Monday, November 05, 2018

עושים היסטוריה 254,255,256: הסורים על הגדרות: חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים (Hebrew)


mp3 part I
https://traffic.cast.plus/59425bb8b5637505f5a3d444/ranlevi.podbean.com/mf/play/63qrmd/EP255_188_Part_2.mp3 part II
https://traffic.cast.plus/59425bb8b5637505f5a3d444/ranlevi.podbean.com/mf/play/rgv9tn/EP256_188_Part3.mp3 part III


ביום שישָה באוקטובר 1973 מצאו את עצמם כמה מאות לוחמי חטיבה 188, חטיבת שריון סדירה, בשבעים ואחת טנקים – עומדים מול 120,000 חיילים ואלף ושלוש מאות טנקים סורים שדהרו אל תוך הרמה. זה סיפורם.
קישורים לחלק ב' וחלק ג'.
תיקון טעות: פאפי, שסיפורה מופיע בפרק, הייתה בחטיבה 188 ולא כפי שנאמר 🙂
...
בתום שני ימי קרבות קשים ואכזריים, היו לוחמי חטיבה 188 מוכים וחבולים: הטנקים הסורים פרצו את קווי המגננה בדרום רמת הגולן ושעטו אל עבר הכנרת. בצפון הרמה עמדו הכוחות הישראלים תחת מתקפת טילי נ"ט מצד כוחות קומנדו סורים. שני טנקים מהפלוגה של אבנר לנדאו נפגעו והקשר עימם אבד, והכוח של שי קנטור שיצא לחלץ אותם – נפל קורבן למארב נ"ט.
...
שלב הבלימה של הקרבות ברמת הגולן מגיע לשיאו בקרב המפורסם בעמק הבכא, שלאחריו יוצאים הכוחות הישראליים למתקפה בעומק השטח הסורי. נשמע על הפציעה הקשה של צביקה רק, על החילוץ המופלא של שי קנטור והפגישה המרגשת עם אבנר לנדאו...


Ниже есть продолжение.

תמלול הפרק: הסורים על הגדרות – חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים

"[שי] ואז אני מגלה את המראה הנוראי, ואני מזהה חלקי גופות פזורות בצריח. ואני מתחיל לחשוב, 'שי, מה אתה עושה?'. אני זוכר שהמחשבה הראשונה והכי מפחידה, מבחינתי, הייתה ליפול בשבי. ליפול בשבי, אני זוכר מה שאז קראתי וידעתי על נפילה בשבי ובעיקר בשבי הסורי, שנחשב לשבי הנוראי ביותר. ואני אומר [לעצמי] 'אלוהים אדירים, שי, אם אתה נופל בשבי הסורי, אתה גמור!"

זהו שי קנטור. בשמונָה באוקטובר, 1973, בלילה שבין שני ושלישי – לילה שזכה לשם 'ליל הבזוקות' – שי, שרק שלושה ימים קודם לכן היה מדריך טנקים בבאליש, מצא את עצמו לכוד בתא הנהג של טנק שזה עתה ספג פגיעה ישירה וקטלנית.

סיפורו של שי קנטור, סיפור שהוא רק אחד מתוך עשרות אלפי טרגדיות ודרמות שהתחוללו ברמת הגולן ובסיני באותו הלילה, מייצג סיפור גדול יותר. חטיבה 188 הייתה חטיבת השיריון הסדירה שלוחמיה הופקדו על קו הגבול עם סוריה בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים. ביום השישָה באוקטובר 1973 מצאו את עצמם כמה מאות לוחמי החטיבה במאה שבעים ושבעה טנקים – עומדים מול 120,000 חיילים ואלף ושלוש מאות טנקים סורים שדהרו אל תוך הרמה. זה סיפורם.

ב-1973 עמד שי קנטור, מפקד טנק בסדיר, להצטרף לקורס קצינים. בינתיים, עד שייפתח הקורס, הוא היה מדריך בבסיס האימונים באלי"ש. ביום חמישי, הרביעי באוקטובר, קיבלו אנשי צוות ההדרכה פקודה מפתיעה.

"[שי] אנחנו, כל קציני, מפקדי וחיילי מתקן 500, אמורים לנסוע לרמת הגולן – לא ידענו עדיין איך ומתי. מה שבקשו מאיתנו, ואני מדבר על יום חמישי [יומיים לפני פרוץ המלחמה – ר.ל.], זה 'תארזו את הקיטבג שלכם, תקחו חגור ונשק וכל הציוד הצבאי האישי.' ברקע היו דיבורים על מה שנקרא אז באותם הימים 'יום קרב.'

ימי קרב היו ימים שאיזה שהוא גנרל בצבא הסורי, בא לו לעשות צרות ליהודים, והוא היה מעלה כמה וכמה טנקים בגזרה כלשהי, סתם, ביום מסוים, ונע איתם לעמדות ירי – בתצפיות אפשר לזהות את הדבר הזה. היו מתחילים בירי כלפי הכוחות שלנו, ולפעמים הייתה מתלווה לירי הזה גם קצת ארטילריה. זה היה תחילתו של איזה שהוא עימות מאד איזורי וממוקד, וגם הזמן שחלף היה בדרך כלל 24-48 שעות גג. זאת אומרת, זה היה יכול להסתיים עם החשיכה או טיפה לגלוש: סינוס כזה, ירי ותגובה לירי. שוב, בגזרה מאד סצפיפית. יכול מאד להיות שכמה עשרות ק"מ דרומה או צפונה משם אנשים לא ידעו שקיים [עימות]. התגובה של החטיבה הסדירה שישבה שם הייתה לקדם כמה טנקים כדי לענות על הירי הזה, להשקיט את העניין וחזרה לשגרה. ככה חשבנו שאנחנו בדרכנו, אולי, ליום קרב 'פלוס' שכזה, שלכמה גנרלים סורים יש חשק לחמם את הגזרה. המילה מלחמה בכלל לא הוזכרה, וגם לא הוזכר מתח בגזרה."

שי קנטור וחבריו ארזו את הקיטבגים שלהם ועלו לרמת הגולן. אליהם הצטרפו מדריכי טנקים ממתקן צאלים וצוערי קורס קצינים מבה"ד 1, ושלוש הקבוצות התאחדו ליצירת גדוד שריון 'מאולתר': גדוד 71. למפקד הגדוד מונה סגן-אלוף משולם רָטס, שבעברו היה מג"ד טנקים במלחמת ההתשה וכעת פיקד על קורס מפקדי פלוגות בשריון. סגנו היה רב-סרן גדעון ויילר, מ"פ טנקים ותיק.

"[שי] אחד הדברים שאני רוצה לציין, שהיווה בעיה ולא ידענו עד כמה. בדרך כלל גדוד שעולה למשימה, זה גדוד אורגני. חשובה מאד עבודת הצוות ברמת הטנק הבודד, חשובה מאד ההכרות והעבודה ברמת המחלקה, שזה שלושה טנקים, ובטח ברמת הפלוגה והגדוד. גדוד שמוכן לקרב חייב לעשות אימונים – אימון הקמה ואימונים נוספים – על מנת שהחל מרמת הטנק הבודד, שהמט"ק יכיר היטב את הצוות שלו, את החולשות והחוזקות של הצוות. החוזקות והחולשות ברמת גדוד שריון זה דבר חשוב מאד.

לנו, בהקמת הגדוד הזה, זה היה חסר מאד. לא הכרנו אישית את השמות והאנשים – אני, למשל, הכרתי את הטען-קשר אצלי, אבל לא את המפקד והתותחן. אתה אפילו לא יודע איך לקרוא לבן אדם כי אתה לא יודע את שמו. כשאתה נכנס למצב של לוחמה, למתח גדול מאד, ואתה צריך לרכז את עצמך לשיא התפוקה שאתה יכול לתת כדי לשרוד, להיות משמיד ולא להיות מושמד – אתה חייב את ההכרות עם האנשים והאימונים, וזה כמובן היה חסר לנו. אז זה המצב, ועם זה צריך לצאת לקרב."

חוסר ההכרות והעדר האימונים המשותפים היו חיסרון ברור, אבל אף אחד לא היה מודאג באמת. כפי שציין שי, ימי קרב היו דבר שבשגרה ברמת הגולן וכולם ציפו שגם יום הקרב הנוכחי יסתיים במהירות – ובכל מקרה, גדוד 71 היה בסך הכל גדוד עתודה מטכ"לי שסביר להניח שלא יידרש לקחת חלק פעיל באירועים.
רגע לפני המלחמה

שי וחבריו לגדוד הגיעו לבסיס פילון, שנמצא לא רחוק מראש פינה שבאצבע הגליל. הם קיבלו טנקים שהיו מאוחסנים במחסני החירום של הבסיס, והחלו לזווד ולהכין אותם לפעילות מבצעית. שי היה הנהג בטנק של הסמג"ד, גדעון ויילר, ואיתו בצוות היו מאיר יערי הטען-קשר ויהודה רואימי התותחן.

"[שי] יום שבת בבוקר, ממש עם אשמורת ראשונה, גדעון ויילר מוביל כוח של בערך 13 טנקים כאשר הנתיב היה מאזור פילון, ליד ראש פינה, מזרחה ישירות לאפיק הירדן. משם נסענו בדרך עפר בנתיב שמקביל לאפיק הירדן לכיוון צפון. אני הייתי ראשון, כי הייתי טנק ראשון, כי הייתי הנהג בצוות של הסמג"ד שהוביל את הכוח. אנחנו מדברים על יום כיפור. שקט. אין תנועה. שום רחש בסביבה, והייתה נסיעה מאד פסטורלית. אני קורא לזה, בסיפור שאני מספר, 'השקט שלפני הסערה.' מקום מאד פסטורלי, כביש מוצל עם אקליפטוסים, תענוג לנסוע. נסעתי עם מדפי נהג פתוחים, זה כיף לא נורמלי. אתה ראשון, אז גם אין לך אבק של הטנקים שלפניך…"

לא הרחק משם בצפון רמת הגולן, ביקרה פנינה בר (פאפי) – פקידה בחטיבה 188 – את החבר שלה, שמעון יוסף, חובש קרבי בחטיבה 188. יממה לפני פרוץ המלחמה לקח שמעון את פאפי אל תצפית במוצב שלו, כדי להציג בפניה מראה מטריד.

"[פאפי] החבר שלי שמעון יוסף, שהיה חובש קרבי, שירת בגדוד 74 בפלוגה ח'. הוא ביקש ממני לעלות אליו לגדוד בסער כי הוא היה תורן בחג. עליתי אליו לגדוד. יצאנו לטייל והוא הראה לי שם את כל המקומות ואמר לי – 'בואי, תראי משהו.'

הוא לקח אותי לתצפית והראה את הגבול עם סוריה. 'את רואה את הדברים האלה, שם למטה, שנראים כמו ג'וקים? זה טנקים. זה כל הצבא הסורי שם. את יודעת מה זה אומר?'. אמרתי לו שלא. אז הוא אמר לי – 'זה אומר שהולכת להיות מלחמה. והולכת להיות מלחמה מאד מאד קשה. תזכרי משהו: אם הם תופסים אותי, הסורים, בשבי – אני לא הולך איתם. אני נותן להם להרוג אותי.' אמרתי לו – 'מה אתה מדבר שטויות?! על מה אתה מדבר בכלל??'. הוא אמר לי – 'תזכרי מה שאני אומר לך. אם אני נופל בשבי, אני לא נותן להם לקחת אותי.'"

חובש אחד נשאר שבת – וחובש אחר יוצא הביתה. ציון הדרי היה גם הוא חובש קרבי בחטיבה 188.

"[ציון] שלחו אותי להיות חובש בגדוד במוצב 102, שיא החרמון. הייתי שם חודש וחצי, משקיף על הנוף בצד הסורי, לראות את העיר שלי, טבריה, איפה שגדלתי, את החברה…הרופא שהצמידו לי היה עולה חדש – ד"ר ווסרגלוק רובין, זכרונו לברכה. [הוא היה] סגן, אני הייתי סמל מרפאה. לא יכולתי לדבר איתו הרבה כי הוא דיבר רומנית, אבל תפקדנו יפה בתור רופא וחובש.

יום שישי, לפני המלחמה, בבוקר – חמש וחצי בבוקר – הרופא מעיר אותי ואומר לי 'אנחנו הולכים הביתה.' שאלתי אותו – 'דוקטור, מי קבע לנו? מה, עוזבים את המוצב והולכים הביתה?'. הוא אומר – 'כן, אני קובע.' אמרתי, אני אשחק אותה כמו שאומרים במרוקאית 'אהבל'. תעשה את עצמך משוגע ותלך אחריו, מה אכפת לך. חודש וחצי לא הייתי בבית.

ירדנו ברגל. עד שתפסנו את הסיור כמעט נקרעו לי הרגליים. מה שדאגתי הוא שאני הולך רק עם העוזי וכלי רחצה. כל הבגדים שלי [נשארו במוצב], השק שינה, הדובון…היה מאד חשוב לי הדובון, כי אז קיבלנו דובונים חדשים בחרמון. ואז הגענו לרכבל התחתון ושם עולים על החיפושית שלו. נוסעים, אף אחד לא אומר לנו כלום. מגיעים לצומת כפר הנשיא אחרי ראש פינה, והוא אומר לי תרד. אמרתי לו 'תודה רבה, דוקטור!'. מיד עצרו לי טרמפ ולקחו אותי הביתה. ההורים שלי שמחו, באתי לחג."

פאפי, חברתו של שמעון יוסף, חזרה לבסיס שלה והתכוננה גם היא לצאת הביתה לחג. לפתע, שינוי בתוכניות.

"[פאפי] אני הולכת לי בשמחה רבה לש.ג., ואז הוא אומר לי – 'אין יציאות'. אמרתי – 'מה אין יציאות?! יש לי פס!'. הוא אומר לי – 'לא, חמודה, לכי למפקד שלך. אין יציאות. אני לא נותן לך לצאת.' אמרתי לו – 'מה אני אעשה פה?!' והוא אומר לי – 'אין יציאות, תלכי למפקד.' באתי בחזרה, המפקד אמר – אין יציאות, יש כוננות ג', את נשארת פה. נשארתי.

למחרת, ירדנו בבוקר למשרדים. עליתי, בסביבות אחת וחצי, אחת וארבעים, למגורי בנות. בכניסה למגורי בנות ישבו שתי בנות מהקשר, מהותיקות, והיה איתם עוד חייל אחד. אחת הבנות שישבה שישבו שם תפסה את הסנדלים שלה והעיפה אותם למעלה וצרחה 'דייי כבררר, שיגמר כבר הדבר הזה! אני לא יכולה לעמוד במתח הזה יותר!!'. ופתאום, איך שהיא אומרת את זה, עוברים שני מטוסים. אני מרימה את העיניים ואומרת להם – 'זה מטוסי אויב, כתוב בערבית!'."

"[שי] ואז יש איזשהו מטס מעלינו של מטוסים, שאנחנו היינו משוכנעים – למרות שהם באו מכיוון מזרח למערב – שאנחנו רואים את חיל האוויר שלנו."

"[פאפי] אז הם אמרו לי, כן, בטח. ממש. אז אני אומרת להם – 'חבר'ה, זה מטוסי אויב, אני נשבעת לכם, אני ראיתי שכתוב בערבית!'. הם הסתכלו עלי: טוב…ואיך שהם אומרים 'טוב', התחילו הפצצות."

"[שי] ולא רק שהם עוברים, באים נוספים – ופתאום אנחנו רואים אבק ואש מפצצות שהם הטילו על כוחות שהיו שכנים לנו! אני זוכר שאחד הח'ברה שלנו שאל – 'יכול להיות שחיל האוויר שלנו לא יודע שזה כוחות שלנו?' זאת אומרת, היה פה בלבול נוראי שאנחנו לא מזהים שאלה לא מטוסים שלנו. ואנחנו שואלים – מה פתאום הם מפציצים אותנו? מה קרה פה?…"

"[ציון] בשעה שתיים, היינו בבית הכנסת. אזעקות, אנשים יוצאים. כל אחד צועק עלי – 'אתה בשריון, חטיבת ברק, מה אתה עושה פה?! תלך לצבא!' אמרתי 'כן, בטח.' לבשתי מדים וישר יצאתי לכביש."

המטוסים שתקפו את פאפי ושי היו הגל הראשון במתקפת הפתע הסורית. אבירם ברקאי הוא מורה דרך וסופר: בשנת 2009 יצא לאור ספרו 'על בלימה', המתאר את קורותיה של חטיבה 188. ב-1973 היה גם הוא מפקד טנקים צעיר בגדוד 71, גדוד הטנקים שאולתר בחופזה מתוך בסיסי ההדרכה וקורס הקצינים של חיל השריון. ברקאי מתאר לנו את מה שראה בצהרי אותו יום שבת גורלי. ראיין את אבירם נתן פוזניאק, שאחראי גם לכל שאר הראיונות שתשמעו בפרק.

"[אבירם] 1355 זו שעה שהסדירים לא יכולים לשכוח. לא בסיני ולא ברמת הגולן. קודם כל היה רעם גדול מאד, שהתגלגל, התגלגל, התגלגל באזניים. רעם שאני אישית לא שמעתי כמותו מאז ועד היום. ואחריו הם מריחים את הבזלת שמתפצפצת ואת השלף השרוף של אוקטובר. ואחריו זה עננים, אלומות של עשן שחור שלאט לאט מתמרות והופכות לקיר של עשן שחור שמתלכד עם השמים הכחולים והעננות הלבנה. היו הרבה ענני צמר גפן בשמים.

כל הדברים האלה שאני מתאר, העשן שאתה רואה והריח הבלתי נתפס והרעם המתגלגל – היום כחוקר אני יודע מה גרם לזה. על רמת הגולן הסורים הורידו מתח של פלוס מינוס, אני לא ספרתי פגז-פגז, כן? אבל פלוס מינוס שלושים אלף פגזים ברבע שעה. כשלושים אלף פגזים יורדים על רמת הגולן ברבע שעה – זו התחושה שחווה כל מי שנמצא שם, ורק סדירים היו שם. כל מי שנמצא שם, זה מה שהוא חווה: שלושים אלף פגזים."
סדרי כוחות וטופוגרפיה

זו נקודה טובה לעצור את הסיפור שלנו ולומר כמה מילים על סדרי הכוחות ברמת הגולן ערב פתיחת המלחמה, והטופוגרפיה היחודית של הרמה.

שתי חטיבות שריון היו ברמת הגולן בשישה באוקטובר, 1973: חטיבה 188 שהייתה מוצבת על קו הגבול ועסקה בבטחון שוטף, וחטיבה 7 בעורף, כעתודה למקרה הצורך.

סמלה של חטיבה 188 – חרב על רקע מפה של מפרץ חיפה – מרמז על ההיסטוריה שלה: 188 צמחה מתוך כוחות ההגנה במרחב חיפה והמפרץ. במקור היא הייתה יחידת חי"ר, אך לאחר מלחמת סיני ב-1956, כשהתחוור לצה"ל שהוא זקוק ליחידות שיריון נוספות, הוסבה היחידה לחטיבת שריון. הטנקים של החטיבה היו מסוג 'שוט קל' – טנקי 'צנטוריון' מוסבים מתוצרת בריטית, וככאלה אפילו היה בהם שקע מיוחד לקומקום עבור הפסקת תה.

מפקד החטיבה במלחמת יום הכיפורים היה אלוף-משנה יצחק בן שוהם, ותחת פיקודו עמדו שבעים ואחת טנקים, שחולקו לשני גדודים – גדוד 74, וגדוד 53. כל גדוד היה אחראי על אזור משלו בגבול הסורי: גדוד 74, בפיקודו של סא"ל יאיר נפשי, קיבל את הגזרה הצפונית של רמת הגולן, וגדוד 53 של רב-סרן עודד ארז – את הגזרה הדרומית.

רמת הגולן היא חבל ארץ מישורי למדי. מתוך המישור בוקעות כמה וכמה גבעות טמירות – למעשה, שרידיהם של הרי געש עתיקים – המכונות 'תלים'. פסגות התלים חולשות על הרמה המישורית ועל קו הגבול עם סוריה כמו מגדלי תצפית, ומעניקים למי שנמצא עליהם יתרון אדיר על פני מי שנמצא מתחתם. וזו הסיבה שעל רבים מהם היו – ועדיין ישנם – מוצבי הגנה ותצפית של צה"ל, שם היו גם מוצבים גם הטנקים של חטיבה 188.

האזור הגיאוגרפי היחיד אשר חולש מגבוה על התלים הוא רכס החרמון, ולכן אין פלא שאחת הפעולות הראשונות שעשו הסורים בשבת בצהריים הייתה להסתער על מוצב החרמון – אותו מוצב שהיה ביתו של החובש ציון הדרי בחודשים האחרונים. אבל לציון אין מושג הה קורה ברמת הגולן: הוא עסוק בלתפוס טרמפים במטרה לחזור למוצב החרמון.

"[ציון] האוטו הראשון הביא אותי עד לראש פינה ומשם נסעתי למחניים. במחניים פגשתי בצומת, לא פחות ולא יותר – את צביקה גריגולד, מ"פ כוח צביקה!"

צביקה גרינגולד היה מפקד פלוגה בחטיבה 188. שבועיים לפני המלחמה הוא סיים את שירותו בחטיבה ויצא לחופשה, אך כששמע על המתרחש ברמת הגולן מיהר לחזור ליחידה מיוזמתו. סיפורו של 'כח צביקה' הוא אחד הסיפורים המפורסמים ביותר של מלחמת יום הכיפורים, ואנו עוד נשוב אליו – אבל כל זה עדיין בעתיד.

"[צביקה] שאל אותי – 'מה אתה עושה פה?'. אמרתי לו – 'מה אתה עושה פה? אתה השתחררת!' הוא היה מ"פ שלי בפלוגה ז'. הוא אומר לי 'מה אני אעשה, אולי יש מלחמה ומה אני אעשה בבית. אני לא מסופח, עדיף שאני אגיע לגדוד.' אז אמרתי לו שנעלה ביחד.

הוא אומר לי – 'איך זה שיצאת הביתה, סמל מרפאה, חובש?'. אמרתי 'אל תשאל, הייתי בחרמון חודש וחצי, והרופא החליט שהולכים הביתה.' הוא אומר לי – 'איפה היית בחרמון?'. אמרתי לו – 'ב-102'.

הוא אומר לי, 'אתה יודע שכבשו את המקום? הח'ברה הלכו בשבי, חלק נהרגו! אתה ניצלת ממוות!'.

אמרתי לו – 'מה אתה אומר? וואי, הדובון שלי! הדובון שלי והשק שינה! יואו! מה אני עושה עכשיו, מה אני אגיד לאפסנאי!' [צוחק] איזה קטע…נתן לי וואחד צ'פחה, אומר לי – 'מה אתה מדבר על דובון?! מה אתה מדבר על דובון, ציון, הח'ברה הלכו בשבי! ניצלת! תסתכל לשמיים ותגיד תודה לאל…'

הוא חיבק אותי, ועלינו לגדוד בסער, לפני נפח. הכל הרוס שם. ירו המטוסים. נכנסים לבונקר עם חיילים בהלם. אני שואל אותם מה קרה, והם אומרים לי – 'מטוסים ירדו עלינו, גם המרפאה הרוסה.' אמרתי, איפה הש.ג.? אמרו לי שהש.ג. נהרג. גם קראו לו ציון. קיבל כדור במפשעה והלך."

"[אבירם] הדברים מתחילים להשתבש בקטנה בגזרה הצפונית. הרוג ראשון יש בערך לקראת השעה שלוש וחצי. יש פצועים, לא הרבה – אבל מתחילים כבר להיות פצועים. בגזרה הדרומית הדברים הולכים פחות טוב כבר מההתחלה: יש יותר הרוגים בגזרה הדרומית. בשלוש שעות הראשונות, למיטב זכרוני – וסלחו לי אם אני שוכח – יש כבר שישה הרוגים. אבל עדיין, גם בגזרה הדרומית, באופן גס, אפשר לומר שהח'ברה מצליחים לעמוד ולבלום.

חטיבה 7 נכנסת למלחמה החל מבערך שעתיים אחרי שהכל התחיל. אורי שמחוני, קצין אג"ם פיקוד צפון שהיה בבונקר הפיקוד בנפח ולצידו יצחק בן שוהם, מח"ט 188, הם מנהלים את המערכה שנפלה עליהם בהפתעה, כמובן. הם צריכים לנהל את המערכה גם בלי שיש להם חשמל בהתחלה כי מטוסים סורים שעברו מעל מחנה נפח זרקו פצצות. לא פשוט להיות בסיטואציה הזו. מישהו יגיד שהכי קשה זה להיות בשדה הקרב, ויכול להיות שזה נכון – אבל לא אחת אני חושב על האנשים שצריכים לקבל את ההחלטות. הם אמנם מוגנים ממוות באותו רגע, אבל הם צריכים לקבל החלטות, וזה קשה מאד."

אחת ההחלטות שנתקבלה הייתה לחלק את תחומי האחריות על הגזרות השונות ברמת הגולן: חטיבה 188 קיבלה את האחריות על הגזרה הדרומית, וחטיבה 7 את הגזרה הצפונית. זכרו שערב פרוץ הקרבות הייתה חטיבה 188 פרושה על פני כל קו הגבול של רמת הגולן – ולכן, חלוקת תחומי האחריות יצרה מצב בלתי שגרתי שבו גדוד 74 של חטיבה 188, הגדוד של יאיר נפשי, וגדוד 71 – העתודה המטכ"לית של משולם רטס – לחמו תחת פיקודו של אל"מ יאנוש בן גל, מפקד חטיבה 7, למרות שלא היו חלק אורגני מחטיבה 7 קודם לכן.

כוח הטנקים של שי קנטור, בפיקודו של סמג"ד 71 גדעון ויילר, הגיע אל הר חרמונית: תל גבוה בגזרה הצפונית. מיד עם הגיעם, מצאו עצמם לוחמי הגדוד – שכזכור היה מורכב ממדריכי וצוערי שריון שנאספו בחופזה יומיים קודם – יחד עם לוחמי גדוד 74 שאיישו את הגזרה עוד מקודם, ניצבים מול אחת ממתקפות השריון הגדולות בהיסטוריה.

"[שי] [הסורים] שפכו לאזור הזה כמויות בלתי הגיוניות של טנקים. אני קורא לזה צונאמי. גל אדיר שבא מולך, כמויות אדירות של שריון, ונושאי גייסות וארטילריה. אם ננתח את איכות הטנק הסורי, קוטר התותח והפגזים שלו וכו', הם היו טנקים מאד מתקדמים. שלא נדבר על אמצעי ראיית הלילה המתקדמים שהיו להם, לעומת מחסור גדול שלנו. על כל שישה טנקים סורים – טנק אחד ישראלי, והיחס הזה הורע עם הזמן, לדאבוני, בגלל שנפגעו טנקים שלנו, ומצד שני הצבא הסורי העמיד עוד ועוד כוחות לאותו מקום שבו הם רצו ליצור ראש חץ. היחס הורע ליחס של אחד לעשר, שלא נאמר יחס של אחד לשתיים עשרה, שזה יחס שגם מי שאין לו הבנה בטנקים מבין שזה יחס לא נורמלי."
נקודת התורפה בגזרה הדרומית

גם גדוד 53, בגזרה הדרומית של רמת הגולן, נמצא תחת אותה מתקפה איומה. אבל אף אחד בפיקוד הבכיר לא מבין, באותה נקודת זמן, שבגזרה הדרומית מסתתרת נקודת התורפה הגדולה של מערך ההגנה הישראלי. אבירם ברקאי מסביר.

"[אבירם] פיקוד צפון לא באמת האמין שתהיה מלחמה. הוא האמין שיהיה יום קרב גדול עם סיכוי למחטף. 'מחטף' זה עוברים את קו הגבול בנקודה מסוימת ותופסים איזה שטח קרקע בשביל להחזיר את הכבוד, או כדי לייצר עוגן למשא ומתן וכן הלאה. כשפיקוד צפון ניתח את המקום שהסורים הכי ירצו לעשות בו מחטף, הם אמרו – קונייטרה."

קונייטרה היא עיירת גבול סורית, פחות או יותר במרכז הגזרה הצפונית.

"[אבירם] למה קונייטרה? כי קונייטרה הייתה עיירה סורית. בשאר המקומות אלה היו כפרים דרוזים וצ'רקסים, ומה לסורים עם הדרוזים והצ'רקסים. הם אף פעם לא היו בבת עינם. אבל כאן היו סורים-סורים, עלווים ואחרים. קונייטרה זו עיר ואם, בירת המחוז אם תרצה. אז אמרו שאם [יהיה מחטף] זה יהיה בקונטיירה.

אז מה עשו? ביום שבת העלו את אחד מעוזרי הקמ"נים, בחור מקסים בשם אשר סדן, לרכס החרמונית. כשכל הקרבות מתחילים, אשר לא נלחם: אשר מדבר בקשר. מה הוא אומר בקשר? מה שהוא רואה. ומה הוא רואה? הוא רואה, לתפיסתו – ובצדק! – את כל הצבא הסורי כולו רץ לכיוון פתחת קונייטרה! הוא לא יודע מה קורה בגזרה הדרומית, הוא לא יודע שיש ריכוז מאמץ [של הצבא הסורי] בכל המקומות, הוא לא יודע שעוד מעט בגזרה הדרומית יהיה עוד יותר גרוע. את כל זה הוא לא יודע והוא גם לא צריך לדעת. הוא צריך לעשות רק דבר אחד: לדווח את מה שהוא רואה. והוא מדווח מה שהוא רואה: כל הצבא הסורי עולה על פתחת קונייטרה."

הדיווחים על כוחות השריון הזורמים אל אזור קונייטרה הגיעו אל אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, חקא.

"[אבירם] מה עושה חקא? אומר, הבנתי. ראשית הוא מכניס את יתר הפלוגות של חטיבה 7 שלא הופעלו, לפעולה. ממש לקרבות, לקו החזית. מרגע זה אני עושה חלוקת גזרות לא בין שני המג"דים [של חטיבה 188] – זוכר, עד רגע זה היה נפשי בצפונית וארז בדרומית – מעכשיו אני עושה חלוקת גזרות בין שני המח"טים. הגזרה הצפונית הופכת להיות גזרתו של אלוף-משנה אביגדור בן גל, המוכר בכינויו יאנוש, מח"ט 7. הגזרה הדרומית הופכת להיות גזרתו של אלוף-משנה יצחק בן שוהם, מח"ט 188. עד כאן אין בעיות, נכון?

הגזרה הצפונית מקבלת אליה להגנתה 113 טנקים. מי המפקדים? שלושה סגני אלופים ותיקים ומנוסים. ראטס הוא מפקד קורס מ"פ, הולך להיות בתפקיד הבא שלו מח"ט מילואים. אביגדור קהלני, רק שבחים יש לי לומר עליו. באמת – עיטור המופת מששת הימים, מג"ד משכמו ומעלה, סגן-אלוף ותיק. יאיר נפשי צמח בכלל בהנדסה ולא בשריון, אבל הספיק 'לטעום' את השריון והוא מג"ד ותיק מאד ברמת הגולן ועבר ימי קרב. גם הוא סגן אלוף. אלה המפקדים שאתה רוצה שיובילו אותך [בקרב].

בוא נעבור עכשיו לגזרה הדרומית. זוכר כמה טנקים היו בצפונית? 113 טנקים. בדרומית, בן שוהם מקבל 64 טנקים. זה חמישים טנקים הבדל, כמעט! זה בלתי נתפס! מי מפקדי הכוחות? רס"ן עודד ארז ורס"ן חיים ברק. קודם כל, זה שהם רק רבי סרנים מראה שהם צעירים, Rookies, טירונים. אף אחד מהם לא עשה אפילו תרגיל גדודי עם הגדוד שלו. חיים ברק קיבל את הגדוד שלושה שבועות לפני זה! גדוד 82. שלושה שבועות לפ ני! את רמת הגולן הם לא מכירים. ארז היה פעם [ברמת הגולן] אבל כבר שנים לא היה. לא מכירים! הם טירונים בתפקיד המג"ד, לא עשו תרגיל גדודי, ונותנים להם 64 טנקים בלבד להגן על הגזרה.

בוא נבדוק את התבליט, הטופוגרפיה. הגזרה הצפונית היא גזרה שהרבה יותר קל להגן עליה מהגזרה הדרומית. היא גזרה עם הרבה מאד רכסים. פתחת קונייטרה רבתי נשלטת על ידי כל מיני בלטים וכן הלאה. קל להגן עליה באופן יחסי. היא בנויה לתפארת לטובת המגנים. הגזרה הדרומית? פרוצה לאין ערוך! פרצות ענק של קודנה ורפיד וכל מיני מקומות אחרים, לאין ערוך יותר פרוצה!"
כוח צביקה

מכיוון שאיש בפיקוד הבכיר לא הבין את חומרת המצב שנוצר בגזרה הדרומית, כוחות התגבור שנשלחים אליה היו בהיקף מצומצם וכמעט שולי. אחד מכוחות התגבור האלה היה זה של צביקה גרינגולד, מ"פ הטנקים שחזר מחופשה. בשעה שש בערב התייצב צביקה במחנה נפח, המפקדה הראשית של רמת הגולן.

" [אבירם] פוגש את הסמח"ט, דוד ישראלי, שאומר לו שהם קיבלו את הגזרה הדרומית עליהם. 'תארגן לך שניים-שלושה טנקים, אם אתה יכול. הגיעו טנקים מהקו, והם במצב לא כל כך טוב,' – הוא אומר לו את זה בלשון המעטה. צביקה הולך, ויש שרידי גופות בפנים, של הלוחמים של 188. זה קטע לא פשוט, אגב. אתה יכול להיות לוחם אמיץ בצורה בלתי רגילה, אבל להתעסק עם שרידי גופות, אתה לא בדיוק בנוי לדברים האלה.

איך שלא יהיה, הוא מפנה את השרידים עם הח'ברה של חברה-קדישא או מי שלא היה מהרבנות, ומצליח להשמיש שני טנקים. בשעות הערב של יום שבת, הוא יוצא עם שני טנקים בפקודתו של הסמח"ט, דוד ישראלי, ומתחיל לעשות את דרכו על ציר הנפט, שני טנקים בודדים."

'ציר הנפט' הוא שמו של כביש שנסלל לצידו של צינור ארוך שבעבר הוביל נפט מערב הסעודית אל נמל צידון בלבנון. כביש הנפט חוצה את רמת הגולן באלכסון, מקו הגבול עם סוריה בערך באזור מרכז הרמה – ועד הגבול הלבנוני בצפון. הוא עובר לא רחוק מבסיס נפח שממנו יצא כוח הטנקים של צביקה לכיוון דרום.

"[אבירם] בערך שניים-שלושה קילומטרים מהצומת של ציר הנפט עם הכביש שהולך לכיוון הכנרת למטה, מה שאנחנו קוראים היום גשר אריק, יהודיה. שניים-שלושה ק"מ לפני הצומת הזו הוא מזהה טנק סורי ויורה עליו. הוא משמיד אותו. מערכת הקשר שלו תקולה: הרבה פעמים היה קורה בטנקים שאחרי ירי היה בלאגן בקשר.

הוא קורא לבחור השני שהיה איתו [בטנק השני] – חגי צור. הם מחליפים טנקים: צביקה עולה על הטנק של חגי ואומר לחגי שינסה להשמיש את הקשר של הטנק, ואם לא – תחזור לנפח, תשמיש ותחזור. אני לא יודע אם זו החלטה נכונה, אבל זה מה שהוא אמר וגם חגי מאשר את זה. חגי לא מצליח להשמיש את הקשר וחוזר לנפח. צביקה נשאר לבד בשטח.

[נתן] טנק אחד.

[אבירם] טנק אחד. עכשיו, אני רוצה להגיד משהו לטובת המאזינים, כי אתה יודע שבישראל כולם צינים וכולם יש להם מה להגיד. צביקה גרינגולד, טנק בודד בשטח, על ציר הנפט. יש לו אלף סיבות לחזור על עקבותיו לנפח. אלף סיבות! אף אחד לא היה אומר לו כלום, דרך אגב. אלף סיבות! וצביקה נשאר. צריך לזכור את זה. צריך להזכיר את זה. הוא נשאר בשטח אחרי שהוא פגע בטנק סורי, והוא מבין שיש עוד טנקים סורים בסביבה."

מה שארע בשעות שלאחר מכן הוא אחד מסיפורי הגבורה המפורסמים של המלחמה. הטנק הבודד של צביקה נתקל בכוח שריון סורי גדול, ונלחם בו לבדו במשך מספר שעות כשצביקה מדלג מעמדה לעמדה, צולף בטנקי האויב ובולם את התקדמותם. שנים רבות לאחר מכן הועלו טענות לפיהם סיפור הגבורה של כוח צביקה נופח והוגזם. אבירם ברקאי, מחבר הספר 'על בלימה' ומי שחקר את השתלשלות האירועים בחזית רמת הגולן לעומקן, מסכים שהסיפור המקורי אכן נופח – אבל לא על ידי צביקה.

"[אבירם] יצא מערך [הדרכה] שנקרא "שישים אפס." מערך של חיל חינוך שאומר שצביקה השמיד שישים טנקים והאויב לא השמיד אותו. אמרתי לצביקה, 'נו, צביקה, בחייך…איך הגענו למספר שישים?…' והוא אמר לי – 'אבירם, אני מעולם לא אמרתי את המספר שישים. מעולם!' אמרתי לו, 'כי ברור לי שלא השמדת שישים. כמה?'. אז הוא אומר – 'בין שלושה לחמישה.' אמרתי, אוקי, זה עושה לי הגיון. דרך אגב, להשאר במקום, ביום שבת, על ציר הנפט ולא לחזור לנפח ולא לברוח ולפגוע בשלושה עד חמישה טנקים – אני מסיר את הכובע. בענק!"

"לקראת 23:00 בלילה, שישה באוקטובר, מגיע כוח המילואים הראשון לרמת הגולן. עוזי מור, מג"ד מילואים, גדוד 266 מחטיבה 179 של רן שריג. הוא מגיע עם שבעה טנקים, יחד איתו המ"פ אמנון שרון. מגיעים לתדרוך ונפח ואומרים להם – סעו על ציר הנפט, תפגשו שם אחד צביקה. תחבירו אותו אליכם ותמשיכו הלאה.

הם מגיעים לציר הנפט וצביקה מאותת להם עם הפנסון הקטן של הטלפון האחורי, מזהים אותו. ואז עוזי מור, איש יקר מאד, עושה החלטה לדעתי – ועוד פעם, זה בדיעבד ואני יושב איתך מול השולחן – אבל לדעתי החלטה שגויה. [הוא אומר לצביקה] 'כנס בין הגדרות של ציר הנפט מימין', והם נעים על הציר קדימה ומשפרים עמדות. לא עושים דבר כזה בלילה, בלי אמצעי ראיית לילה כשכבר הייתה התקלות.

ואז הם חוטפים מארב סורי, כקילומטר מצומת משטה.

[נתן] מארב טנקים?

[אבירם] לא ידוע אם זה היה מארב טנקים או נ"ט. קשה לדעת בדיוק מה היה שם. מתוך שמונה טנקים שישה חוטפים. המג"ד, עוזי מור, מאבד כמעט לגמרי את מאור עינייו ויד אחת שלו נקטעת. אמנון שרון, המ"פ, נותר בשטח ונופל בשבי הסורי. הטנק של צביקה חוטף פגז, ושלושת אנשי הצריח – למי שלא טנקיסט, בצריח יש תותחן, טען ומפקד – הם קופצים החוצה. רצים אחורה לטנק האחרון שהופך להיות טנק פצועים, טנק שאיתו בורחים לנפח, כי הבינו שהם בצרות צרורות. ואז בעודם רצים, צביקה שואל 'איפה הנהג? איפה פיליפ?'. פיליפ ברקוביץ', הנהג. אומרים – וואו! אז הוא אומר לצוות, תמשיכו לרוץ, אני חוזר לטנק. כשהוא מגיע חמישים מטרים ממנו הטנק מתפוצץ עם פיליפ בפנים.

הטנק האחרון נוסע לנפח, והם משאירים את צביקה מאחור. שוב, אין לי טענות לאף אחד בתוך הלחץ והבוקה והמבולקה. שכחו. צביקה מסתכל אנה ואנה ומזהה איזה טנק שנראה לו במצב טוב. הוא עולה עליו ומוצא צוות מילואים די מבוהל. לוקח את הפיקוד על הטנק. יוצר קשר עם בן שוהם. השעה היא בערך חצות בין שבת לראשון. מספר לו מה קרה ושואל מה עושים. בן שוהם אומר לו – קח את הטנק הבודד שאתה עליו, תחזור לכיוון הגדרות של נפח ותתמקם באזור עין-קורה, כשני קילומטר מהגדרות של נפח. צביקה אומר לי שאת אנחת הרווחה שלו אפשר היה לשמוע… [צוחקים] אמרתי לו, למה בכלל שאלת?!…"

בינתיים, בגזרת הדרום, המצב מחמיר מרגע לרגע. גדוד 53 של חטיבה 188 מצליח לבלום את הכוחות הסורים באור יום, אבל כשהערב יורד הנחיתות הטקטית של הכוחות המגנים מתחילה לבוא לכדי ביטוי. הגדוד סופג עשרות הרוגים ופצועים.

"[אבירם] בגזרה הדרומית, הגזרה של בן שוהם מח"ט 188, שיש לו רק 64 טנקים להגן, עם שני מפקדי כוחות ירוקים, עם גזרה פרוצה לאין ערוך – הסורים דחפו 437 טנקים. זה מסביר הכל. זה מסביר הכל. זה מסביר למה עם רדת החשיכה – ואני מדגיש 'עד רדת החשיכה', כי עד רדת החשיכה פלוס מינוס 188 בלמו את הסורים ולא איפשרו להם לעבור את הקו הסגול… אבל עם רדת החשיכה, מפוצלים למחלקות מחלקות על שטח ענק…אתה לא יכול לעשות ריכוז כוח כאן. יש כל כך הרבה נקודות שדרכן אפשר לפרוץ. מישהו אמר פעם 'למה לא ריכזו כוחות?'. איך לרכז כוחות?! ריבונו של עולם, יש לך כל כך מעט טנקים וכל הרבה פרצות. הם מפוזרים למחלקות, בלי אמצעי ראיית לילה. אז הם עושים כמיטב יכולתם. אבל הסורים עם אמצעי ראיית לילה, וזה מה שקרה. ולכן הגזרה הצפונית של יאנוש הצליחה לבלום – בגדול, פה ושם היו חדירות, אבל בגדול – ובגזרה הדרומית של בן שוהם החלו במהלך הלילה להיות חדירות פנימה, והחדירות הלכו וגדלו וגדלו, והסורים כבר אוטוטו, בחלק מהמקומות, היו כמעט במבואות הצירים שיורדים לכנרת."

ציון הדרי, החובש הקרבי, מגיע לחזית ומצטרף לשמעון יוסף ושאר כוחות הרפואה שמתמודדים עם שטף עצום של נפגעים.

"[ציון] ואנחנו מגיעים לקונייטרה. איזו הפגזה על הבונקר בקונייטרה…לא יכולים לצאת עם הפצוע, לא יכולים לזוז ולא לעשות שום דבר. בשניה של שקט מהר הכנסנו את מולי דגני לתוך המוצב. ואז אני פוגש את הרופא ווסרגלוק רובין. הוא אומר לי – 'איפה אתה! אתה לא נורמלי! למה לא באת?!' אמרתי לו, 'אף אחד לא בא לקחת אותי, אף אחד לא אמר לי כלום…'

נכנסתי לבונקר. מלא פצועים של גדוד 50 של נח"ל, גולני, צנחנים, כל מיני מילואמניקים, אחד על השני. 'בוא הנה ציון, תפנה את זה ואת זה.' הגיע נגמ"ש, והכנסנו אותם לנגמ"ש. הנהג – אני זוכר שהוא היה גרוזיני גיבור וחזק, אני לא אשכח אותו, אומר לי – 'אני אקח אתכם לאיפה שאתם רוצים. אני לא מפחד מהפגזות.'

פינו את הנפגעים ובאתי לנסוע. אומר לי הרופא – 'אתה לא נוסע עם הנגמ"ש הזה.'

אמרתי לו – 'אבל זה הנגמ"ש שלי!'.

הוא אומר לי – 'לא, אין לך חליפת נויימקס, חליפה חסינת אש. אתה לבוש בגדי א', אתה באת מהבית. אתה לא יכול לנסוע בנגמ"ש. אתה צריך חליפת נויימקס.'

אמרתי לו – 'דוקטור, עכשיו אתה מדבר על נויימקס?! תסתכל כמה פצועים!'

הוא אומר לי – 'שום דבר, אתה נשאר פה.' והוא צועק 'שמעון! אתה נוסע עם הנגמ"ש.' הייתה לו חליפה. שמעון זה החבר של פפי. הוא עלה על הנגמ"ש, נסע עם הגרוזיני והפצועים, וחטף כדור בראש אחרי עין זיוון מהקומנדו [הסורי] ונהרג.

זאת אומרת, זאת פעם שניה שאני ניצל: פעם בחרמון, ופעם הייתי צריך לנסוע במקומו [של שמעון]. אתה מבין, הרופא הזה, הציל אותי – פעמיים! פעמיים! אני חי, יש לי נכדים, יש לי ילדים ברוך השם, ואני כל הזמן חושב על מי שנהרג במקומי."
מכה נוראית

צביקה גרינגולד וטנק המילואים שלו התקדמו צפונה, ולפנות בוקר חברו אל דוד ישראלי, סגן מפקד חטיבה 188. שעות ספורות לאחר מכן הצטרף אליהם גם כוח הטנקים של יצחק בן-שהם, המח"ט. הכוח המשולב נתקל בחטיבת טנקים סורית ומשמיד אותה. אבל הסורים שוטפים את רמת הגולן, ומאיימים לכבוש את בסיס נפח, המפקדה הראשית.

"[אבירם] לפתע פתאום עולה על הקשר רפול, ואומר לבן שוהם – 'חזור לנפח, הסורים על הגדרות.' זה המשפט הידוע. אני, כל אימת שהילדים שלי כשהיו צעירים, היו מתחילים 'אבא! אבא!' הייתי אומר להם 'מה קרה? הסורים על הגדרות??' זה ביטוי שכל הלוחמים לקחו איתם. אז הוא אומר – תחזור לנפח, הסורים על הגדרות."

פאפי, פקידת השריון, עדיין לא יודעת שהחבר שלה, שמעון יוסף ז"ל, כבר אינו בין החיים. היא פונתה מנפח אל בסיס פילון, שם האזינה לקשר הצה"לי ושמעה את מח"ט 188, יצחק בן שוהם, מבקש תגבורת ממח"ט 7, יאנוש בן גל.

"[פאפי] בבוקר אני ועוד מישהי, אני חושבת שהיא הייתה מהקשר, קוראים לה לאה. הלכנו והתיישבנו בנגמ"ש, ושמענו את הקשר. שמענו הכל. בסביבות שתיים עשרה או שתיים עשרה וחצי, אני לא זוכרת את השעה המדוייקת, שמענו את המח"ט. אני הייתי צעירה, אז לא ידעתי כל כך את הקודים. היא אמרה לי ש-20 זה המח"ט. הוא דיבר אז עם יאנוש, ושמעתי את השיחה הנוראית הזו, שהוא מבקש ומתחנן לציפורים, ומתחנן ומבקש ממנו להשאיר לו את הכוח והוא לא משאיר לו את הכוח. בסוף הוא אומר 'חבל, חבל, חבל…'

"[אבירם] במהלך הניסיונות לחזור לנפח ולהציל את נפח, כולם יחד – צביקה גרינגולד שעדיין איתם, יחד עם המח"ט בן שוהם, בני קצין קצין האג"ם, ישראלי הסמח"ט…כולם מנסים להציל ולהגיע…קורה…אסון זו לא המילה הנכונה, אבל קורה… 188 חוטפת מכה נוראית. הטנקים של המח"ט והסמח"ט חוטפים פגיעות ישירות. בטנק המח"ט נהרג המח"ט אל"מ יצחק בן שוהם וקצין האג"ם רס"ן בני קצין, ובטנק הסמח"ט נהרג הסמח"ט דוד ישראלי ומילואמניק, קצין בשם יואב ברקאי מקיבוץ עין חרוד. זו מכה נוראית."

המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם של החטיבה אינם. גדוד 53 בגזרה הדרומית ספג אבידות נוראיות ונמצא פסע מהשמדה מוחלטת. יותר ממחצית הלוחמים של החטיבה פצועים או הרוגים.

"[פאפי] ואז אחרי כמה זמנו שמענו שהמח"ט נהרג, וקצין האג"ם נהרג. ירדתי מהנגמ"ש ונכנסתי בחזרה לאולם. באתי לבנות ואמרתי להן, 'תקשיבו, המח"ט נהרג, קצין אג"ם נהרג…' והן הסתכלו עלי, מה את מדברת שטויות? אני הייתי צעירה, אז לא התייחסו אלי ברצינות. אני אומרת להם – 'אני שמעתי בקשר!' אז הבנות רצו לשמוע בקשר, ואז נכנסה מישהי ואמרה, 'בנות, הסמח"ט נהרג.'

הבנו שמשהו נורא קרה. התיישבנו על הרצפה, כולנו, היינו באבל. ממש אבל. ישבנו על הרצפה, עם הראש מורכן למטה, ולא דיברנו. זו הייתה דממה נוראית, מחרישת אוזניים. ואז הגיע משה צוריך, שהיה קצין מודיעין, וכינס אותנו ואמר לנו, 'בנות, תקשיבו, חטיבה 188 נכחדה.'

הסתכלנו עליו ככה…איך מגיבים לדבר כזה? מה אומרים?…"

בדרום רמת הגולן היה המצב בכי רע. בתל סאקי התבצרו כמה עשרות לוחמים, ביניהם מספר טנקיסטים של חטיבה 188, בבונקר תת-קרקעי, מסתתרים מפני כוחות קומנדו סוריים שהונחתו על התל במסוקים. כמה קילומטרים צפונית משם, בתל פארס – המכונה גם הר פרס – הדפו מג"ד 53 עודד ארז וחמישה עשר הטנקים שנותרו לו מאות טנקים וחיילים סורים שכיתרו את התל מכל עבר. ביום ראשון בערב, היום השני ללחימה, נתקבלה ההחלטה לסגת. כוח הטנקים של עודד ארז יוצא מערבה בשיירה שלימים זכתה לכינוי 'שיירת הרפאים'. הכוח נתקל בשני טנקים סורים ומשמיד אותם, אך בכך לא מסתיימות צרותיו.

"[אבירם] 188 בגזרה הדרומית, עושה את מסע הנסיגה שלהם ועוזבת את דרום הרמה, ומגיעה למחנה ירדן. אומרים להם 'תעזבו, אתם מוקפים.' הם עושים בלילה שבין ראשון לשני מסע נסיגה. ותוך כדי מסע הנסיגה הקמב"ץ שלהם, יוסי ספיר, נהרג. כוחותינו יורים עליהם והורגים אותו בטעות כמובן. הם יורדים למטה, והם שבורים. הם באמת מוכים ושבורים ומבחינתם הם לא עמדו במשימה. נכשלו. נכשלו!".

זה היה, אם כן, מצב העניינים בערבו של יום ראשון. חטיבה 188, שנשאה בעיקר עול הבלימה של הכוחות הסוריים – נמחקה כמעט לחלוטין, וכל שדרת הפיקוד הבכיר שלה נהרגה. בצפון הצליחו חטיבה 7 וגדוד 71 לבלום את הסורים בסדרה של קרבות מרים ועקובים מדם, אבל בדרום הרמה מוטטו הסורים את קווי ההגנה, כבשו שטחים נרחבים וכבר צפו על הכנרת. בפיקוד צפון נתקבלה החלטה למלכד את גשרי הירדן, לקראת הרגע שבו ישטפו הטנקים הסורים את שארית הכוחות המגנים וישעטו מערבה.

בפרק הבא נמשיך את סיפורה של חטיבה 188. נשמע על 'ליל הבזוקות' וההתקלות הגורלית של שי קנטור, על המג"ד שחזר מנפאל והסמג"ד שברח מבית החולים כדי להקים מחדש את החטיבה המוכה תוך כדי הקרבות – ועל הקרב העקוב מדם בעמק הבכא.
...
יום שני, השמיני באוקטובר, 1973. רמת הגולן.

"[שי] [הסורים] שפכו לאזור הזה כמויות בלתי הגיוניות של טנקים. אני קורא לזה צונאמי. גל אדיר שבא מולך, כמויות אדירות של שריון, ונושאי גייסות וארטילריה."

שי קנטור הוא מדריך טנקים בסדיר, וכעת נהג טנק בגדוד 71 – גדוד שהוקם בחופזה יומיים לפני המלחמה וכעת היה חלק מכוחות הבלימה בגזרה הצפונית של רמת הגולן, תחת פיקודה של חטיבה 7. בעוד שי וחבריו נאבקים במאות הטנקים הסורים הדוהרים לתוך הרמה, המצב בגזרה הדרומית הולך ונעשה נואש יותר משעה לשעה.

"[אבירם] ובגזרה הדרומית של בן שוהם החלו במהלך הלילה להיות חדירות פנימה, והחדירות הלכו וגדלו וגדלו, והסורים כבר אוטוטו, בחלק מהמקומות, היו כמעט במבואות הצירים שיורדים לכנרת."

מי שנשאה בעיקר העול של בלימת הכוחות הסורים בשעות הראשונות של המלחמה הייתה חטיבה 188, חטיבת שריון סדירה. ביום ראשון בצהריים, היום השני למלחמה, במהלך הניסיון למנוע את נפילתו של בסיס נפח, המפקדה הראשית של רמת הגולן, לידי הסורים – ספגה החטיבה מהלומה קשה.

"[אבירם] הטנקים של המח"ט והסמח"ט חוטפים פגיעות ישירות. בטנק המח"ט נהרג המח"ט אל"מ יצחק בן שוהם וקצין האג"ם רס"ן בני קצין, ובטנק הסמח"ט נהרג הסמח"ט דוד ישראלי ומילואמניק, קצין בשם יואב ברקאי מקיבוץ עין חרוד. זו מכה נוראית."

ביום ראשון בערב מתקבלת ההחלטה הקשה להסיג לאחור את גדוד 53 של חטיבה 188 – או ליתר דיוק, מה שנותר ממנו.

"[אבירם] הם יורדים למטה, והם שבורים. הם באמת מוכים ושבורים ומבחינתם הם לא עמדו במשימה. נכשלו. נכשלו!".
מלחמת ששת הימים: הבריון הזחוח

"[אבירם] אני אבירם ברקאי. אם אמא שלי, ז"ל, הייתה שומעת היא הייתה אומרת 'ברקאי' על משקל 'חקלאי'. בכל אופן, אני חגגתי במאי האחרון 65. הייתי מפקד מחלקת טנקים צעיר בגדוד 71, גדוד שהוקם בחופזה ביום שישי והסתפח לחטיבה 7 שלחמה ברמת הגולן גם היא. נפצעתי ביום הקרבות השני, יום ראשון השבעה באוקטובר, על רכס החרמונית בצפון הרמה. פוניתי, עברתי טיפול וגם שיקום מסויים כי יד שמאל שלי קצת הייתה לא בסדר. אחר כך מצאתי את עצמי מקים מחלקת טנקים בג'וליס, עובר את התעלה ומצטרף ל swipe האחרון של השריון עד העיר סואץ, כולל. הייתי סמ"פ בקורס מפקדי טנקים, ועברתי לרמת הגולן לחטיבה 188, וגם שם הייתי סמ"פ."

ב-2009 יצא לאור ספרו של אבירם ברקאי, 'על בלימה', המספר את קורותיה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים. אנחנו עוד נרחיב בהמשך על הנסיבות יוצאות הדופן שבהן יצא הספר הזה לאור. כעת, הבה ניתן לאבירם להסביר, מנקודת ראותו, את הגורמים שהביאו להפתעה הגדולה של מלחמת יום הכיפורים.

"[אבירם] צריך להבין את נקודת הפתיחה. נקודת הפתיחה הייתה שבחמישה ביוני, 1967, לפני שפרצה מלחמת ששת הימים, הייתה לנו מדינה בחרדה. חרדה אמיתית. הייתה כאן תחושה שמישהו הולך לעשות לנו את השואה הנוספת. הכשירו גנים ציבורים [כבתי קברות] – דיברו על שלושים עד ארבעים אלף מקומות להרוגים. באמת, תחשוב – שלוש מדינות שמתעצמות מאד, עסקאות נשק ענקיות ודברים אחרים, שמבחינתן היה להן את הנכבה, האסון של 48', פאשלה גדולה – והם באים לנקות את האסון שקרה אז לפלשתינאים ולהם, שכולם הושפלו בשדה המערכה. זה הזמן! יום אחד יחזירו לנו על מה שהיה. והנה התחושה היא שעכשיו זה קורה. זה הולך ליפול עלינו.

אבל אז הגיעו, וזו היסטוריה מוכרת מאד, שישה ימים בחודש יוני. ובאחד עשר ביוני 1967, כשתושבי מדינת היהודים פקחו את עיניהם, התחושה הייתה – ואני בלי כיפה – אני לא אקרא לזה משיחית, אבל תחושה של נס גדול. דתיים וחילוניים יחד! מה, אנחנו לא אומרים 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה'? והנה הכותל והנה ירושלים שחוברה לה יחדיו… וכששאלנו את עצמנו מי אחראי לנס הגדול הזה, מי הוציא אותנו מהמצוקה הקיומית אל הנס הגדול והבלתי נתפס, התשובה הייתה ברורה: המציאים, הגנרלים.
והתחיל כאן פסטיבל שרק מי שחי באותם ימים יכול לזכור אותו. היו ספרי ניצחון, מאמרי ניצחון, בולים, היית נכנס למסעדות והתמונות שלהם היו על הקירות. היו צלחות עם תמונות של דיין וכן הלאה. היו מחזיקי מפתחות עם תמונות של דיין. היו סטיקרים, מדבקות לאלבומים לילדים – יש לך את שייקה גביש? לא, יש לי את דוד אלעזר…דוגמניות באירופה הלכו עם רטיה על העין! באיטליה בעיקר. צריך להבין, זה היה פסטיבל הערצה. היום קוראים לזה 'סלבים' – אף אחד מהם לא מתקרב. תראה לי סלב אחד שעושים לו צלחות…אלו היו דברים בלתי נתפסים.

לדעתי, שני הספרים הכי טובים שנכתבו אחרי 67' – היו ספרים מצויינים אחרים, חס וחלילה שמישהו לא ייפגע – אבל שני הספרים הכי טובים היו 'שיח לוחמים' ו'חשופים בצריח'. את 'חשופים בצריח' כתב שבתאי טבת. 'חשופים בצריח' מספק בעיקר – לא רק, אבל בעיקר – על קורותיה של חטיבת השריון 7 בסיני. מכיוון שכך, באופן טבעי, מפקד החטיבה שמואל גורודיש הפך לגיבור הספר. הוא, והמפקד שמעליו – מפקד גייסות השריון ישראל טל (טליק). הם שני הגיבורים. וכשאתה מעלעל בין דפי הספר מסתבר לך שהנשניים האלה ראויים לכל הערצה: הם אמיצים, נחושים, חותרים למגע, מקצוענים, יש להם דבקות במטרה.

אבל כשאתה מעלעל טוב אתה מגלה עוד דבר נוסף: שהשניים האלה היו דיקטטורים שלא איפשרו מחשבה יוצרת וסיעור מוחות אמיתי לידם. אנשים פחדו להביע את דעתם. אני אומר לך, ראיינתי הרבה מאד אנשים שאמרו לי – 'אתה יודע מה היינו חושבים כשהיינו באים לישיבות עם גורודיש?' או דמויי גורודיש, כי כולם התחילו להתנהג כמוהו! חשבו אולי זה הדפוס הנכון שאולי יכתבו גם עלינו ספר יום אחד. אני אמור את כמובן בחצי בדיחות הדעת, אבל… גורודיש כמשל, היו מגיעים אליו לישיבות ואמרו לי 'היינו חושבים רק על דבר אחד: מה הוא רוצה לשמוע מאיתנו'. אמרתי – 'אתם לא רצינים?…' אמרו לי 'כן. כי אחרת היה מלבין את פנינו, צועק, גוער, עושה את זה גם לפני החיילים שלנו לפעמים.' עזוב, לא נכנס עכשיו לסיפורי גורודיש. זה נורא ואיום כל הדברים שהיו כאן. זה חלחל הלאה. זה גם חצה חיילות: זה לא רק שהמפקדים בשריון לא כל כך איפשרו לדבר, זה חלחל לכל המקומות.

ועם ישראל, אנחנו גדלנו למצב שאנחנו בריונים, אנחנו זחוחים, אנחנו חזקים, אנחנו לא סופרים את האויב ממטר, כי תראה מה קרה פה בששת הימים: הבסנו אותו, השפלנו אותו וכן הלאה וכן הלאה. גדל כאן דור של מפקדים שלא איפשר לצבא לצמוח כמו שצריך, כי צמיחה היא מתוך סיעור מוחות. היא לא מתוך חשיבת יחד. ומה שעשו המפקדים, גרמו לחשיבת יחד.

כל הדברים האלה יחד, קח צבא מאד בטוח בעצמו, מאד זחוח. משה דיין אומר – 'הלוחם הערבי הוא כמו להקת ציפורים על גג פח: אבן אחת כולם בורחים'. ברלב, איש יקר מאד, אומר בסיום אחד התרגילים, אמר לו הרמטכ"ל שהתרגיל לא היה בדיוק כך וכך…אז הוא מסתכל ובטון המאד שקט שלו אומר: 'חברה, בסך הכל מדובר בערבושים.' אם רצית את הבסיס להבין מה קרה [ביום כיפור] אז מדינת ישראל זחוחה, שחצנית, יהירה, בוטחת בכוחה, שלא באמת מתקדמת, לא קונה ציוד ראיית לילה וציוד אחר מתקדם – כי הערבים זה כמו להקה של ציפורים על גג של פח, ובכלל אם תהיה מלחמה, המודיעין אומר, לא תהיה לפני שנת 75', מה שנקרא "הקונספציה המודיעינית". ולכן צריך להבין מה קרה לנו ב-13:55, הפתעה שמוצאת את מדינת ישראל קודם כל בעמדה שישראל היא הבריון. לפני זה ישראל לא הייתה הבריון, הבריון שמסתובב בשכונה וכולם נסים מפניו. הבריון הופתע! הבריון הופתע!'"
רמזים מקדימים

הפתעה הייתה – אבל היו גם רמזים מקדימים.

"[אבנר] שמי אבנר לנדאו. ב-1973 הייתי מפקד פלוגה ב' בגדוד 53 בחטיבה 188."

בימים שלפני המלחמה הוצבה הפלוגה של אבנר בגזרה הצפונית של רמת הגולן. יום אחד, מספר אבנר, הגיע לביקור במוצב לא אחר מאשר נשיא המדינה.

"[אבנר] במהלך חודש יולי, 1973, כשהפלוגה שלי הייתה ברמת הגולן, הכל שליו, הכל פסטורלי. מגיע לבקר בפיקוד הצפון נשיא המדינה אפריים קציר. הוא מגיע בהליקופטר, והנשיא יורד מהליקופטר ואיתו כמובן הצמרת של צה"ל – דדו, חופי אלוף הפיקוד, מפקדי האוגדות, בן שוהם מפקד החטיבה, יוסי בן חנן מפקד הגדוד. אני עם החיילים שלי. הנשיא מסתכל, נוגע לי בכתף – אבנר, קוראים לך, נכון? תגיד לי אבנר. כאן אני מסתכל על כל הסורים, כמה טנקים סורים יש בקו. אני אומר לו, הנשיא בקו הראשון יש כאלה טנקים, ומאחור יש עוד טנקים."

זוכרים בסרט 'גבעת חלפון אינה עונה' של שלישיית הגשש החיוור, את הסצינה המיתולוגית שבה הקצין הבכיר מגיע לגבעת חלפון ושואל את סרג'יו קונסטנזה מה הוא עושה אם המצרים מתקרבים אל המוצב, וסרג'יו עונה לו שהוא לא מבין איזה אינטרס יש למצרים לבוא לפה בחום הזה? הנה גרסת המציאות של הסיפור הזה, והיא הרבה פחות משעשעת.

"[אבנר] ואז הוא אומר, תגיד אבנר, עכשיו הסורים מניעים מנועים ואלף טנקים מתקרבים לכיוון שלך. מה אתה עושה? ואני עם חטא היוהרה, אומר לנשיא – הטנקים שלי עולים לעמדות ואנחנו מטווחים של 3000-4000 מתחילים להשמיד את הטנקים הסורים ואני מודיע בקשר למג"ד הסורים תקפו. הוא אומר לי, אוקי – יפה, כמה פגזים יש לך בטנק? אני אומר בסביבות 75 פגזים בטנק, כפול עשרה טנקים, 750. האם אתה יכול להשמיד בכל פגז טנק? אני אומר לו כל פגז רביעי או חמישי בטווחים האלה, אולי אני אשיג מטרה. אז הוא אומר לי אבל הם ממשיכים להתקרב! אני אומר לו כל הגדוד בא. ואז הנשיא שואל תגיד, מה זאת אומרת כל הגדוד. כמה טנקים מצטרפים? אני אומר אני 11 טנקים, הם עוד 25 טנקים ואז אנחנו עם גדוד טנקים! זה כבר משהו אחר.
ואז הנשיא אומר, תראה דדו, אבנר, לי זה לא מסתדר במתמטיקה, שאלף טנקים במשך שעתיים לא יצליחו להגיע לרמת הגולן. כך הוא אומר. במתמטיקה זה לא עובד.
[נתן] הוא היה מדען. אמנם לא מתמטיקאי, אבל…
[אבנר] נכון."

האמת העגומה היא שלא היית צריך להיות ביופיזיקאי מצטיין ונשיא כדי להבין לאן נושבת הרוח. גם רב"טית מחיל המודיעין קראה את התמונה לאשורה.

"[אבנר] יש לי עד היום את התרמיל של המ"פ. ושם יש לי שקף מודיעין אויב שקיבלתי משרטטת חיל המודיעין שהייתה בחטיבה 188. היא קוראת ביום חמישי, יומיים לפני המלחמה, ואומרת לי – אבנר יש לי כאן שקף אויב, תסתכל עליו. היא אומרת לי תראה אבנר אני לא מבינה במלחמות. תהיה מלחמה? אני אומר לה אין שום סיכוי. היא אומרת לי אני רק שרטטת, אבל כשלימדו אותי לשרטט אמרו לי תראי, אם יהיה כאן בקו ראשון בקמ הראשונים שמונים עמדות, ובקו השני שלוש מאות עמדות ובקו השלישי עמדות לטילים ולארטילריה ולטנקים – תראה אבנר, אם הדיביזיות יתקרבו הן כל כך קרובות אלינו. לימדו אותי שזו תהיה מלחמה. אבל אם אתה אומר אז אולי אתה צודק.
נפגשו אחרי המלחמה, והיא באה לבקר אותי בבית החולים. כשנפצעתי בקרב של שאמס היא באה לבקר אותי. ישבה על המיטה שלי ושנינו בכינו."
"הם לא בורחים!.."

בחזרה ליום שבת, השישה באוקטובר. סרן צביקה רק היה מ"פ פלוגה א' בגדוד 53 של חטיבה 188 – למעשה, המ"פ הבכיר והותיק מבין מפקדי הפלוגות של החטיבה. כפי שסיפרתי בפרק הקודם, רוב רובו של גדוד 53 היה פרוס, בימים שלפני המלחמה, בגזרה הדרומית של רמת הגולן – אבל מכיוון שחטיבה 188 תפסה את כל קו הגבול של הרמה, הפלוגה של צביקה – וגם הפלוגה של אבנר לנדאו – היו מוצבות דווקא בגזרה הצפונית.

"[צביקה] בעשרה לשתיים, אני לא אשכח את זה… הרעשה ארטילרית בלתי רגילה. הרעשה במרחק של מטרים מהטנקים. ומטוסים באוויר! מטוסים שלהם באוויר יורדים עלינו, עם הארטילריה… אמרתי, וואלה, זה יום קרב? מה זה הדבר הזה! אני לוקח את המשקפת ומסתכל מזרחה, חשכו עיני: טנקים בשדרות מסע כמו ביום העצמאות. נעים עם טנקי גישור בראשם כדי לגשר על תעלת הנ"ט שהקמנו. אותה תעלה שהייתה…תעלה, תעלונת. מטוסים שלנו עולים למעלה ונופלים! נופלים! אתה מסתכל למעלה, בום – חוטף נ"מ."

"[אבנר] איך שאנחנו מתקרבים לקו, פתאום אנחנו רואים עננים של אבק מתקרבים מכיוון מזרח, וכשאנחנו רואים את זה אנחנו רואים ממש טנקים מתקרבים. אנחנו עוצרים, יורים, חלק מאלה שפוגעים צועקים 'שמפניה, שמפניה', כי היה נהוג שכל מי שמוריד טנק סורי מקבל בסיומו של יום הקרב שמפניה.
אנחנו עדיין בהליך של יום קרב. רק כשאני מגיע ל-105 ויורד בתוך הואדי, אני עובר בתוך שדרה של גדוד טנקים סורי, שעשרה מהם עברו את תעלת הנ"ט שמימיני שאמורה לעצור את הסורים. עוד עשרים טנקים עדיין לא עברו. אני עובר בתוך שדרת הטנקים הסורית, רץ מהר לכיוון צפון לעוד מאתיים מטר לעמדות , משליך רימונים ויורה מתת מקלע שהיה על הטנק, ונכנס לעמדות. וכשאני מגיע לעמדות אני מודיע לפלוגה מה שקורה ואנחנו משמידים את כל גדוד הטנקים."

"[צביקה] אני נותן להם להתקרב עד 800-900 מטר, שזה הטווח הקרבי שכל פגז שאתה יורה פוגע בטנק, כי מארבעה-שלושה קילומטרים אתה לא פוגע. ב[מרחק של] 800-900 מטרים אני נותן פקודה: "תחנות אס," אני הייתי פלוגה א' – "תחנות אס כאן אס, אני יורה פגז ראשון לתת את המטרות – אש!" יורים כל הטנקים, פוגעים בטנקים שלהם. זה טווחים קצרים. אני בוגר ששת הימים. להבדיל מששת הימים, הם לא ברחו! הייתי אז במצרים, הם ברחו. [עכשיו] הם לא בורחים! טנקים נפגעים, עוברים את הטנק הפגוע וממשיכים הלאה. עוד פעם פוגעים, עוד פעם מתקרבים."

כל הזמן הזה, מאז פרוץ הקרבות בצהריים, אבנר וצביקה משוכנעים עדיין שהם נמצאים במהלכו של יום קרב – אמנם יום קרב סוער למדי, אבל בכל זאת אירוע מקומי ונקודתי שודאי יסתיים בקרוב.

"[אבנר] ואז אני רואה רדיו טרנסיסטור שהיה של המט"ק השני שהיה שם. אני פותח אותו ואז אני שומע את גולדה אומרת שפרצה מלחמת יום כיפור."

""[צביקה] היה לי טרנזיסטור בטנק. בסביבות שש-שבע בערב הדלקתי אותו ואני שומע מקול ישראל, שיש גם במצרים מלחמה!"

"[אבנר] זאת אומרת, אנחנו נמצאים בקרב כבר שעתיים וחצי, ורק ברגע זה אנחנו מבינים שזאת מלחמה."

"[צביקה] תבין, מ"פ בחזית, לא יודע שיש מלחמה כוללת נגד מצרים וסוריה. רק מה שאני רואה דרך העיניים שלי, ונלחם מול עשרות טנקים, ולא יודע שיש מלחמה כוללת. רק בשבע-שמונה בערב, דרך הטרנזיסטור, הבנתי שזה לא יום קרב."

פלישת הכוחות הסורים והמצרים בשישה באוקטובר 1973 לא הייתה ההפתעה היחידה שתפסה את צה"ל עם המכנסיים למטה.
הסאגר וה-RPG

הטנקים הראשונים הופיעו כבר במלחמת העולם הראשונה, אבל רק במלחמת העולם השניה החלו להוכיח את עצמם כגורם המשפיע – ואולי המכריע – בשדה הקרב. הטנקים המשוריינים היו עמידים בפני כדורי מקלעים ורימונים, ולכן החלו הצדדים הלוחמים לצייד את החיילים שלהם ברקטות נגד-טנקים כדוגמת ה'בזוקה' האמריקנית וה'פאנצרפאוס' הגרמני. רקטות הנ"ט היו מסוגלות לחדור את השריון העבה של הטנק – אבל היה להן חיסרון ברור: טווח הפעולה שלהן היה קצר יחסית, וכדי להשמיד טנק היה על החייל היורה להתקרב מאד אל המטרה שלו ובכך לסכן את עצמו.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה פותחו מספר כלי נ"ט בעלי טווח פעולה גדול יותר. מהצד הסובייטי, הבולטים והמוצלחים מביניהם היו שניים: ה- RPG-7, מטול רקטות שטווח הפעולה שלו היה 500 מטרים, והסאגר (Sagger) – טיל מונחה לטווחים של עד שלושה קילומטרים. המאפיין הבולט של שני כלי הנשק האלה היה הפשטות שלהם: אם בעבר טילים ארוכי טווח שכאלה שוגרו לרוב מכלי רכב, הרי שאת ה-RPG יכל לשאת ולירות חייל בודד. את הסאגר הפעילו שלושה חיילים בלבד – שניים שנשאו את הטילים, ואחד שירה אותו וניווט אותו אל המטרה באמצעות ג'ויסטיק ומשקפת מגדילה.

הסאגר וה-RPG כבר הופעלו בהצלחה נגד טנקים במלחמת וויאטנם בשלהי שנות השישים, ואפילו נורו מספר פעמים על ידי הסורים ברמת הגולן נגד כוחות ישראליים – אבל כפי שמסביר אבירם ברקאי, העובדות האלה לא הספיקו כדי לעורר דאגה בקרב קציני השריון הישראליים.

"[אבירם] בו נאמר כך. אשגר טכני, מפרט טכני, חוברות – המודיעין הוציא כבר ב-70' על טיל הסאגר. אבל אתה צריך להבין שיש הבדל גדול בין להוציא חוברת מבחינת שגר ושכח, ובין להוציא חוברת ולראות שמי שמקבל אותה מבין את המשמעויות שלה. הוציאו חוברת – אבל אף אחד לא שם דגלי אזהרה ואמר – ח'ברה, תשימו לב, טיל חדש, עם יכולת חדירות שריון יותר טובה, ודיוק יותר גדול וטווח יותר גדול. את זה לא עשו. אם אני אומר את זה עם סימן קריאה, סימן שבדקתי. לא עשו.
לא רק שלא עשו את זה כמו שצריך, המודיעין הישראלי ידע ששיטת הלחימה – של המצרים בעיקר – השתנתה. הם הבינו שהם לא יכולים להתמודד עם מטוסי חיל האוויר בשמיים בקרבות אוויר ולכן הם הציפו [את שדה הקרב] בסוללות נ"מ. הם גם הבינו שהם לא יכולים להתמודד עם התמרון והמקצוענות של השריון הישראלי, בהכללה, ולכן אמרו: אם אי אפשר להלחם טנק מול טנק, נציף את שדה המערכה בנ"ט, וניתן לשריון הישראלי להתנפץ על מערכי ה'דוקרנים', כפי שהם קראו לזה. מערכים רוויים בנ"ט מכל הסוגים: אם זה RPG, הטיל האישי, ואם זה סאגר שאותו מפעילים חוליה של שלושה. אוקי? את זה לא אמרו. לא אמרו! וידעו. הטיל הזה כבר נתקלו בו ברמת הגולן. עוד פעם, הקטע של הזחיחות הזו. יכול להיות שגם מח"טים של השריון [אחראים]: אני לא מוריד את האחריות מהצד האג"מי. כמח"ט, תקרא, משהו לא ברור לך, תשאל..אבל בזחיחות הכללית, נדרוס אותם, נעבור אותם!…

בגזרה הסורית היו פחות, אגב. מזל גדול. אבל המצרים?…אני לא יודע אם אתה יודע: 63% מכח השריון הסדיר של צה"ל בשבע בבוקר ביום ראשון בגזרת סיני, הושמד. 63%, אתה מבין על מה אני מדבר? תעשה את הכפולות. מתוך 260 טנקים בערך, 63% לא קיימים. הם הושמדו מטילים. דרך אגב, לאו דווקא סאגרים – אולי יותר RPG. אבל זה לא משנה. איש לא נתן על טילי ה"נט את הדעת, אף אחד לא אימן ולא הכין כמו שצריך. הייתה תרגולת שנקראה 'צוות בזוקה אש'. מה זה 'צוות בזוקה אש'? יש לך כמה חביות בצד הדרך. אז אתה רואה את המטרות, הן לא מסתתרות והן גם לא משיבות אש. מה שהסתבר במלחמה זה שא', אתה לא רואה [את החוליות], וב' – הן יורות עליך ממרחקים ארוכים מאד. בהתחלה לא הבינו מה זה הכדור האדום הזה שרץ מולם. להיסטוריון אסור להגיד אם ואילו, אבל בכל אופן – אם הסורים היו מציפים את רמת הגולן בנ"ט כמו שהמצרים עשו, טוב זה לא היה עושה."

כפי שציין אבירם, את עיקר ההפתעת טילי הנ"ט ספגו כוחות השריון בסיני – אבל גם ברמה החלו הכוחות המגנים לטעום מנחת זרועו של כלי הנשק החדש. צביקה רק.

"[צביקה] ואז חלק מהם הגיע לתעלת הגישור והחלו להכנס פנימה. ואז הסגן שלי אומר לי – 'צביקה, הם חודרים פה!' הלכתי עם הטנק לתגבר אותו. בדרך, בתוך קונייטרה, חטפתי RPG. זה היה מיועד אלי: המפקדים, היינו עם הראש בחוץ. למזלי…לרועץ…הטען קשר שלי, זוארץ ז"ל, בחור חזק וקטן, הוא היה מוציא את התרמילים החוצה דרך הפתח של הטען קשר. ירינו המון פגזים, ואז באחת הפעמים שהוא הוציא את התרמילים החוצה – הוא הוציא את הראש החוצה וה RPG שהיה מיועד אלי פגע בו.
הטנק קיבל זעזוע. אני רואה את עצמי כולי בדם, ובדברים נוספים שלא נעים לדבר עליהם. אני מסתכל למטה ורואה את זוארץ הרוג. התותחן והנהג נכנסו לשוק. אני מוריד את הטנק אחורה, מבקש עזרה מהתאג"ד להוציא את זוארץ החוצה, אבל הטנק כבר לא היה שמיש. לקחתי טנק אחר והמשכתי להלחם."
אבנר לנדאו מסרב פקודה

אבנר לנדאו.

"[אבנר] בלילה השלישי אנחנו מקבלים ידיעות שיחידות קומנדו סורי מסתובבות בשטח ומנסות לארוב ולתקוף חניוני טנקים. אנחנו מוכנים לכל דבר. החניון לילה קצת יותר צפוף כדי שתהיה לי שליטה על הטנקים. לקראת שלוש בלילה, יגאל רובינשטיין שנהרג מאוחר יותר צועק לי מהטנק השני, המ"פ אני שומע קולות בערבית. ז"א הם נמצאים על ידינו, על הסוללה של תעלת הנ"ט!
יגאל פותח באש, בתרגולת של חיקוי המפקד כולם פותחים באש, לא צריך להגיד כלום. כולם פותחים באש מקלעים, רימונים, שתי דקות או שלוש דקות – אש תופת לכל הכיוונים! ברגע שזה נגמר אני רואה שנורים עלינו פגזי RPG, על כל הטנקים. ואז אני מודיע לכולם נתק מגע, נוע אחרי.
כל הטנקים מתחילים לנסוע אחרי, חשיכה מוחלטת אבל אתה רואה את הניצנוצים של הטנקים הנוסעים. אני בקשר שואל, 1 שומע, 2 שומע…ואז מתברר לי ששני טנקים לא עונים בקשר. אני עם חמישה טנקים ניתקתי מגע ושני טנקים לא עונים לי בקשר.
ואז אתה כמפקד נמצא בדילמה. איך לפעול כאן? לחלץ אותם או לחכות ליותר מאוחר. אני מקבל החלטה לחלץ יותר מאוחר. אני נכנס לחניון ומודיע לראטס המגד מה שקרה, וראטס אומר לי סע מהר לחלץ את הפצועים. אני בקול מאד שליו, קו ובטוח אומר לו ראטס, אני אחכה עוד חצי שעה לשחר ורק אז אני אסע. השטח רווי בחיילי קומנדו סורי. יש חילופי דברים מאד מאד קשים וראטס צועק בקשר ואני אומר לו אני אמתין עם זה עד השחר. ואז אני שומע את ראטס מודיע לסמג"ד של 11, סע עם שלושת הטנקים שלך לחלץ את שני הטנקים שלנו.
[נתן] סירבת פקודה?
[אבירם] נכון, אני בעצם מסרב פקודה בקרב נוכח פני אויב. זו בדיוק האמירה שעשיתי."

משולם רטס, מג"ד 71, מבין שאבנר לא מתכוון לסכן את הכוח שלו בחילוץ לילי תחת אש וללא אמצעי ראיית לילה. נאמן לעקרון שלא משאירים פצועים בשטח, רטס מחליט להטיל את משימת חילוץ שני הטנקים על הסמג"ד שלו, גדעון ויילר. ויילר יוצא לדרך בראש כוח של שלושה טנקים. שי קנטור הוא, כזכור, נהג טנק הסמג"ד.

"[שי] ואז בשלב מסוים גדעון אמר לנו שאנחנו צריכים לנסוע לטובת מבצע חילוץ, כי יש שניים-שלושה טנקים של כוח מסוים שבגלל איזו בעיה לא יודעים מה עלה בגורלם והמג"ד החליט שאנחנו ניסע [לבדוק] אם יש אפשרות לחלץ אותם ולעזור להם. אנחנו היינו, כפי שאמרתי, באזור [הר] חרמונית. אנחנו נוסעים למטה, לכיוון קיבוץ אל-רום, שבו היה רוב הנושא הלוגיסטי של חטיבה 7. נענו מקיבוץ אל-רום לאורך הכביש לישוב דרוזי בשם בוקעתה. כל הדרך גדעון מספר לנו על הקומנדו הסורי, שהגיע לשטח עם מסוקים והיה מצוייד בטילי נ"ט מסוג RPG. גדעון מספר לנו שזה איום חדש אבל מאד מאד משמעותי ואכזרי שגורם לנו להרבה מאד אבידות, ויכול להיות שזה מה שקרה לאותם טנקים שנפגעו ולא עונים בקשר, ולא יודעים מה עלה בגורל הצוותים שלהם.

אז הוא אומר לנו – 'אני מבקש מכם דבר אחד.' גדעון היה טיפוס שמעט מאד בדיבור, וכשהיה כבר מדבר הוא היה מדבר ממש לעניין, בלי הרבה מסביב. 'אני מבקש מכם לחדד את כל החושים שלכם. כל אחד שיושב בתא שלו, שיהיה הרבה יותר מרוכז בשמיעה, ראיה והבנה של הדברים. אל תבלבלו את המוח בשיחות חולין, אני לא רוצה את זה עכשיו'. הוא ממש פקד עלינו.

ואז בשלב מסוים של הנסיעה…ללמדך עד כמה היה המתח גדול בטנק, כי הפחד מתחיל להיבנות ואתה יודע שאתה נכנס לאיזור שיש עליך הרבה מאד איומים. הרחובות בבוקעתה מאד צרים: זה ישוב דרוזי, והבתים צפופים. אני רואה את הרחוב ואני רואה כמה רכבים שמפריעים לי בהתקדמות. אני טנק ראשון, אל תשכח. אחרינו יש עוד שני טנקים. אני אומר לגדעון – מה לעשות? ואז הוא נותן צעקה – 'תעלה עליהם! מה אתה בכלל שואל, תסע כבר!!' זה רגע שמלמד הרבה על האווירה. הוא היה מאד מתוח. הוא הבין [את גודל האיום]. מה אני מבלבל לו את המוח עכשיו?!"

גדעון ויילר צדק בהערכתו את גודל האיום שנשקף לטנקים שלו מטילי הנ"ט. ה-RPG והסאגר היו לא רק טילים מדויקים יחסית מטווחים רחוקים – היה להם עוד מאפיין חשוב שהיווה סכנה אדירה לטנקים: ראש הקרב שלהם.
מטען חלול

רקטות הנ"ט הראשונות במלחמת העולם השניה היו מצוידות בראשי קרב פשוטים למדי: רימונים מלאים בחומרי נפץ שהתפוצצו בזמן הפגיעה במטרה. אבל ברקטה שנישאת על ידי אדם אפשר לשים רק כמה קילוגרמים בודדים של חומר נפץ במקרה הטוב, ועד מהרה נסתבר שהפצצות הקטנות לא מצליחות לחדור את השיריון העבה של הטנק.

בצר להם, פנו מפתחי הנ"ט אל תופעה שנתגלתה עוד באמצע המאה ה-19 – אבל עד אותו הרגע לא ממש עניינה אף אחד. תופעה זו מכונה 'אפקט מונרו', על שמו של צ'ארלס מונרו (Munroe), האיש שחקר אותה. הרעיון הבסיסי – והמשונה למדי, חייבים להודות – של אפקט מונרו הוא שאם נוטלים גוש של חומר נפץ ומחסירים ממנו חומר – הפיצוץ דווקא הופך לחזק יותר. דמיינו לעצמכם גוש של חומר נפץ בצורת חצי אבטיח. ניקח כף, 'נחפור' בתוך החומר וניצור בו גומה חלולה. בזמן הפיצוץ נוצרים בתוך הגומה החלולה גלי הדף שמתווספים זה לזה ומחזקים זה את זה, כמו גלים בים סוער – ואותו מיקוד של גלי הדף בנקודה אחת במרחב 'מפקס' את עוצמת ההרס של חומר הנפץ ומחזק אותו. מונרו תיאר באחד ממאמריו ניסוי ראשוני שבו פיסה לא גדולה של חומר נפץ חלול שכזה פערה חור בקוטר של עשרה ס"מ בקיר פלדה בעובי של כמעט עשרים ס"מ.

מפתחי טילי הנ"ט נטלו את אפקט מונרו – והוסיפו לו טוויסט קטלני: הם ציפו את דפנות הגומה החלולה בשכבה דקה של נחושת. דמיינו קונוס צר עשוי מנחושת, שמצפים אותו מבחוץ בפלסטלינה – ותקבלו תמונה מנטלית לא רעה של מטען חלול. ברגע הפיצוץ, גלי ההדף מתנפצים על הנחושת, מאיידים אותה והופכים אותה לענן דחוס של חלקיקי מתכת. החלל הריק בתוך המטען מרכז את עוצמתם של גלי ההדף והופך את ענן המתכת לסילון צר וארוך, כמו מקל מוצק-למחצה של נחושת גזית, שנע קדימה במהירות אדירה, למעלה מתשעה קילומטרים בשניה – מהר יותר מכל פגז או קליע.
כשסילון הנחושת פוגע בקיר פלדה, כדוגמת שיריון של טנק, העוצמה שבה הוא מתנפץ על המתכת גורמת לה להפסיק להתנהג כמו חומר מוצק – ולהפוך לשבריר שניה למעין נוזל דחיס. סילון הנחושת דוחף הצידה את אטומי המתכת ומפלס את דרכו בקלות דרך עשרות סנטמטרים של פלדה, עד שהוא בוקע מצידה השני כמו גז מתוך נחיר של בקבוק דאודורנט. את מה שקורה בתוך הטנק בשלב הזה…אני לא חושב שאני צריך לתאר לכם.

טילי נ"ט בעלי ראש קרב חלול – באנגלית High Explosive Anti Tank Warhead, או HEAT בקיצור – הופיעו בשלבים המאוחרים של מלחמת העולם השניה וכבר אז חוללו מיני-מהפכה בשדה הקרב. בפעם הראשונה היה לחיילי החי"ר כלי נשק יעיל וקטלני שהיה מסוגל לחדור את השריון העבה של הטנק, ואפשר להם להתמודד כנגדו אם לא כשווים מול שווים – אזי משהו שבהחלט התקרב לכך. בימים שלאחר מלחמת העולם השניה המשיכו צבאות העולם לשכלל את הטכנולוגיה הזו, וראשי הקרב של ה- RPG והסאגר כבר היו בעל כושר חדירה של 200 עד 430 מ"מ פלדה. לטנקים מודרניים בימינו ישנם אמצעי הגנה להתמודדות כנגד איום טילי הנ"ט, אבל במלחמת יום הכיפורים עמד לטנק השוט-קל רק השריון שלו: 150 מ"מ של פלדה, בלבד.

אבנר לנדאו עומד עם פלוגת הטנקים שלו וצופה, חסר אונים, בכוח החילוץ של גדעון ויילר מתקדם לקראתם. הוא מבין מה עומד להתרחש.

"[אבנר] ואז אני רואה את הצלליות, כמעט השחר. אני רואה את הצלליות של שלושת הטנקים. אני לא יכול לשכוח את זה עד היום. ממרחק של ק"מ בערך ממני, נוסעים על דרך הכי פשוטה, הכי קרובה להגיע לטנקים, אבל ברור שאי אפשר להגיע לשם בשלום. אני צועק בקשר – ראטס עצור את הטנקים. הוא לא מתייחס אלי. הטנקים מתקרבים לשני הטנקים שלי במרחק של מאות מטרים, ופתאום ממרחק של קמ, אני רואה איך שכל הטנקים חוטפים ממארב מתוכנן ומסודר של הסורים, פצצות RPG, משני צידי הכביש. ובעצם הטנקים מתחילים לבעור. "

"[שי] עברנו את בוקעתה, ואז בשלב מסוים אני שומע בום נוראי. טלטלה נוראית של הטנק. אני מרגיש טלטלה, והמחשבה הראשונית היתה שעלינו על מוקש. אל תשאל אותי למה. ידעתי שאנחנו מתקרבים לתעלת נ"ט, סיפרו לנו בזמנו שהיא ממוקשת כדי לעצור כוחות סורים – אבל זה בצד המזרחי בשלה, לא בצד המערבי. ידעתי בגדול שאנחנו באים מ[מערב]. החלטתי שעלינו על מוקש, אולי בגלל הטלטלה הגדולה.

בד בבד בזמן שאני מנסה להבין אם עלינו על מוקש, יש ריח ועשן נוראי ופיח בתוך הטנק. המנוע עדיין עובד, מערכת החשמל 24 וולט של הטנק עדיין עובדת. ואני בתמימותי, בקשר פנים שיש לכל טנקיסט, בקסדה – שואל את גדעון, 'גדעון, מה קרה?'. ואני שומע שהקשר פנים פעיל. אין קול ואין עונה. 'גדעון, מה קרה?…' בום נוראי, ריח… לא שומע שום דבר מגדעון. אני פונה למאיר. מאיר יערי היה איש הפנימיה הצבאית, והוא היחיד שהכרתי טוב כי את הקורסים הראשונים בשריון עשינו יחד. 'מאירקה מה קורה?' וגם מאיר, פעם פעמיים שלוש – אין קול ואין עונה. אז אני פונה ליהודה. 'יהודה, מה קורה? מה קורה?' בקיצור, אין קול ואין עונה.

אז אני מבין שאנחנו נפגענו, ואני מבין שכנראה עלינו על מוקש. אז אני אומר לעצמי – בוא נבדוק אם הזחל תקין. כי אולי המוקש קרע אותו. אני עושה היגוי קטן ואני מרגיש שהזחל בסדר. זאת אומרת, יש לי נגיעה. אמרתי, רגע…ואז רק שיחזרתי את מה שגדעון אמר לנו. תחשוב שבחור בן 19 שמתחיל עכשיו להבין את גודל האירוע שהוא נמצא בו. ואני מבין שהצוות לא עונה, אני לא יודע למה. בכלל לא חושב שקרה להם משהו! יש לי היגוי, אז אני אומר – אוקי, אני לוקח את הידית ושם ב Parking, ומדומם את המנוע. זו הפעולה הראשונה שעשיתי."

בשלב זה, תא הנהג שבו נמצא שי קנטור מבודד משאר חלקי הצריח. על דפנותיו הפנימיות של הצריח מותקנות כל מיני מערכות – כגון מתקנים לאחסון פגזים וכדומה – שחוסמים את המעבר מתא הנהג לצריח. שי יכול לשמוע מה קורה מאחוריו, ואולי לראות מה קורה בצריח מבעד לחריר כזה או אחר – אבל לא יותר.

"[שי] ואז אני שומע כל מיני חרחורים מהצריח, מאחורה. אני כרגע עם הפנים קדימה, לא יודע מה קורה אחורה, נושם אבק ופיח ועוד ריח מאד מאד מוזר. מאד מאד מוזר, חריף כזה. ואז אני מחליט לראות מה קורה בצריח. אני לוקח את המשענת של תא הנהג ומביא אותה למצב של 180 מעלות, מה שמאפשר לי לראות מה קורה בצריח.
ואז אני מגלה את המראה הנוראי. אני מזהה, אני אגיד את זה במילים עדינות, חלקי גופות פזורות בצריח. ואני מתחיל להבין מה קרה. אני עושה איחוד של כל הדברים שאני מבין…אני נותן לך הכל בסלואו מושן. אני מבין שזה כנראה טיל נ"ט, כי יש לי היגוי וזה לא יכול להיות מוקש. הצריח פגוע לחלוטין. ואז למעשה אני מבין שהריח שאני נושם זה כנראה ריח של דם שרוף.

"המטען חלול עשה נזקים נוראיים בצריח עצמו, בטח לבני האדם. אני מקבל החלטה לכבות את האורות, את העשרים וארבע וולט, וממתין. אני לא יכול לעבור לצריח, כי יש רק מצב מסוים של התותח, כשהוא בשעה חמש, שיש אפשרות מעבר מתא הנהג לצריח. במקרה הזה התותח היה ממש בחזית הטנק – מה שהגיוני, כי האויב ממולנו, התותחן וגדעון מכוונים את התותח לחזית. זה שתא הנהג נמצא בחזית, זה מה שהציל אותי – כי ברגע שתא הנהג חסום, כנראה שכל מערכות הצריח די חסמו כל מיני חלקי מתכת שהיו יכולים לפגוע בי. זה גם מזל גדול. אני כן רואה קצת, אבל אני לא יכול להכנס לצריח.

ואז אני למעשה מבין שאנחנו פגועים, ואני מתחיל לחשוב – שי, מה אתה עושה? פה נכנסות מחשבות, שאני זוכר שהמחשבה הראשונה והכי מפחידה מבחינתי הייתה ליפול בשבי. אני זוכר את מה שקראתי וידעתי על נפילה בשבי ובעיקר בשבי הסורי, שנחשב לשבי הנוראי ביותר. אני אומר – אם אתה נופל בשבי, אתה גמור. זה היה פחד נוראי. אני זוכר שזה הביא אותי לכל מיני מחשבות…שאם אני כן נופל בשבי, מה אני אומר או לא אומר לשובים שלי. דאגתי שלא יהיה עלי שום סימן שאני מפקד טנק. התחלתי לשחזר לעצמי סיפור, מה אני. התובנה שהגעתי אליה הייתה שאני התחלתי באמת בשריון אבל בגלל סיבות בריאותיות הביאו אותי להיות טבח, לעבוד במטבח.

הבעיה השניה שחשבתי עליה היא – מה אני עושה עם עצמי כרגע? החלטתי להעמיד פני מת. מה זה אומר? אני שוכב בכסא, לא זז ולא נע. כמובן שפיפי עשיתי כמה שצריך. מזל שהיה לי טיפה חלבה. חלבה הייתה ארוחת בוקר, צהריים וערב שלנו…היה לי גם קצת מים. מה אני עכשיו עושה? האם אני נשאר בטנק? האם אני מנסה לצאת מהצריח?…לא ידעתי אם אני יכול או לא, אולי בהשתחלות מסוימת. מה אני עושה? גם אם אני מצליח לצאת מהטנק- לאן אני אלך? רמת הגולן מבחינתי זה חבל ארץ שלא ידעתי עליו כלום. מצד שני, אם אתה בטנק יכולים לירות עליך שוב, מהאוויר או טנקים אחרים שרואים טנק ישראלי ודופקים בו עוד פגז אחד, ואני גמור. ואני רואה שהאור כבר עולה. ואז אני חייב לומר שבאותם רגעים לא פשוטים, כשאני משחזר כל מיני דברים ואני בודק את עצמי ורואה שהכל בסדר, אי הידיעה מה קורה עם גדעון ובכלל – משגעת. אותי. אני גם לא יודע, וזה גם אחד הדברים הנוראים, אני לא יודע מי מנצח! האם אנחנו את הסורים, או חס וחלילה להפך? שום מושג אין לי."

התשעה באוקטובר, יום שלישי, 1973. צפון רמת הגולן.

"[שי] עברנו את בוקעתה, ואז בשלב מסוים אני שומע בום נוראי. טלטלה נוראית של הטנק. אני מרגיש טלטלה, והמחשבה הראשונית היתה שעלינו על מוקש."

כוח טנקים בפיקודו של סמג"ד גדוד 71, סא"ל גדעון ויילר, שיצא לחלץ שני טנקים נעדרים מהפלוגה של אבנר לנדאו, נקלע לתוך מארב טילי נ"ט של כוחות קומנדו סורים. שי קנטור הוא נהג טנק הסמג"ד.

"[שי] ואז אני מגלה את המראה הנוראי. אני מזהה, אני אגיד את זה במילים עדינות, חלקי גופות פזורות בצריח. ואני מתחיל להבין מה קרה."

שי לכוד בתא הנהג ואינו יכול לצאת. בחוץ מסתובבת, מן הסתם, חוליית הקומנדו שירתה עליהם.

"[שי] אני לא יודע מי מנצח! האם אנחנו את הסורים, או חס וחלילה להפך? שום מושג אין לי."

שי לא יודע זאת, אבל הוא היחיד בכוח ששרד את המארב הקטלני.

"[שי] גדעון למעשה עף מהטנק כתוצאה מאותה פגיעה. הוא עף כדי עשרה מטרים מהטנק, משהו כזה. כמובן שהקסדה הייתה מחוברת אליו – אבל מעוצמת המעוף הזה הקסדה עפה לו או לא ישבה עליו טוב, והוא נחת עם הראש על סלע. כתוצאה מהמכה הזו הוא נהרג. כנראה שזה היה מוות מהיר מאד."
חילוץ מסמר שיער

אבנר לנדאו הוא מפקד פלוגה ב' בגדוד 53 בחטיבה 188. הוא צפה בכוח הטנקים המתקרב ממרחק של מספר קילומטרים, וראה אותם נקלעים למארב הקטלני. לנדאו המתין לזריחה, ואז החליט לצאת בעצמו אל השיירה הפגועה כדי לבדוק אם נותרו בה ניצולים. באותו הרגע שבו הוא מתכונן לצאת לדרך, בטוויסט אירוני ואכזרי במיוחד, הוא מקבל שיחת טלפון מפתיעה. מסתבר שהצוותים של שני הטנקים החסרים מהפלוגה שלו, אלה שהכוח של גדעון ויילר יצא לחלץ – נחלצו בכוחות עצמם.

"[אבנר] אותו רגע מתקשר אלי אחד ממפקדי הטנקים של שני הטנקים שנותרו שם ואומר לי, המ"פ אני נמצא בתחנת הדלק של בוקעתה, במקום שקבענו שמי שצריך להחלץ יגיע לשם. אני נמצא עם שני הצוותים פרט למפקד טנק אחד שנשאר הרוג בתוך הטנק."

אבנר לוקח את הכוח שלו ויורד אל הכביש. ראשית הם מגיעים אל שני הטנקים הפגועים של הפלוגה.

"[אבנר] אני לוקח את הטנק שלי ועוד שני טנקים, אחד חיפוי רחוק. ואני מגיע לטנקים ועוד פעם מתחילה אש ארטילרית נוראית. אני מתעלם מזה, אני לא זוכר אפילו שיש אש ארטילרית, אחרי זה אמרו לי. אני עולה על שני הטנקים ואני באמת רואה את אפרה גורן הרוג, מפקד הטנק. אני ממשיך לשלושת הטנקים הנוספים, אותם אלה שנשלחו לחלץ."

"[שי] ואז סביב שמונה או תשע בבוקר – אנחנו מדברים בערך 5-6 שעות מהפגיעה שהייתה בשתיים או שלוש לפנות בוקר – אני שומע ברקע נהמת טנקים שהולכת ומתגברת. אבל אני שומע רק קול, אני לא יודע אם זה שלנו או אולי שיירה שלהם."

"[אבנר] אני מגיע לטנק הראשון, מסביב אני רואה גופות חרוכות, ואני עולה על הטנק הראשון, ובודק אם יש גוויות, אם יש מישהו חי. אני רואה רק בתוך הצריח, גוויות. אני יורד, עולה על הטנק השני, אותו דבר. בטנק השלישי אני רואה שהתותח מונח על המדפים של הנהג. בתקופה ההיא, שהתותח בטנק צנטריון, שוט קל, מונח על המדפים של הנהג, אי אפשר לפתוח את המדפים, פתח היציאה של הנהג חסום. אני דופק בשקל, וו גרירה, והיה לי נדמה שאני שומע משהו."

"[שי] אני שומע איזה קול מתכתי בטנק. יש בטנק מין וו גרירה, שקל, שברגע שאתה מזיז אותו הוא משמיע קול מתכתי ששומעים אותו מצוין בטנק. ואת זה שמעתי מצוין, ואז אני בשאגת אימים, אני צועק – 'כן, אני כאן!! כן, אני כאן!!' למזלי הטוב הוא שמע את זה."

"[אבנר] אני עולה על הצריח, מזיז את הגוויות, תמונה נוראית הייתה שם. מזיז אותם הצידה, מצודד את התותח, ניגש ויוצא החוצה, פותח את מדפי הנהג ומתוך תא הנהג יוצא ילד בן 19, כולו מפויח, כתמים צהובים, פנים צהובות מפחד. כולו מפויח. תעלה מיד על הטנק שלי."

"[שי] כל כך שמחתי שראיתי אותו. תשמע נתן, יש מצבים לעיתים, שהקיצוניות היא מאפס למאה…כל החידות שהיו לך עד עכשיו רובן נפתרות. אתה יודע שאתה מחולץ, אתה יודע שאתה לא תיפול בשבי, אתה יודע שאנחנו כרגע שולטים בשטח. הכל מתאחד למין מכה חיובית, מה שנקרא – 'חמצן מועשר', גם בא' וגם בע'…. אז הוא אומר לי – 'תשמע, אני מבקש ממך, קח את הנשק ורוץ מהר.' הוא מצביע לי על הטנק שנמצא בערך מאה מטר מאיתנו. 'אל תלך, תרוץ! תכנס לעמדה של הטען קשר, שם יש מקום להכיל עוד [אדם]. חכה לי שם, אני מיד בא.'
אני קופץ מהטנק כמו שבחיים שלי לא קפצתי כל כך מהר, ורץ… מצאתי את עצמי מהר מאד בטנק של אבנר."

"[אבנר] אנחנו עולים על הטנק ומתחילים לנסוע, ורואים שני מיגים סורים צוללים ומרקטים ברקטות עוד פעם את שלושת הטנקים שכולם עולים באש. אם לא הייתי מוציא אותו כמובן שהוא היה נהרג."

מאורעות אותו לילה קשה ליד הר חרמונית זכו, מאוחר יותר, לשם 'ליל הבזוקות' – למרות שבפועל, כפי שודאי הבנתם, לא נורו בו בזוקות – טיל נ"ט מימי מלחמת העולם השניה – אלא RPG וסאגרים: השם האנכרוניסטי הוא מעין עדות לחוסר הכרותם של הלוחמים עם האיום מולו התמודדו. ליל הבזוקות סימן עוד שורה עצובה וטרגית בסיפורה של חטיבה 188 המוכה והחבולה. צביקה רק משחזר את התחושה הקשה ששררה בקרב לוחמי החטיבה.

"[צביקה] אתה שומע שהמח"ט שלך נהרג, הסמח"ט שלך נהרג, קצין האג"ם נהרג, המג"ד ההוא נפצע והמ"פ ההוא נפצע… אני מדבר עם מ"פ שיושב ב-104, שחם ז"ל, מדבר איתו – ואחרי שלוש דקות הוא לא עונה לי. חטף פגז ארטילריה איפה שהוא ישב בטנק, על הפתח של המפקד. איננו! אתה…שתבין מבחינה פסיכולוגית, אתה שומע שזה נהרג וזה נהרג, כל המפקדים..אין חטיבה! ואתה במקביל חייב להילחם כי אתה שמאחוריך אין כלום. יש את אצבע הגליל, את טבריה, אתה נלחם כמו אריה כמה שאתה יכול."

אבל גם אז, בנקודת השפל הגדולה ביותר שאפשר כנראה לדמיין – לא הסכימו לוחמי החטיבה לתת לסיפור שלהם להסתיים.
כוח 'התעמלות בוקר'

סא"ל יוסי בן חנן היה מג"ד גדוד 53 של חטיבה 188. שלושה חודשים לפני המלחמה החליף אותו עודד ארז, ויוסי יצא לירח דבש בנפאל. יכול להיות שאת מכירים את בן חנן: הוא זה שהופיע בתמונה המפורסמת על שער המגזין Life אחרי מלחמת ששת הימים, שוחה במי התעלה ומניף תת-מקלע קלצ'ניקוב. המלחמה תפסה את בן חנן בקטמנדו, והוא מיהר לחזור לישראל.

בן חנן הגיע לרמת הגולן ביום שלישי בבוקר, ומצא את החטיבה שלו לשעבר מפורקת ומפוררת. יחד איתו הגיע לבסיס שמואל אסקרוב, סמג"ד 53: אסקרוב נפצע במהלך ימי הלחימה הראשונים ופונה לקבלת טיפול רפואי, אבל ברח מבית החולים וחזר לרמת הגולן. בן חנן ואסקרוב אספו את לוחמי חטיבה 188, וארגנו כוח מאולתר של אחד עשר טנקים. שם הקריאה של הכוח ברשת הקשר היה 'התעמלות בוקר': קריצה לאביו של יוסי בן חנן שהיה שדרן בקול ישראל והגיש שם תוכנית התעמלות הבוקר המיתולוגית.

תזמון הקמתו של כוח 'התעמלות בוקר' לא יכול היה להיות טוב יותר. הפיקוד הסורי החליט לרכז את המאמץ ההתקפי ולהבקיע את הגזרה הצפונית של רמת הגולן באזור פתחת קונייטרה – אזור שזכה מאוחר יותר לכינוי 'עמק הבכא'. מאה ושבעים טנקים סורים שטפו את העמק, ומולם ניצבו כחמישים טנקים ישראלים בלבד. המתקפה האדירה, בשילוב הפגזה ארטילרית כבדה והתשישות אחרי שלושה ימים ולילות של לחימה רצופה, היו יותר מדי לכוחות המגנים והטנקים הישראליים נסוגו לאחור. אל שדה המערכה הגיעו גדוד 77 של אביגדור קהלני מחטיבה 7, וגדוד 71 – אותו גדוד מאולתר של מדריכי וצוערי קצונה, בפיקודו של משולם רטס.

הקרב בעמק הבכא נרשם בהיסטוריה כאחד הקרבות המרים והעקובים מדם בהיסטוריה של לוחמת השריון המודרנית. כוחותיהם של קהלני ורטס נלחמו בשריון הסורי בטווחים קצרים באופן יוצא דופן, ובין ההרוגים בצד הישראלי היה גם משולם רטס. וקצרה היריעה בפרק הזה מלתאר את סיפורי הגבורה של הלוחמים בקרב הזה – סיפורים שהונצחו, בין היתר, בספרו המפורסם של קהלני, 'עוז 77'. לקראת הצהריים הגיע לזירה כוח התגבורת של בן חנן מחטיבה 188 , איגף את הכוחות הסורים והצטרף אל קלחת הקרב. שמואל אסקרוב נפצע באורח קשה, ובן חנן עצמו ניהל קרבות מקלעים כוחות הקומנדו הסורים – אבל יחד עם שאר הכוחות הישראלים הצליחו לשבור את המתקפה הסורית בגזרה הצפונית.

הקרב בעמק הבכא סימן את סופו של שלב הבלימה של מלחמת יום הכיפורים. בצפון הצליחו חטיבה 7 וגדודים 71 ו-74 של חטיבה 188 למנוע את הפריצה הסורית, ובגזרה הדרומית הסתערו כוחות המילואים על הטנקים הסורים שחדרו את קו התלים. אבירם ברקאי.

"[אבירם] וזה הזמן לתת את הכבוד הענק, שגם הוא לדעתי לא ניתן מספיק, למילואמניקים. עובדתית, מי שהציל את דרום רמת הגולן – בסופו של דבר היו המילואימניקים. ההצלה הראשונית הייתה של 188 שעמידת הגבורה שלה שיבשה את לוחות הזמנים של הסורים ואיפשרה למילואימניקים להגיע. אבל בתכל'ס, אחרי שהסורים כבר עברו דרך הקווים הדלילים של המגינים, מישהו היה צריך היה לתפוס אותם.
הגיעו חטיבות המילואים, ועשו קרבות באמת…אני לא חקרתי את זה, בטח לא ברמה של 188 כי הספר על 188, אבל הקרבות שעשו חטיבות המילואים…179 של רן שריג, 679 של אורי אור, אלו החטיבות הראשונות שנכנסו לפעולה. ואחר כך חטיבות נוספות – 9 של מוטקה בן פורת ו-4 של יעקב הדר פפר. הם עשו את ההבדל בקרבות בלתי רגילים. הם מצליחים להדוף אותם אחורה. תחילת ההדיפה חזרה מעבר לקו מתחילה מהשעות האלה ועד יום רביעי. ביום רביעי מסתיימת הדיפת הסורים מעבר לקו הסגול בדרום רמת הגולן."
המת שקם לתחייה

לאחר הצלחת הבלימה, נפנו כוחות צה"ל להעביר את הלחימה אל שטח האויב. חטיבה 7 וגדוד 53 של חטיבה 188 – תחת פיקודו של יוסי בן חנן – פרצו את הקו הסגול והתקדמו לעבר דמשק. תוך כדי הפריצה, במהלך שנוי במחלוקת שזכה לביקורת רבה בדיעבד, ניסה בן חנן לכבוש מוצב סורי בשם תל א-שמס, אשר שלט על הכביש הראשי לדמשק. ניסיון הכיבוש נכשל, ארבעה לוחמים נהרגו ועשרות נפצעו, ביניהם אבנר לנדאו וגם יוסי בן חנן עצמו, שנותר בשטח וחולץ מאוחר יותר על ידי כוח של סיירת מטכ"ל בפיקודו של יוני נתניהו. את תל א-שמס כבשו, בסופו של דבר, כוחות הצנחנים.

בעשרים וארבע באוקטובר, כשהוכרזה הפסקת האש בין ישראל וסוריה, החזיקו כוחות צה"ל בשטח – 'מובלעת' – בעומק של כעשרים קילומטרים בתוך השטח הסורי. למרות הפסקת האש הרשמית, הסורים המשיכו לנהל מלחמת התשה נגד הכוחות הישראליים. ציון הדרי, החובש קרבי אותו הכרנו בפרק הקודם, ניצל כבר פעמיים ממוות: פעם אחת כשיצא ממוצב החרמון יום לפני כיבושו בידי הקומנדו הסורי, ופעם אחת כשחובש אחר – שמעון יוסף ז"ל – החליף אותו בנסיעת נגמ"ש לפינוי פצועים.

"[ציון] אני ונהג בשם אביטן, שני מרוקאים. הוא נהג על הנגמש. אנחנו היחידים שהצלחנו לפנות [נפגעים] משדות מוקשים: אף אחד לא היה מוכן לפנות משדות מוקשים, אנחנו היחידים שהיינו מוכנים לפנות נפגעים משדות מוקשים.
באחד המקרים שנסענו – תראה איך ניצלנו – הוא נתן ברקס. אמרתי לו – 'מה קרה לך?'. הוא אומר לי, 'ציון, אתה לא מאמין: יש פה RPG עם חוט. בוא תראה מה הם עשו לנו, המפגרים הסורים האלה." אנחנו יורדים: הם היו שמים RPG עם חוט, ואם אתה עובר אותו הטיל נכנס בנגמ"ש. איזה מזל! איך הוא ראה את זה!? אני לא ראיתי דברים כאלה [קודם]. תראה כמה פעמים ניצלתי. אתה מבין, זו מלחמה. אתה לא מאמין כמה דברים עברנו בשמונה חודשים שם, כמה הפגזות."

לצביקה רק, מ"פ פלוגה א', לא שיחק אותו המזל.

"[צביקה] באחד הערבים היינו באזור שבו כולנו התקבצנו ביחד. ולמחרת ביום שלישי בבוקר – היום ה-11 למלחמה – לקחתי את הכוח שהיה לי בחזרה לפאתי התל, לתפוס שליטה. ואז נפל פגז ארטילרי, כנראה מרגמה, על סיפון הטנק שלי – כשאני כמובן עם הראש בחוץ. לא קרה לאף אחד בטנק כלום, רק לי. רסיסים של הסיפון פגעו בשתי ידי, וצנחתי פנימה לתוך הטנק. הצוות היה מורגל, כמה ימים לפני זה מההרוג שלנו: נסעו אחורה לתאג"ד, ק"מ או שניים משם.
שלפו אותי החוצה מתוך הטנק. בתאג"ד היה רופא מילואמיניק, אף אוזן גרון, בשם ד"ר דוד כהן. בודקים דופק – אין לי דופק. המפקד הבכיר האחרון של 188 – הלך. מכסים אותי בשמיכה. ואז – זה כבר סיפורים שהרופא סיפר לי, אנחנו בקשרים עד היום – הרגל שלי עשתה איזה עווית. הוא אומר – "ח'ברה תרימו את השמיכה – יש פה מישהו שעוד חי!"
מה שהוא סיפר זה שהיד הימנית שלי הייתה ממש כמעט תלושה, והוא עשה לי חסם עורקים ביד ימין . ביד שמאל חטפתי גבוה מאד, והוא הכניס אגרוף מתחת לבית השחי כדי לעצור את הדם. כלומר, זה שהייתי בלי דופק זה כי איבדתי את הדם בגוף. ואז הוא התחיל להחיות אותי.
בקשו להביא הליקופטר כי אחרת אני לא אשרוד. יאנוש, באמת לזכותו, הביא מיד הליקופטר והובהלתי לבית החולים בצפת כי חשבו שאני לא אגיע לרמב"ם. התעוררתי בבית החולים, את זה אני זוכר, התעוררתי אחרי הרבה שעות של ניתוחים: רצו להציל את יד שמאל. אני שוכב במיטה, רואה את אשתי ואת ההורים שלי לידי, ואני שואל – "מה קרה?" ואני מרגיש את העירוי ברגל כי אי אפשר לעשות עירוי בידיים. לאט לאט מתחילים לספר לי. אשתי אומרת לי ששאלו אותה אם אני חזק: "ספרי לו את האמת, שיד ימין קטועה ויד שמאל עדיין בבעיה. ספרי לו את האמת!" אחר כך היו כתבות בערוץ אחד, המת שקם לתחיה."

צביקה התאושש מהפציעה הקשה, השתקם וחזר לשירות צבאי. הוא זכה לעיטור המופת, פיקד על הפנימייה הצבאית לפיקוד והשתחרר בדרגת אלוף משנה.

פנינה בר, פאפי, פקידה בחטיבה 188 וחברתו של החובש שמעון יוסף, למדה על גורלו של חברה רק חודשים רבים לאחר תום המלחמה.

"[פפי] אני ולאה שאלנו 'מה אפשר לעשות? במה אנחנו יכולות לתרום?' אז [הקצין] אמר שאפשר ללכת לבתי חולים, ובאמת זה מה שעשינו. הלכנו להתארגן, להחליף בגדים, ומשם הלכנו לבתי חולים. עשינו סבב בתי חולים: עלינו עד לזיו, לרמב"ם, הגענו לכל בתי החולים.
יום אחד הגעתי לרמב"ם והיה שם [חייל בשם] רוני פינטו, שהיה בגדוד, בחוליה הטכנית ואחר כך התברר לי שהוא היה עם שמעון, החבר שלי. אני דיברתי עם חייל מחיל הים ששאל אותי -'את מ-188?' אמרתי לו שכן, והוא אמר לי 'אח לי מ-188, אולי את מכירה אותו?' ואני ממקודם שמעתי שהוא נהרג. אז אמרתי לו 'לא, אני לא מכירה אותו.' בזמן שדיברתי איתו שמעתי את רוני [פינטו] אומר 'אל תגידו כלום, אל תגידו כלום'. אני חשבתי שהוא מתכוון לחייל הזה [מחיל הים]. נכנסתי ודיברתי איתם וכולי, ושאלתי אותם איפה הייתם, איפה כל אחד היה.
אחר כך התברר לי שהוא היה עם שמעון בנגמ"ש. הוא נפצע מאד קשה. שמעון ראה פצוע וביקש מהנהג לעצור ולקחת את הפצוע. הנהג לא הסכים – הוא אמר 'בהפצצה כזו אני לא עוצר בשום פנים ואופן.' אז שמעון אמר – 'טוב, תעצור רק שאני אקפוץ. אני אתן לו סיוע'. הוא עצר ושמעון רץ אל הפצוע, הגיע אליו, כיסה אותו, ונפצע בראש ונהרג במקום. והפצוע הזה חי."
פגישה סביב המדורה

בתום המלחמה התכוון הפיקוד הבכיר לפרק את שרידי חטיבה 188 ולפזר את הלוחמים בין החטיבות האחרות – אבל אלה הקימו קול זעקה. יאיר נפשי, מג"ד גדוד 74 שלחם בגזרה הצפונית, סיפר על היום שבו שמע על הכוונה לפרק את החטיבה מיצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון.

"נסעתי לצפת. מלון "הרצליה" הפך להיות אכסניה לאנשי מפקדת פיקוד הצפון. נכנסתי ללובי, חושך, האפלה מלאה, אך נרות דולקים. הצלחתי לראות בחשכה רק צלליות של אנשים וסרטי סלוטייפ על חלונות. אני שהגעתי מהקרבות ולא נראיתי הכי טוב, ניגשתי למתג החשמל והדלקתי את האור. מה אתם יושבים בחושך? ניצחנו, אני אומר לכם, ניצחנו, הדליקו את האור, זהו, אני בא משם, ניצחנו! הם מכבים את האור ואני בשלי – מדליק.
נכנסתי לחדרו של האלוף, חקה היה רכון על גבי מפה ואני מטונף כולי, בסרבל קרוע ותחבושת על יד ימין. חקה קם, חיבק אותי בחום ואמר: "יאיר, הצלת את מדינת ישראל". עניתי לו: "האלוף, שמעתי שרוצים לפרקאת חטיבה 188 ,הגיעו פקודות פיזור לצוותים, אל תיתן שיפרקו אותנו, אתה תראה, אנחנו נקים את החטיבה מחדש!" ראיתי בזווית עינו של האיש החזק הזה קצה דמעה. "יאיר, החטיבה תקום, אני מבטיח".

חטיבה 188 הוקמה מחדש, ואליה צורף גם גדוד 71 – הגדוד שהחל את חייו כאוסף מאולתר של צוערים ומדריכים, אבל הפך בתום המלחמה לגדוד סדיר תחת פיקודו של יוני נתניהו. ב-1974, כחלק מהמאמץ לשקם את החטיבה והגדוד ולהקים אותם מחדש, פנה נתניהו אל אבנר לנדאו וביקש ממנו להעביר ערב של מורשת קרב לדור הלוחמים הצעיר, שלא חווה את מלחמת יום הכיפורים.

"[אבנר] את הסיפור הזה שעכשיו אני מספר על החילוץ אני בעצם כמעט נמחק מזכרוני. אלא מה, ב-1974 ביום הזיכרון לחללי צה"ל, התקשר אלי יוני נתניהו שהיה מג"ד 71. הוא אומר לי אבנר תספר לנו איזה שהוא סיפור קרב. ואני אומר לו תשמע אין לי מה לספר. ובכל זאת אני קובע איתו שאני אבוא אליהם בערב יום הזכרון. בג'יפ שאנ ינוסע אני חושב מה אני אספר להם? אמרתי לעצמי שאספר להם את הסיפור של החילוץ. אני מגיע לגדוד, 150-200 חיילים, עשר חיילות, יושבים סביב המדורה, ואני מתחיל לספר את הסיפור."

שי קנטור, ניצול ליל הבזוקות, יצא אחרי המלחמה לקורס קצינים. כאחד המייסדים של גדוד 71, היה זה אך טבעי שישוב אליו כמפקד. גם הוא היה סביב המדורה באותו ערב מורשת קרב של אבנר לנדאו.

"[שי] באותו רגע שאבנר מגיע, הוא לא מכיר אותי ובטח לא זוכר אותי. אני גם לא כל כך זוכר אותו, כי תזכור שהחשיפה שלי אליו הייתה לדקות ספורות. הוא ראה אותי בפעם הראשונה כשהוא פתח את המדפים של הטנק, והמראה שלי לא היה כפי שאתה רואה אותי עכשיו…
כשאבנר הגיע, הוא סיפר את הסיפור שסיפרתי על הפלוגה שלו, פלוגה ב', על המלחמה שלו ואיך התגברו על כל מיני קשיים. וגם על אותו חניון טנקים שהופעל כתוצאה מאותם ציידי טנקים סורים, ועל זה שהוא בא וחילץ מישהו מהטנק שהיה אחד הטנקים שבא לחלץ אותו. כשאני שומע את הסיפור הזה, אני עושה אחד ועוד אחד. בתמימותי – כי הוא בכל זאת היה סא"ל ואני סג"ם – אני אומר לו – 'המפקד, אני רק רציתי לומר שהנהג שחילצת, אם אני לא טועה, זה עבדך הנאמן, אני.'"

"[אבנר] ואז לפתע, איך שאני מסיים, בצד השני של המדורה, מתרומם בחור. והוא אומר לי, אני שי קנטור אותי הצלת."

"[שי] תשמע, ברגע שאני אמרתי לו את זה…הוא השתתק לחלוטין. הוא השתנק. בכל זאת…הוא התקרב אלי…מאד מאד מרגש. זה החזיר כל אחד מאיתנו לאותו רגע של החילוץ."

"[אבנר] כל החיילים מסתכלים על שנינו, על שתי הדמויות משני הצדדים של המדורה. אנחנו הולכים אחד לשני ומתחבקים, מישהו פוצח בשיר הרעות."
על בלימה

מלחמת יום הכיפורים, ואת זה יודעים כולם, הותירה צלקת עמוקה וכואבת מאד בעם ישראל. בפרט, מי שחוו את הקרבות הקשים על בשרם לא ששו להפתח ולשתף אחרים – אפילו את אלה שלחמו איתם כתף אל כתף – בטראומות הקשות שחוו. אבל כנראה שהזמן עושה את שלו. אבירם ברקאי.

"[אבירם] בשלושים שנה למלחמת יום הכיפורים, בשנת 2003, קרה אירוע. שמעתי מלא מעט אנשים, ששלושים שנה זה פרק זמן ידוע כנראה: אני לא יודע אם [זה מופיע] בספרות, אבל כעובדה, קרה משהו. אחרי שלושים שנה אנשים, שכל השנים שתקו, סגרו, לא פתחו – בחלוף שלושים שנה הם רצו לפתוח. ונוצרו מעגלים שלמים של לוחמים שחיפשו אחד את השני, הפעילו פה ושם גם חוקרים פרטיים, וישבו יחד. אם זה תותחנים, הנדסה, שריון, צנחנים, גולני, אפילו בחורינו המצויינים בחיל האוויר. ישבו יחד ודיברו ודיברו, דברים ששלושים שנה לא דיברו עליהם.

אולי יותר מכל אחד אחר, מי שהחליט לקחת את המפגש הזה קדימה ולא להשאיר אותו רק כמפגש חברים, הייתה חטיבה 188. החטיבה הזו החליטה שהיא רוצה לכתוב ספר על קורותיה. הם פנו לפלוני ולאלמוני ולכל מיני אנשים בדרך, והתחילו אפילו לעשות איתם עבודה – אבל זה לא צלח. וכך יום אחד הם הגיעו אלי.

אמרתי – הכבוד כולו שלי, אבל למה אתם חושבים שאני מסוגל? אמרו, אתה מסוגל! הכירו את ספרי הטיולים שכתבתי. אתה מסוגל. אמרתי, אוקי, נאמר שכך – למה אתם חושבים שמגיע לכם שאני אעזוב הכל ואתחיל לכתוב ספר? אמרו, מגיע כי יש לנו סיפור מיוחד, סיפור שלא סופר ולא מוכר. אמרתי, לא מכירים? אמרו לי, לא.

אמרתי, תנו לי לעשות מבחן לקמוס. אני גר בישוב קהילתי עם אג'נדה – בטח אז, בשנת 2007 – בטחונית מאד מובהקת. הישוב הוא כוכב יאיר. פניתי לכעשרה חברים, חלקם אפילו שמות ידועים במילייה הביטחוני הישראלי. באתי אליהם, אחד אחד לביתו, ואמרתי – יש לי שאלה קצרה ואני רוצה תשובה מהירה. אמרו – שוט. אמרתי: יום שבת, שישה באוקטובר, 1973, שעה 1355 בצהריים. פרוץ מלחמת יום הכיפורים. איזה כוחות שריון סדירים עומדים ברמת הגולן על מנת לקדם את הצבא הסורי. עכשיו! בלי לחשוב!

עשרה אנשים אמרו חטיבה 7. תאמין לי, יש לי עכשיו צמרמורת כשאני מספר את זה. היה אחד או שניים שאמרו, רגע, כוח צביקה – הוא לא שייך להם. לאן היה שייך כוח צביקה?…והיה אחד שאמר – רגע, רגע, היו גם 188. אבל כולם במיידי אמרו חטיבה 7. ולמי מהמאזינים שלא יודע, מי שעמד לאורך הגבול, על קו התפר, על קו המגע, בחזית – הייתה רק חטיבה 188. רק. ולכן אני חזרתי אליהם, אמרתי להם – לוקח. לקחתי, והיתר היסטוריה. בראש השנה 2009, שנתיים אחרי שפנו אלי, יצא לאור הספר 'על בלימה'. זה שם שלא אני נתתי. שם מדהים. בהתחלה אפילו התנגדתי לשם הזה. שם מדהים. כי הכל היה על בלימה. הם היו על בלימה. המדינה הייתה על בלימה. הכל היה בתחושה של על בלימה! הספר הזה עושה – אני יודע שאלה מילים קצת גבוהות – אבל הוא עושה צדק היסטורי לסיפור שכל כך הרבה שנים לא נשמע."

"[אבירם] אני מניח בסבירות גבוהה שאף כוח אחר, אם היה לו את אותה כמות טנקים באותה גזרה, לא היה מצליח לעשות יותר טוב מ-188. לכן צריך לעשות תיקונים לעוולות היסטוריות. לכן אני כל כך – באמת – שמחתי על הזכות הגדולה לעשות את זה. היו לי חברים מהשכונה שהיו שם, ב-188. עודד בקמן. דוד איילנד. נתי לוי. גיגי אורן. ואולי אחרים ששכחתי. היו שם! אז הספר הזה היה מאד מאד חשוב שהוא ייצא ויספר את הסיפור שלהם ויתן להם את הכבוד הגדול שמגיע להם."

'על בלימה', ספרו של ברקאי, השיג את מטרתו. אם לפני שיצא הספר לאור היה סיפורה של חטיבה 188 עלום וידוע רק למתי המעט שלקחו בו חלק – כיום הוא מוכר וידוע הרבה יותר. ואולי חשוב יותר, מורשתה של חטיבה 188 התחלפה מסיפור של כשלון ותבוסה, לסיפור של לחימה הירואית ועיקשת כנגד כל הסיכויים. המעגל נסגר, ולוחמיה הצעירים של חטיבה 188 הנוכחית יכולים כעת להביט אחורנית, אל ההיסטוריה של החטיבה שלהם, בגאון.

רק עוד מעגל אחד היה צריך להסגר. ארבעים שנה חלפו מאז אותו ערב סביב המדורה, ושי קנטור ואבנר לנדאו לא שוחחו ולא פגשו זה את זה אפילו פעם אחת. לבסוף, בשנת 2014, החליט שי קנטור לעשות מעשה.

"[שי] אני ידעתי שהוא מקיבוץ יגור, אבל לא הייתי בטוח שהוא עדיין בקיבוץ. חיפשתי את הטלפון, הגעתי אליו, ואני אומר לו – 'אבנר, שלום, אני לא יודע אם אתה זוכר אותי, מדבר שייקה קנטור…'"

"[אבנר] ארבעים שנה על היום, יום הזכרון 2014, אני חוזר מבית הקברות ביגור. הטלפון מצלצל בבית. אני מרים את הטלפון עם האופטימיות הרגילה שלי, צהריים טובים. אני שומע מישהו – זה אבנר לנדאו? הוא אומר זה שי קנטור. אני כולי מצטמרר. כולי צמרמורות ואני לא יכול לענות לו. אני טורק את הטלפון ורק בטלפון השני התחלנו לדבר ולשחזר את מה שקרה."

"[שי] איך אתה מדבר עם מישהו שארבעים שנה לא היה לך קשר איתו? הוא מה זה זכר, זכר כמו גדול…"

"[אבנר] ואז קבענו פגישה, והמשפחות הכירו."

"[שי] מיד קבענו להפגש. תיכננו פגישה של משהו כמו שעתיים, שעתיים וחצי – שילשנו את הזמן הזה, וגם זה הספיק לרק עשרים אחוז מהדברים שרצינו לדבר עליהם. רגע מאד מרגש, שמתפרצים אצלך דברים שהיו חבויים או חבויים למחצה. המשפחות מיד נקשרו אחת עם השניה. הוא ביקר אצלנו כמה וכמה פעמים, והילדים שלו ושלי שאלו את כל השאלות הנכונות. אצל אבנר זה גם דור הנכדים. אנחנו בקשר מצוין מאותה רגע שהתחלנו אותו."

[אבנר] מה שנקרא היום נסגר מעגל? נסגר המעגל."

https://www.ranlevi.com/2018/10/14/ep254_hativa_188_part_1_mst/
https://www.ranlevi.com/2018/10/28/ep254_hativa_188_part_2/
https://www.ranlevi.com/2018/10/28/ep254_hativa_188_part_3/

No comments:

Post a Comment