См. также:
Как "Моссад" обнаружил сирийский ядерный реактор
התרעות המודיעין, ה"אקדח המעשן" שנתפס במלון באירופה, ההצבעה הדרמטית בקבינט והחשש מתגובה סורית. פרק מספרם של יוסי מלמן ודן רביב "מלחמות הצללים"
יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1792377ראש המוסד מאיר דגן היה בדרכו לפ"א עם ראש הממשלה אהוד אולמרט בלשכתו בקריה בתל אביב. פ"א הם ראשי התיבות של "פגישה אישית" וכך נרשמה פגישה זו ביומנו של ראש הממשלה, כדי לא לחשוף עם מי הוא נפגש ומה מהותה של הפגישה. פגישות מהסוג הזה שמורות בדרך כלל לראשי קהילת המודיעין או למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית.
הפגישה האמורה נערכה במארס 2007 כדי שדגן יוכל לתדרך את ראש הממשלה בענייני מודיעין שוטפים של הימים האחרונים. לא היה שום דבר יוצא דופן בחומר שהוא נשא עמו. בדרכו לפגישה צלצל הטלפון במכוניתו. על הקו היה ראש אגף המודיעין של הארגון. "הדבר הזה שאנחנו עובדים עליו", הוא אמר בלשון מרומזת, "זה ודאי".
דגן הבין מיד במה הדברים אמורים וביקש מאותו קצין להתלוות אליו בפגישה עם אולמרט. השניים תדרכו את ראש הממשלה על אודות המידע שהגיע, שעל פיו נמצאת תוכנית הגרעין של סוריה בשלבים מתקדמים. על פי המידע, סוריה כמעט השלימה את בנייתו של כור גרעיני שנועד להפיק פלוטוניום, כדי שישמש חומר בקיע עבור נשק גרעיני. הכור נמצא בצפון-מזרח המדינה, בדיר א-זור, באזור מדברי, קילומטרים ספורים מנהר הפרת.
באותה תקופה היה אולמרט ראש הממשלה כשנה ורבע. הוא החליף את אריאל שרון, שלקה בשבץ מוחי. כששמע את הסקירה על מיזם הגרעין הסודי של סוריה, הרצינו פניו והוא שאל: "מה אנחנו הולכים לעשות בקשר לזה?" משלב זה התגלגלו הדברים במהירות וזמן קצר לאחר אותה פגישה קיבל ראש הממשלה את ההחלטה להרוס את הכור הגרעיני של סוריה.
המידע על תוכנית הגרעין הסורית הגיע למוסד במקרה. שנים ספורות לפני כן, בערב חג המולד 2003, הודיע שליט לוב אז, מועמר קדאפי, שיסכים לוותר על תוכניותיו לייצר נשק להשמדה המונית. המודיעין הישראלי - אגף המודיעין בצה"ל והמוסד גם יחד - הוכו בתדהמה. לא היה להם שמץ של מושג על כוונתו זו של שליט לוב, והם למדו עליה מהתקשורת.
דגן וקציני המחקר באגף המודיעין של המוסד שקעו בהרהורים נוגים. הם שאלו את עצמם: "אם לא ידענו על הפעילות של חאן בלוב (מדען הגרעין הפקיסטאני, עבד אל-קאדר חאן, היה ה"מוח" מאחורי תוכנית הגרעין הלובית), מה עוד איננו יודעים?". בעקבות כך, בראשית 2004 הורה ראש אגף המודיעין לחוקריו לבדוק כל פיסת מידע שנאספה ונאגרה בעשור האחרון בקשר למעשיו, לשיחותיו ולמסעותיו של חאן במזרח התיכון.
קהילות המודיעין נוהגות לאגור מאות, אם לא אלפים של פירורי מידע, שלא תמיד יש להם הזמן והכלים האנושיים לקרוא או להאזין להם ביסודיות. לא אחת נעלם מידיעתם מידע חשוב אף על פי שהיה ברשותם, משום שלא שמו לב אליו או שלא הבינו את משמעותו. באותה בדיקה התברר לחוקרים כי בין היתר ביקר חאן בערב הסעודית, במצרים ובסוריה. הערכה גרסה כי מכיוון שסעודיה ומצרים הן מדינות ידידותיות לארה"ב, לא ימהרו שליטיהן להיענות להצעותיו של ד"ר חאן לרכוש ממנו ידע וטכנולוגיה גרעיניים. ובכל מקרה, העריכו במוסד, שגם אם הן ממשיכות בקשר עמו, הרי שארה"ב תדע על כך.
במוסד החליטו אפוא להתרכז בסוריה, מדינה עוינת לישראל, שמנהלת מדיניות אנטי אמריקאית ושהידקה את שיתוף הפעולה שלה עם איראן ותמכה בחיזבאללה. שליטה, בשאר אל-אסד, שעלה לשלטון אחרי מות אביו בשנת 2000, היה חסר ניסיון ועלול היה להתפתות למעשים פזיזים או הרפתקניים.
כמה חודשים לאחר תחילת הבדיקה הראשונית, באביב 2004, חזרו חוקרי חטיבת המחקר של המוסד אל ראש האגף שלהם ואמרו לו כי אכן יש דברים בגו, שכן ככל שהתעמקו חוקרי אגף המודיעין של המוסד בסוגיה, הם גילו עוד ועוד סימנים מחשידים ומדאיגים.
התברר כי סוריה הגבירה בשלוש השנים שקדמו לבדיקה את מגעיה החשאיים עם צפון קוריאה. למוסד היה ידוע על שיתוף פעולה בין שתי המדינות בפיתוח של טילי סקאד, וכעת התגלה שמתקיים ביניהן שיתוף פעולה גם בשדה הגרעין.
כמו מדינות רבות אחרות בעולם, גם סוריה גילתה עניין בנושא הגרעין כבר בשנות ה-60. היא רכשה בשנות ה-70 כור מחקר קטן מסין, שנבנה בדמשק ומאוחר יותר הקימה עוד מעבדת גרעין. היא גם חתומה על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, ולכן מתקני הגרעין הקטנים שלה נתונים לפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א).
לכאורה לא היו למודיעין הישראלי סיבות לדאגה בעניין הגרעיני מסוריה, אך הנחה זו הביאה לשאננות. עתה, על סמך הממצאים המדאיגים הראשונים, פנה המוסד לסי-איי-אי האמריקאי ולארגוני ביון ידידותיים אחרים, באמצעות ערוצי הקישור של "תבל" (האגף האחראי על הקשרים הבינלאומיים במוסד), ובירר אם הם יודעים משהו על קשרי הגרעין של סוריה וצפון קוריאה. האמריקאים והצרפתים, שהידע שלהם על הנעשה בסוריה היה סביר, השיבו בשלילה. המודיעין הישראלי הבין שאין לו לסמוך אלא על עצמו.
"הגישה הזו", אמר דניס רוס, יועץ בכיר לענייני המזרח התיכון לממשלים אמריקאיים, "מאפיינת את ישראל. היא חלק מהאתוס שלה. ישראל אינה מוכנה להעביר את הטיפול בבעיות הביטחון שלה בקבלנות משנה".
ערנות גוברת
דגן פנה אל ראש הממשלה שרון וביקש את אישורו להגביר את מאמצי איסוף המודיעין על תוכנית הגרעין של סוריה. שרון נענה לבקשה והורה להקצות לכך תקציב. גם מחליפו, אולמרט, המשיך בקו זה והעניק את כל התקציבים הדרושים לשם איסוף המידע. הגיבוי התקציבי איפשר לאמ"ן ולמוסד לבצע את הפעולות הדרושות: אמ"ן פעל באמצעות יחידת 8200 שהאזינה, יירטה תשדורות ופענחה אותן. הושם דגש מיוחד על הניסיון להאזין לשיחות של הנשיא אסד, של יועצו המיוחד והמתאם של המיזם הסודי, גנרל מוחמד סולימן, של ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של סוריה, איברהים עותמן, ושל מדעני גרעין אחרים.
במקביל הונחו יחידות המבצעים של המוסד, ובמיוחד צומת, האחראית על הפעלת סוכנים, להדריך את מקורותיה וסוכניה להיות ערניים במיוחד בכל הקשור למדעני הגרעין הסורים. בנוסף, הפנתה ישראל את מצלמות הלוויין אופק לעבר סוריה. בהדרגה החל המאמץ המודיעיני המשולב להתמקד בכמה אתרים שאפשר שבהם מתבצעת פעילות גרעינית חריגה.
ואכן, בשלב מסוים הושגה פריצת הדרך. התגבר החשד כי במבנה מסוים, שנבנה בבסיס צבאי ליד דיר א-זור, כ-145 קילומטרים מגבול עיראק, מתקיימת פעילות גרעינית סודית. זה היה בניין גדול שממדיו כ-40 מטרים אורך על 40 מטרים רוחב, ובגובה של 20 מטרים. הסורים ניסו להסתיר את הפעילות המתבצעת בתוך המבנה, שהיה מכוסה בגג גדול במיוחד.
בשלב הבא הוחלט לשלוח לוחמים מהיחידות המיוחדות שמפעילה אמ"ן ומיחידות של המוסד לאזור דיר א-זור. הם נדרשו לאסוף דגימות קרקע, מים וצמחייה, כדי לדעת אם מתבצעת באזור פעילות רדיואקטיבית. אף שבבדיקות המעבדה שנעשו בישראל לדגימות לא נמצאו עקבות לחומרים רדיואקטיביים, המידע שנאסף השלים את מה שכבר היה ידוע קודם לכן. סוריה נמצאת, ככל הנראה, בשלבים מתקדמים למדי של תוכנית גרעין צבאית, מבלי שדיווחה על כך לסבא"א.
הנחת המוצא של אמ"ן והמוסד היתה שסוריה חותרת, ככל הנראה, להקים מתקן להעשרת אורניום. הערכה זו התבססה, בין השאר, גם על הידיעה שדמשק נעזרה בשירותיו של ד"ר חאן. עם זאת, המידע שנאסף הצביע גם על כך שסוריה נעזרת במומחים מצפון קוריאה, אשר תוכנית הגרעין שלה מבוססת על כור פלוטוניום.
המידע הסותר גרם למבוכה מסוימת בקרב אנשי המחקר והמודיעין של אמ"ן והמוסד. האם סוריה חותרת לבנות פצצות גרעין עם חומר בקיע של אורניום מועשר או של פלוטוניום? ושאלה חשובה נוספת, שלא היתה עליה תשובה מדויקת: עד כמה קרובה סוריה להשגת מטרה זו?
שאלת הזמן היתה חשובה במיוחד משום שמהתשובה עליה היתה נגזרת התגובה הישראלית. אם סוריה היתה קרובה לייצור נשק גרעיני, הרי דבר זה דורש מישראל לקבל החלטה מהירה ביותר. אולם אם סוריה עדיין רחוקה מרחק של שנים מהשלמת תוכנית הגרעין שלה ומייצור של נשק גרעיני, הרי לישראל ולעולם יש די והותר זמן כדי לשקול את צעדיהם ואת תגובתם.
כל הדילמות האלה נפתרו במארס 2007, כשנאסף המידע החשוב ביותר והמפליל ביותר. זה היה המידע שמשול ל"אקדח מעשן". זה קרה כתוצאה ממשגה חמור באבטחת מידע מצדו של אחד מאנשי הוועדה לאנרגיה אטומית של סוריה. הוא טס מדמשק לפגישה בבירה אירופית ולקח עמו מסמכים שונים על מחשב נישא. אנשי יחידות המבצעים של המוסד, "קיסריה" ו"נביעות", חדרו לחדרו והעתיקו את המידע שהיה בו.
התברר כי היה שם אוצר בלום של מידע. יתרה מכך, המדען הסורי לקח עמו גם צילומים של המבנה החשוד. אלה העידו בבירור שהמבנה אינו מתקן להעשרת אורניום, אלא כור גרעיני. צילומי הלוויין שכבר היו בנמצא, יחד עם הצילומים מתוך הבניין, הובילו למסקנה שסוריה בונה בדיר א-זור כור גרעיני, הדומה מאוד לכור הגרעיני של צפון קוריאה ביונגביון. זה היה המידע שעליו דיווחו דגן וראש אגף המודיעין בפגישתם עם אולמרט.
ההערכה של גופי המודיעין היתה כי סוריה קרובה מרחק של חודשים מהשלמת בנייתו של הכור ומהרגע שבו יהפוך ל"חם", כלומר יוכנס אליו חומר רדיואקטיבי. הערכה זו התחזקה גם משום שבתצלומי לוויין נחשפו תחנת שאיבה וקו של צינורות מים מנהר הפרת אל המבנה. המים נועדו למערכת הקירור של הכור, שבנייתה היא השלב האחרון לפני שהכור נכנס לפעולה.
על פי הערכת מומחי הגרעין של הוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל, עד סוף 2008 לכל היותר, צפויה סוריה להיות המדינה הערבית הראשונה שתחזיק בנשק גרעיני. ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון אהוד ברק וקומץ שותפי הסוד בקהילת המודיעין הגיעו למסקנה שאין להשתהות ושעל ישראל לקבל החלטה בתוך זמן קצר. על ראש הממשלה הוטלה האחריות הכבדה לקבל החלטה בעלת משמעויות אסטרטגיות והיסטוריות, העלולה אף להביא למלחמה אזורית.
תורת בגין
בעבר, כאשר עמד מנהיג ישראלי לפני הכרעות גורליות שכאלה, הוא התייעץ בדרך כלל עם ארה"ב. כך קרה גם הפעם. ראש הממשלה שלח את דגן לשיחות עם בכירי הממשל האמריקאי במפקדת הסי-איי-אי בלנגלי, בבית הלבן ובפנטגון. הוא הציג את המידע על תוכנית הגרעין הסורית, אך בוושינגטון לא ידעו על כך דבר.
מאוחר יותר התברר לישראל שארה"ב מתכוונת לפעול רק בשדה הדיפלומטי. אולמרט הבין שאם נדרשת פעולה צבאית כדי לחסל את שאיפות הגרעין של אסד, ישראל תצטרך לעשות זאת לבדה. כשנה ורבע לאחר שהתמנה לראש ממשלה מצא עצמו לפתע אולמרט באותו מצב שאליו נקלע ראש הממשלה מנחם בגין כרבע מאה קודם לכן.
לאמיתו של דבר, ההכרעה שעמדה בפני אולמרט היתה קשה לאין ערוך מזו של בגין. בניגוד לעיראק המרוחקת יחסית, לסוריה גבול משותף עם ישראל. יכולתה להגיב על פעולה צבאית של ישראל היתה גדולה יותר, והנזק שהיתה עלולה להסב היה לאין שיעור רב יותר מזה של עיראק. למרות זאת, החליט אולמרט לאמץ את דוקטרינת בגין, ולפעול כדי למנוע מסוריה להגיע לייצור של נשק גרעיני.
במרוצת השבועות הבאים התקיימו חמש ישיבות של הקבינט המדיני-ביטחוני, קבוצה נבחרת של 14 שרים. בקבינט הופיעו ראשי זרועות המודיעין, הרמטכ"ל, אלופים מהמטה הכללי ומומחים מהוועדה לאנרגיה אטומית. מה שסייע בסופו של דבר לשרים לקבל החלטה היתה העובדה שהרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש אמ"ן, ראש השב"כ ומפקד חיל האוויר דיברו בקול אחד וברור: הם תמכו בהצעת אולמרט לתקוף את הכור מן האוויר ולהשמידו.
במפתיע, המתנגד הבולט לתקיפה כזו היה שר הביטחון אהוד ברק. הוא נימק את התנגדותו בהסברים מפותלים. הוא לא אמר שהוא מתנגד באופן עקרוני לתקיפה בסוריה אלא סבר שישראל יכולה להמתין עוד כמה חודשים. אולמרט הכריע. הוא דרש לקיים הצבעה וברק נכנע והצטרף לתומכים.
לראש הממשלה וליועציו היה ברור שלא צריך ליידע את ארצות הברית מראש על התקיפה. משתי סיבות: הראשונה - מסוכן לחלוק סוד כה רגיש עם זרים, גם אם הם בעלי ברית; והשנייה - אסור לעשות זאת גם ובעיקר מסיבות מדיניות, מחשש שאם היו משתפים את נשיא ארצות הברית בהחלטה, היו הופכים אותו שלא מרצונו לשותף לקבלתה. תמיד יש להביא בחשבון את האפשרות שהוא יתנגד.
הסיבה היחידה שעלולה היתה למנוע מישראל לקבל החלטה בעד התקיפה, היתה שאלת התגובה האפשרית של סוריה. במודיעין הישראלי ידעו די במדויק מהו מספר הטילים והרקטות שהיו ברשות אסד (עשרות אלפים), וידעו גם שבמקרה של עימות צבאי עם ישראל הוא יורה לתקוף את ישראל בעשרות אלפי הטילים הללו שעמדו לרשותו. בטווח הטילים נמצא כל מקום בישראל, כולל ריכוזי האוכלוסייה הגדולים, שדות התעופה, בסיסי הצבא ואתרים אסטרטגיים אחרים, כמו תחנות הכוח והכור הגרעיני בדימונה.
אם חטיבות המחקר של אמ"ן והמוסד היו מגיעות למסקנה כי בתגובה לתקיפה ישראלית, תגיב סוריה במתקפת טילים, היה הדבר מצריך היערכות מיוחדת. על ישראל יהיה, קודם לתקיפה, לגייס מילואים ולהכין את הגנת העורף. פעולה כזו כשלעצמה יכולה להוביל לאי הבנה (מיסקלקולציה). סוריה עלולה להתרשם כי גיוס הכוחות בישראל מעיד על כך שבכוונתה לתקוף ועל כן מוטב לה להקדים ולהנחית עליה מכת מנע. ההערכה היתה שסוריה תגיב במלוא העוצמה, תביא למלחמה כוללת בין שתי המדינות, וזו עלולה להסלים ולגרור מדינות וארגונים נוספים (חיזבאללה וחמאס) להצטרף אליה.
האחריות שרבצה על כתפיהם של ראש הממשלה אולמרט ושרי הקבינט היתה עצומה. אך למרות כל החששות, החליט הקבינט להצביע בעד ולהורות לחיל האוויר לתקוף ולהשמיד את הכור בסוריה. 13 שרים הצביעו בעד. היחיד שהתנגד היה השר לביטחון פנים, אבי דיכטר, שנימק את החלטתו בכך שתגובת סוריה תהיה קשה ותגרום למאות, אם לא אלפי, קורבנות בישראל.
הביקור בכור
המועד לתקיפה נקבע ללילה של ה-6 בספטמבר. כמקובל במבצעים דומים, אולמרט, ברק וראשי צה"ל ומערכת הביטחון באו ל"בור", חדר המצב ומוצב הפיקוד של צה"ל, בקריה בתל אביב. כמו היה זה העתק של התקיפה על הכור הגרעיני העיראקי 26 שנים קודם לכן, גם כאן השתתפו בתקיפה שמונה מטוסי אף-16, מלווים במטוסי יירוט מסוג אף-15 שנועדו להיכנס לפעולה רק אם יוזנקו מטוסים עוינים.
המטוסים המריאו מבסיס חיל האוויר ברמת דוד, טסו מערבה מעל לים התיכון, פנו צפונה ואז מזרחה, בתפר שלאורך גבול סוריה עם טורקיה. לעומת הפצצות הכבדות, ה"טיפשות", שבהן נעשה שימוש בתקיפה בעיראק, הפעם השתמשו מטוסי חיל האוויר בחימוש חכם של טילים מונחים, שנורו ופגעו במדויק ממרחק של קילומטרים. התקיפה התרחשה זמן קצר לאחר חצות, ותוך שתי דקות הסתיימה. הכור הושמד לחלוטין.
קודם למבצע הפעילו המודיעין וחיל האוויר אמצעים מיוחדים ששיבשו וגרמו ל"עיוורון" של מערכות המכ"ם וההגנה האווירית של סוריה. לצד ההצלחה של הטייסים ושיתוק מערך הנ"מ הסורי, היה הישג שהעלה את הלוחמה האלקטרונית לשיא חדש: בין האמצעים בהם נעשה שימוש היתה תוכנה שהוחדרה למחשבים של המכ"ם הסורי וגרמה לו להמשיך לשדר למפעיליו כאילו הוא פועל כרגיל, וכאילו לא קרה דבר. כך, הם לא יכלו לדעת שבעצם המערכות שהם מפעילים לא מתפקדות.
טייסי חיל האוויר שמרו על דממת אלחוט מוחלטת, ורק לאחר כשעה וחצי, בדרכם חזרה מהמשימה, הם דיווחו על הצלחה. המתח בבור התפוגג עם קבלת ההודעה. אולמרט וכל הנוכחים האחרים בבור חשו לרגעים ספורים תחושת הקלה וסיפוק. אך עדיין קינן בהם חשש גדול, שלמרות הערכות המודיעין סוריה תגיב.
שלא כמו ראש הממשלה מנחם בגין, שניסח הודעה ולפיה ישראל מקבלת על עצמה את האחריות להשמדת הכור בבגדאד, אולמרט החליט שישראל לא תגיב ולא תתייחס לנושא. מאז נשמרת מדיניות זו, אף שפה ושם אישיות ישראלית זו או אחרת השמיעה פליטות פה, שלא הותירו מקום לספק.
בעקבות התקיפה והשקט הרועם שהשתרר בישראל התקשו בממשל הסורי לפרש את מהלכיה של ישראל ולא ידעו מה לעשות. ימים אחדים לאחר מכן, מחשש שישראל בכל זאת תיטול אחריות על הפעולה ובכך תביך אותם, החליטו בסוריה לצאת בהודעה רשמית עמומה ביותר. בתחילה הם הודיעו כי מטוסי חיל האוויר הסורי הניסו את מטוסי האויב הישראלי שחדרו לשטחם האווירי. אחר כך הם הרחיבו את ההודעה, וציינו כי כמה ממטוסי האויב הפציצו מבנה נטוש בבסיס צבאי מרוחק.
המצב הסתבך קמעה כאשר בשטחה של טורקיה נתגלה מכל דלק נתיק ועליו כתובות בעברית. נראה שזו היתה הטעות היחידה בכל המבצע המוקפד הזה. אפשר שמישהו לא שם לב שאחד מהמטוסים שהשתתפו בפעולה נשא מכל דלק בעל סימני זיהוי בעברית. נראה כי עקב תקלה נאלץ הטייס לנתק את מכל הדלק במהלך הטיסה.
סוריה פנתה לממשלת טורקיה וביקשה שתפתח בבדיקה. ממשלתו רג'פ טייפ ארדואן, שהיתה אז ביחסים טובים עם ירושלים, פנתה לממשלת ישראל בדרישה להסברים. ישראל הבהירה כי לא הפרה את ריבונותה של טורקיה ולא פגעה בה, וממשלת ארדואן הסתפקה בהסבר זה.
במקביל, פנתה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) לסוריה בדרישה לקבל הסברים. במשך חודשים סירבה סוריה למסור תשובות לסבא"א, וטענה שהמבנה שהופצץ לא היה אתר גרעיני. רק בחלוף חודשים ארוכים נכנעה סוריה ללחץ והסכימה לאפשר לפקחים של סבא"א לבקר במקום.
הפקחים גילו כי באתר הוחלפה הקרקע ושרידי המבנה שהופצץ, על ציודו, הועברו לכמה בסיסי צבא. אף שהיה ברור כי הסורים התאמצו לטשטש את כל העקבות למה שהיה במקום, הצליחו הפקחים לקחת דגימות מן הקרקע ומהצמחייה, ותוצאות המעבדה גילו שם שרידים של חומר רדיואקטיבי. סוריה טענה שאלה הם שרידים של אורניום, שציפו את הטילים ששיגרו מטוסי חיל האוויר הישראלי בתקיפה. אך בסבא"א דחו את הטענות ונטו לקבל את ההערכה שמדובר היה באתר גרעיני.
הערכה זו קיבלה משנה תוקף כשבעה חודשים לאחר התקיפה. בתדרוך לקונגרס באפריל 2008 מסרו נציגי הסי-איי-אי, כי המבנה שהופצץ היה כור גרעיני זהה לזה שיש לצפון קוריאה. בזכות המבצע, המודיעין שנאסף ותקיפת חיל האוויר, זכתה שוב ישראל לשבחים על יכולותיה המודיעיניות והצבאיות, על כושר ההחלטה של הנהגתה ועל נחישותה.
כדור בראש
לפי פרסומים זרים, בעבור מאיר דגן והמוסד המשימה לא הושלמה לחלוטין. הם רצו ליישב עוד חשבון אחד כדי שיהיו משוכנעים, שסוריה לא תנסה אפילו לחשוב בעתיד על חידוש תוכנית הגרעין שלה. דגן המליץ ואולמרט אישר להתנקש בחייו של גנרל מוחמד סולימן, יועצו של הנשיא בשאר אסד. ב-1 באוגוסט, בערב קיץ עם רוח בריזה קלה, אירח הגנרל כמה ידידים במרפסת בווילה הפרטית שלו, על שפת הים התיכון. כדור אחד פגע בראשו והרגו.
אף לא אחד מהנוכחים שם לב לכך שבמרחק של כמה מאות מטרים מהחוף עגנה ספינת טילים של חיל הים הישראלי, ועליה כמה צלפים. אחד מהם ירה את הכדור הבודד. זה היה מבצע שניתן להגדירו באמת ובתמים "כירורגי" - כדור אחד נורה והמטרה חוסלה, בלי ששערה משערת ראשם של שאר הנוכחים תיפול ארצה.
לא פחות מרשימה היתה העובדה שבמודיעין הישראלי ידעו במדויק על תנועותיו של הגנרל: מתי יגיע לביתו, בחברת מי, לאיזו מטרה והיכן בדיוק תשב החבורה. המטרה בחיסולו היתה רב תכליתית. היא ביקשה לשלוח לנשיא אסד מסר: הישמר מפנינו; כשם שידענו הכל על אחד האנשים הקרובים אליך ביותר, כן ידוע לנו הכל על תוכניותיך. כמו כן נועדה ההתנקשות להסיר מן הדרך אדם רב השפעה, שהיה לא רק המתאם של בניית הכור מול צפון קוריאה, אלא גם איש הקשר של סוריה עם איראן ועם חיזבאללה. התקווה בישראל היתה לא רק שהמסר ייקלט, אלא גם שסוריה תתקשה למצוא מחליף הולם לגנרל סולימן, או שיחלוף זמן רב עד שתעשה זאת. *
---
ספרם של יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין" יצא לאור לאחרונה בהוצאת "ידיעות אחרונות"
No comments:
Post a Comment