צה"ל נלחם היטב בשדה הקרב הלבנוני, אבל מנהיגיו כשלו במלחמת הרוח. אותו מורך לב שהביא לנסיגה לפני עשרים שנה, משתקף כעת גם בתיאורי התקשורת על אודותיה
מאת אפי איתם - ז׳ בסיון ה׳תש״ף (30/05/2020 21:35)
יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.
https://www.makorrishon.co.il/opinion/233319עשרים שנות ריחוק מהאירועים אכן עשויות להעניק פרספקטיבה נאותה למשמעותן, מחירן ותוצאותיהן של החלטות שקיבלו מדינות ומנהיגיהן. זה לא רק הזמן שחלף אלא גם הסרת הלוט והתבהרות ההקשרים ההיסטוריים, המאפשרות שרטוט תמונה רחבה יותר.
צפיתי בתוכניות של ערוץ 11 וערוץ 13 – "מלחמה בלי שם" ו"המלחמה שלא נגמרה" – אשר עסקו בנסיגה מלבנון במלאות לה שני עשורים. נדהמתי מהקונצנזוס העולץ קמעה של "אנחנו הוצאנו את צה"ל מלבנון", שהשתתפו בו אנשי צבא לשעבר. נשמעו גם אמירות נבוכות בסגנון "אופס, טעינו", אשר נאמרו לחיילים ולמשפחותיהם שהאמינו לנו והאמינו בנו באשר לחשיבות המשימה, שחלקם לא שבו ממנה. המסר השליט היה "איזה מזל ששלפנו את עצמנו מהבוץ הזה ברגע האחרון", ויש שהוסיפו במבט מהורהר "אולי באיחור של שנים".
לא הייתי מזמין עצמי להתכתשות על זיכרונות העבר, אלמלא השפעתם העמוקה גם היום. תפיסות העולם שהביאו לבריחה הטרגית ההיא, הראשונה בהיסטוריה של צה"ל – פרי תיאוריה חדשנית שתמציתה "נברח ונודיע שניצחנו" – מהדהדות גם היום בכל זירת לחימה של צה"ל, בתוצאותיו המבצעיות ובמרקם היחסים שבינו ובין החברה הישראלית.
כשהגעתי ב־1997 לפיקוד על אוגדה 91, האחראית לגזרת לבנון, התודעה המהדהדת והמונח המעצב היו "אסון" – אסון המסוקים, אסון הסלוקי, אסון השייטת. אגב, אין אצלנו "אסון הל"ה", "אסון החווה הסינית" או "אסון החרמון". המושג הזה מתמצת את הוויית הנסיגה כולה. אסון פירושו בזבוז חיים הנובע ממחדל של רשלנות או טיפשות. תודעת אסון היא ראשיתה של תבוסה, שסופה מנוסה כמעט באין רודף. בחינה של תחושת ה"אסוניות" שלובתה בעקבות שלושת האירועים הללו מלמדת שהיה לה קשר קלוש ביותר ללחימה בלבנון ולדילמה האסטרטגית והטקטית שעמדה לפנינו. "אסון המסוקים" היה תאונה אווירית כמו זו שהתרחשה בבקעת הירדן, תאונת הנ"ד. כך גם "אסון הסלוקי". "אסון השייטת" היה אירוע מבצעי, אכן לא מוצלח, אך צבא כצה"ל ויחידה כשייטת 13 היו צריכים להתעשת, להפיק לקחים ולהגביר פעילות, וזה מה שנעשה בפועל.
באזור הביטחון צה"ל נלחם ביריב ראוי ומר שכיוון את מאמציו נגד הצבא וחייליו. ברגעי השיא הוא מנה כ־800 לוחמים פעילים; אזרחים בשני הצדדים נשארו מחוץ למשוואת הלוחמה באופן כמעט מלא. בתהליך ששילב מטרה ראויה – הגנה על יישובי הצפון ועל אזרחי מדינת ישראל – אומץ של מפקדים וחיילים וטכנולוגיה מתפתחת, הצליח צה"ל להביא את הארגון הלבנוני אל סף תבוסה. יותר מעשירית הכוח הלוחם שלו נהרגה בכל שנה, הלחץ על מפקדים ותשתיות לבנוניות גבר, ובשל המגע הקרבי המתמשך לא הצליח חיזבאללה להתעצם מעבר למאבק הישרדות. הוא בוודאי לא הצליח אז להפוך לאותו צבא עתיר אמצעים וניסיון, המהווה כיום גורם אסטרטגי בתמונת האיום הכוללת על מדינת ישראל, שותף בכל משוואות האיום האזוריות, ומודל לחיקוי והשראה בזירות האחרות.
כל התמונה הזאת השתנתה בשש השנים שבהן הונח לחיזבאללה להתפתח, להתעצם ולהיות מי שפוגש אותנו במלחמת לבנון השנייה, ולאחר מכן, כפי שהוא היום, יריב הכופה עלינו משוואת הרתעה הדדית מלאה.
כיצד הפך עימות מוגבל ואפקטיבי בארגון גרילה קטן הנלחם על חייו, ל"בוץ" שממנו נמלט צה"ל בעור שיניו, תוך שהוא נחרט בזיכרון הקולקטיבי האזורי כמי שמפקיר את בני בריתו? סגירת השער מאחורי חיילי צה"ל המפנים את גבם אל האויב, נתנה את האות לאויבינו לרדוף אותנו אל תוככי ישראל. טרור המתאבדים, שגבה את חייהם של כאלפיים מאזרחי ישראל – ראשיתו בלבנון. לטרור המתאבדים, חידוש היסטורי שלא נראה בדברי ימי המלחמות ושלחיזבאללה יש עליו פטנט עולמי, היה אפקט מהמם על החברה הישראלית ועל צה"ל. התופעה ההיסטורית הקרובה ביותר לטרור המתאבדים היא הקמיקזים היפנים במלחמת העולם השנייה, אך מה גדול ההבדל. שם אנשי צבא, טייסי קרב נגד מטרות של הצבא האמריקני; כאן גברים, נערים ואפילו נשים, המוכנים בהמוניהם לקפד את חייהם כדי ליטול חיי אחרים ללא אבחנה.
היחיד לפני היחד
ארגון חיזבאללה היה זרוע מבצעית של אידאולוגיה שצה"ל והחברה הישראלית לא התמודדו עימה עד אז. רוב מלחמות ישראל, ואפילו המאבק בטרור של אש"ף, היו עימות מול אידאולוגיות לאומיות. במקרה של חיזבאללה, הופיעה תפיסת עולם שעיקרה הפיכת שדה הקרב לשליחות דתית. מי שראה את הסצנה שבה עבאס מוסאווי מתדרך ומברך את לוחמי חיזבאללה היוצאים לתקוף את מוצב שומריה, היה צריך להבין שהאצבעות על הדקי הקלצ'יניקוב או האר־פי־ג'י מונעות מכוחו של עולם מחשבתי ואמונתי אחר, שבו ישנה נוכחות מלאה ל"אללהו אכבר", כפי שמעיד שמה של התנועה. מכוחה של אמונה זו נגזרו נחישות, יעילות, כושר לספוג אבדות ואומץ לב שהפתיעו את צה"ל.
מול יריב כזה העמידה החברה הישראלית שילוב של רעיונות ומוטיבציה שעיקרן נבע מן התרבות המערבית הליברלית השבעה, שבעבורה חיי היחיד הם המדד העליון והיחיד כמעט לבחינת הראוי, המותר והאסור. מכאן החל כרסום מהיר ביכולתם של מפקדים לגייס את אומץ ליבם ולהשיב מלחמה שערה, ובעיקר, באותו מרכיב של יכולת עמידה וספיגת אבדות החשוב כל־כך במלחמה בכלל, ובמלחמה בגרילה בפרט.
במשך שנים הלכה ונשמטה אצלנו האחיזה בנושא הלאומי, וממילא ביכולת לאזן את המשוואה שבין חיי היחידים לחיי היחד הכלליים. המובן מאליו, שהוא הצורך של יחידים לסכן את חייהם וליטול חיי אחרים כדי להגן על הבית – כמאמר שירו של אלתרמן, ליל חניה, "בהתפרש המחנה אשר דינו, להיות שופך דם האדם ומגינו" – הלך והסתבך. ככל שמשוואה זו נתערערה, נחלשו גם האצבעות על ההדקים. תהליך הגחכה שיטתי של הנושא הלאומי, נטילת ערכו ומוסריותו וטשטוש התוכן התרבותי וההיסטורי בצד שלנו, כאשר בצד השני מופיעה בהירות חדה בנוגע למטרה ולהקרבה הנדרשת למענה – אלה יצרו מורך מנטלי בצמרת צה"ל והמדינה.
התיאור המרושע והמגחיך של חיילי צה"ל כברווזים במטווח, שמשמעותו חיילים ומפקדים מטופשים וחסרי יכולת, השולחים ונשלחים למשימות חסרות תועלת בדרכם לשמש "בשר תותחים", שירת היטב את האג'נדה של העצמת ה"אסון". מה שכּונה ה"טמטום" בלבנון הפך את משימת "הצלת הבנים" למשימת צה"ל והעם, בכל מחיר ומיד. הטבח שרקח את התבשיל תיבל אותו גם בצער אמיתי של משפחות הנופלים ושל הלוחמים על מות חבריהם, והצליח ליצור תחושת רעילוּת ומסוכנוּת של הסיטואציה כולה.
לא היה דבר רחוק מהמציאות מזה. צה"ל נלחם, ונלחם היטב, תוך שהוא בונה מערכת שלמה על כל נדבכיה, שמכולם יחד צמחה יכולת להכריע את חיזבאללה, שאכן עמדה על סף מימוש. היא הייתה מורכבת ממוצבי הגדר, שקיימים עד היום, ושהיו קו העצירה של כל פעילות המנסה לחדור אל התווך האזרחי (כן, משוואת חיילים המסתכנים כדי לשמור על האזרחים עדיין הייתה אז ברורה ותקפה), וממספר מוגבל של מוצבים חודרים ששימשו בסיסי יציאה לאינספור פעולות יזומות, עמוקות ונועזות, שפגעו בחיזבאללה סמוך לבסיסי היציאה שלו וערערו את יכולת השליטה שלו בשטח. צה"ל גייס את כל טכנולוגיות האש, המיגון והתצפית כדי לתמוך בפעילות היוזמת והמעמיקה, שהלכה והשתפרה בכל לילה. דבר מכל זה לא חדר את הקביעה מאותו מטבח באושים: "בוץ", "ברווזים", "אסון", "יאללה לברוח".
אני מכיר את השאלה המלווה באנחה כבדה ובחיוך סלחני: "נו טוב, כמה זמן זה עוד יכול להימשך?" ואחריה תוספת מתחכמת בסגנון "הלנצח תאכל חרב?" אני קובע כאן קטגורית, על סמך כל ניסיוני המבצעי בכל המערכות שהשתתפתי בהן, וכמפקדה של הגזרה הזאת – צה"ל יכול היה וצריך היה להמשיך להילחם באזור הביטחון. הוא היה עושה זאת בהצלחה הולכת וגוברת, ומביס את חיזבאללה עוד בהיותו נבט של אותו ארגון שהצמיח את מה שמונח כרגע בגבולנו הצפוני והדרומי. אלמלא הביסה את מפקדיו של צה"ל תודעת אסון בלתי מוצדקת, היינו היום במקום אסטרטגי אחר.
ייאמר ברורות: מפקדי צה"ל וגם ראש ממשלת ישראל באותה עת, רמטכ"ל לשעבר בעצמו, הם אנשים בעלי אומץ לב נדיר ומוכח בשדות הקרב של מדינת ישראל; מהכנף של סבנה, דרך אביב נעורים, ועד מלחמות ישראל הקשות כמלחמת יום הכיפורים. אך בחזית אחת ניצבו רובם חסרי אונים ובלתי מוכנים, זהו שדה הקרב של הרעיונות. לרובם היה עולם מושגים היסטורי, תרבותי ולאומי מטושטש, שרובו לא נרכש באופן מסודר ונותר במידה רבה כביום גיוסם לצה"ל. עולם זה הלך וקרס לנוכח מהלומות רגשיות ואינטלקטואליות מבית המדרש הליברלי והאינדיווידואליסטי, שנתמך בידי טובי ההוגים באקדמיה ואנשי התקשורת מבית. זאת, לעומת הלהט השליחותי־ג'יהאדיסטי המקדש את המוות שניצב כנגדנו.
מתוך מתקפה כפולה זו הלך ונערם הבוץ הלבנוני כאוסף של דילמות שהעצימו את תחושת החידלון וחוסר התוחלת, כאשר מרכיבי המערכה האובייקטיביים והמקצועיים הפכו זניחים לחלוטין. החיילים, מחודדי חושים כפי שהם תמיד, הריחו מבעד לזיעה, לאפודים ולקשיי השהייה בשיחים את הבהלה הקונספטואלית הפושה במפקדיהם. הם התקשו לכבוש את תחושת התסכול מול התפרים ההולכים ונפרמים ברצון מנהיגיהם לנצח. חיזבאללה, כצד שאמצעיו מוגבלים אך רוחו איתנה ומטרתו ברורה (זוכרים? פעם גם אנחנו היינו כאלה), הריח אף הוא שמשהו ביסודותיו של הצבא הבלתי מנוצח הולך ומתערער.
בשיחה עם ראש הממשלה דאז אהוד ברק, תוך שאני מביע בזמן אמת התנגדות לבריחה מאזור הביטחון, אמרתי לו את מה שהפך לנבואה שהתממשה: "איננו יוצאים מלבנון, אנחנו מכניסים את לבנון לתוכנו". נקישת השער הנטרק במטולה מאחורי צה"ל, הממהר לנטוש את צד"ל בעורמה מתחכמת, סימנה את השלמתה של נוסחה להבסת צה"ל והחברה הישראלית. בעזה וביו"ש ניתן האות להתחלת תגובת שרשרת, שרק שוטה לא יבחין בחוליות המקשרות אותה אל טרגדיית הבריחה מלבנון. ההצלחה הבלתי משוערת הפכה ללהיט בכל הזירות והחל ייצוא של השיטה על כל מרכיביה, כאשר הרכיב הראשון שאימץ חמאס הוא טרור המתאבדים. מה שהחל בלבנון נגד הצבא, שוגר כעת נגד כל יהודי ברחבי מדינת ישראל. זה כבר לא מרדף אחרי חיילי צה"ל, אלא נגד אזרחי מדינת ישראל באוטובוסים, במסעדות ובטרמפיאדות. כעת אין עוד אזור ביטחון ואין עוד צה"ל וחייליו כמטרה לגיטימית, אלא כלל האזרחים ועצם יכולתה של המדינה להגן עליהם. 1,500 אזרחים נרצחים במיתות מזעזעות, וצה"ל ושב"כ נכשלים ביכולתם לתת מענה.
גם למבצע חומת מגן יצא צה"ל אנוס כמעט על ידי אריאל שרון, תוך שמפקדיו מציגים תרחישי אימים על עומק הבוץ הבא שצה"ל עומד להתבוסס בו בג'נין, בשכם, ברמאללה ובחברון. אז כבר הייתי חלק מהדרג המדיני. משוואת האבסורד שבה חיילי צה"ל ספונים במחנותיהם ואזרחי ישראל נרצחים בהמוניהם, הסתיימה לאחר הרצח הנורא במלון פארק. הטנגו שהתנהל עד אז בין צה"ל לדרג המדיני, נקטע במבצע פשוט, מהיר וכמעט חסר אבדות. צה"ל החזיר לעצמו ולמדינת ישראל יכולת ביטחונית ששולבו בה הסתמכות על מודיעין, טכנולוגיה ומבצעים, אך גם מוצבים ונוכחות המאפשרים לכל זה לקרות. כן, חזרנו אל אזור הביטחון, אלא שהפעם בנינו אותו ביהודה ושומרון. אזור ביטחון זה מתפקד היטב כבר שנים רבות ומציג אלטרנטיבה למה שהתרחש במקומות שמהם ברחנו ללא הסדר, ללא הרתעה וללא נוכחות: לבנון ועזה.
אורות בקצה המנהרה
כשהיינו בלבנון חשבנו שכמאמר השיר, "הבטחנו זה לזו ברגע של חולשה, שאם זה ייגמר נגמור את זה יפה". אמרנו לעצמנו שאם דרישתנו לא תיענה וחיזבאללה לא יהפוך למפלגה פוליטית לבנונית אלא יבחר להמשיך בהתעצמות ולקרוא למלחמה בישראל, נדע להשיב את המצב לקדמותו וליצור הרתעה אמינה. כשחזרנו להילחם בחיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, כשש שנים לאחר שהנחנו לו להתעצם באין מפריע, היה זה חיזבאללה אחר; מצויד באלפי רקטות שלא החלידו, עם יכולת נ"ט משופרת, אחיזה קרקעית איתנה ו"שמורות טבע" החונקות את כושר התמרון שלנו.
צה"ל, לעומת זאת, נשא איתו את זיכרון ה"בוץ" והחליט ליצור תורת לחימה שבה לא צריך לכבוש שטח. כך נוצר מצב שבו צה"ל מדשדש אל מול קו המגע במשך ימים ארוכים, דשדוש המגדיל את מספר הנפגעים ומאריך את משך המערכה. כשכבר החלטנו לצאת אל מעבר לסלוקי, בוצע הדבר בחיפזון ובאופן כושל. מסע חזרתה העצוב והעייף של חטיבת הצנחנים בחזרה אל קו הגבול, לאחר שלא ביצעה שום משימה משמעותית, לצד המראה של אוגדת מילואים משוריינת המתקשה לנוע ולכבוש את מרג'־עיון, הובילו לתחושת מחדל ולהקמתה של ועדת וינוגרד.
דבר דומה מתרחש כאשר אנו באים לבחון את עוצמתו של חמאס, תאומו הדרומי של חיזבאללה. את הסבך של דרום לבנון מחליף השטח הבנוי והצפוף ברצועת עזה, וגם שם אנו נתקלים ביריב קשוח, עקשן וערוך היטב. עכשיו כבר צריך את כל חטיבת גולני כדי לכבוש שכונה אחת (סג'עייה), וגם משימה זו לא הושלמה עד תומה. חמישים ואחד יום דשדש צה"ל בחיפוש נקודתי אחר פתחי יציאה – ולא כניסה – של עשרות מנהרות, והתהדר בהישג מבצעי שהוא במקרה הטוב טקטי. הרגישות הגוברת והקיצונית של צה"ל ושל החברה הישראלית לנפגעים, באופן תמוה בעיקר לחיילים נפגעים, מצטרפת לוויכוח המתלהט האינסופי סביב כל מעשה מלחמתי של צה"ל והצורך בו, ולדעיכתה של הסכמה לאומית רחבה. מציאות זו הופכת כמעט כל זירה לנטל שנראה שהצבא והמדינה אינם יכולים לעמוד בו.
בשנים האחרונות ניכרת התאוששות של צה"ל מהטראומות של לבנון הראשונה, השנייה והבריחה מעזה. יש אור בקצה המנהרה. לא עוד תגובתיות מופתעת, לאחר שהיכולת המבצעית בצד השני כבר בשלה, אלא הליכה אל תחילתם של תהליכי בניין היכולות ומניעתם שם, כשעוד אפשר לטפל בהם בקלות יחסית. כך אנו רואים בהתארגנות של צה"ל מול ניסיונות איראן וחיזבאללה בסוריה, תוך שימוש בכל הכלים ההתקפים האפשריים ומקסום היתרונות של צה"ל כדי למנוע התבססות של איראן על גבם של ארגוני טרור, כפי שהיה בלבנון ובעזה.
המערכה הזאת נושאת פירות, וזוקפת את קומתו של צה"ל אחרי שנים רבות של נשיאת מחיר הבריחה מלבנון. נכון שבשנים האחרונות בשלו יכולות טכנולוגיות רבות המאפשרות פעילות התקפית מאוד תוך סיכון נמוך לחיי חיילים; עם זאת, לכל בוני הכוח, מאמניו ומפעיליו צריך להיות ברור שלצה"ל חייב להיות נדבך אמיתי, מאומן ומצויד, של כוח יבשתי משולב ובעל ניידות וקטלניות גבוהים, הנשען על מודיעין זמין ואיכותי. היכולת לכבוש שטח שהפך לבסיס פעילות נגד מדינת ישראל חייבת להישמר, ובלעדיה גם הפעילות ההתקפית הטכנולוגית – המבורכת – שנעשית היום, לא תהיה מספקת.
אני סבור שבשנים האחרונות מתחיל תהליך איטי אך ברור של שיקום הקומה הלאומית שלנו, שכאמור עבר מידה רבה של דה־לגיטימציה. זהו תהליך איטי שצומח מלמטה – מהציבור, מההורים, מהחיילים – ומשקף בגרות והתפכחות. למדנו להתבונן בפונדמנטליזם האסלאמי על פראותו לא רק כאויבנו, אלא כאויב של הסדר העולמי כולו. העולם ששכח לכאורה לאומיות מהי וגבולות מהם, ניצב אולי כעת מול חלום ושברו.
עוד ניאלץ לאחוז בחרב המאבק על קיומנו שנים רבות. טוב נעשה אם נכין עצמנו שתהא זו אחוזה איתן בידנו ללא מורא, ובלי שהדבר יעיב על שמחת בניינה האזרחי, המוסרי והכלכלי של ישראל, מתוך אחדות צנועה ונחושה. מסענו עוד לא תם, הוא רק מתחיל.
No comments:
Post a Comment