מדוע חילקו את היממה לעשרים וארבע שעות, ואת השעה לשישים דקות ואת הדקה לשישים שניות? האם מקור השם 'שנייה' (Second) בא מהחלוקה השניה של השעה?
אנחנו כל כך רגילים לחלוקה של הזמן לחודשים, ימים, שעות, דקות ושניות- חלוקה שאנחנו גדלים לתוכה ולומדים אותה ממש מינקות- שהיא נראית טבעית וברורה מאליה. אבל כשבוחנים את חלוקת הזמן המקובלת שלנו, מגלים שהיא משונה מאוד. את השנה אנחנו מחלקים לשניים עשר חודשים, אבל את השעה לשישים דקות. שיטת הספירה הרגילה שלנו, השיטה שבה אנחנו סופרים תפוחים או כסף, היא בכלל עשרונית. מדוע קיימת העירבוביה הזו?
הבלאגן הזה מעיד על ההתפתחות ההדרגתית של שיטות חלוקת הזמן מאז שחר ימי ההיסטוריה. השיטה שאנו משתמשים בה היום היא תוצאה של תיקונים, שדרוגים ותוספות של כל אותן השיטות הקודמות שאבותינו עשו בהן שימוש עוד מימי המערות.
Ниже есть продолжение.
http://www.ranlevi.com/texts/ep33_q_and_a_special_text/החלוקה לימים היא ברורה: השמש זורחת ושוקעת- יום אחד. שלוש מאות שישים וחמישה ימים חולפים בכל שנה- את זה קל לראות לפי המסלול שעושה השמש בשמיים: בכל שנה, המסלולים חוזרים על עצמם. הירח מקיף את כדור הארץ פעם בחודש, שניים עשר פעמים בשנה- גם זו חלוקה ברורה.
האומנם? אבותינו הקדמונים הסתבכו כהוגן בגלל החלוקה ה"פשוטה" הזו. מסתבר ששנה היא לא בדיוק שלוש מאות שישים וחמישה ימים, אלא שלוש מאות שישים וחמישה ורבע ימים [בקירוב]. הירח, לצערנו, מקיף את כדור הארץ פעם אחת בכל עשרים ותשע וחצי יום, ולא בכל שלושים יום בדיוק. הסטיות הקטנות הללו אולי נראות לנו לא משמעותיות, אבל על פני השנים הן מצטברות ומצטברות- עד שפתאום אנחנו מגלים שהאביב כבר לא מגיע באפריל, אלא באוקטובר! מה ההבדל, אתם ודאי שואלים את עצמכם- שיגיע באוקטובר, למי אכפת? לי, באופן אישי, באמת לא משנה. אבל האיכרים הקדומים הרגישו צורך עז להקריב קורבנות לאלים בחגים מיוחדים- ואם האביב מתחיל לטייל לו באופן חופשי על כל לוח השנה, הם היו עלולים לפספס את התאריך הנכון ואז אפשר לשכוח ממים לשנה הקרובה.
יוליוס קיסר ניסה לפתור את הבעיה הזו בשנת 46 לפני הספירה. הוא הכריז שפעם בארבע שנים מוסיפים עוד יום לחודש פברואר- זו 'שנה מעוברת'- ובכך מתקנים את הסטייה הקטנה והאביב חוזר לאפריל. זה היה רעיון מוצלח מאוד, ויוליוס המרוצה צ'יפר את עצמו וקרא את חודש יולי על שמו.
אבל הבעיות לא נסתיימו כאן. מסתבר שאורך השנה הוא לא בדיוק שלוש מאות שישים וחמישה ימים ורבע, אלא קצת פחות מרבע. ודאי תאמרו- זו כבר התקטננות…לא בדיוק רבע, אז מה? ואכן, במשך אלף וחמש מאות שנים איש לא שם לב לסטייה הזעירה הזו. אבל הסטייה הלכה והצטברה באיטיות עד שאלף וחמש מאות שנים אחרי יוליוס, במאה ה-14, פתאום שמו לב ששוב פעם לוח השנה התחרפן לגמרי. הייתה סטייה של עשרה ימים בין לוח השנה לבין השמש, הירח והעונות. הבעיה היתה שעכשיו כבר לא היה קיסר רומאי רב עוצמה שהיה יכול להחליט איך יראה לוח השנה ומי שהעז להתנגד לו מצא את עצמו משוחח עם האריות בקולוסיאום. אירופה הייתה מחולקת למדינות ונסיכויות קטנות שכל אחת עשתה, בעיקרון, מה שהתחשק לה.
התחליף היחידי ליוליוס קיסר היה האפיפיור. הוא לא היה חזק כמוהו, אבל לפחות הייתה לו סמכות רוחנית על מיליוני מאמיניו ברחבי העולם. האפיפיור גרגורי השמיני החליט להקפיץ את לוח השנה עשרה ימים קדימה כדי לסגור את הפער מול המציאות. הוא גם הוסיף תיקונים קלים ללוח השנה של יוליוס, והפך אותו ללוח השנה הגרגוריאני.
המעבר הזה לא היה חלק ולא כולם קיבלו אותו. היו כאלה שהתנגדו לו משיקולים כלכליים: אם, למשל, שילמת עבור אספקת תפוחי אדמה לחודש שלם- לפתע נעלמו לך עשרה ימים! אחרים התנגדו משיקולים פוליטיים: הם חששו שגרגורי מנסה לצבור כוח פוליטי באמצעות 'השתלטות' קתולית על לוח השנה. לאורך מאות שנים היו עדיין מדינות שלא הסכימו לעבור ללוח השנה החדש, דבר שגרר בעיות חמורות במסחר ובבנקאות.
החלוקה של היממה לעשרים וארבע שעות היא עתיקה יותר, והיא מיוחסת למצרים הקדמונים. הם המציאו את שעוני השמש, וחילקו אתהיממההיום לשניים עשר חלקים (ואז, מטעמי סימטריה, חילקו את הלילה לאותו מספר שעות, למרות שלא הייתה דרך פרקטית למדוד את השעות בלילה). מכיוון שהשעות היו תלויות בתנועת השמש, הן לא היו קבועות באורכן: בקיץ היממה ארוכה יותר ולכן השעות ארוכות יותר. בחורף היום קצר וגם השעות. היוונים הקדמונים ניסו לתקן את הבעיה הזו אבל רק עם המצאת השעונים המכניים במאה השש-עשרה, השעה הפכה להיות מידת זמן קבועה באמת.
מדוע בחרו המצרים להשתמש בחלוקה לשתיים עשרה ולא לעשר, שהיא אולי חלוקה טבעית יותר? אנחנו יכולים רק לנחש. סיבה אפשרית אחת היא מכיוון שבאצבעות יש שניים עשר מפרקים- אם לא לוקחים בחשבון את האגודל- ואפשר לספור איתם. סיבה שניה, ולדעתי סבירה יותר, היא החלוקה לשברים. כשרוצים לחלק את הזמן לחלקים, למשל 'ניפגש מתחת לספינקס בעוד רבע יממה'- קשה לעבוד בשיטה העשרונית. אם היינו מחלקים את היממה לעשר שעות, רבע יממה היא שעתיים וחצי- ואף אחד לא יכול למדוד חצי שעה. לכן, מחלקים את היממה לשתיים עשרה, ואז רבע יממה הם שלוש שעות עגולות ונוחות.
גם החלוקה של השעה לשישים דקות, ושישים שניות לדקה אחת, מגיעה ככל הנראה מאותה הסיבה. הבבלים השתמשו בשיטת החלוקה לשישים מכיוון שהמספר שישים מתחלק באופן מושלם להמון מספרים: 2, 3,4,5,6,10,12,15 ו- 30. המספר עשר, לעומת זאת, מתחלק רק ל-2 ו-5. החלוקה הזו נשתמרה גם אצל היוונים העתיקים, בעיקר בכל מה שנוגע לניווט ואסטרונומיה. לצורך ניווט באמצעות הכוכבים, חילקו את השמים לשלוש מאות ושישים מעלות. כל מעלה חולקה לשישים דקות. בלטינית, החלוקה הזו מכונה Prate minute prima- החלוקה הקטנה הראשונה. Minute פרושו קטן, ואנחנו עד היום אומרים על משהו שהוא קטן שהוא 'מיני'. החלוקה של הדקה לשישים שניות מכונה Prate minute seconda, דהיינו- החלוקה הקטנה השניה. כשהומצאו השעונים שיכלו למדוד זמן ברזולוציה של דקות ושניות, הושאלה החלוקה הזו גם לעולם השענות.
No comments:
Post a Comment