתארגן בצורה שתאפשר לה לעוף. במילים אחרות, הפילוסופיה של אריסטו מסבירה את העולם שלנו במונחים של 'יעד סופי': לכל דבר בעולם יש מטרה, והמבנה וההתנהגות של אותו דבר תואמים למטרה שהוא מבקש להשיג.
אני מניח שאתם יכולים להבחין מיד בנקודת התורפה הגדולה ביותר של התפיסה הזו, והיא שלאבן, למשל, אין 'רצון' והיא לא שואפת לשום דבר: מי יודע, אם היה לה רצון, אולי היא הייתה מעדיפה שיחרטו עליה את המילה 'אהבה' וימכרו אותה בשלוש מאות שקל בחנות מתנות. אבל אתם יודעים מה, בואו נהייה לארג'ים ונניח שלאנשים בימי הביניים, שלא הבינו בדיוק מהי תודעה ומה מבדיל בין יצור חי לעצם דומם, לא הייתה סיבה עקרונית להניח שלאבן אין רצונות משלה.
אפילו אז, לתפיסה הזו יש נקודת תורפה נוספת ולא פחות משמעותית, והיא העובדה שבשורה התחתונה – היא לא מסבירה שום דבר. אם אני אומר שהאבן נופלת כי היא רוצה ליפול – זה לא באמת הסבר, כי הוא לא מלמד אותי שום דבר חדש על העולם. הוא לא מלמד אותי על החוקים השולטים בהתנהגותן של אבנים אחרות, שאולי 'רוצות' דברים אחרים. לומר שגופה של ציפור נראה כמו שהוא נראה כי זו ציפור – שזה, בגדול, מה שאומר הסבר של אריסטו – זה פחות או יותר כמו להגיד – 'למה? ככה.'
התשובה הזו השביעה את רצונם של המלומדים במשך למעלה מאלף שנה – אבל בשלהי ימי הביניים, תקופתם של דקארט וגלילאו, היא כבר לא הייתה כל כך משביעת רצון. הסיבה לכך הייתה ששלהי ימי הביניים היו תקופה של שינוי ובעיקר – הטלת ספק. רק מאה שנה קודם לכן התגלתה יבשת אמריקה, 'העולם החדש, יבשת אדירה מלאה באנשים משונים וחיות מופלאות – אבל בתנ"ך, מקור כל הידע והחוכמה במשך אלפי שנים – לא היה כתוב על זה כלום. המצאת הטלסקופ פתחה את שמי הלילה בפני האסטרונומים, ואלה גילו דברים שלא הסתדרו עם תפיסת העולם של אריסטו – למשל, שכוכבי הלכת נעים במסלולים אליפטיים, ולא במסלולים מעגליים מושלמים. הגילויים החדשים האלה ואחרים הביאו מדענים רבים עוד לפני תקופתו של דקארט – אנשים כמו קופרניקוס וגלילאו – להטיל ספק בהסברים העתיקים ולחפש תשובות חדשות.
אני חושב, משמע אני קיים
זו גם הייתה מטרתו של דקארט, אבל בניגוד להוגים אחרים שרק ניסו 'לתקן' את תפיסת העולם של אריסטו ולשנות חלקים ממנה – דקארט הלך על כל הקופה. נמאס לו מהויכוחים האינסופיים בין המלומדים לגבי כל רעיון וכל השערה. למה שהפילוסופיה לא תהיה כמו המתמטיקה, שאל דקארט את עצמו: במתמטיקה אין ויכוחים. הרי אם הוכחת רעיון מתמטי מסוים לפי כל הכללים הנכונים, הרעיון הזה חייב להיות נכון ואין עליו שום עוררין. למה שזה לא יהיה אותו הדבר גם בשאר התחומים במדע?
הבעיה, הבין דקארט, נמצאת בבסיס. כדי לבנות טיעון או רעיון שיהיה bullet proof – דהיינו, טיעון שאי אפשר לערער על נכונותו – חייבים להתחיל מבסיס איתן ומוצק, מאיזו אמת יסודית שאין עליה שום עוררין – ועל גבה לבנות את הטיעון השלם. אבל כשבחן דקארט את הרעיונות והתפיסות שהסתובבו סביבו, הוא לא מצא שום בסיס איתן, שום אמת יסודית שכזו. כשסקר את כל ההשערות והרעיונות שהציעו המלומדים שסביבו, הוא מצא שכולן, ללא יוצא מן הכלל, מסתמכים בסופו של דבר על השערות וטיעונים של מלומדים אחרים, או על דברים שנכתבו בתנ"ך. ומי אמר שמה שכתב אריסטו הוא בהכרח נכון? מי אומר שאנחנו מפרשים נכון את מה שכתוב בתנ"ך?
במילים אחרות, כל מִגדלי הידע וכל התאוריות – כולם נבנו על בסיס רעוע ועקום שדקארט לא היה מוכן לקבל כאמת מהשמיים.
מה עשה דקארט? ובכן, בשבוע שעבר אירחתי את כל המשפחה המורחבת לארוחת יום שישי. היה כיף, כולם אכלו ונהנו – אבל אחר כך, כשכולם הלכו הביתה, נכנסתי למטבח וראיתי את ערימת הכלים הענקית שבכיור… היה לי רגע אחד קצר שבו תהיתי אם אולי לא עדיף פשוט לשרוף את כל הבית ולהפעיל את הביטוח. כמובן שלא עשיתי את זה כי, תכל'ס אני מפחד מאישתי – אבל זה מה שדקארט החליט לעשות אחרי שבחן את המצב העגום של החשיבה המדעית של ימיו. הוא התחיל לעבור על כל הרעיונות והתיאוריות שהכיר – ולהטיל בהם ספק. בכולם. הוא לא הסכים לקבל שום רעיון – מילולית, שום רעיון – שלא היה נכון באופן מוחלט. כל כך נכון עד שאי אפשר להטיל בו ספק. ואתם יודעים מה הוא גילה? שאין אף רעיון כזה. שום דבר. כל תיאוריה מדעית וכל השערה תיאולוגית שבדק, כולן הסתמכו על משהו שאמר מישהו אחר – איזה חכם יווני, או איזה קדוש נוצרי או משהו שנכתב באיזה ספר.
יכול להיות שחלק מכם חושבים לעצמכם עכשיו: רגע, זה לא יכול להיות. חייב להיות משהו שהוא בטוח ומובן מאליו. למשל, האבן שנופלת כשעוזבים אותה. לפחות בזה אנחנו יכולים להיות בטוחים, נכון? הרי אנחנו יכולים לוודא את זה במו עינינו: ניקח אבן, נעזוב אותה ונראה אותה נופלת. לפחות העובדה הזו חייבת להיות נכונה, לא? אבל לא, אפילו את זה דקארט לא הסכים לקבל. החושים שלנו, טען דקארט, מטעים אותנו כל הזמן. למשל, אנחנו מסתכלים על הירח ורואים שהוא פחות או יותר באותו הגודל של השמש – וזה לא נכון. השמש הרבה יותר גדולה מהירח – אבל מכיוון שהיא הרבה יותר רחוקה ממנו, זה רק נראה לנו כאילו היא קטנה. אם סותמים לך את האף, לבצל ולתפוח אדמה יש את אותו הטעם בדיוק. קוסם יכול לחתוך אישה לשתיים כנגד עינינו – אבל היא קמה מהשולחן בריאה ושלמה. אי אפשר לסמוך על החושים שלנו.
דקארט אפילו הלך צעד אחד יותר רחוק. אולי, שיער לעצמו דקארט, יש איזה שהוא שד מרושע שהשתלט על גופי ומוחי, ומנסה להתל בי. הוא שותל בראשי מחשבות ואמונות לא נכונות, הוא מקרין לתוך עיני דברים לא נכונים. אולי כל העולם שאני חווה – הכל! – הוא רק חלום בהקיץ. בלוף אחד גדול!…
אני חושב שבשלב הזה רובנו היינו מרימים ידיים. אם אתה לא יכול לסמוך על שום דבר, אז מה הטעם בהלך המחשבה הזה? הוא לא מוביל לשום דבר פרודוקטיבי. עדיף להישאר עם האמונות והתיאוריות הקיימות – שם, לפחות, יש משהו שאפשר לעבוד איתו, לבנות בעזרתו תיאוריות והשערות חדשות. אבל דקארט, למרבה ההפתעה, הצליח למצוא משהו שאין בו ספק. אחרי שנפטר מכל הרעיונות והתיאוריות, אחרי שריסק את הכלים בכיור, שרף את הבית, הביא שופל ויישר את הקרקע בחזרה לאפס – הוא מצא משהו. והמשהו הזה?
אני חושב, משמע – אני קיים. בלטינית – Cognito, Ergo Sum.
נניח, טוען דקארט, שהכל חלום. שכל דבר שאני חווה הוא זיוף. יש רק דבר אחד שאי אפשר לזייף – והוא המחשבה. עצם העובדה שאני חושב, אפילו אם המחשבה הזו היא שקרית ומוטעית – אומר שאני מסוגל לחשוב, ומכאן שאני, הישות החושבת, קיים. השד לא יכול לגרום לי להאמין שאני חושב, אם אני אני לא מסוגל לחשוב.
זו האמת הבסיסית ביותר שזיהה דקארט, ועכשיו – כשהוא אוחז בידיו את האמת הבסיסית והבלתי ניתנת להכחשה הזו – הוא החל לבנות עליה מחדש את תפיסת העולם שלו, טיפין טיפין, בסדרה של צעדים לוגיים קטנים ופשוטים ככל האפשר.
עכשיו, כדאי לציין שתי עובדות חשובות. הראשונה – דקארט לא באמת האמין שיש שד מרושע, ושכל מה שאנחנו חווים הוא סוג של הזיה או חלום. אלו בסך הכל טיעונים לוגיים שמטרתם לאפשר לו לקחת את הספק שלו עד הסוף, עד לרעיונות הכי מופשטים שדקארט יכול היה להעלות בדעתו. אפשר לראות בשד של דקארט מקבילה לסרגל ולמחוגה האידילים של הגיאומטרים היוונים שגם הם, למרות שאינם קיימים במציאות, מאפשרים לנו להגיע למסקנות ולתובנות בעלי משמעות.
העובדה השניה היא שהתיאוריות והרעיונות שבנה דקארט על סמך אותה אמת בסיסית – 'אני חושב, משמע אני קיים' – לא כולם נכונים. למרות רצונו העז והמאמצים הכבירים שהשקיע דקארט כדי לוודא שכל מה הוא טוען חייב להיות אמת מוחלטת – בסופו של דבר, דקארט היה בן אדם וגם הוא לא יכול היה להשתחרר לגמרי מהאמונות והתפיסות שלו עצמו. למשל, דקארט היה נוצרי אדוק שלא פקפק לרגע בקיומו של אלוהים. נכון: זה לא תואם לתפיסת העולם הספקנית שלו. מי אמר שאלוהים קיים? ולמרות זאת, דקארט לא הטיל לרגע ספק שאלוהים אכן קיים. למעשה, אחד הטיעונים הראשונים שלו כשניגש לבנייה מחדש של הפילוסופיה שלו על בסיס הרעיון 'אני חושב, משמע אני קיים' – הוא שאלוהים, שהוא בהגדרה ישות מושלמת שאין לה אפילו טיפה של רשעות – ודאי לא ירשה לשד המרושע להתל כך בבני האדם המסכנים, ולכן לפחות חלק ממה שאנחנו רואים ושומעים באמצעות החושים שלנו, חייב להיות אמיתי.
כתוצאה מכך, לדקארט היו המון טעויות בתפיסת העולם שלו. למשל, הוא האמין בהפרדה מוחלטת בין המוח – הרקמה הספוגית שנחה לנו בין האוזניים – והשכל, שהוא אוסף המחשבות והרגשות שאנחנו חווים. השכל, טען דקארט, "חי" במישור אחר ונפרד מהגוף. היום אנחנו יודעים שכל מה שאנחנו מכנים "שכל" הוא תוצר של הפעילות החשמלית שמתנהלת בתוך הרקמה הספוגית הזו. דקארט גם האמין בקיומו של חומר דמוי-אתר שיוצר מערבולות בחלל, ושהמערבולות הללו נושאות עימן את כוכבי הלכת סביב השמש.
השפעתו של דקארט על המדע המודרני
אבל אתם יודעים מה? זה לא משנה. הטעויות העובדתיות של דקארט לא חשובות: מה שבאמת חשוב היא השיטה שלו, המתודה – כשמו של הספר הראשון שלו, זה שכתב אבל לא פרסם מחשש להתנכלות מצד הכנסייה. למתודה הזו הייתה השפעה אדירה על אנשי המדע שבאו אחרי דקארט, ועל האופן שבו חקרו את העולם.
דקארט אומר, בפשטות – אל תקחו שום דבר כמובן מאליו. אל תקבלו כתבים עתיקים או דברים שאמר פרופסור מכובד כזה או אחר כאמת מוחלטת, אלא אם בחנתם אותם ווידאתם שהם ניצבים על בסיס איתן. דקארט דחה את הסמכות והמסורת – שני עמודי התווך של המדע בימי הביניים – והחליף אותם במתודה המתמטית, זו שדורשת הוכחות והיקשים לוגיים אובייקטיביים. "אמת" ו"וודאות", אומר דקארט – הם לא אותו הדבר. וודאות זה מצב מנטלי: משהו יכול להיות לא נכון, ואני עדיין יכול להאמין באופן ודאי שהוא כן נכון. אמת, לעומת זאת, היא עניין אובייקטיבי: אם משהו הוא אמת, הוא אמת אפילו אם אני או מישהו אחר מאמין שהוא לא נכון.
לנו, שחיים במאה העשרים ואחת, הדברים האלה נשמעים אולי כמובנים מאליהם. כשאני, כאדם חילוני במאה העשרים ואחת, קורא פסוק כלשהו מהתנ"ך – אני לא מניח אוטומטית שהוא נכון: אני אבדוק, אני אקרא, אולי אקשיב לאיזה פרק של 'עושים תנ"ך' – ורק אז אחליט אם לקבל את מה שנכתב בו. אבל למלומדים בימיו של דקארט, הדבר הזה לחלוטין לא היה מובן מאליו. עבורם – או עבור רובם, בכל אופן – אם משהו היה כתוב בתנ"ך, או אם משהו נכתב על ידי אריסטו – זו הייתה אמת, נקודה.
עכשיו, אני מקווה, אתם מבינים מדוע מכונה דקארט 'אבי הפילוסופיה המערבית המודרנית'. הוא העביר אותנו מעידן שבו התקדמות מדעית הייתה, בעיקרון, לא יותר מפרשנות חדשה של רעיונות ישנים – לעידן שבו קדמה מדעית פירושה בחינה ספקנית של העובדות, עריכת ניסויים מדויקים, ושאיפה לאמת אובייקטיבית שמעניקה לנו הסברים בעלי משמעות על העולם שסביבנו, במקום טענות ריקות וחסרות תועלת בסגנון 'האבן נופלת כי היא רוצה ליפול.' דקארט מוטט, הלכה למעשה, את תפיסת העולם של אריסטו – והוא ידע את זה. במכתב ששלח לאחד מחבריו הוא כתב –
"[הספרים שלי] מכילים את כל היסודות של הפיסיקה שלי – אבל בבקשה ממך, אל תספר זאת לאנשים, מכיוון שזה יכול להקשות על התומכים של אריסטו לקבל את הדברים. אני מקווה שהקוראים יתרגלו בהדרגה לעקרונות שלי ויקבלו אותם כאמת, לפני שישימו לב שלמעשה, הם הורסים את העקרונות של אריסטו."
תוצאת לוואי נוספת של הפילוסופיה שלו – אולי כזו שדקארט פחות צפה אותה – היא פגיעה אנושה בסמכות של הכנסייה הקתולית. אחת המסקנות הטבעיות שנובעות מהפילוסופיה של דקארט היא שתיאולוגיה דתית היא לא מקור לגיטימי לידע על העולם. דקארט עצמו היה דתי אדוק ולכן לא סביר שרצה לפגוע בכנסייה הנוצרית, אבל מעצם העובדה שטען שעל כל אדם לבחון בעצמו את העובדות והרעיונות שהוא מאמין בהם ולא לקבל כלשונן "אמיתות" שמופיעות בכתבים עתיקים – הוא די משך את השטיח מתחת לרגליים של הכנסיה הקתולית, שהכתבים העתיקים היו, בסופו של דבר, מקור הכוח שלה.
זאת ועוד, הפילוסופיה של דקארט – כמו זו של גלילאו – מסתמכת על כוחות פיזיקליים שמשפיעים על כל דבר בעולם. דהיינו – האבן נופלת לרצפה כי יש כוח שגורם לה ליפול – ולא מכיוון שהיא 'רוצה' להגיע לבטן האדמה. אם חושבים על זה לעומק, הטיעון הזה די מייתר את הצורך באלוהים שמכוון, באופן אישי, כל דבר וכל פרט בעולם שלנו. אם לכל תנועה וכל תופעה יש הסבר פיזיקלי ורציונלי, אלוהים הופך ללא-רלוונטי – אולי פרט לרגע הבריאה ולמה שקורה אחרי שאנחנו מתים. בלייז פסקל (Pascal), מתמטיקאי ופילוסוף צרפתי מבריק אחר, זיהה את המסקנה הטבעית הזו אליה מוליכות טענותיו של דקארט, וכתב כך –
"איני יכול לסלוח לדקארט. בפילוסופיה שלו, דקארט עשה כל שביכולתו להיפטר מאלוהים. [לדידו של דקארט] אלוהים יצר את העולם בנקישת אצבעו – אבל לאחר מכן, אין בו יותר צורך."
כפי שניתן לצפות, הכנסייה הנוצרית פסלה את הספרים של דקארט ואסרה על קריאתם – אבל זה לא עזר לה. את מפולת הספקנות שהחלה עוד שנים רבות לפני דקארט אי אפשר היה לעצור, ורעידת האדמה שיזם הפילוסוף הצרפתי רק האיצה והגבירה את המפולת הזו. במאות השנים שלאחר מכן הלך המדע והתעצב על פי תפיסתו של דקארט: הוכחה במקום אמונה, לוגיקה וניסוי במקום פניה לסמכות, מעבדות מחקר במקום נבירה בכתבי הקודש.
הגולגולת של דקארט
לדקארט היו לא מעט תומכים שקיבלו את הטענות שלו – אבל גם לא מעט אויבים שזעמו עליו. אפילו בהולנד הפלורליסטית יחסית, דקארט החל להרגיש שהקרקע תחת רגליו מתחילה לרעוד. באחת האוניברסיטאות הטילו חרם על כתביו, והויכוחים האקדמיים החלו להתרומם לכאלה טונים כעוסים, שלבסוף נאלץ הנסיך ההולנדי בכבודו ובעצמו להתערב כדי לבקש מהצדדים להמניך את גובה הלהבות.
ב-1649 פנתה אל רנה דקארט המלכה השבדית קריסטינה והציעה לו לעבור לגור בשבדיה. דקארט לא ממש התלהב מהרעיון, אבל בהינתן מצב העניינים הרעוע בהולנד – דקארט חשב שאולי כדאי להנמיך פרופיל לכמה שנים. על כן הוא הסכים, וספינת מלחמה שבדית נשלחה כדי לאסוף אותו ולהביא אותו לשטוקהולם.
התוכנית המקורית הייתה שדקארט יקים בשבדיה אקדמיה מדעית חדשה, וישמש כמורה פרטי למלכה. אבל בתור זמן קצר יחסית התברר שהוא וכריסטינה לא ממש מסתדרים: תחומי העניין שלהם היו שונים מאוד, ולא פחות גרוע – קריסטינה הייתה מלכה עסוקה, והזמן היחיד שיכלה להקדיש לשיעורים פרטיים מדקארט היה חמש בבוקר. כפי שציינתי, אם היה משהו אחד שדקארט הקפיד עליו בקנאות מאז שהיה ילד בבית הספר- זה לקום בשעה 11 בבוקר. אבל מלכה זו מלכה, ואתה לא ממש יכול לסרב לה – ולכן דקארט המסכן נאלץ לגרור את עצמו מהמיטה בשעות שבהן אפילו הציפורים עוד נוחרות על העצים.
בתחילת פברואר, 1650, רק כמה חודשים בלבד לאחר שהגיע לשבדיה – לקה דקארט בדלקת ריאות חמורה. יש הטוענים שההשכמה המוקדמת שסידרה לו המלכה קריסטינה היא זו שגרמה לכך שדקארט לא הצליח לעמוד בפני החורף הסקנדינבי הקפוא. אחרים משערים שאולי לא מדובר במחלה, אלא שמישהו בחצר המלכות השוודי הרעיל אותו, כחלק מאינטריגות פוליטיות כאלה ואחרות. תהא הסיבה אשר תהא, המחלה הכריעה את דקארט והוא הלך לעולמו כשהוא בן 53 שנה בלבד. הוא מעולם לא נישא, והבת היחידה שנולדה לו – כתוצאה מרומן שניהל עם משרתת – מתה כשהייתה בת חמש בלבד.
דקארט נקבר בתחילה בשטוקהולם, אבל כעבור מספר שנים הוצאו עצמותיו מקברן ונשלחו לקבורה בצרפת, לבקשת הממשלה הצרפתית. כאן התרחש מאורע משונה ומעט מקברי: אחד החיילים שליוו את עצמותיו של דקארט בדרכם משבדיה לצרפת, החליט לגנוב את הגולגולת שלו: דקארט היה אדם מפורסם מאוד, והיו מי שהיו מוכנים לשלם ביד נאה עבור מזכרת מיוחדת שכזו. הגולגולת של דקארט התגלגלה מיד ליד ברחבי אירופה במשך למעלה ממאה וחמישים שנה, וחלק מהבעלים שלה לאורך השנים אפילו חרטו עליה את שמותיהם. לבסוף אותרה הגולגולת, והיא מוצגת היום במוזיאון צרפתי.
אפילוג
לרנה דקארט הייתה, אם כן, השפעה דרמטית על התפתחותו של המדע המודרני, והוא הותיר אחריו מורשת מדעית שכנראה תמשיך להשפיע על האנושות במשך אלפי שנים. אבל אם אתם מחפשים משהו קצת יותר קטן ואינטימי שאפשר ללמוד מחייו של דקארט, אני יכול להציע לכם מסקנה מעט שונה.
דקארט הספיק לעשות גדולות ונצורות במהלך ימי חייו, אבל אי אפשר להאשים אותו בחריצות יתרה, בלשון המעטה. כבר סיפרתי לכם שנהג להתעורר לקראת הצהריים, ומעדויות נוספות עושה רושם שדקארט לא ממש אהב לעבוד שעות ארוכות. הפילוסוף והמתמטיקאי ברטרנד ראסל כתב על דקארט:
"נדמה שנהג לעשות את עבודתו בפרצים קצרים של עבודה מאומצת ובריכוז גבוה. אבל אולי הוא רק העמיד פנים שעבד כה מעט, כדי לשמר מראית פנים של חובבן ג'נטלמני ותו לא – אחרת, קשה להסביר כיצד הגיע לכאלה הישגים."
ראסל, אם כן, חושב שאולי דקארט בכל זאת עבד קשה – ורק העמיד פנים אחרת. אבל אם לא נקבל את ההשערה של ראסל, אז אין מנוס מהמסקנה שדקארט, על כל גדולתו, היה קצת…עצלן. ואם דקארט הגדול היה קצת עצלן ובכל זאת הגיע לאן שהגיע, אז אולי יש תקווה לכולנו.
ביבליוגרפיה ומקורות
https://plato.stanford.edu/entries/descartes-works/
https://www.iep.utm.edu/descarte/
René Descartes (Stanford Encyclopedia of Philosophy)
JOHN COTTINGHAM ON DESCARTES 1
https://mathshistory.st-andrews.ac.uk/Extras/Descartes_schooling/
https://mathshistory.st-andrews.ac.uk/Extras/Descartes_Method/
https://mathshistory.st-andrews.ac.uk/Extras/Descartes_World/
https://www.maa.org/publications/periodicals/convergence/the-geometry-of-rene-descartes
https://www.youtube.com/watch?v=U4q5rEw3ZpY
https://simplycharly.com/blog/no-bones-about-it-rene-descartes-illness-revealed/
https://plato.stanford.edu/entries/descartes-mathematics/#LaGeo163
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC5886445/
https://www.maa.org/sites/default/files/pdf/upload_library/22/Allendoerfer/1996/0025570x.di021189.02p0130a.pdf
René Descartes (1596 – 1650) – Biography – MacTutor History of Mathematics
https://www.youtube.com/watch?v=S7H8R1PBrQI
http://www2.hawaii.edu/~freeman/courses/phil100/09.%20Descartes%20Meditations.pdf
https://www.jstor.org/stable/750999?read-now=1&refreqid=excelsior%3A60ac6c030adb8c48bfd0e311862b6ecc&seq=8#page_scan_tab_contents
http://www.f.waseda.jp/sidoli/Bos_Pappus_Problem.pdf
https://sites.math.rutgers.edu/~cherlin/History/Papers2002/descartes.html
https://www.tau.ac.il/~corry/publications/books/pdf/Numbers%20-%20Chapter.pdf
Павел Рябов: Социалистические Штаты Америки (31.07.2020)
Вся суть ситуации в нескольких предложениях. Этот график ранее практически нигде не публиковался, но именно он отражает сущность экономической политики США и один из факторов формирования доходов. Речь идет о чистых государственных трансфертах в структуре располагаемых доходов населения.
Доходы населения предполагают доходы из всех источников, которые доступны к распределению: зарплаты и премии, доходы от предпринимательской деятельности, доходы от прироста капитала, от дивидендов и процентов, пенсии, субсидии и дотации, выплаты по страховкам и так далее. Чистые государственные трансферты – это все, что государство отдает населению (Medicare/Medicaid, выплаты по безработице, субсидии, дотации и так далее) МИНУС все то, что собирает с населения (государственная соц.страховка + любые виды налогов, которые население платит государству). Юридические лица не учтены.
Ниже есть продолжение.
Так вот, исторически государство всегда забирало БОЛЬШЕ, чем отдавало. Насколько больше? Например, с 1947 по 2 квартал 2008 года в среднем 9% от располагаемых доходов и это величина существенная. Это сопоставимо со средним уровнем сбережений за данный период – 9.3%. Что произошло в кризис 2009? Мы вошли в «новую нормальность». Если с точки зрения денежно-кредитной политики это понятно чем выражается, но с точки зрения экономической политики? Численно, это выражается в качественно иной концепции распределения государственных денежных потоков. С 3 квартала 2008 по конец 2019 чистые государственные трансферты были минус 2.4%, а с 2013 по 2019, когда экономическая ситуация немного стабилизировалась данное соотношение опустилось до минус 3.4%.https://spydell.livejournal.com/689366.html
Т.е. если за 60 лет до 2008 общество жило и развивалось, отдавая государству под 9% доходов чистыми, то с 2009 по 2019 стало 2.4%, а с 2013 по 2019 3.4%. Соответственно, по крайней мере, 6% доходов ежегодно субсидировалось государством в контексте исторического бэкграунда устойчивой фискальной политики. Именно поэтому с 2008 года дефицит бюджета и как следствие гос.долг рванул вверх. Много ли это или мало 6% дохода? За этот период средний уровень сбережений равнялся 7%, таким образом, государство фактически субсидировало все приращение капитала (вложения в депозиты, кэш, облигации, акции и так далее), которое было с 2009 по 2020 год. Либо же, если взять средние величины, то при 3-4% норме сбережений, реальный спрос был бы меньше на 3% ежегодно, а это уже совершенно другая экономика.
Поэтому, формализуя определение «новой нормальности», это ситуация, при которой все приращение капитала и избыточный спрос субсидируется за счет государства. Но что произошло в 2020?
Вот в 2020 произошла терминальная версия фискальной и монетарной пидерсии! Речь не идет просто о закрытии кассовых разрывов, речь идет о закрытии всех кассовых разрывов и выпадающих доходов и еще дважды этот разрыв в подарок. Например, вы потеряли 100 тыс дохода во время карантина? Нет проблем, государство дает вам 100 тыс и еще 200 тыс в подарок! Эту схему я описывал еще в апреле, когда не было ни данных, ни конечного понимания сколько и что распределят, однако используя свои источники и накопленный опыт, мне уже а марте-апреле было все понятно и данные концепции я публиковал здесь.
Почти 12% стали чистые государственные трансферты во втором квартале 2020. С июня 2009 по декабрь 2010 чистые государственные трансферты были в положительной зоне, т.е. государство отдавало больше, чем забирало – это ответная мера на кризис 2009. Но в среднем на 0.5% Сейчас фискальный стимул в 20 раз (!) мощнее!
Хм, в 20 раз мощнее, так может в 1930х было нечто подобное? А вот и нет!
В ответ на Великую депрессию государство субсидировало население на 1.5% от доходов чистыми. Значит сейчас в 8 раз мощнее, чем в 30е года!
Объем выплат стал настолько чудовищным, что реальные располагаемые доходы на душу населения выросли на рекордную величину за всю историю существования США! За квартал точно. Реальные (с учетом инфляции) располагаемые доходы на душу населения учитывают изменения численности населения, поэтому сравнение с прошлыми периодами корректно. Располагаемые – это после выплаты всех налогов и сборов. Однако, реально намного больше, чем 10%.
Дело в том, что государство перенесло выплаты многих налогов. Были начисления, но не было фактических выплат. Эти 10% официального роста с начислениями налогов, но с учетом доступных средств речь идет не менее, чем о 15 или даже 17% роста реальных доходов за год на душу населения.
Как результат норма сбережений стала максимальной с 1946 года
Кризис в своей основе предполагает страдания, когда количество тех, кто теряет доходы значительно превышает тех, кто получает доходы. Это было в 30е года, когда с 1929 по 1934 реальные доходы на душу населения упали на 26%, в кризис 2008-2010 доходы практически не упали (символические 2%), а сейчас они растут так, как никогда раньше. Сейчас в США практически нет никого, кто в 2020 потерял в доходах. По факту, доходы выросли у всех и не важно – бомж, предприниматель или бангстер с Wall St. Причем разница от всех предыдущих кризисов в том, что если ранее кэш эшелонами выгребали бангстеры, то сейчас и бангстеры, и бомжи! )) Настолько много отгружают, что аж до блевоты, организм просто не успевает усваивать столь аномальную интенсивность).
И собственно, почему это и есть кульминация? У этих долбанных ублюдков на самом деле мозг расплавился и крышу окончательно снесло. Если раньше американская экономическая и финансовая политика всегда, по умолчанию, была образцовой, на которой равнялся мир, по которой писали учебники и учились поколения. Это был эталон, как надо было строить государство, особенно с 1940 по 1970е, когда формировался тот остов современных США. Но сейчас эти истеричные обдолбанные наркоманы ставят текущую конъюнктуру в высший приоритет, в ущерб долгосрочной стабильности. Все, кто присутствовал в настоящем последние полгода обратили внимание на то, что выстраивание фискальной и монетарной политики идет в форварде эмоционального паттерна масс медия, который в свою очередь определяет финансовый и информационный истеблишмент. Ситуация, когда политикой рулят не стратеги, а обдолбанные спекулянты.
Когда Джером Пауэлл, как ошалевший носится по кабинету и едва ли не в соплях перед ТВ истерично рассказывал нам об очередном триллионе (каком по счету) в марте-апреле с обещаниями скупить все, что к полу не приколочено. И что самое страшное? Исполняет с точностью до триллиона. Сколько вам надо? 5, 10, 20, да может 200 триллионов? Да, берите сколько влезет! Вы можете представить подобное в эпоху Гринспена, где баланс за все время правления прибавил менее 200 млрд долл, а о мотивации низких ставок было сломлено столько копий и повержено столько научных оппонентов, что можно сбиться со счета. Да даже Бернанке жалкие 600 млрд в эпоху QE2 оправдывал несколько лет.
Когда Мнучин из Казначейства США не пропускал ни одного дня, чтобы не выступить перед открытием рынка с «ободряющим очередным триллионом» и что "все будет замечательно!"
Когда Трамп комментирует в Твиттере каждый тик на S&P500, как интрадейный лудоман и следовательно комментарии и решения строятся, исходя из рыночной конъюнктуры. Это забавно смотрится в дурдоме или в детской песочнице, но не в ситуации, когда на кону статус и жизнеспособность мощнейшей империи в истории человечества.
Мы отошли от ситуации взвешенных рассуждений геостратегов и научного подхода формирования экономической и монетарной политики к инфантильному щебету обдолбанных спекулянтов, которые хотят удержать пузырь любой ценой. Ситуация, когда вся политика государства выстраиваться ради удержания капитализации Apple и ей подобных около 2 трлн долл при цене «в базарный день» в три раза меньше или Теслу с ростом в 10 раз за год. Мы пришли в эпоху выраженной перверсии и культа разного рода отклонений, что позволяет называть и переваривать откровенно идиотскую и сумасшедшую политику. Еще 10 лет назад представить подобное было невозможно. Поколение политиков, воспитанное на консерватизме, аскетизме и научном классицизме очень осторожно отклонялось от сформированных поведенческих паттернов. Легендарный голубь Гринспен в наше время был бы железобетонным ястребом. Вдолбить в экономику СЕМЬ балансов ФРС уровня 2008 года всего за 4 месяца?! Не каждый такое провернет, но они смогли! При этом делать вид, что все отлично и будет продолжать в том же ритме далее. Кто там еще критиковал Гринспена за пару лет относительно низких ставок (даже не нулевых)? Всего несколько лет вертолетная политика была под строжайшем запретом даже на уровне обсуждения. Сейчас чемоданы отгружают любому бомжу.
Какую химию и в каком количестве они жрут? Что с ними не так? Вопрос не в антикризисных мерах – они допустимы и естественны. Вопрос в масштабе и позиционировании. Когда интрадейные тики по S&P500 ставят в один ряд с долгосрочной политикой империи – это ненормально. Когда вхерачивают субсидии и монетарные стимулы в 15-20 раз интенсивнее всего того, что было ранее – это ненормально! Еще в марте я был готов в полной мере перепрофилироваться на американский рынок и долларовые активы (просто потому, что у США несопоставимо больше стабилирующих демпферов и возможностей в сравнении с Россией), но прогрессирующий идиотизм внес свои коррективы, хотя и российские активы в целом достаточно токсичны особенно с не слишком вменяемым руководством Мосбиржи.
Надеюсь никто не удивлен росту серебра и золота? ))
Nearly 16,000 restaurants have closed permanently due to the pandemic, Yelp data shows (English) (25.07.2020)
There have been 26,160 total restaurant closures.
...Abrupt closures, inconsistent reopenings, changes in public health guidance for operations and other state-mandated orders have pushed the food service industry to the brink.
New data from Yelp revealed the stark reality of permanent closures for an alarming number of restaurants, which already ran on thin margins.
The review site's latest Local Economic Impact Report, released Wednesday, showed that 60% of the restaurants that temporarily closed due to the pandemic have since shuttered for good.
There were 26,160 total restaurant closures on Yelp as of July 10 and 15,770 of those have made the decision permanent, according to Yelp.
"The restaurant industry now reflects the highest total business closures, recently surpassing retail," the report stated.
Chefs, general managers, owners, bartenders and diners have all attempted to raise their voices to get aid for the hard-hit sector. But those cries have been drowned out by the sound of businesses boarding up their eateries, shuttering service for good.
Ниже есть продолжение.
"Restaurants are known to run on thin margins, which makes a forced closure even more painful for the industry," Justin Norman, vice president of data science at Yelp, told ABC News...https://abcnews.go.com/Business/16000-restaurants-closed-permanently-due-pandemic-yelp-data/story?id=71943970
Norman said that the company's latest numbers draw a painful correlation for what could come next.
"Unfortunately, we expect these closures to continue," Norman said. "As COVID-19 cases continue to rise across the county, we anticipate states will roll back or delay reopening plans, which will inevitably impact the future success of all businesses, including restaurants, possibly turning even more temporary closures into permanent ones."
Restaurant owners have been forced to quickly come up with new adaptations on menus, points of service, hours, delivery and takeout models that better serve their local communities just to keep the lights on.
Yelp looked at changes to service options, delivery and takeaway, but many of the site's registered restaurants were still unable to sustain their businesses.
Independent restaurants and larger chains have applied for government assistance in the interim as they continue to iterate on what works.
"We’ve already seen a ton of success from restaurants that have expanded their takeout and delivery options, some are even offering meal kits, drink kits, cooking classes and pivoting their use of technology," Norman said, citing the company's waitlist platform that manages curbside pickup.
Like so many restaurants that have scrambled to make it work, Canlis, a landmark spot in the Pacific Northwest, successfully turned its fine dining model on its head and transformed more than once. First, it existed as a drive-thru burger stand, then a coffee and bagel shop. It added farm-to-table produce kits, full dinner deliveries with virtual bingo and finally established itself as an entirely outdoor crab shack built specifically to accommodate social distancing, owner Mark Canlis explained to ABC News.
But for restaurants without the capital or capacity to back up lofty changes like that, closing permanently has become an unfortunate reality around the U.S.
Restaurants have lost more revenue and jobs than any other industry, according to the U.S. Census Bureau. A survey from the National Restaurant Association in June showed food service lost nearly $$$120 billion in sales during just the first three months of the pandemic...
In addition to the grim reality for restaurants, bars and clubs have endured an especially high closure rate as a result of coronavirus.
The bar and nightlife industry, which is six times smaller than the restaurant industry, tallied 5,454 total business closures -- 2,429 of which are permanent -- according to Yelp...
https://www.yelpeconomicaverage.com/yea-q2-2020.html
Власти Ливана: в Бейруте взорвался нитрат аммония, конфискованный на судне Rhosus, следовавшем из Грузии в Мозамбик
Главный редактор "Морского бюллетеня", известный эксперт по вопросам судоходства Михаил Войтенко пишет, что груз с аммиачной селитрой оказался в Бейруте в октябре 2013 года после того, как в порту было задержано судно Rhosus.http://txt.newsru.co.il/mideast/05aug2020/ship_110.html
По словам Войтенко, он разбирался в этой истории в июле 2014 года по просьбе одного из российских изданий, редакция которого получила письмо от капитана судна.
В "Морском бюллетене" указано, что грузовое судно Rhosus (IMO 8630344, DWT 3226, построено в 1986 году, флаг Молдовы) по неясным причинам оказалось в Бейруте, хоте следовало в другой порт (Войтенко пишет, что причиной могли быть как техническая неисправность судна, так и какие-то проблемы с поставкой груза). Судно было задержано после "выявления ряда недостатков". На его борту на тот момент находились четыре члена экипажа (один россиянин и трое украинцев).
По сведениям Войтенко, судно Rhosus принадлежало гражданину России Игорю Гречушкину, проживающему на Кипре. Но ни владелец судна, ни владелец груза, со состоянию на июль 2014-го, не предъявляли на них своих прав.
Судя по данным, опубликованным на сайтах Stable Seas и Fleetmon, поставщиком груза была компания Rustavi Azot. Судно Rhosus следовало из порта Батуми (Грузия) в порт Бейра (Мозамбик).
Ливанский телеканал LBC со ссылкой на Высший совет обороны Ливана подтверждает, что все 2750 тонн нитрата аммония, содержавшихся на складе в порту Бейрута, были конфискованы в 2014 году после того, как этот груз был изъят с судна Rhosus, следовавшего в Африку. Согласно этому источнику, весь конфискованный нитрат аммония был по решению суда до особого распоряжения размещен в ангаре причала №12 бейрутского порта.
Судя по данным Stable Seas и ливанских СМИ, процесс перемещения нитрата аммония с судна Rhosus в ангар 12-го причала был долгим, он занял более года (с июля 2014 по октябрь 2015 года).
Телеканал "Аль-Джазира" отмечает, что в течение четырех лет таможенная служба бейрутского порта не менее пяти раз (5 декабря 2014, 6 мая 2015, 20 мая 2016, 13 октября 2016 и 27 октября 2017) запрашивала судебные власти Ливана о том, что делать с опасным грузом. Отмечалось, что нитрат аммония хранится в неподходящих условиях (в том числе, указывалось на жаркий климат). Рассматривались три варианта: реэкспортировать аммиачную селитру, передать ее ливанской армии или продать частной ливанской компании по производству взрывчатых веществ. Но, судя по всему, решения так и не было принято.
Некоторое время назад было обнаружено, что одна из дверей ангара не заперта. Администрация порта Бейрута усилила охрану ангара и поручила провести работы для обеспечения сохранности содержимого ангара. По версии Высшего совета обороны Ливана, во время процесса сварки металлической двери искры попали на хранившиеся на складе фейерверки, возгорание которых впоследствии привело к детонации нескольких тысяч тонн нитрата аммония. При этом отмечается, что взрыв 2750 тонн нитрата аммония эквивалентен взрыву 1800 тонн тротила.
В результате взрыва причинен огромный ущерб всему бейрутскому порту, в частности уничтожена хранившаяся в бункерах пшеница.
Власти Ливана не приводят каких-либо данных по поводу возможных хищений нитрата аммония из бейрутского порта за последние годы. Однако ливанские блогеры напоминают о неофициальном титуле порта Бейрута: "Пещера Али Бабы и 40 разбойников". На сайте "Аль-Джазиры" отмечается, что из порта за последние десятилетия похищено огромное количество различных грузов.
Российский сайт "Медиазона" пишет, что владелец судна Rhosus, проживающий на Кипре уроженец Хабаровска Игорь Гречушкин, по словам моряков, "фактически бросил судно" – юристы кредиторов получили три ордера на арест этого судна. "Первоначально на борту судна было восемь украинских моряков, – говорила исполнительный директор одесского фонда помощи морякам "Ассоль" Наталья Кламм. – После того, как моряки с нашей помощью обратились к украинскому консулу, пятеро наших соотечественников смогли вернуться домой. Для поддержания жизнедеятельности судна на борту остались четверо членов экипажа: трое украинцев и один россиянин". Долгое время оставшимся членам экипажа пришлось просить о помощи; вернулись из Ливана они только через год.
"По причине рисков, связанных с хранением аммиачной селитры на борту судна, руководство порта переместило груз в один из складов на берегу, – отмечали в журнале Arrest News юристы, занимавшиеся делом Rhosus. – Судно и его груз остаются в порту в ожидании продажи и/или утилизации".
Взрыв в порту Бейрута
4 августа около 18:00 в порту Бейрута прогремел мощный взрыв. По данным правительства Ливана, взорвались около 2750 тонн аммиачной селитры (нитрата аммония), которые хранились на складе в порту в течение шести лет.
Минздрав Ливана в ночь на 5 августа сообщило о 78 погибших и более 4000 раненых. Генеральный секретарь Ливанского общества Красного Креста Жорж Катана в эфире телеканала LBC заявил, что число погибших в результате мощного взрыва, который произошел накануне в порту Бейрута, может достигать 100 человек. По его данным, более 4000 получили ранения. Катана отметил, что состояние многих раненых тяжелое. Эти сведения не окончательные.
Взрыв привел к отключению электричества в Бейруте, что затруднило работу больниц.
Губернатор Бейрута Маруан Аббуд в прямом эфире заявил: "Это Хиросима". Он оценил ущерб от взрыва в порту в сумму от трех до пяти миллиардов долларов.
Глава правительства Ливана Хасан Диаб объявил трехдневный траур. Президент страны Мишель Аун попросил правительство собраться на экстренное заседание, чтобы объявить о введении в стране чрезвычайного положения на две недели.
Террористическая организация "Хизбалла" распространила заявление, в котором опровергаются слухи, что к взрыву в порту имеет отношение Израиль.
Израиль через посредников предложил правительству Ливана свою помощь.
В Испании началась вторая волна заражений: 1772 за сутки
За последние сутки в Испании выявлено 1772 новых случая заражения коронавирусом. Это самый высокий показатель с 21 июня, когда был отменен карантин.https://www.vesty.co.il/article/HJqnrZFbw
Wednesday, August 05, 2020
עושים טכנולוגיה: הקונגרס האמריקאי נגד ענקיות הטכנולוגיה (Hebrew)
https://www.ranlevi.com/2020/08/03/osim-tech-congress-vs-bigtech/ביום רביעי ה-29 ביולי 2020 התרחש בארה"ב אירוע היסטורי כאשר מנכ"לי ארבעת ענקיות הטכנולוגיה האמריקאיות – גוגל, פייסבוק, אמזון ואפל – התייצבו בפני חברי תת הוועדה להגבלים עסקיים של בית הנבחרים האמריקאי. צפיתי בשש שעות השימוע (כדי שאתם לא תצטרכו) והוצאתי ממנו את הקטעים המעניינים, המצחיקים, הטעונים והחשובים שהפכו את השימוע הזה לכל כך משמעותי. בסוף הפרק תחזית: מי מהחברות יעמדו בפני תביעה לפרק אותן ומי, ככל הנראה, יצאו מזה בשלום.
WSJ: в Саудовской Аравии построен завод для производства уранового "желтого пирога"
Как сообщает американское издание The Wall Street Journal со ссылкой на информированные западные источники, Саудовская Аравия достигла значительных успехов в разработке ядерной программы, которая может иметь и военный характер.
Согласно публикации, при помощи Китая в районе города аль-Ула, расположенном в отдаленном пустынном районе, возведено предприятие для производства так называемого "желтого пирога" - оксида урана, который может быть использован для создания атомного топлива и ядерного оружия.
Ниже есть продолжение.
The Wall Street Journal со ссылкой на информированные западные источники, Саудовская Аравия достигла значительных успехов в разработке ядерной программы, которая может иметь и военный характер.https://txt.newsru.co.il/mideast/05aug2020/ula_202.html
Согласно публикации, при помощи Китая в районе города аль-Ула, расположенном в отдаленном пустынном районе, возведено предприятие для производства так называемого "желтого пирога" - оксида урана, который может быть использован для создания атомного топлива и ядерного оружия.
Признаком военного характера программы служит и сотрудничество с Китаем. Ранее администрация США сообщила Саудовской Аравии, что та не сможет получить доступ к ядерным технологиям, если не сможет гарантировать мирный характер разработок.
Добавим, что Эр-Рияд и Пекин также сотрудничают в ракетной сфере. Спутниковые фотографии, сделанные в ноябре 2018 года компанией Planet Labs, свидетельствуют, что в королевстве возводится первое предприятие по производству баллистических ракет. Предположительно, эти ракеты смогут нести и ядерные боеголовки.
Американский эксперт Майкл Рубин отмечал: саудовское руководство поняло, что не может полностью полагаться на американских союзников. "Идет гонка вооружений, и саудовцы демонстрируют, что могут о себе позаботиться", - говорил он.
ВВС королевства оснащены американскими самолетами, и если их применение будет противоречить интересам США, Саудовская Аравия может быть подвергнута санкциям. Ракетная программа обеспечивает выход из этого тупика.
עו״ד דני כהן: אנרכיסטים חדרו למפלגת העבודה (Hebrew)
עו״ד דני כהן, היועץ המשפטי לשעבר של מפלגת העבודה: ״אותם אנרכיסטים שרואים היום בבלפור - הם אלו שחדרו לתוך שורות מפלגת העבודה לפני כמה שנים, והחריבו אותה״.https://www.facebook.com/GaleyIsrael/videos/294533311971365/
Взрыв в порту Бейрута: есть погибшие, более двух тысяч пострадавших
Около 18:10 ливанские средства массовой информации сообщили о взрыве в одном из центральных районов Бейрута...Взрыв произошел в бейрутском порту, в ангаре №12. Мощность взрыва была такова, что в домах за 10 километров от эпицентра повылетали стекла. К ночи 4 августа известно более чем о 70 погибших, раненых тысячи...Позднее свидетели сообщили, что взрыва была два. По всей видимости, пожар начался в ангаре с фейерверками, одна из искр от которого попала на склад с легковоспламеняющимися веществами...
...Ливанские СМИ сообщают, что в результате взрыва погиб генеральный секретарь национальной партии "Аль-Катаиб" Назар Наджарьян. Он умер в больнице, в которую поступил в критическом состоянии...
...Террористическая организация "Хизбалла" распространила заявление, в котором опровергаются слухи, что к взрыву в порту имеет отношение Израиль...
...Губернатор Бейрута Маруан Аббуд в прямом эфире заявил: "Это Хиросима"...
Ниже есть продолжение.
...Уже через два часа после взрыва директор ливанской службы общей безопасности бригадный генерал Аббас Ибрагим провел пресс-конференцию с места взрыва. В ходе этой пресс-конференции он сообщил, что в ангаре хранились конфискованные взрывоопасные материалы, их якобы готовили к уничтожению. Что за взрывоопасные материалы, когда и у кого они были конфискованы, генерал, весьма близкий к ливанской «Хезболле», не сообщил. Однако ливанская телевизионная станция MTV высказала свою версию, согласно которой в ангаре хранилось значительное количество аммиачной селитры, будто бы конфискованной с российского торгового корабля в 2016-м году.https://txt.newsru.co.il/mideast/04aug2020/beirut_004.html
Но нитрат аммония обладает высокой летучестью, его необходимо хранить в особых условиях, и в ангарах бейрутского порта, где температура летом может достигать 40 градусов, таких условий нет.
Источники в ливанских силовых структурах и в «Хезболле» сообщили «Новой», что в ангаре №12 хранилось оборудование для сборки точных ракет высокой дальности.
Компоненты этих ракет были доставлены из Ирана ливанской «Хезболле», которая по сути представляет интересы Ирана в стране. Наши источники полагают, что «Хезболла» намеревалась использовать эти ракеты против Израиля. Источники добавили, что причиной взрыва послужил человеческий фактор.
Инцидент случился в весьма чувствительный для Ливана момент: 7 августа специальный трибунал по Ливану при ООН вынесет приговор по делу об убийстве бывшего премьер-министра Ливана Рафика Харири. Напомним, 14 февраля 2005 года в Бейруте кортеж Харири стал объектом террористической атаки: в него въехал грузовик со смертником. Как позже установило следствие, для подрыва кортежа была использована тонна взрывчатки. В результате атаки погиб 21 человек. Трибунал предъявил обвинения высокопоставленным членам «Хезболлы» и крупным сирийским чиновникам.
https://www.vesty.co.il/article/HJJ11SfD11P
https://novayagazeta.ru/articles/2020/08/04/86523-livan-sotryasli-iranskie-rakety
Tuesday, August 04, 2020
Юлия Латынина: Инфантильный социализм
...Соблазнительно списать все происходящее в США на близящиеся выборы, однако, увы, речь идет о куда более системном повороте. А именно — о левой революции и начале строительства системы инфантильного социализма. Это — новый тоталитаризм под маской гуманности.
После падения Берлинской стены Френсис Фукуяма опубликовал статью, в которой утверждалось, что противостояние двух систем закончилось победой рынка и демократии.
Но первые тучи появились на горизонте очень быстро.
Сначала на Ближнем Востоке и в Африке, в странах, где еще недавно строили социализм, внезапно появились мощные исламистские движения; потом в Латинской Америке выборы — без всяких отныне субсидий со стороны СССР — стали выигрывать Уго Чавесы и Эво Моралесы; потом все страны СНГ, кроме стран Балтии и Украины, перестали быть демократиями. Но самая большая проблема началась тогда, когда левые начали доминировать в СМИ, в университетах и в избирательном поле Большого Запада.
Ниже есть продолжение.
Большой Запад уже сталкивался с этой проблемой в 1930-х гг., когда левые властители дум восхищались советским экспериментом.http://a.kras.cc/2020/08/blog-post_61.html
Большой Запад также сталкивался с этой проблемой в 1968 г. во время студенческих бунтов, когда первое молодое поколение, выросшее после войны в обстановке невиданной дотоле свободы и благополучия, вдруг взбунтовалось против этой буржуазной свободы со словами, что эта свобода — на самом деле рабство. Что хотели бунтари, сформулировать сложно, потому что корни бунта лежали не в политике, а в физиологии.
Бунты 1968-х были типичным примером «молодежного пузыря» и бунта благополучных и сытых детей против отцов. Их главной чертой была инфантильность. Проще всего было бы сказать, что эти студенты бунтовали за право вечно оставаться детьми. Именно поколение бунтарей 1968 г. выросло, пришло в университеты и начало устанавливать там все более левую атмосферу.
Тем не менее до 1991 г. нерациональные левые нарративы наталкивались на простой вопрос выживания. Если бы в 1980-х Запад выполнял бы все требования борцов за мир, то СССР просто смел бы его с лица земли. Когда враг исчез, пошел процесс конвергенции.
С удивительной скоростью возникло и стало развиваться несколько новых нарративов на тему того, почему Большой Запад плох.
Один нарратив гласил, что капиталисты в буквальном смысле губят земной шар. Если Маркс утверждал, что капиталисты отнимают прибавочную стоимость, то теперь новый нарратив гласил, что они производят СО2, которое убивает планету.
Смело вычеркнув из предварительного текста отчета IPCC за 1990 г. предложенный учеными тезис о том, что мы не знаем, от чего зависит климат, бюрократы вписали в этот отчет слова о том, что климат зависит отныне от СО2, и провозгласили это истиной, относительно которой существует научный консенсус — не менее незыблемый, чем тот, который существовал в СССР по поводу научного коммунизма.
Ни один климатолог, который усомнился бы в консенсусе, не мог отныне рассчитывать на гранты и был обречен на травлю. Цели борцов с потеплением не скрывались. «Не важно, если наука глобального потепления — полная фальшивка, — сказала еще в 1998 г. Кристин Стеварт, канадский министр экологии, — перемена климата дает нам великую возможность принести справедливость и равенство в мир».
Другой нарратив был антиколониальный. По правде говоря, его придумал еще главный красный пропагандист Вилли Мюнценберг — организатор первого антиколониального конгресса в Брюсселе в 1927 г. Согласно этому антиколониальному нарративу, ужасная западная цивилизация покорила и уничтожила прекрасные и самобытные цивилизации Ближнего Востока, Африки, Южной Америки и т.д. «Белая раса — это рак человеческой истории, — писала в своем эссе Сьюзен Зонтаг. — Это белая раса, ее идеология, ее изобретения уничтожают автономные цивилизации, где бы она ни распространилась, именно белая раса перевернула экологический баланс планеты и сейчас угрожает самой жизни».
Слово «колониализм» относилось при этом только к белой расе. Если верить борцам с колониализмом, то ни одна предшествующая цивилизация завоеваниями не занималась.
Геноцид, устроенный во всех городах Древнего Востока от Трои до Хацора, — колониализмом не являлся. Превращение монголами в пустыню Афганистана и Ирака колониализмом не являлось. Колониализмом считалось только распространение технологий и прогресса.
Никто из новых левых не задавал себе при этом простого вопроса. Ближний Восток в свое время был самой богатой, самой процветающей и самой культурной частью Римской империи. После арабского завоевания (не являвшегося, согласно левым, колонизацией) его экономика и экология рухнула, Ливия из житницы империи превратилась в пустыню, морские порты вроде Эфеса — в руины.
Что случилось с этой процветающей частью империи, почему она отстала от Европы? Как так получилось, что это Европа колонизировала Ближний Восток, а не наоборот?
Эти вопросы задавали себе восточные просветители. Этот вопрос задавал себе Ататюрк. Но для новых левых этого вопроса не существует. Всякий исторический лузер в их понимании был жертвой. Всякий победитель — преступником.
Еще один нарратив был феминистский. Он гласил, что белые мужчины-сексисты являются угнетателями женщин. Западная культура, как и культура всякого дотехнологического общества, и в самом деле была патриархальной. Однако даже в самые мрачные времена Средневековья Запад исповедовал моногамию, а его элита имела культ Прекрасной Дамы. Даже тогда положение женщины на Западе близко не походило на положение женщины в мусульманских странах, с их тотальной властью самца над женой и законами шариата, юридически приравнивающими женщину к половине мужчины. В конце концов, на Западе никогда не было ни полигамии, ни женского обрезания.
Однако когда речь заходила о правах женщины в исламе, страстные приверженцы феминизма умолкали. Говорить о правах женщины в исламе в этой среде считалось дурным тоном, исламофобией и пережитками колониализма.
И, наконец, еще один нарратив был направлен против рабства и расизма. Это, казалось бы, было совершенно в славных традициях просвещения. Ведь практически все культуры, известные человечеству, имели рабов, и только Большой Запад отказался от рабства. Как заметила в свое время Айян Хирси Али, США — это единственная страна на земле, которая воевала за то, чтобы запретить рабство. Рабство в Великобритании было запрещено в 1833 г. Так что можно было предположить, что наши новые борцы с расизмом идут по стопам Уильяма Уилберфорса и Авраама Линкольна.
Увы, этот новый нарратив сильно отличался от нарратива аболяционистов. Согласно ему, любой белый, даже если он отказался от рабства и даже если он воевал за то, чтобы его отменить, — был расистом.
Расизм белых был неизбывен как первородный грех. Белые были пожизненно виноваты в своем расизме, как евреи были виноваты в том, что они распяли Христа. Бог Библии карал провинившихся до четвертого колена, но авторы этого нарратива карали белых до тысячного колена.
Каждый белый был системным расистом и носителем белой привилегии. «Тот белый, который отрицал, что он расист, просто находился в состоянии отрицания», — объясняла в своей «Белой хрупкости» проф. ДиАнджело.
Этот нарратив был абсурден. В конце концов, в США проживает около 4,2 млн чернокожих иммигрантов, которые в настоящий момент составляют около 9% ее чернокожего населения. К примеру, самой успешной этнической группой из проживающих в США сейчас являются нигерийцы. 4% нигерийцев имеют Ph.D по сравнению с 1% в среднем по США, и средний доход нигерийской семьи составляет 62,3 тыс. долл. в год (средний по США — 57,6 тыс.)
Не совсем понятно, зачем чернокожие нигерийцы переезжают в страну массового расизма, и тем более непонятно, как именно они умудряются добиваться в ней неслыханного успеха. Вместе с тем мы не знаем случаев массовой миграции черного населения из непоправимо расистских США в лишенную белых расистов ЮАР, Нигерию или Зимбабве.
Однако этот абсурдный нарратив помогал левым создать новую картину западной цивилизации — расистской, сексистской, разрушающей природу и уничтожающей остальные, гораздо более достойные культуры.
Абсурдность этих нарративов меркла перед их целесообразностью.
И, конечно, отдельное место в этом нарративе занимал антисемитизм и резкое неприятие Израиля. Согласно этому нарративу, средневековые террористы, мечтавшие уничтожить всех евреев на территории Израиля, были жертвой израильского агрессора. А нежелание евреев соглашаться с тем, чтобы их уничтожили, было кровавой агрессией и неспособностью к компромиссам.
Главным двигателем этого нарратива был большой корпус людей «доброй воли», которые собирали деньги для палестинцев. Ведь если вы собираете деньги, вы же не можете себе признаться, что собираете их для тоталитарной секты! Вы же должны объяснять всем и себе, что вы собираете их для жертв. А для Израиля — с его технологиями, медициной и демократией — деньги было собирать не надо.
И вот теперь эти движения достигли пика.
Конечно, соблазнительно списать все происходящее в США на близящиеся выборы, однако, увы, речь идет о куда более системном повороте. А именно — о левой революции и начале строительства системы инфантильного социализма. Это — новый тоталитаризм под маской гуманности. Это такая борьба за права бедных и лузеров, что ни одного богатого и успешного не останется.
Что нужно для такой революции?
Инфантильная элита
Прежде всего — элита, которая считает себя обделенной. Без поддержки элиты не бывает ни одной революции. Без поддержки элиты бывают только бунты.
Представителей такой элиты в США сейчас достаточно. Это и левая профессура, и левое крыло Демпартии, и большинство СМИ, и, конечно, миллениалы. Миллениалы Большого Запада — это очень интересный феномен.
С одной стороны, эти люди живут в самом свободном и процветающем обществе в истории человечества. Для них с детства открыты возможности, о которых еще 30 лет назад можно было только мечтать. Мы знаем людей, которые становятся миллионерами в 20 лет; в 15 лет; мои знакомые регулярно с гордостью сообщают, что их сын, окончив университет, «получает для начала 200 тыс. долл. в год».
Но, удивительное дело, далеко не все используют эти возможности. Ровно наоборот. В этом невероятном, процветающем, открытом для всех обществе средняя зарплата миллениала на 20% ниже аналогичной зарплаты бебибумера в том же возрасте.
Миллениал позднее женится, позднее заводит детей, позднее обзаводится недвижимостью. 58% миллениалов США имеют сбережений меньше 5 тыс. долл., 53% миллениалов в возрасте от 21 до 37 лет получают часть денег от родителей. 37% из них получают такие деньги ежемесячно.
Объем долгов миллениалов очень велик. 81% молодых семей имеют совокупный долг в 2 трлн долл. Из них 1,5 трлн долл. приходится на долги за образование, причем значительная часть этих трат на образование не окупится никогда.
В переводе это означает, что на рынке американского образования надулся огромный и ничем не обеспеченный пузырь. 1,5 трлн долл. — это больше, чем пузырь на рынке subprime.
Если человек стал специалистом в области гендерных исследований, это значит, что для его специальности нет рынка. И даже если он с дипломом инженера, это еще не значит, что его диплом обеспечен.
Американская корпорация предпочтет нанять индуса или нигерийца, который будет стоить в два раза меньше, а работать будет в три раза больше.
В какой-то мере все происходящее в США можно описать как попытку придать этому бесполезному образованию обеспечение. Специалисты по гендерным, расовым и пр. исследованиям объясняют корпорациям, что им необходимо иметь курсы по «белой хрупкости» и консультантов по diversity — ну как в СССР каждый завод имел при себе партком.
Я уже цитировала проф. ДиАнджело, которая утверждает, что каждый белый американец является расистом. Но г-жа ДиАнджело не просто теоретик. Ее книга выросла из практики ее семинаров, на которых проф. ДиАнджело учила белых осознавать свой расизм.
Если белые возражали, то они, по словам профессора, занимались буллингом, «целью которого было затемнить расизм, защитить белое превосходство и вернуть белое равновесие». Если они во всем раскаивались и плакали, признавая перед окружающими глубину своего греха, это был тоже расизм: белый не имеет права плакать в присутствии чернокожих, каясь в своем расизме, потому что тогда все внимание обращено на него, а не на черного.
Это — не язык науки. Это язык деструктивного культа, члены которого все глубже погружаются в ощущение собственного греха и ничтожества и все более психологически зависимы от учителя и устраиваемых им сессий унижения. Это язык партийных чисток и публичных сеансов самобичевания в маоистском Китае.
Но прежде всего — это монетизация навыков люмпен-интеллектуалов, получивших образование красных комиссаров. Комиссаров по разнообразию, гендеру и расе. Скоро ни одна американская компания, от голливудских студий до скромной студии йоги, не сможет обойтись без услуг этих ценных специалистов — как Красная армия не могла воевать без политработников. Аболяционисты хотели отменить расу.
Этот новый вид борцов против расизма хочет сделать расу вечной.
Иначе говоря, западный миллениал и левак — прежде всего, инфантилен. Фантастические возможности нового мира обернулись тем же, чем для богатого и избалованного ребенка — непрестанные уступки родителей.
Он выбирает профессии, для которых нет рынка. Вместо того чтобы сидеть на работе, он сидит в Инстаграме. Он порхает с цветка на цветок и тренирует свой дзен, и когда он задумывается о причинах своих неудач, то он, как и любой инфантильный человек, немедленно обнаруживает, что в них виноваты все остальные: капиталисты, загрязнители природы, Уолл-стрит и мир чистогана. Что скажет стрекоза, которая пропела все лето? Конечно, она захочет национализировать муравья! И если чернокожий полицейский попытается возразить этим белым комиссарам, то они научат его, как себя вести.
Новояз
Второе, что нужно для успешной революции, — это новояз. И новая картина мира.
Представьте себе: вы мирный ремесленник где-нибудь в городе Эфесе, носите венок богине Афродите, делаете статуи — и вдруг к вам приходит человек и говорит, что все это грех, а вот сейчас придет Христос и посадит тебя на золотой трон и даст вечную жизнь. И вы бросаете свой резец, отдаете этому проповеднику все свои деньги и ждете золотого трона.
Или вы, как мой прадед, пришли из родных латгальских болот в город Питер, работаете на заводе, копите на дом, на свадьбу. И вдруг к вам приходит агитатор и сообщает, что человек, который дал вам работу, на самом деле крадет вашу прибавочную стоимость. Вы жертва, а не рабочий. И ваша картина мира меняется на сто восемьдесят градусов.
Точно так же и с нынешним воук-социализмом.
Обитатель современного Запада может по неведению счесть, что он живет в лучшей эпохе и в лучшем обществе, которое когда-либо существовало у человечества.
Он живет в мире, где средняя продолжительность жизни составляет 80–84 года, а не 30 лет, как в Средневековье. Он живет в мире, где время путешествия от Европы до США составляет 6–8 часов, а не два с половиной месяца, как во времена Колумба. Он живет в мире, где больное сердце является не смертным приговором, а показанием к операции; в мире, где нет ни чумы, ни оспы, и где такой СОVID привел в США к выплатам всем неработающим по 600 долл. в неделю.
Война и ее спутники — геноцид и рабство — были уделом человечества с древнейших времен (cм. Lawrence H. Keely. War Before Civiliziation).
Уровень убийств даже среди современных архаических племен, считающихся мирными (например, бушменов Калахари), в 20–80 раз превышает уровень убийств в цивилизованной Европе 1960-х годов.
Хуже войны и чумы был только голод. Голод был эндемическим для человечества в любую эпоху и в любом, даже развитом обществе. С 1692 по 1694 год голод во Франции убил 2,8 млн человек, или 15% населения.
Дели и Центральная Индия были поражены голодом в 1812-м и 1824-м. Северо-западные провинции — в 1832–1834-х. С голодом в Индии не могло покончить ничто, включая рынок, потому что даже самый расторопный торговец на волах не мог доставить по индийскому бездорожью больше провианта, чем требовалось самим волам на то, чтобы пройти больше сотни миль. С голодом покончили только железные дороги, позволившие английским властям в случае засухи подвозить десятки тысяч тонн зерна.
Всего этого на Большом Западе больше нет. Главной его проблемой, как заметил в своей недавней книге Ноэль Ювал Харари, является не голод, а ожирение. Никакие гунны не разграбят McDonalds. Это произошло благодаря прогрессу, науке, индивидуализму, демократии и ответственности. Дамоклов меч, который висел над человечеством, исчез. Вместо него есть самолеты и космические корабли, интернет, стенты и инсулин, супермаркеты и социальные пособия, горные лыжи и компьютеры, роботы и небоскребы, акваланг и «Игра Престолов».
Но нет! Оказывается, вся эта цивилизация является Грехом. Из-за нее вот-вот случится Конец Света. Промышленники вовсе не создают новые вещи, которыми все пользуются, — они загрязняют атмосферу.
Запад везде уничтожал более совершенные культуры. Куда там ацтекам с их человеческими жертвоприношениями, маори с их людоедством; Запад — вот самая ужасная цивилизация. Он даже не открыл Америки!
«Африканцы, — сообщала нам молодая Николь Ханна-Джонс, — были в Америке задолго до Колумба... Разница в том, что африканцы имели порядочность и уважение к человеческой жизни, чтобы учиться у коренных американцев и торговать с ними технологиями. Пирамиды ацтеков и великие каменные головы ольмеков являются постоянными памятниками дружбы этих двух народов».
Прогресс вовсе не освободил женщину — напротив, все женщины страдают от патриархальных белых самцов. И, конечно, белые американцы вовсе не воевали за отмену рабства. Они виноваты в «белой привилегии» и «институциональном расизме». «Белые люди по натуре рождаются дьяволами». «Белая раса является крупнейшим убийцей, насильником, грабителем и вором современного мира».
Мы можем только представить себе, как будут выглядеть школьные учебники в этой будущей утопии, в которой африканцы будут открывать Америку раньше Колумба и делиться с ольмеками своими высокими
технологиями, и куда денется в этом прекрасном новом мире отвратительный пережиток расизма под названием «свобода слова».
Если вы спросите, что такое «белая привилегия» в переводе с новояза, то ответ прост. Это вся западная цивилизация. С ее Шекспирами и Ньютонами, с ее космическими кораблями и интернетом и Декларацией независимости.
Я расскажу вам историю. Это история Элизабет Фримен, женщины, которая была рождена рабыней в Массачусетсе в 1742-м. Она принадлежала семье Эшли. Обращались с ней хозяева отвратительно. Однажды миссис Эшли напала на ее дочь с раскаленным совком. Элизабет встала между хозяйкой и дочерью, и у нее на всю жизнь остался глубокий шрам.
Когда началась революция и была принята Декларация независимости, Элизабет было 34 года. Элизабет не умела читать, но она слышала, что в Декларации есть строки о том, что люди «равны, свободны и независимы друг от друга и имеют право наслаждаться без препятствий своими жизнями, свободой и собственностью».
Элизабет ушла из дома Эшли и обратилась за помощью к Томасу Седжвику, другу Джона Адамса. Когда Эшли потребовали вернуть свою собственность, Седжвик и Элизабет Фримен заявили в суде, что, согласно Декларации независимости, владеть человеком — неконституционно.
И они выиграли суд. И этот суд потом послужил основанием для того, что Массачусетс, а за ним и остальные северные штаты запретили рабство. Элизабет стала свободной женщиной. Она стала успешной и очень востребованной сиделкой. Она дожила до 83 лет, окруженная правнуками и праправнуками, одним из которых был У.Э.Б. Дюбуа.
Перенесемся теперь в Саудовскую Аравию, страну, которая отсутствует на радаре инфантильных социалистов.
Рабство в Саудовской Аравии было формально отменено в 1962 г., но оно продолжается, по очень уважительной причине: а именно, шариат разрешает рабство. Саудовские дипломаты даже иногда привозят с собой рабынь в Лондон.
Я употребляю в данном случае слово «рабыня» не как метафору.
Я имею в виду случай рабыни Менде Назер, уроженки Судана, на деревню которой в 1994 г. совершили набег арабские работорговцы. Взрослых они убили, а детей продали в рабство. Менде Назер не была исключением. С 1983 по 2005 г. в Судане были захвачены в рабство до 200 тыс. рабов. Большую часть их составляли народы динка, нуэр и нуба. Они были захвачены в рабство арабами в ходе официально объявленного джихада. Джихад был так успешен, и рабов было так много, что их цена упала до 50 долл. за раба.
Арабы занимаются работорговлей отнюдь не с ХХ века. Дело в том, что законы шариата разрешают обращать в рабство только в ходе войны, и только язычника. Не десятки и сотни тысяч, а миллионы рабов были украдены со всех побережий Африки, их села были сожжены, их родители были убиты.
Масштабы набегов были таковы, что пустели целые побережья. Исламские страны были самыми крупными потребителями африканских рабов в истории, и это продолжалось 13 столетий. Это продолжалось в XXI веке.
Мы могли бы ожидать, что наши бдительные воук-комиссары, способные выявить расизм даже на кроссовках Nike, будут бороться, хотя бы чуть-чуть, и против современного рабства. Что они осудят законы шариата, согласно которым миллионы африканцев в течение тысячи с лишним лет были рабами в странах Магриба.
Однако я не вижу протестов против современной работорговли в Африке и на Ближнем Востоке. Я вижу только протесты против капитализма в США. Я вижу протесты против «белой привилегии». Из этого я делаю вывод, что «белая привилегия» — это не миссис Эшли, которая бьет Элизабет Фримен раскаленным совком. Это Томас Седжвик.
Музей афроамериканской истории в Вашингтоне недавно выпустил методичку, описывающую «белые» черты характера. Среди этих черт значатся, в числе прочего, индивидуализм, рациональное мышление, способность к выяснению причинно-следственных связей, умение планировать будущее и откладывать удовлетворение сиюминутных желаний ради реализации долгосрочных целей.
Правда, господа? Вы действительно собираетесь отменить индивидуализм и научный метод? Что это за странный расизм наоборот, который отказывает остальным расам в умении планировать будущее и способности брать на себя ответственность за неудачи и успехи?
Несложно заметить, что методичка наших борцов с расизмом перечисляет не черты «белого», а черты взрослого. С точки зрения этой методички нигерийская американка, которая с 11 лет занималась биомедициной, — «белая», а оболтус-WASP, который в тридцать лет живет на деньги родителей, — «черный».
«Белая привилегия» и правда существовала. Это была большая привилегия в XIX в. — быть белым и мужчиной где-нибудь в США, а не женщиной где-нибудь в турецком гареме.
Точно так же, как сейчас привилегия — это быть американцем. Но привилегии не отменяют — их распространяют. Великая Хартия вольностей была привилегий для баронов. Ее не отменили. Ее распространили на остальное население. Если бы ее отменили, из Англии получился бы Китай.
Индивидуализм, рациональное мышление и независимость действительно были привилегий белого мужчины в XIX в. Но женщины получили права не за счет того, что они отменили индивидуализм и независимость мужчин. А за счет того, что они сами стали независимыми.
Как заметил в своей Discrimination and Disparities блистательный экономист и мыслитель Томас Соуэлл (кстати, чернокожий) — ни в одном из когда-либо существовавших человеческих обществ, в том числе и в нынешних США, индивидуальные экономические бенефиты не распределялись в точном соответствии с индивидуальными достоинствами. Проблема в том, что минусы этого несправедливого общества гораздо меньше, чем минусы той утопии, которую инфантильные социалисты обещают построить.
Можете нам, русским, поверить в этом вопросе. Мы эксперты. Мы в этой утопии жили.
Активисты
Третье, что нужно для успеха революции, — это нетерпимые активисты, способные навязывать обществу программы, абсурдные с точки зрения здравого смысла, но укрепляющие статус активистов.
Люди редко объединяются вокруг разумных вещей. Люди гораздо чаще объединяются вокруг деструктивных мемов. Скажите «небо голубое» — и вы не построите вокруг себя секту своих последователей. Но скажите: «небо желтое, а все, кто говорит иначе, — расисты», — и у вас отличные шансы.
Типичным примером такого деструктивного мема является требование defund the police и cancel the police; или внесенный в Конгресс BREATH Act, который требует, в числе прочего, закрытия всех федеральных тюрем и выплаты репараций наркоманам и проституткам.
С точки зрения здравого смысла это требование абсурдно. Если в черных кварталах внутренних городов, где до 25% молодежи имеет криминальный рекорд, убрать полицию, то власть в этих кварталах будет принадлежать бандам. Это точно не улучшит положения людей. Если полиция плоха (как, например, в России), то ее надо не отменять, а реформировать. Полиция в Грузии была ужасная, но Саакашвили не отменил ее, а реформировал. Если бы он ее отменил, то Грузией правили бы воры.
Однако требование отмены полиции и не апеллирует к здравому смыслу. Оно апеллирует к инфантильной психике — психике человека, который никогда не берет на себя ответственности за свои поступки и всегда возлагает ее на других. С точки зрения этого требования в том, что Майкл ограбил ларек, виноваты все — среда, общество, учителя и копы, которые его задержали. Не виноват только один человек — Майкл. Он — жертва. Копы — преступники.
Кроме того, это требование позволяет организации, которая его выдвинула, закрепить свое лидирующее положение.
Тремя важными особенностями современной чернокожей общины в США является высокая доля (75%) детей, растущих без отцов (в 1965 г., до появления системы велфера, эта доля была 25%), высокая доля (41%) людей, сидящих на велфере, и низкая доля (18% восьмиклассников) людей, которые умеют свободно читать, вызванная особой культурой внутренних городов, где ученики в школах зачастую не только отказываются учиться «белым наукам», но и запрещают учиться тем, кто хочет это делать.
Нетрудно заметить, что если черные кварталы будут контролироваться бандами, то все эти особенности будут только усиливаться. Карьерные возможности чернокожих будут уменьшаться, расовое неравенство — усиливаться. Отношения между социальными группами, обученными «белым наукам», с одной стороны, и социальной группой, управляемой бандами, с другой, станут аналогичны отношениям между евреями и палестинцами, а BLM займет при этом то же место, что и ХАМАС, — т.е. место организации, которая ставит себе заведомо невыполнимые цели, чтобы низвести контролируемое ею общество в состояние нищеты и тоталитарного консенсуса.
В этом перевернутом мире те, кто совершил преступление, — жертвы. Все, кто им пытается помешать, — преступники.
Эта позиция настолько безумна, что, перефразируя Томаса Соуелла, — надо быть интеллектуалом, чтобы в нее поверить.
В нее и не верят.
Несмотря на усиленную, из всех утюгов пропаганду, за дефинансирование полиции выступают только 29%. 70% американцев не считают, что BLM улучшило расовые отношения. Две трети англичан поддерживают британского премьера Джонсона, который отказался вставать на колени.
Но голоса тех, кто против этой новой ортодоксии, — не слышны. Согласно новой тоталитарной политкорректности, сменившей устаревшую «расистскую» концепцию свободы слова, свобода слова распространяется только на тех, кто проповедует догму, а догма эта, как и всякая ортодоксия, колеблется вместе с линией партии. То, что вчера еще было мейстримом, сегодня оказывается ужасной ересью.
Колин Каперник бдительно усмотрел расизм во флаге Бетси Росс на кроссовках Nike. Судя по опросам, с ним согласны аж 3% населения. Но бдительного доноса Каперника хватило для того, чтобы Nike отозвала продукт, и мы немедленно услышали по MSNBС от проф. Дайсона, что флаг, под котором американцы воевали за свою независимость, — это аналог нацистской свастики и пылающих крестов Ку-клукс-клана.
71% респондентов выбирают лозунг «Все жизни значат» как отражающий их взгляды, и только 29% выбирают «Черные жизни значат». Несмотря на это, футболки с надписью «Все жизни значат» были сняты Wallmart’ом с продажи под давлением новых хунвейбинов.
Все эти активисты находятся в абсолютном меньшинстве, точно так же, как исламисты находились в абсолютном меньшинстве в Сирии даже в районах, захваченных ИГИЛ (признана террористической организацией). Но это меньшинство было готово отстаивать свои взгляды, и очень быстро оказалось, что если женщина не закрыла лицо, то ее убьют. И все стали закрывать лица.
В благополучной Америке физического насилия не надо. Достаточно пригрозить кошельку. Фетва, вынесенная прогрессивными муллами, легко может стоить работы. Свобода слова, зафиксированная Первой поправкой, превратилась в дым. 62% американцев боятся открыто выражать свои политические убеждения. 49% из них — афроамериканцы.
Кампания «лишить полицию средств в возмездие за смерть Джорджа Флойда» является классическим примером того, что можно назвать тоталитарным гуманизмом. В России совсем недавно была очень похожая кампания: я имею в виду кампанию за запрет усыновления российских детей американцами из-за смерти Димы Яковлева и «закон подлецов».
Кампания эта тоже строилась на совершенно реальном факте: на смерти маленького невинного ребенка, которого его приемный отец оставил задыхаться на заднем сиденье автомобиля. Этот факт был правдой, но сама кампания была чудовищной ложью. Она была ложью потому, что случай Димы Яковлева не был типичным. Нет, американцы не убивают регулярно усыновленных ими детей. Ровно наоборот, они обеспечивают им воспитание, образование и любовь, которую те никогда не получили бы в России. «Закон подлецов» не был законом, который спасал детей. Он был законом, который их убивал.
Кроме того, эта кампания была ложью, потому что ее устроители преследовали вовсе не те цели, которые были ими обозначены. До детей им не было дела вообще. Они хотели отомстить за «список Магнитского».
Точно так же обстоит дело и с требованиями BLM — организации, чьи основатели прямо называют себя «марксистскими организаторами» и прямо указывают на своих сайтах в качестве целей отмену капитализма и отмену нуклеарной семьи.
Нет, смерть Джорджа Флойда не является типичным явлением. Шанс быть убитым при задержании у черного преступника почти вдвое меньше, чем у белого преступника. Этот шанс постоянно падает (на 26,6% за последние шесть лет). А вот шанс у полицейского быть застреленным чернокожим преступником во время президентства Трампа по сравнению со вторым сроком Обамы, наоборот, увеличился на 18%.
Но, как и все остальные приведенные нами примеры, этот лозунг апеллирует не к логике, а к инфантильным чертам характера, не к взрослому, а к ребенку. Человека убили! Ну-ка! Кто посмеет возразить — тот расист!
Все эти активисты и организации действуют по алгоритму, оказавшемуся успешным для палестинских террористов. Все они — агрессоры, изображающие из себя жертв. Все они выдвигают безумные и анекдотические обвинения, которые имеют целью расколоть общество, и все они, когда им возражают, обвиняют противников в желании раскола.
Все они позиционируют себя как бесстрашных протестующих против основ, но, что интересно, их реальный статус гораздо ближе к статусу штурмовиков или хунвейбинов.
Протесты и погромы в поддержку BLM по какой-то счастливой случайности проходили ровно в тех городах, где левые мэры защищают погромщиков. Левая пресса пишет о них как о героях. Мы услышали про погромы, что их, во-первых, нет, во-вторых, что их устраивают белые супрематисты, которые хотят дискредитировать протест, и, в-третьих, что это оправданный ответ на насилие федералов. Такое впечатление, что журналисты левых американских СМИ стажировались в российском МИДе.
Знаете ли вы, как AP недавно описало поджог демонстрантами суда и нападение на полицейский участок? Peaceful demonstration intensified. «Мирная демонстрация интенсифицировалась». Мединский с его «инкорпорацией Литвы, Латвии и Эстонии» нервно курит в сторонке.
Важной чертой инфантильных социалистов является то, что они всегда все требуют только от других. Виноваты всегда — другие. Другие — расисты, загрязнители и патриархальные белые самцы. Они должны выплатить репарации. Прекрасный Новый мир воук-социализма должен быть построен за чужой счет.
Евреи были самым угнетаемым народом в Европе. Их винили в чуме и оспе. Гитлер сжег 6 млн евреев в печах. Однако евреи после Второй мировой войны не потребовали отмены полиции. Они просто попросили, чтобы у них была собственная территория, где они сами смогут построить что захотят.
Казалось бы, инфантильные социалисты могли бы потребовать того же самого: собственной территории, где они бы могли реализовать все свои идеи об отмене грязной энергетики, полиции и расизма. Тем более что множество американских городов и штатов находятся в руках их единомышленников. Вместо этого их требования всегда тотальны.
Мир платит за инфантилизм Запада огромную цену. Турция, еще недавно уверенно шедшая по пути секуляризации, превращается обратно в Османскую империю. В Ираке, Иране, Афганистане, Сирии — везде, где девочки в 60-е годы ходили в коротких платьицах, теперь ходят в хиджабах. А почему же нет? Если инфантильные социалисты сами рассказывают, какое тяжелое историческое увечье Запад причинил Ближнему Востоку своим ужасным прогрессом и правами человека, то почему же исламским фанатикам всех мастей с этим не согласиться?
В Египте 97% женщин прошли через женское обрезание, и инфантильным феминисткам до этого дела нет. Это ж не белый самец, который потрогал девушку за коленку и этим сломал ей жизнь! Бороться против белого самца легко и безопасно.
До бревен в чужом глазу нет никому дела — все лучшие силы передового человечества заняты борьбой с соломинкой в своем собственном.
История повторяется.
Коммунисты, захватившие власть в России, проиграли в холодной войне. Но у них появился новый шанс — на богатом и инфантильном Западе. Этот новый тоталитаризм не стремится полностью уничтожить капитализм, потому что он научен горьким историческим опытом и знает, что если рынок не будет производить, то ему нечего будет перераспределять.
Но он стремится взять с рынка десятину. Он стремится стать новой правящей партией или церковью. Комиссары этой церкви будут при каждой корпорации. Шаг вправо (но не влево) будет означать разорение. Гигантские гетто, созданные велфером (распределять который, разумеется, будет Новая Коммунистическая Церковь и банды), будут вечным источником социального напряжения, смиряемого все новыми и новыми подачками.
Гигантский пузырь бесполезных умений, приобретенных серийными жертвами системы в левых университетах, наконец, наполнится вполне реальным денежным содержанием.
А демократия? А, ну это просто. Демократия — в смысле выборы (не в смысле право человека на свое мнение) — останется. В Иране же демократия.
И никакого шанса избраться у еретика.