Sunday, July 15, 2018

ביקורת על "קיצור תולדלות האנושות" (Hebrew)

Заметка полностью. Форматирование моё.

См. также:
Yuval Harari: A Brief History of Humankind

שני ספריו של יובל נח הררי (“קיצור תולדות האנושות” ו-“ההיסטוריה של מחר”) הם פרויקט מרשים של היסטוריה ופילוסופיה • אך בכמה סוגיות אנושיות מרכזיות נראה שהאידיאולוגיה גוברת על האמת • חיים נבון תר אחר מקומה של הדת והשפעתה בספריו של הררי ולא מצא


יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.

בחנות ספרים בפראג ראיתי לפתע תרגום מקומי ל”קיצור תולדות האנושות” של יובל נח הררי. לא הייתי צריך להבין צ’כית כדי לפענח את סרט הנייר שעטף את הספר. מתברר ש”קיצור תולדות האנושות” הוא רב-מכר גם במרכז אירופה. מצד אחד, תמיד משמח לפגוש מכּרים ותיקים בחו”ל, בטח בחנות ספרים. מצד שני, היה לי קצת חבל לפגוש שם דווקא את המכּר הזה.

“קיצור תולדות האנושות” ואחיו הצעיר “ההיסטוריה של המחר”, הם לצערי ספרי עיון מעולים. הם כתובים היטב, מחכימים, מעניינים ולא שגרתיים. “קיצור תולדות האנושות” הוא ספר היסטוריה שאינו מדבר על מלחמות, קרבות ושליטים, אלא על תהליכים גדולים בהיסטוריה (ובפרה-היסטוריה). הוא מזהה שלוש מהפכות מרכזיות בתולדות האנושות: המהפכה הלשונית (שהתחוללה לפני 70,000 שנים), המהפכה החקלאית (לפני כ-10,000 שנים) והמהפכה המדעית (ממש אתמול – לפני כ-500 שנה).

עצם הבחירה בקנה מידה של רבבות שנים מכתיב הרבה מהתוכן של הספר. כאשר היסטוריון כותב ספר על אירועים שהתחוללו ביום יחיד, ויש כאלה, הרי שעוד לפני שנקראה המילה הראשונה כבר ברור שליום הזה יש (לדעת המחבר) חשיבות מיוחדת. מצד שני, כאשר מחבר סוקר בספרו 70,000 שנים, הרבה מעבר להיסטוריה המתועדת שלנו, עצם הבחירה הזו כבר מלמדת שבעיניו כל מעלליהם של בני האדם – כיבושים וממלכות, עמים ואומות, יוזמות ומרידות- כולם חשיבותם מעטה למדי, לנוכח הכוחות הגדולים באמת הפועלים בעולם. ובכלל, בני אדם הם בסך הכול עוד בעל חיים.

“ההיסטוריה של המחר” ממשיך לפתח את הרעיונות של אחיו הבכור, ומדגיש בעיקר את תחזיות המחבר בנוגע להתפתחות האנושות בעתיד. לדעתו, האנושות כנראה עומדת לקחת על עצמה שלושה פרויקטים: הבסת הזיקנה ואף המוות, גילוי המפתח לאושר, וכתוצאה משני אלו – שדרוג המין האנושי. העתיד צופן לנו לדעתו פיתוח טכנולוגי מואץ של יכולות על-אנושיות, אולי אף אלמוות; אולי אפילו נהפוך למין אחר לגמרי, לעל-אדם. כלומר, אלו מאתנו (או מילדינו) שיזכו לכך. נחיה ונראה.
פחמן ומים ותו לא

כאמור, לצערי אלו ספרים מצוינים. למה “לצערי”? הייתי יכול לציין את הרמיזות הפוסט-ציוניות או את הזלזול המופגן ביהדות (דומני שהמשפט היחיד בשני תמונה ההיסטוריה של מחרהספרים המפרגן

לדתות מנוסח כך: “חבל להתעלם מחוכמה שנצברה במשך 2,500 שנה בידי מיליוני נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים, דאואיסטים, סטואים ואפיקוראים”. נשמטה מהרשימה הזו דת אחת. קורה). אבל האמת היא ששני הספרים הללו מבוססים על תזה בעייתית עוד יותר.

מזווית מסוימת, אפשר לראות בהם מניפסט רלטיביסטי. הררי חוזר ומדגיש שכל מה שמעבר לביולוגיה הוא בסך הכול דמיון ואשליה. למעשה, אין באדם דבר מעבר לפחמן ומים (ועוד כמה מינרלים חשובים): “ככל שאנו בודקים את פנימיותו של האדם יותר לעומק, איננו מוצאים שם שום נשמה, אלא רק איברים, הורמונים, סינפסות וגנים” (מזכיר קצת את ההצהרה היהירה של הקוסמונאוט הסובייטי יורי גאגרין: “הייתי בשמים, ולא מצאתי שם את אלוהים”). דתות, אמונות, ערכים, מוסר – כולם אשליה ובדיון.

הררי מודה שגם אם על הנשמה ניתן להתווכח, ברור שיש לאדם תודעה. למעשה, כפי שלימד אותנו דקארט, הרבה יותר קל להוכיח את קיומה של התודעה מאשר את קיומו של העולם החיצוני. הררי אף מודה בקושי שמציב קיומה של התודעה בפני תורת האבולוציה; מדוע התפתחה התודעה? למה היא נחוצה לשרידתנו? הוא אף מכיר בקושי העצום להסביר באופן מדעי את הקשר שבין התודעה לבין הגוף, את הזיקה שבין תהליכים מנטליים לבין תופעות גופניות. אך הררי אינו עומד על כך שעצם קיומה של התודעה מערער את התפישה המטריאליסטית שלו. התודעה אינה ניתנת להסבר במונחים מטריאליסטיים, והקשר בינה לבין עולם החומר הוא תעלומה בלתי ניתנת להבנה. האם עצם העובדה הזו אינו מערער את היומרה להסביר את העולם על בסיס חומרי בלבד?

כוחו של “סיפור”

לזכותו של הררי ייאמר שהוא אינו מפלה: האלילות, היהדות, הנצרות, הקפיטליזם, ההומניזם הליברלי, “זכויות האדם” – כולם בעיניו דתות מדומיינות שבני אדם ממציאים לעצמם. התפישה הרלטיביסטית הזו, המתחזה לחדשה, היא למעשה נושנה מאוד. כבר ביוון העתיקה אפשר למצוא כמה טיפוסים שאמרו דברים דומים, ובטח היו כאלה עוד קודם.

ככל מניפסט רלטיביסטי, גם לגבי “קיצור תולדות האנושות” ניתן לתמוה מניין הוא מגייס להט אידאולוגי כנגד כל להט אידאולוגי באשר הוא. הררי מציג את הטענה שכל האמונות הן “סיפורים” מומצאים בהתלהבות מלאת עונג,כמי שחושף את האמת העירומה בפני התמימים הנדהמים. אבל הטיעון שלו מביס את עצמו. כי אם כל טענה שאי אפשר למשש היא רק “סיפור” שהאנושות ממציאה, הרי גם הטיעון הזה עצמו הוא רק “סיפור”. ואם כבר, יש סיפורים הרבה יותר מוצלחים ממנו. במילים אחרות: צריך לנתץ גם את המטא-נרטיב הקורא לנתץ את כל המטא-נרטיבים.

יותר מכך: הררי עצמו טוען שהתקדמותו של ההומו-סאפיינס החלה ב”מהפכה הלשונית”, לפני כ-70,000 שנה. בזכות יכולתו של האדם להמציא סיפורי-על ולהאמין בהם, נוצרה אפשרות לשיתוף פעולה בין אוכלוסיות ענקיות של בני אדם. למשל, לנו היהודים מכרו את הסיפור שאנחנו “עם”אחד, ובגלל הסיפור הזה אנחנו מוכנים לשתף פעולה, ואף להקריב קרבנות זה למען זה. לולא הסיפורים הללו, לא הייתה נוצרת שום חברה אנושית גדולה.

אם כך, הררי כנראה מניח שהספרים שלו לא באמת יצליחו. כי מה שהוא מכנה “סיפורים”, כלומר: האמונות שלנו, יעבדו רק כל זמן שאנחנו מאמינים שהן אמונות אמיתיות ולא סיפורים מומצאים. באחד הסיפורים של אסימוב מגלה מדען שחוש ההומור של בני האדם הוא ניסוי שעורכים בנו חייזרים. באותו רגע מאבדים כל בני האדם את חוש ההומור שלהם. בדומה, הרי שאם נאמין להררי, מיד יפסיקו כל “הסיפורים” לשכנע אותנו, וממילא נפסיק לשתף פעולה, ונביא חורבן על המין האנושי. אם הררי מקווה שבכל זאת יש עתיד לאנושות, ומספריו נראה שהוא סבור כך, התקווה הזו כנראה נסמכת על ההנחה שקוראיו לא באמת יאמינו לו.

גם הררי עצמו מספר לנו “סיפורים” כאלו. למשל, הוא מטיף למען זכויות בעלי חיים. האמירה הזו עולה בקנה אחד עם הדגשתו, לאורך שני הספרים, שבני האדם הם בסך הכול בעלי חיים, עם יכולות שונות במקצת מאלו של חיות אחרות. מלבד הכשל הרגיל שבניסוח טענה אידיאולוגית מפיו של רלטיביסט, הטענה הזו מביסה את עצמה באופן עוד יותר אלגנטי; שהרי אין שום בעל חיים אחר המטיף לצמחונות אידיאולוגית. האריה טורף צבאים ללא היסוס. הצבי אינו טורף אריות, וגם לא חלזונות, אבל זאת לא מחמת שיקולים מוסריים, אלא בגלל אינסטינקטים, טכניקות שרידה ומבנה מערכת העיכול שלו. האם עצם העובדה שהררי יכול לנסח טיעון בדבר הזהות הבסיסית שבינינו לבין בעלי החיים, ולנסות לשכנע אותנו בהשלכות המוסריות שלו, אינו עוקר את הזיהוי המדומה שבינינו לבין החיות, שעליו מבוסס הטיעון הזה עצמו?

האיסלאם הקיצוני חסר חשיבות. האמנם?

אחת הטענות המרכזיות של הררי ב”ההיסטוריה של המחר” היא שהדתות המאמינות באלוהים סיימו את תפקידן ההיסטורי, ולא תהיה להן יותר השפעה משמעותית על הכיוון שאליו צועדת החברה האנושית. הוא שואל את השאלה המתבקשת: ומה לגבי האיסלם הקיצוני? ומשיב שאין לו חשיבות גדולה, משום ש”האיסלם הרדיקלי אינו מבין את העולם של המאה ה-21″.

זוהי גישה משונה, לטעמי, עבור היסטוריון. להררי יש תיאוריה, איך אמור להיראות העולם במאה ה-21. בתיאוריה שהוא בונה אין מקום לדתות המסורתיות. עם זאת, הכוח הכי משפיע במישור הבינלאומי בעשור וחצי הראשונים של המאה הזו הוא דווקא האיסלם הקיצוני, שאין לו שום תפקיד במציאות העכשווית, כפי שמבין אותה הררי. ההשפעה של האיסלם הרדיקלי היא שלילית מאוד, אבל גם חזקה מאוד. איך מיישבים את התיאוריה עם המציאות? הררי מסביר שהמציאות מתעלמת מהתיאוריה, ולפיכך אין לה תוקף. ואולי דווקא הררי הוא זה שאינו מבין את העולם של המאה ה-21? אולי הדת בכל זאת תמשיך להיות כוח מרכזי מאוד בחיי האנושות (לטובה – בגילוייה החיוביים, ולרעה – בגילוייה השליליים)?

תיאוריות נופלות

הררי מתעלם מעוד עובדה בסיסית לגבי ההיסטוריה של המאה ה-21: ההתאבדות הדמוגרפית של החברה המערבית. שיעור הפריון הממוצע במדינות ה-OECD הוא כ-1.7 ילדים לאישה. זהו שיעור נמוך בהרבה מזה הנחוץ לשמירה על גודל האוכלוסייה. במדינות רבות השיעור עוד נמוך מזה בהרבה. לאחר כמה דורות של ילודה נמוכה, רוסיה ויפן כבר הגיעו למצב שבו המספר הכולל של האזרחים הולך ומצטמק מדי שנה.

מדינות נוספות באירופה מתקרבות למקום הזה. לעת עתה אוכלוסייתן עדיין גדלה, אבל רק בזכות התפתחות אחרת, שאותה דווקא מציין הררי: הארכת תוחלת החיים. התקדמות הרפואה מבטיחה חיים ארוכים הרבה יותר לזקני המדינות העשירות. כך נוצר מצב חסר תקדים בתולדות האנושות, של מדינות שבהן התהפכה הפירמידה: אוכלוסייה ענקית של קשישים, שנסמכים על מעט מאוד צעירים שיפרנסו אותם (ובשעת הצורך גם יגנו עליהם, אם התחזית של כמה מומחים בדבר קץ המלחמות בעולם המפותח תתברר כאופטימית מדי).

לאחר שניים-שלושה דורות של ילודה נמוכה, יש מומחים שטוענים שהמצב אינו הפיך: גם אם צעירי אירופה יחליטו ללדת ילדים רבים, כבר אין מספיק צעירים בגיל הפוריות שיוכלו ללדת את הילדים הללו. מדינות אירופה יזדקקו ליותר ויותר מהגרים, שיבואו עם השכלה ותרבות שונות לגמרי. ויש גם גבול חברתי וכלכלי למספר המהגרים הזרים שמדינה יכולה לקלוט.

דווקא אלו ממדינות העולם שצועדות בכיוונים שמזהה הררי – שנוטשות את הדתות המסורתיות ומתמסרות לטכנולוגיה מתוחכמת – נוקטות בהתאבדות דמוגרפית. עתידן של החברות הללו עומד בסימן שאלה. יש רק מדינה אחת בעולם שהיא גם מערבית, טכנולוגית ומפותחת וגם נהנית משיעורי ילודה בריאים. ייתכן שכדאי לנסות ללמוד ממנה משהו על עתידה האפשרי של האנושות, אם אכן רוצים שיהיה לה עתיד. זו מדינה שהררי מכיר היטב, ושבה עדיין מאמינים ב”סיפורים” העתיקים שבהם הוא מזלזל. זו מדינה שאינה נוצרית, מוסלמית, בודהיסטית, דאואיסטית, סטואית או אפיקוראית. עוד רמז: לא צ’כיה.

https://mida.org.il/2015/08/07/%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A3-%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%95%D7%AA/


No comments:

Post a Comment