עושים היסטוריה 291, 293: אדם-שימפנזה (Hebrew)

mp3 חלק א'
mp3 חלק ב'

הסטרויה ומדע במעטפת של מדע בדיוני.
מה שמתאור פה זה חזית הביולוגייה היום. הצפי שטכנולוגייה הזאת יהפוך לקומודיטי בערך ב2050.

במשך מאתיים שנים לפחות, אפילו לפני דארווין ו'מוצא האדם', עוסקים מדענים בשאלה – האם ניתן להכליא בני אדם עם השימפנזות, היצורים הקרובים לנו ביותר בעולם החי. איליה איבנוב, מדען רוסי בראשית המאה העשרים, היה הראשון – והיחיד, לפחות עד כה – שניסה לעשות זאת בפועל.
...
איליה איבנוב, המדען הרוסי שניסה להרבות בני אדם ושימפנזות בתחילת המאה העשרים, כשל בנסיונותיו אלה – אך חוקרים מודרנים רותמים את כוחה של ההנדסה הגנטית כדי ליצור בני כלאיים ו'כימרות' של בני אדם עם יצורים חיים אחרים.

יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.

גלעד נעצר מול הדלת, מסדר את חגורת מכנסיו ומיישר את חולצתו. זה לא יהיה הביקור הראשון שלו במשרדו של העורך הראשי – אבל זו בהחלט הייתה הפעם הראשונה שנקרא להתייצב אצלו בגפו, שלא במסגרת דיון שוטף כזה או אחר. הוא סירק את שערו, בדק את חולצתו שוב – ואז עוד פעם אחת, רק ליתר ביטחון – ודפק על הדלת.

'יבוא.'

גלעד פתח את הדלת. אבנר הרים את מבטו ממסך המחשב שמולו. 'הי. כנס בבקשה.'

גלעד התיישב. 'קראת לי.'

'כן. יש לי ג'וב בשבילך. משהו קצת…' העורך הראשי קימט את מצחו, מחפש אחר המילה הנכונה. '…בלתי שגרתי, אפשר לומר.'

'נשמע מעניין.' אמר גלעד.

'מאד. שמעת פעם על "אדם-שימפנזה"?' שאל אבנר.

'אדם-מה?…'

'שימפנזה. אדם-שימפנזה. הכלאה בין אדם וקוף.'

'אמממ…לא. זו אגדה כמו ביגפוט או איש-השלג?' שאל גלעד.

'לא, זה דבר אמיתי. או לפחות הרעיון שמאחורי זה אמיתי, לפי מה שקראתי בויקיפדיה.'

גלעד ניסה להסוות את ההפתעה שחש, ושאל את עצמו אם אולי אבנר בוחן אותו באופן כלשהו. אולי זו מתיחה, זובור לעיתונאי הצעיר ביותר במערכת העיתון.

'הכלאה של…שימפנזה ואדם, אמרת?'

'אני יודע שזה מוזר.' אמר העורך. 'תשמע, קיבלתי פה משהו… טיפ אנונימי. גם אני חשבתי שזה בלוף, איזה תמהוני שמנסה לעבוד עלי או משהו. אבל אז המקור העביר לחשבון הבנק של העיתון מאתיים אלף דולר.'

'מאתיים אלף דולר?!' גלעד לא היה בקיא בנתונים הפיננסים של 'חיפה היום', אבל לא היה לו ספק שמדובר בסכום שווה ערך לכמה וכמה קמפיינים פרסומיים כבדי משקל. 'מאתיים אלף דולר בשביל מה?'

'בשביל שנחקור את הסיפור. בשביל שנבדוק מה קורה בפקולטה לביולוגיה בטכניון.' אבנר לקח נשימה עמוקה. 'קיבלתי את המייל הזה שלשום.' הוא סובב את מסך המחשב אל גלעד. 'המקור הזה – הוא מזדהה רק בשם TI, טוען שפרופסור רון גבע מהפקולטה לביולוגיה בטכניון עורך מחקר חשאי שמטרתו ליצור הכלאה בין אדם ושימפנזה.'

'בולשיט.' אמר גלעד. חצי שניה אחר כך הבין מה אומר ולמי הוא אומר זאת. 'זאת אומרת, סליחה על הבוטות, אבל זה לא נשמע רציני.'

'נכון,' הודה העורך, 'ועושה רושם שגם TI עצמו, מי שהוא לא יהיה, יודע את זה. הוא כתב במפורש שהכסף שהוא מעביר הוא 'דמי רצינות', להוכיח לנו שהוא רציני ולא מקשקש בשכל.'

'ואתה באמת חושב שמישהו בטכניון עושה ניסויים הזויים שכאלה?'

'לא. זה נשמע לי פסיכי לגמרי. אבל מצד שני, מישהו שלח לנו כרגע מאתיים אלף דולר כדי שנבדוק את זה, וגם זה עוד לא קרה לי אף פעם. אני רוצה שתבדוק את העניין הזה.'

גלעד היסס לפני שהגיב. עם ניסיון של פחות משנה במקצוע, הוא חש שהוא לא במעמד המתאים לסרב למשימה שמטיל עליו העורך הראשי, אפילו אם מדובר במה שהיה בברור שטות הזויה.

'תשמע, זה לא שאני לא רוצה את המשימה הזו – אבל בכנות, אני לא חזק בביולוגיה וקופים וכאלה. אני למדתי תקשורת, והקשר היחיד שלי לביולוגיה זה הצמחים שעישנתי בתואר. מה עם יוסי, הכתב לענייני חינוך? הוא למד בטכניון, לא?'

'כן – תעשייה וניהול. אני לא בטוח שהוא אפילו יודע איפה נמצאת הפקולטה לביולוגיה.' חייך אבנר. 'לא חשוב. המקור ביקש אותך אישית. הוא רוצה שאתה תעשה את התחקיר.'

'אני??'

'מסתבר שהוא עוקב אחרי התחקירים שלך כבר כמה חודשים. הוא חושב שאתה אידיאליסט שלוקח את המקצוע שלו ברצינות. 'תכל'ס, אני מסכים איתו. בגלל זה קיבלתי אותך לעיתון.'

גלעד לא ידע מה לומר. לבסוף אמר, 'תודה.'

העורך התיישר בכסאו וסובב את המסך בחזרה לכיוונו. 'בקיצור, אני מעביר אליך את המייל של המקור. אני רוצה שתבדוק את העניין – אבל אל תשקיע בזה יותר מדי זמן. תעשה כמה טלפונים, תרחרח פה ושם וסגור את הסיפור הזה. אני אני אחזיר לו מייל שבדקנו וחקרנו ולא מצאנו שום דבר חשוד.'

—

חצי שעה וכמה וואטסאפים אחר כך כבר היה לגלעד את מספר הטלפון של פרופ' רון גבע. על מסך המחשב שלפניו היה קובץ פתוח ובו תחקיר על בכיר בעירייה שחשוד שהיטה מכרז לטובת קרוב משפחתו. גלעד השקיע את השבועיים האחרונים בראיונות והצלבת עדויות כדי לבסס את החשד הזה, וחסרו לו עוד יומיים של עבודה כדי להוציא את הכתבה לאור. אם יבזבז יותר מדי זמן על השטות הזו של האדם-שימפנזה, מישהו בידיעות חיפה או כלבו עוד עלול לעלות על הסיפור ולגנוב לו את הסקופ.

הוא הרים את הטלפון. הפרופסור מהטכניון בטח יצחק עליו שהוא עיתונאי פתי ויזמין אותו לסיור במעבדה שלו כדי לספר לו על המחקרים ה"מרתקים" שהוא עורך על איזה עכבר או חיידק. מרדף אחרי תקציבים ומלגות היה חלק בלתי נפרד משגרת יומם של מדענים מכל התחומים, וסביר להניח שגם פרופ' גבע לא יפספס את ההזדמנות לקבל עוד קצת פרסום למחקרים שלו. הוא חייג.

"הלו?".

"פרופסור רון גבע?"

"מדבר." הקול מהצד השני של השיחה היא אדיב אבל נוקשה. חיתוך הדיבור שלו היה מהיר, כאילו מנסה לקצר את השיחה עוד בטרם החלה.

"שלום. שמי גלעד שגיא, ואני עיתונאי של 'חיפה היום'."

הייתה שניה של שקט מהצד השני. "כן?".

"יש לי שאלה שאולי תשמע לך קצת משונה. קיבלתי מידע ממישהו שטוען שאתה עורך מחקר שמטרתו… אמ…ליצור הכלאה בין אדם ושימפנזה." גלעד עצר. מהצד השני הייתה דממה. אולי השאלה שלו כל כך הזויה שפרופסור גבע אפילו לא יודע מה לענות. אולי גם הוא שואל את עצמו אם גלעד הוא מתחזה שמנסה למתוח אותו. "אני עיתונאי ב'חיפה היום'," אמר גלעד שוב, "אני יכול לצלם לך את תעודת העיתונאי שלי ולשלוח בוואטסאפ. אני יודע…"

פרופסור גבע חתך אותו. "מי אמר לך את זה?"

גלעד המופתע היסס. הוא ציפה לצחוק. הוא חיכה לגיחוך. הדבר האחרון שציפה לו היה טון תוקפני ומאשים. "אממ…יש חסיון עיתונאי. אני לא יכול לגלות לך."
"תעזוב אותי, ואל תתקשר אלי יותר בחיים." השיחה נותקה.

"שלום, גלעד."

פרופסור-חבר נעמה ברעם התרוממה מאחורי השולחן שלה. גלעד הופתע לגלות שהיא צעירה בהרבה מכפי שדמיין לעצמו – כמעט צעירה מכדי להיות פרופסור. הם לחצו ידיים.

"תודה שקיבלת אותי בהתראה קצרה, פרופסור ברעם. יוסי גולדמן, כתב החינוך שלנו, מוסר לך ד"ש חם."

"כן, עשינו ביחד כתבה על הפקולטה לתקשורת המדע, והתוכניות שאנחנו מקדמים לשיפור החינוך המדעי בבתי ספר. הוא ממש עזר לנו." נעמה התיישבה, וגלעד מולה.

"אני מקווה שתוכלי לעזור גם לי." אמר גלעד, "את מכירה את פרופסור רון גבע?"

הוא כמעט פספס את המצמוץ המהיר בעיניה. כמעט. "מהפקולטה לביולוגיה? לא. אתה יודע, שלום שלום במסדרון וכאלה. לא יותר."

"תראי, הגיעה אלי ידיעה ממקור…כלשהו. מחקרים סודיים שגבע עושה במעבדה שלו. משהו לגבי קופים ובני אדם."

נעמה לקחה נשימה עמוקה. "אני מצטערת, גלעד, אני לא יכולה לעזור לך. אני מתמחה בתוכניות לימוד. אמנם התואר הראשון שלי היה בביולוגיה, אבל זה היה די מזמן." היא חייכה, אבל גלעד חשב שהחיוך שלה קצת מאולץ. או אולי הכל היה בדימיון שלו.

"יש דיבור על זה שהוא מנסה להכליא במעבדה שלו בני אדם ושימפנזות.".

"זה נשמע לי קצת הזוי, לא?" אמרה נעמה.

גלעד נשען אחורנית. "כן, אפילו הזוי מאד. גם אני חשבתי שזה בולשיט. אני עדיין חושב שזה בולשיט. אבל כשניסיתי לשוחח עם גבע, הוא טרק לי את הטלפון בפרצוף. ועכשיו, כשבאתי לפגוש אותך, השומרים עצרו אותי בכניסה. השם שלי נכנס לרשימה השחורה, מסתבר."

"אז איך נכנסת בכל זאת?"

"מזל שיוסי בילה פה כמה שנים טובות ומכיר את החורים בגדרות. הטכניון הוא לא בסיס צבאי, מסתבר."

"מצטערת שהיית צריך להתפלח לפה, אבל אני לא יכולה לעזור לך, גלעד." היא אמרה.

"תראי, אני לא יודע מה הוא באמת עושה במעבדה שלו," אמר גלעד, "אבל כל החשאיות והתוקפנות הזו היא מאד יוצאת דופן, לא? מי יודע, אולי מדובר באיזה כלי נשק ביולוגי. היה לכם פה פיצוץ במעבדה להנדסת חומרים לפני כמה חודשים, נכון? הפרופסור הקשיש שנהרג. עושים כאן דברים מסוכנים לפעמים. אולי זה אחד מהם."

"אתה תצטרך לפנות לדוברות של הטכניון. אני לא יכולה לדבר על דברים כאלה."

גלעד שתק. הוא העריך שנעמה ברעם הייתה בת שלושים וחמש לכל היותר – אולי הפרופסור הצעירה ביותר בטכניון. מישהו אמר פעם שהפוליטיקה של האקדמיה היא הנבזית והקשוחה ביותר מכל הפוליטיקות. זה בטח לא קל להיות חברת סגל צעירה כל כך. "ראיתי שאתם מפתחים כאן קורסים של למידה מתוקשבת. אפילו חדרי בריחה לימודיים." הוא אמר, "נשמע לי כמו רעיון מדליק. הלוואי ואני הייתי לומד ככה מדע כשהייתי בבית הספר."

נעמה חייכה. "כן, זה ממש מיוחד. אנחנו עובדים על זה כבר שנה שלמה. יש לנו פרוייקט של לימוד עקרונות התזונה הנכונה לגילאי בית הספר שמבוסס על משחק של זומבים. הילדים מתים על זה." אי אפשר היה לטעות בברק בעיניה כשדיברה על הנושא שהיה קרוב כל כך לליבה.

"אני בטוח. וזה גם נושא חשוב. אני בטוח שאוכל לשכנע את העורך הראשי להקדיש לפרויקט הזה את אחד העמודים הראשונים במהדורת סוף השבוע." הוא לא היה צריך להוסיף את המילה 'אם…' בסוף המשפט, אבל נעמה הייתה חכמה מספיק כדי להבין את העסקה שהציע לה. כתבת שער במקומון ודאי לא תזיק למוניטין שלה בקרב עמיתיה.

נעמה היססה. הוא כמעט יכול היה לשמוע את גלגלי השיניים מסתובבים במוחה. "תשמע, אני באמת לא יודעת כלום על מה שקורה שם. יש…שמועות שמסתובבות במוסד. לא יותר.".

"מה אומרות השמועות?" הוא שאל.

"אתה לא מזכיר את השם שלי בשום מקום. אני לא קשורה לעניין ולא דיברתי איתך אף פעם."

"ברור. חיסיון עיתונאי מוחלט."

"אתה יודע מי זה חואן קרלוס בלמונטה? (Belamonte)" גלעד נד בראשו לשלילה. נעמה המשיכה. "אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום הגנטיקה. הוא שייך למכון סאלק (Salk) למדעי הביולוגיה, בארצות הברית – אבל בשנים האחרונות הוא עושה ניסויים בסין. ניסויים... מהסוג שאתה מכוון אליהם. הוא באמת פורץ דרך בתחומו. פרופסור גבע עבד איתו במשך כמה שנים, וחזר לארץ בשנה שעברה להמשיך את המחקרים שלו כאן."

"אילו מחקרים?"

"אני לא יודעת. אי אפשר להכנס למעבדה הזו: יש שם שומר בכניסה, עשרים וארבע שבע. גם קיבלנו הנחייה מהנהלת הטכניון שלא להגיע לקומה חמישית בבניין הפקולטה לביולוגיה. זה מחוץ לתחום."

"את חושבת שהוא באמת עובד שם על הכלאה בין אדם ושימפנזה?".

"מי יודע. אבל אני לא יכולה להאשים אותו אם זה מסקרן אותו. הרעיון הזה מסתובב במדע כבר מאתיים שנים לפחות, אולי יותר."

"באמת? הייתי בטוח שזה מדע בדיוני. פרנקנשטיין וכאלה."

נעמה חייכה. "זה בהחלט התחיל בתור מדע בידיוני, או יותר נכון – מיתולוגיה. אתה זוכר את המינוטאור מהמיתולוגיה היוונית? הוא אמור היה להיות הכלאה בין אישה ושור לבן. היוונים אהבו לדמיין יצורי כלאיים שכאלה: הקנטאור היה חצי-סוס-חצי-אדם, הספינקס היה חצי-אדם-חצי-אריה."

"חשבתי שהמדע המודרני שיחרר אותנו מהאגדות האלה, לא?"

"ההפך, הוא הפך את ההכלאות האלה למציאות. שמעת על 'Geep'? לא? זו הכלאה של עז – Goat – וכבשה, Sheep. יש גם ביפאלו, שזו הכלאה בין באפלו ופרה. קמה היא הכלאה של גמל ולמה. יש עוד עשרות בעלי חיים כאלה, בני כלאיים. Hybrids, באנגלית."

"עשרות? ברצינות?"

"כן. בטבע, הכלאה בין בעלי חיים ממינים שונים היא די נדירה, ולא רק בגלל השוני הפיזי בין בעלי חיים. לפעמים המינים חיים באיזורים גיאוגרפיים שונים לגמרי, או שעונות הייחום שלהם לא חופפות. אבל בשבי, ועם טכניקות מודרניות של הפריה מלאכותית, אנחנו יכולים לעשות דברים מדהימים."

גלעד גירד בראשו. "תראי, עז וכבשה אני עוד יכול להבין. אפילו באפלו ופרה הם לא כאלה שונים. אבל בני אדם וקופים? זה בכלל אפשרי מבחינה ביולוגית?"

"למה לא?" אמרה נעמה. "מבחינה ביולוגיות, אנחנו די דומים לשימפנזות: חלקנו אב קדמון משותף לפני משהו כמו שישה-שבעה מיליוני שנים, שזה לא הרבה זמן מבחינה אבולוציונית. אל תשכח שוירוס האיידס עבר לבני האדם, בסבירות גבוהה מאד, מקופים, וזה כבר אומר לך שהביולוגיה שלנו ושלהם לא כזו שונה. ואם אתה רוצה לקחת את זה צעד אחד קדימה, אז בני האדם כבר חוו לא מעט הכלאות שכאלה בהיסטוריה האבולוציונית."

"באמת?"

"אה הה. קודם כל, זה שנפרדנו מהשימפנזים לפני שישה-שבעה מיליוני שנה, לא אומר שנפרדנו מהם בבת אחת. זה היה תהליך ארוך. סביר להניח שהיו כמה מיליוני שנים שבהם בני האדם הקדומים והשימפנזים הקדומים היו מסוגלים להזדווג זה עם זה ולהביא צאצאים בהצלחה רבה, עד שהמרחק הגנטי בין שני המינים היה מספיק גדול כדי ליצור גבול ברור ביניהם. גם הרבה אחר כך, ההומו ספיאנס המשיך להזדווג ולהתרבות עם מינים אחרים של בני אדם קדומים: הניאנדרטלים בעיקר, וכנראה שגם עם האדם הדניסובי, שהוא מין אנושי קדום אבל קצת פחות מוכר. בערך שלושה אחוזים מהדנ"א שלי ושלך הם ניאנדרטלים במקור."

"אז מה את אומרת? שזה אפשרי?"

"אני לא אומרת שזה אפשרי – אני רק אומרת שזה לא בלתי אפשרי."

"ומה לגבי תקציב? את חושבת שגבע יכול היה לגייס כסף למחקר כזה?"

"אין לי מושג," אמרה נעמה, "אבל עם CRISPER וכל הבאז מסביב על טכניקות מתוחכמות של הנדסה גנטית, יש סיכוי לא רע לגייס תרומות למחקר כזה, אם אתה עוטף את זה במספיק מילים מפוצצות. ואם חואן קרלוס בלמונטה חותם לך על מכתב המלצה, זה בטח הרבה יותר פשוט מלגייס תרומות לפרוייקט שמעודד תזונה נכונה אצל ילדי בית ספר." היא לא הצליחה להסתיר את הטון המריר של דבריה.

—

כשחזר גלעד למערכת העיתון והדליק את המחשב, המתינה לו הודעה חדשה בתיבת הדואר האלקטרוני. כשראה את שם השולח, ליבו החסיר פעימה. שתי אותיות בלבד, TI. ההודעה הייתה באנגלית והתחביר העיד על כך שאנגלית לא הייתה שפת אימו של הכותב. "שלום, גלעד. האם דיברת עם פרופסור רון גבע?"

"ניסיתי, הוא לא מוכן לשוחח איתי." כתב גלעד בחזרה, ואז הוסיף – "מי אתה?".

הוא שלח את המייל ופתח את הדפדפן כדי להתעדכן בכותרות החדשות, אבל הודעה חדשה מ TI הופיעה בתיבה שלו פחות מדקה לאחר מכן. מי שלא יהיה המודיע האנונימי שלו, כנראה שהוא היה לחוץ מאד לקדם את החקירה הזו.

"זה לא משנה מי אני. מה שחשוב הוא שתגלה מה קורה במעבדה הזו, ותחשוף את זה לעיני כל העולם."

"אני לא יודע מה אתה חושב שקורה במעבדה הזו, ואני מצטער אם זה מאכזב אותך," השיב גלעד, "אבל אני לא מאמין בקטע הזה של אדם-שימפנזה. זה פשוט…יותר מדי מופרך. אני יודע ששילמת מאתיים אלף דולר כדי שנבדוק את העניין, אבל אני מצטער, אני פשוט לא קונה את זה."

דקה חלפה. "אז תסביר לי, גלעד, מדוע פרופסור גבע לא מוכן לדבר איתך?"

"אני לא יודע, אולי הוא עסוק מדי. אולי הוא לא אוהב עיתונאים. הכלאה בין אדם ושימפנזה…זה…" גלעד חיפש את המילים המתאימות, "אני לא מאמין שמדען מכובד יתעסק בדברים האלה. זה לא הגיוני." Send.

דקה חלפה. "מדען מכובד, אתה אומר?", גלעד יכול היה לחוש בטון המשועשע והמלגלג של הטקסט. "שמעת פעם על דוקטור איליה איבנוביץ' איבנוב?"

"לא."

המייל הבא הגיע עם קובץ PDF מצורף. "תקרא את זה." זה היה מאמר מדעי, באנגלית. גלעד פלט נשימה ארוכה. הוא קיווה לא לבזבז יותר מדי זמן על השטות הזו, ועכשיו זה. הוא שלח את המסמך להדפסה, הכין לעצמו קפה והתיישב על הכורסא ליד המטבחון.

—-

אפילו לפני שדארווין כתב על האבולוציה ועל ההשערה כי מוצא האדם מהקוף – כבר היו מדענים שהיו משוכנעים שבני האדם והקופים קרובי משפחה. הדימיון הפיזי וההתנהגותי היה גדול מכפי שיהיה אפשר להכחיש אותו. ארנסט הקל, אחד הביולוגים המפורסמים של המאה ה-19, העלה את האפשרות שמכיוון שתאי הדם של בני האדם והשימפנזים דומים כל כך זה לזה, אולי גם תאי הרבייה שלהם תואמים.

הראשון שניסה לבחון את ההשערה הזו במציאות היה זאולוג הולנדי חובב בשם ברנלוט מואנז (Bernelot Moens) שב-1905 גייס תרומות כדי להוציא לפועל ניסוי שכזה. מטרתו הייתה להוכיח את נכונותה של תורת האבולוציה, שעמדה באותם הימים תחת מתקפה כבדה של נוצרים פונדמנטליסטים באירופה ובארצות הברית. מואנז קיווה שאם יצליח להביא לעולם צאצא בן כלאיים של אדם ושימפנזה, תהיה זו הוכחה חותכת לכך ששני המינים חלקו אב קדמון משותף בעבר הלא רחוק, כפי שטען דארווין.

מואנז פנה לארנסט הקל, וזה יעץ לו לנסות ולהפרות שימפנזה נקבה מזרע של גבר אפריקני. מדוע גבר אפריקני, דווקא? כיוון שהקל, כמו כמעט כל האירופאים הלבנים בתקופתו, היה גזען. הוא האמין שהאפריקנים השחורים הם גזע נחות ופרימיטיבי יותר של בני אדם, ולכן קרובים יותר לאב הקדמון המשותף לנו ולקופים. ואם השחורים הפרימיטיביים קרובים יותר מבחינה ביולוגית לשימפנזים, יש סיכוי גבוה יותר שההפרייה תצליח.

אבל ברנלוט מואנז נכשל. הוא לא הצליח לגייס מספיק כסף כדי להפליג לאפריקה או להביא שימפנזים לאירופה, והניסוי שלא מעולם לא יצא אל הפועל. הכבוד המפוקפק הזה נפל בחלקו של מדען אחר.

—

פרופסור איליה איבנוביץ' איבנוב (Ivanov) נראה, בתמונות, כמו קלישאה של מדען רוסי: רזה, שיער לבן וחלק, משקפי מתכת עגולות וזקן תיש בסגנון שהפך למפורסם כמה עשרות שנים לאחר מכן בזכות לנין וקולונל סאנדרס מקנטקי פרייד צ'יקן. הוא החל את הקריירה המדעית שלו במעבדתו של מדען רוסי מפורסם אחר, איוואן פאבלוב, שהניסויים שלו על התנייה פסיכולוגית בכלבים זיכו אותו בפרס נובל. מכתב ההמלצה שקיבל מפאבלוב סלל את דרכו של איבנוב באקדמיה הרוסית בתחילת המאה העשרים.

הפרייה מלאכותית לא הייתה רעיון חדש בימיו של איבנוב, אבל אף אחד לא לקח אותה ברצינות. המחשבה על יצירת מפגש מכני ומתוכנן בין זרע וביצית, בניגוד לאקט הטבעי וה'טהור' של הזדווגות, עוררה אי נוחות אצל רבים, במיוחד בכל מה שקשור לבני אדם. הפרייה מלאכותית הייתה אסורה על פי חוק במדינות אירופאיות רבות, וגם אפיפיור הטיל עליה איסור חמור בהחלטה שפרסם בשנת 1897. הרופאים המעטים שבכל זאת ערכו ניסויים בתחום הזה, ניסו לשמר את ה'טבעיות' של ההפרייה מתוך מחשבה שאולי תהיה לכך השפעה על העובר שיוולד. בספרות אפשר למצוא תיאורים של רופאים שמספרים כיצד היו ממתינים מחוץ לדלת חדר השינה של בעל ואשתו, כדי לבצע את ההפרייה כשהאישה עדיין בשוליה של ההתעוררות המינית של המשגל.

אבל החקלאות הרוסית בראשית המאה העשרים הייתה אז מפגרת למדי ביחס לחקלאות במערב. בפרט, הסוסים הרוסיים לא היו חזקים ומוצלחים כמו אחיהם האירופאיים. איליה איבנוב התמחה בביולוגיה של הרבייה: עבודתו התמקדה במציאת דרכים יעילות להרבות סוסים גזעיים מובחרים כדי שניתן יהיה להשתמש בהם בכמה שיותר חוות חקלאיות, וההפרייה המלאכותית קרצה לו כדרך אפשרית להגיע למטרה הזו. הוא יצר קשרים טובים עם חקלאים בחוות שסביב סנט פטרסבורג וערך ניסויים בכלים וטכניקות שונות שפיתח בעצמו.

כצפוי, הוא נתקל בלא מעט התנגדות. מבקריו טענו שבעלי החיים שיוולדו מהניסויים שלו לא יהיו חזקים ומוצלחים כמו סייחים שנולדו מהפרייה טבעית, ושהפריה מלאכותית – מעצם העובדה שהיא דורשת מאמץ אנושי – היא בזבזנית והרבה פחות יעילה מהזדווגות רגילה של סוסים. למזלו של איבנוב, הוא זכה לעידוד ותמיכה כספית מהממסד המדעי הרוסי, ואפילו מבית המלוכה. המלוכה הרוסית נשענה במידה רבה על תמיכתם של האיכרים הרוסיים, שלא ניחנו באותן נטיות מהפכניות שאפשר היה למצוא בשפע אצל תושבי הערים הגדולות. אבל בראשית המאה העשרים התחוללו ברוסיה הפגנות סוערות נגד המשטר המלוכני, ובהן השתתפו גם חקלאים שמחו על מצבה הקשה של החקלאות המקומית. לצאר ומשפחתו היה אינטרס מובהק לשפר את מצבם הכלכלי של האיכרים הרוסיים, ומאמציו של איבנוב עלו בקנה אחד עם האינטרנס הזה.

הרוח הגבית שקיבל איבנוב איפשרה לו להתקדם במחקריו, ועד 1914 הוא ביצע למעלה משבעת אלפים הפריות מלאכותיות בסוסות, ועוד כאלף הפריות בכבשות. הוא פיתח כלים ייעודיים לצרכי ההפרייה, כמו ספוג שאיפשר לו להכניס את הזרע של הזכר אל הנקודה המתאימה בנרתיקה של הנקבה, וכך להגדיל פי עשר את הסיכוי להפרייה מוצלחת, ביחס להזדווגות טבעית. הטכניקות והכלים שפיתח התפשטו ברחבי רוסיה ובעולם כולו, חוללו מהפכה אדירה בעולם החקלאות שאת תוצאותיה אפשר לראות עד ימינו – והפכו את איבנוב למומחה המוביל בעולם בתחום ההפרייה המלאכותית.

אחרי ההצלחה הגדולה בתחום ההפרייה המלאכותית, היפנה איבנוב את תשומת ליבו אל יישום ספציפי של הטכניקה פורצת הדרך הזו: הכלאה של מינים שונים של בעלי חיים. המינים החדשים שיווצרו מהכלאות שכאלה, שיער איבנוב, יקדמו את חקר מנגנוני הרבייה – ואולי אפילו יתגלו כבעלי תכונות שימושיות ומועילות לאדם, בדומה לאופן שבו הפרד שימושי כבהמת משא קשוחה במיוחד. בחוות הניסויים שלו ערך איבנוב ניסויים רבים בהכלאות של בעלי חיים שונים, בעיקר חיות חווה חקלאיות.

ב-1910, בכנס של הקונגרס הזאולוגי הבינלאומי בעיר גראץ שבאוסטריה, דיבר איבנוב בפעם הראשונה בפומבי על האפשרות של הכלאת אדם ושימפנזה. אנחנו לא יודעים לומר מה הייתה תגובתם של באי הכנס לדברים האלה, אבל סביר להניח שבשלב זה הדיון כולו היה תיאורטי לחלוטין. ברוסיה לא היו אז שימפנזים כלל, ואיבנוב ידע שבית המלוכה הרוסי השמרן והדתי יחסית לא יאפשר לו להתקדם בכיוון הזה. אחרי הכל, הכלאה של מינים שונים של בעלי חיים היא דבר אחד, אבל הכלאה בין אדם וקוף הייתה משהו אחר לגמרי, כמובן.

אבל שבע שנים לאחר מכן, הכל השתנה. ב-1917 התחוללה המהפכה הבולשביקית, והקומוניסטים תפסו את השלטון במדינה הענקית. בתחילה נדמה היה שאלו חדשות רעות עבור איבנוב: סילוקו של הצאר קטע את צינור החמצן הכלכלי שלו. אבל בתוך שנים ספורות הוא התאושש, פתח מעבדה חדשה במוסקבה וקיבל תקציבים ממשלתיים עבור ציוד ומשכורות.

ב-1924 נסע איבנוב לצרפת, אל מכון פסטר – אחד ממוסדות המחקר המכובדים והחשובים ביותר באירופה. איבנוב הכיר היטב את המכון הצרפתי ומנהליו: הוא למד שם בקטריולוגיה כשהיה סטודנט צעיר. איבנוב הציג בפני אנשי המכון את רעיונותיו בנוגע להכלאה בין בני אדם ושימפנזות – ואלו נתקבלו שם בזרועות פתוחות. מדוע? ככל הנראה מכיוון שאנשי המכון היו אז בעיצומה של תנופת מחקר משמעותית בתחום החיסונים, וחלק מהניסויים נעשו על קופים שכאמור, הביולוגיה שלהם דומה לשלנו. הבעיה הייתה שהיו רק מעט מאד קופים באירופה, ובפרט קופי אדם – וחוקרי המכון קיוו, ככל הנראה, שצאצאים של הכלאה כזו יהיו נוחים וזמינים יותר למחקר. כפי שניתן להבין, לא איבנוב ולא אנשי מכון פסטר ראו בצאצאים הפוטנציאליים של הכלאה בין אדם ושימפנזה כיצורים תבוניים בעלי זכויות כאלה ואחרות, אלא כחיות מעבדה לכל דבר.

מנהלי מכון פסטר הציעו לאיבנוב את עזרתם: המכון החזיק חוות מחקר בקופים בגיניאה שבמערב אפריקה, שם יוכל לבצע את ניסוייו. אבל המסע לאפריקה והשהייה שם עלו כסף, ולמכון לא היו תקציבים. איבנוב הגיש בקשה רשמית לממשלה הסובייטית לקבלת תקציב לנסיעה, ולמזלו שני פוליטיקאים בכירים מאד בממשל הבולשביקי – אחד מהם היה מזכיר הממשלה – תמכו ברעיונותיו וכתבו לו מכתבי המלצה חמים. בקשתו של איבנוב נתקבלה, והוא קיבל את המימון שביקש.

מדוע הסכימו הקומוניסטים המהפכניים לממן את ניסוייו של איבנוב? הרי גם אז, כמו היום, רבים – גם ברוסיה – הביטו ברעיונות האלה בחשש וברתיעה. אנחנו יודעים זאת כיוון שאחד מעמיתיו של איבנוב שלח לו מכתב ובו עודד אותו להוציא לפועל את הנסיעה לגיניאה: "אל תשים לב לכל הרכילות והשמועות שסובבות את הנסיעה שלך. שילכו לעזאזל כולם!", הוא כתב לו. מדוע בכל זאת, אם כן, החליטו הבולשביקים לעזור לו?

אפשר למצוא את התשובה במכתבי ההמלצה שכתבו הפוליטיקאים הבכירים עבור איבנוב. באחד המכתבים מופיע המשפט הבא:

"ההצעה של פרופסור איבנוב […] תכה מכה ניצחת את טענותיהם של הדתיים, ונוכל להשתמש בה במסגרת התעמולה והמאבק לשחרור מעמד הפועלים מעולה של הכנסייה."

כשבוחנים את ההיסטוריה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות, קל לראות שבסיכומו של דבר, הטכנולוגיה המערבית הוכיחה את עצמה כמוצלחת ומתקדמת יותר. אמנם ברית המועצות הקדימה את ארצות הברית בשיגורי לווינים וכדומה בשנות השישים, אבל בשנות השמונים כבר אפשר היה לראות את הפער הטכנולוגי הברור בין המעצמות. אבל ההתפתחות המאוחרת הזו מסתירה את העובדה שהבולשביקים דווקא ראו במדע ובטכנולוגיה המתקדמת מרכיב חיוני בסיכויי ההצלחה של המהפכה הסוציאליסטית. מטרתם הראשית הייתה להקים מדינה נאורה, מתקדמת ומודרנית שיהיו לה את המפעלים המוצלחים ביותר ואת החקלאות המתקדמת ביותר. המכשול הגדול ביותר שעמד בדרכה של המודרניות הייתה, לתפיסתם, הדת והשמרנות שהיא מייצגת, ולכן ניסו להלחם בה בכל דרך שיכלו. זו הסיבה שבעוד שבארצות הברית באותה התקופה התחולל מאבק גדול בין תומכי תורת האבולוציה ובין המתנגדים לה – שהיו במקרים רבים דתיים ושמרנים – בברית המועצות נתקבלה תורת האבולוציה בזרועות פתוחות. הגישה הזו עוד תשתנה בימיו של סטאלין, אבל בראשיתה של המהפכה, הבולשביקים חיפשו כל הוכחה לנכונותה של תורת האבולוציה כדרך להתנגח בדת וברעיונות שהיא מייצגת. כמו ברנלוט מואנז ההולנדי, גם הם ראו בהכלאה מוצלחת כזו הוכחה ברורה לקרבה הביולוגית בין הקוף לאדם, ומכאן גם הוכחה לנכונותה של תורת האבולוציה.

במרץ 1926 הגיע איבנוב לגיניאה שבאפריקה, אז עדיין תחת השם 'גיניאה הצרפתית'. הוא נתקבל בחום על ידי המושל הצרפתי המקומי, אבל דווקא בתחנת המחקר שבה אמור היה לעשות את ניסוייו קיבלו אותו העובדים בחשד ובקרירות מופגנת: ככל הנראה היו כאלה שחששו שאיבנוב הגיע אליהם כדי לבחון את ההתנהלות בתחנה ולדווח לאנשי מכון פסטר על ממצאיו. הייתה להם סיבה טובה לחשוש מביקורת כזו: איבנוב כתב ביומנו שמתוך שבע מאות השימפנזים שקיבלו אנשי המכון בשנים האחרונות, למעלה ממחצית מתו בשבי.

למרות קבלת הפנים הקרירה, החל איבנוב בהכנות לקראת ניסויי ההכלאה – אבל כמעט מיד נתקל בקושי משמעותי. מסתבר שהציידים ששכרו המדענים כדי שילכדו עבורם את השימפנזים ביערות, היו הורגים את האמהות ומביאים רק את הילדים – ולכן כל השימפנזים שהיו בתחנת המחקר היו צעירים מאד, בני שבע ומטה, ולא בוגרים מבחינה מינית.

אחרי חודש של ניסיונות עקרים להתגבר על הבעיה הזו, הבין איבנוב שאין לו מה לעשות בתחנת המחקר וחזר לפאריז. הוא בילה שם מספר חודשים בפיתוח טכניקות חדשות ללכידת שימפנזים בוגרים יותר מבלי להרוג אותם, כמו שימוש בגז הרדמה ורשתות. התקציב הזעום שקיבל מהממשלה הסובייטית כמעט ואזל – אבל נשאר לו מספיק כסף לעוד ניסיון אחד אחרון. איבנוב קיווה שאם יצליח להביא לעולם תינוק אדם-שימפנזה, התהילה שיקבל תאפשר לו לבקש ולקבל תקציבים הרבה יותר משמעותיים בעתיד.

בשלהי 1926 חזר איבנוב לגיניאה הצרפתית, הפעם לתחנת מחקר אחרת, מלוּוה בבנו שהיה גם עוזר המחקר שלו. הוא שכר מספר ציידים מקומיים, לימד אותם להשתמש ברשתות שהביא – והם אכן הצליחו ללכוד שלושה עשר שימפנזים בוגרים.

איבנוב לא סיפר לעובדים המקומיים של תחנת המחקר מה הוא מתכנן לעשות. המקומיים סיפרו לו שבתרבות שלהם יש טאבו גדול מאוד על קיום יחסי מין בין שימפנזים ובני אדם: האגדות המקומיות גרסו שמדי פעם שימפנזים זכרים תופסים נשים אנושיות ואונסים אותן, ושבמקרים כאלה האישה האומללה מנודה מהקהילה לתמיד. איבנוב הבין שגם אם מדובר בסיפורי מעשיות, אם יבינו המקומיים מה הוא מנסה לעשות, הם יקימו מהומת אלוהים. על כן רק הוא ובנו ביצעו את ניסויי ההפרייה.

באחד הימים התגנבו איבנוב ובנו אל החצר שבה היו כלובי השימפנזים. הם בחרו שתי נקבות בוגרות – באבט וסיווט (Syvette) שמן – וביצעו בהן הפרייה מלאכותית עם זרע מגבר אנושי. אנחנו לא יודעים של מי היה הזרע המדובר. איבנוב כתב ביומנו שמדובר בזרע מגבר לא מוכר, שגילו היה לכל היותר שלושים ולא ידוע אם יש לו ילדים. ייתכן שמדובר בבנו של איבנוב, אבל סביר להניח שמדובר בתורם מקומי שכן כאמור, הדיעה הרווחת באירופה הגזענית הייתה שהאפריקנים הנחותים קרובים יותר לקופים מבחינה ביולוגית.

נקבות השימפנזה, שלא במפתיע, התנגדו בכל כוחן להליך הפולשני והאלים הזה – אונס, במלוא מובן המילה – ואחת מהן אפילו נשכה את בנו של איבנוב בעוצמה כה גדולה, עד שהבן נאלץ להתפנות לבית החולים מאוחר יותר. איבנוב החזיק בכיסו אקדח טעון למקרה הצורך – אבל בסופו של דבר לא היה בו צורך והליך ההפרייה הושלם בהצלחה, אם כי איבנוב לא היה מרוצה במיוחד. ההתנגדות העזה של הנקבות הכריחה אותו להזריק את הזרע לתוך הנרתיק במקום להשתמש בספוג, שהייתה השיטה המועדפת עליו. הוא כתב ביומנו –

"ההזרקה התרחשה באווירה מתוחה ועצבנית מאד, ובתנאים לא נוחים. האיום מצד הקופות, העבודה באוויר הפתוח [של החצר] והכורח להסתיר את הניסוי [מהמקומיים, הפריעו מאד.]"

ואכן, שתי ההפריות נכשלו: חודש לאחר מכן, שתי הנקבות קיבלו את המחזור החודשי שלהן. איבנוב צפה מראש את הכישלון הזה. הוא ידע שגם תחת התנאים הטובים ביותר, סיכויי ההפרייה של נקבות הקופים – בדומה לזה של נשים אנושיות – הוא בסביבות השלושים אחוזים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בהפרייה בתנאים הקשים שבהם עבד. על כן, הוא הכין מראש תוכנית גיבוי. תוכנית הגיבוי של איבנוב הייתה להפרות נשים אפריקניות מזרע של שימפנזים זכרים – ללא ידיעתן. ההפרייה הייתה אמורה להתרחש בבתי חולים מקומיים, שם הנשים המאושפזות יהיו מנותקות מקרובי משפחתן וחסרות יכולת להבין את המתרחש, ולהתנגד לפעולות שיבוצעו עליהן.

קשה להבין כיצד היה מסוגל איבנוב להעלות במוחו רעיון כל כך שטני ואפל, אבל בין אם מדובר בגזענות חשוכה או סתם אטימות לב – הוא לא היה לבד. היו כמה מדענים מקומיים שהסכימו לסייע לו בניסויים האלה, והם כמעט יצאו לפועל – עד שהמושל המקומי בלם אותם והודיע שהוא לא מאשר לבצע הפריות מלאכותיות בנשים המקומיות. ההחלטה הזו הייתה מכה רצינית לאיבנוב, כיוון שברמה הטכנית סיכויי ההצלחה של הפריה של אישה מזרע של שימפנזה זכר היו גבוהים יותר מהסיכוי להפרות נקבת שימפנזה מזרע אנושי: ממנה אחת של זרע גברי אפשר להפרות כמה וכמה נשים בו זמנית, ואת הזרע הזה אפשר לחלץ מאשכיו של השימפנזה גם אם התהליך הפולשני יביא למותו של הקוף.

אם כן, האפשרות היחידה שנותרה בפני איבנוב הייתה להמשיך את ניסויי ההפריה בנקבות שימפנזה, וביוני 1927 הוא ביצע את ניסוי ההפרייה השני, הפעם על נקבת שימפנזה בשם 'בלאק'. כלקח מהניסיון הלא מוצלח עם באבט וסיווט, איבנוב הרדים את הקופה בעזרת כלורופיל והקפיד להשתמש בזרע מגבר שכבר היו לו ילדים, כך שהסבירות להצלחה תהיה הגדולה ביותר.

בראשון ביולי, 1927, עזב איבנוב את תחנת המחקר והפליג בחזרה לאירופה. יחד איתו לקח באוניה שלושה עשר שימפנזים – וביניהם את בלאק. לרוע מזלו, נקבת השימפנזה לא עמדה בתלאות ההפלגה המפרכת, ובלאק מתה כשהגיעו למארסיי שבצרפת. נתיחה שלאחר המוות גילתה שגם במקרה שלה, ההפרייה נכשלה וההריון לא נקלט. איבנוב לקח את השימפנזות ששרדו וחזר עימם לברית המועצות, למכון מחקר שהקים בגיאורגיה.

אבל כשהגיע הביתה, נכונה לו הפתעה מרה. חברי האקדמיה למדעים שמעו על התוכנית שלו להפרות נשים אפריקניות מזרע של שימפנזה ללא ידיעתן – והזדעזעו. היה ברור לכל כי איבנוב חצה כאן כל גבול של מוסר ואנושיות. ועדה מיוחדת של האקדמיה חקרה את הנושא, והגיעה למסקנה שהתוכנית של איבנוב הייתה עלולה לערער באופן בלתי הפיך את האמון שרוכשים המקומיים באפריקה בכוונותיהם של מדענים ורופאים אירופאים, וכך לפגוע בסיכויי ההצלחה של משלחות מחקר עתידיות ביבשת. האקדמיה הרוסית החליטה לבטל את כל התקציבים שהעניקה למחקר של איבנוב, וניתקה עימו קשר.

בעלי הברית היחידים שנותרו לאיבנוב היו הבולשביקים, ובפרט מכון מחקר שהקימו המהפכנים בשנת 1918 כמעין 'קונטרה אידיאולוגית' לאקדמיה למדעים, שהיה מוסד שמרני יותר. יחד עם מכון המחקר הבולשביקי תכנן איבנוב להמשיך את הניסויים שלו – והפעם להפרות נשים סובייטיות מזרעו של הקוף הזכר היחיד שהיה בתחנת המחקר: אורנגאוטן בן 26 בשם טרזן.

כלקח מהכישלון באפריקה, איבנוב ועמיתיו רצו שהמשתתפות בניסוי יעשו זאת בהתנדבות ובידיעה מלאה של מה שצפוי להן. פרט לשיקול המוסרי, היה כאן גם עניין מעשי: איבנוב רצה שהנשים לא יקיימו יחסי מין במשך לפחות חודש אחרי ההפרייה המלאכותית, ייחיו בבידוד במשך שנה לאחר מכן, ויסכימו לוותר על הצאצא לאחר הלידה. את כל אלה יהיה קל הרבה יותר להשיג אם המשתתפות ישתפו פעולה עם הניסוי באופן מלא, כמובן.

תופתעו לשמוע שלאיבנוב לא היה קושי להשיג את מבוקשו: חמש נשים הסכימו להשתתף בניסוי בהתנדבות וללא תשלום. אנחנו לא יודעים מה היו המניעים שלהן: סביר להניח שחלקן עשו זאת מתוך אמונה באידיאולוגיה הבולשיביקית ורצון לתמוך במהפכה. במקרה אחד לפחות נכנסו לעניין גם שיקולים אישיים יותר. הנה מכתב שכתבה לאיבנוב אחת המתנדבות, בחורה צעירה מללינגראד:

"פרופסור יקר. […] חיי האישיים הרוסים לחלוטין, ואיני רואה עוד טעם בקיומי […] אבל כשאני חושבת על מה שאוכל לתרום למדע, אני מתמלאת באומץ מספיק כדי לפנות אליך. אני מתחננת אליך, אל תסרב לי.[…] אני מבקשת שתקבל אותי לניסוי שלך."

נדמה היה שהדרך סלולה להמשך הניסוי ולהגשמת חלומו של איבנוב ליצור בן כלאיים, אדם-קוף… אבל ביוני, 1929, היכה בו המזל הרע שוב. טרזן, האורנגאוטן שהיה אמור לתרום את הזרע לניסוי – מת במפתיע כתוצאה משבץ מוחי. הניסוי נעצר, ולאיבנוב לא הייתה ברירה אלא להמתין למשלוח חדש של קופים שהיה אמור להגיע מאפריקה בשלהי 1930.

אבל בזמן שחלף, מצב העניינים בברית המועצות השתנה לחלוטין. סטאלין תפס את השלטון, והחל במבצע ברוטלי של טיהור וחיסול של כל מי שנתפס בעיניו כמתנגד פוטנציאלי למשטר – כמו, למשל, מדענים מהדור הישן, מתקופת הצאר. בין מיליוני קורבנות הטיהור הזה היה גם איליה איבנוב. שני עוזרים שלו האשימו אותו בחתירה תחת עקרונות המהפכה – טענה סטנדרטית שהועלתה כנגד כל מי שרצו להיפטר ממנו, ואין לה קשר לניסוייו השנויים במחלוקת של איבנוב – והוא נעצר על ידי המשטרה החשאית ונשלח לגלות בקזחסטן. שנתיים לאחר מכן הסכימו השלטונות לבטל את ההגלייה ואיבנוב הורשה לחזור לעבודתו – אבל התלאות שעבר נתנו את אותותיהן על בריאותו, וב-1932 הוא הלך לעולמו כתוצאה משבץ מוחי פתאומי.

מותו של איבנוב סימן גם את סופו של המאמץ להכליא בני אדם וקופים בברית המועצות. תחת סטאלין, האקלים האקדמי היה שמרני יותר ופחות קיצוני ובועט מזה של ראשית המהפכה, ואיש לא שקל אפילו להמשיך את מחקריו איבנוב. היומנים והמסמכים שכתב נגנזו בארכיונים הסודיים, וכל מה שנותרו היו שמועות וחצאי-עדויות של האנשים שהכירו אותו. כדרכן של שמועות, הסיפורים האלה גדלו והתנפחו במרוצת השנים למימדים מיתולוגיים. היו כאלה שטענו שאיבנוב ערך את ניסוייו כדי להקים לסטאלין צבא של קופי-אדם מוטנטיים, חזקים וממושמעים. אחרים גרסו שהניסויים נועדו כדי לשנות את החברה הרוסית כולה, ולהפוך אותה למעין אוטופיה של פועלים צייתנים.

שני הסיפורים נשמעים מופרכים והזויים בכל קנה מידה, אבל גרסה אחרת דווקא מסקרנת יותר. ישנה טענה לפיה הבכירים הבולשיביקים שתמכו ומימנו את ניסוייו של איבנוב עשו זאת כיוון שקיוו שהניסויים האלה יובילו לפיתוח של טכנולוגיה רפואית שתעכב ואפילו תחזיר לאחור את תופעות ההזדקנות – מעין 'שיקוי נעורים' שכזה. למרות שגם הטענה הזו נשמעת פנטסטית – יש בה גרעין מסוים של אמת. במהלך עבודתו של איבנוב בפאריס וניסיונותיו לפתח דרך ללכוד שימפנזים מבלי להרוג אותם, הוא נפגש עם מדען צרפתי ממוצא רוסי בשם סרג' וונורונוף (Vonoronoff) שזכה לפרסום ניכר באותה התקופה, כשטען שהצליח לפתור את בעיית אין האונות של גברים מבוגרים – בעזרת השתלה של חלקי אשכים של קופים זכרים בתוך הגוף האנושי. וונורונוף טען שבעקבות השתלה כזו –

"לחץ הדם יורד, הראיה משתפרת, חילוף החומרים מתגבר, השרירים חוזרים להיות קפיציים ושיער חדש צומח."

לפי אחת העדויות, ייתכן ואיבנוב וונורונוף שיתפו פעולה בניסוי שבו ניסו להשתיל שחלות אנושיות בגופה של נקבת שימפנזה, ואז להפרות אותה בזרע אנושי – אבל גם הניסוי הזה כשל והשימפנזה מתה.

על פי הגרסה הזו של הסיפור, אותם פוליטיקאים בולשיביקים מבוגרים קיוו שאיבנוב יביא במסגרת הניסויים שלו קופי אדם בחזרה לרוסיה, כך שיוכלו לשמש בהמשך לטיפולי מניעת ההזדקנות עבורם.

כאמור, יש שורש של אמת בסיפור, שהרי סרג' וונורונוף היה אדם אמיתי – אבל חוקרים שבחנו את הסיפור הזה מצאו בו מספר חולשות עקרוניות. למשל, אם הבולשביקים קיוו להשתמש בתרופה הזו לעצמם, הם בוודאי הבינו שאין מספיק קופי אדם כדי שהטיפול הזה יהיה זמין לכלל האוכלוסיה. מכאן שסביר להניח שביקשו לשמור את העניין בסוד כדי למנוע מהציבור להתרעם על הפריווילגיה שסידרו לעצמם – ואם אתה רוצה לשמור משהו בסוד, סיפור כיסוי על ניסוי מדעי בהכלאה של אדם-שימפנזה, זה כנראה סיפור הכיסוי הכי גרוע אי פעם בהיסטוריה של סיפורי הכיסוי שכן קשה לחשוב על נושא יותר מסקרן ושנוי במחלוקת. זה קצת כמו לנסות להסתיר חצ'קון על המצח באמצעות זה שאתה מתאפר כמו הג'וקר ומחזיק תת מקלע ביד. לא מומלץ. רק אחרי נפילתה של ברית המועצות בשנות התשעים נפתחו הארכיונים הסודיים, זכו ההיסטוריונים לקרוא את מסמכיו של איליה איבנוב והאמת על הניסויים שלו יצאה לאור.

—-

גלעד המתין בחדר המדרגות. השעה הייתה שש בערב, והפקולטה לביולוגיה הייתה שוממת למדי. חצי שעה חלפה לפני ששמע רחשי צעדים בהולים חולפים על פניו במסדרון, ואת דלת השירותים נטרקת בעוצמה. "סליחה, אחי." הוא מלמל לעצמו, ומיהר לפתוח את הדלת למסדרון. עמדת הביטחון בכניסה למעבדה הייתה, כצפוי, נטושה.

גלעד פסע לתוך המעבדה וסגר את הדלת מאחוריו. הוא לא ידע למה לצפות. אחרי שקרא את המאמר על מחקריו של איבנוב, הוא היה מוכן נפשית למצוא במעבדה מיטות מתכת ועליהן שימפנזות ואורנגאוטנים קשורים באזיקים כבדים. אבל החדר הצר והארוך בו עמד לא הכיל דבר מזה. מספר שולחנות ארוכים עמדו צמודים לקירות, ומעליהם מדפים רחבים. על המדפים הבחין בקופסאות שהכילו מזרקים, כפפות חד פעמיות, צלוחיות זכוכית – ועוד מספר קופסאות ובקבוקונים עם תוויות שלא הצליח לפענח את פשרם. הוא הרים את הטלפון וצילם כל מה שראה. בקצה החדר הייתה דלת נוספת. גלעד פתח אותה באיטיות, מאזין בדריכות. הוא שמע מספר רחשים קלים – אבל לא היו אלה בני אדם כי אם עכברים, מסתובבים להם בתוך מספר כלובים קטנים על אחד המדפים.

צווחה רמה הפתיעה אותו מאחור, והוא מיהר להסתובב על עקביו, ליבו דוהר בחזהו. שניה לאחר מכן פלט נשיפה של הקלה. בצידו השני של החדר עמד כלוב נוסף, גדול יותר מקודמיו – למעשה, כלוב רחב ידיים שהשתרע לכל רוחב הקיר. פה ושם היו תלויים על הסורגים בקבוקי פלסטיק לבנים שנראו כמו מתקני מים, ובתוך הכלוב היו סולמות, נדנדות, מוטות ארוכים ועוד כמה מתקני שעשועים מעץ. על אחד המוטות ישבו שני קופים ונעצו בו מבט חודר. אלה בברור לא היו שימפנזות: הקופים היו קטנים יחסית, כמה עשרות ס"מ גובהם, גופם היה מכוסה בפרווה שחורה וצפופה, ורק אזניהם היו לבנות. הם הזכירו לגלעד את התסרוקת המפורסמת של בן גוריון.

הוא לקח צעד קדימה לכיוון הכלוב, אבל אחד הקופים פלט צווחה רמה נוספת, וגלעד החליט לעצור. אולי הוא מפחיד אותם, יצורים מסכנים. הוא בחן אותם בדקדקנות. ממרחק של שני מטר בערך, הם נראו לו קופים רגילים לגמרי: הוא לא זיהה בהם שום דבר שירמז על מאפיין אנושי כלשהו. העינים הגדולות. האף השטוח, האצבעות הקטנות והשחורות – קופים סטנדרטיים, לא שונים מאינספור הקופים שראה בגני חיות לאורך השנים. אולי משהו בהתנהגותם? שני הקופים לא זזו ממקומם, מביטים בו. האם זו התנהגות רגילה לקוף? לגלעד לא היה מושג. כדאי שיתחיל לצלם. אולי אם יראה את הסרטון למישהו שמבין בקופים, יוכל לחלץ מידע חדש על הנעשה במעבדה.

בדיוק באותו הרגע נפתחה הדלת למעבדה, וגלעד חש בכדור של קרח מתהווה במהירות בבטנו.

"…אני אומר לך, אלו לא הצווחות הרגילות שלהם. אני עובד איתם כבר כמה חודשים ו…" שני גברים פסעו לתוך החדר, ועצרו במקומם כשהבחינו בו.

"מי אתה?" שאל אחד מהם.

"אני…" פיו של גלעד היה יבש לפתע, אבל הוא החליט לשמור על קור רוח. לכל היותר, הם יכולים להזמין לו משטרה. לא משנה מה מתרחש בין כותלי המעבדה הזו, הם ודאי לא יעזו לעשות שום דבר מעבר לזה. הוא קיווה. "אני כתב של 'חיפה היום'."

"מה אתה עושה פה?" שאל הבחור השני, במבטא ערבי.

"סיור במעבדה." השיב גלעד.

"זו לא מעבדה שעושים בה סיורים. מי נתן לך להיכנס?" שאל הבחור הראשון. השניים עמדו בדיוק בינו ובין הדלת, ושניהם נראו צעירים יחסית, בגילאי העשרים המאוחרים. אולי אם יזנק במהירות יוכל לעבור ביניהם, אבל… הוא סילק את הרעיון. הם יתפסו אותו בתוך שניות, ואם לא הם אז איש הביטחון בכניסה. הוא שתק. שני הבחורים הביטו זה בזה. אחד מהם שלף טלפון וחייג. "רון? אני חושב שכדאי שתגיע לכאן. עכשיו."
...

גלעד ישב על כסא, במה שהיה ככל הנראה משרדו של פרופסור רון גבע. איש הביטחון – בחור מגודל למדי – נשען על הקיר ונעץ בו מבט זועם. גלעד קיווה שהעובדה שעיתונאי הצליח לחדור למעבדה המסוגרת לא תעלה למאבטח במשרתו.

דלת המשרד נפתחה, ופרופסור גבע פסע פנימה. הוא חלף על פניו של גלעד מבלי לומר מילה והתיישב בכסאו שמאחורי השולחן. רון גבע היה איש צנום למדי, והרזון שהדגיש את עצמות פניו גרם לעיניו להראות מעט שקועות בארובותיהן. בעידן אחר, חשב גלעד לעצמו, הוא היה יכול להיות יופי של אינקוויזיטור.

"אתה זה העיתונאי שהתקשר אלי לפני כמה ימים, לא?" אמר גבע.
"כן."
"חשבתי שאמרתי לך שאני לא רוצה לראות אותך יותר."
"אמרת שאתה לא רוצה שאתקשר אליך. לא התקשרתי."
רון לא חייך. הוא לא נראה כמו מישהו שמחייך הרבה. הוא פנה אל איש הביטחון. "רמי, תודה על העזרה. תשאיר אותנו לבד, בבקשה."
"אתה רוצה שאזמין את המשטרה בינתיים?" שאל איש הביטחון.
"לא. אין צורך." ענה המדען, ואיש הביטחון נד בראשו. הוא העיף מבט אחרון בגלעד, ועזב את החדר.
"איך הצלחת לעבור אותו ולהיכנס למעבדה?" שאל גבע.
"שמתי חפיסת שוקולד פתוחה בפינת הקפה."
"ואז?"
"זה היה שוקולד משלשל."
גבע חשב לרגע, והנהן לעצמו. "אני מבין. תגיד, גלעד, מה אתה רוצה ממני? למה אתה מציק לי?"
"כי אני רוצה לדעת מה אתה עושה במעבדה הזו. אני חושב שלציבור יש זכות לדעת."
"הציבור יידע. אני אפרסם את הכל כשאסיים את המחקר: מאמרים מפורטים ומסודרים בעיתונות המדעית, אני מבטיח לך."
גלעד נד בראשו. "זה עלול להיות מאוחר מדי. אני מניח ששמעת על פרופ' איליה איבנוביץ'?".
פרופסור גבע הנהן. "ברור."
"הניסויים שלו היו קבורים בארכיון במשך שבעים שנה עד שגילינו על הזוועות שהוא תכנן לבצע באפריקה. אני לא רוצה שיחלפו שבעים שנה עד שנגלה מה אתה מתכנן לנו."
גבע רכן קדימה. "תגיד לי, אתה נפלת על המוח? אתה חושב שאני מנסה להכניס נשים להריון מזרע של שימפנזים כמו הקוקו הסובייטי הזה? הסתובבת במעבדה, ראית בעצמך- אין פה שימפנזים."
גלעד היסס. הוא היה מודע מאד לעובדה המביכה שכל המידע שהיה לו הגיע ממודיע אנונימי שהסתתר תחת הכינוי TI. אבל בפוקר, כל צד מחזיק את הקלפים שלו קרוב לחזה.
"אז מה פשר השמועות שמסתובבות בטכניון, רון?" הוא החווה בידו על החדר בו ישבו, "למה יש שומר בכניסה למעבדה הזו עשרים וארבע שבע?" הוא רכן קדימה. "תגיד, למה לא הזמנת לי משטרה? אני מסיג גבול, יש להם סיבה טובה מאד לעצור אותי, אבל יש לי תחושה שאתה לא רוצה משטרה כאן. מה אתה מנסה להסתיר?"

גבע שתק. לבסוף אמר, "לא, אני לא רוצה משטרה. אני לא רוצה אף אחד. אני רוצה שקט. הציבור לא מבין, גלעד. זה מדע מורכב מדי, יותר מדי ז'רגון ויותר מדי רעיונות מתוחכמים. אתה רואה מה קורה בפייסבוק עם מתנגדי החיסונים, ואלה שבטוחים שכדור הארץ שטוח ושלא נחתנו על הירח."
"נו, באמת, זה סתם מיעוט קולני. אני חושב שאתה מזלזל באינטליגנציה של הקוראים."
"זה לא רק עניין של הבנה, זה גם עניין פסיכולוגי." התעקש גבע, "אנשים נגעלים מכל מה שקשור בערבוב בין בני אדם ובעלי חיים, כמו שהם נגעלים מגופות. צריך ניסיון של כמה וכמה שנים במקצוע הזה כדי להתגבר על המכשולים הפסיכולוגיים."
הייתה זו הפעם הראשונה שרון התייחס, ולו בעקיפין, למטרת המחקר שלו. גלעד החליט להמשיך בכיוון הזה. הוא נשען אחורה בכסאו. "למה הם נגעלים?"
"לך תדע. לא כל ההכלאות מגעילות אותנו – אין לנו בעיה עם פרדות, ואני ואתה אוכלים בכיף קלמנטינות, שגם הן הכלאה בין מנדרינה וחושחש, סוג של פרי הדר. אבל הכלאות של בני אדם עם מינים אחרים – זה כבר עניין אחר. אולי זה מזכיר לנו שגם אנחנו בעצמנו בסך הכל סוג של בעל חיים, לא יותר… אבל עזוב את זה – אני מבטיח לך, גלעד, שאני לא מנסה לחקות את מה שעשה איבנוב. למעשה, אני בטוח שגם אם היינו מפגישים זרע אנושי עם ביצית של שימפנזה או להיפך – לא היה יוצא מזה תינוק."
המשפט הזה של גבע הפתיע את גלעד. "באמת? למה לא? אנחנו והשימפנזים די דומים, לא?"
"דימיון חיצוני לא אומר כלום. גם ארנבות ושפנים די דומים אחד לשני, אבל לא יכולים להביא צאצאים. זו הגנטיקה שקובעת."
"קראתי שאנחנו והשימפנזים חולקים כמעט תשעים ותשעה אחוזים מהדנ"א שלנו."
גבע הניף את ידו בביטול, "עוד מספר שטותי שאתם בתקשורת מוכרים לקהל שלכם, בלי להבין בכלל מה זה אומר. אנחנו חולקים שמונים אחוזים מהדנ"א שלנו עם הכלבים. אז מה זה אומר, שיש לי סיכוי של שמונים אחוזים ליצור בן כלאיים של אדם וכלב? ברור שלא, זו שטות גמורה. אתה יודע מה המשמעות של האחוז הבודד הזה של הבדל בינינו ובין השימפנזות? אם לבני האדם יש בערך שלושה מיליארד זוגות בסיסים – המולקולות שמרכיבות את הסולם הלולייני של הדנ"א – אז אחוז אחד הוא בערך שלושים וחמישה מיליון זוגות. זה לא מעט, ועל זה צריך להוסיף את כל ההבדלים במנגנונים של התא שמכבים ומפעילים גנים בכל מיני מצבים – מה שנקרא 'אפיגנטיקה'. אני לא מאמין שלאיליה איבנוב היה סיכוי להצליח במה שהוא ניסה לעשות."

גלעד שתק. או שגבע הוא שחקן מצוין, או שהוא באמת מאמין במה שהוא אומר. לבסוף אמר, "אז אם אתה לא מנסה לשחזר את הניסויים של איבנוב – אז מה כן אתה מנסה לעשות?"
"אמרתי לך, אתה לא תבין והקוראים שלך לא יבינו. השיטות שאני משתמש בהן מתקדמות מעל ומעבר למה שאיבנוב יכול היה אפילו לדמיין לעצמו."
"פרופסור גבע, הציבור לא מטומטם, והימים של מגדל השן של האקדמיה נגמרו. אתה לא יכול לעשות את המחקרים שלך בשושו. מי יודע, אולי החשיפה תביא לך תקציבים נוספים."
"אני לא צריך תקציבים נוספים, תודה. יש לי תורם נדיב שמספק לי את מה שאני זקוק לו. כל מה שאני צריך זה שקט תעשייתי." גבע התרומם על רגליו, "ועכשיו אני מבקש שתעזוב את המעבדה שלי ואל תחזור לפה יותר לעולם. ברור?"

גלעד פסע החוצה, אל המסדרון. "תחזיר לי את הטלפון שלי." הוא ביקש מרמי, איש הביטחון, שישב בעמדה.
"בטח, בבקשה." רמי התכופף ושלף את הטלפון ממגירה שלצידו. "אופס, נראה לי שהמסך שלך שבור. איזה באסה."
גלעד לקח את הטלפון. הבן זונה גם דאג למחוק את כל ההגדרות ולשחזר את הגדרות היצרן. מצד שני, חשב גלעד, בהתחשב בהיקף זרועותיו של איש הביטחון, יכול להיות שהוא באמת יצא בזול מהעניין. הוא הסתובב והלך לכיוון המעלית. איש הביטחון קרא מאחוריו, "ואם אני רואה אותך פה עוד פעם, אני שובר לך גם את הפרצוף."

כשחזר גלעד למשרד, המתינה לו הודעה חדש מ-TI בתיבת הדואר האלקטרוני. "שלום, גלעד. יש חדש?".
"ביקרתי אצל הפרופסור במעבדה." כתב גלעד, "שוחחתי איתו. הוא באמת מחזיק שם קופים, אבל לא שימפנזות – ולטענתו, הוא גם לא מאמין שאפשר ליצור הכלאה בן אדם ושימפנזה. הוא חושב שזה בלתי אפשרי במציאות."
התשובה הגיעה כמה עשרות שניות לאחר מכן. "ואתה מאמין לו?".
"אני חושב שכן. הוא נשמע נחרץ מאד בעניין הזה."
הפעם חלפו מספר דקות עד שנתקבלה ההודעה הבאה מ-TI. "אם כן, מה אתה חושב שהוא עושה במעבדה, בכל זאת?"
"אני לא יודע, אבל יש לי תחושה שהמחקר כן עוסק בהכלאה בין בני אדם וקופים באופן כלשהו. אולי לא הפרייה מלאכותית בסגנון שניסה איליה איבנוב לבצע, אבל משהו בכיוון הכללי הזה."
"אתה חייב לחשוף את הסיפור הזה, גלעד. הניסויים שהוא עורך עלולים להיות מסוכנים מאד."
"מסוכנים? באיזה אופן?" כתב גלעד.
"פרופסור גבע הוא לא כל יכול, ואנחנו לא מבינים מספיק את ביולוגיה כדי לשחק את אלוהים. שמעת על הדבורים הקטלניות שמתפשטות בשנים האחרונות ברחבי מקסיקו וארצות הברית?"
"שמעתי משהו. דבורים תוקפניות מאד שהגיעו מאפריקה, או משהו כזה?"
"תוקפניות מאד כן, אבל לא מאפריקה אלא מברזיל. הן לא סתם 'הגיעו', גלעד – הדבורים האלה הן מעשי ידי אדם: הכלאה בין דבורת הדבש המערבית ודבורת הדבש המזרח-אפריקנית. החוקר שיצר אותן בשנות החמישים קיווה שדבורת-הכלאיים תתאים יותר למזג האוויר הטרופי ותפיק יותר דבש. הוא לא צפה שהתוצאה תהיה דבורים כל כך אגרסיביות ותוקפניות, עד שהן הרגו למעלה מאלף איש מאז שהצליחו לברוח מהכוורות שלהן בברזיל ב-1957. פרופסור גבע לוחץ על כפתורים שאין לו מושג מה הם עושים. אתה חייב לפרסם את הסיפור הזה, גלעד. תן לציבור להחליט מה מותר ומה עובר את הגבול."
גלעד היסס. "אני לא יודע. אני צריך לחשוב על זה."

—

"אתה רציני? פרצת למעבדה של רון גבע?" שאלה נעמה ברעם בהתפעלות. הפעם הם נפגשו בבית קפה בעיר התחתית של חיפה, רחוק מהפקולטה לתקשורת המדע ומעיניים חקרניות.
"מה, לא שמעת על זה מאנשים בטכניון? חשבתי שהשמועה תתפשט כמו אש בשדה קוצים."
"לא, אף אחד לא יודע על זה. כנראה שפרופסור גבע נחוש מאד שלא למשוך תשומת לב למחקר שלו." נעמה משכה בכתפיה.
"הוא אמר לי שהוא לא מאמין שאפשר להכליא אדם ושימפנזה."
"יכול להיות שהוא צודק, אבל יש הרבה מדענים אחרים שחושבים שזה אפשרי. היה מחקר, בשנות השבעים, שהראה שזרעון אנושי יכול לחדור את השכבה החיצונית של ביצית של קופת גיבון." אמרה נעמה.
"מעניין איך יראה בן-כלאיים שכזה." תהה גלעד בקול, "הוא יהיה אינטליגנטי? יהיו לו תווי פנים של שימפנזה או של אדם? הוא יוכל לעמוד זקוף? יש כל כך הרבה שאלות פתוחות. תכל'ס, אני יכול להבין את הסקרנות של המדענים."
"רוב בני-הכלאיים מכילים פסיפס של תכונות משני ההורים," אמרה נעמה, "אבל זה לא תמיד המקרה. לפעמים קורה שמתקבלת תכונה חדשה שלא הייתה אצל ההורים: קוראים לזה 'און כלאיים'. למשל, 'לייגר' הוא הכלאה של אריה וטיגריסית, והוא גדול יותר משניהם. מבחינה זו, יכול להיות שאדם-שימפנזה יהיה חכם יותר מהאדם, או חזק יותר מהשימפנזה. מי יודע. דבר אחד אני כן יכולה להגיד לך די בוודאות – הוא כנראה יהיה עקר. הוא לא יוכל להביא צאצאים."
גלעד הרים גבה. "באמת?"
"זו עובדה ידועה מימי קדם: בני-כלאיים של מינים קרובים, אם הם בכלל אפשריים – הם בדרך כלל עקרים."
"למה?"
נעמה חייכה. "השיחה הזו ממש מחזירה אותי לימי התואר הראשון. תראה, כרומוזום הוא מארז צפוף מאד של דנ"א – ובכל תא אנושי יש ארבעים ושישה כרומוזומים. הכרומוזומים האלה מחולקים לזוגות, כשבכל זוג יש כרומוזום אחד שמגיע מהאב, ואחד שמגיע מהאם.
במצב רגיל, האם והאב שייכים לאותו המין – הומו ספיאנס, במקרה שלנו – וזה אומר ששני הכרומוזומים באותו זוג הם בסך הכל די דומים. יש קצת הבדלים ביניהם כי האבא, למשל, יכול להיות בעל עיניים חומות והאמא בעלת עיניים כחולות – אבל מה שחשוב, מבחינתנו, הוא שהגן שקובע את צבע העיניים נמצא באותו מקום בשני הכרומוזומים. זה קצת כמו שתי מכוניות של שני יצרנים שונים: הן יכולות להיות די שונות אחת מהשניה, אבל בגדול ההגה נמצא באותו מקום בשתיהן.
ביצור שהוא בן-כלאיים, שני ההורים הם בני מינים שונים – וזה אומר שהכרומוזומים בתוך הזוגות לא בהכרח דומים. לצורך הדוגמה, במקום שבו בכרומוזום של האב יש גן שקובע את צבע העיניים – בכרומוזום של האם יכול להיות גן אחר לגמרי, למשל גן שקובע את צבע השיער."
"ואם הגן לא נמצא באותו מקום, למה שזה יפריע?" שאל גלעד, "בכל זאת, מדובר בשני כרומוזומים נפרדים, אם אני מבין נכון."
"אתה צודק, לא תמיד זה מפריע. יכול להיות שבן הכלאיים יתפתח ליצור בריא ותקין – בגלל זה יש לנו פרדות, ולייגרים ובני-כלאיים אחרים. הבעיה הגדולה היא בתהליך הרבייה, וזה בגלל האופן שבו הגוף מייצר את תאי הזרע והביציות. תא חדש נוצר כשתא קיים נחלק לשניים – ובתאים רגילים, הכרומוזומים החדשים הם העתקים זהים של הכרומוזומים הקיים. אבל אבל במקרה של תאי זרע וביציות, הגוף גם 'מערבב' את הכרומוזומים: הוא לוקח חומר גנטי מאחד הכרומוזומים בתוך כל זוג – ומשלב אותו בכרומוזום השני בזוג. תחשוב על זה כמו שתי חפיסות קלפים, אחת אדומה ואחת ירוקה: בוחרים כמה קלפים ומחליפים אותם בין החפיסות. קיבלנו חפיסה אדומה שיש בה כמה קלפים ירוקים, וחפיסה ירוקה עם כמה קלפים אדומים."
"והערבוב הזה לא יוצר בעיה בגנטיקה של הצאצא?" שאל גלעד.
"לא, כי במצב הרגיל, גם אחרי הערבוב – כל כרומוזום נשאר תקין ושלם: הגן שקובע את צבע העיניים נמצא במקום שבו הוא אמור להיות, וגם הגן שקובע את צבע השיער נמצא במקום הנכון. באנלוגיה של חפיסת הקלפים – אנחנו נשארים עם מספר תקין של אסים, מלכים, מלכות, נסיכים…יכול להיות שבגלל הערבוב, אחד האסים יהיה פתאום בצבע אדום במקום ירוק, אבל אס הוא עדיין אס.
אבל ביצורי כלאיים, כמו שאמרנו, שני הכרומוזומים לא ממש דומים: במקום שבו אמור להיות גן לצבע עיניים, פתאום נמצא גן לצבע שיער. במצב כזה, הערבוב בין הכרומוזומים יוצר קטסטרופה רצינית. זה לא רק שהצבע של הקלפים משתנה: אחרי הערבוב יכול להיות שבאחת החפיסות לא יהיו בכלל אסים, ובחפיסה השניה יהיו יותר מדי אסים. אתה מקבל חפיסות פגומות, כמו פאזלים עם יותר מדי או פחות מדי חלקים. אחר כך לוקחים את הכרומוזומים הפגומים האלה ומחלקים אותם לתאי זרע או לביציות, אבל כשמנסים לבצע הפרייה – העובר המתקבל לא תקין, ואין הריון."

"אז אדם-שימפנזה יהיה עקר."
"כמעט בוודאות." הנהנה נעמה. "אבל זה לא סוף הסיפור. כל מה שסיפרתי לך עכשיו רלוונטי להפרייה מינית רגילה: זרע וביצית שנפגשים. זו לא הדרך היחידה ליצור חיים היום."
"לא הדרך היחידה?"
"אחרי השיחה האחרונה שלנו, נכנסתי קצת לאינטרנט. זוכר את חואן קרלוס בלמונטה?"
"הפרופסור שרון עבד איתו בארצות הברית לפני שחזר לטכניון?"
"בדיוק. במחקרים שלו, הוא לא מנסה ליצור בן-כלאיים של אדם ושימפנזה, אלא 'כימרה'."
"כימרה? מה זה?"
"יצור שחלק מהתאים שלו שייכים למין אחד, וחלק שייכים למין אחר. למשל, עכבר עם לבלב של עכברוש, או חזיר עם לב של בן אדם."
"וואט דה פאק…זה מה שבלמונטה מנסה לעשות? למה?"
"תתפלא, אבל יש לזה סיבות טובות. אם אפשר לגדל לב אנושי בתוך חזיר, או ריאות או כל איבר אחר – אפשר יהיה להשתיל אותם אחר כך בבני אדם, בלי לחכות שמישהו ימות בתאונת דרכים. יש הרבה אנשים בעולם שזקוקים לתרומת איברים."
גלעד הנהן. "זה נשמע נורא, אבל אני יכול להבין את המוטיבציה. איך הוא עושה את זה?"
"הוא משתיל תאים אנושיים בתוך עובר של חיה, ממש זמן קצר אחרי רגע ההפרייה. כשהעובר של החיה מתפתח, גם הרקמה האנושית גדלה ומתפתחת כאילו הייתה חלק בלתי נפרד מהגוף כולו, עד לבגרות. זה כמובן הרבה יותר קשה לעשות בפועל ממה שזה נשמע. ב-2017, בלמונטה ניסה ליצור כימרה כזו של חזיר ואדם, אבל התאים האנושיים לא התפתחו כמו שצריך: בחזיר הבוגר היו בסופו של דבר רק תא אנושי אחד על כל מאה אלף תאים חזיריים."
"למה?"
נעמה משכה בכתפיה. "לא ברור, אבל חזירים ובני אדם הם רחוקים מאד זה מזה מבחינה אבולוציונית, כך שדי סביר להניח שלא יהיה קל לגדל איברים אנושיים בתוך גוף של חזיר."
"אז…תני לי לנחש: עכשיו הוא מנסה לגדל אותם בחיה הרבה יותר קרובה לבני אדם, קופים."
"בדיוק. בתוך גוף של קוף, יש סיכוי טוב יותר לגדל בהצלחה איבר אנושי. אבל בקופים יש…סיבוכים אחרים."
"כמו מה?"
"ראית פעם שימפנזה, או גורילה, או אורנגוטאן? הם כל כך…אנושיים. הם משתמשים בכלים, הם אוהבים לצחוק, הם רבים ומתפייסים, הם מתאבלים על מי שמת. אתה יכול לדמיין לעצמך מישהו הורג שימפנזה או גורילה בשביל לקצור את האיברים שלה? כשזה פרה או חזיר או תרנגולת זה משהו אחד, אבל קופי אדם הם כל כך דומים לנו…זה הרבה יותר קשה."
גלעד נזכר באחת הפעמים שביקר בגן החיות בקרית מוצקין. הייתה שם מכלאה גדולה עם שני אורנגואטנים בוגרים. הקופים הגדולים עם הפרווה החומה-צהובה היו באמצע ארוחה של פירות, כשארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות החל לרדת. כל המבקרים מיהרו לשלוף מטריות, ומסתבר שגם האורנגוטאנים לא התלהבו מהגשם. אחד מהם רץ לתפוס מחסה אבל השני תפס איזו שמיכה גדולה שעמדה בפינה, כיסה את עצמו כמו עם מטריה, והמשיך לזלול גם את הפרות של הקוף השני. הפעולה הפשוטה הזו הייתה כל כך טבעית ואנושית, עד שכל הקהל שעמד סביב המכלאה הבין מיד מה קורה וכולם צחקו ומחאו כפיים. גלעד הבין את הקושי שתיארה נעמה. היצורים האלה היו כל כך מתוחכמים ונפלאים, שקשה לראות בהם 'בתי חרושת ליצור איברים' ותו לא.
"אני מבין למה את מתכוונת, כן." הוא אמר.
"במדינות המערב לא בדיוק ששים לתת למדענים לבצע ניסויים כאלה על פרימטים – אבל בסין… סין זו סין, אתה יודע. תרבות אחרת, חוקים אחרים. אז בתחילת 2019 בלמונטה עבר לסין, והמשיך שם את הניסויים שלו."
"והוא הצליח?"
"הוא עוד לא פרסם מאמר מדעי על המחקרים החדשים, אבל לפי כמה כתבות עיתונאיות שקראתי עושה רושם שכן. הוא יצר כימרה של אדם וקוף ונתן לעובר להתפתח עד היום הארבעה עשר לפני עד שהשמיד אותו."
"למה ארבעה עשר ימים?"
"כדי שלא יהיה מספיק זמן למערכת העצבים של העובר להתפתח. כל עוד אין מערכת עצבים, אפשר לומר שזה לא יצור 'חי' שמרגיש דברים. אני מניחה שבהמשך הוא ינסה לתת לעובר הכימרי הזה להתפתח עד הסוף."
גלעד פלט נשימה ארוכה. "אני חייב לומר לך, זה נשמע ממש כמו מדע בדיוני."
"לגמרי," הסכימה נעמה, "אנחנו חיים בתקופה מדהימה. אבל הטכנולוגיה הזו יוצרת גם דילמות אתיות לא פשוטות."
"את חושבת שזה מה שמנסה רון גבע לעשות? להשתיל תאים אנושיים בעוברים של קופים?"
"אין לי מושג, אבל אם זה מה שעושה בלמונטה, זה נשמע הגיוני."
גלעד התרומם, מרים את הנייד מהשולחן. "תודה על העזרה, נעמה."
"מה אתה מתכוון לעשות?"
"לפרסם את הסיפור על גבע."
"למה?"
"כי אנחנו לא בסין. אני מבין את הפוטנציאל הרפואי של הניסויים האלה, אבל לציבור יש זכות לדעת על זה. הוא לא יכול לשחק את אלוהים במעבדה הסגורה שלו."

—

"חשבתי שאמרתי לך לא להתקשר אלי בחיים, גלעד." קולו של פרופסור רון גבע היה נוקשה מתמיד.
"אמרת, אבל אני רוצה לתת לך הזדמנות להגיב לכתבה שאני עומד לפרסם מחר בעיתון." דממה השתררה על הקו למשך עשר שניות לפחות. הפעם, כשדיבר שוב, קולו של רון היה הרבה פחות נוקשה.
"גלעד, זו תהיה טעות איומה. אל תעשה את זה."
"למה לא?"
"אמרתי לך. הציבור לא מבין את הדקויות ואת המורכבות שמאחורי הקלעים. הם לא יבינו מה אני מנסה לעשות."
גלעד חש את הכעס מבעבע בו. "אז למה שלא תסביר להם מה אתה עושה?".
"כי אני לא טוב בלהסביר דברים, לכל הרוחות! אני חוקר, להסביר זו לא העבודה שלי. אני לא פאקינג קארל סאגאן!" צעק רון. הוא לקח נשימה עמוקה. "תקשיב, אני מתחנן בפניך. מה שאני מנסה לעשות יכול לעזור להרבה מאוד אנשים."
"אז אתה מנסה ליצור כימרות, כמו בלמונטה?"
רון שתק למשך מספר שניות, מתלבט. לבסוף אמר, "לא, לא כימרות. זה… יותר מזה. זה בן-כלאיים אמיתי."
"אמרת שאתה לא מאמין שאפשר להכליא בין בני אדם ושימפנזים."
"בהפרייה רגילה של תא זרע וביצית – לא, אני לא חושב שזה אפשרי. אבל אני מנסה לעשות את זה באמצעות הנדסה גנטית."
"אני לא מבין. מה ההבדל בין כימרה ובין מה שאתה מנסה לעשות?"
"כימרה זה שילוב של שני סוגי תאים שונים. מה שאני מנסה לעשות, לעומת זאת, זה לשלב דנ"א אנושי בתוך דנ"א של קופים בתוך אותו התא. זאת אומרת, לעשות בדיוק מה שמתרחש בהפרייה רגילה של תא זרע וביצית, אבל בצורה מלאכותית, בכלים של הנדסה גנטית. אני לא צריך להפגיש תא זרע וביצית: אני לוקח את הדנ"א של הקוף, חותך ממנו חתיכות ומחליף אותן בדנ"א של בני אדם."
גלעד שתק. שתיקה, הוא ידע, היא אחת הטכניקות הבסיסיות והיעילות ביותר להוציא מידע מאנשים. היא מפעילה לחץ פסיכולוגי על הצד השני של השיחה להמשיך ולדבר, ולו רק כדי למלא את השקט. גבע המשיך. "זה לא קל, אבל זה יכול לעבוד. לפני כמה חודשים יצא מחקר של קבוצת מדענים סינים, שהשתילו גנים אנושיים בתוך דנ"א של קופי מקוק רזוס – גנים שיוצרים תאי מוח מסוג מסוים שקיים אצלנו אבל לא קיים אצל המקוק. כשהקופים האלה גדלו, לקח למוח שלהם יותר זמן להתפתח ממוח של קוף מקוק רגיל – אבל הזכרון לטווח קצר שלהם היה טוב יותר, והתגובות שלהם מהירות יותר. אני משחזר את המחקר שלהם, ומנסה לקחת אותו אפילו עוד צעד או שניים קדימה – להוסיף עוד כמה גנים שקשורים למוח."
"אבל…למה? אתה לא יכול לקחת את המוח הזה אחר כך ולהשתיל אותו חזרה בבני אדם. מה יוצא לנו מהמחקר הזה?" שאל גלעד.
"נוכל לחקור את המוח כפי שלא יכלנו לחקור אותו מעולם, גלעד. קח את האלצהיימר, לדוגמה. זו מחלה אכזרית, שמרוקנת את החולה מבפנים, הופכת אותו לקליפה חלולה. יש מאות מיליוני חולי אלצהיימר, אבל אנחנו לא יכולים לנסות טיפולים או תרופות חדשניות על בני אדם סתם כך. אנחנו גם לא יכולים לנסות אותם על עכברים וחזירים: המוח שלהם לא מספיק דומה למוח שלנו. אבל המוח של הקופים כן דומה למוח שלנו, ואם נהפוך אותו לעוד יותר דומה… תחשוב כמה אנשים אפשר יהיה לרפא ממחלות כאלה."
גלעד שתק. רון פירש את השתיקה כהזדמנות. "ולא רק אלצהיימר! גם סכיזופרניה, ומניה-דפרסיה. למשל, לפני שנתיים כמה חוקרים השתילו דנ"א של אדם בעל נטייה מולדת לסכיזורפרניה בעכברים, והעכברים בניסוי הפגינו התנהגות לא שגרתית: פחות חברתיים, יותר חרדתיים, לא ישנים טוב. אנחנו צריכים את המודלים האלה כדי לחקור מחלות, וקופים הרבה יותר מוצלחים מעכברים בכל מה שקשור לחקר המוח."
"אבל לעשות את זה בקופים…זו ממש התעללות." אמר גלעד.
"בלי ניסויים בבעלי חיים, לא היו לך חצי מהתרופות שקיימות היום, וגם לא חיסונים. מיליוני אנשים היו מתים בייסורים בכל שנה. אף אחד לא אוהב את זה, אבל זו המציאות, גלעד."
"אני מצטער, פרופסור גבע – אני לא יכול לתת לך לקבל את ההחלטות האלה לבד. הציבור צריך לדעת. הציבור חייב לדעת. בשביל זה יש לנו תקשורת חופשית."
"הציבור לא מסוגל לקבל החלטות כאלה, גלעד!" התעקש רון, "כשגלילאו ניסה להסביר שכדור הארץ מקיף את השמש ולא להיפך, ה'ציבור' שלך כמעט העלה אותו על המוקד ככופר. זה מדע, אנחנו לא יכולים להפסיק לחקור ולגלות דברים חדשים רק כי למישהו לא נוח."
"אני מצטער, פרופסור גבע. להתראות."

—

"סליחה. אפשר לעבור? סליחה. תודה." גלעד פילס את דרכו בין האנשים שעמדו בצפיפות. מבטם של המפגינים היה מופנה למעלה, אל חלונות הקומה החמישית של הפקולטה לביולוגיה, ואף אחד לא זיהה אותו.
גלעד הגיע לדלת הכניסה הראשית. רמי, איש הביטחון הגברתן, עמד בפתח, מוודא שאף אחד מהמוחים בחוץ לא יינסה להכנס לבניין. הוא זיהה את גלעד מיד.
"אתה…" הוא החווה בידו אל המפגינים. כמה מהם נשאו שלטים ועליהם כתובות כמון 'גבע=פרנקשטיין', 'די להתעללות בבעלי חיים!' ו-'להפסיק את התועבה, עכשיו!'. "נו, מרוצה? השגת את מה שרצית?"
"בעיקרון, כן. לציבור יש זכות לדעת."
איש הביטחון נחר בבוז. "סתם אספסוף, אין להם מושג נגד מה הם מוחים, בכלל."
גלעד חייך, "ולך יש מושג?".
"ברור. אני סטודנט בפקולטה." רמי הצביע על מדי המאבטח שלבש, "זו סתם עבודה זמנית. עדיף ממלצרות."
גלעד השפיל את עיניו. "שמע, אחי, אני מתנצל על הקטע על השוקולד…"
שתיקה מביכה השתררה למשך מספר שניות. " אז מה קורה עכשיו? איפה פרופסור גבע?" שאל גלעד.
"לא שמעת?"
"על מה?"
"הוא עוזב לסין. הבנתי שההודעה לעיתונות תצא רק מחרתיים, אבל זה כבר סגור. הם מקפלים את המעבדה למעלה עכשיו, אורזים את הקופסאות."
"באמת?"
איש הביטחון הנהן. "כולם מבינים שאי אפשר לעבוד באווירה כזו." הוא הצביע שוב על המפגינים, "הם לא יתנו לו מנוחה. מבחינת הסינים זה דווקא מעולה: הבנתי שהם רודפים אחרי גבע כבר כמה חודשים ומנסים לשכנע אותו לעבור אליהם. הוא אחד המוחות המבריקים באקדמיה הישראלית, אולי בעולם. הם לא יפספסו הזדמנות כזו."

—

גלעד התיישב בכבדות בכסא שלו במשרד. הטלפון שלו הראה כמה וכמה שיחות שלא נענו, ובערך מאה הודעות ווטסאפ. ידיעות אחרונות וישראל היום לקחו את הכתבה שלו ורצו איתה ברמה הארצית. הסיפור על פרופסור גבע היה עכשיו בכותרת הראשית של Ynet. אבנר, העורך, אמר לו שהגיליון האחרון של 'חיפה היום' היה הגיליון הנמכר אי פעם בתולדות המקומון. גלעד ידע שהוא אמור להיות שמח, אבל משהו בשיחה האחרונה שניהל עם רון גבע הכביד עליו.

גם בתיבת הדואר האלקטרוני שלו היו עכשיו כמה עשרות מיילים חדשים, אבל לא התחשק לגלעד לענות על אף אחד מהם, וגם לא להציץ בוואטסאפ שלו. שיחכו קצת, לא קרה כלום.
מייל אחד לכד את מבטו. TI. הוא לחץ על ההודעה. "קראתי את הכתבה, גלעד. מה שהבנתי בעזרת Google Translate, בכל אופן. הבנתי גם שפרופסור גבע עובר לסין. כל הכבוד על העבודה היפה, גלעד. אתה עיתונאי מהשורה הראשונה. אני צופה לך עתיד מזהיר."
"תודה לך על הטיפ." כתב לו גלעד בחזרה. "אולי עכשיו, אחרי שהכל מאחורינו, תגלה לי מי אתה?".
"מה זה משנה לך?" כתב TI.
"זה לא ממש משנה, אבל אני סקרן. אתה דחפת את התחקיר הזה, היית מוכן לשלם מאות אלפי דולרים בשביל שהוא יקרה. למה? למה זה היה כל כך חשוב לך?"
גלעד ישב מול המסך. דקה חלפה. ועוד אחת. חמש דקות. לבסוף הופיעה ההודעה החדשה בתיבת המייל. "אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?".
"כן."
שתי דקות נוספות חלפו. המייל הבא הכיל רק קישור אחד בודד. גלעד לחץ עליו, ו Skype נפתח על המסך.
הצפצוף המוכר בישר לו שהתוכנה יוצרת את החיבור בין שני הצדדים. תמונת הוידיאו הופיעה על המסך.
"מה….מה…." המילים נעתקו מפיו של גלעד. הדמות שהביטה מהמסך הייתה…הוא לא ידע מה היא הייתה. העיניים היו כחולות-בהירות, ושיער זהוב וחלק השתפל מצידי ראש. אבל…האף, האף היה פחוס והלסת בולטת קדימה כמו…כמו…
"אתה…" גלעד פתח את פיו, אבל שום הגה נוסף לא יצא.
הדמות על המסך חייכה, חיוך שהיה אנושי ולא אנושי בו זמנית. TI השפיל את מבטו אל המקלדת. האצבעות שלו, ראה גלעד, היו עדינות למראה, אבל ארוכות לפחות פי שניים מאצבעות של אדם ממוצע.
"אני לא יכול לדבר, גלעד." נכתב בהודעת הצ'אט שהופיע בתחתית המסך. "אני יכול לשמוע אותך, אבל לא לדבר."
"למ…למה?" גימגם גלעד.
הקוף האנושי שעל המסך חייך שוב, חיוך אנושי ועצוב. "זה לא ברפרטואר שלי. הלסת ומיתרי הקול שלי לא עובדים כמו שלך."
"מי אתה?…מה… מה אתה?"
"אני אדם-שימפנזה, גלעד."
"זה…זה בלתי אפשרי."
"זה גם מה שחושב פרופסור גבע, אם הבנתי נכון מהכתבה שלך. אבל אני פה, אז כנראה שזה כן אפשרי." TI צחק. זה היה צחוק של שימפנזה. אצבעותיו הארוכות והדקות ריחפו על המקלדת. גלעד מעולם לא ראה אדם…לא, לא אדם…מישהו מקליד מהר כל כך. הוא תהה אם אולי האצבעות המדהימות האלה הם מה שפרופסור נעמה ברעם קראה לו 'און-כלאיים'.
"איליה איבנוב לא הצליח לעשות את מה שתכנן לעשות," כתב לו TI, "אבל הבן שלו המשיך את הניסויים שלו אחריו. הוא ברח מסטאלין ומכולם, לחור הנידח ביותר שמצא באפריקה. הוא ואשתו."
"אשתו?"
"אתה זוכר את המכתב שמופיע במאמר ששלחתי לך? הבחורה הצעירה מלנינגראד, זו שכתבה שהחיים שלה הרוסים ואין לה סיבה לחיות? היא ובנו של איבנוב התאהבו והתחתנו. הוא עזר לה לצאת מהמשבר הנפשי שהייתה בו, והם חיו חיים די מאושרים עד לפני עשרים שנה בערך. הוא נפטר בגיל שמונים ושבע, והיא חצי שנה אחריו."
גלעד חש שהעולם כמו מסתחרר סביבו. "אשתו…היא…היא…"
"אמא שלי, כן. הצלחת לנחש את פירוש הקיצור TI?"
גלעד נד לשלילה, והקוף האנושי חייך. "טרזן איבנוב. טרזן היה האורנגאוטן שנפטר רגע לפני שאיליה הצליח להשלים את הניסוי שלו. איליה אהב אותו במיוחד, מסתבר, אז הם החליטו לקרוא לי על שמו."
"אבל טרזן היה אורנגאוטן. אתה…." אמר גלעד. "אני חצי-שימפנזה, נכון. טרזן לא היה האבא הביולוגי שלי. לקח להם זמן, אבל הם מצאו שימפנזה אחר באפריקה," טרזן איבנוב החווה בידיו הארוכות על החדר שבו ישב, "וגידלו אותי בחווה מבודדת, מאות קילומטרים מכל מקום ישוב אנושי. לפחות אינטרנט לווייני יש כאן, זה המזל."
ההלם הראשוני החל לפוג, והמילים החלו חוזרות לאיטן לפיו של גלעד. "אבל אם אתה בעצמך אדם-שימפנזה, למה רצית שאעצור את המחקר של רון גבע?".
טרזן חייך. "אף פעם לא אמרתי שאני רוצה שתעצור את המחקר שלו. אמרתי שאני רוצה שתפרסם אותו."
"למה?"
"כי ידעתי שבישראל לא יתנו לו ללכת עד הסוף עם המחקרים שלו. אתם כמו האמריקנים והבריטים והצרפתים. יותר מדי מוסריים."
ההבנה נחתה על גלעד כמו אגרוף לתוך הרקה. "בן זונה. עבדת עלי."
"אני מצטער, גלעד. לא הייתה לי ברירה. אתה עיתונאי נהדר ואדם נפלא, אידיאליסט אמיתי. בדיוק האיש שהייתי צריך."
"עבדת עלי. רצית שאפרסם את הסיפור הזה כדי שההפגנות והמחאות יכריחו אותו לעבור לסין."
טרזן הנהן. "רק שם יוכל גבע להמשיך את המחקרים שלו עד הסוף, בלי הפרעות."
"אבל למה? מה המטרה?"
טרזן השפיל את עיניו. "אני כבר בן חמישים, גלעד. אני לא יודע כמה זמן נותר לי לחיות. אני לא יודע כמה מישהו כמוני בכלל יכול לחיות. שימפנזים יכולים לחיות בשבי עד גיל שישים בערך, ואולי החלק האנושי שבי ייתן לי עוד כמה שנים, אבל בטח לא עוד הרבה זמן. אני מרגיש את זה בעצמות."
"אתה חושב שגבע יכול להציל אותך? זה הקטע?"
טרזן נד בראשו. "לא, את זה אף אחד כבר לא יוכל לעשות. תבין, אני כל כך לבד כאן. כל השנים האלה בחווה. וכשאני אמות, לא יישאר אף אחד כמוני בעולם. גם אם הייתי רוצה, אני לא יכול להביא ילדים. אני עקר, כמו כל בני הכלאיים."
"ואתה מקווה שגבע יביא לעולם עוד כמוך?"
"אם לא הוא, אז מישהו אחר. זה באמת כל כך נורא לבקש? אני לא רוצה להיות האחרון מסוגי על אדמות, גלעד. יש לנו, לבני הכלאיים, כל כך הרבה לתרום לעולם הזה. אני לא מפלצת, גלעד. אני יצור חי ונושם וחושב, כמוך. אני רוצה עוד כמוני. אני רוצה להיות אבא. אם לא בגופי, אז לפחות… אני דוחף את המחקרים האלה כבר שנים, בכל העולם. תרומות אנונימיות של מיליוני דולרים. מניפולציות על עיתונאים, כמוך. אני עושה מה שאני צריך לעשות. אני מצטער, גלעד.." טרזן שלח את ידו אל המקלדת. גלעד הבין שהוא מתכוון לסיים את השיחה.
"רגע… רק עוד שאלה אחת." הוא ביקש, "מיליוני דולרים, אמרת. מאיפה הכסף?"
טרזן חייך את החיוך האנושי הרחב מדי שלו. הוא דחף את הכסא שישב עליו אחורנית, וגלעד זכה למבט הראשון המלא שלו על גופו של בן שיחו. טרזן לבש חולצה קצרה ומכנסי ברמודה, והגפיים שבקעו מהבגדים היו ארוכות ורזות, אך השרירים שעטפו אותן היו משורגים וקשוחים. אם כך נראה טרזן בגיל חמישים, חשב לעצמו גלעד, הוא ודאי היה מרשים מאד בגילאי העשרים שלו. עיניו עקבו אחר רגליו של טרזן, אל כפות רגליו. אצבעות הרגליים היו ארוכות כמעט כמו אצבעות ידיו, והבוהן עמדה כמעט בניצב לשאר האצבעות. עם כפות רגליים כאלה, חשב גלעד, טרזן יכול לטפס על עצים כמו שימפנזה. עצים, מרזבים, קירות מבנים…
טרזן הניף את רגליו היחפות באוויר וצחק. לאחר מכן חזר אל המקלדת. "אני יודע שאני לא נראה משהו, גלעד, אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לך: אני הגנב הכי טוב באפריקה."
ביבליוגרפיה ומקורות

https://www.grit.com/departments/why-are-mules-sterile-zm0z12jfznem
https://www.newscientist.com/article/dn26639-the-smart-mouse-with-the-half-human-brain/
https://elpais.com/elpais/2019/07/31/inenglish/1564561365_256842.html
https://singularityhub.com/2019/08/13/wait-what-the-first-human-monkey-hybrid-embryo-was-just-created-in-china/
http://nautil.us/issue/58/self/its-time-to-make-human_chimp-hybrids
https://en.wikipedia.org/wiki/Humanzee
https://en.wikipedia.org/wiki/Ilya_Ivanovich_Ivanov
https://www.newscientist.com/article/mg19926701-000-blasts-frm-the-past-the-soviet-ape-man-scandal/
https://www.brown.edu/Research/Primate/LPN48-1.html#center
https://books.google.co.il/books?id=at2GDwAAQBAJ&lpg=PP1&dq=at%20the%20edge%20of%20uncertainty&pg=PT51#v=onepage&q=ivanov&f=false
https://skeptoid.com/episodes/4219
https://blogs.scientificamerican.com/primate-diaries/stalins-ape-man-superwarriors/
http://www.macroevolution.net/bonobo-chimpanzee-hybrids.html
https://www.sciencealert.com/scientist-claims-us-lab-engineered-humanzee-human-chimp-hybrid-100-years-ago-gallup-yerkes-oliver
https://www.theguardian.com/science/2019/aug/03/first-human-monkey-chimera-raises-concern-among-scientists
https://academic.oup.com/nsr/article/6/3/480/5420749
http://richardbuggs.com/index.php/2018/07/14/how-similar-are-human-and-chimpanzee-genomes/
http://resources.huygens.knaw.nl/bwn1880-2000/lemmata/bwn4/moens
https://www.smithsonianmag.com/smart-news/how-cave-art-helped-dig-new-animal-species-180960833/?no-ist
https://www.bbc.com/future/article/20170222-the-uneasy-truth-about-human-animal-hybrids
...
תיקון: בפרק המקורי אמרתי שטרזן, האוראנגוטן הזכר, הגיע עם איבנוב מאפריקה. זו ככל הנראה טעות, שכן אוראנגוטנים ישנם רק בדרום מזרח אסיה – ולכן כנראה שהגיע לתחנת המחקר של איבנוב בגיאורגיה בדרך אחרת. תודה לחשופיתוש על התיקון! 🙂 רן

https://www.ranlevi.com/2019/11/12/ep291_manchimps-p1/
https://www.ranlevi.com/2019/11/26/ep293_manchimps-p2/

Андрей Школьников: Какие бывают миллиардеры? Старые, умные и новые деньги

... классификация богатых людей.

* Старые деньги - наследники аристократических родов Европы, условные Гримальди, владельцы земли.
* Умные деньги - условные Ротшильды, Рокфеллеры, Барухи, Валленберги, Аньелли, владельцы заводов, дворцов, пароходов.
* Новые деньги - условные Билл Гейтс, Джефф Безос, Уоррен Баффет, Бернар Арно, Карлос Слим, Марк Цукерберг, Майкл Блумберг.
* Чем они отличаются друг от друга и кто главнее?
* Кто на кого работает и кто с кем ведёт войну?
* Могут ли новые деньги победить умные или старые деньги?
* Куда делись аристократы Европы после революций 19-20 веков?

https://www.youtube.com/watch?v=b5Nfa5hok6Q

התשובה: מאיפה הגיעה קווה קווה דה לה אומה? (Hebrew) 18.11.2019

mp3

כולם מכירים את המילים, אף אחד לא יודע מה המשמעות שלהן. אחת ולתמיד: מה זה "קווה קווה דה לה אומה", ומי זאת אסתי מטריקו? האם אבא שלך קופיקו, והאם מייק בורשטיין אחראי לכל זה?

https://www.ranlevi.com/2019/11/18/hatshova-ep27/

עושים תוכנה: למה שפות ו-Frameworks ממריאות ומתרסקות? 12.11.2019 (Hebrew)

mp3

בעיקר על טכנולוגיות Web\Front end
JQuery, Angular, React, PHP, Rubby-on-Rails, etc

Михаил Делягин. Человек-история: Евгений Максимович Примаков

Проверки на еврейство для заключения брака. Комментарии раввинов.

Заметка полностью. Форматирование моё.

UPDATE
Рав Хаим Доб Бриск:

...Хочу еще раз подчеркнуть и акцентировать важные моменты в нашем вопросе, после моего разговора с главным раввином Израиля и Главой Верховного раввинатского суда равом Давидом Лау.
1. Митохондриальные генетические проверки не являются доказательством еврейства. Тем более отсутствие наличия такого гена в ДНК ничего не говорит об еврействе человека. Т.е. такая проверка никак не может сказать о ком то кто считается евреем, что он нееврей, если нет этого гена в его ДНК.
2. Ценность этих проверок очень низка. Документы, свидетели и другие доказательства весят больше этой проверки и почти всегда перевешивают ее. Поэтому раввинатскому суду нет никакого резона вообще делать эту проверку.
3. В единичных случаях (а их было реально единицы. Когда вы видите в СМИ очередное такое дело это просто повторение тех же единичных), когда не было никакого пути доказать еврейство, то как помощь ПРЕДЛАГАЛОСЬ сделать такую проверку как последний. Никакой обязаловки.
4. Почти все дела, которые выдаются разными заинтересованными лицами как направление на проверку ДНК, это не проверки на еврейство, а проверки на родство. Часть на отцовство. И даже они очень редкие. Не больше пары десятков из тысяч дел. И в этих делах все направленно только на то, чтобы помочь людям.
Надеюсь, что теперь картина ясна и я смог хоть немного помочь в этом.

https://www.facebook.com/ravchaim.brisk/posts/10220454846226338
END OF UPDATE

На прошлой неделе редакция NEWSru.co.il опубликовала материал об использовании генетической экспертизы в проверках на еврейство, которые проводятся раввинатскими судами для израильтян, желающих заключить брак в раббануте.

Как мы уже сообщали, речь идет о двух разных проверках – проверке на родственные связи (когда сравниваются ДНК человека, еврейство которого подтверждено, и человека, еврейство которого поставлено под сомнение) и о митохондриальной генетической проверке (проверке на так называемый "еврейский ген"), существование которой отрицается раввинатскими судами (на запрос нашей редакции пресс-служба раввинатских судов на прошлой неделе ответила, что решения там принимаются "исключительно на основании Галахи").

Ниже есть продолжение.

Публикации об использовании раввинатскими судами проверок ДНК привело к иску в БАГАЦ, поданному партией НДИ в преддверии выборов в Кнессет 21-го созыва. Государственная прокуратура поддержала в Верховном суде позицию раввината и раввинатских судов, заявив, что речь идет об единичных случаях, и проверки ДНК проводятся только с согласия человека. БАГАЦ пока не вынес решения по данному иску.

После нашей публикации о проверках ДНК, вызвавшей заметный общественный резонанс, редакция NEWSru.co.il обратилась за комментариями к нескольким представителям ультраортодоксальной общины Израиля. Некоторые из них утверждали, что митохондриальные генетические проверки не принимаются раввинатскими судами и не применяются на практике. Но в распоряжении нашей редакции находятся три документа, подтверждающих применение таких проверок (из районного раввинатского суда Ашдода, из районного раввинатского суда Хайфы и из районного раввинатского суда Реховота). В этих решениях раввинатских судов по трем разным делам фигурируют распоряжения пройти митохондриальную генетическую экспертизу с целью проверить "принадлежность к группе ашкеназских евреев".

Наша редакция обратилась в канцелярию главного раввина Израиля Давида Лау с рядом вопросов о генетических проверках на еврейство. Пресс-секретарь Лау переадресовал наше обращение в пресс-службу раввинатских судов, ранее уже ответившую отказом на нашу просьбу о комментариях.

Однако редакции NEWSru.co.il удалось получить комментарий раввина Лау иным способом. В этом нам помог раввин русскоязычной общины Петах-Тиквы Хаим Бриск, любезно согласившийся передать Давиду Лау наши вопросы.

Главный раввин Израиля Давид Лау подтвердил раввину Бриску, что не готов дать интервью, однако, по словам Бриска, Лау уполномочил Бриска говорить от его имени с журналистами и объяснил, что митохондриальные генетические проверки являются "ненадежными" и на них можно полагаться гораздо меньше, чем на документы и на любые иные свидетельства. Однако "в единичных случаях", как заявил раввину Бриску Давид Лау, раввинатские суды действительно предлагали людям на эту проверку, так как это было "последним вариантом" попробовать помочь тем, кто был убежден в своем еврействе, однако не мог подтвердить это документально.

Редакция NEWSru.co.il не располагает точными данными о том, сколько человек были направлены на митохондриальные генетические проверки. В организации "Итим" нам сообщили, что у них есть сведения о "нескольких" таких случаях, и ни один из людей, получивших такое направление, не готов беседовать со СМИ.

Мы также не знаем, сколько всего человек были направлены на проверку ДНК на родственные связи. В "Итим" нам сообщили, что за последний год они получили 20 обращений от людей, которых в раввинатском суде направили на такую проверку. Представитель партии НДИ, подавшей иск против этих проверок в БАГАЦ, заявил нашей редакции, что в материалах искового заявления была использована информация, полученная от "Итим". По словам раввина Хаима Бриска, который ссылается на информацию, озвученную Давидом Лау, таких направлений было всего не более нескольких десятков. Не обладая точными цифрами, можно только предположить, что не все лица, направленные раввинатским судом для проверки ДНК, обращаются в "Итим".

Как мы уже писали, инициатором применения анализа ДНК для доказательства еврейства является раввин Исраэль Баренбаум, даян раввинатского суда в Москве, уже около пяти лет практикующий в России генетические экспертизы для доказательства еврейства. К сожалению, Баренбаум категорически отказался отвечать на вопросы нашей редакции. Однако с ним в Москве в течение многих лет работал ныне проживающий в Израиле рав Йосеф Херсонский, основатель и раввин русскоязычного еврейского сообщества и ортодоксальной синагоги в Тель-Авиве Jewish Point. Наш корреспондент побеседовал с раввином Херсонским о работе Исраэля Баренбаума и о проводимых раввинатскими судами проверках на еврейство для выходцев из стран бывшего СССР.

Если не учитывать эфиопскую общину, которой занимаются отдельные раввинатские суды, принято считать, что выходцев из стран бывшего СССР проверяют на еврейство гораздо тщательнее и придирчивее, чем представителей других общин. С чем это связано?

С уровнем ассимиляции и наличия еврейских институтов в стране исхода. К сожалению, в СССР не было регистрации брака по еврейским законам, не было раввината, в отличие от, скажем, европейских стран. А уровень ассимиляции был очень высок. Кроме того, после "перестройки" стало в некотором смысле выгодно быть евреем, а документы в то время легко подделывались или недорого покупались. То есть, когда в раввинате видят запись "еврей" в свидетельстве о рождении, выданном, скажем, после 89-го года, ему будет значительно меньше доверия, чем свидетельству от 1977-го.

Значит, переступая порог раввината, можно забыть о презумпции невиновности и быть готовым доказывать нечто, как правило, для себя очевидное?

Презумпция может быть совершенно разной – в нашем случае речь идет о презумпции еврейства или презумпции нееврейства. В случае с ассимилированной общиной, где смешанных браков больше, чем "внутриеврейских", презумпции еврейства нет. Но, конечно, в разных сегментах нашей общины презумпция будет разной.

Напрашивается вывод, что корень всех проблем в том, что в Израиле религия не отделена от государства. Единственным в стране официальным институтом для заключения брака между евреями является раввинат, где могут заключать браки только галахические евреи. Однако, благодаря закону о возвращении, не только галахические евреи могут стать гражданами Израиля и, соответственно, стремиться к созданию семьи. Получается, что, если бы в Израиле можно было заключить гражданский брак, это облегчило бы жизнь не только отдельным гражданам, но и религиозным институтам.

Если сделать две системы бракосочетания, религиозную и не религиозную, то уже через несколько десятков лет это может привести к жесткому разграничению внутри евреев – на две группы, одна из которых не будет сочетаться браками с другой. Во-первых, будет порой сложно определить, кто еврей, а кто нет. А во-вторых, появится множество "мамзеров". Статус "мамзера" приобретает тот, кто, например, рождается у замужней женщины и при этом не от мужа. Получается, когда хупа проведена кошерно (а это легко сделать и не обладая высокой компетенцией), а развод проведен, но не кошерно, по Галахе разведенная таким образом женщина продолжит считаться замужней, и когда она снова выйдет замуж и родит ребенка, этот ребенок будет считаться "мамзером". Статус "мамзера" переходит по наследству, и со временем распространяется в обществе и происходит то самое разделение евреев на две группы, которые не могут сочетаться браком между собой. Так, кстати, произошло с караимами. Многие из них считаются евреями, но "мамзерами", и сегодня евреям с караимами сочетаться браком нельзя.

Расскажите подробнее о методах, которыми пользуются в раввинатских судах.

Люди, которые занимаются проверками на еврейство, как правило, проходят специальное обучение – как минимум изучают азы психологии и криминалистики, учатся распознавать обман и отличать поддельные документы от настоящих. В каждой стране особенности этих проверок будут, конечно, разные. Если говорить про Израиль, то здесь есть всего несколько специалистов по проверкам на еврейство представителей русскоязычной общины, и именно к ним клерки в раввинате отправляют на экспертизу сомнительные случаи. Сред имен можно назвать Александра Дана, Нафтоли Шрайбера и Шимона Ар-Шалома. И все они работают с Исраэлем Баренбаумом, потому что никто в мире лучше Баренбаума не разбирается в проверках на еврейство русскоязычной общины с раввинской точки зрения. У него такой богатый опыт, что он, думаю, сталкивался уже с любыми нюансами. В Москве в раввинат только с вопросами о гиюре обращаются до нескольких тысяч человек в год. В Москву отправляют делать проверки на еврейство со всей России.

Что вы знаете о проверках с помощью митохондриальной ДНК?

Прежде всего, митохондриальная ДНК для проверки еврейства – это перспективная разработка, а не технология. К Баренбауму обращаются за установлением еврейства тысячи людей, и традиционный процесс проверки по документам может оказаться очень долгим, дорогим и трудоемким. Баренбаум же все время искал способ этот процесс упростить. Он искал для своей работы партнеров и нашел их. Часть из них – раввины, часть – ученые. Ученый устанавливает, какой именно генетический материал может являться доказательной базой, а раввин выясняет, что необходимо с точки зрения закона Торы.

Пока этот метод далек от идеала и находится на стадии разработки. Метод применяется только по добровольному согласию и используется не в качестве доказательной базы, а лишь как один из аргументов. Важно понимать, что отсутствие искомого генетического маркера ни в коем случае не считается доказательством того, что человек не еврей. Простой пример: благодаря гиюру человек может быть генетически стопроцентно не евреем, а галахически – стопроцентным евреем. Но если этот ген у человека есть, повышается вероятность того, что этот человек – еврей, повышается доверие к другим доказательствам – например, к документам.

Если этот инструмент когда-нибудь будет отточен так, что его можно будет использовать, то он будет помогать людям подтверждать еврейство. Когда человек является евреем, но не может это доказать, – это невыносимая ситуация. И большое счастье, когда человека можно от этого спасти.

И все же – почему проверки настолько тщательные? Почему тем, кто проверяет в раввинате на еврейство, так важно не ошибиться и не пропустить "в евреи" нееврея – настолько, что при наличии сомнений презумпция нееврейства побеждает?

Потому что в иудаизме крайне важны семья и народ. Если для светского человека брак – это чаще всего формальность, то для религиозного – нет. Наша религия не позволяет нам регистрировать смешанные браки. И если я нееврея запишу в евреи, так сказать, поставив на него сертификат кошерности, я нарушу этим целый ряд заповедей. И это грех перед людьми, которых я введу в заблуждение.

В каких случаях обычно рекомендуется проходить генетическую проверку на родственные связи?

В довольно редких. СССР, не желая того, оказал нам огромную услугу, создав параллельные системы архивов – ЗАГСов, рабочих, партийных, военных. И во всех документах записывалась национальность. И даже если пять архивов сожгли немцы или коммунисты, где-нибудь все равно документы сохранились. Районный архив сгорел, но областной сохранился. Областной сожгли – сохранился рабочий, военный. Мужчины ведь все были призывные. И в 90% случаев поиск документов – решаемая задача. Легко или сложно, но решаемая.

Но, допустим, я вижу документ, который вызывает у меня подозрения. В таком случае я запрашиваю так называемые "покрывающие" документы – документы родителей, бабушек, прабабушек. И на стыке поколений часто возникают сомнения. Могут не совпадать фамилии, имена, даты. Фамилии менялись при замужестве или разводе, чиновники иногда отказывались записывать еврейские имена. Раньше в таких случаях просили привести свидетелей, но эта система перестала работать еще в девяностые, дискредитированная распространенными лжесвидетельствами.

В таких случаях, когда по той или иной причине возникают сомнения в родстве – например, когда есть подозрение, что речь идет о приемной семье, – с развитием науки появился выход: сделать проверку ДНК на родство.

Материал подготовила Алла Гаврилова

http://txt.newsru.co.il/israel/25nov2019/dna_jew2_505.html

עושים טכנולוגיה: החוק שמאיים על הכלכלה השיתופית 18.11.2019 (Hebrew)

"חוק חדש בקליפורניה משמיד את כלכלת החלטורה ששווה טריליון דולר". זו רק כותרת מזועזעת אחת שמתארת את הלך הרוח בקליפורניה אחרי שבספטמבר 2019 עבר במדינה חוק AB5 שצפוי לשנות מהיסוד את האופן שבו חברות דוגמת אובר, ליפט מעסיקות את העובדים שנותנים שירותים באמצעותן. החוק, שייכנס לתוקף ב-1 בינואר 2020, עלול לחסל, הלכה למעשה, את מוסד ה"קבלנים העצמאיים" או ה"פרילנסרים" עליו מתבססת כלכלת החלטורות והפרשנים כבר מזהירים שחברות רבות שכיום שוות עשרות מיליארדי דולרים, יתמוטטו. בפרק ננסה להבין מה בעצם קובע חוק AB5, האם הוא יגן על עובדים מוחלשים או שמא הוא דווקא יפגע בהם וכיצד עלול חוקי מקומי במדינה אחת להשפיע על כלכלת החלטורה כולה.

https://www.ranlevi.com/2019/11/18/osim_tech_ab5-law/

Школьников: Типы войн и геостратегическая триада

«Горизонты будущего» – Общая теория геостратегии. Типы войн и геостратегическая триада




об экологической сатанизме

Школьников. Как построить карьеру стратега (20.11.2019)

Искусство как средство массовой информации

Европа. Первая половина XV в. Население в своей массе безграмотно, не умеет ни читать, ни писать. Каким образом христианская церковь может донести до сознания такого народа свой путь?

После появление книгопечатния в примерно 1448 г. именно через книги шло распространение идей христианства. Так, первой напечатанной книгой была Библия. Христинаская церковь прилагала титанические усилия, чтобы люди умели читать, это был некий базис. Затем, они должны были изучать богословскую литературу, диспуты, чтобы знать как правильно поступать.

В рамках этой заметки я хочу сконцентрироваться на моменте до появления книгопечатания.

Для неграмотного человека чуть ли не единственным способом воздействия на него будет искусство. В Средние Века искусство было неким "придатком" религии. Само искусство видело своей задаче прославление Бога. Можно сказать, что искусство занималось пропагандой христианством. В скобках замечу, что во время Возрождения, искусство стало видеть своей целью изображение Природы, в пост-модернисткую эпоху её целью стало не объективное описание Природы, а субъективные переживания художника.

Вернёмся в Европу Средневековья V-XV в. Именно для передачи месседжа для неграмотного человека строятся церкви. Именно для него они украшаются. Для него же вводится органная музыка. Таким образом, архитектора, искусство, музыка ставятся на службу христианской религии.

Одним из таких приёмов была оптическая иллюзия. Так, в одной из церкови в Риме есть обычный потолок. Однако, он разукрашен так, что создается иллюзия объема, когда ты смотришь наверх тебе кажется, что над тобой купол. При этом, если идти прямой дорогой а альтарю церкви, ты будешь видит потолок такой как он есть - плоский. Этот потолок служил метафорой. Дорога к альтарю - дорога цервки, идя по ней ты видишь вещи такими какими они есть на самом деле. Если же отойти от дороги, тебе будут "чудиться всякие драконы". В данном случае месседж довольно простой - ходите дорогой, которой указывает церковь, иначе вам будут чудится всяких химеры.

Андрей Школьников. Геостратегия через поколения (16.11.2019)

Israel has 3 seasons (English, ЮМОР)

summer, war and elections. Right now everyone is wondering which will be next.

(с) Facebook

Именем Господа: мать Наамы передала личное письмо Путину через патриарха Иерусалима

Заметка почти полностью.

Мать израильтянки Наамы Иссахар, отбывающей срок в российской тюрьме, передала короткую записку Владимиру Путину при помощи патриарха Иерусалимского Феофила III. Визит главы Иерусалимской православной церкви в Москву прошел на фоне ожидающегося в январе 2020 года визита российского президента в Израиль. О сути письма Яфы Иссахар стало известно в воскресенье, 24 ноября.

Ниже есть продолжение.

Патриарх Феофил III встретился с главой правительства РФ Владимиром Путиным на прошлой неделе. Известно, что видный религиозный деятель попросил о помиловании израильской гражданки, обвиненной в контрабанде наркотиков, а также передал Путину письмо матери Наамы.

Это первый случай передачи просьбы семьи Иссахар напрямую президенту РФ.

Патриарх Иерусалимский посетил Россию по официальному приглашению православной церкви и был награжден орденом Алексея Второго.

По сообщениям источников в греческой православной церкви, патриарх следил за развитием событий во время суда над Наамой Иссахар. Перед визитом в Москву он встретился с матерью девушки и пообещал ей приложить максимум усилий для освобождения израильской гражданки.

Яфа передала при посредничестве патриарха короткую записку Путину. Известно, что записка попала к адресату.

"Уважаемый Владимир Владимирович! Я, Иссахар Яфа - мать Наамы Иссахар, которая находится в тюрьме семь месяцев, - написала мать в письме. - Прошу вас, со всей болью материнского сердца, помиловать мою дочь и вернуть в семью".

Мать Наамы высказала большую благодарность патриарху за его старания и сказала, что это первый случай, когда она передает послание российскому президенту лично.

"Это внушает мне надежду на то, что моя дочь выйдет на свободу", - призналась Яфа Иссахар.

Встреча между Путиным и патриархом Феофилом состоялась на фоне обострения обстановки в греческой православной церкви. В январе 2019 года украинская православная церковь отделилась от греческой с целью укрепления украинской независимости. Это отделение произошло спустя тысячу лет после объединения всех церквей Восточной Европы и Средиземноморья под эгидой одной церкви, во главе которой находится сегодня патриарх Бартоломео, возглавляющий паству численностью 300 млн человек.

После отделения украинской церкви российский президент всячески укрепляет связи с лидерами греческого патриархата в Иерусалиме. Это не первый случай, когда патриарх Иерусалимский вступается за Израиль, в прошлом ему уже доводилось оказывать помощь израильским гражданам, попавшим в сложную ситуацию в странах Восточной Европы.

Напомним, что Владимир Путин ответил согласием на приглашение президента Израиля Реувена Ривлина и должен прибыть в Израиль с визитом в январе 2020 года - в честь 75-летия освобождения лагеря смерти Освенцим.

В рамках визита Путин посетит различные религиозные учреждения, а также откроет монумент памяти жертвам блокады Ленинграда, возведение которого завершается в эти дни в Иерусалиме.

...Наама Иссахар отбывает срок 7,5 года тюремного заключения в российской колонии по обвинению в контрабанде наркотиков во время транзитного перелета из Индии в Израиль через Москву.

Ее мать Яфа, утверждает, что условия содержания ее дочери, включая полный запрет на телефонные звонки матери и другие ограничения, призваны сломить дух Наамы.

Мать также выразила опасение за дочь, так как она не знает, что с ней происходит в колонии. Она пояснила, что Наама избегает конфликтов и старается ладить со всеми заключенными.

Яфа Иссахар признает, что израильские власти занимаются вопросом Наамы, но, по ее мнению, крайне медленно.

https://www.vesty.co.il/articles/0,7340,L-5630886,00.html

Нуреев. Белый ворон (2018) (Hebrew, Russian)

Этот фильм - биографическая драма, которая рассказывает о жизни артиста балета Рудольфа Нуреева. Фильм производства Франции и Великобритании.

Это очень атмосферный фильм, он описывает СССР 1960-ых. Опишу небольшой эпизод: застолье, кто-то говорит, что в хорошее время живут, советсская власть ещё молодая, а вон человека в космос отправила.

Есть много сцен, в который показан Ленинград тех лет. Мне тяжело судить, насколько то, что показано достоверно, но Ленинград в ленте красивый.

Самого Нуреева сыграл Олег Ивенко-настоящий артист балета, не настоящий актёр, лично мне не очень понравился.

КГБэшника Стрижевского отлично сыграл Алексей Морозов. Он очень правдоподобно сыграл его роль.

Надежда Маркина прекрасно исполнила роль бюрократки, просто натуральный персонаж из 1960-х годов.

Эпоха передана очень реалистично, а вот как художественное произведение фильм не очень.



Начнём с того, что в фильме прошлое героя показана через флэш-бэки. Я не большой фанат флеш-беков вообще, но в данном фильме они очень короткие, они заканчиваются на середине, не всегда понятно, что автор хотел показать. Например, есть эпизод, где отец берёт Нуриева в лес, он ему помогает развести костёр, наказывает Нурееву сидеть и ждать его. Наступает вечер, отец не возвразается, Нуреев-мальчик зовёт его, никто не отзывается, конец сцены. Отец его бросил в лёсу? Покончил с собой? Как мальчик вернулся домой? Не понятно...

Нуреев был сильным, ярким, интеллигентным, противоречивым человеком, ставящим свободу превыше всего. Он не позволял загонять себя в рамки и не играл по чужим правилам, поэтому и считался в обществе "неудобным", "белой вороной". В некоторых местах картина становится скучной и нудной, как по мне не хватает экшена. Прорисовка мотивации актёров, кроме КГБшника и чиновников слабая. Развитие персонажей, в том числе самого Нуреева нет.

Сцена в аэропорту в Париже в 1961 г., когда прямо в аэропорту Нуреев попросил политическое убежище на Западе, хоть и выделяется на общем фоне, но тоже выглядит не естественной.

Фильм получился шумным и эмоциональным, однако, волнительных сцен не было. При этом в фильме есть гомосексуальные сцены, из песни слов не выкинешь. Есть также то, как его использует женщина, намного старше его, при молчаливой согласии мужа. Окружение тоже догадывается, но не вмешивается. В обшем, секс присутствует. Вместе с тем, чего-то явно не хватает, явно чего-то недостает этому фильму, если бы не потрясающая передача атмосферы 1960-ых я бы о нём не писал.

ראיון עם רודולף נורייב
כל האמת על הבריחה מברית המועצות והעריקה למערב של רקדן הבלט הנודע
13 באוקטובר 1961 פורסם: 04.04.07 , 14:12

אוקטובר 1961 הגיעה להקת הבלט הצרפתית "דה קואוואז" להופעה בישראל. לרגל המאורע פירסם עיתון "ידיעות אחרונות" ראיון מיוחד עם כוכב הלהקה, רקדן הבלט רודולף נורייב. זמן קצר לפני כן חצה נורייב את מסך הברזל וערק מברית המועצות לצרפת. את הראיון ערך כתב העיתון ישעיהו בן-פורת. להלן קטעים נבחרים מן הראיון:

מין חיוך אירוני מונח לו ללא הרף על השפתיים. מין צחקוק המשתקף גם בעיניים הבהירות והפקחיות. ומידה לא מועטה של זלזול בכל מה שאינו נוגע לריקוד והמגיע לכדי זלזול עצמי, כשהמדובר לא בו כאמן, אלא כאדם. במילים אחרות: אחד שאינו לוקח את עצמו ברצינות יתרה ואינו מתייחס לחיים בפאתוס מסוים, הנפוץ כל כך דווקא בקרבנו. "טיפוס", כמו שאומרים, אבל טיפוס סימפטי.

למה נשארת בפריז?

"ואתה חושב שאני יודע למה נשארתי?", צחק, "ככה סתם. יום אחד החלטתי להישאר ונשארתי".

קראתי כל מיני נוסחות בעיתונים, הערתי.

"נכון, היו לי באמת כל מיני הסברים, אבל שכחתי כבר מה שאמרתי להם. ובכן כך, היתה לי איזו תקרית עם להקת קירוב. אז הם החליטו שלא ארקוד עוד בלונדון ולא בניו יורק. והרי בפריז היתה לי הצלחה די גדולה, נכון? אבל הם החליטו להתעלם ממני, להשליך אותי. הם חדלו מלכבד אותי כרקדן וראיתי שאני כבר לא נחוץ להם. אז נשארתי".

היתה להם בוודאי איזו סיבה?

"ברור. היתה להם סיבה, וגם לי היתה סיבה".

כלומר?

"טוב, תבין שאני אחד שלפעמים אוהב לעשות מה שהוא רוצה באמת. הצרה היא שלעתים אני עושה מה שאני רוצה לא במקום ובזמן המתאימים".

איזה דבר נוראי עשית בפריז?

"התנהגתי בצורה יותר מדי חופשית. עם ידידות ועם ידידים. אז החופש שלי לא מצא חן בעיניהם והם החליטו להחזיר אותי הביתה. נתנו לי כרטיס טיסה לברית המועצות ואמרו לי 'סע'. אז החלטתי בן לילה, אשאר, ונשארתי".

כאן נעלם לפתע החיוך שריחף כל הזמן על שפתיו. הוא התחיל לחפש את המילים המתאימות (באנגלית) והסביר: "אני רציתי לרקוד בכל מקום. אחרי פריז, בלונדון ובניו יורק. הם החליטו - לא לרקוד. כל הכוח בידיהם. ולי, מה יש לי פרט לריקוד? הם יכלו להחליט גם שלא ארקוד לעולם. לא בלנינגרד ולא במוסקבה ולא בשום מקום אחר. הם היו משכיחים אותי ככה, מהר-מהר, על כן החלטתי להישאר".

פניו המונגוליות התבהרו שוב, העיניים הקטנות שבו אל נצנוצן המצטחק מול השמש השוקעת והכף שביד ימין חיסלה חיש מהר את תבשיל הגזר.

וההורים בסדר?

"בסדר גמור. דיברתי איתם. טילפנתי להם מפריז. הם אמנם מפחדים, אבל בשבילי".

ואינך מתגעגע כלל להוריך וללנינגרד?

"הייתי מפלצת לו שכחתי את הכל וכולם כל כך מהר".

האם לא היתה סיבה אחרת לסכסוך שלך עם הלהקה מאשר התנהגותך החופשית, אולי סיבה פוליטית או אחרת?

"או! בטח שלא, אין לי שום עניין בפוליטיקה. זה יודעים כולם. יכול להיות שהיתה ברקע איזה קנאה. עליתי בלהקה מהר מדי".

עלייתו היתה מסחררת. עד גיל 17 ישב בעיר מולדתו, באופה שבסיביר - כמעט במונגוליה. שם נולד לפני 23 שנה. מגיל 6 רקד. ככל ילדי ברית המועצות: בגן הילדים, בבית ספר, בחוג לריקודים עממיים, אבל לא באקדמיה ולא באופן מקצועי. אמנם התלהב בגיל צעיר מהופעת בלט בתיאטרון של עירו. מוריו גם אמרו לו כי עליו ללמוד מחול. אולם עד גיל 17 נשאר באופה ורק אז נסע ללנינגרד והתקבל לאקדמיה. כעבור זמן קצר נבחן והיה לרקדן בקור-דה-בלט של להקת קירוב. כעבור שלוש שנים כבר עמד בראש הלהקה וכיום, אחרי שעזב אותה, בפריז הוא כוכב הבלט "דה קואוואז".

פנים מונגוליות, אך כל הופעתו החיצונית והליכותיו - כשל רקדן מערב אירופי: שיער ארוך הגולש כמעט עד הצוואר. טריקו פסים כחול-לבן, כמו מלח. מכנסי בל תכולים, הדוקים לשוקיים, צרים מעל העקב ונטולי מכפלת. הזרועות החשופות שריריות עד מאוד, ועורן לבן.

ואיך פה? מוצא חן בעיניך?

"שפת הים - כן. והשמש... אתמול ישבתי על שפת הים. וכל כך נהניתי עד ששכחתי שיש לי חזרה".

שוחחנו על בלט.

"ריקוד זה לא רק לדעת להסתובב ולשמור על שיווי המשקל. זה לא רק טכניקה. ריקוד זה כמו נאום, כמו שיחה. זה להגיד דברים לקהל בעזרת התנועה. והמיוחד לבלט הרוסי, המסורת הגדולה של הבלט הקלאסי, אבל מעל לכל הנפש הרוסייה שהיא לירית ונדיבה".

ואין למצוא זאת במערב?

"או! כן יש. וירובובה למשל, הרקדנית הראשית של קואוואז, אבל היא לא באה איתנו לישראל. ויש עוד. הם יודעים שקפיצה, למשל, זה לא רק להתרומם גבוה ולחזור לקרקע, אלא לחזור ברכות, בתנועה צרופה, בלי קונטרסט. לא ליפול אלא לרקוד מן האוויר אל הקרקע. אגיד לך מה שאני חושב: הרוסים מחשיבים אמנם יותר את הרוח ופחות את הטכניקה אבל גם בטכניקה הם עולים על האירופים".

והריקוד המודרני?

"מעניין מאוד. ראיתי 'אופוס של ג'ז' של ג'רום רובינס. הייתי רוצה לרקוד את זה".

התלמד גם מחול מודרני?

"בלי ספק. באמריקה. הייתי רוצה קודם לעבוד קודם כל עם בלאנשין, יש אצלו עיבוד מעניין של המסורת הקלאסית".

אתה כבר אצל בלאנשין, והרי יש לך חוזה עם בלט "דה קואוואז"!

"חוזה? או כן, עד סוף דצמבר, אבל מה זה חשוב?".

גרמת לנו אכזבה בליל הבכורה, רקדת כל כך מעט.

"אינני אוהב לעבוד הרבה בערב אחד. בקירוב הייתי רוקד בין שלוש לשבע פעמים בחודש לא יותר. שאר הזמן הייתי עושה תרגילים ולומד".

וכמה הרווחת שם?

"250 רובל לחודש. משכורת יפה בברית המועצות".

אין מה להשוות עם המערב. עכשיו אתה מרוויח פי כמה.

"כן, אבל במערב אני גם מוציא הרבה יותר. החיים יקרים. חוץ מזה אי אפשר להשוות את התנאים: כל המורים והכוריאוגרפים שהיו בלנינגרד... מה שדרוש לי גם במערב זה תיאטרון קבוע ולא כל הנסיעות האלה כמו עכשיו. זה בלתי אפשרי. אולי אשאר בלונדון".

גם על ישראל דיברנו.

"אני יודע שהיו פה קרבות עד שקמה המדינה שלכם. ואני יודע שיש לכם צבא חזק מאוד. יותר חזק מכל הערבים ביחד".

ומה אתה יודע על המשטר שלנו?

"המשטר? לא יודע על זה דבר. גם לא מעניין אותי. אני ממילא לא מבין בזה".

היית פעם חבר בקומסוסול?

"אף פעם לא".

למה?

"מפני שכולם היו חברים בקומסומול. אתה יודע מהי הצרה? לא ברית המועצות ולא המשטר ולא קירוב ולא שום דבר. אלא שאם כולם הולכים פה (תנועה לצד שמאל) אז אני אוהב ללכת (תנועה לצד ימין). זאת כל הצרה איתי, ומי יודע לאן זה יביא אותי".


באדיבות ארכיון "ידיעות אחרונות"

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3332786,00.html

Бессонная ночь счастья: 30 лет назад пала Берлинская стена (09.11.2019)

9 ноября Германия отмечает 30-летие со дня падения Берлинской стены, которая 28 лет разделяла столицу страны на два разных государства - ГДР (Восточный Берлин) и ФРГ (Западный Берлин). Этот день вообще является особым в истории Германии: 9 ноября 1918 года Германия перестала быть монархией, превратившись в демократическую республику. Спустя пять лет в Мюнхене был подавлен так называемый пивной путч, организованный Адольфом Гитлером, а 9 ноября 1938 года нацисты устроили еврейские погромы, вошедшие в историю как "хрустальная ночь".

Вечером 9 ноября 1989 года член политбюро ЦК Социалистической единой партии Германии (СЕПГ) Гюнтер Шабовски одной фразой и сам того не подозревая открыл границы ГДР, отвечая на вопрос итальянского журналиста Риккардо Эрмана о новых правилах, дающих гражданам ГДР право въезда в капиталистические страны сроком до 30 дней.

Шабовски полистал свои бумаги и зачитал решение политбюро о том, что отныне гражданам ГДР разрешается подавать заявления на совершение частных поездок за границу без уважительных причин. На вопрос о том, с какого числа действует разрешение, Шабовски, замешкавшись, ответил: "Насколько мне известно, с настоящего момента", вспоминает DW.

Ниже есть продолжение.

В тот же вечер тысячи жителей Восточного Берлина устремились к контрольно-пропускным пунктам. Пограничники ГДР были не готовы к столь быстрому развитию событий. Власти оказались в полном замешательстве и вскоре дали указание открыть шлагбаумы.

"Пограничники, не видевшие вечерней телепередачи, не могли ничего понять. Никаких распоряжений свыше не поступало. Толпа настаивала. После телефонных переговоров растерянное пограничное начальство отдает команду поднять шлагбаум на КПП "Борнхольмер Брюке". Стена пала", - приводит "Радио Свобода" воспоминания оператора Юрия Векслера. По легенде, советский посол в Восточном Берлине Вячеслав Кочемасов просто проспал все события.

Для большинства берлинцев это была бессонная ночь счастья. Народ ликовал. улицы были забиты машинами. Все ехали в сторону Западного Берлина. Каждый гражданин ГДР, прибывая в Западную Германию или Западный Берлин, автоматически получал сто марок (55 долларов по тогдашнему курсу) в подарок. Домой возвращались поздно вечером с подарками и грошовыми покупками, пишет на страницах "Новой газеты" историк Леонид Млечин.

После падения Берлинской стены больше 400 тысяч восточных немцев перебрались на Запад. Это было настоящее бегство от социалистической системы. 31 августа 1990 года ФРГ и ГДР, подписали договор "О строительстве германского единства". 3 октября восточные земли уже вошли в состав ФРГ. Германская Демократическая Республика прекратила существование.

В ГДР возведенную в 1961 году Берлинскую стену называли "антифашистским защитным валом", в ФРГ - "стеной позора". Чтобы оказаться по другую сторону границы, жители Восточного Берлина использовали порой немыслимые пути: от туннелей до воздушных шаров и самодельных самолетов. Пограничная полиция без предупреждения стреляла в тех, кто пытался покинуть ГДР.

По оценке директора Музея Берлинской стены Александры Хильдебрандт, за годы существования искусственной границы погибли 1902 человека. "Это очень четко. Мы работаем и ищем. И находим, к сожалению. Но мы предполагаем, что чуть больше", - сказала Хильдебрандт в интервью RFI.

Фактически в Берлине было две стены - между ними пролегала "полоса смерти шириной от 15 до 150 метров, где любого нарушителя могли застрелить. Общая длина стены - около 170 км, из которых 45 км проходили по Берлину. Количество наблюдательных вышек - 302; количество бункеров - 20. Между 1961-м и 1989 годами полиция Западного Берлина зарегистрировала более 5000 успешных побегов.

После разрушения около 40 тысяч блоков Берлинской стены были использованы для различных строительных проектов в Германии, многие были проданы или подарены другим городам. В Москве фрагмент Берлинской стены установлен у Сахаровского центра, напоминает РБК.

Фрагменты стены также продаются в сувенирных магазинах Берлина. Одним из самых известных продавцов является уроженец Западного Берлина Фолькер Павловски. Кусочки ограждения продавали многие, но Павловски нашел способ выделиться на фоне конкурентов: он первым начал упаковывать их, пишет Forbes. Большую часть обломков бизнесмен получил в 1991 году благодаря другу, который владел строительной компанией и заключил контракт на вывоз фрагментов стены. Запасов хватит еще лет на 7-10.

Русская служба BBC в своем проекте "Стена. Пять историй" рассказывает о нескольких людях, чья жизнь оказалась связана с Берлинской стеной. Один из героев материала, 81-летний врач Буркхарт Вайгль, будучи студентом в 1961 году, помогал жителям Восточного Берлина бежать на запад.

Вайгль и его единомышленники собирали паспорта у жителей ФРГ, которые были согласны их отдать, и вклеивали туда фотографии желавших бежать ГДРовцев. После того, как тайная полиция "Штази" ужесточила досмотр жителей ФРГ, Вайгль с соратниками ездили за паспортами в Австрию и Скандинавию, чем помогли бежать еще десяткам жителей Восточного Берлина.

С ужесточением контроля Вайгль и другие активисты устраивали побеги по тоннелям, вывозили людей в тайнике под капотом семиметрового "кадиллака" размером с "океанский лайнер".

Meduza в своем материале к 30-летию падения Берлинской стены обращает внимание, что наиболее настороженно к этому событию относились премьер-министр Великобритании Маргарет Тэтчер и президент Франции Франсуа Миттеран. Тэтчер считала, что "национальный характер" немцев и их положение в самом центре континента снова сделает их дестабилизирующей силой.

Канцлер ФРГ Ангела Меркель на памятной церемонии у мемориала на улице Бернауэрштрассе, где сохранился отрезок Берлинской стены, назвала день ее падения судьбоносным для немецкой истории. "9 ноября отражает особенным образом как ужасные, так и счастливые моменты нашей истории, учит нас необходимости решительно противостоять ненависти, расизму и антисемитизму", - заявила Меркель. "Этот день призывает нас делать все для защиты свободы и демократии, достоинства человека и правовой государственности", - добавила она (цитаты по ТАСС).

В интервью газете Süddeutsche Zeitung Меркель выразила мнение, что для достижения настоящего единства западных и восточных земель Германии необходимо больше времени, чем предполагалось изначально: около полувека или даже больше.

Канцлер ФРГ призвала соотечественников набраться терпения. "Свобода связана с усилиями, необходимыми для принятия любых решений, и этому надо научиться", - отметила она. "Нужно уметь о многом заботиться, а с этим никто не рождается. Жизнь в ГДР была временами в некотором смысле почти удобной, поскольку на определенные вещи просто нельзя было повлиять", - добавила Меркель...

***

Берлинская стена простояла с 13 августа 1961 года по 9 ноября 1989 года, а появилась практически за одну ночь.

Утром 13 августа 1961 года берлинцы увидели строительные работы в восточном секторе. Указание начать строительство отдал руководитель Восточной Германии Вальтер Ульбрихт по решению местного парламента. Сначала появилась колючая проволока, которую с 15 августа начали менять на бетонные и каменные заграждения.

«Ни у кого на нашей улице не было телевизора, новости получали через людей, газеты и по телефону. Ночь, когда появилась стена (когда ее начали строить, во всяком случае), наша семья была дома. Мы услышали, как люди на улице кричат и плачут, все громче и громче. Мы пошли на улицу, чтобы увидеть эту ужасную панику и страх. Соседи говорили друг другу и нам, что у них есть родные в Восточном Берлине, они пытались связаться с ними, но не смогли, и что никто не знает, что происходит. Распространялись слухи. Кто-то думал, что их родственников убили или скоро убьют. Я никогда такого не видел, все плакали», — вспоминал появление стены Барб Дигнан, который в то время жил в городе Бад-Кройцнах.

Сразу после разделения Берлина в 1948 году на зоны влияния стены не было, но была обозначенная линия раздела и 81 пропускной вход на улицах. Отсутствие четкой физической границы между зонами приводило к частым конфликтам и массовой утечке специалистов на Запад. За время, пока не было стены, из ГДР в ФРГ перебрались 2,5 млн человек.

Фактически в Берлине было две стены — полоса между ними называлась «полосой смерти», чья ширина составляла от 15 до 150 метров, где любого нарушителя могли застрелить. Общая длина стены — около 170 км, из которых 45 км проходили по Берлину. Количество наблюдательных вышек — 302; количество бункеров — 20.

«Я чувствовала себя так, будто живу в тюрьме», — вспоминала​ жительница Восточного Берлина Лиза Штайнхойзер-Гляйнсер.

Берлинская стена состояла в основном из стандартных блоков высотой 3,6 м и шириной 1,5 м. После разрушения около 40 тыс. блоков были использованы для различных строительных проектов в Германии, многие были проданы или подарены другим городам. Кусок берлинской стены есть и в Москве у Сахаровского центра.


Между 1961 и 1989 годами полиция Западного Берлина зарегистрировала более 5000 успешных побегов. За этот же период у стены погибли по меньшей мере 140 человек.

Последний руководитель ГДР Эгон Кренц тяжело пережил момент падения стены и воссоединения Германии. Он воспринимает это как предательство со стороны СССР...

http://txt.newsru.com/world/09nov2019/wall30.html
https://www.rbc.ru/photoreport/09/11/2019/5dc286499a79472b9b550ff5

Пинхас Полонский: существует ли истина? Абсолютна ли она?

Можем ли мы утверждать что-то про истинность вещей и истинность имен?

Обвинения Нетаниягу, коалиция и неизбежность новых выборов. Итоги политической недели

Заметка почти полностью. Форматирование не сохранено.

Вечером в четверг, 21 ноября, юридический советник правительства Авихай Мандельблит и премьер-министр Биньямин Нетаниягу фактически объявили о начале предвыборной кампании в Кнессет 23-го созыва. Если накануне, после того, как Бени Ганц вернул мандат президенту, еще оставалась слабая надежда, что лидеры двух партий одумаются, "слезут с деревьев", придут к какому-то соглашению, предотвратив очередные внеочередные выборы, то решение юридического советника по делам Нетаниягу и реакция новоиспеченного обвиняемого, сняли все вопросы с повестки дня. Если до подачи обвинительного заключения Бени Ганц не решился ослушаться Яира Лапида и Моше Яалона и пойти на соглашение с Нетаниягу о создании правительства национального единства на основе предложения президента, то после крайне жестких решений Мандельблита коалиция с Нетаниягу означала бы политическое самоубийство.

Ниже есть продолжение.

К тому же Ганц отлично понимает, что получил шанс на самостоятельную победу. Спасать утопающего противника никто не будет.

Ответное выступление Биньямина Нетаниягу после заявления Мандельблита о предъявлении обвинений по трем делам (1000, 2000 и 4000), включая обвинение во взятке, полностью прояснило его намерения. Глава правительства принял стратегическое решение превратить резиденцию на улице Бальфур в последний рубеж обороны. Своей личной обороны в борьбе с теми, кто хочет отправить его под суд и в тюрьму. Для того, чтобы этого не произошло, Нетаниягу сделает всё, допускаемое рамками закона. В буквальном смысле – всё. И, разумеется, по доброй воле он этот рубеж обороны не оставит.

До 21 ноября политический и юридический процессы двигались параллельными курсами. С сегодняшнего вечера они сплетены воедино. Биньямин Нетаниягу может надолго остановить поезд, везущий его в сторону окружного суда в Иерусалиме. Для этого ему необходимо всего лишь подать просьбу о получении депутатской неприкосновенности. В соответствии с законом, он имеет тридцать дней для того, чтобы принять решение, идти ли на этот шаг. Рассматривать подобную просьбу должна организационная комиссия Кнессета, которая в условиях политического паралича не создана из-за разногласий между "Ликудом" и "Кахоль Лаван". Такая комиссия будет создана только после следующих выборов, в далеком марте 2020 года. До рассмотрения просьбы об иммунитете обвинительное заключение не может быть передано в суд. Таким образом, весь процесс, судя по всему, будет заморожен на полгода.

Еще один вопрос, находящийся на грани юридического и политического, касается возможности Нетаниягу занимать свою должность и иметь право формировать коалицию в случае победы на выборах. Речь, напомним, не идет об обычном функционирующем правительстве, возглавлять которое премьер-министр может, являясь параллельно обвиняемым, до окончания рассмотрения апелляции. Однако нынешнее правительство является переходным. Его полномочия изначально весьма ограничены, а порядок функционирования главы переходного правительства, которому предъявлены обвинения, неясен вовсе.

Вечером 21 ноября газета "Глобс" сообщила, что, по мнению государственного прокурора Шая Ницана, Нетаниягу не может получить мандат на формирование коалиции, так как является обвиняемым. Аналогичного мнения, согласно информации телеканала "Кешет", придерживается юридический советник правительства Авихай Мандельблит. Очевидно, что решение по этому вопросу должен будет принимать БАГАЦ, куда намерена обратиться партия "Авода", требуя немедленного ухода Нетаниягу с поста главы правительства. Но уже сейчас главе правительства придется расстаться со всеми министерствами, которые он формально возглавляет. Прецедентное решение БАГАЦ, принятое в 1993 году по делам Арье Дери и Рафаэля Пинхаси, требует уволить министра, которому предъявлены обвинения в уголовных преступлениях. Исключением является только глава правительства, и Нетаниягу придется раздать посты министров здравоохранения, социального обеспечения, сельского хозяйства и по делам диаспоры. Внушительный задаток, который получат далеко не обязательно самые лояльные, а скорее те, со стороны которых Нетаниягу почувствует угрозу "измены".

Но прежде, чем дело дойдет до формирования правительства после выборов в Кнессет 23-го созыва, премьер-министру необходимо стабилизировать систему, пошатнувшуюся в результате землетрясения. И, в первую очередь, это касается ситуации в "Ликуде". Лишь через несколько часов после публикации решений Мандельблита некоторые министры выступили в поддержку главы правительства. Очевидно, что обвинительное заключение, включающее обвинение во взяточничестве, ослабляет позиции Нетаниягу и увеличивает вероятность проведения праймериз на пост главы партии. Гидеон Саар выставит свою кандидатуру и сражение обещает быть захватывающим. В "Ликуде" ("Херуте", ГАХАЛе и т.д.) никогда не отстраняли от лидерства действующего главу партии. Бегин ушел добровольно, Шамир покинул политику, проиграв выборы Рабину, Нетаниягу ушел, проиграв Бараку, чтобы вернуться три года спустя, а Шарон расколол "Ликуд", создав "Кадиму". На сей раз ликудникам предстоит ответить на вопрос: готовы они изменить своему правилу и переизбрать лидера или намерены идти на выборы под руководством человека, обвиняемого в коррупции. Призывы к избирателям отдать судьбу страны в руки человека, обвиняемого во взяточничестве, могут завершиться крахом, или, как предупреждал Нафтали Беннет, поражением правого лагеря, причем поражением исторического масштаба. Такая перспектива, безусловно, заботит депутатов и министров от "Ликуда", а также рядовых активистов. В первой после заявления Мандельблита демонстрации поддержки Нетаниягу возле его резиденции в Иерусалиме приняли участие лишь несколько десятков человек. Многотысячных спонтанных митингов протеста пока не было.

Ночью лидеры партий праворелигиозного блока начали публиковать заявления поддержки в адрес Биньямина Нетаниягу. Причем заявления эти больше напоминали соболезнования семье безнадежно больного, чем активное выражение поддержки. Политические сторонники Нетаниягу осторожно балансируют между необходимостью демонстрировать единство и осознанием того, что эпоха Нетаниягу заканчивается и надо готовиться к новой реальности.

21 ноября 2019 года впервые в истории государства Израиль действующему премьер-министру предъявлено обвинение во взяточничестве. Политической системе, и без того находящейся в состоянии паралича в большой степени именно в связи с делами Нетаниягу, потребуется немало времени, чтобы осознать масштабы потрясения. Впрочем, не стоит забывать, что после 1996 года все премьер-министры Израиля в определенный момент своей каденции являлись объектом внимания правоохранительных органов.

http://txt.newsru.co.il/israel/22nov2019/k22_701.html

Пинхас Полонский: Модернизация ортодоксальной религии. Часть 2

Пинхас Полонский: про медицину, в частности про пересадку органов



Ниже есть продолжение.

Полностью:


См. также:
Пинхас Полонский: Модернизация ортодоксальной религии. Часть 1

Михаил Брук: Рабин, Осло, распил

Мандельблит: я решил предать Нетаниягу суду за взятки, мошенничество и злоупотребление общественным доверием

Главе правительства будут предъявлено обвинение в получении взятки, мошенничестве и обмане общественного доверия по делу 4000 ("Безек-Walla").

По делам 1000 [«незаконные подарки»] и 2000 [сговор с владельцем холдинга «Едиот ахронот» Арноном Мозесом] премьер будет обвинен в обмане общественного доверия и мошенничестве.

https://www.vesty.co.il/articles/0,7340,L-5629777,00.html
https://cursorinfo.co.il/all-news/mandelbit-ya-reshil-predat-netaniyagu-sudu-za-vzyatki-moshennichestvo-i-zloupotreblenie-obshhestvennym-doveriem/
http://txt.newsru.co.il/israel/21nov2019/mandelblit_0012.html
http://txt.newsru.com/world/21nov2019/ilaccusations.html

Экс-начальник Генштаба Гади Айзенкот: 6000 террористов готовы вторгнуться в Израиль

הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט בכנס במכון למחקרי ביטחון לאומי: "חיזבאללה בונה יחד עם כוח קודס יכולת פשיטה של 6,000 לוחמים, שנכנסים דרך עשרה תוואים תת קרקעיים, ומפתיעים את מדינת ישראל"

https://twitter.com/kann_news/status/1197566496886738944

...Айзенкот сказал, что «Хизбалла» и иранские бригады «Аль-Кудс» уже подготовились к вторжению в Израиль...«Шесть тысяч террористов намерены проникнуть на нашу территорию через десять туннелей, и они могут застать врасплох наше государство», — заявил Айзенкот... 18 ноября начались внеплановые двухдневные армейские маневры на севере Израиля. Учения предусматривали частичную мобилизацию резервистов.

https://cursorinfo.co.il/all-news/eks-nachalnik-genshtaba-6000-terroristov-gotovy-vtorgnutsya-v-izrail/
http://txt.newsru.co.il/israel/21nov2019/inss_0014.html

Михаил Брук: почему у нас идёт война с левыми

Пинхас Полонский: когда иделогия создаёт ценностную систему она становится религией

См. также:
Пинхас Полонский: Модернизация ортодоксальной религии. Часть 1

Пинхас Полонский: Модернизация ортодоксальной религии. Часть 1

Пинхас Полонский: про истребление жителей Ханаана
Это относится к истории. К нашему времени это не применимо.



Пинхас Полонский: мы дети пророков
Мы как целое воспронимает откровение через культуру.




Ниже есть продолжение.


Полностью:


См. также:
Пинхас Полонский: Модернизация ортодоксальной религии. Часть 1

Пинхас Полонский: про Фоменко

См. также:
Пинхас Полонский: Модернизация ортодоксальной религии. Часть 1

Bartosz Milewski: Introduction for Category Theory for Programmers: Motivation and Philosophy (English)

Motivation and Philosophy



Bartosz Milewski: Category Theory for Programmers
https://www.youtube.com/watch?v=I8LbkfSSR58&list=PLbgaMIhjbmEnaH_LTkxLI7FMa2HsnawM_



https://github.com/hmemcpy/milewski-ctfp-pdf/ ссылка на книгу (PDF).

UPDATE 27-11-2019:
Разделяй и властвуй (Devide & Conquer). Так мы работаем. Так же мы занимаемся наукой. Истоков этого всего является то, как мы занимаемся математикой, или шире как мы познаём Вселенную.

Рассуждение про Платонов мир идей.

В науке в целом и к математике в частности мы можем видит только те вещи, которые могут быть разобраны по кусочкам и затем собраны вместе. Неудевидительно тогда, что они выглядит похожими! Потому что мы видим только те проблемы, которые имеет подобную структуру. Если её нет, мы слепы, мы говорим, что мы не можем решить эту проблему, давайте займёмся чем-то другим.

Живём ли мы во Вселенной, где любая проблема может быть разобрана по кусочкам, а затем собрана вместе. Может это ингерентное свойство Вселенной, а наш мозг лишь отражает его?

Лично Bartosz Milewski так не думает. Он физик. В физике мы тоже хотели всё поделить на маленькие кусочки. Атомы. Скала состоит из атомов. Атом - элементарные частицы. У более простых частиц должны быть более простые свойства, в конечном счёте - точка. Это стандартная модель частиц, хотя тут мы не много мухлюем; перенормировка, иначе бесконенчость (когда две частицы находятся очень близко друг к другу). Физики были этим недовольны и тогда они подумали, может быть на самом низком уровне природы, она ведёт себя по-другому, чем мы думаем, не D&Q. Теория струн. Струна является далее не делимым объектом, но это не точка. С другой стороны мы имеем квантовую физику, другой неделимый кусок знаний. Однако, квантовое состоянии системы, состаящей из двух частиц не является ни суммой, ни произведением, ни свёрткой двух состояний систем из одной частицы, это новое состояние, описываемое другим дифуром. Когда мы пыатемся разделить такие частицы, между ними происходит нечто странное, система меняется от этого.

Может это свойство нашего мозга. При таком подходе теория категорий является не наукой о математике или физике, а скорее о том, как работает наш мозг. Это больше эпистомология, чем онтология. Мы не может понять суть вещей, но мы можем понять наши механизмы познания, вот, что теория категорий открывает нам.

Логика изоморфна теории типов (программиование в теории множеств) изоморфна теории категорий.
END OF UPDATE

גלי ישראל: ליברמן עשה שסע עם עולי ברית המועצות וחרדים (Hebrew)

Юрсоветник Кнессета: кандидату, получившему 61 рекомендацию, для формирования правительства достаточно простого большинства

Заметка полностью.

Юридический советник Кнессета Эяль Инон опубликовал экспертное заключение, комментирующее параграф 10 Основного закона о правительстве.

Данный параграф регулирует ситуацию, сложившуюся после того, как два основных претендента не смогли сформировать правительство и вернули мандат президенту.

Согласно Инону, параграф, призванный дать дополнительную возможность избежать перевыборов, дает общие рамки, однако оставляет многие аспекты без ясного регулирования.

Ниже есть продолжение.

В своем заключении Инон установил, что президент не ожидает окончания 21-дневного периода, а обязан передать мандат на формирование правительства первому претенденту, получившему в этот период рекомендации 61-го депутата. Права выбора у президента в данном вопросе нет.

Депутат, набравший рекомендации 61-го депутата и получивший мандат от президента, сможет привести к присяге новое правительство простым большинством голосов.

Рекомендации депутатов не обязывают их голосовать в поддержку рекомендованного ими претендента. Депутат не связан фракционной дисциплиной и может рекомендовать более одного претендента. Рекомендация должна быть оформлена лично, с указанием имени, даты и подписи от руки (не электронной и не удаленным образом). Собирать подписи может как претендент, так и другие депутаты, в том числе – без получения согласия претендента. Для передачи рекомендаций президенту необходимо получить согласие претендента. Депутат может передумать и отозвать свою рекомендацию до момента, когда рекомендации переданы президенту.

Голосование по правительству в рамках 10-го параграфа может быть проведено только один раз. В случае неудачи Кнессет считается распущенным и назначаются новые выборы.

http://txt.newsru.co.il/israel/20nov2019/inon310.html

Пинхас Полонский: активная эвтаназия запрещена

пасивная - разрешена

Джулиан Саймон: Неисчерпаемый ресурс

Ниже приведено краткое содержании книги.

Предисловие:

С развитием цивилизации (и ростом населения) доступные нам ресурсы Земли (еда, питьевая вода, все полезные ископаемые) увеличиваются, а вовсе не уменьшаются! Потому что выводят новые сорта, гораздо более плодовитые, находят новые месторождения, учатся очищать и добывать воду и т.д. Проблемы недостатка ресурсов не существует вообще..

Решение всех этих технических проблем - в развитии науки и технологии.

Все разговоры о "перенаселенности", "скором исчерпании ресурсов и грядущей мировой катастрофе из-за этого" и т.д. - это не только заведомая ложь, но идеологическая попытка захватить власть, подавить несогласных и править людьми от имени якобы "сохранения природы для всех".

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=2741383982548485&set=a.464634700223436&type=3

Ниже есть продолжение.

Краткое содержание:

Шмуэль-Лейб Меламуд. На всех хватит

Чем больше Джулиан Саймон углублялся в исследования, тем яснее он видел, что эмпирические данные не согласуются с мрачными теориями, а используемые модели противоречат экономической науке.

«Однажды весной 1969 г. я приехал в офис Агентства международного развития США (US AID) в Вашингтоне, чтобы обсудить проект сокращения рождаемости в слаборазвитых странах. Я прибыл раньше назначенного часа и прогуливался неподалеку. Греясь на весеннем солнышке, я увидел дорожный указатель к памятнику павшим на Иводзиме. Мне вспомнилась речь, произнесенная армейским раввином над телами погибших при взятии острова, там было что-то вроде: “Сколь многие из похороненных здесь могли бы стать новым Моцартом, Микеланджело или Эйнштейном?” Не сошел ли я с ума, подумалось мне. Чем это я занимаюсь, пытаясь помочь сокращению числа тех, кто мог бы быть рожден в этот мир и стать Моцартом, или Микеланджело, или Эйнштейном, или просто – источником радости для своей семьи и общины, просто радующимся жизни человеком?

Я по-прежнему верю, что помогать людям в их желании иметь столько детей, сколько они хотят, замечательно, а убедить их или принудить к тому, чтобы они рождали меньше детей, чем им хотелось бы, – нечто совсем иное».

Джулиан Линкольн Саймон (1932-1998), ученый еврейского происхождения, профессор экономики и бизнеса в университете Иллинойса, признается, что тогда, в 1969 г., когда он начал заниматься демографическими проблемами, настроение у него было депрессивное. В подавляющем большинстве научных и газетных публикаций того времени (как, впрочем, и сейчас) утверждалось, что планета Земля скоро не сможет обеспечивать постоянно растущее население едой, энергией и другими ресурсами, что человечество уничтожает леса, отравляет почву, воду и воздух, что месторождения полезных ископаемых подходят к концу, а скученность в больших городах порождает психические расстройства у жителей. «Зачем нам нужны еще 23 миллиона человек?» – пишет биолог Пол Эрлих, автор книги «Популяционная бомба» (1968) о послевоенном «беби-буме» в США. «100 миллионов человек умрут в 1979 г. от голода, связанного с перенаселением». Комиссия ООН предсказывает гибель от голода 500 млн. человек между 1980 и 2025 гг. Даже речи быть не может о сохранении нынешнего уровня жизни, нужно немедленно принимать меры по снижению народонаселения и нормированию ресурсов, иначе выживание человечества и вообще всего живого на Земле под большим вопросом.

Но ни в 1979 г., ни в 1989 г., ни через 40 лет после этого предсказанный голод так и не наступил. Напротив, благодаря «зеленой революции» – работе нобелевского лауреата Нормана Болроуга по улучшению сортов и технологии выращивания сельскохозяйственных культур, – урожайность зерновых в беднейших странах выросла втрое (результат, который Эрлих считал «абсолютно недостижимым»). Изобилие продовольствия привело к тому, что посевные площади стали сокращаться и превращаться в леса и парки. То же самое произошло и с другими ресурсами. Паника была напрасной – ни один из апокалиптических прогнозов Пола Эрлиха так и не оправдался.

Чем больше Джулиан Саймон углублялся в исследования, тем яснее он видел, что эмпирические данные не согласуются с мрачными теориями, а используемые модели противоречат экономической науке. В 1981 г. он публикует обширную монографию под названием «Неисчерпаемый ресурс», где подробно, с цифрами и графиками доказывает, что питание, уровень жизни, состояние окружающей среды улучшаются со временем, и нет причин, чтобы эта тенденция изменилась в будущем. Что рост населения повышает, а не снижает уровень жизни, и что природные ресурсы, доступные человечеству, не закончатся никогда. В 1980 г. Саймон заключает с Эрлихом пари, что цены на любые пять названных им сырых материалов упадут в ближайшие 10 лет. Эрлих выбрал медь, хром, никель, олово и вольфрам. В 1990 г. Саймон был признан победителем: с поправкой на инфляцию, цены на все пять металлов снизились благодаря техническому прогрессу, появлению новых материалов и технологий.

Но как ресурсы могут быть неисчерпаемыми? Любой, кто ведет домашнее хозяйство, знает, что еда в холодильнике, стиральный порошок и ресурс двигателя автомобиля рано или поздно заканчиваются. Да, это верно. Но когда мы говорим о человечестве в целом, среди 7 миллиардов человек обязательно найдется кто-то, кто придумает, как лучше добывать дефицитный материал, экономнее его использовать или заменить более доступным аналогом. Неисчерпаема человеческая изобретательность – там, где ее не сдерживают законы и обычаи.

Тех, кто смотрит на Землю как на большой холодильник, из которого человечество только берет, ничего не кладя взамен, называют мальтузианцами, по имени Томаса Роберта Мальтуса, который еще в 1798 г. опубликовал «Очерк о законе народонаселения». Мальтус заметил, что население растет более быстрыми темпами, чем производство продуктов питания, а значит, в какой-то момент начнется их нехватка. Мальтус утверждал, что только воздержание и женитьба в как можно более позднем возрасте поможет беднякам улучшить свое положение. Но, как оказалось в действительности, расширение свободного предпринимательства и индустриальная революция помогли справиться с бедностью даже при увеличении рождаемости и резком снижении смертности.

Тем не менее, мальтузианский подход никуда не делся и продолжает применяться при анализе тенденций по сей день. Только современные мальтузианцы больше озабочены экологическими проблемами, а не судьбой бедняков.

Суть спора, – пишет Саймон, – в противоречии между инженерным и экономическим подходом при оценке дефицитности ресурсов. Инженеры берут данные по имеющимся запасам, делят их на ежегодный расход и получают время, по прошествии которого все запасы ресурса будут исчерпаны. Экономисты же в своих исследованиях опираются на цены – если цена падает, значит, предложение превышает спрос и будет превышать его в ближайшей перспективе. Но в чем тогда ошибка инженеров?

Ошибка заключается в том, что «разведанные запасы» – величина, сама по себе зависящая от спроса. Спрос на нефть, газ, руду подталкивает к поиску новых месторождений и новых способов извлечения сырья. Разведанные запасы составляют тысячные доли процента от потенциально извлекаемых при нынешнем уровне технологий. И раз даже их хватает для текущего потребления, нет смысла переворачивать каждый камень в поиске новых.

Мировой энергетический кризис в связи с истощением запасов нефти еще лет пять назад был главной темой для обсуждения. Точно так же в 1865 г. говорили о скорой остановке английской промышленности из-за истощения запасов угля. В 1891 г. не видели никаких шансов найти нефть в Техасе. Разведанных запасов нефти в 1914 г. должно было хватить максимум на ближайшее десятилетие. Как и в 1939-м, и в 1951 годах. Сланцевая нефть и почти необозримые запасы природного газа (по оценке 1977 г. его должно хватить на 3-4 тыс. лет), кажется, дают нам на сегодня передышку, даже без учета все более эффективного использования энергии. Запасы же ядерного топлива громадны по любым человеческим меркам. Но пессимистичные прогнозы, как сетует Саймон, на протяжении всей истории были популярнее оптимистичных.

А что насчет загрязнения? Ведь правда, что люди отравляют и замусоривают планету с каждым годом все больше? Если вы зададите этот вопрос любому встречному человеку, он даст на него два противоположных ответа, в зависимости от того, о чем идет речь – о том, что он видит сам вокруг себя, или о положении в мире, о котором он узнал из газет.

Человек, родившийся в начале 20 в. в Англии или США, мог наблюдать, как постепенно очищается его окружение. В 1968 г. в Темзу вернулась рыба, которую не видели там уже столетие. В то же самое время в Гудзон перестали сливать фекалии. Пляжи на Великих Озерах снова открыты для публики. Концентрация всех известных вредных веществ в воздухе и воде непрерывно снижается с 1960-х годов, как и концентрация опасных микроорганизмов. При этом лучших результатов достигли именно развитые страны, что говорит о том, что экономический рост не убивает, а наоборот, позволяет сохранять окружающую среду. Рост доходов создает спрос на очистку и дает для нее больше возможностей. Также рост продолжительности жизни в немалой степени связан с более чистой (не стерильной, а здоровой) средой, в которой мы живем сейчас, по сравнению с предыдущими поколениями.

В то же самое время экологи находят все новые и новые причины для беспокойства. Саймон приводит многостраничный список смертельных опасностей, паника по поводу которых оказалась совершенно напрасной. Так же скептически он относится к панике по поводу «глобального потепления», которое в наше время превратилось в неопределенное «глобальное изменение климата». Безусловно, многие реальные опасности требуют тщательного изучения и принятия разумных мер, но этому никак не помогают пророчества о скором конце света. А от включения в этот процесс чиновников и школьных учителей ситуация только усугубляется.

Школы оказывают очень сильное влияние. Опрос 1992 г. выявил: 47% 6-17-летних считают, что «экологические проблемы являются самыми жгучими для нашей страны», хотя статистические данные свидетельствуют об обратном. Чиновники, в свою очередь, склонны использовать любую возможность для демонстрации заботы о народе. Они начинают дорогостоящие государственные программы и устанавливают глобальные запреты там, где без них можно было бы обойтись. Порой это приводит не только к денежным тратам, но и к человеческим жертвам, как, например, в случае полного запрета на использование всех видов асбеста. Материал, использованный для замены асбеста в уплотнителях космического челнока «Челленджер», оказался непригоден при низких температурах, что привело к взрыву корабля и гибели всего экипажа.

Предостерегает Саймон и против чрезмерного увлечения экономией. В первую очередь потому, что издержки в большинстве случаев оказываются больше сэкономленного.

Например, плата за сданную макулатуру в пунктах приема устанавливается с учетом стоимости всех химикатов, используемых для ее переработки, и итоговой цены на произведенную из нее бумагу. Если эта плата не компенсирует потраченные вами время, силы и бензин, значит, бумага является менее ценным ресурсом, и лучше будет отказаться от идеи ее повторного использования. Тем более, что для изготовления бумаги уже давно используются деревья, специально выращенные для этой цели.

Вторая причина – мы не знаем, какие ресурсы на самом деле будут необходимы в будущем. Сам автор вспоминает, как в 1970-х обнаружил исчезновение из магазинов баллончиков для любимых им перьевых ручек. Обшарив все офисы в колледже, он собрал запас никому не нужных баллончиков, которого должно было хватить до конца жизни. И который стал совершенно бесполезным после покупки компьютера в начале 1980-х. Курьезный случай, когда это касается одного человека, превращается в потери миллионов долларов, когда речь идет о государстве, создающем запасы «стратегических ресурсов» (например, китового жира), и пытающемся их сбыть через 30-40 лет по любой цене. Если мы, как уже сказано выше, уверены в том, что по прошествии времени ресурсы будут только дешеветь, какой смысл беречь их для будущих поколений? Не лучше ли их использовать для улучшения условий жизни уже сейчас и приложить усилия для сохранения лишь того, что действительно уникально и невоспроизводимо?

Но главной своей задачей Джулиан Саймон считал развенчание мифов об опасности роста населения.

Перенаселение считается проблемой со времен, когда Авраам отделился от Лота: «И нести не могла их земля [не могла их прокормить], чтобы жить [им] вместе» (Берешит 13:6). Еврипид писал, что причиной Троянской войны было «невыносимое многолюдство». В 17 в. перенаселение вынуждало людей покидать пятимиллионную Англию и следовать в Новый Свет. Разговоры о том, что скоро «в мире останутся только стоячие места», идут с 1920-х гг., и тогда же появляется теория «оптимальной численности населения», через полвека показавшая свою полную несостоятельность.

Говоря о последствиях роста населения, Саймон обращает внимание на ряд важных моментов:

1. Демографическое прогнозирование – чрезвычайно сложная задача. До сих пор не было сделано ни одного хотя бы приблизительно верного долгосрочного демографического прогноза, зато было сделано много поразительно ошибочных.

2. Размер семьи является следствием разумного планирования во всех странах и обществах, включая самые примитивные.

3. Сокращение рождаемости сейчас снижает нагрузку на родителей по содержанию детей. Но из-за этого в пожилом возрасте те же родители станут более тяжким бременем для все меньшего числа работающих.

4. Кажется очевидным, что многодетные родители должны тратить больше, а сберегать меньше. На самом деле этого не происходит.

5. Плотность населения в сельской местности снижается, а в городах увеличивается. При этом количество рабочих и жилых помещений на одного человека в городах растет, то есть люди живут все более просторно.

6. Рост численности и плотности населения способствует развитию и удешевлению транспорта, коммуникаций и другой инфраструктуры. Крупные капиталовложения в этой сфере принесут прибыль только при большой численности населения.

7. Увеличение количества людей приводит к увеличению объема доступных знаний (не только научных), открытий и инноваций, а также к более активному внедрению уже открытых технологий. Однако важно, что происходит это только в условиях свободы.

8. Растущее население создает проблему обеспечения его потребностей, что создает спрос на новые знания и усовершенствования. В итоге улучшаются условия жизни для всех. Кроме того, большее количество людей, изучающих разные предметы ради любопытства, приводит к появлению «спонтанного знания», также играющего важную роль в развитии.

9. Большой рынок способствует развитию крупномасштабных производств, что удешевляет стоимость единицы продукции. Он также позволяет углубить разделение труда, использовать более эффективные машины, предлагать большее разнообразие товаров и услуг.

10. Рост населения делает образование более доступным, расходы на одного ученика снижаются.

11. Рост населения позволяет сделать сбор и утилизацию отходов более эффективными.

12. Ни рост численности, ни рост плотности населения не влияют на физическое и психическое здоровье людей.

К сожалению, все эти аргументы никак не влияют на адептов ограничения рождаемости. Отчасти потому, что взгляд на человека как на потребителя природных богатств, а не партнера в их создании, взгляд на экономику как на «игру с нулевой суммой», где выигрыш одного означает проигрыш остальных, очень укоренились в сознании обывателя. Но, помимо этого, в высказываниях о демографической угрозе проглядывает недостаточно тщательно замаскированная жажда власти и мысль о собственном превосходстве над остальным человечеством. О необходимости «улучшения человеческой породы» и о том, что «некоторым группам населения лучше не размножаться».

Создание видимости научного консенсуса очень важно для продвижения таких идей. Поэтому выход первого издания книги Саймона породил настоящую бурю негодования. Реакция оппонентов очень редко включала какие-то научные контраргументы. Гораздо чаще это была брань, личные нападки, эмоциональные манипуляции, развешивание идеологических и религиозных ярлыков, попытки запретить выступления, публикации, вплоть до попытки исключения из университета. «Этот человек – террорист», – заявил представитель Всемирного фонда дикой природы. Даже после проигрыша пари Пол Эрлих не признал свою неправоту, продолжил называть своего оппонента невеждой, слабоумным, идиотом, и повторять, что «пари не имеет значения», неизменно уклоняясь при этом от прямых дискуссий. И, надо признать, тактика эта оказалась вполне успешной.

Журналист как-то спросил Саймона: «Зачем вы все это говорите?» Тот ответил: «После того, как я углубился в изучение вопроса, я обнаружил, что факты не соответствуют моей исходной гипотезе. Не мог же я пренебречь фактами!» Как настоящий ученый, он был убежден, что никогда не следует допускать ни малейшего искажения истины. Увы, такой подход не всегда вознаграждается в настоящем. Но есть надежда, что он будет по достоинству оценен в будущем.

https://www.migdal.org.ua/times/161/51530/

Книга выдающегося исследователя Джулиана Саймона "Неисчерпаемый ресурс" http://virtua.nsaem.ru:8001/mm/2014/000192095.pdf

Джангиров, Погребинский, Ищенко: Украинский чернозем оптом и в розницу (15.11.2019)

Ищенко:



Погребинский:



Джангиров:

עמית סגל: המשא ומתן של הימין החדש (15.11.2019) (Hebrew)

השבועות האחרונים עברו במכרז של המדינה שנערך בין שתי המפלגות הגדולות על סחורה מצומצמת אך יקרת ערך: בנט ושקד. בפני כחול לבן ניצב פרדוקס: ככל שההצעה הייתה משתפרת במונחי תיקים, היא הייתה מקשה על השניים להיכנס לממשלה. הם היו נתפסים כגולדפרב ושגב על אסיד (במקרה של האחרון זה גם דימוי הולם). כמי שחיסלו את שלטון נתניהו בן 10 השנים ואת הברית בת 40 השנה בין הפריפריה והכיפות הסרוגות עבור חופן מיניסטרים. הייתה גם בעיה נוספת, והיא – כפי שהתברר בדיעבד – שנתניהו ישווה וישפר כל הצעה מאגף המינויים, גם אם זה אומר למנות לראשונה בתולדות המדינה שר ביטחון מסיעה בת שלושה מנדטים.

יש המשך למטה.
Ниже есть продолжение.

במקום זאת, הוחלט להגיש להם הצעה אידיאולוגית מפתה: את בקעת הירדן. שבוע לפני הבחירות הבטיח בנימין נתניהו להחיל את החוק הישראלי על כל יישובי הבקעה, רובן ככולן יישובים חילוניים שהוקמו על-ידי מפא"י. בשיחות של ממשל טראמפ עם גנץ ואנשיו עלה שהם מחכים – כבר שנה פחות שבועיים – לממשלה ישראלית. שגריר ארצות הברית דייויד פרידמן אמר זאת במילים מפורשות מאוד לפני כמה שבועות למקור ראשון: הגבול הישראלי יזוז מזרחה, רק מחכים לממשלה יציבה שתקום. במעשה לא דיפלומטי בעליל, הבהירו שליחי טראמפ שהבוס שלהם רוצה לראות אחדות. מתווה הנשיא טראמפ, אם תרצו.

שני חברי כנסת ויועץ אחד נשלחו לבנט ושקד עם ההצעה הבאה: בקווי היסוד של הממשלה הבאה תיכלל תמיכה בהחלת החוק. יש לנו שלחים, הזהיר אחד מהם את הימין החדש, בכוונו לסמנים יוניים במפלגה כמו עופר שלח. הפתרון המוצע היה חופש הצבעה. 55 חברי כנסת מהימין, פלוס ליברמן, פלוס תל"ם, היו מספקים רוב גדול למהלך. זה היה מאפשר לימין החדש להסביר שלא העדיפו את גנץ על פני נתניהו, אלא את ההתיישבות על פני עוד בחירות. אבל בנט סירב לפתח את ההצעה, וכחול לבן מצאה את עצמה נעה מסיפוח ההתיישבות להמשך הפלירטוטים עם רע"מ וחד"ש. אלה הם חייה בזמן האחרון. למפלגות מרכז, כידוע, אין שותפים טבעיים.
בהצעתו בשבוע שעבר, נתניהו בלם את המהלך. הוא משוכנע שאלמלא מינה את בנט לשר הביטחון, היה מוצא את עצמו ביום שישי הזה בקיסריה, מוקף ארגזים ועם התואר "יושב-ראש האופוזיציה". הוא הגשים חלום ישן: להיות איווט. במשך שבע שנים, מאז נכנס לפוליטיקה, זכה בנט בקביעות ליותר מנדטים מליברמן אבל לתפקידים נחותים יותר. הסיבה הייתה מפלגתו על רבניה ועסקניה ורוחה הנמוכה. הוא לא יכול היה, כמו ליברמן, להציב אולטימטום ולהיעלם כי תמיד הטלפון שלו הבהב עם רב שקיבל שיחת טלפון מנתניהו. לכן בנט היה בעשור האחרון שר החינוך והכלכלה, וליברמן – שר החוץ והביטחון. לכן ליברמן השתריין בליכוד במחירים נדיבים ובנט ושקד נאלצו לנדוד בצמד בערבות הימין, לא מוזמנים להיכנס.

היום לפני שנה הציב בנט אולטימטום לנתניהו: או שאתמנה לשר הביטחון, או שאתפטר. ראש המל"ל מאיר בן שבת נשלח אז בידי ראש הממשלה אל הרב דרוקמן עם מידע סודי, דרוקמן התרשם והמטען הממולכד שהונח לפתחו של ראש הממשלה פורק. הקמת המיזם הצולע של הימין החדש נועדה להזיז אותו לעמדה שבה יוכל להציג בפני הליכוד איום אמין. חלק ממכריו הותיקים של בנט כמעט ונבהלו. מאז הבחירות הוא נהג באכזריות וציניות, אבל זה השתלם. השבוע צולמו שר הביטחון היוצא והנכנס עם בן-שבת במשרד הביטחון בקריה, חמורי סבר ומקבלים עדכונים מהדרום. הרב דרוקמן לא עודכן הפעם.

כמובן, עוד מוקדם מאוד לקבוע אם מדובר ביותר מהצלחה טקטית רגעית: רבין היה רמטכ"ל ששת הימים, ובנט עלול להיות שר ביטחון לשישה ימים. הלוואי שכהונתו במשרד הביטחון תלווה ביצירתיות ותעוזה כמו זה שגילה בדרך לקומה ה-14 בקריה.

היחסים בין השניים לא השתפרו במיוחד גם אחרי המינוי, תודה שהתעניינתם. ״הצייצן בשדה השיפון״, כונה השבוע בבלפור שר הביטחון החדש.

https://www.facebook.com/AmitSegalNews/photos/a.633940203295653/2659396640749989/?type=3

Массовые беспорядки в Иране, власти отключили интернет

По меньшей мере 40 человек погибли и сотни пострадали в Иране при попытках подавить беспорядки, причиной которых стало резкое повышение цен на топливо. Среди погибших – несколько сотрудников правоохранительных органов. Сообщается также о 1.000 задержанных.

...Власти отключили интернет...Поэтому...тяжело получить информацию о происходящем в стране. Однако поступают сведения, что волнения охватили университет в Тебризе, а базар столицы, считающийся барометром ситуации в Иране, объявил забастовку.

...Решение об отключении интернета в Иране было принято по распоряжению Высшего совета национальной безопасности страны...Высший совет национальной безопасности Ирана - специальный орган, в который входят главы исполнительной, судебной и законодательной ветвей власти, представитель от духовного лидера страны, а также ряд министров и военных. Основной задачей политического института является разработка и планирование политики страны в сферах обороны и безопасности...

Причиной волнений стало решение правительства поднять цены на топливо с 10.000 до 30.000 риалов. При этом до 60 литров на автомобиль ежемесячно можно будет приобрести по цене 15.000 риалов. Власти объясняют это необходимостью выплаты субсидий неимущим.

Ниже есть продолжение.

...Верховный руководитель Ирана Али Хаменеи поддержал решение правительства о повышении цен. "Оно было предложено специалистами и одобрено всеми тремя ветвями власти", - подчеркнул Хаменеи. Он заявил, что беспорядки инспирированы контрреволюционерами и иностранными врагами Ирана...

http://txt.newsru.co.il/mideast/18nov2019/iran_202.html
http://txt.newsru.com/world/17nov2019/nointernet.html
http://txt.newsru.co.il/mideast/17nov2019/police_202.html

כאן רשת ב: על ממשלת מיעוט הנתמכת על הרשימה ערבית משותפת (Hebrew)

США: еврейские поселения в Иудее и Самарии не противоречат международному праву (Russian, Hebrew)

«Строительство израильских гражданских поселений в Иудее и Самарии не представляют собой нарушения международного права. Присутствие израильских граждан на этих территориях законно», - сказал Помпео.

Он добавил, что правительство США в течение определенного времени изучало проблему, прежде чем принять окончательное решение.

Впервые с 1978 года США изменили свою позицию в отношении поселений в Иудее и Самарии, признав, что они не нарушают международное право.

Помпео отметил, что США не берутся определять окончательную принадлежность Западного берега реки Иордан. Это должны сделать израильтяне и палестинцы...

...Заявление госсекретаря США последовало на фоне решения Европейского суда обязать государства-члены ЕС маркировать продукты питания из Иудеи и Самарии, Голанских высот и Восточного Иерусалима. Такое решение Евросоюза вызвало осуждение в США...

Ниже есть продолжение.

...В заявлении госдепа указано, что все вопросы, связанные с поселениями, попадают под юрисдикцию израильских судов...

..."После тщательного изучения всех правовых аспектов, администрация Дональда Трампа согласилась с позицией президента Рейгана по этому вопросу", - заявил Помпео, напомнив, что Рональд Рейган не считал израильские поселения незаконными. "Создание еврейских поселений на Западном берегу само по себе не противоречит нормам международного права", - сказал госсекретарь...

...юридический отдел государственного департамента в течение последнего года изучал эту проблему, американские юристы советовались с экспертами в области международного права, а также с правительствами других стран.

Майк Помпео заявил, что администрация Трампа пересмотрела подход администрации Барака Обамы, который в декабре 2016 года поддержал резолюцию СБ ООН 2334, согласно которой поселенческая деятельность является "вопиющим нарушением международного права".

Помпео в своей речи отметил, что на протяжении последних сорока лет политика, проводимая США в отношении израильских поселений, была "противоречивой". В 1978 году администрация Картера пришла к выводу, что создание гражданских поселений на оккупированных территориях несовместима с нормами международного права. В 1981 году Рейган провозгласил обратное. Госсекретарь отметил, что в течение десятилетий, до Барака Обамы, администрация Белого дома признавала, что поселенческая деятельность может быть препятствием на пути к миру, но не препятствовали этому.

Майк Помпео отметил, что сама формулировка о нарушении Израилем норм международного права не способствует мирному процессу. "Тяжелая правда заключается в том, что никогда не будет юридического решения конфликта, а споры о том, кто прав, а кто ошибается в трактовке международного права, не принесут мира",- сказал он...

* פומפאו הודיע כי ההתנחלויות אינן הפרה של החוק הבינ"ל
* שר החוץ הבהיר: ישראל והפלסטינים יכריעו בנושא ההתנחלויות
* נתניהו: "ארה"ב אימצה מדיניות חשובה שמתקנת עוול היסטורי"
* גנץ: הצהרה שמצביעה על עמידת טראמפ לצד ישראל ומחויבותו לביטחון
* הרשות הפלסטינית דחתה את ההחלטה: ארה"ב לא מוסמכת

...ממשל טראמפ סבור כי כל שאלה חוקית לגבי הרחבת ההתנחלויות צריכה לקבל מענה בבית המשפט הישראלי. "קריאה כי התיישבויות אזרחיות אינן תואמות לחוק הבינלאומי לא תרמה להליך השלום", אמר שר החוץ האמריקני. "האמת היא שלעולם לא יהיה פתרון משפטי לקונפליקט, וטענות לגבי מי צודק ומי טועה בהקשר של החוק הבינלאומי לא יביאו את השלום". הוא הדגיש כי פתרון הסכסוך בנושא ההתנחלויות נותר לדיון של ישראל והפלסטינים...

... יו"ר כחול לבן בני גנץ אמר כי הוא "מברך את הממשל האמריקני על ההצהרה החשובה, המצביעה שוב על עמידתו האיתנה לצד ישראל ומחויבותו לביטחון ועתיד המזרח התיכון כולו. גורלם של היישובים והתושבים ביהודה ושומרון צריך להיקבע בהסדרים העומדים בדרישות הביטחון ושיוכלו לקדם את השלום. הסדרים שישרתו את שני הצדדים, וישקפו גם את המציאות בשטח"...

https://www.7kanal.co.il/News/News.aspx/214308
https://www.vesty.co.il/articles/0,7340,L-5627955,00.html
http://txt.newsru.co.il/world/18nov2019/usa_0012.html
https://cursorinfo.co.il/all-news/ssha-evrejskie-poseleniya-v-iudee-i-samarii-ne-protivorechat-mezhdunarodnomu-pravu/
https://news.walla.co.il/item/3324531