http://traffic.cast.plus/59425bb8b5637505f5a3d444/ranlevi.podbean.com/mf/play/sixdew/Osim_Historiya_217_Space_Telescope_Part_2_MST_v3.mp3 part2
См. также:
Космический модуль «Берешит» разбился при прилунении
SpaceIL запустил зонд «Берешит» успешно запущен к Луне
עושים היסטוריה 216, 217: טלסקופ החלל האבל – "אסון הצ'לנג'ר של האסטרונומיה" (Hebrew)
טלסקופ החלל "האבל," המקיף את כדור הארץ, לא היה 'סתם' עוד לווין כושל: האבל היה סמל. סמל לבזבוז משווע של כספי משלם המסים, סמל לסוכנות שפעם הייתה מסוגלת להנחית אדם על הירח בתשע שנים ועכשיו תקועה בבוץ של בירוקרטיה ואינספור נהלים, וסמל לדעיכת התעשייה האמריקנית המפוארת שבאותם ימים הלכה ואיבדה את מעמדה לטובת מפעלים יפניים מתוחכמים. אף אחד מהמהנדסים ומהמדענים שעבדו על הפרויקט האדיר הזה במשך כמעט עשרים שנה לא דמיין לעצמו עד כמה עמוק יהיה הכישלון. וכל זה, מדוע? בגלל 1.3 מילימטר.
Ниже есть продолжение.
https://www.ranlevi.com/2017/05/12/osim_historia_ep216_hubble_part1/באחת הסצינות המשובחות של הקומדיה 'האקדח מת מצחוק 2.5' רואים את הבלש פרנק דרבין מדוכדך בעקבות אהבה נכזבת, יושב בפאב שכל כולו עצבות וסבל. זמרת בלוז שרה שירי דיכאון, המלצרית מציעה גלולות רעל וחבל תליה, ועל הקירות תלויות תמונות של הטיטאניק שוקעת, ההינדנבורג עולה באש – וגם, אם מסתכלים ממש טוב על אחד הקירות הצדדיים – תמונה של טלסקופ החלל "האבל," מקיף את כדור הארץ.
הסצנה הזו מסבירה טוב יותר מאלף מילים את עומק הצרה שבה הייתה נתונה סוכנות החלל האמריקנית בשנת 1990. האבל לא היה 'סתם' עוד לווין כושל: האבל היה סמל. סמל לבזבוז משווע של כספי משלם המסים; סמל לסוכנות שפעם הייתה מסוגלת להנחית אדם על הירח בתשע שנים ועכשיו תקועה בבוץ של בירוקרטיה ואינספור נהלים; וסמל לדעיכת התעשייה האמריקנית המפוארת שבאותם ימים הלכה ואיבדה את מעמדה לטובת מפעלים יפניים מתוחכמים. אף אחד מהמהנדסים ומהמדענים שעבדו על הפרויקט האדיר הזה במשך כמעט עשרים שנה לא דמיין לעצמו עד כמה עמוק יהיה הכישלון. וכל זה, מדוע? בגלל 1.3 מילימטר.
צרות עם האטמוספרה
הנרי ראסל היה אסטרונום אמריקני ידוע בראשית המאה העשרים, וידוע כי פעם הצהיר – 'הלוואי ואחרי שאמות, אלוהים ירשה לי לקחת את כל הציוד, ולהקים מצפה כוכבים על הירח.' אינני יודע אם ראסל אכן אמר את המשפט המיוחס לו, אבל אין ספק שאסטרונומים רבים – גם בימינו – מזדהים עם תחושותיו. כמעט מהרגע שבו כיוון גלילאו גליליי את הטלסקופ שלו אל השמיים, הבינו אסטרונומים שהם ניצבים בפני אויב מר ובלתי מנוצח: האטמוספרה. שכבת הגזים המקיפה את כדור הארץ אולי נראית לנו שקופה, אבל כשמדובר באור הקלוש שמגיע מהכוכבים הרחוקים – יש לה השפעה דרמטית. בין השכבות שונות באטמוספרה יש הבדלי טמפרטורה וצפיפות, ובכל פעם שקרן אור עוברת בין שתי שכבות – היא נשברת ומשנה את כיוונה במעט, כך שהכוכב נראה כאילו הוא מרצד ומנצנץ. אנחנו רגילים לראות את התופעה הזו בימים חמים, כשאוויר חם מעל כביש לוהט גורם לאור שעובר דרכו 'לרקוד' ולרצד גם כן.
הריצוד הבלתי פוסק מקשה על חייהם של האסטרונומים. דמיינו לעצמכם שמישהו היה מרכיב לכם על העיניים משקפים מרוחות בפס דק של שמן, וכל מה שאתם רואים הוא מעוות ומרוח מעט. כך מרגישים אסטרונומים כשהם מנסים לחשוף את סודות היקום דרך הטלסקופים שלהם. אין פלא, אם כן, שמזה שנים מנהלים אסטרונומים יחסי אהבה-שנאה עם האוויר. אם תדחקו אסטרונום לפינה יכול להיות שתצליחו לחלץ ממנו הודאה שהאטמוספירה שלנו בכל זאת קצת שימושית – אתם יודעים, לנשום וכל זה – אבל לאורך השנים בנו אסטרונומים את הטלסקופים שלהם על ראשי הרים גבוהים, שיגרו מכשירי תצפית על גבי רקטות קטנות והפריחו בלוני הליום לגובה של עשרות קילומטרים – הכל במאמץ להשאיר כמה שיותר אוויר מאחוריהם.
הרמן אוברת (Oberth) הגרמני היה המדען הראשון שהציע לשלוח טלסקופ לחלל כדי להשתחרר לחלוטין ממגבלות האטמוספירה. השנה הייתה 1923, וחלוצי המהנדסים בנו רקטות קטנות שבקושי היו מסוגלות לטוס ישר – שלא לדבר על לצאת את גבולות האטמוספירה. אין פלא שעבודת הדוקטורט של אוברת נדחתה על הסף. אבל עשרים שנה מאוחר יותר פיתח גרמני אחר, ורנר פון-בראון (Von Braun), רקטה בשם V2 שכאשר לא הייתה עסוקה בלהשמיד שכונות בלונדון, חוללה מהפכה בחקר החלל: בפעם הראשונה הייתה בידי בני האדם טכנולוגיה שאפשרה, לפחות באופן תאורטי, לעזוב את כדור הארץ.
ליימן שפיצר (Spitzer) היה פיזיקאי אמריקני. במלחמת העולם השניה גויס שפיצר לעסוק בפיתוח סונאר וכשנסתיימה המלחמה ושפיצר חזר לעיסוקו המקורי, פנה אליו בהצעה מכר שהועסק בחברת RAND, תאגיד מחקר גדול שעסק במחקר עבור חיל האוויר של ארצות הברית. המכר הציע לשפיצר להצטרף לקבוצה סודית בתאגיד שבחנה את האפשרות לשלוח לחלל לווין מלאכותי בפעם הראשונה, ואת היתרונות שיהיו ללווין שכזה עבור מחקר אסטרונומי.
שפיצר היה תלמידו של הנרי ראסל, האסטרונום שחלם להקים מצפה על הירח בגלגול הבא, והכיר היטב את הקשיים שמציבה האטמוספירה לחוקרים. אמנם הלווין ספוטניק לא היה עתיד להמריא לחלל לפחות בעשרים שנה הקרובות והאפשרות המעשית לשלוח לווין שכזה לחלל הייתה עדיין קלושה – אבל שפיצר היה חובב נלהב של מדע בדיוני, ואף העיד על עצמו בכנות שיש לו חולשת אופי בולטת אחת: A Fascination with the spectacular – או בתרגומו של ז. בהלול – "משיכה עזה אל הספקטקולרי." הוא הצטרף לקבוצה וב-1946 פרסם מאמר בשם 'יתרונות אסטרונומיים של תצפית מהחלל החיצון'.
במאמרו ציין שפיצר כמה וכמה סיבות טובות להציב טלסקופ מחוץ לאטמוספירה. הראשונה הייתה התגברות על תופעת הריצוד, שתאפשר להגדיל את חדות התמונות המתקבלות עד פי שלושת אלפים ביחס לטלסקופים המוצבים על הקרקע. הסיבה השנייה היא שבכדור הארץ האסטרונומים נתקלים במה שמכונה 'זיהום אור': כמות גדולה של אור מלאכותי שמסתיר ומטשטש את אור הכוכבים. בתל אביב, למשל, זיהום האור בגלל פנסי הרחוב, פנסי המכוניות וכו' הוא כה גדול עד שבקושי אפשר להבחין בכוכבים בעין הבלתי מזוינת, ולכן ילדים תל-אביבים משוכנעים שסטטיק הוא סוג של כוכב. טסלקופ חלל לא ייתקל בבעיה כזו, כל עוד מכוונים אותו מהשמש והלאה.
סיבה שלישית היא שהאטמוספירה שלנו 'בולעת' חלק מהקרינה המגיעה מהחלל. האור הנראה וקרינה בתחום הרדיו עוברים דרכה, אבל אור בתדרים אחרים כגון קרינת גמא, קרינה אולטרא-סגולה וקרינה אינפרה-אדום נחסם כמעט לחלוטין. טלסקופ חלל יוכל לקלוט אור בתחומי תדר שבהם טלסקופיים ארציים עיוורים כמעט לגמרי.
הנקודה האחרונה מובילה אותנו למה שהיא אולי ההשערה החשובה שהעלה שפיצר במאמרו:
"אמנם ייתכן כי ניתוח מעמיק יותר ישנה כמה מן הפרטים בדו"ח זה, אך סביר להניח שלא ישנה את המסקנה העיקרית והיא – שמכשיר מדעי זה, אם יהיה אפשרי מבחינה מעשית, עשוי […] לפתוח בפנינו אופקים חדשים לגמרי של מחקר אסטרונומי."
במילים אחרות, שפיצר לא ראה בטלסקופ חלל מכשיר שרק ירחיב את הידע האסטרונומי שכבר קיים בידינו ויחדד אותו – אלא יאפשר לנו לצפות, בפעם הראשונה, בתופעות אסטרונומיות שאפילו לא ניחשנו את דבר קיומן. במובן זה, טלסקופ החלל יהיה חשוב כמו אותו טלסקופ ראשון שכיוון גלילאו אל כוכב הלכת צדק – וגילה שגם לכוכבי לכת אחרים יש ירחים משלהם, תגלית דרמטית ובלתי צפויה.
מאמרו של שפיצר לא זכה לתפוצה גדולה, ומעטים האסטרונומים ששמעו עליו, אם בכלל. וגם אם היו שומעים – לא הייתה בכך כל תועלת שכן בשלב זה אפילו ספוטניק היה זה רק ניצוץ בעיני מהנדסים סובייטים. אך למאמר הייתה השפעה חשובה – על שפיצר עצמו. שנים לאחר מכן הוא אמר:
"מחקרי [לשם כתיבת המאמר] שכנעו אותי שטלסקופ חלל גדול יוכל לחולל מהפכה באסטרונומיה – וייתכן כי ניתן יהיה לשגר אותו בימי חיי."
פרויקט טלסקופ החלל יוצא לדרך
לשפיצר הייתה סבלנות, והזמן שיחק לטובתו. ככל שחלפו השנים הלך והתעצם מירוץ החלל: הסובייטים היכו את האמריקנים שוק על ירך עם ספוטניק וגאגארין, האדם הראשון שנשלח לחלל – והאמריקנים החזירו עם תוכנית אפולו. נאס"א אפילו החלה לשלוח לחלל לוויני מחקר קטנים עם יכולות תצפית מוגבלת. הקרקע הפוליטית והטכנולוגית הייתה בשלה לרעיונות נועזים בחקר החלל – והרעיון של טלסקופ גדול בחלל לא מש ממוחו של ליימן שפיצר. בשלב זה כבר היו באמתחתו של שפיצר מספר מחקרים פורצי דרך באסטרופיזיקה ובהיתוך גרעיני, וב-1960 נבחר לנשיא אגודת האסטרונומים האמריקנית. מעמדו כאחד האסטרונומים הבכירים והנודעים ביותר בארצות הברית אפשר לו להמשיך ולדחוף את הרעיון של שיגור טלסקופ גדול לחלל, עד שב-1965 החליטה ממשלת ארצות הברית להרים את הכפפה ולהוציא את הפרויקט הנועז לדרך. שפיצר מונה לראש הוועדה שהגדירה את תכונותיו העיקריות של הטלסקופ ואת מטרותיו.
אולי תופתעו לשמוע שההתנגדות הגדולה ביותר לטלסקופ החלל לא הגיעה, בשלב זה, מפוליטיקאים או ממשרד האוצר – אלא דווקא מקהילת האסטרונומים, אלה שאמורים היו לצאת נשכרים מהפרויקט. השיקול המרכזי של המתנגדים היה השיקול הכספי. לכולם היה ברור שבניית טלסקופ גדול ושיגורו לחלל יהיה עניין יקר – אולי המזם המדעי היקר ביותר אי פעם בתולדות האנושות – ומטבע הדברים, כסף שיופנה לטובת הפרויקט ייגרע מתקציב פרויקטים אחרים. זאת אומרת, האנושות אולי תרוויח מטלסקופ החלל – אבל הם עצמם יפסידו מכך. ומה יקרה, הקשו המבקרים, אם לאחר כל ההשקעה הכספית האדירה הזו, הטיל שיישא את הטלסקופ לחלל יתפוצץ בהמראה – והכל יירד לטמיון? צריך גם להבין שתצפיות אסטרונומיות מן הקרקע היו באותם הימים בשיא 'תקופת זוהר' מוצלחת במיוחד: טלסקופים קרקעיים בתדרי הרדיו גילו תופעות מרתקות כגון קוואזרים, קרינת הרקע הקוסמית, פולסארים ועוד – והיו כאלה שפקפקו בתועלת מעשית של טלסקופ החלל. אם הטלסקופים הקרקעיים מפיקים תצפיות כה טובות – למה לבזבז זמן ומשאבים על טלסקופ חלל…?
אבל שפיצר לא ויתר. לכל אורך שנות השישים והשבעים עבר שפיצר מאוניברסיטה לאוניברסיטה וממכון מחקר אחד לאחר כדי לשכנע מדענים בעניין בניית הטלסקופ. הרי טלסקופ גדול בחלל יוכל להביט אל מקומות מרוחקים שבני אדם אפילו לא חלמו עליהם עד היום, ולכן לא יהיה רק המשכו של המחקר הקיים אלא יחשוף בפנינו תופעות שאפילו לא ניחשנו את קיומן. טלסקופ חלל יהיה שווה את ההשקעה!
לשפיצר הייתה נקודת לחץ יעילה נוספת. נאס"א עמלה במרץ על פיתוח תכנית מעבורת חלל, אך נתקלה גם היא בהתנגדות לא מבוטלת מצד כאלה שטענו שחלליות רובוטיות טובות מספיק, וכי אין טעם כלל לשגר בני אדם לחלל. טלסקופ החלל, עם זאת, ידרוש תחזוקה קבועה – תחזוקה שרובוטים יתקשו לבצע ולכן לראשי נאס"א יהיה תירוץ מעולה להמשך פיתוח המעבורת. שפיצר הבין זאת, ומכתחילה דחף לכך שהטלסקופ יינשא לחלל על ידי מעבורת ויתוכנן כך שאסטרונאוטים יוכלו להחליף בו רכיבים ולבצע עבודות תחזוקה רצויה.
עבודת השטח של שפיצר הוכיחה את עצמה ב-1974, כשהנשיא ג'רלד פורד הורה על הפסקת מימון פרויקט הטלסקופ במסגרת קיצוצי תקציב. קהילת האסטרונומים יצאה בקמפיין ציבורי חסר תקדים להציל את הטלסקופ. אסטרונומים רבים נפגשו עם אנשי קונגרס וסנטורים. האקדמיה הלאומית למדעים פרסמה דו"ח מיוחד שהדגיש את הצורך בטלסקופ, טורים בעיתונות קראו לביטול הגזירה ונבחרי הציבור הוצפו במאות אלפי מכתבים וגלויות מהבוחרים שלהם. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות המדע שבה התגייסו חוקרים ומדענים רבים כל כך למאמץ משותף כדי להשפיע על דעת הקהל והחלטות הממשל. ההתגייסות עשתה את שלה, וב-1977 אישר הקונגרס את התקציב להמשך הפרויקט.
פשרות כואבות
אך למרות דעת הקהל האוהדת, פרויקט הטלסקופ התמודד כל העת עם קשיי תקצוב אדירים. התנגדות עיקשת מצד חברי קונגרס והכריחה את מתכנני הטלסקופ להסכים לכמה פשרות כואבות – הגדולה שבהן הייתה הקטנת קוטרה המתוכנן של המראה הראשית של הטלסקופ משלושה מטרים – ל 2.4 מטרים. יואב לנדסמן, מהנדס מערכת בכיר ב- SPACEIL, הקבוצה שתנחית את החללית הישראלית הראשונה על הירח ומנחה תוכנית האינטרנט 'החללית', יתאר את ההשלכות המעשיות של הקטנת המראה. ראיין את יואב – נתן פוזניאק, האיש שלנו למשימות מיוחדות.
"[נתן] טוב, עברו יום, עברו יומיים, ההתלהבות מהפרוייקט פחתה והתחיל להיות קשה להשיג כסף. הלחצים היו גדולים. מה קרה בסוף? השלושה מטר לא יצאו לאור.
[יואב] צמצמו את גודל המראה משלושה מטרים ל-2.4 מטרים.
[נתן] דרך אגב, זה נשמע כאילו זה לא הרבה: משלוש ל-2.4. אבל למעשה זהו הבדל ממש משמעותי כי השטח הוא פונקציה של הרדיוס בריבוע.
[יואב] נכון, זה מאד משמעותי. ככל שהמראה של הטלסקופ תהיה גדולה יותר בקוטר שלה, היא תאסוף יותר אור וכך יהיה אפשר להשיג תמונות הרבה יותר חדות. הרבה פעמים אנשים מתבלבלים ומדברים על ההגדלה של הטלסקופ. הגדלה זה לא מה שחשוב פה. אני יכול לקחת תמונות במחשב, למשל, ולהגדיל אותן כמה שנרצה – היא תהיה מאד מפוקסלת: לא עשינו כלום, בעצם. כל הרעיון הוא לאסוף כמה שיותר אור ולהשיג תמונות כמה שיותר חדות, כי אז אנחנו יכולים לראות את הפרטים הקטנים שנסתרים מן העין, לגלות יותר מידע ולהבין יותר מה קורה מאחוריהם.
[נתן] ולכן ככל שהמראה יותר גדולה, אפשר לאסוף יותר מידע ברזולוציה יותר גבוהה.
[יואב] נכון.
[נתן] אני מוכרח לעצור אותך שניה. מה, מראה ולא זכוכית מגדלת, כמו במשקפת? למה צריך מראה?
[יואב] בגדול, עולם הטלסקופים נחלק לשניים: לטלסקופים עם עדשות, ולטלסקופים עם מראות."
אני אעצור שניה את יואב כדי להסביר את ההבדל העקרוני בין מראה ועדשה. בעדשה, קרני האור עוברות דרך הזכוכית או החומר ממנו עשויה העדשה, וכתוצאה מהמעבר נשברות כך שכולן מגיעות לאותה נקודת מוקד אחת: באופן זה נוצרת התופעה שאנחנו חווים אותה כהגדלה, כמו בזכוכית מגדלת. במראה, לעומת זאת, קרני האור אינן עוברות דרך הזכוכית אלא מוחזרות לאחור, לכיוון ממנו באו. אם למראה יש קימור מתאים, אזי כל הקרניים המוחזרות מתרכזות גם כן לנקודת מוקד אחת – וכך נוצרת, שוב, הגדלה.
"הטלסקופים הראשונים היו עם עדשות, כמו הטלסקופ של גלילאו, והסיבה היא שהרבה יותר קל ללטש עדשות מאשר מראה. לכן הטלסקופים הראשונים היו כאלה.
הטלסקופ הראשון עם המראות, אני חושב שניוטון היה אחראי לו. שם הדברים קצת יותר מסובכים, אבל מצד שני יש גם תוצאות הרבה יותר טובות. לעדשה יש כל מיני עיוותים. אור נשבר דרך עדשה…
[נתן] דרך התווך של הזכוכית בעדשה.
[יואב] נכון, הוא נשבר בצורה שונה כתלות באורך הגל שלו. ולכן אור לבן שעובר דרך עדשה – זה נקרא 'נפיצה' – נשבר לאורכי גל שונים, וכך אפשר דרך מנסרה, למשל, לקבל צבעים שונים מתוך האור הלבן. זה אור שבסוף מגיעה לעין שלנו התמונה שאנחנו רוצים, אבל רואים את האדום והסגול בשוליים, בקצוות. אנשים שמחפשים את זה יודעים לשים לב לתופעה הזו, שנקראת 'אברציה'. במראות, זה לא קורה.
ולגבי טלסקופי חלל, יש יתרון עוד יותר חשוב למראות והוא שהם פשוט הרבה יותר קלות.
[נתן] כי אין צורך בעובי של העדשה.
[יואב] ואני גם אוסיף לזה, לגבי טלסקופים קרקעיים, כשאתה רוצה טלסקופ ענק בקוטר של כמה מטרים, ללטש מראה הופך להיות הרבה יותר פשוט מאשר ללטש עדשה. זה פשוט המון חומר."
מעניין לציין שחלק גדול מהתשתית הטכנולוגית לפיתוחו של האבל לא הגיעה מהטכנולוגיה ששימשה את הטלסקופים הקרקעיים – אלא דווקא מהטכנולוגיה ששימשה את האמריקנים לבניית לוויני הריגול, כחלק מהמלחמה הקרה נגד ברית המועצות. התעשיה הצבאית האמריקנית צברה לא מעט ניסיון בתכנון ובבניה של לוויני תצפית שצפו על כל תנועה בבסיסי הצבא הסובייטים, ואותה הטכנולוגיה יושמה גם בפיתוח המערכת האופטית של הטלסקופ – שבמקום להתבונן מטה, אל כדור הארץ, היה אמור להפנות את מבטו אל הכוכבים. כמו האינטרנט, גם זו דוגמה נאה לאופן שבו טכנולוגיות צבאיות מתקדמות 'זולגות' אל העולם האזרחי.
בנייתו של טלסקופ נמשכה עד 1985, ובינתים זכה לקבל שם רשמי: 'טלסקופ החלל האבל', על שמו של אדווין האבל (Hubble), אחד האסטרונומים החשובים של המאה העשרים. השיגור תוכנן לספטמבר 1986 – אך בינואר של אותה השנה התפוצצה המעבורת צ'לנג'ר בעת ההמראה – וכל מעבורות החלל קורקעו למשך שלוש שנים. בסופו של דבר הוצב הטלסקופ על סיפונה של מעבורת החלל דיסקברי והיא אמורה הייתה להמריא בעשרים וארבעה באפריל, 1990.
זו נקודה טובה לעצור, להביט אחורה, ולסקור את כל הפרויקט האדיר הזה. ארבעים וארבע שנים חלפו מאז שהציע ליימן שפיצר לראשונה לשגר טלסקופ לחלל. עשרים וחמש שנים חלפו מאז הוקמה ועדת התכנון הראשונית. בנייתו של הטלסקופ עצמו ארכה שלוש עשרה שנים – חמש שנים יותר מהזמן שלקח לפתח את הטכנולוגיה שהביאה את האדם אל הירח. עשרות אלפי מהנדסים, מדענים, כלכלנים, אדמיניסטרטורים ופוליטיקאים היו מעורבים בפרויקט בדרך זו או אחרת. עלותו הכוללת של הפרויקט הייתה, בשלב זה, כשניים וחצי מיליארד דולר – הניסוי המדעי היקר ביותר בהיסטוריה, עד אותו הזמן. הרבה תקוות, תקציבי מחקר וקריירות של אנשים היו תלויות בהאבל.
"טעות של טירונים"
אחת הקריירות המדוברות הייתה זו של ג'ים קרוקר (Crocker), ראש מחלקת התפעול במכון טלסקופ החלל (Space Telescope Science Institute) – מכון מחקר שהוקם במיוחד כדי לנהל את העבודה המדעית באמצעות הטלסקופ ולהקצות זמן תצפית הולם לחוקרים שונים. כמו רבים אחרים במכון, גם קרוקר צפה בעיניים נוצצות בדיסקברי ממריאה על שובל עשן אדיר, ובצילומים שהראו את הזרוע הארוכה של המעבורת שולפת את האבל מתא המטען ומשחררת אותו לרחף בחלל לצד המעבורת. כמה רגעי חרדה מתוחה עברו על כולם בחדר הבקרה כשאחד מהפאנלים הסולריים של הטלסקופ, משטחים המספקים לו את האנרגיה החיונית לפעילותו, סירב להיפתח: אחד החיישנים אותת על תקלה כלשהי ומנע את הפתיחה. בנאס"א שיערו שהתקלה היא דווקא בחיישן ושהפאנל בסדר. הם לקחו את הסיכון ועקפו את החיישן. ההחלטה התבררה כנכונה, והפאנל נפרש כהלכה.
בעשרים במאי, 1990, שיחררה נאס"א את התמונה הראשונה שצילם האבל: צילום שחור לבן ומטושטש קמעא של כוכב המרוחק כ-1300 שנות אור מכדור הארץ. זו הייתה טעות טקטית: תמונות ראשונות מכל מכשיר תצפית אינן אמורות להיות מייצגות בשום אופן, שכן הן בסך הכול תמונות בדיקה סתמיות שמאפשרות למהנדסים לכייל את המערכות לביצועים מקסימליים. זו אכן הייתה תמונה טובה יותר מתמונה זהה שהפיק טלסקופ קרקעי, אבל לא טובה יותר באופן משמעותי, ובטח לא תמונה שנראית כמו משהו ששווה שניים וחצי מיליארד דולר. העיתונאים התקשו להסתיר את אכזבתם.
אבל קרוקר, מהנדס מנוסה בעניינים שכאלה, לא התרגש. הוא ידע שתמונות ראשונות שכאלה אינן מייצגות ושסביר להניח שביצועי הטלסקופ ישתפרו בהמשך, ככל שיתקדמו בדיקות ההרצה.
אבל הימים חלפו, וביצועי הטלסקופ לא השתפרו. התמונות שהתקבלו ממנו המשיכו להיות מטושטשות, וכל ניסיונות הכיול של המהנדסים לא הצליחו לשפר אותה. האווירה במכון טלסקופ החלל השתנתה מהתעלות וציפייה יוקדת – לכזו של דאגה מהוסה. אנשים התלחשו במסדרונות. מהנדסים התהלכו עם הראש ברצפה. באחד הימים ניגש אל קרוקר המדען הראשי של המכון, ולקח אותו הצדה. 'יש בעיה, ג'ים.' הוא אמר, 'אנחנו חושבים שהייתה טעות בליטוש מראה הראשית.'
קרוקר סירב להאמין לו. זה לא יכול להיות, הוא חשב לעצמו. טעות בליטוש מראה היא טעות של טירונים. חובבנים שבונים טלסקופים אולי יטעו בליטוש – אבל לא נאס"א. ליטוש הוא עניין בסיסי וכולל נהלים ונקודות בדיקה רבים כל כך שנועדו כדי למנוע טעויות שכאלה בפרויקט שכזה… אין סיכוי שנאס"א, סוכנות החלל הטובה ביותר בעולם, הצליחה להנחית אדם על הירח בתוך פחות מעשר שנים ושלחה חלליות אל קצוות מערכת השמש – תרשה לטעות כזו להתרחש. פשוט אין סיכוי! אחד האסטרופיזיקאים שעבדו על הפרויקט שיתף בראיון עיתונאי סיפור שממחיש עד כמה עמוקה הייתה ההכחשה. הוא בדיוק נחת מטיסה כלשהי, והתקשר אל הבוס שלו בנאס"א משדה התעופה.
"הוא אומר לי – 'מה אתה יודע על אברציה?'. אמרתי לו שזו טעות של טירונים שבונים טלסקופים. […] והוא השיב – 'ובכן, שיגרנו את האבל לחלל עם אברציה במראה הראשית.' אנחנו שנינו דוקטורים, וזו הייתה רמת הבגרות של השיחה בינינו. אמרתי לו – 'לא נכון'. הוא אמר לי – 'כן נכון.' 'לא נכון.' 'כן נכון.' לא נכון.' 'כן נכון.' לבסוף הוא אמר לי לקנות עיתון ולקרוא את הכותרת הראשית. אז הלכתי וקניתי עיתון, והכותרת הייתה – 'האבל משוגר עם מראה מקולקלת'. אז הוא אמר לי – 'נו, מה אתה אומר עכשיו?'. אמרתי לו – 'אתם חבר'ה מתוחכמים. איך הצלחתם להכניס עיתון מזויף לתוך הטרמינל של שדה התעופה?'…"
אבל גם הוא, כמו ג'ים קרוקר ורבים אחרים שסירבו לקבל את רוע הגזירה, היה מוכרח להפנים את הבשורה המרה לאחר שתחקיר מעמיק שערך המכון זיהה את שורש הבעיה.
מה קרה להאבל
האבל תוכנן כך שכל האור הנכנס לתוך הגליל המוארך של הטלסקופ נופל על המראה הראשית – והיא ממקדת אותו לנקודה אחת במרחב. בנקודה זו נמצאת מראה משנית, קטנה יותר, שמחזירה את האלומה הצרה של האור בחזרה לכיוונה של המראה הראשי, שם עוברת האלומה דרך חריר קטן במרכז המראה אל מקבץ מכשירי מדידה שמעבדיםאת התמונה המתקבלת ומנתחים אותה.
כדי שכל האור הנופל על המראה הראשית ימוקד אל נקודה אחת ויחידה, על המראה להיות בעלת צורה מסוימת מאוד – זהו תפקידו של תהליך הליטוש. אם הליטוש אינו תקין, נקודת המוקד 'תימרח' מעט וכבר לא תהיה נקודה ברורה ויחידה. מי שניסה פעם להדליק אש באמצעות זכוכית מגדלת יודע עד כמה ההבדל הזה משמעותי: אם נקודת המוקד של אור השמש אינה נמצאת בדיוק על הנייר או העץ – האש לא תפרוץ. באותו האופן, אפילו מריחה זעירה של נקודת המוקד של המראה הראשית תביא לכך שהתמונה שתתקבל כבר לא תהיה חדה ומפוקסת.
החברה שזכתה במכרז לליטוש העדשה הראשית הייתה פרקין-אלמר (Perkin-Elmer), ומהנדסיה עמלו על התהליך במשך למעלה משנתיים. זה היה אתגר אדיר: המראה הראשית של האבל הייתה אמורה להיות, על פי התכנון, המראה המדויקת אי פעם: הסטייה המותרת הייתה פחות משלושים ננו-מטרים. כדי להבין טוב יותר את משמעות הדרישה הזו, דמיינו לעצמכם שהיינו מגדילים את המראה הראשית לקוטרו של כדור הארץ. בהגדלה שכזו, שלושים ננו-מטרים מקבילים לבליטה או עמק של שש עשרה סנטימטרים.
השאלה המתבקשת היא – כיצד ניתן לבדוק את איכות הליטוש ולוודא שהמראה אכן בצורה הרצויה? יש דרך, והיא מכונה 'מתַקֵן אפס החזרי', או Reflective Null Corrector, בלעז. השם אמנם נשמע קצת מפחיד – אפילו מפחיד מאוד – אבל העיקרון די פשוט. מכשיר הבדיקה יוצר שתי קרני לייזר זהות לחלוטין, ואחת מהן נשלחת אל המראה הנבדקת. הקרן מוחזרת מהמראה – ובנקודת המוקד של המראה פוגשת את אחותה, קרן הלייזר הזהה. נזכור שהאור הוא למעשה גל בעל פסגות ועמקים, והבדיקה מתוכננת כך שאם הליטוש נכון – קרן הלייזר המוחזרת וקרן הלייזר שממתינה לה בנקודת המוקד יפגשו זו את זו כך שפסגת האחת תיפול בדיוק על עמק השניה, וכך הן יבטלו זו את זו, כמו שתי קבוצות משיכת חבל שמפעילות על החבל בדיוק אותו הכוח בכיוונים מנוגדים, כך שהחבל נשאר במקום. אם שתי הקרניים אינן מבטלות זו את זו בדיוק מושלם – סימן שהליטוש אינו תקין.
כדי שהמדידה תהיה מדויקת, על מכשיר הבדיקה להיות מוצב בדיוק בנקודת המוקד של המראה. לרוע המזל, הטכנאי שהתקין את מכשיר הבדיקה טעה – ופיספס את המקום הנכון ב-1.3 מילימטר. 1.3 מילימטר, זה הכל – נשמע כמו כלום, אבל במונחים של אופטיקת טלסקופים, זו טעות השקולה לפספוס של אלף קילומטרים. אם היה הטכנאי עירני מספיק, אולי היה יכול לגלות את הטעות עוד בזמן התרחשותה: בגלל הטעות, הוא נאלץ להשתמש בשלוש שייבות – אותן דיסקות שטוחות ודקות – כדי להתקין את מכשיר הבדיקה במקום. אם היה חושב על זה, היה מבין שאם המדידה שלו הייתה נכונה לא היה כלל צורך בשייבות. אבל הטכנאי לא שם לב, ה- Null Corrector לא מדד כמו שצריך – ושולי המראה הראשית של האבל לוטשו 2.3 מיקרומטר יותר מדי. 2.3 מיליוניות המטר, או קצת יותר מאחד חלקי ארבעים מעוביה של שערה אנושית, זה הכול. גם עם הטעות הזו, המראה הראשית של האבל עדיין הייתה המראה המלוטשת המדוייקת ביותר שיוצרה אי פעם – אבל זה לא היה טוב מספיק כדי למנוע מהאבל מלהיות הכשלון היקר ביותר בהיסטוריה של חקר החלל, ולהפוך לסמל כל מה שרע ומקולקל בתרבות הארגונית ובתעשייה האמריקנית.
שורה של כשלים
ועדת החקירה שבחנה את הכישלון העלתה שורת כשלים שהובילו לכישלון הטרגי. הגורם הראשון היה הלחץ שהפעילה נאס"א על חברת אלמר-פרקינס לעמוד בלוח הזמנים, לחץ שהוביל את היצרנית 'לחתוך פינות' ויצר מצב שבו הטכנאים והמהנדסים העדיפו להקריב את האכות על פני עמידה בזמנים. לחצים שכאלה קיימים כמעט בכל פרויקט, ואני עצמי עמדתי באינספור מצבים כאלה כמהנדס. ההבדל הוא שכשמדובר בטלסקופ המשוגר לחלל, המחיר שמשלמים על שגיאה בזמן הייצור הוא אדיר ולכן חיסכון כמה מיליוני דולרים לצורך עמידה בזמנים יכול לעלות מיליארדי דולרים בהמשך. במילים אחרות – מידת הסיכון בפרויקט שכזה היא עצומה, מעל ומעבר לרוב הפרויקטים.
הכשל השני היה קונספציה שהתגבשה במוחם של כל המעורבים לפיה ה- Null Corrector הוא מכשיר המדידה המדויק ביותר הקיים, וכל שאר מכשירי המדידה אינם טובים מספיק כדי לוודא שהוא אכן מודד כהלכה. לנאס"א ולאלמר-פרקינס היו לפחות שתי הזדמנויות לתפוס את הטעות בשלב מוקדם. הראשונה הייתה כשמדידה במתקן אחר, בתום תהליך הליטוש, העלתה שהליטוש אינו תקין. המהנדסים קיבלו את תוצאות הבדיקה, ראו שהיא אינה תקינה – אבל העדיפו להאמין שהמראה תקינה, ודווקא מתקן המדידה הוא זה שטועה. מדוע? כיוון שלא יכול להיות שה- Null Corrector המתקדם והמדויק טעה. זאת ועוד, חברת קודאק התמודדה מול אלמר-פרקינס במכרז לייצור המראה הראשית, והיא ייצרה מראה קטנה יותר בטכנולוגיה אחרת אבל לאותה צורת ליטוש. נאס"א יכלה לדרוש מאלמר-פרקינס להשוות בין שתי המראות ואז הייתה הטעות מתגלה בוודאות – אבל כיוון שכולם היה בלחץ לוח הזמנים וכיוון שה- Null Corrector אמור להיות מתקדם ומדויק כל כך, הוחלט שלא לבצע את ההשוואה. כדאי להדגיש את הנקודה האחרונה: זה לא שמישהו שכח לבדוק את המראה, או דילג על שלב בבקרת האיכות: ההחלטה שלא לבצע בקרת אכות טובה הייתה מכוונת עקב שיקולי לו"ז ותקציב. ועל ההחלטה הזו שילמה נאס"א ביוקר כשכל הפרשנים בעיתונים קרעו את הסוכנות לגזרים וכינו אותה 'בזבזנית', 'מנופחת' ו'בירוקרטית'. היו מי שכינו את הפיאקסו של האבל – 'אסון הצ'לנג'ר של האסטרונומיה.'
יואב לנדסמן, מהנדס מערכת של משימת חלל מורכבת שכזו מכיר היטב את הדינמיקה בפרויקטים כאלה והוא יסביר לנו מה השתבש.
"[יואב] הכשלים היו כשלים תעשייתים מוכרים. בעיות של אבטחת איכות שלא הייתה מחמירה מספיק, של סקרים חסרים, של לחץ שמגיע מלמעלה שגורם לך לדלג על שלבים חשובים כמו בדיקה מקצה לקצה של המערכת. דברים שלפעמים אין ברירה ואתה לא יכול להימנע מהם, אבל בכל פעם שאתה מדלג על שלב כזה בתחום של ניהול תעשייתי, אתה צריך לדעת שאתה מעלה איזהשהו סיכון. מנהל צריך להכיר את זה. זה בסדר לדלג על שלבים, אבל אתה צריך להיות מודע לסיכון שאתה לוקח ואם לקחת סיכון והסיכון באמת מתממש – אז אתה צריך לדעת לשאת בתוצאות. אני לא מדבר על המשמעויות על הקריירה של אותו המנהל, אני מדבר על המשמעויות של המשימה. הרבה פעמים אתה שולח משימת חלל ואתה אומר – אולי היא לא תעבוד במאה אחוז, אבל גם תשעים אחוז זה בסדר. הסיכון יכול להתבטא בכך שמכשיר כלשהו לא עובד בכל אורכי הגל שציפית. יש איזה חור איפה שהוא. אבל אם כל השאר עובד – אז בסדר! אז לא פגענו בביצועים [באורח קריטי]…
[נתן] קיבלנו תשעים אחוזים, אמנם, אבל מצד שני, כדי לקבל את המאה אחוזים – הייתי צריך להשקיע פי עשר.
[יואב] כן. אם המצבר שלך לא עובד – אז אין משימה. זה משהו שאסור לו להיכשל! אולי צריך לשים שני מצברים, למשל. ככל שהמשימה יותר יקרה ויותר מושקעת ויותר חשובה למדינה, לאנושות וכן הלאה – אז צריכה להיות פה גם מידה של השקעה כדי לצמצם את הסיכונים. וסיכונים בהנדסה הם אף פעם לא אפס."
מה עכשיו? נאס"א הייתה על הקרשים. חמש מאות קילומטרים מעל כדור הארץ ריחף טלסקופ מקולקל, כמו תזכורת מתמדת לעומק הצרה. בחדרי ישיבות רבים ישבו מהנדסים ומדענים וניסו למצוא פתרון שיוציא את נאס"א מהבוץ. בפרק הבא, חלקו השני של פרק זה, נשמע על ההצעות הרבות שהועלו – ונזרקו לפח האשפה. נשמע על היום שבו מצא את עצמו ג'ים קרוקר, מנהל התפעול של מכון טלסקופ החלל, עומד בחדרון אמבטיה קטן במלון שוויצרי, מביט על הדוש – וברגע של הארה הבין מה בדיוק צריך לעשות כדי להציל את האבל. לבסוף, נשמע על מאמציהם ההירואים של האסטרונאוטים שהיו אמורים לבצע את התיקון בחלל, וגורלו של כל הפרויקט הענק שניצב על כתפיהם.
...
בשנת 1990, לאחר עשרים וחמש שנות עבודה והשקעה כספית בסכום שני מיליארד וחצי דולר, שוגר לחלל טלסקופ החלל האבל – טלסקופ רב עצמה אשר אמור היה להחזיר את התמונות החדות והטובות ביותר שצילם טלסקופ כל שהוא אי פעם. לחרדתם של כל המעורבים בפרויקט המורכב והתובעני, נתגלתה בטלסקופ בעיה חמורה: המראה הראשית, זו שאחראית על איסוף האור המגיע מכוכבים מרוחקים, לוטשה באופן לא נכון, וכתוצאה – הפיק הטלסקופ תמונות מטושטשות.
חמור יותר – זו הייתה "טעות של טירונים," טעות שהצביעה על כשל חמור באופן ניהול הפרויקט על ידי נאס"א. סוכנות החלל האמריקאית, שבקושי הספיקה להתאושש מאסון הצ'לנג'ר שארע מספר שנים קודם לכן, ספגה מכה קשה.
האפשרות לשלוח מעבורת שתחזיר את הטלסקופ לכדור הארץ לצורך תיקון המראה, נפסלה מיד: שיגור מעבורת חלל עולה מאות מיליוני דולרים, וכולם ידעו שהסיכוי שהקונגרס האמריקני יאשר שיגור טלסקופ נוסף שואף לאפס. אם האבל יוחזר לכדור הארץ, יהיה זה רק כדי לשמש כמוצג מוזיאוני. התיקון יהיה חייב להתבצע בחלל, אם בכלל. נאס"א הקימה ועדה מיוחדת שכללה אסטרונומים, אסטרונאוטים ומהנדסים עתירי-ניסיון שאספו הצעות שונות לתיקון המיקרוסקופי של הטלסקופ ובחנו אותן. אחת ההצעות, למשל, הייתה לחמם את המראה ואז לכופף אותה לצורה הנכונה. הצעה אחרת קראה לצפות את המראה בשכבת מתכת נוספת בעובי המתאים, ושלישית דיברה על החלפת המראה המשנית – זו שמקבלת את אלומת האור מהמראה הראשית ומחזירה אותה אל המכשירים המדעיים והמצלמות שבירכתי הטלסקופ. כל ההצעות, אלה ואחרות הדומות להן, נפסלו כיוון שהאופטיקה בתוך האבל עדינה ומדויקת כל כך, עד שסביר להניח שהאסטרונאוטים בחליפות החלל המגושמות שלהם יזיקו לטלסקופ הרבה יותר מאשר יועילו
אבל בכל החושך הזה, הייתה גם נקודת אור, קצה קצהו של חבל הצלה.
ליטוש שגוי – אך מושלם
בפרק הקודם סיפרתי לכם שהתקלה שהובילה לליטוש הלא נכון הייתה מיקום שגוי של מכשיר בדיקה בשם 'מתקןאפס החזרי' – או Reflective Null Corrector, שמטרתו הייתה לוודא שהמראה הראשית לוטשה לצורה הנדרשת. למען האמת – זהו רק חצי מהסיפור. ה-Null Corrector לא שימש רק לבדיקת הליטוש – אלא גם היה חלק מתהליך הליטוש עצמו: זאת אומרת, מלטשי המראה נעזרו בו כדי ליצור את הליטוש הרצוי. זו הייתה החלטה שגויה נוספת ברצף ההחלטות הניהוליות הגרועות של סוכנות החלל. דמיינו שאתם מציירים קו באורך שלושים ס"מ בעזרת סרגל – ואז מוודאים את אורכו של הקו בעזרת אותו הסרגל. האבסורד בולט לעין: תוצאת המדידה תהיה תמיד שלושים ס"מ, ולא משנה מה אורכם האמתי של הקו והסרגל…
אבל מאידך, אחת מתוצאות הלוואי של ההחלטה השגויה הזו הייתה שהמראה הראשית אמנם לוטשה לצורה הלא נכונה – אבל הליטוש עצמו היה בכל זאת מושלם. שוב, דמיינו את הקו שציירנו באמצעות הסרגל. גם אם אורכו האמתי של הסרגל הוא עשרים ותשע ס"מ במקום שלושים ס"מ – עדיין נקבל את הקו הישר שביקשנו, רק קצר יותר. באותו האופן, המראה הראשית של האבל הייתה מלוטשת למשעי בסטנדרטים הגבוהים ביותר האפשריים, אך בקימור הלא נכון. עובדה זו פתחה, באופן מפתיע, צוהר קטן של תקווה למהנדסיה של נאס"א, שכן פירושה שניתן, באופן עקרוני, לתקן את השגיאה באמצעות מראה אחרת שתלוטש בדיוק לצורת המראה הראשית – אבל הפוך. דהיינו, אלומת האור 'המקולקלת' שתגיע מהמראה הראשית, תעבור דרך מראה חדשה ש'תקלקל' אותה פעם נוספת, אבל בחזרה לצורה הנכונה.
אבל אליה וקוץ בה. כדי לבנות מראה שמסוגלת לתקן את אלומת האור המקולקלת, על המהנדסים לדעת את צורתו המדויקת של הקימור החדש, השגוי, של המראה הראשית וזו – מה לעשות – מרחפת חמש מאות קילומטרים מעל ראשיהם. כיצד יוכלו המהנדסים לדעת מה הקימור הנכון?
כאן סוף סוף שיחק המזל לנאס"א. ועדת החקירה שבחנה את כשלי הפרויקט מצאה את ה-Null Corrector במפעל של אלמר-פרקינס מורכב בדיוק כפי שהיה בעת ליטוש המראה הראשית. אמנם חלפו עשר שנים, אבל אף אחד לא פירק או הזיז המכשיר ממקומו. עובדה זו אפשרה למהנדסים לחשב בדיוק את הקימור הרצוי שיבטל את השגיאה הקיימת וישיב את אלומת האור למצבה הרצוי.
שתי אסטרטגיות
השאלה הבאה הייתה היכן בתוך הטלסקופ כדאי להתקין את המראה המתקנת. בהאבל היו חמש מצלמות ומכשירים מדעיים מסוגים שונים שקיבלו, כל אחד בתורו, חלק מאלומת האור ששלחה אליהם המראה הראשית, מצב זה יצר שתי אפשרויות עקרוניות.
הראשונה היא להתקין מראה מתקנת נפרדת בתוך כל אחד מהמכשירים השונים, דהיינו חמש מראות שונות. במלייםאחרות, זה דומה לחמישה אנשים שיושבים מול טלוויזיה תלת-ממד, וכל אחד מהם מרכיב משקפיים משלו כדי לראות את התמונה התלת-ממדית. זהו פתרון אפשרי בהחלט, כיוון שהאבל תוכנן מראש כך שאסטרונאוטים יוכלו להוציא את המכשירים המדעיים ולהחליף אותם בחדשים בקלות יחסית. הבעיה הייתה שיידרשו שנים ארוכות כדי לבנות מחדש את המכשירים המדעיים עם המראות המתקנות, ובכל שנה שעוברת גדל הסיכון שהקונגרס יחליט לבטל את הפרויקט כולו ולמשוך את התקציב.
האפשרות השניה, אם כן, היא להתקין את המראה שלב אחד קודם לכן, עוד בטרם אלומת האור מתפצלת לחמש אלומות נפרדות. זהו פיתרון פשוט ומהיר יותר, כיוון שאינו דורש שינוי במכשירים הקיימים. אבל היכן ניתן למצוא מקום בתוך הטלסקופ למראה שכזו, ואז למצוא דרך להתקין אותה בדיוק במקום הרצוי – מבלי שהאסטרונאוטים יפגעו בטעות במכשירים העדינים?
הארה במקלחת
את ג'ים קרוקר, מנהל התפעול של מכון טלסקופ החלל, הכרנו בפרק הקודם. קרוקר היה מהנדס חשמל, ונכח בדיונים השונים שבהם שברו המהנדסים והאסטרונומים את הראש בניסיון לפצח את אתגר תיקון הטלסקופ. אחת מן הישיבות התקיימה בשוויץ, ובתום יום מפרך של דיונים, חזר קרוקר לבית המלון שבו התארח. הוא הניח את החפצים שלו על השולחן, התפשט – והתכונן להיכנס למקלחת. כאן נתקל קרוקר לצערו, בבעיה אוניברסלית שאני בטוח שכל מי שטייל בחוץ לארץ מכיר היטב: איך פותחים את המים החמים. קרוקר האמריקני היה רגיל לסידור של שני ברזים שאחד מהם פותח את זרם המים החמים, והשני את זרם המים הקרים. הדוש במקלחת השוויצרית היה בסגנון שמוכר גם בישראל: זרוע אחת מסתובבת על ציר וקובעת את עצמת הזרם וכן את הטמפרטורה.
רוקר שיחק עם הברז של הדוש כדי להבין איך הוא עובד – ואז זה היכה בו. כאן מולו, במקלחון השוויצרי, מונח הפיתרון לצרותיו של האבל: הזרוע המסתובבת! הוא ראה בעיני רוחו מתקן שאליו מחוברות כמה זרועות קטנות המחוברות לציר מרכזי. בקצה כל זרוע: מראה קטנה בעלת הקימור הדרוש לתיקון העיוות. בזמן ההמראה יהיו הזרועות מקופלות ונעולות כדי שלא יישברו – אבל כשיותקנו בתוך הטלסקופ ייפתחו וייפרשו כמו עלי כותרת של פרח, ללא מגע ידם של האסטרונאוטים. כל מראה קטנה תשלח אלומת אור מתוקנת למכשיר מדידה אחר.
למחרת, בישיבת הוועדה, הסביר קרוקר לשאר החברים את הרעיון שלו. הוא ציפה להתנגדותעיקשת, שכן ההצעה שלו תחייב ויתור על אחד המכשירים המדעיים הקיימים בטלסקופ לטובת מתקן המראות – אבל הרעיון היה כה אלגנטי, עד שאף אחד לא פצה פה. כולם ישבו והביטו בו בשתיקה המומה.
שנתיים לאחר מכן היה המתקן שהגה קרוקר במקלחת בשוויץ מורכב ומוכן להעמסה על מעבורת חלל. ג'ים קרוקר עצמו הוביל את הקבוצה שפיתחה את המתקן, שזכה לכינוי COSTAR, ראשי תיבות באנגלית של Corrective Optics Space Telescope Axial Replacement. שיגור המעבורת שתישא את COSTAR לחלל נקבע לדצמבר 1993.
אוברול לטלסקופ
פרט להתקנת מתקן התיקון האופטי, נעשו כמה וכמה שינויים, תיקונים והחלפות בטלסקופ. למשל, להאבל יש שישה ג'יירוסקופים: אלו גלגלים קטנים המסתובבים במהירות של 19,000 סיבובים בדרה. בעקבות הסיבוב המהיר, הג'יירוסקופים נוטים לשמור על האוריאנטציה שלהם בדיוק גבוה מאד. בימים אלה ממש יש לנו הזדמנות מעולה לראות ג'יירוסקופ בפעולה: צאו החוצה, תפסו איזה ילד אקראי ברחוב, היפכו אותו עם הרגליים למעלה ונערו היטב. שלוש מאות ספינרים אמורים ליפול ממנו. קחו ספינר וסובבו אותו במהירות – וכשתנסו להזיז את הספינר המסתובב אפשר יהיה לחוש היטב בהתנגדות של הצעצוע האידיוטי לשינוי הכיוון. תכונה זו של שמירה על יציבות הכיוון חיונית כדי לאפשר לטלסקופ להנעל על העצם המצולם במשך דקות ואפילו שעות, במהלך חשיפות ארוכות.
הוכחת יכולת
אבל האבל כבר בילה, בשלב זה, כשלוש שנים מחייו במסלול סביב כדור הארץ: הג'ירוסקופים העדינים סבלו משחיקה גבוהה, והיו זקוקים להחלפה. פרט לג'יירוסקופים, על האסטרונאוטים היה להחליף אחת ממצלמות הטלסקופ, פאנל סולרי, פיוזים במערכת החשמל, חיישנים מגנטיים ורשימה ארוכה של רכיבים קטנים. אם האבל היה מכונית, לא היינו אומרים שהוא נכנס ל"תיקון" אלא ל"אוברול." הייתה זו משימת התחזוקה הקשה והמורכבת ביותר של נאס"א אי פעם, והיו מי שראו בה מעין מבחן הוכחת יכולת לקראת הקמת תחנת החלל הבינלאומית, שגם היא ודאי תדרוש תחזוקה מורכבת לאורך זמן.
האחריות על הובלת משימת התיקון של האבל נפלה על כתפיו של סטורי מסגרייב (Story Musgrave), אחד האסטרונאוטים הוותיקים והמנוסים ביותר של סוכנות החלל, שנבחר להוביל את צוות מעבורת החלל דיסקברי. כל אחד מחברי הצוות היה מודע לכך שתהיה להם רק הזדמנות אחת לתקן את הטלסקופ, ואם יפשלו – ההשלכות לגבי שאר תכנית החלל המאוישת של נאס"א עשויות להיות חמורות מאוד. אי לכך, התאמנו האסטרונאוטים של דיסקברי לקראת המשימה כמו אתלטים המתאמנים לקראת אולימפיאדה. מסגרייב תיאר בראיון עיתונאי חלק מתהליך האימון בתוך בריכה המדמה את התנאים בחלל:
“עשינו את הדברים למטה [בבריכה], ממש כמו שנעשה אותם למעלה. בשבע בבוקר הגענו לשם וקיבלנו תדרוך לגבי מה שהיינו אמורים לעשות, ואז סידרנו את הכלים שלנו. אחר כך נכנסנו לחליפות שלנו ועבדנו בבריכה במשך שש או שבע שעות. בסיום העבודה הפקנו לקחים, ואז המשכנו לחדר הכושר. נתנו שעה, שעה וחצי של עבודה – ואחר כך חזרנו לבריכה כדי לדבר על הפעילות של היום למחרת. זה נגמר בעשר בלילה, בערך, ובשבע בבוקר למחרת מתחילים הכל מחדש. עשינו את זה יום אחרי יום במשך שלושה שבועות.'
דוגמה מרתקת למידת מחויבות האסטרונאוטים למשימתם אפשר למצוא בסיפור הבא. אחד החששות שהעלו המהנדסים לקראת משימת התיקון הייתה שחשיפה ישירה של פנים הטלסקופ לאור השמש הלוהט עלולה לסכן את האופטיקה העדינה של העדשה. כדי להימנע מחשיפה ישירה שכזו תוכנן התיקון להתבצע כך שהמעבורת תרחף בין הטלסקופ והשמש, ותטיל את צילה על הטלסקופ והאסטרונאוטים שלצדו. בתנאים אלה, תרד הטמפרטורה למאה ושבעים מעלות מתחת לאפס.
במאי 1993, שבעה חודשים לפני השיגור המתוכנן, נכנס סטורי מסגרייב לאחד התרגולים הקשים והשנואים ביותר על אסטרונאוטים: 'בדיקת ואקום תרמית', אימון זה שמסגרייב מכנה 'הגהינום הכי גרוע בעולם, והיום הקשה ביותר שיהיה לך בתור אסטרונאוט'. אני מזכיר לכם שבאחד הפרקים אירחתי לשיחה את יצחק מאיו, אסטרונאוט הגיבוי של אילן רמון, שסיפר איך באחד האימונים הראשונים שלו נעלו אותו בתוך ארונית קטנה וחשוכה למשך כמה שעות רק כדי לראות אם יש לו קלסטרופוביה. אני לא הייתי מסכים אפילו להכנס לאותו הבניין שבו נמצאת הארונית. אם סטורי מסגרייב מכנה את בדיקת הואקום התרמית 'הגהינום הכי גרוע בעולם' – אנחנו יכולים להניח שזה באמת אימון קשה. בכל אופן, האסטרונאוט פוסע עם חליפת החלל שלו לתוך תא חשוך וריק מאוויר, ובמשך מספר שעות מתרגל שימוש בכלי עבודה השונים: שולף מברגים, פותח וסוגר מלחציים וכו'. 'בדיקת ואקום תרמית' נעשית כדבר שבשגרה בכל משימת חלל מאז אפולו, ואף אחד לא הקדיש לה מחשבה רבה מדי.
כדי לדמות את התנאים שישררו בזמן תיקון הטלסקופ, קורר תא הוואקום לטמפרטורה של מינוס מאה ושבעים מעלות. מסגרייב החל לעבוד, אך ככל שנקפו השעות החל הקור העז לחדור דרך הכפפות שלבש. הוא איבד תחושה באצבעותיו, אבל מחויבותו להצלחת המשימה הייתה כה גדולה עד שהוא החליט לחרוק שיניים ולהמשיך את האימון עד תומו. רק בתום הבדיקה, כשפסע מסגרייב החוצה מהתא והוריד את הכפפות – התברר שלא היה מדובר בכאבים זמניים כי אם בכוויות קור חמורות ביותר, עד כדי מוות של הרקמות, בשמונה אצבעות. מסגרייב הובהל לבית חולים מיוחד באסלקה המתמחה בטיפול בכוויות קור, ובסוכנות החלל בדקו כיצד ייתכן שחליפת החלל המבודדת לא מנעה את הפציעה הקשה.
בבדיקה הסתבר שהאסטרונאוטים מתלוננים כבר מזה שנים על קור בכפות הידיים בעת הליכת חלל, ואפילו מסגרייב עצמו דיווח על כך בהליכת החלל הראשונה שלו. אבל עד היום, אסטרונאוטים בהליכות חלל בילו רק חלק מהזמן בצל, ושאר הזמן באור השמש ולכן הקור בכפות הידיים לא היה כה משמעותי. אך בגלל החשש מפגיעה בהאבל, היו האסטרונאוטים של דיסקברי אמורים להיות הראשונים שיעבדו בצל במשך שעות ארוכות, ובתנאים אלה כפפות החליפה לא יוכלו לשמור על חום הידיים מפני פגיעה ארוכת טווח. לנאס"א היה מזל גדול שהבעיה הזו נתגלתה שבעה חודשים תמימים לפני השיגור: אילו הייתה הבעיה מתגלית בחלל, בזמן התיקון עצמו, המשימה הייתה נכשלת. בסופו של דבר החלים מסגרייב בזמן לשיגור, ובנאס"א שינו את מסלול הטיסה המתוכנן של המעבורת כך שהטמפרטורות שאליהן ייחשפו האסטרונאוטים לא יהיו כה נמוכות, מבלי לחשוף את הטלסקופ לאור שמש ישיר.
תיקון מוצלח
בשניים בדצמבר, 1993, המריאה דיסקברי למשימתה, ושבעת האסטרונאוטים ערכו חמש הליכות חלל רצופות במהלך תיקון הטלסקופ. האימונים המפרכים השתלמו, וכמעט כל התיקונים וההחלפות השונות הוכתרו בהצלחה. מעניין לציין שהקושי הגדול ביותר שבו נתקלו האטסרונאוטים במהלך המשימה היה בפתיחת ארבעה ברגים עקשניים שנעלו אחת מדלתות הטלסקופ. על כדור הארץ, ברגים אינם אתגר כה מורכב עבור מכונאים – אבל בחלל, זה כבר סיפור אחר. ראשית – אם אינך מעוגן היטב לעצם אחר כשאתה מנסה לפתוח את הבורג, יש סיכוי לא רע שבמקום שהבורג יסתובב, תסתובב אתה סביבו. שנית, הכפפות החליפה העבות אינן מאפשרות עבודה עדינה, וקל מאוד לאבד בורג שבשניות עלול להתעופף לו בחלל – ואם הבורג החילופי היחיד נמצא כמה מאות קילומטרים מתחתיך, אתה בצרות… במילים אחרות, בורג סורר יכול בהחלט להכשיל משימת חלל ולהשבית ציוד חיוני באופן בלתי הפיך. למזל האסטרונאוטים של דיסקברי, לאחר כמה דחיפות ומשיכות הגונות, נאותו ארבעת הברגים להיפתח, והתיקון המשיך כמתוכנן.
בסיכומו של דבר הושלמו בשלום כל התיקונים, כולל התקנת ה- COSTAR החיוני במיוחד. דיסקברי חזרה ארצה, וכעת היה הכדור בידי האסטרונומים על הקרקע. עלותו הכוללת של התיקון, כולל שיגור המעבורת, הייתה כשבע מאות מיליון דולר: יותר מפי שתיים התקציב המקורי של הפרויקט כולו. אף אחד לא רצה לחשוב מה יקרה אם התיקון ייכשל. ג'ים קרוקר, האחראי על ה-COSTAR, נזכר בהודעה שקיבל מאחד ממכריו: 'ברכותי [על התיקון]. יש רכבת שיוצאת מבלטימור מחר בלילה בשמונה וחצי. אם הדבר הזה לא עובד, כדאי שתהיה מתחתיה.'
אבל 'הדבר הזה' עבד, ועבד מצוין. המראות הקטנות עשו את העבודה, ותיקנו לחלוטין את העיוות שיצרה המראה הראשית. תמונות ומדידות החלו זורמות ממכשיריו של האבל אל המדענים על הקרקע, וחמישה חודשים בלבד לאחר משימת התיקון הכריזה קבוצת חוקרים על הוכחה משכנעת, ראשונה מסוגה, לקיומו של חור שחור במרכזה של גלקסיה שכנה; זאת בזכות תצפית שערך עליה האבל. כעבור חודשיים התמלאו מהדורות החדשות בתמונות דרמטיות של כוכב השביט שומכר-לוי 9 פוגע בכוכב הלכת צדק – אירוע נדיר ויוצא דופן שתועד על ידי צילומי הטלסקופ.
האבל שינה את תפיסת העולם
נכון יהיה לומר שהאבל שינה את תפיסת העולם שלנו לגבי היקום. ראשית, תמונות שצילם הטלסקופ הוכיחו שהיקום צעיר בכחמישה מיליארדי שנים מכפי שהעריכו המדענים קודם לכן. ההערכות לגבי גילו של היקום מבוססות על הקצב שבו הגלקסיות מתרחקות זו מזו בעקבות המפץ הגדול, ובעזרת האבל הצליחו אסטרונומים למדוד את מהירות ההתפשטות הזו בדיוק גבוה בסדרי גודל משניתן היה לעשות כן מכדור הארץ.
שנית, גילינו שהיקום שלנו הוא סוער ודינמי הרבה יותר משדמיינו: האבל לימד אותנו שגלקסיות מתנגשות זו בזו בתדירות גבוהה יותר משהייתה ידועה עד כה, ושגלקסיית אנדרומדה עתידה להתנגש בשביל החלב שלנו בעוד ארבעה מיליארד שנים. גילינו שהיקום עשיר להדהים בכוכבי לכת: כמעט כל כוכב צעיר, מסתבר, מוקף בעננת גז וחומר הנמצאת בתהליך התגבשות לכדי מערכת של כוכבי לכת. האבל גם צילם את התמונה הראשונה של כוכב לכת המקיף שמש אחרת. קפלר, טלסקופ חלל אחר ששוגר ב-2009, חשף אלפי כוכבי לכת אחרים נוספים.
וכמובן, גולת הכותרת של גילויי הטלסקופ – 'היהלום בכתרו של האבל' – היא ההוכחה לכך שהיקום שלנו לא רק שאינו מאט את התפשטותו – כפי שהאמינו כל המדענים מאז תחילת המאה העשרים – אלא אפילו הולך ומתרחב באופן מואץ. לתגלית הבלתי מוסברת הזו יש את הפוטנציאל לחולל את המהפכה הגדולה ביותר בפיזיקה המודרנית מאז ניוטון ואיינשטין, ודיברתי עליה בהרחבה בפרקים שעסקו במפץ הגדול.
אין ספק שככלי מדעי, האבל הוכיח את עצמו מעל ומעבר – וטענה זו מגובה במספרים. קרוב לשלושה עשר אלף מאמרים מדעיים פורסמו על סמך תמונות שסיפק טלסקופ החלל. אכותו של מאמר מדעי נמדדת במספר הפעמים שבו הוא צוטט במאמרים אחרים – ומאמרים המבוססים על מידע מהאבל זכו למעל 287,000 ציטוטים: הרבה יותר מהמקובל בעולם המדע. בממוצע, טלסקופ החלל הביא לפרסום מאמר אחד במגזין נחשב – בכל יום מאז שוגר. מבחינה זו, עושה רושם שהאבל הצדיק את ההשקעה הכספית הכבירה בו: יותר מעשרה מיליארד דולר במצטבר, אם לוקחים בחשבון את עלותן שיגורן של משימות תחזוקה נוספות לטלסקופ ב- 1999, 2002 ו-2009.
התמונות של האבל
לטלסקופ החלל הייתה השפעה מעניינת נוספת, כזו שאמנם קשה לכמת במספרים אך אולי תתברר ביום מן הימים כחשובה לא פחות מאלו שצוינו. המדענים אולי נהנים משפע מידע אסטרונומי חדש אבל עבור רובנו, האנשים הפשוטים, האבל הוא 'התמונות של האבל'. מאז שתוקנה התקלה במראה הראשית ב-1993, החזיר האבל לכדור הארץ אלפי תמונות מדהימות, עוצרות נשימה ממש, של ערפיליות, גלקסיות וסופר-נובות רחוקות. כה מרתקות התמונות הללו, עד שרבים מאתנו משתמשים בהן כרקעים למחשב, וחלקן אפילו מעטרות קירות מוזיאונים. כמה מהתמונות שצילם האבל הן לא פחות מאייקוניות, מפורסמות כמו הדיוקן של צ'ה גווארה, או הנערה האפגנית של המגזין נשיונל גיאוגרפיק. אחת מן התמונות הידועות היא, למשל, תמונת 'עמודי הבריאה' (Pillars of Creations) המלכותיים שנראים מתוך ערפילית הנשר.
מעניין לציין שהתמונות הצבעוניות, המטריפות והמרתקות שהתרגלנו לקבל מהאבל – אינן כלל אמתיות, לפחות לא במובן המקובל של המילה.
ראשית, חשוב להבין שהאבל אינו מצלם בצבע אלא רק בשחור לבן, או ליתר דיוק בגוונים של אפור. הצבעים שאנחנו רואים בתמונות, מתווספים מאוחר יותר בעיבוד ממוחשב שעושים המדענים שמפענחים אותן. הוספת הצבעים לתמונה אינה נעשית באופן שרירותי לגמרי – רוב הצבעים מגיעים ממדידות מדויקות של תדרי האור שנכנס לטלסקופ – אבל יש בעיבוד הממוחשב גם מידה לא מבוטלת של 'חירות אמנותית'. למשל, האבל קולט אור גם בתדרים שהעין שלנו אינה מסוגלת לקלוט – למשל, אינפרא אדום ואולטרא-סגול. גם האור הזה נקלט בעדשת המצלמה, כמובן – אבל אין לו 'צבע' במובן הרגיל של המילה כיוון שאיננו מסוגלים לראות אותו. במצב כזה החוקרים בוחרים צבע שייצג את האור הבלתי נראה בתמונה, כדי שנוכל להבחין בפרטים המצולמים. נוסף על כך, לפעמים שני מקורות אור יכולים להתקיים בתדרים שונים – דהיינו, בצבעים שונים – שהאבל יכול להבחין ביניהם בקלות, אבל העין האנושית אינה מסוגלת להבדיל ביניהם, כמו שני גוונים כמעט זהים של אדום. במקרה שכזה, החוקר יכול לבחור להדגיש גוון אחד –לעומת האחר, כדי שנוכל להבחין בפרטים הקטנים שבתמונה. תוצאת עיבוד שכזה נראית, בדרך כלל, בתור צלליות שנותנות תחושה של עומק קסום לתמונה, או אור מסתורי שמאיר את הערפיליות מאחור כמו תאורת רקע קוסמית. גם אלה גם אלה – אינם קיימים, לפחות לא לעין הבלתי-מזוינת.
ולבסוף, יש החלטות שרירותיות לחלוטין, כמו למשל מכוונות התמונה. בחלל, כידוע, אין 'למטה' ו-'למעלה': לכיוונים אין משמעות. את תמונת 'עמודי הבריאה' אפשר היה באותה המידה להציג כשהם שוכבים על צדם, וזה עדיין ייצוג נכון של המציאות. ובכל זאת, המדענים של נאס"א בחרו ליישר את התמונה כך שהערפיליות המרשימות עומדות אנכיות, ובכך יוצרות אותם 'עמודים' מפוארים. מדוע? כי אם הן היו שוכבות על הצד, ודאי היו מרשימות הרבה פחות. כמעט כל תמונה של האבל המיועדת עבור הקהל הרחב עברה מניפולציות דיגיטליות שכאלה. למעשה, כמעט ואין סיכוי שאם היינו יכולים לטוס לחלל ולהביט בעמודי הבריאה – או בכל עצם מצולם אחר בעינינו שלנו – היינו רואים משהו שדומה למה שהאבל מצלם.
אבל לזכות האסטרונומים ייאמר שהשקרים הלבנים האלה נעשים למען מטרה טובה. למי שגדל בעידן האינטרנט ושרגיל לקלות שבה אפשר למצוא ברשת תמונות מרהיבות של גלקסיות וערפיליות, קשה להעריך איזה שינוי חולל האבל בתפיסת האסטרונומיה בקרב הקהל הרחב. עד האבל, צילומים אסטרונומיים היו יבשים ומשעממים: תמונות מטושטשות בשחור לבן, בעיקר. כדי להתפעל מיופיו של היקום היית צריך להפעיל דמיון מפותח. התמונות שהחזיר האבל סגרו את הפער המנטלי הזה בין חוקרים לציבור, ובפעם הראשונה גם האנשים "מן הרחוב" התחברו, מבחינה אמוציונלית, ליופי הזה. קשה למדוד השפעה שכזו במספרים, אבל מי יודע כמה ילדים הביטו בתמונות של האבל בעיניים נוצצות, והחליטו שכשהם יהיו גדולים – הם רוצים לחקור את החלל. אני יודע שלי, באופן אישי, צילומיו של האבל גורמים לאותם פרפרים בבטן שקריאת ספרי מדע בדיוני גרמה לי כשהייתי נער מתבגר: הידיעה ששם, מעלינו, נמצאים דברים מרתקים ומופלאים מעבר לכל דימיון- גם אם אני יודע שהם לא בדיוק אותו הדבר כפי שהם נראים בתמונות. חוקרת האמנות אליזבת קסלר (Kessler) כתבה ספר על תמונותיו של האבל וניתחה אותן מנקודת מבט אמנותית. בין השאר היא היא כתבה:
"תמונותיו של האבל מזמינות אותנו לראות את הקוסמוס כרחב ידיים, מדהים ומלא פליאה – ובאותו הזמן גורמות לנו לתחושה כאילו הוא [היקום] אינו כה מרוחק וזר כפי שניתן לחשוב."
ליימן שפיצר, ודאי תשמחו לדעת, זכה לראות את חלומו מתגשם. כשתוקן האבל שפיצר כבר היה מבוגר מאוד, אבל עדיין עסק במחקר פעיל. באופן רשמי, לא היה זכאי שפיצר להקצאת זמן לתצפית מתוך זמנו יקר הערך של הטלסקופ – אבל חוקרים אחרים, שהעריכו את פועלו, תרמו לו מתוך הקצאות הזמן שלהם וכך הצליח גם הוא ליהנות מפירותיו של האבל. ליימן שפיצר הלך לעולמו ב-1997, בגיל 82. את יומו האחרון בילה במשרדו שבאוניברסיטת פרינסטון, עובר על תמונות שצילם האבל. בשנת 2003 שיגרה נאס"א את טלסקופ החלל על שם שפיצר, טלסקופ ייעודי לתדרי אינפרה-אדום, שעדיין מקיף את השמש גם כיום.
סיכום
עשרים ושבע שנה אחרי ששוגר לחלל, שתים עשרה שנים יותר ממשך החיים המתוכנן שלו, טלסקופ החלל האבל עדיין מקיף את כדור הארץ ומביט אל מעמקי היקום. ב-2009 חברה אל האבל מעבורת החלל "אטלנטיס" למשימת תחזוקה אחרונה בהחלט – וזהו: תכנית המעבורות של נאס"א הסתיימה. האבל צפוי להמשיך ולרחף בחלל, לצלם ולשלוח תמונות לכדור הארץ עד שאחרון המכשירים שלו ישבוק חיים, ועד שהחיכוך הבלתי נמנע עם מולקולות האוויר הדלילות יאט את מהירותו, כוח המשיכה ישוב ללפות בו באחיזת ברזל – והאבל ייפול מהשמיים. זה אמור להתרחש מתי שהוא בעשר השנים הקרובות, סביר להניח.
לשמחתנו, להאבל יש כבר מחליף מתוכנן: טלסקופ החלל "ג'יימס ווב," על שמו של המנהל השני של נאס"א ומי שהיה מעורב בתכנית אפולו. הטלסקופ עתיד להיות משוגר לחלל ב-2018. כפי שמסביר יואב לנדסמן, מהנדס מערכת בכיר ב- SPACEIL, ג'יימס ווב יוכל לצפות רחוק יותר ובתדרי אור שהיו מחוץ להשג מכשיריו של האבל.
"[יואב] המחליף שלו זה טלסקופ החלל ג'יימס ווב. אני חושב שגם הוא כבר היה אמור להיות משוגר, אבל גם שם יש חריגות תקציב וכל זה, כמו שצפוי במקרה של טכנולוגיות חדשות ופורצות דרך. אבל הוא עומד להיות משוגר מעבר למסלול הירח. זאת אומרת, לנקודה הרבה יותר רחוקה בשביל שכדור הארץ לא יפריע עם כל מיני החזרים. זה טלסקופ שנועד לצפות בתחום האינפרא אדום: תחום שמכדור הארץ אי אפשר לצפות בו כי התדרים האלה נחסמים על ידי האטמוספירה, וגם טלסקופים סביב כדור הארץ לא יכולים להיות רגישים מספיק בגלל שכדור הארץ קורן חום בתדרים האלה. אז הטלסקופ הזה יראה לראשונה דברים שאנחנו מעולם לא ראינו, דברים רחוקים הרבה יותר ובכך יעשיר את הידע שלנו לגבי הזמנים הקדומים ביותר של היקום.
יש לו מראה, אם אני זוכר נכון, בקוטר של שישה מטרים – זה כבר ממש ממש גדול.
[נתן] בטח עשתה את זה חברה אחרת.. [צוחק]
[יואב] זה טכנולוגיות אחרות לגמרי. אלו מראות שצריכות להחזיר את האינפרא-אדום, אז הן לא יכולות להיות חמות בשום צורה שהיא. זה עשוי מכמה מראות בעלות אופטיקה מסתגלת – הן יכולות לזוז אחת יחסית לשניה.
כל הטלסקופ הזה יהיה מוסתר מהשמש באמצעות מסך שיבודד אותו מהפרעות של הסביבה וכדי לשמור אותו הכי קר שאפשר. ממש טכנולוגיה מאד מתקדמת.
אותו, נכון לאמצעים שיש בידינו היום, לא תהיה דרך לתחזק. אולי עם החלליות החדשות שמתכננים היום; כרגע, הוא מתוכנן לא להיות מתוחזק בכלל. אז חסר לו שהוא לא יעבוד. ועם בהאבל דיברנו על מיליארד וחצי דולר, פה מדובר על הרבה מיליארדים…"
יש לי תחושה שבנאס"א מתכוונים לבדוק טוב טוב את המראות של ג'יימס ווב לפני השיגור. רק תחושה.
בסיכומו של דבר, ואחרי סאגה מטלטלת ומורטת העצבים שנמשכה כמעט שלושים שנה – ליימן שפיצר צדק. כפי שחזה שפיצר עוד ב-1946, טלסקופ החלל לא רק שהעמיק את הידע שברשות האסטרונומים – אלא גם חשף תופעות ותגליות חדשות לחלוטין, שכנראה לא היינו זוכים לגלות אלמלא ריחף האבל מעבר לאטמוספירה. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני כבר לא יכול לחכות לרגע שבו יפרוש טלסקופ החלל על שם ג'יימס ווב את הפאנלים הסולריים שלו, המכסה הסוגר על המראות הגדולות ייפתח – וקרני אור ראשונות יפלו על החיישנים השונים. מי יודע מה מסתתר שם, ממש ממש מעבר לאופק.
https://www.ranlevi.com/2017/05/23/osim_historia_ep217_hubble_part2_fixed/
No comments:
Post a Comment