Этот фильм - биографическая драма, которая рассказывает о жизни артиста балета Рудольфа Нуреева. Фильм производства Франции и Великобритании.
Это очень атмосферный фильм, он описывает СССР 1960-ых. Опишу небольшой эпизод: застолье, кто-то говорит, что в хорошее время живут, советсская власть ещё молодая, а вон человека в космос отправила.
Есть много сцен, в который показан Ленинград тех лет. Мне тяжело судить, насколько то, что показано достоверно, но Ленинград в ленте красивый.
Самого Нуреева сыграл Олег Ивенко-настоящий артист балета, не настоящий актёр, лично мне не очень понравился.
КГБэшника Стрижевского отлично сыграл Алексей Морозов. Он очень правдоподобно сыграл его роль.
Надежда Маркина прекрасно исполнила роль бюрократки, просто натуральный персонаж из 1960-х годов.
Эпоха передана очень реалистично, а вот как художественное произведение фильм не очень.
Начнём с того, что в фильме прошлое героя показана через флэш-бэки. Я не большой фанат флеш-беков вообще, но в данном фильме они очень короткие, они заканчиваются на середине, не всегда понятно, что автор хотел показать. Например, есть эпизод, где отец берёт Нуриева в лес, он ему помогает развести костёр, наказывает Нурееву сидеть и ждать его. Наступает вечер, отец не возвразается, Нуреев-мальчик зовёт его, никто не отзывается, конец сцены. Отец его бросил в лёсу? Покончил с собой? Как мальчик вернулся домой? Не понятно...
Нуреев был сильным, ярким, интеллигентным, противоречивым человеком, ставящим свободу превыше всего. Он не позволял загонять себя в рамки и не играл по чужим правилам, поэтому и считался в обществе "неудобным", "белой вороной". В некоторых местах картина становится скучной и нудной, как по мне не хватает экшена. Прорисовка мотивации актёров, кроме КГБшника и чиновников слабая. Развитие персонажей, в том числе самого Нуреева нет.
Сцена в аэропорту в Париже в 1961 г., когда прямо в аэропорту Нуреев попросил политическое убежище на Западе, хоть и выделяется на общем фоне, но тоже выглядит не естественной.
Фильм получился шумным и эмоциональным, однако, волнительных сцен не было. При этом в фильме есть гомосексуальные сцены, из песни слов не выкинешь. Есть также то, как его использует женщина, намного старше его, при молчаливой согласии мужа. Окружение тоже догадывается, но не вмешивается. В обшем, секс присутствует. Вместе с тем, чего-то явно не хватает, явно чего-то недостает этому фильму, если бы не потрясающая передача атмосферы 1960-ых я бы о нём не писал.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3332786,00.html
ראיון עם רודולף נורייב
כל האמת על הבריחה מברית המועצות והעריקה למערב של רקדן הבלט הנודע
13 באוקטובר 1961 פורסם: 04.04.07 , 14:12
אוקטובר 1961 הגיעה להקת הבלט הצרפתית "דה קואוואז" להופעה בישראל. לרגל המאורע פירסם עיתון "ידיעות אחרונות" ראיון מיוחד עם כוכב הלהקה, רקדן הבלט רודולף נורייב. זמן קצר לפני כן חצה נורייב את מסך הברזל וערק מברית המועצות לצרפת. את הראיון ערך כתב העיתון ישעיהו בן-פורת. להלן קטעים נבחרים מן הראיון:
מין חיוך אירוני מונח לו ללא הרף על השפתיים. מין צחקוק המשתקף גם בעיניים הבהירות והפקחיות. ומידה לא מועטה של זלזול בכל מה שאינו נוגע לריקוד והמגיע לכדי זלזול עצמי, כשהמדובר לא בו כאמן, אלא כאדם. במילים אחרות: אחד שאינו לוקח את עצמו ברצינות יתרה ואינו מתייחס לחיים בפאתוס מסוים, הנפוץ כל כך דווקא בקרבנו. "טיפוס", כמו שאומרים, אבל טיפוס סימפטי.
למה נשארת בפריז?
"ואתה חושב שאני יודע למה נשארתי?", צחק, "ככה סתם. יום אחד החלטתי להישאר ונשארתי".
קראתי כל מיני נוסחות בעיתונים, הערתי.
"נכון, היו לי באמת כל מיני הסברים, אבל שכחתי כבר מה שאמרתי להם. ובכן כך, היתה לי איזו תקרית עם להקת קירוב. אז הם החליטו שלא ארקוד עוד בלונדון ולא בניו יורק. והרי בפריז היתה לי הצלחה די גדולה, נכון? אבל הם החליטו להתעלם ממני, להשליך אותי. הם חדלו מלכבד אותי כרקדן וראיתי שאני כבר לא נחוץ להם. אז נשארתי".
היתה להם בוודאי איזו סיבה?
"ברור. היתה להם סיבה, וגם לי היתה סיבה".
כלומר?
"טוב, תבין שאני אחד שלפעמים אוהב לעשות מה שהוא רוצה באמת. הצרה היא שלעתים אני עושה מה שאני רוצה לא במקום ובזמן המתאימים".
איזה דבר נוראי עשית בפריז?
"התנהגתי בצורה יותר מדי חופשית. עם ידידות ועם ידידים. אז החופש שלי לא מצא חן בעיניהם והם החליטו להחזיר אותי הביתה. נתנו לי כרטיס טיסה לברית המועצות ואמרו לי 'סע'. אז החלטתי בן לילה, אשאר, ונשארתי".
כאן נעלם לפתע החיוך שריחף כל הזמן על שפתיו. הוא התחיל לחפש את המילים המתאימות (באנגלית) והסביר: "אני רציתי לרקוד בכל מקום. אחרי פריז, בלונדון ובניו יורק. הם החליטו - לא לרקוד. כל הכוח בידיהם. ולי, מה יש לי פרט לריקוד? הם יכלו להחליט גם שלא ארקוד לעולם. לא בלנינגרד ולא במוסקבה ולא בשום מקום אחר. הם היו משכיחים אותי ככה, מהר-מהר, על כן החלטתי להישאר".
פניו המונגוליות התבהרו שוב, העיניים הקטנות שבו אל נצנוצן המצטחק מול השמש השוקעת והכף שביד ימין חיסלה חיש מהר את תבשיל הגזר.
וההורים בסדר?
"בסדר גמור. דיברתי איתם. טילפנתי להם מפריז. הם אמנם מפחדים, אבל בשבילי".
ואינך מתגעגע כלל להוריך וללנינגרד?
"הייתי מפלצת לו שכחתי את הכל וכולם כל כך מהר".
האם לא היתה סיבה אחרת לסכסוך שלך עם הלהקה מאשר התנהגותך החופשית, אולי סיבה פוליטית או אחרת?
"או! בטח שלא, אין לי שום עניין בפוליטיקה. זה יודעים כולם. יכול להיות שהיתה ברקע איזה קנאה. עליתי בלהקה מהר מדי".
עלייתו היתה מסחררת. עד גיל 17 ישב בעיר מולדתו, באופה שבסיביר - כמעט במונגוליה. שם נולד לפני 23 שנה. מגיל 6 רקד. ככל ילדי ברית המועצות: בגן הילדים, בבית ספר, בחוג לריקודים עממיים, אבל לא באקדמיה ולא באופן מקצועי. אמנם התלהב בגיל צעיר מהופעת בלט בתיאטרון של עירו. מוריו גם אמרו לו כי עליו ללמוד מחול. אולם עד גיל 17 נשאר באופה ורק אז נסע ללנינגרד והתקבל לאקדמיה. כעבור זמן קצר נבחן והיה לרקדן בקור-דה-בלט של להקת קירוב. כעבור שלוש שנים כבר עמד בראש הלהקה וכיום, אחרי שעזב אותה, בפריז הוא כוכב הבלט "דה קואוואז".
פנים מונגוליות, אך כל הופעתו החיצונית והליכותיו - כשל רקדן מערב אירופי: שיער ארוך הגולש כמעט עד הצוואר. טריקו פסים כחול-לבן, כמו מלח. מכנסי בל תכולים, הדוקים לשוקיים, צרים מעל העקב ונטולי מכפלת. הזרועות החשופות שריריות עד מאוד, ועורן לבן.
ואיך פה? מוצא חן בעיניך?
"שפת הים - כן. והשמש... אתמול ישבתי על שפת הים. וכל כך נהניתי עד ששכחתי שיש לי חזרה".
שוחחנו על בלט.
"ריקוד זה לא רק לדעת להסתובב ולשמור על שיווי המשקל. זה לא רק טכניקה. ריקוד זה כמו נאום, כמו שיחה. זה להגיד דברים לקהל בעזרת התנועה. והמיוחד לבלט הרוסי, המסורת הגדולה של הבלט הקלאסי, אבל מעל לכל הנפש הרוסייה שהיא לירית ונדיבה".
ואין למצוא זאת במערב?
"או! כן יש. וירובובה למשל, הרקדנית הראשית של קואוואז, אבל היא לא באה איתנו לישראל. ויש עוד. הם יודעים שקפיצה, למשל, זה לא רק להתרומם גבוה ולחזור לקרקע, אלא לחזור ברכות, בתנועה צרופה, בלי קונטרסט. לא ליפול אלא לרקוד מן האוויר אל הקרקע. אגיד לך מה שאני חושב: הרוסים מחשיבים אמנם יותר את הרוח ופחות את הטכניקה אבל גם בטכניקה הם עולים על האירופים".
והריקוד המודרני?
"מעניין מאוד. ראיתי 'אופוס של ג'ז' של ג'רום רובינס. הייתי רוצה לרקוד את זה".
התלמד גם מחול מודרני?
"בלי ספק. באמריקה. הייתי רוצה קודם לעבוד קודם כל עם בלאנשין, יש אצלו עיבוד מעניין של המסורת הקלאסית".
אתה כבר אצל בלאנשין, והרי יש לך חוזה עם בלט "דה קואוואז"!
"חוזה? או כן, עד סוף דצמבר, אבל מה זה חשוב?".
גרמת לנו אכזבה בליל הבכורה, רקדת כל כך מעט.
"אינני אוהב לעבוד הרבה בערב אחד. בקירוב הייתי רוקד בין שלוש לשבע פעמים בחודש לא יותר. שאר הזמן הייתי עושה תרגילים ולומד".
וכמה הרווחת שם?
"250 רובל לחודש. משכורת יפה בברית המועצות".
אין מה להשוות עם המערב. עכשיו אתה מרוויח פי כמה.
"כן, אבל במערב אני גם מוציא הרבה יותר. החיים יקרים. חוץ מזה אי אפשר להשוות את התנאים: כל המורים והכוריאוגרפים שהיו בלנינגרד... מה שדרוש לי גם במערב זה תיאטרון קבוע ולא כל הנסיעות האלה כמו עכשיו. זה בלתי אפשרי. אולי אשאר בלונדון".
גם על ישראל דיברנו.
"אני יודע שהיו פה קרבות עד שקמה המדינה שלכם. ואני יודע שיש לכם צבא חזק מאוד. יותר חזק מכל הערבים ביחד".
ומה אתה יודע על המשטר שלנו?
"המשטר? לא יודע על זה דבר. גם לא מעניין אותי. אני ממילא לא מבין בזה".
היית פעם חבר בקומסוסול?
"אף פעם לא".
למה?
"מפני שכולם היו חברים בקומסומול. אתה יודע מהי הצרה? לא ברית המועצות ולא המשטר ולא קירוב ולא שום דבר. אלא שאם כולם הולכים פה (תנועה לצד שמאל) אז אני אוהב ללכת (תנועה לצד ימין). זאת כל הצרה איתי, ומי יודע לאן זה יביא אותי".
באדיבות ארכיון "ידיעות אחרונות"
No comments:
Post a Comment